מגדילים את העוגה ופועלים במשולב – על מבצעים משולבים של כוחות מאוישים ובלתי־מאוישים | מאת אל"מ א' וגל פרל

רשומה רגילה

נוכח האתגרים והאילוצים נדרשים הכוחות המיוחדים של צה"ל, והשייטת בפרט, לחזק את יכולתם לפעול בציוות כוחות מאויש ובלתי־מאויש. אף שאין להזדכות על אתוס הלוחם והצורך בלוחמים, הקדמה הטכנולוגית מאפשרת להרחיב את יכולתם של הכוחות המיוחדים להפתיע את האויב, להתגבר על האתגרים ולעמוד במשימות.

תקציר

הכוחות המיוחדים תמיד היו קטר מושך וקטליזטור לגיבוש ופיתוח שיטות לחימה, והטמעת טכנולוגיות ואמצעי לחימה חדשים. בעת המודרנית הכוחות המיוחדים של צה"ל, ובהם שייטת 13, נדרשים להתגבר על מגוון אתגרים ואילוצים, בהם ההתמודדות עם תפיסת A2/AD, תחרות הלמידה עם האויב והגבהת חומותיו, הצורך לפעול מתחת לסף המלחמה, הצורך "לשחק על מגרש יותר גדול" גיאוגרפית ובקצב המבצעים, והצורך לצמצם סיכונים לכוח הלוחם. לכן, נדרשים הכוחות המיוחדים של צה"ל לחזק את יכולתם לפעול בציוות כוחות מאויש ובלתי־מאויש. ההתקדמות בדרך פעולה זו צריכה להיות בצעדים מדודים ועקביים בכדי לפתח ידע ולרכוש אמון ביכולות אלו, ואין בה בכדי להזדכות על אתוס הלוחם והצורך בלוחמים בשייטת.

מבוא

"הזרוע הימית של ישראל צריכה להיות ארוכה, מגוונת ויעילה, כשהיא נשענת בעיקר על סט"ילים, על צוללות, ועל שייטת 13 בעלת אמל"ח חכם ומגוון" (בן־נון, 2003, עמ׳ 116).

במהלך ההיסטוריה הצבאית בעת המודרנית, וצה"ל אינו יוצא דופן בכך, היוו הכוחות המיוחדים קטר מושך וקטליזטור לגיבוש ופיתוח תורות ושיטות לחימה, הטמעת טכנולוגיות ואמצעי לחימה חדשים ובחינתם המעשית בשטח. כמאמר מפקד חיל הים, אלוף יוחאי בן־נון (מפקדה הראשון של שייטת 13), בראשית שנות השישים, ואף שמאז נשברו הרבה גלים אל החוף ואתגריה ומשימותיה השתנו מאוד, נדרשת שייטת 13 גם היום להשתנות ולהתאים את עצמה בכדי לשמר את הרלוונטיות שלה לאתגרי ההווה והעתיד.

טענתנו במאמר זה היא שבכדי לעשות כן, על הכוחות למבצעים מיוחדים של צה"ל בכלל, והשייטת בפרט, לנצל את ההזדמנות שטמונה בציוות והפעלת כוחות לוחמים עם מערכות בלתי־מאוישות במבצעים מיוחדים. גישה זו מכונה בעולם בשם MUM-T (Manned-Unmanned Teaming ובעברית – ציוות מאויש ובלתי־מאויש). בצבא האמריקני הוגדרה הגישה כ"הפעלה מסונכרנת של חייל, כלי רכב אוויריים וקרקעיים מאוישים ובלתי־מאוישים, רובוטיקה וחיישנים כדי להשיג הבנת מצב משופרת, קטלניות רבה יותר ושיפור שרידות הכוח" (Taylor, 2014). גישה זו, כמובן, אינה ייחודית לכוחות למבצעים מיוחדים והיא נוגעת לכלל הזרועות והכוחות שמפעילים כיום ציוותי כוחות שכאלו.

הרעיון של הפעלת אמצעים בלתי־מאוישים אינו חדש עבור השייטת. בשנת 1947, בעת שיוחאי בן־נון פיקד על החוליה הימית (לימים שייטת 13), ביקשו אנשיה, בשיתוף חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לפתח סירת נפץ לא מאוישת שתהיה נשלטת מרחוק באמצעות כבל טלפון. הניסיון לא צלח ולאחר מכן פנו לפתח טורפדו לא מאויש נשלט מרחוק. לבסוף ייצר חיל המדע טורפדו שכזה שכונה "הכריש", שניתן היה לשלוט בו מרחוק באמצעות גלי רדיו. כן נבנתה סירה מהירה, שנראתה כסירת דיג תמימה, בעלת כושר נשיאה של שני "כרישים" מצדדיה (אתר הפלמ"ח, 2022).

הפעולה להטבעת האונייה המצרית, "אמיר פארוק", בידי החולייה הימית בפיקוד בן־נון, במהלכה נחשף הכוח וביצע את המשימה תחת אש ובסיכון גבוה, המחישה את הצורך להקטין את חשיפת הלוחם לאויב ולהבטיח כי גם במידה והאויב יפגע בסירות הנפץ, הלוחמים לא ייפגעו. גם בשנות החמישים, עם הקמת שייטת 13, המשיכו מפקדיה בשיתוף עם רפא"ל בפיתוח כלי נשלט מרחוק, שכונה ג-11, באמצעותו ניתן יהיה לפגוע בספינת אויב בטווח חמישה קילומטרים ולהפעילו ביום ובלילה. הפיתוח נמשך עד אמצע שנות החמישים אך הופסק עקב קשיים בפיתוח הכלי (עברון, 1980, עמ׳ 324־325).

האתגרים, הסיכונים והחיכוך בתווך הימי שונים מאלו שבאוויר, ומגוון גורמים הביא לכך שקצב הפיתוח של כלי שיט בלתי־מאוישים הוא איטי בהשוואה לקצב הפיתוח של כטמ"מים, ובכלל זה רמות הזמינות והבשלות של הטכנולוגיה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות הצליחו מפתחי מערכות בלתי־מאוישות להתגבר על חלק מהמכשולים ומכאן שטכנולוגיה זו הפכה לזמינה, בשלה ובעיקר לכלי המאפשר, בניגוד לעבר, להתגבר על שורה של אתגרים מולם ניצבים כוחות הקומנדו הימי. לנוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות החלו בשייטת לעסוק בבחינת והטמעת אמצעים בלתי־מאוישים בכדי להתגבר על שורה של אתגרים.

לאור זיהוי הפוטנציאל הרב שטמון בקדמה הטכנולוגית וביכולות הרובוטיות בשנים האחרונות, השייטת התארגנה בצורה מחודשת, הקימה יחידה מבצעית בנושא והרחיבה את הגוף הטכנולוגי ביחידה.

לתפיסתנו, לאור ההזדמנויות הטמונות בכלים הבלתי־מאוישים, הכוחות המיוחדים יכולים וצריכים להפעיל בשילוב (ולא כחלופה) הכוח הלוחם, רובוטיקה וכלים בלתי־מאוישים הן במב"ם ובמלחמה, והן במבצעי איסוף ומודיעין ותקיפה, כך שטווחי הפעולה, יכולת ההכחשה, ונפח המבצעים יגדלו, תוך צמצום הסיכונים לכוח הלוחם. שילוב זה יכול לבוא לידי ביטוי הן בהכנסת פלטפורמות לא מאוישות ליעד בידי לוחמים והן בהפעלת פלטפורמות אלו מרחוק, ובעיקר לעשות יותר עם פחות.

במאמר נתאר את המגמות הנוגעות לנושא ההפעלה המשולבת של כוחות מאוישים ובלתי־מאוישים, נבחן את משימות הכוחות המיוחדים בצה"ל וננתח את ההזדמנויות, המתחים והאתגרים שהפעלה שכזו טומנת בחובה לכוחות המיוחדים של צה"ל, ולשייטת 13 בפרט.

מגמות בעולם ובצה"ל

בצבאות רבים ברחבי העולם, נוקטים מזה זמן בגישה של הפעלת כוחות מאוישים ובלתי־מאוישים במשולב. מדינות רבות, ובהן סין, רוסיה, הודו, בריטניה וטורקיה פועלות בימים אלה בכדי להצטייד בנחילי כטמ"מים (כלי טיס מאויש מרחוק) הנשלטים כיחידה אחת. בחינה של תכניות בניין הכוח של הצי האמריקני מלמדת על כך שבכוונתו להצטייד ביכולת לפרוס ולשלוט באלפי כטמ"מים קטנים. בשנת 2017 תרגל הצי הפעלת נחיל שמנה 30 כטמ"מים שטסו יחד, ובמהלך תרגיל שנערך באפריל 2022 דימה נחיל כטמ"מים של הצי תקיפה של ספינה. נחילי הכטמ"מים עשויים להוות מענה לאחד האתגרים הגדולים של הצי – מניעת גישה והגבלת יכולת הפעולה בשטח (ובאנגלית – Anti-Access & Area-Denial ובקיצור – A2/AD) (Hambling, 2022).

בעשור האחרון התגבשה בצי האמריקני ההבנה כי במרחב מזרח אסיה והאוקיינוס השקט, בו מתמודדת ארה"ב בעיקר כנגד סין, הופיע אתגר מבצעי חדש. "המונח "נגד גישה" (Anti-Access) הוא: הפעולות והיכולות, לרוב בעלות טווח ארוך, שנועדו למנוע מכוח יריב להיכנס למרחב המבצעים. בעוד שפירוש המונח "הגבלת הפעולה בשטח" (Area-Denial) הוא: הפעולות והיכולות, לרוב בעלות טווח קצר יותר, המיועדות להגביל את חופש פעולת היריב בתוך מרחב המבצעים". תפיסת ה־A2/AD מאתגרת ומגבילה את יכולתם של האמריקנים להפעיל כוח בזירת המבצעים באוקיינוס השקט. חוקר מרכז דדו, אל"מ (מיל.) דביר פלג, מצא כי יש דמיון רב מאחר וחלק לא מבוטל מהאתגרים שמולם ניצב צה"ל בזירת המבצעים בצפון ובדרום (טק"א, טח"י, תמ"ס, לוחמה אלקטרונית, מטעני חבלה, מוקשים, טילי נ"ט) ניתן להגדיר כ"מניעת גישה" (פלג, 2020, עמ׳ 62). בהמשך לכך בתפיסת ההפעלה לניצחון נכתב כי הגידול בהיקף התמ"ס שינה מהותית את שדה הקרב והפך את מרחב הלחימה לסגור וצפוף יותר, "את ממדי הלחימה למאוימים על־ידי האויב, ואת חופש הפעולה האופרטיבי בהם למאתגר" (לשכת הרמטכ"ל, 2020, עמ׳ 11).

כאמור, נחיל הכטמ"מים עשויים להוות חלק מהמענה לתפיסת ה־A2/AD. נחילים אלו עשויים לפרוץ גם מערכי הגנה אווירית (הגנ"א) יעילים, שכן אף שאלו יפילו עשרות או מאות כטמ"מים, אלפים נוספים יחדרו, עם מספיק כוח אש כדי להוציא את מערכי ההגנ"א מכלל פעולה (Hambling, 2022).

השילוב של כוחות מאוישים ובלתי־מאוישים מתרחש גם בזירות ובצבאות נוספים. שילוב הכטמ"מים למשל, כחלק מכוחות היבשה, מאפשר להתמודד באופן יעיל יותר עם אתגרי שדה הקרב המודרני. כטמ"מים אלו יכולים לסייע באיסוף מודיעין, בחשיפת האויב, בסיור, בהכוונת אש ובתקיפה. הפעלתם כחלק אורגני מהכוח היבשתי, עשויה לקצר מאוד את "שרשרת האספקה" מחשיפת האויב ועד לפגיעה בו, כמו גם להאריך את טווח הפעולה של הכוח המתמרן ביבשה, מעבר למרחב הסמוך אליו (ריץ, 2022).

מלחמת רוסיה־אוקראינה סיפקה דוגמה נוספת למגוון השימושים שבהם ניתן להפעיל מערכות בלתי־מאוישות, ובכלל זה רחפני קוואדקופטר, שביצעו סיור, הכווינו אש ארטילרית והשמידו טנקים (Hambling, 2022). שני הצבאות, הרוסי והאוקראיני, הצמידו את הכטמ"מים לכוחות הארטילריה. כך למשל, סוללת התותחנים שלחה כטמ"ם שאיתר את המטרות והיעדים שהמסתייע ביקש להפעיל עליהן אש או, לחלופין, בכדי לאתר ולפגוע במטרות באופן יזום ללא קשר לסיוע ספציפי לכוחות (הכט וברלוביץ', 2022). גם בצבא היבשה האמריקני מפעילות החטיבה והאוגדה עשרות כטמ"מים בעלי יכולות סיור, איסוף מודיעין, תקיפה וממסר (ריץ, 2022).

בנוסף, באוקטובר 2022 הפעיל חיל הים האוקראיני כלי שיט בלתי־מאוישים (כשב"מים) כנגד בסיס הצי הרוסי בסבסטופול, ולמעשה הגבילו במידת מה את חופש הפעולה של הכוחות הימיים הרוסים שפעלו בבסיס זה. בנובמבר תקפו כשב"מים של חיל הים האוקראיני את מאגרי הנפט בבסיס הצי הרוסי בנובורוסיסק, שבו עגנו ספינות צי רבות שלקחו חלק במערכה באוקראינה (Sutton, 2022). בנוסף, בנובמבר האחרון פורסם כי הכוחות המיוחדים של צבא אוקראינה מפעילים רחפנים שמטילים מטעני נפץ כדי לפגוע בחיילי הצבא הרוסי בעמדותיהם (Romanenko, 2022).

בכל האמור באשר לכוחות למבצעים מיוחדים בצבאות העולם, הרי שאין חדש בהפעלת רובוטים לאיתור ונטרול מטענים, רחפנים וכטמ"מים בידי כוחות אלו. בשנים האחרונות ניכר הניסיון לשלב גם הפעלה של כלי רכב בלתי־מאוישים. כך למשל, במרץ 2022 בחנו במשך שבועיים הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני, "הכומתות הירוקות", את היכולת לפעול לצד רכבים בלתי־מאוישים שעליהם מקלעים ומטולי־רימונים. הכוחות המיוחדים תרגלו פשיטה על יעדים באמצעות כוחות רגליים כשלצידם רכבים בלתי־מאוישים מופעלים מרחוק (Aliotta, 2022).

במאמר שפרסמו קצינים בחיל הנחתים, הם ציינו כי בצי האמריקני מתקיים מאמץ לפתח ספינות שטח בלתי־מאוישות (unmanned surface vehicles – USVs) שיוכלו להגן על ספינות מאוישות גדולות יותר, כמו גם לשמש את חיל הנחתים. כלים אלו, כתבו, יוכלו להגביר את היכולת המבצעית של קבוצת הקרב האמפיבית (ARG) של הצי, הכוללת את ספינות המלחמה של הצי, המכונה כוח משימה אמפיבי (ATF), וכוח נחתים (LF) בסד"כ חטיבתי. הם יגדילו את יכולת ההגנה של הקבוצה כנגד מערכות טילי אויב מתקדמות. בנוסף יוכלו כלי שיט תת־ימיים בלתי־מאוישים (unmanned underwater vehicles – UUV) לעקוב באופן אוטונומי אחר צוללות וספינות אויב, וליצור צוותי "צייד־הורג" בין קבוצת המוכנות האמפיבית לכוח תת־ימי בלתי־מאויש. כלים אלו יכולים גם לשמש כאמצעי להחדרת צוותי סיור ומבצעים מיוחדים ימיים לחוף, באופן חשאי (Murray, Bolden, Cuomo, Foley, 2016, p. 19).

גם בצה"ל מבקשים בשנים האחרונות להפעיל ביעילות רבה יותר כלים בלתי־מאוישים. לדברי אלוף עודד בסיוק המטרה היא לבנות צבא עם כלים אוטונומיים, שפועל באופן "מבוסס מידע, קטלני ומדויק. צבא ששולל את יכולות האויב בקצב גבוה ולא מסתכל רק על כיבוש שטח". לדבריו, המיזם, שכונה "צבא רפאים" או S.O.I (Standoff/ Stand In), נועד לאפשר לצבא להפעיל רובוטים חצי־אוטונומיים באוויר, בים וביבשה, כבודדים ובלהקות. בשנים הקרובות, אמר בסיוק, יהיו לצה"ל עשרות עד מאות כלים מסוגים שונים, לאו דווקא אוויריים, שיפעלו כלהקה (בוחבוט, 2021).

מכל האמור לעיל עולה כי המגמה של הצטיידות צבאות בכלים בלתי־מאוישים (אוטונומיים ואוטונומיים למחצה) רק תגבר, במיוחד לאור מלחמת רוסיה־אוקראינה. הדבר מקבל ביטוי הן בצבאות היבשה, הן בציים והן בכוחות המיוחדים השונים. בחלק מן המקרים מערכות אלו יחליפו כוחות קיימים ובאחרים יפעלו במשולב עמם, בכדי לשפר ולייעל את יכולתם לממש את משימתם.

משימות הכוחות המיוחדים בצה"ל

הכוחות המיוחדים בצה"ל נדרשים לפעול הן בשגרה במבצעים מיוחדים, בביטחון השוטף ובמערכה בין המלחמות (מב"ם), והן במלחמה בפעולות חשאיות (כלומר פעולות בחתימה כה נמוכה, עד כי האויב כלל אינו מודע לכך שבוצעו), חסויות (כלומר שאף שניכר שהתרחשה פעולה, הרי שזהות הכוח ושיוכו המדינתי נותרים עלומים) וגלויות. מנעד המשימות שהם עשויים לבצע נע ממשימות איסוף מודיעין, ועד לפשיטות ופגיעה ביעדי אויב מורכבים. הכוחות המיוחדים תמיד היוו את אחד מהכלים המרכזיים בארסנל של צה"ל לביצוע פעילות כירורגית מדויקת (אילון ודיוויד, 2022, עמ׳ 84).

המבצעים המיוחדים תמיד היו נדבך משמעותי בתפיסת הביטחון של ישראל והם שימשו, בין היתר, כאמצעי יעיל לחיזוק ההרתעה בקרב אויביה. במבצע "אביב נעורים", למשל, "כוח צה"ל פשט באפריל 1973 על דירות מנהיגי המחבלים בביירות, על בניין מפקדה ועל בתי־מלאכה לייצור אמצעי לחימה, הרג שלושה מנהיגים וארבעים מחבלים אחרים ופצע עשרות, הפשיטה לביירות היתה מבצע קומנדו קלאסי, ברמת ביצוע גבוהה, והדיו נשמעו במדינות ערב ובקרב ארגוני המחבלים זמן רב" (טל, 1996, עמ׳ 158).

במלחמה הבאה בזירה הצפונית, נוכח האיום החמור על העורף, יידרש צה"ל להוציא אל הפועל מערכה משולבת שתכלול הפעלת אש ומהלומות מן האוויר הים והיבשה, ותמרון מהיר ואגרסיבי בחזית ובעומק (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ׳ 8). לכוחות המיוחדים יהיה תפקיד חיוני במלחמה, שכן מבצעי פשיטה מיוחדים במלחמה "הם מרכיב תחבולני שנועד לתרום הן למאמץ המהלומות והן לתמרון הרב־ממדי. פשיטה מיוחדת מעבר לקווי האויב מגלמת הפתעה, ‏שיבוש מסגרת הציפיות של האויב וגורמת להבנתו שהוא חשוף מודיעינית ומבצעית בכל מקום" (לשכת הרמטכ"ל, 2020, עמ׳ 65). מבצעים אלו יסייעו למהלומות (אוויריות ואחרות) בכך שיחשפו את האויב וישללו ממנו יכולות, ויתרמו למאמץ התמרון בכך שיכריחו את האויב לפזר את כוחותיו וייצרו תחושת נרדפות בקרבו.

דוגמה למבצע שכזה הוא מבצע "יער הנגב" במלחמת לבנון השנייה, במהלכו פשט כוח משייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בצור, והרג כמה מפעיליה. המבצע (לצד פעולות מיוחדות נוספות), אמנם לא השיג את כל מטרותיו, אך יצר בקרב ההנהגה הצבאית של חזבאללה את התחושה שהעורף הלבנוני אינו מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייב את הארגון לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון ורצועת החוף, למרות הסד"כ המוגבל שלו (גולן, 2022, עמ׳ 317־319).

כיום, וניכר כי גם בעתיד, יוסיפו הכוחות המיוחדים להיות כלי חשוב בארגז הכלים של צה"ל שכן יכולתם לפעול מתחת לסף המלחמה, בלב שטח האויב, במשימות המחייבות יכולת מבצעית גבוהה, חיונית בכדי לשמר הרתעה, לחזק מוכנות ליום פקודה בשגרה ולתמוך את המאמץ העיקרי במלחמה.

מתחים, אתגרים והזדמנויות

מבצעים מיוחדים דורשים ניהול סיכונים ייחודי, שכן הם מתאפיינים "במרווחי טעות קטנים או בתמרון במרחב של סד משאבים מבצעיים הדוק ולא סלחני במיוחד" (אביטל, 2012, עמ׳ 75). הם מחייבים יכולת לראות בצד אחד את התועלת והרווח מהפעולה, ומנגד את הסיכונים, וכיצד נותנים להם מענה. כלומר, לבחון מה הערכיות של הפעולה, מה הסיכויים ומה הסיכונים. לוודא שהיעד ערכי, שהוא בר השגה ושאם המצב מסתבך הסיכונים מנוהלים ומקבלים מענה. בראייתנו, השילוב של כוחות מאוישים ובלתי־מאוישים יאפשר דרגות חופש פעולה גדולות יותר, ישמר רלוונטיות לכוחות המיוחדים, ייתן בידם כלי להתגבר על חלק מהאילוצים והאתגרים ויאפשר להגדיל את נפח הפעילות. מנגד, כחלק מניהול הסיכונים, יש להכיר את מגוון המתחים, האילוצים והאתגרים בכדי לתת להם מענה.

אתגרים ואילוצים במבצעים מיוחדים בעת המודרנית:

הצורך של ישראל להפעיל כוח בעיקר מתחת לסף המלחמה. אויביה השתנו והפכו לצבאות טרור, בעלי ארסנל טילים ונשק תלול מסלול בהיקף ניכר, שנועד לפגוע במרכזי האוכלוסייה בעורף הישראלי. מכאן, גלישה של עימותים מעבר לסף זה, מציבה את העורף בסיכון ניכר. ישראל מצידה, מנהלת מערכה בין המלחמות כנגד כלל אויביה, בה היא מבקשת לסכל איומים, למנוע התעצמות ולהחליש אותם בטרם המלחמה הבאה. מערכה זו, הכוללת בעיקר תקיפות אוויריות ומבצעים מיוחדים, מתבצעת מתחת לסף המלחמה.

דוגמה בולטת לצורך בשימור מרחב הכחשה היא תקיפת הכור הסורי בשנת 2007. בצל החשש שהשמדת הכור תביא לפריצת מלחמה עם סוריה, גובשה באמ"ן הערכה שבמידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע וימנע מתגובה (ברון, 2022, עמ׳ 163). בהמלצת הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, החליטה הממשלה בראשות אהוד אולמרט על תקיפת הכור בידי חיל האוויר, והוא הושמד (כץ, 2020, עמ׳ 158־164). ישראל נמנעה מלקחת אחריות והנשיא אסד בחר לנצל את ׳מרחב ההכחשה׳ והכיל את האירוע (ברון, 2022, עמ׳ 164).

המב"ם כמשחק שחמט. כל יכולת, שיטת פעולה ומהלך שצה"ל מפעיל במב"ם מביאה בתורה את האויב לנתח אותם, להפיק מהם לקחים, להגביה את חומותיו ולתת להן מענה כתוצאה מתחרות הלמידה. ביטוי אחד לכך הוא מימוש גישת ה־A2/AD. מגוון מערכות טכנולוגיות, אמצעי לחימה ומערכי הגנה, כמו גם מערכות התראה מתקדמות, הפכו את הפעולה בעומק לאתגר מורכב עבור צבאות, בשגרה ובמלחמה. די לראות כיצד סיכלו הכוחות האוקראיניים את הניסיון של הצנחנים והכוחות המיוחדים הרוסים לכבוש את שדה התעופה בגוסטומל, לאחר שניתנה להם התרעה מודיעינית (ברלוביץ', 2022), בכדי להבין שהאתגר הופך מורכב מבעבר. יש להגבהת החומות גם ביטויים נוספים.

הצורך לשחק על מגרש גדול בהרבה, הן גיאוגרפית והן בקצב מבצעים הולך וגדל. בעשור האחרון ניכר כי ישראל נדרשת להתמודד עם איום מצד איראן, מעצמה אזורית שמפעילה כוחות ברחבי המזרח התיכון, לצד הצורך לגבש מענה יעיל לאיומים במעגל הראשון, בשגרה ובמקרה של עימות. איום זה מותח את יכולותיה של ישראל ומחייב אותה לפתח יכולות מבצעיות למעגלים רחוקים מבעבר.

הצורך לצמצם את הסיכונים לכוח הלוחם. אתגר נוסף שאתו יש להתמודד במבצעים מיוחדים בעת המודרנית הוא הקטנת והפחתת סיכונים ללוחמים, ככל שניתן. במקבילהשיפור ביכולות התקיפה המדויקת מנגד (מן האוויר, הים והיבשה) יצרה מורכבות והציבה סימן שאלה נוסף על עצם הצורך להטיל לוחמים לפעילות בסיכון גבוה (לוטוואק, 2001, עמ׳ 4). אין בכך בכדי לומר שצה"ל אינו שולח לוחמים להסרת איומים, גם נוכח סיכון גבוה לכוחות המבצעים, בהתאם לרמת הערכיות של המשימה שיש להשלים וחשיבות המטרה שיש לתקוף.

הדינמיות של הסביבה המבצעית. תכנון מבצע מיוחד הוא תהליך יסודי וקפדני שנועד לצפות ולהיערך היטב למקרים ותגובות. אך בסופו של יום, כמאמר התיאורטיקן הפרוסי קלאוזוביץ, שדה הקרב הוא "נחלת אי־הוודאות" (לאונרד, 1977, עמ׳ 79), הבלתי־צפוי עלול לקרות ושינויים יכולים להתרחש, ובקצב מהיר. כל אלו מחייבים תכנון בעל שוליים מבצעיים רחבים ותפיסת פיקוד שמקנה למפקד בשטח יכולת לקבל החלטות מתאימות.

שילוב הכלים הבלתי־מאוישים כהזדמנויות ומענה:

הקדמה הטכנולוגית מאפשרת להתגבר, באופן מלא או חלקי, על כמה מהאילוצים והאתגרים שמולם ניצבים הכוחות המיוחדים של צה"ל, ובהם תהליכי הגבהת החומות והפקת הלקחים שמקיים האויב, שמחייבים להקדים אותו בתחרות הלמידה ולפתח כל העת שיטות ויכולות פעולה חדשות. בנוסף, מאחר ובמב"ם נדרשת ישראל לפעול מתחת לסף המלחמה ולשמר יכולת הכחשה, מאפשרים כלים אלו להימנע מהשארת טביעת אצבע ישראלית מובהקת.

כך יוכלו הכוחות המיוחדים בכלל, ושייטת 13 בפרט, "להרחיב את העוגה". כלומר, להגביר את קצב המבצעים, ולנהל את המשאבים בצורה יעילה יותר. ציוות כוחות זה יחייב רכש ופיתוח פלטפורמות, תהליך ניסוי והטמעה יסודי (שכולל חיכוך מבצעי), וכן השקעה בתשתית אחזקה טכנולוגית ותמיכה טכנית. כל אלו כמובן מחייבים השקעה של תקציבים וזמן. מנגד, הוא יאפשר פעולה הנשענת על מעטפת לוגיסטית ומודיעינית מצומצמת יותר.

בנוסף, מערכות בלתי־מאוישות אוטונומיות שיופעלו בציוות עם כוחות מאוישים, יוכלו למצות בפעולה, בין שתהיה במבצע מיוחד בשגרה (מב"ם) או במלחמה, את הכוח ביעילות באופן שיאפשר פעולה גם במרחבים שבהם העליונות הישראלית מאותגרת, כמו גם להגדיל את טווח ורדיוס הפעולה של הכוחות ואת המסה הצבאית שלהן (סימפקין, 1999, עמ׳ 130). מערכות אלו יאפשרו לכוח חופש פעולה גדול יותר במרחבים בהם כיום הסיכון לחיי אדם גבוה, באופן שימצה כל צד במשוואה באופן מיטבי. למעשה, ניתן יהיה להוציא לפועל מבצעים שרמת הערכיות שלהם, ביחס לרמת הסיכון לכוח הלוחם, היתה הופכת אותם בעבר ללא כדאיים.

ציוות מאויש ובלתי־מאויש יאפשר לספק שכבה נוספת לכוח הלוחם וירחיב את סל היכולות שלו, באופן שישפר את האפקטיביות המבצעית, תוך ניהול סיכונים שונה, ויאפשר ניצול יעיל יותר של כוח האדם, תוך הפעלה של מספר אמצעים רב בידי מספר קטן של לוחמים. יתרה מכך, השימוש בכלים בעלי יכולות אוטונומיות יסייע לכוח לזהות את תורפות האויב ולתמוך את התחבולה שנבקש לממש, שכן הם יתנו בידי המפקד סל כלים גדול יותר למימושה. בנוסף "כלים אלה ישמשו גם להעצמת ההפתעה על ידי פעולה במרחבים ומכיוונים בלתי־צפויים מבחינת היריב" (סיבוני ואשפר, 2014, עמ׳ 74). היכן שכוח לוחמים יהיה יעיל יותר, יהיה הוא המוביל, ובמקומות שבהם המערכת הבלתי־מאוישת תביא תוצאה טובה יותר, תוביל היא.

גם בעידן הטכנולוגיה המתקדמת, המערכות הבלתי־מאוישות והטילים המונחים, אין תחליף לכוח חי"ר או כוח מיוחד, שפועל תוך מימוש תחבולה ושיטת פעולה יצירתית ומקורית, פוגע באויב ומשלים את המשימה. בהתייחס לשירותו בשנות השהייה בדרום לבנון, תיאר אלוף הרצי הלוי, שפיקד אז על כוחות בצנחנים ובסיירת מטכ"ל, את שנדרש אז ממפקדי השדה בדרג הטקטי. "מפקדים בדרגות של סג"ם, סגן וסרן שהובילו פעולות מורכבות בריחוק רב וללא תקשורת רציפה ונדרשו לקבל החלטות ולבצע. זה פיתח אותנו יותר מכל דבר אחר ולתחושה הזו נכון למצוא גם חלופה איכותית ואחראית שתפתח את המפקדים כיום, כי אין לזה תחליף" (הלוי, 2021, עמ׳ 45).

למרות מערכות הפיקוד ושליטה המתקדמות, כוחות אלו חייבים לפעול בגישת "פיקוד משימה", לפיו למפקד בשטח יש את החופש "לבחור דרכי פעולה בלתי־צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (שמיר, 2014, עמ׳ 19), משום שאם ימתין להוראות לעולם לא יוכל לנצל את ההזדמנויות שצצות במהלכה (שמיר, 2014, עמ׳ 51). לכן, ישנה חשיבות לכך שאת הפלטפורמות הללו יפעילו מפקדי ולוחמי כוחות מיוחדים, שבקיאים לא רק במערכות הטכנולוגיות על מגבלותיהן ויכולותיהן, אלא גם בטיבו של שדה הקרב, על אי־הוודאות, האקראיות והדינמיות שבו, בעלי חשיבה מבצעית, תחבולנית ויוזמת, והינם נחושים ודבקים במשימה לאור המטרה.

סיכונים ומתחים שטמונים בציוות מאויש ובלתי־מאויש:

קצב הפיתוח של כשב"מים הוא איטי בהשוואה לקצב הפיתוח של כטמ"מים, משום שהאתגרים, הסיכונים והחיכוך בתווך הימי שונים מאלו שבאוויר. הדבר נובע משורה של סיבות: הקשר שבין תפיסת ההפעלה המבצעית לחדשנות הטכנולוגית בחילות (ובאוויר ניכר שהקשר היה הדוק יותר); היקף המשאבים המושקעים בחיל בחדשנות טכנולוגית (ואלו שבחרה מערכת הביטחון להשקיע בפיתוח כטמ"מים גדולים מאוד ביחס לאלו שהושקעו בפיתוח כשב"מים); מידת הזמינות והבשלות של הטכנולוגיה. בתווך האווירי האתגרים העיקריים של הכטמ"ם הן התקשורת ומזג האוויר ויש להם פתרונות.

מנגד, הפעולה בים מורכבת הן מבחינת השליטה בכלי נוכח תנאי מזג אוויר, הרוחות וגובה הגלים (כמו גם שרטונות), שמשפיעים על תנועתו, נתיבו ושרידותו. בתווך התת־ימי בעיית התקשורת מורכבת עוד יותר (סער סלמה, 2014, עמ׳ 16־21). יש לציין גם שהדרישות מאמצעי בלתי־מאויש למבצע ספציפי, בניגוד לאלו שנדרשות ממנו בכדי שיהיה בשל לייצור עקרוני, הן גבוהות ומחייבות התאמות מדויקות שגוזלות גם הן משאבים. בשנים האחרונות ניכר שהטכנולוגיה הפכה לזמינה ובשלה יותר מבעבר, ויש בה בכדי להוות בשורה לשימור הרלוונטיות של הכוחות המיוחדים נוכח האתגרים הרבים שמולם הם ניצבים.

אתוס הלוחם ודמותו של לוחם השייטת. לאור ההתקדמות הטכנולוגית נוצר מתח בין אתוס הלוחם ביחידה לבין הצורך המבצעי שמציב לא מעט אתגרים שהכוח המאויש לבדו לא יפתור. אתוס הלוחם בצה"ל, כמאמר האלוף (מיל.) גיורא רום, הוא קוד של התנהגות המורכב מאומץ, מחוסר אנוכיות, מנאמנות לחברה ולחברים, מקור רוח, מיושרה ומנכונות לשאת בכל קושי (הראל, 2013, עמ׳ 320).

יש לומר מראש, מכפיל הכוח האמיתי של שייטת 13 טמון ברוחה ואנשיה, בסדיר ובמילואים. רוח של יוזמה והשתתפות בלחימה של זמננו, בים וביבשה. כך למשל, במלחמת ההתשה יזם מפקד היחידה דאז, סא"ל זאב אלמוג (לימים אלוף ומפקד חיל הים), שיפור ושדרוג של יכולת היחידה בתחום הלחימה היבשתית כדי שתוכל לקחת חלק בפשיטות על מוצבי הצבא המצרי בתעלת סואץ. בין היתר "הושחזו" יכולות החי"ר של לוחמי השייטת בידי מפקדים מסיירת מטכ"ל (אלמוג, 2007, עמ׳ 16). הפשיטה, שהיוותה את קו פרשת המים, היתה מבצע "בולמוס 5" (21 ביוני 1969), במהלכו פשט כוח שמנה 20 לוחמים מהקומנדו הימי על תחנת המכ"ם בראס עדבייה שבצפון מפרץ סואץ, הרג כשלושים חיילים מצרים, חיבל בתחנה ונסוג. שניים מהלוחמים נפצעו קל (אלמוג, 2007, עמ׳ 33). לאור המבצע הוטלו על השייטת גם פשיטות על יעדים שעד אז הוטלו רק על יחידות מובחרות מצבא היבשה. כך היה לימים גם בלחימה בלבנון, לפני ואחרי מלחמת לבנון הראשונה, ובאנתיפאדה השנייה.

ב־1990 סיפר מפקד פלגת הלוחמים בשייטת, סא"ל יואב גלנט (לימים אלוף), כי בעיניו כנער, "הפעילות של השייטת נתפסה בתור ללכת עם סכין בין השיניים. אנחנו מזמן בשלב שמחשבים החליפו את הסכינים. היחידה הזו נשענת אולי יותר מכל מקום אחר בצבא על יכולתו האישית של הלוחם ועל היכולת שלו להשתלב בפעילות צוותית במסגרת הלחימה. זה דבר אחד, והדבר השני מגוון הפעילויות ותחומי העיסוק של היחידה הוא גדול מאוד. למעשה אם יש בטבע בעלי חיים שקוראים להם דו־חיים, אז אנחנו מדברים על תלת־חי, שחי גם באוויר גם ביבשה וגם בים" (הראל, 1990). ואכן, לצד רמתו הגבוהה של איש הקומנדו הימי כלוחם הוא גם מקצוען בתחומו בהפעלת מערכות טכנולוגיות מתקדמות.

כניסתן של מערכות בלתי־מאוישות, מאתגרת את אתוס הלוחם בצה"ל כולו ועשויה לעשות כן גם ביחידות המיוחדות. העובדה שחלק הולך וגדל מהלחימה נעשה בידי מפעילי מערכות בלתי־מאוישות, שעושים זאת במרחק רב מקו המגע, לעתים אף של מאות קילומטרים, ללא סיכון אישי לשלומם או לחייהם. הם אינם שותפים לסיכון שאותו לוקחים על עצמם לוחמי הכוחות המתמרנים ביבשה והיחידות המיוחדות. אך יעילות מערכות נשק אלו, כמו גם העובדה שהפעלתן נעשית, כאמור, במציאות של אפס סיכון למפעילים, מציבה סימני שאלה על הצורך בהמשך קיום אתוס הלוחם.

סיכום

בתפיסת ההפעלה לניצחון נכתב כי על צה"ל למצות את היתרונות הטכנולוגיים המתקדמים שברשותו. הכוח הצה"לי יהיה מותאם ומדויק יותר "באמצעות הלבשת חליפה חכמה לכוח הקיים: אמצעי חישה, תקשורת נתונים טכנולוגיות מידע חדישות, וחיבור כל אלה למגוון חימושים ויכולות לחימה, תקיפה והשמדה מהירות, עוצמתית ורלוונטיות" (לשכת הרמטכ"ל, 2020, עמ׳ 8־9). מכאן, שעל הכוחות המיוחדים בצבא להיות הקטר ושדה הניסויים שיבחן כיצד ניתן יהיה למצות אמצעים ומערכות אלו, בשילוב כוחות מאוישים, בכדי להשיג יעילות מבצעית גבוהה יותר.

ציוות כוחות שכזה יאפשר להגדיל את טווחי הפעולה, להתגבר על מערכי הגנה מתקדמים ומורכבים, לאפשר פעילות חשאית ולאפשר חופש פעולה גם במקומות בהם כוחות מאוישים יהיו בסכנת חיים גבוהה. השייטת צריכה להמשיך לשמור על "הרומנטיקה" של פעם – של הסכין בין השיניים והקלצ'ניקוב – ולהוסיף ולפעול "כעטלף המגיח בעלטה, כלהב המבתר בדומיה, כרימון המנפץ ברעם". זו אינה רק רומנטיקה. לא פעם, בלמעלה משבעים שנות פעילותה, עמדו לוחמי השייטת במשימה וניצחו את האויב על אף הנחיתות ב"חומר", בסדרי הכוחות ובאמצעי הלחימה, בזכות העליונות ב"רוח", ששימשה תפקיד מכריע. אנשיה, לוחמים ערכיים, נחושים ונועזים תמיד יהיו האמל"ח העיקרי שברשותה ומכפיל כוחה. מנגד, על השייטת למצות את הקידמה והחדשנות ולהישאר רלוונטית לאתגרי ההווה והעתיד. ואם לנסח זאת בפשטות, כמאמר אלוף אמיר ברעם, אין להזדכות על הלוחם, הסכין והרובה (בוחבוט, 2011), אך לצידם ניתן להפעיל גם כלים בלתי־מאוישים.

כאמור, השייטת נמצאת כבר מספר שנים בתוך התהליך במטרה לגבש יכולת הפעלת כוחות מאוישים ובלתי־מאוישים במשולב, ואנו ממליצים להשקיע את המשאבים הנדרשים כדי לקדם את היכולות, כמו גם להעמיק את הלמידה מגופים מקבילים (בארץ ובחו"ל) שכבר מפעילים ציוותים שכאלו. אפשר, בחלק מהדברים, "להתגלח על זקן" של אחרים.

בראייתנו יש חשיבות לשימור החיכוך במב"ם עם האויב, הן בכדי לחוש אותו, ללמוד אותו ולהרתיע אותו, והן כמאיץ למידה. הכלים הבלתי־מאוישים הם מאפשר שמשמר רלוונטיות לכוחות המיוחדים של צה"ל ולכן יש להמשיך ולמצות את היתרונות שהם טומנים בחובם. עם זאת, יש חשיבות להתקדמות בצעדים קטנים בהפעלת הכוחות במשולב לחיזוק האמון ביכולת, ומוטב שהם יהיו מדודים ועקביים. יתרה מכך, אסור לוותר על הרכיב של האדם הלוחם. על לוחמי הכוחות המיוחדים, שכן הכלים בלתי־מאוישים אינם חלופה אלא רכיב שנועד לתמוך ולהשתלב בפעילות הכוחות המאוישים.

התפתחות יכולות חליפיות, ובכלל זה הסייבר, החימוש המדויק והכלים הבלתי־מאוישים, עלולה להוביל לשחיקה, רתיעה והימנעות מהפעלת כוחות מיוחדים למשימות שרק הם יכולים לבצע. הפעלת כוחות מיוחדים (מאוישים) במב"ם ומלחמה הינה בחזקת "שריר" שנדרש להיות כשיר, מקצועי ומיומן. שריר שאתה לא משתמש בו נחלש, וצה"ל צריך את ה"שריר" הזה בכשירות ממגוון סיבות. הן לטובת עם החיכוך האויב, כדי לחוש אותו, ללמוד אותו ולהרתיע אותו; הן לטובת חיזוק האתוס ההתקפי של צה"ל והן לטובת פיתוח מפקדים. צה"ל צריך מפקדים מיחידות מיוחדות בתפקידי מפתח בכוחות היבשה, בגלל איכותם, אבל בעיקר בשל ניסיונם בפעילות מבצעית בשטח האויב. זהו שילוב מבורך, שכן הם מביאים איתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"גדול", שנושא בעול הבט"ש בשגרה, ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה.

הכלי המכונה 'מבצעים מיוחדים' מחייב יכולת מקצועית ומיומנות גבוהה מאוד. היכולת לבצע מבצעים מיוחדים בתנאים מאתגרים, במיומנות גבוהה אינה יכולת שיש לצבאות רבים. זוהי יכולת שעלולה להישחק, ולפיכך אף שיש לנצל את היתרונות שיש בהפעלת כלים בלתי־מאוישים במבצעים מיוחדים, אסור "להתאהב" בזה יתר על המידה. מדובר בעוד כלי בארגז הכלים של צה"ל, ובתחום המבצעים המיוחדים יש לוודא כל העת שיש לנו כלים רבים בארגז, ושכולם כשירים ומוכנים ליום פקודה. בהמשך לכך, יש להדגיש שהכלים הבלתי־מאוישים הם רק מענה אחד. השייטת כמובן, משקיעה במענים נוספים.

הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל.) גדי איזנקוט, נהג להדגיש במהלך כהונתו את הצורך לממש כל העת את דפוס החשיבה האופרטיבי, לפיו "צה"ל מפתיע בכל דרך" (איזנקוט, 2019). גם כיום נדרשים הכוחות המיוחדים של צה"ל לחשיבה תחבולנית, ליוזמה ומקוריות. אף שאין להזדכות על אתוס הלוחם והצורך בלוחמים, הקדמה הטכנולוגית מאפשרת להרחיב את יכולתם להפתיע את האויב במגרשו הביתי, ביעדים קרובים ורחוקים, להתגבר על האתגרים ולעמוד במשימות.

אל"מ א', מפקד שייטת 13.
גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחברים מודים לתא"ל (מיל.) דרור פרידמן, פרופסור אל"מ (מיל.) גבי סיבוני וסא"ל (מיל.) ד"ר דורון אביטל, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

ובכל זאת עלינו לתמרן | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"להכריע, להכריע מהר, כך שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד" – מילים אלה של הרמטכ"ל לשעבר ממשיכות להדהד עוד היום, וכאשר עולים קולות הטוענים כי יש לשמור את האופציה הקרקעית למוצא אחרון, חשוב להדגיש – רק שילוב של כוח אש, מערך הגנה ותמרון קרקעי חכם יוכל להשיג ניצחון ברור, כזה שכבר מזמן לא ראינו.

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1584, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 באפריל 2022

בחודשים האחרונים הוצגו בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי שתי גישות סותרות ביחס לתמרון היבשתי ההתקפי ולרלוונטיות שלו להתמודדות עם איומי ההווה והעתיד שמולם ניצבת ישראל. במאמר זה מוצגת הקביעה, כי אף שעל התמרון להתבצע בהקשר ובאופן שישרת מטרות אסטרטגיות ואופרטיביות ספציפיות, כמאמר אחת משתי הגישות, הרי שגם נוכח האתגרים והעימותים שבפני ישראל על צה"ל לתמרן ולשם כך לשמר כוח יבשתי כשיר, כמאמר הגישה השנייה.

במאמרו "מי שיברח מהתמרון, לא ינצח" ("פרסום מיוחד", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 12 באוגוסט, 2021), טען ח"כ לשעבר עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, כי "תמרון מהיר והחלטי הוא תנאי הכרחי לקיצור המערכה, ולא להארכתה: תהיה הגדרת ההישג אשר תהיה, מהיר יותר להגיע אליו כאשר מפעילים את מלוא העוצמה מראשית המלחמה ולא רק כאופציה אפשרית להמשך, מתחככים באויב ומביאים את המלחמה אליו". לעומתו טען אל"מ (מיל.) רון טירה, טייס קרב בעברו, במאמרו "תמרון – על מנת מה" (מבט על, גיליון 1548, 9 בינואר 2022), כי "בחלק ניכר מהעימותים שישראל נטלה בהם חלק בשלושת העשורים האחרונים, ישראל לא ביקשה להוציא דבר מיריבה, אלא פשוט לסיים במהירות את העימות שאליו נקלעה שלא בטובתה. לפחות חלק מעימותים אלה נבע מתהליך הסלמה שיצא משליטה, או ממיסקלקולציה. במצבים כאלה, בהחלט אפשר שרציונלי יותר לישראל לבחור במצב יסוד אסטרטגי "מגננה", ולהפעיל את כוחה באופן שיביא לסיום מהיר וזול של העימות". טירה ציין כי "יש להישמר מפני רצון לתמרן ויהי מה, וההחלטה צריכה להיבחן לאור ההקשר. יש להישמר מנטייה לתמרן כחלק מאתוס, או כמקצה שיפורים".

אמנם, כמאמר טירה, ההחלטה לבצע תמרון יבשתי חייבת להיות בהקשר לאירועים ולא כמבחן אומץ או ברירת מחדל, מה גם שאין בכוונת ישראל לכבוש שטחים מידי אויביה לזמן ממושך. אכן, התמרון צריך להתבצע רק כשהוא משרת באופן מיטבי, בניגוד לחלופות אחרות שמחירן זול יותר בדם ודמים, את המטרות האסטרטגיות והאופרטיביות של ישראל. בנוסף, תכנית אופרטיבית למבצע מוגבל לא צריכה להיות תכנית אופרטיבית לפעולה התקפית רחבת היקף שקוצצה והותאמה. זוהי תכנית אחרת, כתב טירה, "וארגז הכלים הצה"לי צריך גם תכניות כאלה". בכל מקרה, כתב בצדק, עליה לשאוף לסיים במהירות את העימות בכדי לצמצם את הפגיעה בעורף. הנחות נכונות אלו הובילו את המחבר למסקנה השגויה לפיה הצורך לתמרן כמעט התייתר, זולת בעימות רחב היקף. יתכן, ציין, שביכולתה של ישראל להשיג את יעדיה בפעולה שמתחת לסף המלחמה – מה גם שזמן העימות עשוי להיות קצר מדי עבור היערכות של כוחות היבשה לתמרון אפקטיבי.

אמת, חזבאללה וחמאס מציבים איום חמור על העורף באמצעות ארסנל טילים ורקטות (חלקו מדויק), שיאפשר פגיעה בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, שיבוש פעילותו המבצעית ואף השפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית. האויב גם שיפר את יכולתו לחדור לשטח ישראל. איום זה יחייב את ישראל לפעול בלוח זמנים קצר כדי להסיר את האיום באמצעות כל הכלים הזמינים לרשותה. הראשון, הזמין והגמיש שבהם הוא חיל האוויר, שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום, ומערכי האש מנגד.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, כפי שהומחש בעימותים ובמערכה בין המלחמות (המב"מ). מאמץ האש חיוני, שכן הוא מסוגל לפגוע ולשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, עשוי ליטול ממנו נכסים אסטרטגיים ויוצר הרס שירתיע מפני מערכה נוספת שנים קדימה ויחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים.

אך ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל. ראשית משום שהאויב הסתגל ולמעשה בנה את בניין כוחו כך שיוכל להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח מפעל ייצור והשמדת המטרות המרשים שבנה צה"ל. שנית, משום שלאחר מספר ימי לחימה פוחתות מספר המטרות הזמינות לתקיפה באש. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שצבר, ומנגד האויב "מבין מהר את הפרינציפ" ונשמר מחשיפה. אין בכך בכדי לטעון שהמודיעין והאש המדויקת לא יביאו הישגים. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד, כמו, למשל, במבצע "חגורה שחורה" ב־2019. אולם לרוב מתפתח דפוס שמאריך את משך המערכה בשל הקושי להשיג הישגים באמצעות מאמץ האש והרתיעה מהפעלת מאמצים אחרים. החתירה לקיצור משך המערכה ככל שניתן היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

המפתח להצלחה טמון בשילוב בין מאמץ האש למאמץ מתמרן, בקצב מבצעים מהיר, שמציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב ועשוי לגרום לו להפסיק את המערכה. הסיבה לכך היא שהתמרון, מעצם טבעו, מקיים נוכחות בשטח. אף שהאויב התרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. יתרה מכך, לכיבוש שטח, גם זמני, יש משמעות והשפעה תרבותית־פסיכולוגית בעיני אויביה של ישראל. השטח נתפס כבעל ערך היסטורי, תרבותי ודתי. רק תמרון יבשתי יכול לתפוס שטח וליצור בכך לחץ תודעתי על האויב.

סיבה נוספת לחשיבותו של התמרון היא הצורך להיחלץ מ"המבוי הסתום" – מושג שטבעו מפקד זרוע היבשה, אלוף תמיר ידעי, ומפקד מרכז דדו, תא"ל ערן אורטל. שורת המבצעים שניהל צה"ל בשני העשורים האחרונים, כולם בהיגיון הרתעתי וחלקם נמשכו יותר מכפי שביקשה ישראל, קלעו אותה ל"מעגל קסמים" של התנהלות ממבצע הרתעתי־שחיקתי אחד למשנהו, בעוד היעדר נכונותה להפעיל בהם כוחות יבשה מוכר לאויביה ומקנה להם יתרון והגנה.

לכן, על ישראל לפתח דפוס פעולה הכרעתי, שיכלול מאמץ הגנתי יעיל ואשר יימנע מהאויב, כמאמר האלוף הרצי הלוי, לקזז את הישגיה של התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שלו, שיגבו מחירים בנפש. עיקרו מערכה משולבת של אש ותמרון בקצב מהיר, שכן המהירות הכרחית לישראל בשל האיום על העורף. פעולה משולבת תאפשר לצה"ל לפגוע ביעילות בכוחות האויב, לשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), ותאפשר להגיע למצב סיום בתנאים חיוביים לישראל ואולי אף לעצב מציאות חדשה, טובה יותר.

הן שלח והן טירה הסכימו כי צה"ל נדרש לבצע רפורמה משמעותית בזרוע היבשה כך שכוחותיה יהיו רלוונטיים, ובעיקר מהירים ועמידים (ממוגנים), שכן אויביה של ישראל ייצרו איום של ממש על שרידות כוחות היבשה המתמרנים בשדה הקרב באמצעות מטענים, טילי נ"ט, ארטילריה ויכולות נוספות.

על צה"ל לחזק את יכולתו להפעיל בזמן קצר כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל כצוותי קרב משולבים שיתמרנו במהירות לשטח האויב ויפגעו בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. כוחות אלו יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לפעול בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, לפשוט ולהרוג באויב במגע ישיר. כבר ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים (ולימים מפקד פיקוד הצפון), כי הלקח העיקרי מאימון שערכה יחידתו הוא כי "לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". קביעה זו נכונה גם כיום.

צוותי קרב אלו יוכלו לאתר ולהשמיד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים, לתמרן במהירות וכמאמר תא"ל אורטל, "להדליק את האור", כלומר לחשוף את האויב, בדגש על מערכות ייצור האש לעורף שברשותו, ו"לכבות את האש", כלומר להשמיד בכוחותיו שלו מערכות אלו ובכך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

הצלחת כוחות אלו תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, יוזמים, נחושים ותחבולנים שיובילו את הלחימה, ועל צה"ל להשקיע בשימורה ובפיתוחה של שדרת מפקדים זו בסדיר ובמילואים.

תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. ובמערכה רחבה, כשהתמרון יופעל בסדרי כוחות גדולים וייצור איום באובדן קרקע – שהיא נכס אסטרטגי לעמים ומדינות באשר הם – ובאובדן ריבונות ושרידות, הוא אף עשוי להביא את האויב להסכים לסיום הלחימה.

ההקשר חשוב, ועל התמרון לתרום להשגת היעדים האסטרטגיים של המערכה ומנגד, כל דיון על התמרון, היקפו ולשם מה חייב להתחיל מכך שלצה"ל ישנה יכולת כשירה, נכונה ומיומנת לתמרן ביבשה שאותה הוא יפעיל בהתאם לצורך.

בשעתו אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבמערכה הבאה צה"ל חייב "להכריע, להכריע מהר, באופן כזה שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד". ציווי זה נותר נכון, ולשם כך נדרש מהלך המשלב בין עוצמת אש, מדויקת ככל שניתן, ומסה מתמרנת שפוגעת באויב בשטחו, ומייצרת לחץ שלא יוכל לעמוד בפניו.

"חודש המלחמה" כמבחן לתפיסת ההפעלה של הצבא וכחזרה גנרלית למלחמה הבאה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יערוך צה"ל תרגיל ראשון מסוגו, שיימשך חודש שלם ויידמה מלחמה רב־זירתית ורב־ממדית, הכוללת מתקפה עוצמתית והגנה חזקה. האירוע יבחן בפעם הראשונה את "תפיסת ההפעלה לניצחון" השאפתנית של הרמטכ"ל. כיצד ניתן יהיה להכתיר את התרגיל בהצלחה?

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1457, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 19 באפריל 2021

באחרונה הודיע צה"ל כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה, הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה. הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים במהלך תקופת ההכשרה. בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

בין אוגוסט לספטמבר 1941 ביצע צבא היבשה האמריקני (ה־U.S ARMY) שורת תרגילים בשטח של 8,800 קמ"ר בלואיזיאנה. את התרגילים, שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, יזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, כדי לחזק ולשפר את מוכנות הצבא לאפשרות שיידרש לקחת חלק במלחמת העולם שפרצה בשנת 1939. נראה היה כי בשלב כזה או אחר תידרש בה התערבות ארצות הברית. הכוחות חולקו לשני צבאות (אדום וכחול), כ־200 אלף חייל בכל אחד, ובמהלך התרגיל ביצעו צבאות אלו תמרונים, שבהם נבחנו מערכות נשק דוגמת טנקים ומסגרות לוחמות חדשות ובהן דיוויזיית השריון, עליה פיקד הגנרל ג'ורג' פאטון. הצבא נדרש לפתח תורת לחימה שתאפשר לו לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולחלופין לדעת כיצד להניע כוחות בקרב התקדמות מהיר, תוך ניצול הזדמנויות, באיגופים והסתערויות על־פני שטח גדול. בתדריך לאנשיו בטרם התמרונים אמר פאטון: "מצא את האויב, רתק אותו וכתר אותו; היו תמיד בתנועה, אל תישארו נייחים, אל תאמרו 'עשיתי די', המשיכו, בדקו מה עוד יכולים אתם לעשות כדי לזרוע מהומה בשורות האויב… עליכם לגלות נחישות נחרצת להתקדם". ואכן הדיוויזיה בפיקודו הפגינה יכולת ניידות גבוהה והמחישה למפקדי הצבא את היתרון הטמון במסגרות גדולות וניידות של כוחות שריון.

בנוסף בחנו התרגילים רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. יתרה מכך, רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, דווייט אייזנהאואר, וכאמור ג'ורג' פאטון, בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה. התרגילים שכונו "תמרוני לואיזיאנה" הפכו לשם דבר בצבא היבשה האמריקני, והם עודם נתפסים כדוגמה ומופת לאופן שבו יש לתרגל ולבחון תפיסות חדשניות ואמצעי לחימה חדישים.

נראה שבדומה למרשל, הרמטכ"ל אביב כוכבי מבקש לקיים בצה"ל מעין גרסה עדכנית לתמרוני לואיזיאנה. לאחרונה הודיע הצבא כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה.

הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים בהלך תקופת ההכשרה. הסיבה לתרגיל, כך נראה, נובעת ראשית מההבנה שאותה ביטא בשעתו הגנרל הגרמני ארווין רומל, לאור חוויותיו כמ"פ (וכמג"ד בפועל) בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, אשר לפיה "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". אך בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית ומעמיקה של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, שמטרתה "לקעקע את תפיסת האויב, ולבנות כושר צבאי שיוכיח לאויב שתפיסתו איננה יעילה עוד".

התפיסה כוללת שלושה מאמצים עיקריים בהפעלת הכוח, שכולם עתידים להיות מתורגלים במהלך "חודש המלחמה": תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה עוצמתיות באש ובסייבר, והגנה רב־ממדית חזקה, שנועדה כמאמר האלוף הרצי הלוי, "על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו". כל השלושה יופעלו בעת ובעונה אחת במטרה לחשוף את האויב ולהשמידו בקצב גבוה.

ליישום התפיסה נדרשים תנאים מבצעיים הכרחיים ובהם עליונות מודיעינית, עליונות אווירית, עליונות דיגיטלית, עליונות ימית, מדיניות המתירה הפעלת אש אפקטיבית בשטחים הבנויים שבהם האויב מסתתר ומתגונן בלב האוכלוסייה, עמידות העורף למשך מלחמה של שבועות ורציפות תפקודית.

מושגי מפתח בתפיסה הם הרב־זרועיות והרב־ממדיות, ובהתאם לתפיסה כלל יכולות צה"ל בכל הממדים יופעלו כדי לבצע תמרון והגנה יעילות וקטלניות יותר. כך למשל, כמאמר דאגלס מקגרגור, תיאורטיקן צבאי אמריקני וקצין שריון בדימוס, חיישנים על גבי מטוסי קרב וכלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים) הטסים מעל שדה הקרב עשויים לאסוף מודיעין על אודות אויב בתא שטח מסוים, שיועבר לכוח היבשתי או הימי, ולמעשה למי שיכול באופן מיטבי להשמידו. במקביל יוכל כוח המפעיל לוחמה אלקטרונית לשבש פעולת רחפנים של האויב, המבקשים לפגוע בכוח היבשתי המתמרן, ולספק לו הגנה.

יתרה מכך, מטרת הכוח המתמרן הינה להשפיע בממד שבו הוא פועל אך לא רק בו, והוא עשוי להשפיע גם על ממדים נוספים. כך למשל, כוח שריון שישמיד מערכות ירי תלול מסלול (תמ"ס) של האויב, יבצע מהלך יבשתי שתהיה לו השפעה על היכולת של העורף האזרחי לקיים רציפות תפקודית, ולחלופין כוח חי"ר מובחר שיוטס למרחב האויב וישתלט על מרחבים שמהם יוכל למנוע ירי מן היבשה לעבר ספינות חיל הים, יבטיח חופש פעולה בממד הימי.

למרות כלל הגורמים החדישים המעצבים את שדה הקרב המודרני, בכלל זה הטכנולוגיה המתקדמת והיכולת לשלב ולחבר בין זרועות וכוחות באופן יעיל יותר, אין בהם כדי לבטל את הצורך בכוחות מתמרנים שיבצעו לחימה קרקעית, לעתים מטווחים קרובים, בשטח האויב. שכן, האויב יודע להסתגל לאש הנורית עליו ונערך מראש, מעל ומתחת לפני השטח, להמשיך לפעול ולהילחם. לכן, יידרשו כוחות מתמרנים גמישים ומהירים שיוכלו, כמאמר פאטון, למצוא את האויב, לחשוף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, וגם לפגוע בו באופן ישיר, במטרה לצמצם את הירי על העורף הישראלי.

בהתאם לכך, מתווה התרגיל הצה"לי יכלול תרחיש של מערכה רב־זירתית משולבת בצפון ובדרום בהתאם לתרחישי הייחוס העדכניים והחמורים, כמו גם את כלל הכשירויות שנדרשות ממנו, ובהן מעבר משגרה לחירום, תאום בין־ארגוני, הטיפול בעורף והסיוע האזרחי, הפעלת אש, תמרון בשטח הבנוי והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית בשטח האויב. אתגר מרכזי לצה"ל הוא ביצוע תמרון רחב בחזית ובעומק שטח האויב, המבוסס על יכולות מטכ"ליות ופעילות כוחות מיוחדים.

בדומה ל"תמרוני לואיזיאנה", יש ב"חודש המלחמה" מסר מתריע של העלאת מוכנות למלחמה קרובה. לכך נוסף לראשונה תרגיל בהיקף אוגדתי, שבמהלכו יתורגלו בקפריסין עוצבת האש ומפקדת העומק, שעליה מפקד אלוף איתי וירוב, יוצא הצנחנים. גם בכך יש מרכיב מרתיע – הצגת יכולת של "הקפצת" אוגדה לוחמת מעבר לקווי האויב במתאר של איגוף אנכי. המתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון, ויש ערך רב לאימון בשטח זר הדומה במתאריו למרחבים מעבר לגבול, שבהם הכוחות עשויים להילחם. ההטסה, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, ההתמודדות עם הלחץ, העייפות, וכוחות ביום האויב, הרחק מן הבית, מציבים אתגר של ממש למפקדים ולכוחות, אמורים לחזק את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי ולאפשר את קידום ופיתוח הידע המבצעי ותורת הלחימה.

יש יתרונות בתרגילים גדולים שבוחנים באופן יסודי את כשירותו המערכתית של צה"ל, תיקוף תפיסות לחימה חדשניות, לצד בחינת כשירות הכוחות ויכולתם של המפקדים לתפקד בעומס כבד לזמן ממושך. עם זאת, במציאות המשאבית הלא ברורה שבה ניצב כיום צה"ל, שנובעת מהמשבר הפוליטי, מהיעדר תקציב מדינה עדכני ומהשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה, עולה שאלת התקציב. נשאלת השאלה מה העלות האלטרנטיבית של האימון, ואילו מגבלות מטיל תרגיל שנמשך חודש שלם על הרציפות המבצעית של צה"ל בקשת של תחומים – מסיכול טרור וביטחון שוטף בזירה הפלסטינית ועד למערכה בין המלחמות (מב"מ) בצפון.

שאלה נוספת שראוי לבחון היא מידת ההטמעה של תפיסת ההפעלה החדשה. אחד מגורמי כשליה של המלחמה בין צה"ל לחיזבאללה בקיץ ב־2006 היה העובדה שתפיסת ההפעלה שגובשה בטרם המלחמה לא הוטמעה כנדרש בכוחות הצבא. עם זאת, "חודש המלחמה" יאפשר לצבא תקופה ממושכת דיה של עיסוק בהטמעת התפיסה העדכנית על נגזרותיה כדי לשפר את בקיאות הכוחות והמפקדים בה, ובחינה מעמיקה שלה תאפשר הפקת לקחים ועדכון שלה, לקראת המערכה הבאה.

האתגר של צה"ל הוא בהפקת הלקחים מהמערכות שבהן לחם נגד ארגונים היברידיים סמי־צבאיים, למן מלחמת לבנון השנייה עבור ב"צוק איתן" ועד עתה, כמו גם מ"חודש המלחמה", כדי שבמערכה הבאה ישיג את הניצחון בפרק זמן קצר יותר. זה יהיה ביטוי לשינוי העמוק שחל בצה"ל.

אזורי החוזק של צה"ל – "המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנטייה להסתמך על מבצעי אש ולהזניח את התמרון אינה חדשה או מייחדת את צה"ל, כך מסתבר. השילוב בין השניים למודיעין מדויק, אמר לאחרונה אלוף פיקוד הדרום היוצא, הרצי הלוי, הוא המפתח להצלחה אשר עמד במוקד התכנית שעיצב.

בספרו המצוין "ארמגדון" (הוצאת דביר ומשרד הביטחון, 2007) תיאר ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס את סיפור המלחמה באירופה לאחר מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות־הברית כי כניעת גרמניה הנאצית היא עניין של שבועות ספורים, אך המלחמה נמשכה שמונה חודשים נוספים. 

"בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמוד 15). 

בדומה למערכות שניהל צה"ל מאז מבצע "דין וחשבון" ב־1993 (מבצע "חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל), גם בשלהי מלחמת העולם השנייה נטו צבאות בעלות־הברית לבסס חלק ניכר מפעילותם על אש ולא על תמרון.

"ההסתמכות על עליונות האש לבדה כדי לנצח בקרב שגויה לחלוטין" (עמוד 126), הזהיר אז גנרל ג'ון דלקוויסט, שפיקד במלחמה על הדיוויזיה ה־36 של צבא היבשה האמריקאי. יתרה מכך, כתב, "איננו יכולים לשבת מרחוק, להפגיז את האויב ולחכות שהוא ירים ידיים" (עמוד 126).

הסטינגס ציין בספרו כי מעט מאוד מפקדים בצבא ארצות־הברית היו ברמתם של הגנרלים ג'ורג' פטון או ג'יימס גאווין, אשר הפגינו יוזמה והתקפיות לצד יכולות פיקוד ושליטה מרשימות.

היה גם פער בין רמת הלחימה שהציגו מרבית הכוחות, "ליחידות העילית מסוג ה"ריינג׳רס" והצנחנים" (עמוד 121). אלו הוכיחו כי "הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו" (עמוד 121). אבל רק מספר קטן של יחידות בצבא היבשה האמריקאי דמו להם בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית. דוגמה לכך ניתן לראות בקרב על יער הורטיגן.

"לאחר שכל המאמצים לכבוש פסגה בשם קסטל היל נכשלו, נשלח לשם ב־7 בדצמבר גדוד של הריינג׳רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה, ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות־נגד עזות של הגרמנים" (עמוד 257).

בטרם יצא גדוד הריינג׳רס ה־2 להתקפה קודם מפקדו, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר (שהוביל את הגדוד בקרב על המצוק התלול פואנט־דו־הוק בנורמנדי), למח"ט והפיקוד נמסר לקצין האג"ם שלו, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות שהמג"ד היה חדש, ולמרות שהגדוד ספג לא מעט נפגעים, היעד נכבש.

ההתקפה הזו, שכמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי, היא דוגמה לשילוב מוצלח של אש וכוחות מתמרנים שלהם מיומנות ורוח לחימה גבוהות. זהו, כך נראה, המפתח שיושב בלב התכניות הצה"ליות, לפחות בכל האמור ברצועת עזה. 

"מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה"

השבוע סיים אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, את תפקידו. בטקס שבו העביר את הפיקוד על הגזרה הדרומית למחליפו, האלוף אליעזר טולדנו, סיפר הלוי כי תקופתו כמפקד פיקוד הדרום היתה "מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה ובחזרה לאסטרטגיה".

האתגר בפיקוד הדרום, ציין בנאומו, היה "לחבר בין מדיניות ודיונים ובין עדשת הצלף על הגדר בעזה, הנחיות שאנו נותנים לכוח החוצה את הגדר לפעילות מעבר לגבול, או למפקד המוביל קומץ אנשים בחקר מנהרה חדשה".

כמו מחליפו, טולדנו, עשה הלוי את עיקר שירותו בחטיבת הצנחנים (וגם פיקד על סיירת מטכ"ל), וכמותו פיקד על החטיבה בלחימה בעזה. לתפיסתו, "רוח דרום", התכנית שעיצב למערכה הבאה ברצועת עזה, "משלבת נכון בין אזורי החוזק שלנו – המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד; ויותר מכל, החיבור הנכון בין השלושה הללו".

במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים שלקחה חלק בלחימה בלב רצועת עזה. לאחר המבצע תיאר את ההתמודדות שלו ושל חייליו עם האיומים שניצבו מולם, כשלחמו בשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה. הסיוט, אמר אז, "הוא מחלקה של 25 אנשים, שתיכנס למבנה של שלוש קומות, וחצי שעה לאחר מכן המבנה הזה יקרוס כולו. זה היה תסריט מציאותי לגמרי".

הסיבה שתרחישי האיום הללו לא התממשו, הסביר, היא "כי באנו בעוצמה הנכונה. לאחר מעשה קראתי את הדגשים שנתתי לכל המ"מים. התשובה היא שהכנסנו אנשים באווירה לוחמנית. אמרנו להם 'תיכנסו חזק'. מה זה חזק? זה, רבותיי, לא להתבייש. תשימו רתק. תפתחו באש. תתקדמו". הרעיון, הדגיש, היה "אל תחכו שיירו עליכם. אתם מתקיפים".

כ־170 פעילי חמאס נהרגו בגזרת החטיבה. רובם נהרגו לאחר שהצנחנים "סגרו מעגל" והכווינו עליהם גורמי אש מדויקת, ומקצתם בהיתקלויות ומארבים.

מתאר העימות נשאר דומה, ובהתחשב בכך הדגש בתכנית הושם בעיקר על פגיעה ביכולות ליבה של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ובהן פעילים, כוחות נוח'בה (הכוחות המיוחדים של הארגון), מנהרות, מחסני נשק, מפקדות, ואתרי ייצור אמצעי לחימה. השמדת אויב, תשתיות ואמצעי לחימה בהיקפים גדולים בכל גזרות החטיבות המתמרנות תביא להכרעה. הדרך לעשות זאת תהיה, בדומה למבצע "עופרת יצוקה", בשילוב של תמרון מהיר ואש מדויקת בהיקפים גדולים, שמחוברים למודיעין עדכני ומדויק.

הלוי ציין כי לתפיסתו כוחות הפיקוד מוכנים מאוד. האתגר, הוסיף, היה "להתאמן בצורה נכונה לקראת המערכה המדוברת. מסע מרתק, לקחת תמונת אויב, לתכנן מערכה שנראית מתאימה לאתגר וכמובן להתאמן בהתאם".

הלוי אמר כי בתקופתו בפיקוד פעלו הוא ואנשיו לשנות את המציאות בדרום לטובה, "גם באמצעות מבצע "חגורה שחורה" ודומיו, גם באמצעות המאמץ האזרחי ובעיקר באמצעות השילוב בין השניים".

המאמץ האזרחי כלל סיוע הומניטרי ויצירת ערוצים כלכליים לרצועה, ולצדו כאמור, ביצעו כוחות הפיקוד פעילויות לפגיעה במוכנות החמאס לעימות. דוגמה לפעילות הזו ניתן לראות בצל"ש אלוף יחידתי שהעניק הלוי, רגע לפני שסיים את תפקידו, ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, על פעילות מבצעית מסווגת ופורצת דרך כחלק מהמערכה לאיתור ולהשמדת מנהרות חוצות גדר.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להגיע לסוג של הסדרה או רגיעה בגזרה הוא מהלך מתבקש של הממשלה. מנגד, הרקטה ששוגרה מעזה לעבר באר שבע (ונפלה בשטח פתוח) בעת שרה"מ נתניהו ביקר בעיר ביום שלישי האחרון, היא תזכורת לכך שגם לאויב יש אינטרסים, ויש לו דרכים לאותת שהוא קיים, ולנסות לשפר את רמת הסיוע וכמות הכסף, שישראל מאפשרת לו לקבל.

מטוסי ומסוקי קרב של צה"ל תקפו בתגובה אתר לייצור רקטות ועמדה צבאית של החמאס ברצועת עזה, והדרום שב ונרגע. עד לפעם הבאה. הסיוע הזה קונה לישראל שקט, וכל עוד עלותו סבירה זהו מצב תקין. אבל אם המחיר יהפוך יקר לישראל והארגון יחתור להסלמה, תידרש אותה מוכנות שעליה שקד הלוי במהלך כהונתו.

יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה נחוצה יותר מתמיד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

הגנה גם במהלך ההתקפי

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

לשאול תמיד "מה לא תפור?"

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

יוזמה היא משחק סכום אפס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מרשימה ככל שתהיה התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בגבול סוריה־עיראק, הכוח הצבאי לבדו משול לניסיון לרוקן את הים עם כפית והוא לא יעצור את ההתבססות האיראנית במרחב. מוטב שלצד היוזמות בצפון, תיזום ישראל מהלך של הסדרה ברצועת עזה ולא תשאיר את הכדור בידיים של החמאס.

בשבוע שעבר יוחסה לישראל תקיפה במזרח סוריה, סמוך לגבול עם עיראק, במהלכה הותקפו מן האוויר מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים.

במקביל לדיווחים על התקיפה ירו צלפי חמאס על כוח הנדסה של צה"ל שפעל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. כמו חזבאללה בצפון, גם החמאס מיישם מול ישראל אסטרטגיה של הליכה על הסף. בכל האמור למלחמה הוא עודנו מורתע, אולם בכל מה שמתחת לסף הזה, הכל כשר כדי להזכיר לישראלים שהבעיה העזתית לא נעלמה רק כי ישנו שקט מתוח. הוא שולט בגובה הלהבות, וקובע את המקום, הזמן ואת חומרת הפרובוקציה.

בעוד שישראל, על־פי פרסומים זרים, מפעילה כוח רב בזירה הצפונית, גם ביעדים מרוחקים, כדי לסכל את התבססות איראן במרחב, הרי שבדרום תקף צה"ל באש טנקים עמדות ריקות של החמאס, שלמחרת יוקמו מחדש.

זוהי תגובה מידתית, צפויה, וכמעט יוצאת לידי חובה, שנובעת מכך שאיש לא נפגע מהירי (ובכל זאת ירה צה"ל פגזים בתגובה לאש צלפים). בנוסף, כפי שצייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ, "ביום שמייחסים לישראל תקיפה רחבה עם עשרות הרוגים של כוחות איראנים בסוריה לדעתי זו החלטה סבירה שלא להגיב". 

הצורך לאזן בין זירות

במאמר שפורסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין המערכות", בחן אל"ם אמיר פרחי, יוצא שייטת 13, את תהליך עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי בישראל, על המתחים שעמם היא מתמודדת והכרעה ביניהם. מקרה הבוחן שבחר היה מדיניות הביטחון הישראלית בשנים 2017־2018.

ישראל נדרשה אז לאזן בין מתיחות בדרום שכללה את טרור הבלונים, הפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) וירי רקטות, לבין מתיחות בצפון שכללה הן את המב"ם בסוריה והן את הצורך לסכל את יכולת המנהור ההתקפי של חזבאללה. במקביל ביקש צה"ל לממש התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שכן "הסיכונים שצה"ל לקח במסגרת המב"ם חייבו אותו לשפר את מוכנותו למלחמה".

במחקרו מצא פרחי, כי מדיניות הביטחון הלאומי שנבחרה אז הביאה למימוש מרבית האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמנם, ציין, נמתחה ביקורת על מדיניות התגובה של צה"ל לפעילות חמאס בדרום ויתכן שהיתה גם פגיעה בתחושת הביטחון האישי של התושבים, אך הדבר נבע מהצורך לממש מדיניות התקפית בצפון. 

בסוף אותה שנה יצא צה"ל באופן מפתיע, ביוזמת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למבצע "מגן צפוני", במהלכו הרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון. היה זה איום חמור בהרבה, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט מספר בהרצאות כי כשהבין את הפוטנציאל שטמון במנהרות הללו, דרכן היו יכולים אלפי פעילי חזבאללה לחדור לצפון הארץ ביום פקודה, חש זיעה קרה בגבו. 

"איום המנהור ההתקפי בגבול לבנון הוסר באופן מלא עם סיום מבצע "מגן צפוני" בינואר 2019. מדובר בתפנית דרמטית ביכולתו של חזבאללה למימוש תוכנית ההתקפה", כתב פרחי וציין כי "המהלכים שבוצעו נגד האיראנים בזירה הצפונית, בסוריה ובלבנון, הם המשמעותיים ביותר שביצעה ישראל בעשור האחרון בהקשר הביטחוני". 

פיקוד צה"ל בראשות הרמטכ"ל אביב כוכבי, כתב פרחי, השכיל לנצל את שהושג אז בזירה הצפונית, "והמליץ לדרג המדיני על מהלך יזום נגד הגא"פ לעיצוב מחודש של המציאות הביטחונית בחזית רצועת עזה. ואכן, מבצע "חגורה שחורה" יצא לפועל בנובמבר 2019, ובו סוכל מפקד המרחב הצפוני של גא"פ, בהאא אבו אל־עטא, ונפגעו תשתיות רבות של הארגון". את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

לשלוט במצב במקום שישלוט בך

בצה"ל נוהגים לומר שיוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם עושה זאת האויב. דוגמה טובה לכך מתוארת בספר התמציתי והמצוין "אנשים מול אש" (הוצאת מערכות, 1956), שכתב בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל, ההיסטוריון הקרבי הראשי של צבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה.

במבצע "מארקט גארדן", מבצע משולב של כוחות מוטסים וכוחות שריון של בעלות־הברית בהולנד בספטמבר 1944, הוטל על לוטננט־קולונל הארי קינארד, אשר "פקד על הבטליון הראשון של רגימנט צנחני־הרגלים ה־501" (עמוד 108), שבדיוויזיה המוטסת ה־101 של צבא היבשה האמריקני, להגן על "מסדרון" שהשתרע מערבית לעיר וכל. הכוחות הגרמנים בגזרה, שהיו עדיפים במספרם ובכוח האש שעמד לרשותם, לא ציפו לפעולה התקפית מהבטליון (מקביל לגדוד בצה"ל) של קינארד.

אבל קינארד חשב אחרת. "בשעת הצניחה היתה הגזרה נתונה ללחץ־אויב כבד. בניגוד לעצת הממונה עליו, ביצע התקדמות והוציא־לפועל תכנית להגנת ה"מסדרון" על־ידי "העתקת הקרב אל האויב". במסע של שלושה ימים ביצע תנועה של מעגל שלם, בן 360 מעלות, דרך שטחים שבידי האויב, בהשמידו כוחות אויב שעלו פי שלושה בעצמתם על הבטליון שלו" (עמוד 109).

זוהי, כתב מרשל, דוגמה מובהקת למפקד "השולט לחלוטין במצבו, תחת אשר יתיר למצב לשלוט בו" (עמוד 109). לאור הצלחת הגדוד הכניס הפיקוד הגרמני הבכיר לכוננות גיס עתודה והפנה כוחות לגזרה הלא נכונה, משום שטעה לחשוב ששם מצוי המאמץ העיקרי של בעלות־הברית. כך היתה ליוזמה טקטית מוצלחת של מג"ד השפעה מערכתית.

בחזית הצפונית, ואפילו הצפון־מזרחית ישראל יוזמת. התקיפה האווירית המיוחסת לה, בדיר א־זור וסמוך למעבר הגבול עם עיראק אבו־כמאל, מרוחקת באופן יחסי, אבל אינה בבחינת אתגר מבצעי חדש (ב־2007 תקף חיל האוויר והשמיד בדיר א־זור את הכור הגרעיני הסורי). במהלך הפעולה הותקפו מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים. יש בה, כמו בצבר תקיפות על יעדים איראניים בסוריה שיוחסו לישראל באחרונה, בכדי לאותת לאיראן שישראל לא תאפשר את התבססותה במרחב ואת הקמת תשתיות שיאפשרו לה לנהל מערכה באמצעות שלוחים כנגדה.

זוהי מערכה הכרחית, אבל היא דומה לניסיון לרוקן את הים בכפית. הכוח הצבאי לבדו לא יעצור את האיראנים (גם אם יגבירו את הלחץ). איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה ובעיראק יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים, ואפילו מחירים כבדים, בכדי להשיגו.

עם זאת, ניכר כי ישראל מפעילה בזירה יותר מאשר רק כוח צבאי. בשבוע שעבר הורה הנשיא האמריקני היוצא, דונלד טראמפ, לצבא האמריקני לכלול את ישראל תחת פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), שתחום האחריות שלו הוא המזרח התיכון, ובכלל זה איראן, עיראק וסוריה. עד עתה, בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, היתה ישראל באחריות פיקוד אירופה (EUCOM). נראה שהסכמי השלום של ישראל עם בחריין ואיחוד האמירויות, כמו גם התהדקות יחסיה עם מדינות ערביות מתונות נוספות, הסירו את המכשול הזה.

יש בהחלטה לא מעט קוסמטיקה ונראות והרבה פחות תוכן ממשי. ראשית, משום שישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה. על כן, מטבע הדברים, התקיימו כל העת קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית, קשרים שיהיו עתה גלויים יותר.

שנית, ניתן להעריך שישראל לא תשתתף בפועל בתרגילים המשותפים של פיקוד המרכז האמריקני שכוללים צבאות ערביים, אבל תיקח חלק בתרגילים משותפים עם כוחות הפיקוד שאינם כוללים צבאות כאלה. סביר להניח שגם התרגילים שישראל מקיימת עם נאט"ו יימשכו כסדרם. מנגד, עצם הסרת התנגדות מדינות ערב להכללת ישראל תחת הפיקוד משדרת לאזור מסר מרתיע לאיראן ובנות בריתה, בדבר שותפות האינטרסים המתקיימת בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות. 

בדרום, כמו בצפון, ישנה מתיחות מתמשכת והיא אינה אינטרס ישראלי. במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה האויב. לפנות בוקר (שני) שוגרו שתי רקטות מצפון רצועת עזה אל מרחב החוף של העיר אשדוד ונפלו בים, ובתגובה תקף חיל האוויר סדנאות לחפירת מנהרות של החמאס ברצועת עזה (שוב, תגובה מדודה וכמעט צפויה). החמאס מודע היטב למכלול האילוצים שבהם נתונה כעת ישראל, בין בחירות לקורונה ומתיחות שלא נגמרת בצפון, ומנצל זאת לטובתו.

ב"ישראל היום" פורסמה לאחרונה פרשנות לפיה צה"ל פעל נכון כשבחר שלא להרוג את פעילי החזבאללה שחדרו להר דב, לפני כחצי שנה, משום שבחשבון אחרון הדבר אפשר למנוע הסלמה. יתכן, אולם יתכן גם שהריגת החולייה לאחר שחדרה לשטח ישראל, מהלך שהוא בכללי המשחק המקובלים, היתה מסיימת את המתיחות באיבה ולא נותנת לה להיגרר חודשים ארוכים.

כך גם ברצועת עזה. כלל לא בטוח שבטווח הארוך התגובות המתונות והמדודות של ישראל בזירה הדרומית מחזקות את ההרתעה ומבטיחות את השקט. יתכן ומוטב להגיב על כל פרובוקציה באופן לא פרופורציונאלי, בהתאם לתפיסה שמימש בשעתו איזנקוט כאלוף פיקוד צפון.

אבל, כאמור, גם ברצועת עזה הכוח הצבאי לבדו לא יספיק. על ישראל ליזום ולחתור למהלך של הסדרה ורגיעה. אם תימנע ישראל מיוזמה שכזו, שכוללת "גזרים שמנים" לחמאס, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, הביע במהלך כהונתו לא פעם את תמיכתו בהסדרה שכזו. הוא יודע היטב שחילופי אש שכאלה לא נשארים לאורך זמן "על אש קטנה" ללא נפגעים. כשהיה מח"ט הצנחנים בשנת 2008 פשט גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, על מתחם חמאס בעזה, הרג מספר פעילים והשמיד מנהרה חוצת גדר. הפשיטה הביאה להסלמה שסופה במבצע "עופרת יצוקה". בין שתהיה זו ירי של פעילי חמאס או תקיפה של צה"ל, מישהו בסוף יפגע, ואז יהיה קשה לעצור את האש.

על התמרון והאימונים לקראתו | מאת יאיר גולן וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר

במהלך מלחמת העולם הראשונה קיפחו מיליונים את חייהם בלוחמת תעלות סטטית, נידונים למסכת ייסורים בדמות חפירות, מנהרות תופת, חומרי לחימה כימיים, תילי ברזל, אש מקלעים וארטילריה בכמויות הולכות וגדלות.

פעמים רבות עלתה השאלה כיצד לקו הגנרלים של אז, אנשים מוכשרים כדאגלס הייג, פרדיננד פוש, פאול פון הינדנבורג ועוד רבים וראויים, בעיוורון כה חמור בכך ששלחו את מיטב אנשיהם למותם הבלתי נמנע ובכמויות מצמררות. זאת תוך הסתבכות במלחמה ארוכה וקטלנית שאיש לא חזה את כיוון התפתחותה ומשכה ביום שפרצה. התשובה טמונה, להבנתנו, בנטיית האדם המודרני לחשוב במונחים קוויים־תעשייתיים, תוך התעלמות מגורם חשוב במשוואה – האויב.

החשיבה הקווית־תעשייתית פשוטה מאוד: האויב מצוי בעולם הפיזי ויש קואורדינטות למיקומו. אם נשכיל להמציא מודיעין מדויק דיו, ונשכיל לחבר למודיעין זה חימוש מדויק מספיק – האויב יושמד. אם נעשה את המתואר לעיל בהיקפים גדולים – אויב רב יושמד ואנו ננצח. יוצא כי מי שמקבל על עצמו הלך חשיבה זה, טוען כי מעשה המלחמה הוא טכני, ומי שטכנאי מוכשר יותר – זה שיביא את התהליך לכדי שכלול ומיומנות עליונים – ינצח.

הטענה הזאת בעייתית, שכן האויב הוא זה שמקלקל את ההליך "ההגיוני" כל־כך. הוא לא מתנדב למות, לומד תוך כדי מלחמה ומול ההשתכללות ישכיל לגבש דפוסי פעולה שינטרלו את יתרוננו הראשוני, אם היה כזה. כלומר, מול יתרון טכני יציב האויב מענה טכני מנטרל יכולת, והמלחמה תיכנס באופן מיידי לשלב של תסכול עמוק אם תמשיך ותישען על הפעלת אש בלבד. כך קרה במלחמת לבנון השנייה, ובשלושת המבצעים בעזה ("עופרת יצוקה" ב־2008, "עמוד ענן" ב־2012 ו"צוק איתן" ב־2014) למרות שצה"ל השתכלל ממבצע למבצע ביכולות המודיעין והאש המדויקת. במקביל גם האויב השתכלל, והשכיל לנטרל את יתרונו המובהק של צה"ל בעוצמה צבאית, עד שנדמה היה שמדובר בכוחות שווים ביכולתם שמתמודדים זה עם זה בשדה הקרב.

מכיוון שאנו נוקטים דפוס פעולה זה מראשית שנות ה־90 של המאה ה־20 (לדוגמה, מבצע "דין וחשבון" ב־1993), האויב למד אותנו וכל בניין כוחו מיועד להתמודדות עם יכולות המודיעין והאש של צה"ל.

על התמרון

   

אין אנו טוענים כי המודיעין והאש המדויקת לא יביאו להישגים כלל. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. ואולם, כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית – אין חלופה לתמרון קרקעי.

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן ולפיו מטרת התמרון היא: "להניח את האויב על קרניה של הדילמה". משום שבשעה שהאויב מתרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

המודיעין יהפוך את התמרון לקטלני יותר בשני מובנים: ראשית, הוא יאפשר לממש תחבולה בדרגים הנמוכים מול אויב סטטי בעיקרו, הערוך בתשתיות אותן הכין מבעוד מועד. שנית, הוא יאפשר מאמץ אש מסייעת מדויק ואפקטיבי.

צה"ל לא צריך לחשוש מחיכוך עם האויב אלא לחתור אליו ולראות הזדמנות להשמידו. יש צורך לממש רעיון מבצעי שבבסיסו מילת מפתח אחת: התנפלות. תחבולה מערכתית־אסטרטגית זאת נגד האויב, עם מרב העוצמה, תוך חתירה למקסימום השמדה בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי, תפתיע את האויב ותביא לקריסתו מוקדם מהצפוי.

לישראל יש כבר עתה יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך תחת פיקוד מח"א, אלוף אמיר אשל, לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. ואולם, יכולות אלה היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה ב־2006 וב־2014. לאחר מכן האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב התרגל, הסתגל והמשיך לירות בהיקף ניכר לעבר העורף.

לתמרון מעלה נוספת שכן, כפי שכתב אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, הוא מספק מענה לתופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח. תפיסה זאת מומשה בהצלחה במלחמת לבנון השנייה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת ממסוקים כוח ממגלן, בפיקוד סא"ל אליעזר טולדנו, בסמוך לצור. הכוח נטמע במרחב והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות ובהן כ־40 משגרי רקטות.

דוגמה אחרת מן המלחמה, בהיקף גדול יותר, הייתה בלחימתה הקצרה אך המוצלחת של עוצבת חוד החנית ב־8 באוגוסט 2006. לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון כוח גדודי מן החטיבה בפיקוד המח"ט, אל"ם איתי וירוב, וחבר לכוח שהוטס במקביל לשטח. החטיבה ביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב, והשתלטה על שטח במרחב הכפרים יעטר־זביקין. הצנחנים השמידו משגרי רקטות וקטיושות באמצעות שימוש בירי נ"ט שברשותם ובהכוונת אש סיוע מדויקת מן היבשה והאוויר; הרגו פעילי חזבאללה רבים וצמצמו באופן משמעותי את ירי הרקטות מן המרחב לעבר ישראל.‏ אחד ממפקדי העוצבה אמר לאחר מכן כי: "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב־5.56‏".‏

התמרון רחב ההיקף בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11" (אף שבוצע מאוחר ונעשה באופן לא מיטבי) נחל הצלחה. יתרה מכך, למהלך הקרקעי הייתה השפעה על סיום הלחימה שכן בזכות הימצאותם של הכוחות בשטח הושגה הסכמה על פריסת צבא לבנון, לצד כוח שמירת שלום מתוגבר של האו"ם לאורך הגבול.‏

הדבר חזר על עצמו גם במבצע "עופרת יצוקה". למשל, כאשר חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם הרצי הלוי השתלטה על מרחב אל־עטטרה. בתדרוך לפקודיו במהלך הלחימה, ציין מפקד גדס"ר צנחנים, סא"ל ירון פינקלמן, כי "פלוגת אל־עטטרה נמחקה, הושמדה". עוד הוסיף כי כתוצאה מהשתלטות החטיבה על המרחב יש ירידה דרסטית בכמות השיגורים, שנובעת הן ממחסור באמצעי לחימה, הן בשל חשש בקרב חוליות השיגור כי הכוחות המתמרנים הפועלים במרחב יפגעו בהם והן בשל העובדה שהאנשים שירו נפגעים.‏

על החיכוך מול אויב ששיפר יכולותיו

‏אנו נטולי חוויית תמרון עצים בשלושים השנים האחרונות. להערכתנו ניתן לתמרן בלבנון תוך ימים מתחילת גיוס, ובעזה תוך פרק זמן מעט ארוך יותר מתחילת גיוס. הפער בין החזיתות נובע מכך שחלק גדול מסד"כ פיקוד הצפון ינוע לחזית על־גבי זחלים, בשעה שברצועת עזה מרבית הרק"ם ייצבר על־גבי מובילים.

חשוב לציין, מלחמה עתידית תגבה מחיר גבוה יותר מכל מה שחווינו מאז מלחמת לבנון הראשונה (654 הרוגים עד גמר הלחימה במערב ביירות). ככל שהאויב משתכלל ומצטייד, החיכוך עימו מוביל לאבדות רבות יותר. אויביה של ישראל, בדגש על חזבאללה, הצטיידו בארסנל רקטות מדויקות, ארוכות־טווח וקטלניות, שיאפשרו להם לפגוע בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, לשבש את פעילותו המבצעית ואף להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

בחינה של מלחמת לבנון השנייה, שבה לחם צה"ל נגד חזבאללה לבדו במשך 34 ימים, תראה כי הארגון ירה במהלכה לעבר העורף הישראלי כ־4,000 רקטות מסוגים שונים (לקראת סופה שוגרו כ־250 רקטות ביום), ובכך שיתק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. במבצע "עופרת יצוקה" ירו חמאס מאות רקטות ביממה (כתוצאה מתמרון אפקטיבי פחת הירי במהלך המבצע לכדי עשרות ביום, ולבסוף הגיע ל־13 רקטות).

לצד זאת האויב שיפר את יכולותיו לחדור לשטח ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי. ממלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחניכה ולהכשרה מצד צבא מתקדם בדמות הצבא הרוסי. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות, מעל לקרקע ומתחתיה. לצד ההגנה חזבאללה ערוך לבצע מאמץ בידי יחידות המפעילות רקטות קצרות־טווח. נוסף על כך, לארגון מגוון יחידות ובהן: כוחות חי"ר הגנתיים; כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל; אגד שריון; יחידות מודיעין ומודיעין־נגדי; יחידת כטב"מים; כוחות נ"מ; יחידת רקטות ארוכות־טווח; ויחידה המפעילה טילי חוף־ים.

מלחמות העתיד, להערכתנו, לא יהיו קטלניות כמו מלחמת ששת הימים (130 הרוגים ליממת לחימה) או יום הכיפורים (116 הרוגים ליממת לחימה), אולם אין סיכוי שיהיו דומות למלחמת לבנון השנייה (3.66 הרוגים ליממת לחימה), או למבצע "צוק איתן" (1.36 הרוגים ליממת לחימה). ייתכן שהיינו מעריכים אחרת את מלחמת לבנון הראשונה לו היה צה"ל נסוג לגבול הבין־לאומי לאחר השגת ההישג שבגירוש אש"ף מלבנון. כפי שלמדו האמריקנים על בשרם באפגניסטאן (2001) ובעיראק (2003) – הצלחות פנומנליות בחודשיים־שלושה הראשונים, עלולות להפוך לדשדוש בבוץ עמוק כשממשיכים לשהות בשטח ללא תכלית ריאלית ומול אויב מתאושש.

ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים בעברו, הציע לבנות את המסגרות המתמרנות של צה"ל מתמהיל של סדיר ומילואים, שלהם ציוד, משימות וכשירות דומים עד זהים, בדומה לאופן שבו פועלות טייסות הקרב של חיל האוויר. הדבר יאפשר לקצר משמעותית את זמן צבירת הכוחות, ומשום שכשירות המילואים תישמר הם יוכלו להיכנס ללחימה באופן מיידי לצד הכוח הסדיר. כך, לדבריו, "יהיה מוכן בתוך יממות ספורות כוח משולב, שעבר אימון ייעודי ומאפשר לחבר את המעודכנוּת של הסדיר עם התבונה והניסיון של המילואים. צה"ל יוכל לקיים את העיקרון הראשון של התפיסה – מעבר לתמרון, לפשיטה או לכיבוש והתקדמות ביממות ספורות – תוך שהוא מפעיל בפרק זמן מינימלי אוגדה בעלת מאפיינים נכונים לזירת הפעולה: כבדה וממוגנת מול אויב עשיר בנ"ט; קלה ומבוזרת מול אויב הערוך בדלילות ומופתע מהתמרון האוגף".

מכל האמור לעיל מצטייר מבצע "עופרת יצוקה" (2008) כמודל הנכון שלפיו יש להפעיל את הכוח, בין שבמערכה שתיזום ישראל ובין שבמערכה שבה תותקף ותיאלץ להגיב. בשלב הראשון של המבצע הפעיל צה"ל מאמץ אש רחב, מן האוויר, מן הים ומן היבשה, שפגע באורח קשה במערכי חמאס, בפעילים, בתשתיות, במאגרי התחמושת ובמפקדות. ואולם כפי שקבע בריגדיר־גנרל מרשל בספרו אנשים מול אש, "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית". בהתאם לכך הפעיל צה"ל ב"עופרת יצוקה" מהלך אוגדתי מתמרן שכלל כוחות שריון, חי"ר, צנחנים וכוחות מיוחדים שנעו בשטח האויב (במקרה הנ"ל שטח אורבני צפוף). עם תחילת המבצע, גיוסו כוחות המילואים, ביצעו אימון ייעודי להעלאת כשירותם, והוכנסו ללחימה על־פי הצורך.

מנגד, יש שני נושאים שעל צה"ל מוטלת החובה לפעול אחרת במערכה הבאה, לנוכח תפיסת הפעולה של האויב. הראשון, הנחת העבודה שלישראל יהיו הזמן והמרחב לגייס את כוחות המילואים ולרענן ולשפר את כשירותם בשטחי אימון לפני שייכנסו ללחימה, עומדת בסתירה למתארי הלחימה ולטיב האיום שמציבים חמאס וחזבאללה, ובהם ישגרו מאות ואלפי רקטות לעבר בישראל. במבצעים קודמים נפגעו כוחות בשטחי כינוס ובשטחי האימונים, והזמן, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון.

הנושא השני נוגע לנכונות לבוא במגע עם האויב. התמרון במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע מוגבל בהיקפו – בוצע בצורה טובה, מקצועית ונחושה יותר ממלחמת לבנון השנייה וממבצע "צוק איתן", אך כאמור היה מוגבל ובמהלכו נמנע צה"ל במכוון מהגעה לחיכוך נמרץ יותר בלב השטח הבנוי.

על האימון לתמרון

מוכנות הצבא למלחמה נמדדת בשלושה מרכיבים:

  • מוכנות מקצועית – מבוססת תו"ל ואימונים מדמי מציאות. ניתן להשוות אותה למוכנות המוח לאתגר המלחמה.
  • מוכנות האמל"ח והאמצעים – עוסקת באיכות האמצעים, ברמת כשירותם ובהיקפם שצריך להספיק לכל ימי הלחימה. ניתן לדמות אותה למוכנות הגוףהשלד והשרירים.
  • מוכנות מנטלית – הדחף להילחם ולהרוג באויב, בצד היכולת לשאת במוראות המלחמה תוך הפגנת רוח איתנה ויציבות נפשית נוכח כישלונות. זאת מוכנות הנפש או מוכנות הרוח – רוח הלחימה.

מוכנות המוח והרוח חשובות ביותר, שכן המוכנות המקצועית יוצרת ביטחון עצמי – שמוביל לתחושת מסוגלות ולגילויי תעוזה בשדה הקרב. בסיס העליונות של צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים לא היה באמל"ח עדיף, כי אם ברמה מקצועית גבוהה יותר, ביכולת פו"ש טובה יותר וברוח לחימה איתנה יותר, שחלקה נשען על הביטחון העצמי המקצועי.

ביטחון עצמי נוצר באימונים חוזרים ונשנים. המקצוע הצבאי הוא מקצוע פרקטי, הדורש תרגול לצורך פיתוח מיומנות. מכיוון שלא ניתן לדמות באימונים את שדה הקרב באופן מושלם, יוצא כי אימון מדמה מציאות מורכב מכמה מתודות אימון שכל אחת מהן תורמת בתורה נדבך נוסף לכשירות הכוללת. לדוגמה, תרגילי דו"צ תורמים באופן מיטבי לפיתוח היכולת הטקטית; תרגילי אש תורמים ליכולת הנפשית (תחושת שדה הקרב) וליכולת הטכנית (הפעלת האמצעים); ותרגילי המפקדות תורמים ליכולת הפו"ש.

שדה הקרב העתידי, והאפשרויות שטכנולוגיה מתקדמת פותחת בפנינו, מציבים בפני צה"ל הזדמנויות אימון בלתי רגילות לקראת לחימה עתידית בגזרות השונות:

  • תפוצה רחבה של לש"ביות לאימון דרג המחלקה והפלוגה.
  • תפוצה רחבה של יעדי תת־קרקע – פירים ופתחי מנהרות.
  • אימון מבוסס שו"ב "משואה" החל מרמת הפלוגה.
  • מיקוד האימונים בכשירות הדרג הטקטי הנמוך: מחלקה־גדוד.
  • תפוצה רחבה של עזרי אימון רלוונטיים – תחמושת תת־קליבר, תחמושת מופחתת אנרגיה, אמצעי פירוטכניקה, וערכות לאימון דו"צ.
  • "מנהלות לוחמ"מ" בכל חטיבה וחטיבה לצורך תמיכת האימונים – מעין "הצבת מטרות" מודרנית.
  • פיתוח כושר אימון סימולטיבי־מערכתי על־בסיס קישוריות המאמנים הטקטיים הקיימים בצה"ל. קישוריות בין מתקני האימון, שבחלקם תשתית לאימונים מבוססי מחשבים ומערכות שליטה ובקרה, תאפשר ביצוע תרגילי חטיבה ואוגדה, שעלותם נמוכה וניתן לבצע בתדירות גבוהה.

אין בכך כדי לבטל את חשיבות התרגילים בשטח, אולם ניתן וצריך לייצר מודל אימונים ליחידות שמשלב אימונים מלאים, באש ודו"צ, כמו גם אימונים סימולטיביים.

הכנה מנטלית

בצד האימון הפיזי חייבים להתקיים בצה"ל דיונים מקצועיים על אודות מוראות שדה הקרב העתידי. במסגרת זאת יש לפתח קשיחות פנימית ונחישות, כך שכלל היחידות יעמדו במשימותיהן גם נוכח נפגעים, שבויים ושאר מצבי דחק שהמלחמה מזמנת. מומלץ לקיים הכנה מנטלית בין הדרג הצבאי הבכיר והדרג המדיני, מכיוון שאת מקבלי ההחלטות צריך להכין לקראת הצפוי להם, ואת האזרחים צריך להכין לקראת הצפוי להם

. מוכנותם של האחרונים היא מפתח לשימור הלגיטימציה הפנימית – אולי התנאי החשוב ביותר לאומה דמוקרטית לוחמת.

דוגמה להכנה מנטלית מיטבית היא מלחמת ששת הימים. בדצמבר 1966, במהלך דיון פורום מטכ"ל שבו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן שלפיה כל עוד מצרים מחזיקה כ־30 אלף מחייליה בתימן, לא ירצה מנהיג מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים סיפר תא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם אם יחליט נאצר להוציא את צבאו מתימן ולהכניס כוחות לסיני – תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?", שאל אשכול. הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין השיב כי צה"ל יידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. ואולם המסר של אשכול היה שבעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר כדי לרתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות־הברית ואת הקהילה הבין־לאומית, למערכה. במאי 1967 הבינה הממשלה את המצב לאשורו, ופעלה על־מנת להכין לא רק את הצבא, אלא גם את המדינה למערכה הצפויה.‏

המלצות

במערכה הבאה צפויה לחימה קשה שינהלו כוחות צה"ל בחזית, במקביל להרס ולנפגעים רבים בעורף. על ישראל לשמר צבא כשיר ונכון למלחמה מחד גיסא, ולקיים תהליכי למידה, שיח והכנה בין הדרג הצבאי והמדיני הבכיר מאידך גיסא. לפני המלחמה הבאה, כך נראה, לא יהיה בידי ישראל שהות להתחיל ולמסד תהליכים שכאלה. את הזמן קונים מראש באימונים, בהכנה מנטלית ובשיח על מטרות המלחמה ועל אופייה.

יש לגבש תפיסה הפוכה למצב הקיים, שבו התמרון הוא מאמץ משלים למאמץ האש, ומכאן שגם ההשקעה בכשירותו נמוכה יחסית, לכזאת שבה מאמץ האש משלים לתמרון. כדי לפגוע בעיקר כוחו הצבאי של האויב יש לחתור למגע ישיר, גם בלב השטח הבנוי והמבוצר שבו הוא ערוך – על־מנת שיאפשר את השמדתו הן על־ידי הכוחות המתמרנים והן על־ידי מאמץ האש המדויקת שכוחות אלה יחד עם מערכי האיסוף, האיתור והחשיפה יפעילו. יש לדעת להיכנס לשטח האויב עם מלוא העוצמה, ובמקביל יש לצאת בזמן, לפני שגודל הצבא הופך לחיסרון מול איומי טרור וגרילה.

כדי לממש תמרון יבשתי יעיל וקטלני, על הצבא לפתח יכולת יבשתית אפקטיבית שמורכבת מכוחות סדיר ומילואים שלובים ונפרדים גם יחד. הצורך במילואים הוא חיוני, שכן גודלו של השטח ומורכבותו (בלבנון), וצפיפות השטחים הבנויים (עזה), לא יאפשרו לו לפעול באמצעות הסדיר בלבד.

נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, והצורך בגיוס והכנסה מהירה לקרב עשוי לחייב את בנייתם והפעלתם לא בהכרח במבנה האוגדתי המסורבל אלא כצק"חים שמאומנים בקביעות.

יש צורך קריטי לשמר כשירות גבוהה של כוחות המילואים, בין שהם מיועדים לפעול כהשלמה לכוח הסדיר ובין שייקחו חלק בלחימה כמסגרות מתמרנות עצמאיות, כך שבעת מלחמה, ובוודאי כזאת שלא יזמה ישראל (שכן אז זמנה לא יהיה בידה להיערך), יהיו סדרי כוחות זמינים וכשירים בהיקף גדול יותר מהצבא הסדיר לבדו. כוחות אלה יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. יש להדגיש כי יחידות מילואים אינן יכולות לשמור כשירות עם פחות משבועיים אימונים בשנה.

סיכום

עם השתכללות האיום על העורף, עד כדי כך שרוב התשתיות הלאומיות מצויות תחת איום של טילים מדויקים, איננו יכולים להסתכן בעוד מלחמות ארוכות ונטולות הכרעה. נדרשת, אם כן, ההבנה שעידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. זאת נכפית עלינו, כאמור, מכיוון שעוצמת האיום על העורף הפכה בלתי נסבלת.

על־כן, בכל מלחמה עתידית יעמדו לנגד צה"ל שלוש מטרות ראשיות: הסרה מהירה של האיום על העורף; פגיעה קשה באויב על־מנת לצרוב בתודעתו תבוסה; שימור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ברמה סבירה, כך שהישגי המערכה לא יהפכו לרועץ. הדרך היחידה לממש מטרות מלחמה שכאלה היא באמצעות שימוש בתמרון, שמאלץ את האויב להתמודד עם מלוא העוצמה הצבאית בה בעת.

תמרון מהיר למוקדי הירי יהיה מהלך נכון יותר לעורף הישראלי, מיממות ארוכות ללא תמרון, שבהן ממשיכה להתקיים תקווה סמויה אך נואלת שהאויב יחדל מלחימה. לשם כך דרושה לצבא יכולת תמרון יבשתי קטלני, מהיר ואגרסיבי, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס במהירות ולהפעיל כבר בראשית המערכה, הן בהיקף מוגבל והן בהיקף רחב.

גנרל צבא היבשה האמריקני, ג'ורג' פאטון, קצין פרשים ושריון שהיה מהבולטים שבמפקדים הקרביים במהלך ההיסטוריה, קבע בשעתו כי: "יש רק עיקרון טקטי אחד שאינו נתון לשינוי – להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך, כדי להסב את מקסימום הפגיעה, המוות וההרס לאויב בזמן הקצר ביותר". כלל זה נותר נכון, אולם נוכח האיום החמור על העורף יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

אלוף (מיל') ח"כ יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

כדורסל מנצחים בהגנה, ומלחמה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאורך השנים, למרות שמו, היה צה"ל צבא ההתקפה לישראל. אולם על רקע עימותי השנים האחרונות עלתה חשיבות ההתגוננות, הרגל הרביעית בתפיסת הביטחון. אלא שבמלחמות, לא מנצחים בהגנה.

ירי הרקטות מרצועת עזה בלילה שבין שבת לראשון, ולצדו המתיחות בגבול לבנון שנמשכת כבר מעל מאה ימים, ממחישים עד כמה עלתה חשיבות ההגנה בתפיסת הביטחון הישראלית. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה נוספה ההתגוננות, גם אם באופן לא רשמי, כאחת מארבעת הרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית (האחרות היו ונשארו: הרתעה, התרעה והכרעה). 

בהכללה, לעימותים שבהם לחמה מדינת ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה, היו כמה מאפיינים משותפים. למרות שהאויב הורתע ממערכה כוללת זו פרצה (כך למשל, ב־2006 וב־2014), ההתרעה היתה חלקית עד חסרה והכרעה של ממש לא היתה שם.

יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שהיווה מהלך של היפוך קערה שאפשר בהמשך, לאחר שליטה מחדש בשטח ושורה ארוכה של מבצעים ופעולות, את הכרעת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון, ומבצע "עופרת יצוקה", שהיה למעשה פעולת גמול בקנה מידה רחב, יזום ומוגבל במהותו. 

בהתחשב בכך שגם במערכות הבאות עשויות להתנהל בהתאם, עברה ישראל להשקיע בהגנה. רק לאחרונה, בעקבות הנחה כי הג'יהאד האסלאמי יבקש לציין את יום השנה לחיסול בהא אבו אל־עטא במבצע "חגורה שחורה", נפרסו סוללות "כיפת ברזל" בכוננות מוגברת בדרום. במקביל, בתרגיל "חץ קטלני" שניהל צה"ל הוקדשו מאמצים רבים לסיכול חדירת הכוחות שדימו את כוח הקומנדו של הארגון, "רדואן", לפשיטות בשטח ישראל.

צה"ל הוא צבא התקפי שנדרש להגנה

הסדרה "שעת נעילה" שמשודרת בכאן 11 מתארת יפה את קרבות הבלימה העזים שבהם לחמו כוחות צה"ל ברמת הגולן (גם אם תחת אילוצי הפקה והצורך לייצר דרמה קולנועית). הסיפור המרכזי בסדרה נסוב סביב מוצב 87 שאותו מאיישים צנחנים ולוחמי שריון, שמבוסס על לחימת השריונרים והצנחנים בפיקוד המ"מ מנחם אנסבכר מגדוד 50, בתל סאקי. 

הסדרה ייחודית בכך שהיא מביאה למסך את הדרמה שהיתה בשעתו שמורה רק לספרי עיון ורומנים, ולא בכדי כתב ב־2012 האלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, שהמלחמה "מחכה לשפילברג"

אבל בטרם הסדרה בכל זאת נכתבו כמה ספרים שהמחישו את הכאוס והטלטלה שבימיה הראשונים. אחד מהם הוא ספרו הראשון של הסופר והתסריטאי בני ברבש, "היקיצה הגדולה" (הוצאת כתר, 1982). ברבש, שלחם במלחמה כקצין בחטיבת גולני ונפצע בהיתקלות עם הקומנדו הסורי סמוך למזרעת בית ג'אן, במהלך מתקפת הנגד לשטח סוריה, כתב רומן על השבר הגדול שהותירה המלחמה.

גיבור הספר, אל"מ אלי הנגבי, עבר הסבה לשריון והביא עמו את הגישה "שספג בצנחנים במשך שנים" (עמוד 14). במלחמה הוא פיקד באומץ על חטיבת שריון בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן, בתנאים בלתי אפשריים. הנגבי מצטייר מהספר כבן דמותו של הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, שהיה גם הוא צנחן שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 401 שלחמה בסיני. צה"ל, כתב ברבש, לא נערך כראוי להגנה, והנגבי "לא הספיק לקבץ את חטיבתו שפוזרה לכל רוח, לאחות את קרעיה השותתים, להרגיע את חייליו המבוהלים שפניהם האפירו, וכבר שולב בקרבות ההבקעה" (עמוד 6).

אמנם הסבירות שצה"ל יידרש שוב לבלום מאסות של טנקים כמו ב־1973 נמוכה, אולם במלחמה נדרש צה"ל לסכל חדירה של כוחות קומנדו, מתאר שמזכיר את האיום מצד כוחות "רדואן" של חזבאללה ו"נוח'בה" של החמאס. 

בספרו המרתק "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003), תיאר אביחי בקר, יוצא חטיבת גולני שפיקד במלחמת יום הכיפורים על פלוגה בגדוד 12, תוארו קורותיה (הפעם האמיתיים לגמרי) של פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני במלחמה. על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. 

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה ונכנס לנעליים הגדולות שהשאיר המפקד הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב־9 באוקטובר, סיכלה הפלוגה חדירה של הקומנדו הסורי שנחת במסוקים סמוך לצומת נפח שהיתה צומת דרכים אסטרטגית במרכז רמת הגולן, ובה מוקמה מפקדת אוגדה 36. פסו הוביל כוח מן הפלוגה שהוקפץ לנקודת הנחיתה בנגמ"שים. 

"יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41). בקרב, ציין בקר, לקח חלק גם "כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח" (עמוד 43). קשה להעריך מה היה מתרחש ברמה, לו היו מצליחים כוחות הקומנדו לתפוס נקודות מפתח ולהשהות ולעכב את תנועת כוחות צה"ל. 

עבור פסו, כתב בקר, זה היה קו פרשת המים. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה" (עמוד 44). בהמשך המלחמה הוביל פסו את פלוגתו בקרב על החרמון, ונפל במהלך הלחימה על גבעה 16.

אבל למרות שצה"ל נדרש להגן במלחמה הזו, הוא בעיקר ביקש לתקוף, שכן צה"ל הוא צבא התקפי במהותו. הדבר נובע קודם כל מאופיו כצבא מיליציוני. ישראל אינה יכולה לעמוד בעלות הכלכלית הגבוהה של קיום צבא קבע מקצועי גדול, ולכן בנתה את עיקר כוחה הצבאי ככוח מילואים, שמתגייס לתקופה קצרה, בעת חירום. המיליציה מטבעה היא כוח צבאי ארעי שאנשיו הם אזרחים־חיילים השואפים להתגייס למהלכים מהירים בשדה הקרב, כדי לשוב בהקדם לביתם.

לכן חתר צה"ל, ברוב שנות קיומו, להכרעה מהירה. גם במלחמת יום הכיפורים, למרות שהפתרון הצבאי הנכון (בדיעבד) היה להיערך להגנה חתר צה"ל, בעיקר בחזית הדרום, לצאת להתקפה. יתרה מכך, אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי שפיקד על גדוד בקרב בעיר סואץ, טען לאחר המלחמה שאפילו אם כוחות המילואים היו מגויסים מבעוד מועד, הם לא היו נשלחים לעיבוי ההגנה בסיני וברמת הגולן, כי אם למהלך התקפי. 

"הגנה הורגת"

בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020) פרסם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, מאמר שעסק בהגנה רב־ממדית. במאמרו טען הלוי כי השינויים באופן פעולתם של אויביה של ישראל נבעו מעוצמתה והצלחתה של ישראל בעבר.

לתפיסתו, "חוזקנו הצבאי כצבא מתמרן הוא זה שהפך את אויבנו לצבאות גרילה, מתוך חוסר רצון והעדר יכולת להתמודד מולנו כצבא מול צבא; העליונות שפיתחנו במודיעין ובאש האווירית, הביאו את האויב להסתתר, הם אלה שדחקו אותו למעמקי תת־הקרקע; מערכות ההגנה האקטיביות שפותחו על־ידי מיטב המוחות, הביאו את האויב למסקנה שאש לעורף ישראל לבדה, לא תביא את ההישג המבוקש ולכן הוא החל לפתח יכולות התקפיות קרקעיות לשטחנו" (עמוד 242).

צה"ל, כתב, "צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות, אך יכולות משמעותיות אלה צריכות להישען על יכולות הגנה חזקות, על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו" (עמוד 254). 

הלוי, אשר "פיקד על חטיבת הצנחנים במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'" (עמוד 401), הוא תוצר מובהק של צבא ההתקפה לישראל. והנה כאלוף פיקוד התחזקה אצלו, ובפיקוד הבכיר של הצבא כולו, ההבנה שההתגוננות היא מרכיב קריטי בתפיסת הביטחון. 

השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות, כתב, מאפשר לייצר "עליונות הגנתית, כך נבנה "הגנה הורגת" – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות" (עמוד 254). 

ביולי 2019, בדיון בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי כאשר זו תפרוץ, המענה של צה"ל המבוסס בעיקר על אש מנגד (אווירית בעיקרה), שהספקיה שופרו מאוד שמחוברת למודיעין מדויק, ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא יספיק.

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ולחם בלבנון וביהודה ושומרון, טען שישראל תצטרך "לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו".

צה"ל, אם כן, נדרש לייצר את אותו מערך הגנתי שעליו כתב הלוי, שכולל הגנה ניידת, הרחקה של האזרחים מהחזית, פריסת כוחות בטוחה מאש האויב ושמירה על עתודה, שיאפשר תנאים נוחים יותר לצבא לצאת להתקפה. ובמקביל עליו לשמר ולשפר את עצם היכולתו לתקוף, גם ביבשה.

אחת הקריאות הנפוצות ביותר של מאמן כדורסל לשחקניו בשעת משחק היא "הגנה", שכן הנחה מקובלת היא שבמשחק זה הגנה יעילה היא המפתח לניצחון במשחק. במלחמה לעומת זאת, לא מנצחים בהגנה.

אי של מצוינות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרם של יוצאי היחידה אמנם אינו חושף את עיקר פעילותה של סיירת מטכ"ל וסובל מכמה אי־דיוקים, אבל תרומתו בתיאור מותח של אירועים שמשום מה נשכחו מהתודעה הציבורית.

בספר המתח המופתי "תותחי נברון" (הוצאת מ. מזרחי, 1957) תיאר אליסטייר מקלין, כיצד נדרש הקפטן קיית מלורי "מיחידת־המדבר ארוכת הטווח" (עמודים 10־11), להוביל במלחמת העולם השנייה צוות למשימה בלתי־אפשרית: להתגנב לאי יווני שבשליטת הנאצים כדי "להשתיק את תותחי נברון" (עמוד 19), כלומר להשמידם. כשקוראים על מבצעי סיירת מטכ"ל קשה שלא לחשוב שהפשיטות שביצעו "בחורינו המצוינים" השאירו אבק למבצעים בדיוניים שכאלה, ולו היה מותר לחשוף אותן הן היו עשויות להוות חומר גלם מצוין לספרי מתח וסרטי פעולה.

זו כנראה הסיבה שבגללה בחרו אבנר שור ואבירם הלוי, שניהם יוצאי היחידה, לכתוב את הספר "סיירת מטכ"ל – המבצעים הגדולים של היחידה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020). שור עבר מסלול הלוחם בצוות פברואר 1971 שעליו פיקד איתמר סלע, עליו גם כתב את ספרו הראשון, ואילו הלוי, סא"ל במיל', שירת בה שנים ארוכות מלוחם ועד לסגן מפקד היחידה. השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון.

בספרם הנוכחי מתארים המחברים רבות מהפעולות ה"אג"מיות", כלומר הפעולות הקרביות הגלויות שבהן לקחה היחידה חלק מאז היווסדה ב־1957 ועד לאמצע שנות התשעים. על הפעולות הייעודיות של היחידה, שהן עיקר עיסוקה, או פעולות הלחימה שבהן לקחה חלק מאז, ובהן הפשיטות במלחמת לבנון השנייה ולחימתה במבצע "צוק איתן" – לא ציינו המחברים דבר. הסיבה לכך, הם מסבירים, היא כדי "שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף" (עמוד 13).

חלק מהמבצעים שמתוארים בספר, כמו פעולת השתלטות על מטוס סבנה ב־1972 או מבצע "אביב נעורים" ב־1973, בו נפל אחיו של אחד המחברים, סגן מפקד סיירת צנחנים אבידע שור, כבר סופרו בעבר פעמים אין ספור. ועדיין הסיפור מרתק בכל פעם מחדש.

מיתוס אנטבה

מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא לשים לב לסגנון הכתיבה שמזכיר יותר ספרי מתח משובחים, כמו אלו שכתב מקלין, מאשר ספרי תיעוד ועיון. הסגנון הצ'יזבטי הזה – שנדמה כי הוא נטוע ביחידה גם משום שמייסדה, אברהם ארנן, היה פלמ"חניק גאה – מהנה מאוד והופך את הקריאה לחוויה נעימה. לדברי המחברים הם כתבו כך אף שמדובר במסמך תיעודי, משום שביחידה המציאות עולה על כל דמיון. ייתכן, אך הדיוק ההיסטורי נפגע.

הפרק שעוסק במבצע אנטבה הוא דוגמה בולטת לסדקים שמוטב היה להימנע מהם. על סיירת מטכ"ל פיקד אז סא"ל יוני נתניהו, שהגיע ליחידה "כקצין צעיר ומצטיין מהצנחנים בהמלצת ביבי, אחיו, שכבר שירת כחייל בצוות הלוחמים של עמירם לוין, והיה משוכנע שהשידוך הזה יכול להביא ברכה גדולה גם ליוני וגם ליחידה. וכך היה" (עמוד 200).

אמנם המחברים ציינו את חלקו של אל"מ במיל' מוקי בצר, "מאושיות הצנחנים עטורות התהילה" (עמוד 181), כחבר בולט בצוות התכנון של המבצע, בעוד שמפקד היחידה, יוני, שהה בסיני בהכנות למבצע אחר. אולם, כשהדברים מגיעים לפעולה עצמה, נראה כי חלקו של בצר, מפקד כוח הפריצה, מושמט.

לאחר הנחיתה נתקלה שיירת הרכבים בשני זקיפים מצבא אוגנדה. יוני וגיורא זוסמן שולפים אקדחים עם משתיקי־קול, "פותחים באש אך אינם מצליחים לחסל סופית את השומר האוגנדי" (עמוד 215). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים, שהפך את הפעולה ל"רועשת" וחשף את הכוח. בתגובה הכוח פרק מהרכבים סמוך לטרמינל הישן בו הוחזקו החטופים והסתער לעברו. בספר נכתב כי במהלך ההסתערות, נעצר בצר לפתע, מבלי להסביר מדוע. יוני שחשש מעיכוב ומחזרה תרחיש אסון מעלות, שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונהרג.

במאמר שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים ציין בצר כי ירה לעבר חייל אוגנדי והרג אותו, לעבר המחבלים שבטרמינל והחטיא, ואז נעצר להחליף מחסנית. בפריצה לטרמינל היה בצר אחד הלוחמים הראשונים שפרצו בעקבות אמיר עופר ומפקדו אמנון פלד, שהרגו כמה מן המחבלים. מן הקהל זינק לעברם אז מחבל נוסף, אולם "עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק", כתב בצר.

בניסיונם הראוי להנציח את יוני עומעם חלקו של בצר, כמו גם של מפקדים נוספים, בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם והפרטים ידועים. אבל הדיוק בפרטים מטריד הרבה פחות מכך שבישראל של 2020 ישנו חשש שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס – קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים – למיתוס, כלומר מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו כבר לא בין החיים והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

רבין השתכנע

אירוע אחר שבו בולטת ההשמטה הזו של חלקם של אישים באירועים הוא מבצע "עוקץ ארסי", חטיפת מוצטפא דיראני מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. על היחידה פיקד אז סא"ל דורון אביטל, שהתגייס במקור לקורס חובלים אבל עבר לגדוד 202 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, "והוא אז כבר מפקד הפלוגה המסייעת, נחת הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, ליד נהר האוואלי והחל לנוע רגלית עד לפאתי ביירות. על פי כמה מחייליו, דורון הוביל את הפלוגה שלו באופן מושלם, בביטחון, בחוכמה, ותוך שמירה דקדקנית על חיי חייליו" (עמוד 266).

מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו אז. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה. לפי אחת הגרסאות הייתה זו נחישותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, שנחשב לעקשן עוד מימיו כמפקד בגולני, שגרמה לרבין לאשר את המבצע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה. אך בספר הותירו המחברים את הסיבה שבגינה אישר רבין את המבצע עמומה.

הפעולה בוצעה בהתאם לתכנון ולאימון המקדים, שביחידה הוא יסודי, מעמיק ומביא בחשבון את התגובות כמעט לכל מקרה אפשרי. הכוח, בפיקודו של אביטל, הוטס במסוקים לעומק לבנון, התגנב לביתו של דיראני, חטף אותו ושב ארצה. בפעולה השתתף נוסף קצין שמסלול השירות שלו דומה לאביטל, הרצי הלוי. כמו אביטל, גם הלוי "הגיע לסיירת מטכ"ל מהצנחנים לאחר שהיה מ"פ בגדוד 101 ומפקד פלוגת עורב החטיבתית" (עמוד 286), וכמותו גם הוא היה לימים למפקד היחידה. בניגוד לאביטל שלאחר שסיים לפקד עליה חש כי עמד באתגר ועשה את שלו, והעדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט, הלוי נשאר בצבא והוא עתה מפקד פיקוד הדרום.

פשיטה נשכחת בתעלה

התרומה העיקרית של הספר היא בתיאורים מפורטים שהוא מספק לאירועים שמשום מה נשכחו או נעלמו מהתודעה הציבורית. כך פיגוע המיקוח בבית שאן ב־1974, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ונהרגו שלושת המחבלים. או מבצע "בן־בליעל" ב־1988, שבמהלכו חטף כוח מהיחידה, בפיקוד פנחס בוכריס, את ג'וואד קצפי, פעיל בכיר בארגון אמל,

פשיטה נשכחת נוספת שכזו, המתוארת במלואה בספר, היא מבצע "בולמוס 3", שהתרחש בלילה שבין ה־10 ל־11 במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. היתה זו פעולת גמול שבה פעלה היחידה בסיוע שייטת 13. מטרתה, כותבים המחברים, הייתה להראות למצרים שצה"ל יכול לפעול ולפגוע גם בשטחם, בלב מערך ביצורים שבצד המערבי של התעלה.

"מפקד הפעולה הוא עמירם לוין מקיבוץ להבות הבשן, וסגנו הוא שלמה תירוש ממשמר השרון, קיבוצו של אהוד ברק. הכוח בן 13 הלוחמים חוצה את התעלה בסירות ה"מארק 1", קשור לחבלים שמתחו קודם לכן השייטים מגדה אחת לשנייה תוך כדי שחייה חרישית, ומתמקם משני צדי כביש האמנה" (עמוד 68). מפקד אחד מכוחות המארב, עוזי דיין, אז קצין צעיר ולימים מפקד היחידה וסגן הרמטכ"ל, זיהה משאית שנעה על הציר מכיוון צפון ופקד לפתוח באש. "צרורות ארוכים וקצביים קורעים בתקתוק קולני את גלימת השקט המכסה על האזור. הרכב המצרי נפגע" (עמוד 69). שני חיילים מצרים שהיו ברכב נהרגו והכוח שב בשלום, לאחר שהדגים שוב את יכולתו של צה"ל לפעול בגדה המצרית באין מפריע.

זהו, אולי, התפקיד החשוב ביותר של היחידה, כמו גם של יחידות מובחרות נוספות: להוות אי של מצוינות, כהגדרת אחד מטובי מפקדיה, אהוד ברק, שימשוך את הצבא כולו קדימה בכל הנוגע לרוח הלחימה, היוזמה והחתירה למגע.

חוסר החלטיות ישראלי מעביר את הכדור לידי חמאס וחיזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בישראל מבקשים להימנע ממלחמה ועל כן כל התגרות מצד חיזבאללה וחמאס נענית באיפוק מרבי, אם כי לא תוכל להמשיך בדרך זו לאורך זמן.

בזירה הצפונית ישראל משחקת נגד חיזבאללה – יריב מתוחכם – משחק שח מורכב. אמנם מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, אינו רוצה במלחמה עם ישראל, וניתן להעריך שחיזבאללה עודנו מורתע ממערכה רחבה. אולם בכל האמור במה שמתחת לסף המלחמה הרי שהמדיניות שמוביל נסראללה מתאפיינת בהליכה על הסף, מתוך הערכה שהמהלכים לא יסלימו לכדי מערכה, ומתוך נכונות להסתכן בה בכדי לרשום הישגים בדעת הקהל בלבנון ולקבע כללי משחק וגבולות מול ישראל.

הצפון מלא במטיילים ונופשים, ישנה מגפת קורונה, ישנו הסכם נורמליזציה שעומד להיחתם עם איחוד האמירויות הערביות ובדרום ישנה התחממות שבמסגרתה תוקפים כוחות צה"ל יעדי חמאס מדי לילה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא התחממות בצפון, ונסראללה יודע זאת היטב.

כחלק מהמתיחות בזירת לבנון שנמשכת כחודש וחצי, ירו בשבוע שעבר צלפי חיזבאללה לעבר כוח צה"ל בסמוך לגבול לבנון, במרחב מנרה. בתגובה ירו כוחות תותחנים עשרות פגזי תאורה ועשן, ולאחר מכן תקפו מסוקי קרב וכלי טיס של צה"ל עמדות תצפית של החיזבאללה הסמוכות לגבול.

נראה כי בתיאום עם הדרג המדיני, הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד אמיר ברעם החליטו להעלות הילוך. בניגוד לתקרית שבה חדרה חוליית חיזבאללה למרחב הר דב ונמלטה לאחר שזוהתה ונורו לעברה יריות אזהרה, הפעם הגיב צה"ל באש תוך זמן קצר, ותקף יעדי חיזבאללה בלבנון. אף שלא נפגעו בתקיפה פעילי חיזבאללה, המסר ברור – ישראל סיימה להבליג ולהכיל, לא רק בגזרת סוריה (שם חיסלו כוח מיחידת מגלן וכלי טיס חוליה שניסתה להניח מטענים לפני כחודש) אלא גם בגזרת לבנון.

גם בדרום, כאמור, המציאות מתוחה, וברצועת עזה מודעים היטב לסד האילוצים שבו נתונה כעת ישראל. אך למרות שהממשלה אינה רוצה בסבב לחימה נוסף, היא מסרבת להעניק לחמאס את ההקלות, הדרישות והסיוע שהוא מבקש. אם תימנע ישראל מלהעניק לחמאס "גזרים שמנים" ולאפשר את המשך הסיוע הכלכלי מקטאר, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

בינתיים הממשלה נמנעת מהכרעות קשות. אבל גם היעדר החלטה הוא החלטה, והדבר משאיר את תושבי עוטף עזה בלא מענה ואת הכדור בצד השני, אצל חמאס. גם בצפון וגם בדרום זה לא חייב להיות כך.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני נכנס רק החודש לתפקידו, וכבר נדרש, כמו מפקד הפיקוד, אלוף הרצי הלוי, להיערך לכך שיצטרך לפקד על האוגדה בימי קרב. אלוני, פקוד ותיק של הלוי מהימים שבהם היה חייל שלו בפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים, יודע על בשרו (כמג"ד ב־2006), שהמציאות יכולה להסלים מהר מאוד. גם להלוי, שמנוסה ממנו בזירה הדרומית, השבועות האחרונים עשויים להזכיר סבבי לחימה קודמים. אבל יש להניח שהוא יודע היטב, כמח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה", שהאירועים יכולים להפוך למערכה רחבה יותר שתכלול גם מהלך קרקעי.

בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים. זו החטיבה שלו, בה צמח כחייל ומפקד. המסר העיקרי שלו למפקדים הצעירים היה שמי שקובע זה הם, "המפקדים". המקצועיות שלהם בהפעלת הכוח, זו שינחילו לפקודים, "וכמובן הדוגמה האישית – זה מה שמנצח מלחמות", אמר.

בצפון ובדרום, למרות תקיפות צה"ל, ניכר כי ישראל מבקשת להימנע ממלחמה. אולם לאורך זמן חילופי האש האלה לא יצליחו להישאר על אש קטנה, והם עלולים להסלים למספר ימי קרב, בין בזירה אחת ובין בשתיהן. אז תידרש ישראל לקבלת החלטות מושכלת של הדרג המדיני והפיקוד הבכיר, כדי לראות איך מסיימים אותם בהישגים מבלי להסלים. כי ימי קרב יכולים להימשך ימים ספורים, אבל לפעמים הם נמשכים לכדי מערכה של ממש.