אי של מצוינות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרם של יוצאי היחידה אמנם אינו חושף את עיקר פעילותה של סיירת מטכ"ל וסובל מכמה אי־דיוקים, אבל תרומתו בתיאור מותח של אירועים שמשום מה נשכחו מהתודעה הציבורית.

בספר המתח המופתי "תותחי נברון" (הוצאת מ. מזרחי, 1957) תיאר אליסטייר מקלין, כיצד נדרש הקפטן קיית מלורי "מיחידת־המדבר ארוכת הטווח" (עמודים 10־11), להוביל במלחמת העולם השנייה צוות למשימה בלתי־אפשרית: להתגנב לאי יווני שבשליטת הנאצים כדי "להשתיק את תותחי נברון" (עמוד 19), כלומר להשמידם. כשקוראים על מבצעי סיירת מטכ"ל קשה שלא לחשוב שהפשיטות שביצעו "בחורינו המצוינים" השאירו אבק למבצעים בדיוניים שכאלה, ולו היה מותר לחשוף אותן הן היו עשויות להוות חומר גלם מצוין לספרי מתח וסרטי פעולה.

זו כנראה הסיבה שבגללה בחרו אבנר שור ואבירם הלוי, שניהם יוצאי היחידה, לכתוב את הספר "סיירת מטכ"ל – המבצעים הגדולים של היחידה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020). שור עבר מסלול הלוחם בצוות פברואר 1971 שעליו פיקד איתמר סלע, עליו גם כתב את ספרו הראשון, ואילו הלוי, סא"ל במיל', שירת בה שנים ארוכות מלוחם ועד לסגן מפקד היחידה. השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון.

בספרם הנוכחי מתארים המחברים רבות מהפעולות ה"אג"מיות", כלומר הפעולות הקרביות הגלויות שבהן לקחה היחידה חלק מאז היווסדה ב־1957 ועד לאמצע שנות התשעים. על הפעולות הייעודיות של היחידה, שהן עיקר עיסוקה, או פעולות הלחימה שבהן לקחה חלק מאז, ובהן הפשיטות במלחמת לבנון השנייה ולחימתה במבצע "צוק איתן" – לא ציינו המחברים דבר. הסיבה לכך, הם מסבירים, היא כדי "שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף" (עמוד 13).

חלק מהמבצעים שמתוארים בספר, כמו פעולת השתלטות על מטוס סבנה ב־1972 או מבצע "אביב נעורים" ב־1973, בו נפל אחיו של אחד המחברים, סגן מפקד סיירת צנחנים אבידע שור, כבר סופרו בעבר פעמים אין ספור. ועדיין הסיפור מרתק בכל פעם מחדש.

מיתוס אנטבה

מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא לשים לב לסגנון הכתיבה שמזכיר יותר ספרי מתח משובחים, כמו אלו שכתב מקלין, מאשר ספרי תיעוד ועיון. הסגנון הצ'יזבטי הזה – שנדמה כי הוא נטוע ביחידה גם משום שמייסדה, אברהם ארנן, היה פלמ"חניק גאה – מהנה מאוד והופך את הקריאה לחוויה נעימה. לדברי המחברים הם כתבו כך אף שמדובר במסמך תיעודי, משום שביחידה המציאות עולה על כל דמיון. ייתכן, אך הדיוק ההיסטורי נפגע.

הפרק שעוסק במבצע אנטבה הוא דוגמה בולטת לסדקים שמוטב היה להימנע מהם. על סיירת מטכ"ל פיקד אז סא"ל יוני נתניהו, שהגיע ליחידה "כקצין צעיר ומצטיין מהצנחנים בהמלצת ביבי, אחיו, שכבר שירת כחייל בצוות הלוחמים של עמירם לוין, והיה משוכנע שהשידוך הזה יכול להביא ברכה גדולה גם ליוני וגם ליחידה. וכך היה" (עמוד 200).

אמנם המחברים ציינו את חלקו של אל"מ במיל' מוקי בצר, "מאושיות הצנחנים עטורות התהילה" (עמוד 181), כחבר בולט בצוות התכנון של המבצע, בעוד שמפקד היחידה, יוני, שהה בסיני בהכנות למבצע אחר. אולם, כשהדברים מגיעים לפעולה עצמה, נראה כי חלקו של בצר, מפקד כוח הפריצה, מושמט.

לאחר הנחיתה נתקלה שיירת הרכבים בשני זקיפים מצבא אוגנדה. יוני וגיורא זוסמן שולפים אקדחים עם משתיקי־קול, "פותחים באש אך אינם מצליחים לחסל סופית את השומר האוגנדי" (עמוד 215). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים, שהפך את הפעולה ל"רועשת" וחשף את הכוח. בתגובה הכוח פרק מהרכבים סמוך לטרמינל הישן בו הוחזקו החטופים והסתער לעברו. בספר נכתב כי במהלך ההסתערות, נעצר בצר לפתע, מבלי להסביר מדוע. יוני שחשש מעיכוב ומחזרה תרחיש אסון מעלות, שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונהרג.

במאמר שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים ציין בצר כי ירה לעבר חייל אוגנדי והרג אותו, לעבר המחבלים שבטרמינל והחטיא, ואז נעצר להחליף מחסנית. בפריצה לטרמינל היה בצר אחד הלוחמים הראשונים שפרצו בעקבות אמיר עופר ומפקדו אמנון פלד, שהרגו כמה מן המחבלים. מן הקהל זינק לעברם אז מחבל נוסף, אולם "עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק", כתב בצר.

בניסיונם הראוי להנציח את יוני עומעם חלקו של בצר, כמו גם של מפקדים נוספים, בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם והפרטים ידועים. אבל הדיוק בפרטים מטריד הרבה פחות מכך שבישראל של 2020 ישנו חשש שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס – קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים – למיתוס, כלומר מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו כבר לא בין החיים והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

רבין השתכנע

אירוע אחר שבו בולטת ההשמטה הזו של חלקם של אישים באירועים הוא מבצע "עוקץ ארסי", חטיפת מוצטפא דיראני מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. על היחידה פיקד אז סא"ל דורון אביטל, שהתגייס במקור לקורס חובלים אבל עבר לגדוד 202 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, "והוא אז כבר מפקד הפלוגה המסייעת, נחת הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, ליד נהר האוואלי והחל לנוע רגלית עד לפאתי ביירות. על פי כמה מחייליו, דורון הוביל את הפלוגה שלו באופן מושלם, בביטחון, בחוכמה, ותוך שמירה דקדקנית על חיי חייליו" (עמוד 266).

מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו אז. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה. לפי אחת הגרסאות הייתה זו נחישותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, שנחשב לעקשן עוד מימיו כמפקד בגולני, שגרמה לרבין לאשר את המבצע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה. אך בספר הותירו המחברים את הסיבה שבגינה אישר רבין את המבצע עמומה.

הפעולה בוצעה בהתאם לתכנון ולאימון המקדים, שביחידה הוא יסודי, מעמיק ומביא בחשבון את התגובות כמעט לכל מקרה אפשרי. הכוח, בפיקודו של אביטל, הוטס במסוקים לעומק לבנון, התגנב לביתו של דיראני, חטף אותו ושב ארצה. בפעולה השתתף נוסף קצין שמסלול השירות שלו דומה לאביטל, הרצי הלוי. כמו אביטל, גם הלוי "הגיע לסיירת מטכ"ל מהצנחנים לאחר שהיה מ"פ בגדוד 101 ומפקד פלוגת עורב החטיבתית" (עמוד 286), וכמותו גם הוא היה לימים למפקד היחידה. בניגוד לאביטל שלאחר שסיים לפקד עליה חש כי עמד באתגר ועשה את שלו, והעדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט, הלוי נשאר בצבא והוא עתה מפקד פיקוד הדרום.

פשיטה נשכחת בתעלה

התרומה העיקרית של הספר היא בתיאורים מפורטים שהוא מספק לאירועים שמשום מה נשכחו או נעלמו מהתודעה הציבורית. כך פיגוע המיקוח בבית שאן ב־1974, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ונהרגו שלושת המחבלים. או מבצע "בן־בליעל" ב־1988, שבמהלכו חטף כוח מהיחידה, בפיקוד פנחס בוכריס, את ג'וואד קצפי, פעיל בכיר בארגון אמל,

פשיטה נשכחת נוספת שכזו, המתוארת במלואה בספר, היא מבצע "בולמוס 3", שהתרחש בלילה שבין ה־10 ל־11 במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. היתה זו פעולת גמול שבה פעלה היחידה בסיוע שייטת 13. מטרתה, כותבים המחברים, הייתה להראות למצרים שצה"ל יכול לפעול ולפגוע גם בשטחם, בלב מערך ביצורים שבצד המערבי של התעלה.

"מפקד הפעולה הוא עמירם לוין מקיבוץ להבות הבשן, וסגנו הוא שלמה תירוש ממשמר השרון, קיבוצו של אהוד ברק. הכוח בן 13 הלוחמים חוצה את התעלה בסירות ה"מארק 1", קשור לחבלים שמתחו קודם לכן השייטים מגדה אחת לשנייה תוך כדי שחייה חרישית, ומתמקם משני צדי כביש האמנה" (עמוד 68). מפקד אחד מכוחות המארב, עוזי דיין, אז קצין צעיר ולימים מפקד היחידה וסגן הרמטכ"ל, זיהה משאית שנעה על הציר מכיוון צפון ופקד לפתוח באש. "צרורות ארוכים וקצביים קורעים בתקתוק קולני את גלימת השקט המכסה על האזור. הרכב המצרי נפגע" (עמוד 69). שני חיילים מצרים שהיו ברכב נהרגו והכוח שב בשלום, לאחר שהדגים שוב את יכולתו של צה"ל לפעול בגדה המצרית באין מפריע.

זהו, אולי, התפקיד החשוב ביותר של היחידה, כמו גם של יחידות מובחרות נוספות: להוות אי של מצוינות, כהגדרת אחד מטובי מפקדיה, אהוד ברק, שימשוך את הצבא כולו קדימה בכל הנוגע לרוח הלחימה, היוזמה והחתירה למגע.

חוסר החלטיות ישראלי מעביר את הכדור לידי חמאס וחיזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בישראל מבקשים להימנע ממלחמה ועל כן כל התגרות מצד חיזבאללה וחמאס נענית באיפוק מרבי, אם כי לא תוכל להמשיך בדרך זו לאורך זמן.

בזירה הצפונית ישראל משחקת נגד חיזבאללה – יריב מתוחכם – משחק שח מורכב. אמנם מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, אינו רוצה במלחמה עם ישראל, וניתן להעריך שחיזבאללה עודנו מורתע ממערכה רחבה. אולם בכל האמור במה שמתחת לסף המלחמה הרי שהמדיניות שמוביל נסראללה מתאפיינת בהליכה על הסף, מתוך הערכה שהמהלכים לא יסלימו לכדי מערכה, ומתוך נכונות להסתכן בה בכדי לרשום הישגים בדעת הקהל בלבנון ולקבע כללי משחק וגבולות מול ישראל.

הצפון מלא במטיילים ונופשים, ישנה מגפת קורונה, ישנו הסכם נורמליזציה שעומד להיחתם עם איחוד האמירויות הערביות ובדרום ישנה התחממות שבמסגרתה תוקפים כוחות צה"ל יעדי חמאס מדי לילה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא התחממות בצפון, ונסראללה יודע זאת היטב.

כחלק מהמתיחות בזירת לבנון שנמשכת כחודש וחצי, ירו בשבוע שעבר צלפי חיזבאללה לעבר כוח צה"ל בסמוך לגבול לבנון, במרחב מנרה. בתגובה ירו כוחות תותחנים עשרות פגזי תאורה ועשן, ולאחר מכן תקפו מסוקי קרב וכלי טיס של צה"ל עמדות תצפית של החיזבאללה הסמוכות לגבול.

נראה כי בתיאום עם הדרג המדיני, הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד אמיר ברעם החליטו להעלות הילוך. בניגוד לתקרית שבה חדרה חוליית חיזבאללה למרחב הר דב ונמלטה לאחר שזוהתה ונורו לעברה יריות אזהרה, הפעם הגיב צה"ל באש תוך זמן קצר, ותקף יעדי חיזבאללה בלבנון. אף שלא נפגעו בתקיפה פעילי חיזבאללה, המסר ברור – ישראל סיימה להבליג ולהכיל, לא רק בגזרת סוריה (שם חיסלו כוח מיחידת מגלן וכלי טיס חוליה שניסתה להניח מטענים לפני כחודש) אלא גם בגזרת לבנון.

גם בדרום, כאמור, המציאות מתוחה, וברצועת עזה מודעים היטב לסד האילוצים שבו נתונה כעת ישראל. אך למרות שהממשלה אינה רוצה בסבב לחימה נוסף, היא מסרבת להעניק לחמאס את ההקלות, הדרישות והסיוע שהוא מבקש. אם תימנע ישראל מלהעניק לחמאס "גזרים שמנים" ולאפשר את המשך הסיוע הכלכלי מקטאר, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

בינתיים הממשלה נמנעת מהכרעות קשות. אבל גם היעדר החלטה הוא החלטה, והדבר משאיר את תושבי עוטף עזה בלא מענה ואת הכדור בצד השני, אצל חמאס. גם בצפון וגם בדרום זה לא חייב להיות כך.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני נכנס רק החודש לתפקידו, וכבר נדרש, כמו מפקד הפיקוד, אלוף הרצי הלוי, להיערך לכך שיצטרך לפקד על האוגדה בימי קרב. אלוני, פקוד ותיק של הלוי מהימים שבהם היה חייל שלו בפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים, יודע על בשרו (כמג"ד ב־2006), שהמציאות יכולה להסלים מהר מאוד. גם להלוי, שמנוסה ממנו בזירה הדרומית, השבועות האחרונים עשויים להזכיר סבבי לחימה קודמים. אבל יש להניח שהוא יודע היטב, כמח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה", שהאירועים יכולים להפוך למערכה רחבה יותר שתכלול גם מהלך קרקעי.

בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים. זו החטיבה שלו, בה צמח כחייל ומפקד. המסר העיקרי שלו למפקדים הצעירים היה שמי שקובע זה הם, "המפקדים". המקצועיות שלהם בהפעלת הכוח, זו שינחילו לפקודים, "וכמובן הדוגמה האישית – זה מה שמנצח מלחמות", אמר.

בצפון ובדרום, למרות תקיפות צה"ל, ניכר כי ישראל מבקשת להימנע ממלחמה. אולם לאורך זמן חילופי האש האלה לא יצליחו להישאר על אש קטנה, והם עלולים להסלים למספר ימי קרב, בין בזירה אחת ובין בשתיהן. אז תידרש ישראל לקבלת החלטות מושכלת של הדרג המדיני והפיקוד הבכיר, כדי לראות איך מסיימים אותם בהישגים מבלי להסלים. כי ימי קרב יכולים להימשך ימים ספורים, אבל לפעמים הם נמשכים לכדי מערכה של ממש.

הדיאלוג הבוער בין עזה לישראל עלול להסלים במהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים. פרט לנפגעת אחת – תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה.

כבר שבועיים שישראל וחמאס מנהלות דיאלוג בעזרת אמצעי לחימה. חמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים הוא לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לו "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה, צה"ל תוקף מן האוויר ובאש טנקים, יעדים של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. זה קורה במקביל לכך שישראל עצרה את הסיוע הכלכלי הקאטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה. המצרים אמנם ניסו לתווך ולהשיג רגיעה, אולם עד כה לא הצליחו בכך.

אפשר להעריך שהסיבה שבגללה מבקשת ישראל להימנע מהסלמה, ומשתדלת להכיל את הפעולות ההתקפיות של חמאס ככל שניתן, נוגעת להסכם הנורמליזציה שהיא ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב.

אמנם האמירתים הצהירו שההסכם אינו כרוך בטיב היחסים בין ישראל לפלסטינים, והם מעוניינים בו בשל הצורך בבעלי־ברית מול האיראנים, ורצונם להצטייד במטוסי קרב מתקדמים מסוג 35־F (בין שישראל מתנגדת לעסקה או לא). אבל סבב לחימה ברצועת עזה, שבו עשויים להיפגע גם אזרחים עזתיים, ותמונות של הרס שייגרם כתוצאה מתקיפות צה"ל, עלולים לייצר שינוי בדעת הקהל, או לכל הפחות להקשות על קידום ההסכם לכדי חתימה.

עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים פרט לנפגעת אחת – שספגה גם את עיקר הפגיעה בימי טרור הבלונים וההפגנות על הגדר – והיא תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה. אין כאן חדש, ואף שכואב להודות בכך, זהו קורבן לגיטימי במארג השיקולים הכולל, בתנאי שהביטחון נשמר.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, ואלוף הפיקוד הרצי הלוי נדרשים בינתיים לחזק את ידי התושבים, לסכל פיגועים ולהיערך להסלמה. השניים מכירים היטב זה את זה, ושניהם יודעים היטב שלמרות רצונה של ישראל להימנע מהסלמה, האירועים הנוכחיים עלולים להתגלגל למערכה רחבה. הצלחת יתר של מי מהצדדים, דוגמת פגיעה של ממש באזרחים בעוטף או תקיפה של חיל האוויר שתפגע במספר פעילי חמאס, תסתום את הגולל על ניסיונות התיווך, ההכלה והחתירה לרגיעה.

ימי הקרב הללו יכולים להיות מבוססים, כמו קודמיהם, על הפעלת אש מדויקת ותקיפות אוויריות, אך הם יכולים לגלוש גם למהלך קרקעי מוגבל, במודל של פשיטות. למהלך שכזה ישנן עלויות בחיי אדם ומשכו ארוך יותר, אך הוא יוצר בקרב האויב תחושת נרדפות. פעולות אלה משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לכיוון הרצוי לה.

עזה היא הזירה שבה הסבירות להפעלת הכוח היבשתי היא הגדולה ביותר. הלחימה תתרחש בתאי שטח בנויים, מאוכלסים בצפיפות, שהאויב נערך בהם והתאים אותם לצרכיו מעל ומתחת לפני הקרקע. אך למרות שהאתגר מורכב ומסובך, בתרחיש של עימות שבו העורף הישראלי מצוי תחת אש של עשרות רקטות ביום, לא ניתן יהיה להסיר את האיום באש לבדה. ומכאן נשאלת השאלה כיצד יש מי שטוען כי "המלחמות הבאות הן מלחמות של חיל האוויר"?

המלחמות הבאות, כמו הקודמות, יהיו מלחמות שבהן ההישגים יהיו תוצאה של הפעלת כוח משולב, אווירי, ימי ויבשתי. אך בעוד שבצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, על צבא היבשה מפקד בזמן מלחמה הרמטכ"ל. מסמך "אסטרטגיית צה"ל" אף הגדיר זאת במפורש.

בכדי להפעיל נכון את חיל האוויר דרוש לרמטכ"ל מומחה אווירי. אך בכדי להפעיל כהלכה את זרוע היבשה, עליו להכיר אותה על בוריה. מי שלא בא מכוחות היבשה לא יידע מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש, ולכן גם סגן הרמטכ"ל הבא, בהינתן שאחד משני האלופים שיכהנו בתפקיד יתמנה לרמטכ"ל חייב, בדומה לרמטכ"ל אביב כוכבי (שעשה את עיקר שירותו בצנחנים), להיות "ירוק".

נדרשת תנופה ליבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ברקע המשבר הכלכלי שעמו מתמודדים אזרחי ישראל, גם צה"ל צפוי להרגיש בקרוב את חרב הקיצוצים. כשהצבא ייגש לערוך שינויים תקציביים, עליו לזכור: אין תחליף לכוח היבשה – ופגיעה בו עלולה לעלות לנו ביוקר

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1344, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 6 ביולי 2020

בנאום שנשא לאחרונה אמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי גם במהלך משבר הקורונה "צה"ל המשיך למנוע ולעקור איומים", ולספק ביטחון ויציבות למדינת ישראל. פעולות אלה, ציין, עשויות להיתפס כמובנות מאליהן בשל "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם", ומתפתחת תחושה מוטעית שניתן לצמצם את צרכי הביטחון. הרמטכ"ל הזהיר כי זוהי שגיאה חמורה שמדינות רבות, ובהן מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד. הדברים באים, כך נראה, על רקע המשבר הכלכלי המסתמן ומשבר הקורונה. נוכח המצוקה הכלכלית והתקציבית ניתן להעריך כי כלל משרדי המשלה יידרשו להסתפק בתקציב מצומצם יותר, ובכלל זה הביטחון. מנגד, תקציב ביטחון קטן יותר עלול לפגוע בכשירות הצבא, בדגש על צבא היבשה, לספק ביטחון ביעילות בשגרה ובחירום, ובעיקר במלחמה.

נשאלת השאלה, מהי המערכה העיקרית? האם זו המערכה המתמשכת בין המלחמות, שנועדה בין השאר למנוע את המלחמה, או המלחמה היא המערכה העיקרית ועל צה"ל להמשיך לבנות את הכוח והמוכנות לקראת התרחשותה? במציאות האזורית הנוכחית, על־פי רוב יעדיפו צדדים יריבים לפעול מתחת לסף המלחמה. ומנגד, יש מצבים המתאפיינים בשרשרת תגובות הדדיות, בעלות השלכות לא מכוונות, העשויים להביא להסלמה ואף למערכה. לפיכך, על צה"ל לשמר מוכנות הן למערכה בין המלחמות והן למלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, למשל, נפגעה כשירות צבא היבשה באופן חמור כתוצאה מהקיצוץ התקציבי ב־2003. לצד זאת התפתחה תפיסה, שנבעה מהלחימה המתמדת בטרור הפלסטיני ולפיה שגרת הפעילות המבצעית האינטנסיבית תשמר את מוכנותו המבצעית של הצבא, אך בלי הבנה כי מדובר במתאר לחימה שונה מזה שעשוי להתרחש במערכה דוגמת זו שהתנהלה בלבנון. האופן "הפחות ממספק" כפי שהגדיר זאת קצין בכיר בצה"ל, שבו פעלו כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה, המחיש כי להזנחת כשרות היבשה יש מחירים כבדים. המסקנה היא שהאמונים בצבא היבשה לשמירת כשירות לחרום מחייבים השקעת משאבים מתמשכת ורציפה. מסקנה זו נתמכת, גם על ידי לקחים ממבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב־2014, שבמהלכו הומחשה אותה דילמה, אם כי באופן חמור פחות. העובדה שכמעט כל הצבא הסדיר המתמרן לחם במבצע זה נבעה גם מכשירות ירודה של מערך המילואים, שלא התאמן ונדרש זמן ממושך להביאו לכשירות למלחמה.

בשני המקרים היו לקיצוצים הסברים טובים. האנתיפאדה השנייה ומשבר כלכלי מחד גיסא, וכן המחאה החברתית שפרצה ב־2011 – כל אלה הובילו להחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. וצה"ל, שרוב תקציבו "קשוח" ומשועבד לתשלום משכורות ופנסיות, תחזוקה שוטפת, פרויקטים של רכש והתעצמות, מקצץ היכן שהוא יכול, לרוב באימונים, על בסיס הערכת מצב של הסיכון למלחמה.

בעוד שחל פיחות במעמדו של מאמץ התמרון הקרקעי, שהפעלתו מחייבת מאמץ לוגיסטי ניכר ומלווה כמעט תמיד בנפגעים, עלתה חשיבותו של מאמץ האש (מדויקת בעיקרה, אך לא רק). הסיבות לכך ברורות: הכוח האווירי, למשל, זמין לפעולה מיידית ותחומה, שמתבצעת מעבר לגבול, ופעולתו מתבצעת מתחת לסף המלחמה. בהפעלתו מממשת ישראל את עליונותה הטכנולוגית והצבאית ומפעילה נשק מונחה מדויק, שמצמצם את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, וחיל האוויר הפך לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. יכולות אלו היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. אבל גם אז, האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב הסתגל ולמד לחמוק ממנה, ולהוסיף ולשגר טילים ורקטות לעבר העורף האזרחי הישראלי. אמנם התמרון והאש לא יפסיקו (אף שישבשו ויפחיתו) את הירי לעבר עורף ישראל, אולם בשילוב יעיל ביניהם טמונה היכולת לסיים את המערכה במצב שישראל תוכל לאכוף את תנאיה על אויביה, מצב שישראל תשאף לשמר לתקופה ארוכה ככל שניתן.

מאמץ האש חיוני, שפוגע ומשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, נוטל ממנו את נכסיו האסטרטגיים, מסב לו פגיעה קשה והרסנית שתרתיע מפני מערכה נוספת למשך שנים ותחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים. מנגד, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה. אחד הכלים שמצויים ברשות צה"ל כדי לקצר את המערכה הוא התמרון היבשתי, משום שהוא מציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב, העשוי לגרום לו להפסיק את המערכה.

משמעות הדברים היא שלצבא נדרשת יכולת יבשתית משלימה, הכוללת כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל באגרופי מחץ בתמרון מהיר, שיפשוט ויפגע בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, קטנים בהיקפם מהמבנה המסורתי והמסורבל שבו פעל צה"ל בעבר, שנשענים בעיקר על צוותי קרב חטיבתיים ולא על אוגדות כוחות שיידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. כוחות אלו, שיתבססו על יכולת עיבוד מודיעין מהירה, יוכלו לצוד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ורח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה". נראה שהלקח שנשא אתו הלאה הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

יש לציין שגם במערכה שבה פתח צה"ל מיוזמתו, ומימש בראשיתה מהלומת אש מרשימה ועוצמתית, ניכרת לאחר זמן קצר "צניחת מטרות" כשהאויב נעלם משדה הקרב. כדי לאתר את האויב, לפגוע בו, וגם להציף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, נדרשים פעולה קרקעית וחיכוך ישיר עם מאחזי ואתרי המסתור של האויב .

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע תרחישים הכוללים אפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, גל שני של מגפת קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכתמיד – אפשרות להתלקחות תסיסה ביהודה ושומרון או עימות בזירת רצועת עזה ובזירה הצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שתגובש תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לקצץ בחלק מרכיבי התקציב. דווקא בהינתן כל אלו, תהיה זאת טעות אם עיקר ההשקעה תופנה לבניית יכולות המודיעין והאש, תוך פגיעה במוכנות ובבניין הכוח ביבשה.

התר"ש הקודמת, "גדעון", שיושמה בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הדגישה את מוכנות היבשה, "הרגל הצולעת שלנו", כפי שתיאר אותה בשעתו האלוף אהרון חליוה. בתקופתו הוגברו אימוני כוחות היבשה, נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה, שבמסגרתה שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים, נעשה בידול בכשירות היחידות ותועדף אימון החטיבות המתמרנות של המערך, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו. אולם, הפלונטר הפוליטי בשנה האחרונה, שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה וגרם לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה), הביא לכך שהרגל החלשה עדיין לא שוקמה.

צבאות הם ארגונים שמרניים באופיים. החשש כי בטרם יושלם השינוי יידרש הצבא ללחימה מחייב תהליכי שינוי איטיים יחסית. אבל עליהם להיות תמידיים. משתנה נוסף שיש לקחת בחשבון הוא המתח המובנה בתהליכי בניין הכוח בין הרצון לסגור פערים לבין הרצון לחזק את גורמי היתרון היחסי. הקושי בחיזוק היבשה נובע מגודלה של הזרוע בכוח אדם, בפלטפורמות לחימה וציוד. העלות הכרוכה בביסוס אפקט איכותי גדולה מהותית ביחס לזו הנדרשת להצטיידות בנשק מדויק. מכאן שלרוב ייבחר הצבא לחזק את היתרון האיכותי. עם זאת, העובדה שצבא היבשה, בסדיר ובמילואים, הולך וקטן עם השנים, מאפשרת לחזק את כוחות החוד שלו, כפי שנעשה בתר"ש "גדעון".

דווקא בשל הקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, על התר"ש הבא, "תנופה", לבנות את הצבא המתאים ביותר למידותיה של ישראל ולאתגרים שבפניה, ולמעשה להמשיך בכיוון התר"ש הקודמת. האיום הן מעזה והן בחזית הצפון, הכולל לצד הצבת איום חמור על העורף באמצעות מערך רקטות וטילים גם כוחות פשיטה שייעודם לחדור ולפעול בשטח ישראל, מחייב לצד השיפור ביכולות הפעלת האש והקטלניות שמוביל הרמטכ"ל, את הפיכת כוחות היבשה לכוחות גמישים ומהירים בהרבה, המסוגלים לפעול בהגנה כמו גם בהתקפה.

חלק מהצעדים אכן ננקטו בשנה החולפת. בפיקוד הדרום ופיקוד הצפון יזמו האלופים הרצי הלוי ואמיר ברעם, שני קציני צנחנים, שורת תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתם יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בדרום ובצפון. אימונים אלו חשובים, שכן כמאמר הרמטכ"ל, "אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון". אף שהבוחן להעלאת הכשירות הוא צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

בין סיכוני ההסלמה ואתגרי בניין הכוח, הרמטכ"ל צריך קבלן ביצועים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בחודשים הקרובים צפויה שורה של מינויים בכירים במערכת הביטחון, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים ובהם ראשי אמ"ן והשב"כ. מינוי נוסף הוא זה של סגן הרמטכ"ל הבא. האיש שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים.

השבוע פורסמו מספר כתבות שעסקו במינויים צפויים בצה"ל ובמערכת הביטחון. ב"ישראל היום" כתב יואב לימור על כך שהרמטכ"ל, אביב כוכבי, מבקש למנות למפקד יחידת 8200 של אמ"ן את תא"ל י', המכהן כראש חטיבת ההפעלה באמ"ן, ולמנות למחליפו את אל"מ ג', המשמש כעוזר הרמטכ"ל.

ב"הארץ" כתב יוסי מלמן כי בחודשים הקרובים צפויים להתחלף חמישה מבכירי מערכת הביטחון ובהם ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, ראש חטיבת המחקר באמ"ן תא"ל דרור שלום, ראש המוסד יוסי כהן, ראש שב"כ נדב ארגמן וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת, שצפוי, להערכת מלמן, להחליף את ארגמן.

מחליפו של ראש חטיבת המחקר הוא אל"מ ע', קצין המודיעין של פיקוד דרום. על ראשות אמ"ן מתמודדים, נכתב במאמר, האלוף אהרון חליוה, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו.

חליוה, ששמו הוזכר גם כמועמד אפשרי לפיקוד הדרום, וטולדנו עשו את עיקר שירותם בצנחנים ושירתו גם בתפקידים שהכשירו אותם לראות את הדברים הן מהרמה הטקטית והן מהאסטרטגית.

חליוה היה ראש חטיבת המבצעים, למעשה הקמב"ץ של הצבא, ומכהן כעת כראש אגף המבצעים. טולדנו שימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. אם ייבחר טולדנו, זו לא תהיה הפעם הראשונה שמח"ט צנחנים מצטיין יתמנה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף (קדמו לו בכך יעלון, כוכבי והלוי).

אולם למרות שמלמן מנה את כמעט את כל בכירי מערכת הביטחון העתידים להתחלף, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים שלה, דומה שמן המאמר נשכח קצין בכיר אחד, סגן הרמטכ"ל, האלוף אייל זמיר.

זמיר, קצין שריון ששימש כמפקד פיקוד הדרום (וקדם לטולדנו כמזכירו הצבאי של רה"מ נתניהו), עסק כסגן הרמטכ"ל בעיקר בסוגיות בניין הכוח וריכז תחתיו את מאמצי צה"ל במאבק במגפת הקורונה.

על מנת שבהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בעוד כשנתיים יעמדו לפחות שני מועמדים מנוסים שכיהנו כסגנו, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא, יוחלט בחודשים הקרובים גם על זהות סגן הרמטכ"ל הבא. שני המועמדים העיקריים המתמודדים על התפקיד הם מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, ומפקד פיקוד הדרום, הרצי הלוי.

שניים מתמודדים על התפקיד

סטריק החל את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר כי רצה למעשה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." כקצין עבר לחטיבה הסגולה, ופיקד על פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בשנות השהייה מלבנון, ועל החטיבה כולה במבצעים ברצועת עזה ובמלחמת לבנון השנייה.

בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. לאחר מכן פיקד על פיקוד העורף ובשנת 2017 מונה למפקד פיקוד הצפוןסטריק הוביל את הפיקוד בכמה אירועים מתוחים במיוחד.

אירוע בולט התרחש, בפברואר 2018, החל כאשר לאחר חדירת מל"ט איראני לישראל שיורט בידי מסוק קרב תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני, בבסיס חיל האוויר הסורי 4־T בקרבת תדמור, והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס 16I־F וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. בתגובה ביצע חיל האוויר תקיפה נרחבת כנגד מערך ההגנה האווירית הסורי.

אבל השיא היה בדצמבר 2018, רגע לפני שסיים את תפקידו, עם מבצע "מגן צפוני" לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה. סטריק היה מהתומכים הגדולים במבצע, שנועד לסכל את מה שכונה בצבא "מבצע ברברוסה" גרסת חזבאללה (על שם מתקפת הפתע של הגרמנים על רוסיה במלחמת העולם השנייה). הסיכון שהארגון יגיב על הרס תשתית המנהור שהכין ליום פקודה הציב את הפיקוד בכוננות גבוהה להסלמה של ממש בלבנון, אולם ישראל הצליחה לשדר מסר מרתיע מבלי שמצב יתדרדר למלחמה.

לאחר מכן מונה למפקד זרוע היבשה, שם בהתאם לתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" הוא מוביל שורה של שינויים מבני ים וארגוניים, בהם הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה.

המועמד השני הוא כאמור, מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי. מאז שהתגייס בשנת 1985 עשה הלוי (בדומה לרמטכ"ל כוכבי) את עיקר שירותו בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת. האירוע שבעקבותיו סומן הלוי כמי שיגיע רחוק בצבא, היה מבצע "פינה אחרת" במאי 1993.

"הייתי אז מ"פ. מפקד פלוגת עורב צנחנים, בחטיבת הצנחנים, וכחלק מהלחימה בחזבאללה יצאנו הרבה לפעולות החוצה, באותו מבצע יצאנו מעבר לקו האדום, במבצע שנועד לפגוע בחוליות חזבאללה", סיפר בראיון ל"גלי צה"ל" בשנת 2013. 

הכוח התמקם בעמדת הסוואה באזור אלואיזה, בגיזרה המזרחית של דרום לבנון. "מצאנו את עצמנו באור ראשון בבוקר בתוך שטח מאוד סבוך. גם נחותים טופוגרפית וגם נחותים מספרית. הרבה מאוד מחבלים. קרב שהתחיל לא טוב מהרגע הראשון. היה לנו הרוג ופצועים. לאחר מכן, סדר גודל של שש שעות של תנועה מאוד קשה חזרה", אמר הלוי. היה זה קרב חילוץ, ובמהלכו נהרג קצין השיתוף הארטילרי ונפצע אנושות מפקד צוות, שכעבור מספר חודשים מת מפצעיו. 

בהמשך שירותו עבר לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה, חזר לצנחנים כמח"ט (הראשון מאז עוזי יאירי, שעשה מסלול דומה ולא היה מג"ד בחטיבה בטרם מונה למפקדה) ופיקד עליה בהצלחה במבצע "עופרת יצוקה". לאחר מכן פיקד על אוגדת הגליל. בשלהי כהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל הא מינה את הלוי לראש אמ"ן, ולא מן הנמנע שעתה, כשר ביטחון, רואה גנץ בהלוי את מועמדו לתפקיד סגן הרמטכ"ל. 

ביוני לפני שנתיים מונה למפקד פיקוד הדרום, והוביל אותו בתקופה מתוחה שכללה את ההפגנות האלימות על הגדר, ושיגור בלוני התבערה ליישובי עוטף עזה. בין היתר פיקד הלוי על כוחות הפיקוד בהסלמה שבאה בעקבות פעולת הכוח המיוחד בעזה, בנובמבר 2018, וכן בימי הקרב במאי, שכונו בצבא אירועי "גן סגור".

האירוע המשמעותי ביותר בתקופת פיקודו היה מבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל־עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים.

בראיון בראשית השנה אמר הלוי כי המבצע התרחש בעיתוי הנכון, "והפגיעה הזו באבו אל־עטא היא משמעותית פעמיים. היא משמעותית קודם כל כי הוא לא נמצא, ולא פחות מזה זה מסר גם לבאים אחריו. מדינת ישראל ערוכה להילחם בטרור, וזה מסר גם לאלה שהולכים בדרך שלו".

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה. את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

שני המועמדים מביאים אתם לתפקיד ניסיון ניכר. אם ייבחר, יביא עמו סטריק לתפקיד היכרות גבוהה עם הזירה הצפונית, עם העורף האזרחי (שבעימות הבא צפוי להיות חזית מרכזית), ועם תהליכי בניין הכוח של צבא היבשה. יתרונו של הלוי הוא בהיכרותו עם עולמות המודיעין והמבצעים המיוחדים, כמו גם עם הזירה הדרומית, אולי הזירה הנפיצה ביותר שבה פועל צה"ל.

המוציא לפועל והעזר כנגדו

סגן הרמטכ"ל הוא האחראי בצה"ל על כלל תהליכי בניין הכוח. אמנם הרמטכ"ל כוכבי יזם את תר"ש "תנופה", אולם המוציא לפועל שלה הוא סגנו. מי שייבחר יהיה מופקד על המשך יישום התר"ש, בתקווה שעד שייכנס לתפקיד תגבש הממשלה תקציב מוסכם, ובתוכו גם תקציב ביטחון. אם לא, ימשיך הצבא להתנהל ללא מתווה תקציבי סדור, ומכאן שגם ללא תהליכי בניין כוח שלמים.

שר האוצר ישראל כ"ץ הצהיר השבוע שהתקציב שתגבש הממשלה יהיה חד־שנתי. מה שעלול להקשות על יישום התר"ש. כשאין מסגרת תקציבית סדורה שעליה ניתן לבנות קדימה, יתקשה הצבא להתחייב לפרויקטים, ואפילו לסדר גרף אימונים שלם. כשייגמר הכסף, האימונים יהיו הראשונים שיתבטלו. כך קרה בעבר, וכך עלול לקרות גם הפעם. 

וכשעוסקים בבניין הכוח אחד הנושאים החשובים ביותר הוא כוח אדם. השבוע נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

הצבא נכנס לתקופה מאתגרת. בגזרות השונות ישנו סיכון ממשי להסלמה: בצפון ישנה המערכה למניעת ההתבססות בסוריה וחזבאללה שבוחן בחודשים האחרונים את רמת הדריכות של הכוחות בגבול לבנון; באיו"ש ישנו סיכוי להתחממות בגלל הסיפוח שאמור להתרחש החודש; ובדרום מנהל חמאס מדיניות של הליכה על הסף. לכל אלו מצטרפים כאמור, אתגרי התקציב, בניין הכוח וכוח האדם. סגן הרמטכ"ל שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים. 

 

 

מרוב שהתאהבנו בצה"ל כפי שתואר ב"חשופים בצריח", התעלמנו מסימני ההתרעה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עם הגיע חודש יוני שבו ועלו הזיכרונות ממלחמת ששת הימים. קריאה ביקורתית ב"חשופים בצריח" על המלחמה, מלמדת שמוטב לא להתאהב בסיפור של עצמנו ולהיות תמיד מוטרדים.

כרגיל אצלנו, בהגיע חודש יוני, שב ועולה זכרה של מלחמת ששת הימים (על של"ג כמעט שלא מדברים, וגם זה כרגיל). כשמנסים להבין את התקופה, את הלך הרוח של צה"ל, למן תחושת האיום הקיומי, דרך הביטחון העצמי שחשו המפקדים, וכלה בסיפור הקרבות, דומה שאין טוב מספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017), שיצא לפני כשלוש שנים במהדורה מחודשת.

טבת, באופן שדומה להצמדת הכתבים לכוחות הצבא האמריקני במלחמת עיראק ב־2003, הוצמד לאוגדת הפלדה שעליה פיקד האלוף ישראל טל ובעיקר לכוחות חטיבת השריון 7, בפיקוד אל"מ שמואל גונן, גורודיש. 

טבת כתב בספרו כי יסודות לוחמת השריון של צה"ל מקורם ביחידות אחרות. במלחמת העצמאות למשל, כתב, "משה דיין, מפקד גדוד הפשיטה, חדר עמוק לעורף האויב בפשיטה נועזת על לוד ורמלה, בטור של ג'יפים וזחלים. הופעתו בעורף האויב, במהירות ובמקום שלא ציפו לו, מוטטה שם את מערכיו" (עמוד 77). יש בכך עיוות מסוים. היו אלה כוחות חטיבת יפתח שכבשו את העיר. אבל המיתוס נשאר

מפקד האוגדה שליווה טבת, ולמעשה גיבורו העיקרי של הספר הוא האלוף ישראל טל. במלחמת העולם השנייה התנדב ישראל טל "לצבא הבריטי והוא בן שבע־עשרה. הוא שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית במדבר המערבי ולחם באיטליה. השתחרר בדרגת סמל והצטרף למנגנון הקבע של מטה ההגנה, כמדריך למקלעים בינוניים. בגדוד השני נחשב מקלען מעולה" (עמוד 154). טל מצטייר מן הספר כמפקד חושב, בקי בהנדסת מכונות כמו גם בפילוסופיה.

למרות שהחל את שירותו בחיל הרגלים היה טל, אולי יותר מכל מפקד אחר לסמל של חיל השריון. והחיל עוצב בדמותו. דגש רב הושם על המקצוענות. בשריון, גרסו טל ויוצאי הצבא הבריטי, אין מקום לחובבנים. הנהג, התותחן, הטען וכמובן המפקד היו חייבים לשלוט בכלי שאותו הפעילו ברמת מומחיות גבוהה.

התותחנות שהיתה קרובה במיוחד ללבו של טל, שופרה באותן שנים באופן משמעותי. הרמה עלתה עד כדי כך, שטל הצליח לשכנע את המטה הכללי, במסגרת הקרב על המים" להפעיל את הטנקים בירי פגזים לטווח רחוק לעבר סוריה. כשלא פעם טל עצמו לוחץ על ההדק במושב התותחן הרסו הטנקים את מפעל הטיה של סוריה, וסיכלו את היוזמה לשלול מישראל את מקורות הירדן. 

הכל אבוד

ערב מלחמת ששת הימים היה טל מפקד אוגדת הפלדה שכללה את חטיבת השריון 7, חטיבת הצנחנים הסדירה 35, וחטיבה ממוכנת 60. היתה זו, ככל הנראה, אוגדת המחץ של צה"ל ורוכזו בה טובי המפקדים והיחידות. כשקוראים על לחימת האוגדה, ניכר כי עקרונות המקצוע הצבאי, של קרב התקדמות, הקרב המשולב, וכן אפילו רצועת עזה, שבה לחמה האוגדה, נותרו בלא שינוי של ממש. 

אבל צה"ל של אז היה שונה מאוד מצה"ל של היום. כך למשל, מתואר בספר כיצד הטריד עצמו מח"ט השריון, גורודיש, בשאלה מדוע קצינת הלשכה שלו, ציפי שמה, יוצאת עם קצין מהצנחנים. עזבי אותו, אמר לה המח"ט, ונמצא לך שריונר מצוין. זהו אירוע מגוחך, אבל מחבר הספר, שתיאר אותו באריכות, לא מעלה אפילו את התהייה מדוע זה המח"ט מחטט בחייה האישיים של פקודה שלו באופן מטריד כזה. התופעה הזו הצטמצמה ברבות השנים, אך לא נעלמה כליל, וחבל.

דוגמה אחרת נוגעת לתדריך שנתן האלוף טל למח"ט הצנחנים, רפאל איתן, רפול, שעליו כתב טבת כי "היה מהמצוינים שבמפקדי הצנחנים" (עמוד 227), בטרם המלחמה. על החטיבה, לה צורף גדוד שריון, הוטל לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולהשמיד את האגד הארטילרי המצרי שמוקם שם. האוגדה של תכננה לבצע תנועת מלקחיים על הצומת רפיח, כשהצנחנים ינועו ממערב וחטיבה 7 מדרום. 

כשהטיל עליו את המשימה אמר טל לרפול כי הכל אבוד, אבל מיהר והבהיר שהסיפור אבוד כי דבר לא יציל את המצרים ממנו. כמו הדוד שהביא לאחיינו מתנת יום הולדת גדולה, כתב טבת, אמר טל למח"ט כי עליו "לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק"מ, רפולצ'יק" (עמוד 234). 

אפשר להניח שבצה"ל של שנת 2020 ספק אם מפקד אוגדה יבחר להתבטא כך. אנחנו לא תאבי מלחמות, אמר בשעתו האלוף הרצי הלוי (שדודו, שעל שמו הוא קרוי, נפל במלחמה כשלחם בשורות חטיבת הצנחנים של מוטה גור בקרב על ירושלים) בראיון. "אבל אנחנו צריכים לגשת למלחמה בחדוות עשייה, בסקרנות, בששון אלי קרב".

המפקד הקרבי, אמר אז הלוי, שארבעים שנים לאחר רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה", דומה לרופא. "תכלית חייו של רופא היא לראות את כל חוליו בריאים. אבל אם אף אחד לא יהיה חולה, תהיה לו מידה של אכזבה". חדוות עשייה היא חיונית, אבל טוב שמההתלהבות הזו ללחימה נגמלנו מאז. 

טבת הוא מספר בחסד, ולא בכדי טען אלוף בן, עורך "הארץ", כי הספר הוא אולי הטוב יותר שנכתב על צה"ל. אחד הרגעים היותר מותחים בספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא הרגע שבו מתברר כי חטיבת הצנחנים בפיקוד רפול נקלעה למארב אויב בצומת רפיח.

"ב־14:05 קרא אל"מ רפול לאלוף טל, "טירה, כאן זברה. נתקלתי בכוחות אויב גדולים. אני מנהל קרב קשה עם חבורת הפיקוד שלי. אני מבקש סיוע." המיקרופון נשאר פתוח לרעש.
במקלט הרדיו שלו שמע האלוף טל את קולות הקרב של חבורת הפיקוד של אל"מ רפול. הוא החזיק ביד אחת את המיקרופון ובידו האחרת ירה מהעוזי שלו באויב. קולו של אל"מ רפול היה צונן כקרח, אולם גם ללא קולות הקרב ברדיו היה ניסוח הודעתו מרעיש למדי. כי ידע טל שלוחם נועז ומנוסה כרפול לא יכנה קרב קשה ולא יבקש סיוע אלא אם הגיע לקצה היכולת של הכוחות שלרשותו" (עמוד 298). ואכן כוח שריון ששלח טל הגיע ברגע האחרון וחילץ את רפול ואנשיו. 

לאיש לא היו תוכניות מראש

ספרו של טבת הינו ספר חשוב, שכן הוא מתאר באופן מרתק, מפורט ומדויק את ההתרחשויות בנתיב הקרבות של האוגדה בעזה, כמו גם של גדוד שריון ברמת הגולן.

בספר חבויה אבחנה שבשעת פרסום הספר איש לא עמד על חשיבותה, לפיה "איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה וּודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה"ל" (עמוד 427).

עד לא מזמן נדמה היה שאיש אינו יודע. עכשיו מדברים על סיפוח. אבל מה יהיה היקף הסיפוח, השלכותיו וכן הלאה, כאן קשה למצוא שינוי של ממש

מי שקרא בספר כשיצא לאור, לאחר המלחמה, בוודאי מצא בו תיאור ספרותי משובח של "בחורינו המצוינים" שלחמו בקרבות קשים, כנגד אויב עדיף. מי שיקרא אותו היום ימצא בו את כל סממני ההיבריס שפשה בפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה ועד להתרסקות הכואבת במלחמת יום הכיפורים.

בהקדמה שכתב למהדורה המחודשת לספר, שיצא לפני שלוש שנים לרגל חמישים שנים למלחמה, כתב הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי למרות השנים הרבות שחלפו, "דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי ׳האדם שבטנק ינצח׳" (עמוד 12).

איזנקוט, כמובן, צדק. אבל כשקוראים את הפרסומים אודות התוכנית הרב־שנתית "תנופה", נראה שהפכו את הסדר, והטנק (במקרה זה שם גנרי לפלטפורמת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור. 

המחזאי הלל מיטלפונקט אמר לימים בראיון, שהטרגדיה של גורודיש היתה שהוא האמין למה שכתבו עליו ב"חשופים בצריח"למרות שזהו סיפור טוב, אסור שנתאהב בו ובעצמנו. לקרוא, להתגאות בצה"ל של אז ולא לשכוח את העין הביקורתית על הדברים, אחרת ניפול שוב למלכודת היוהרה.

התא"ל שדחק את הרמטכ"ל לפינה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטתו של תא"ל רפי מילוא, קצין מעוטר ורב־זכויות, מניחה לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי דילמה מורכבת. צה"ל זקוק למפקדים כמו מילוא, אך אם ימצא הרמטכ"ל דרך להשאירו, יצטייר כמי שכופפו את ידו. אם לא, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים. כך או כך ההדרכה בצה"ל תישאר מוזנחת.

בסוף השבוע האחרון פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי תא"ל רפי מלוא, מפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם), החליט לפרוש מצה"ל. באוגוסט האחרון פורסם כי בעת שפיקד על אוגדת הגליל במבצע "מגן צפוני", להשמדת מנהרות החדירה של חזבאללה לגליל, הוביל מילוא סיור של כוח קטן באחת ממנהרות החדירה עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון.

מילוא יזם את הסיור מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם מפקדיו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים. למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. בבירור שנערך לו הודה מילוא שטעה, אך הוסיף שהוא "מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

אפשר להבין אותו. בספרו "סקיפיו הגדול מנפוליון" (הוצאת מערכות, 1964) שיבח התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל-הארט, את נטייתו של המצביא הרומאי פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס שלחם נגד מפקד צבא קרתגו, חניבעל, להימצא קרוב ללחימה כדי להתרשם ממנה מכלי ראשון.

לידל-הארט, שלחם כמפקד מחלקת רגלים במלחמת העולם הראשונה, כתב כי "במלחמה בת-זמננו אין לך דבר שנמצא לרועץ להשגת תוצאות מכריעות כהעדר תצפיתו ופיקוחו של המפקד עצמו" (עמוד 32). הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט שהעונש יהיה נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת.

מפקד לוחם

קביעתו של מילוא כי הוא מפקד לוחם היא בבחינת אנדרסטייטמנט. הוא עשה מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, שם עבר לחטיבת גולני ופיקד על הסיירת החטיבתית באינתיפאדה השנייה (שם זכורה במיוחד הפשיטה שהוביל בג'נין לחיסול איאד סוואלחה, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי בשומרון, שהיה אחראי לרצח עשרות ישראלים, שהסתיימה בקרב מטווחים קרובים בדירת המסתור של סוואלחה) ועל גדוד.

לאחר מכן שב לשייטת כמפקד פלגת הלוחמים ועוטר בצל"ש אלוף (השני שלו, את הראשון קיבל כמג"ד) על האופן שבו פיקד על פשיטת השייטת בצור במלחמת לבנון השנייה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית, על שייטת 13 ועל האוגדות אדום והגליל.

חבריו של מילוא סיפרו בתקשורת שהוא נפגע מכך שלמד על העונש דרך התקשורת, וחש כי נענש באופן לא מידתי. למעשה, אמרו, מילוא יגיע למטה הכללי כאלוף רק בגיל 51, המאוחר יחסית למי שרואה עצמו מיועד להגיע לקצה הפירמידה.

בהחלטתו לפרוש הציב התא"ל את הרמטכ"ל בסיטואציה לא נוחה, ודומה שכל החלטה שיקבל תוציא אותו רע. אם ימצא דרך לרצות את מילוא ולהשאירו (באמצעות הבטחת קידום כזו או אחרת) אז יצטייר כמי שכופפו את ידו, ואם לאו, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים שמאתגרים את הפיקוד הבכיר. 

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לכוכבי. ביולי האחרון, לאחר פרסום התחקיר אודות כישלון המבצע המיוחד בעזה בנובמבר 2018, החליט מפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, לפרוש לאחר שנודע לו מפרסומים בתקשורת שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל.) א', וביקש ממנו לשוב לצבא ולהחליפו. לא חשוב איך תיפטר הפרשה הנוכחית, מהתקלה החוזרת הזו יש להיפטר, לאלתר. 

כתב אתר "מאקו", שי לוי, צייץ בטוויטר כי אוי לו לצה"ל אם פרישה של קצין, טוב ככל שיהיה, היא בבחינת "טלטלה". הוא כמובן צודק. מילוא הוא כאמור, קצין מצוין, ויהיה טוב לצה"ל אם יצליח הרמטכ"ל לשכנעו להישאר, אבל כדאי לא לאבד פרופורציות. 

מוטב גם לא לקשור בין מילוא לקצינים אחרים בדרגת תא"ל שפרשו מצה"ל על רקע עבירות משמעת כאלה ואחרות, למרות שהצטיינו בשדה הקרב, כמו התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר (שפיקד על מילוא בגולני), ועימאד פארס מגבעתי. הדברים אינם דומים.

אם מילוא ואנשיו היו נפגעים בסיור וחמור מכך, היה הדבר מהווה את הנפץ שהיה הופך את המתיחות בין ישראל לחזבאללה לכדי עימות צבאי, שממנו בדיוק ביקשה ישראל להימנע. הטענה שנשמעה לפיה לו היה מבקש אישור היה נאסר עליו לצאת לסיור, יש בה ממש, אך היא אינה פוטרת אותו מכך. 

הצלע המוזנחת של התפקידים הצבאיים

בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), מתח הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח ביקורת על היעדר תהליכי פיתוח והכשרה נאותים לפיקוד הבכיר של צה"ל. אילוצי הבט"ש והעובדה שצה"ל ממעט בתרגילים רחבי היקף, כתב, גורמים לכך שחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, כתב שבפועל, בגלל שמה שקובע הוא "מבחן התוצאה, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמוד 89).

את תוצאותיה של ההכשרה הלקויה הזו (והיעדרה), ניתן היה לראות במלחמת לבנון השנייה. אמנם צה"ל השתפר מאז, אבל בספר כלל שלח הערה חשובה על הנדבך השלישי של התפקידים הצבאיים (לצד פיקוד ומטה), ההדרכה.

זולת הפיקוד על בה"ד 1, כתב, "ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם – ולא יסומן כמי שדרכו תמה – תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס" (עמוד 88). שבע־עשרה שנים חלפו מאז והאבחנה של שלח עדיין בתוקף.

לרגע, אגב, הסתמן שיהיה שינוי. ב־2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות את הרצי הלוי (לימים מפקד פיקוד הדרום) למפקד פו"ם. קודמו, תא"ל הראל כנפו, אמנם פיקד קודם לכן על גדוד 890 של הצנחנים בלבנון, על חטיבת שומרון ובית הספר למ"כים, אבל לפו"ם הגיע כתחנה אחרונה בשירות. הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ובהמשך, בדומה למילוא, על אוגדת הגליל, היה מאלה שאמרו עליהם שיגיעו הכי רחוק שאפשר.

לכאורה, היה מי שהקשיב לעצתו של שלח, אבל בפועל כיהן הלוי בתפקידו חודשים ספורים, לא משהו שניתן לכנות כקדנציה, ונשלף משם לשמש כראש אמ"ן. מחליפו בפו"ם, רוני נומה, שכמוהו עשה את עיקר שירותו בצנחנים וביחידות מיוחדות ונחשב למסומן לפיקוד בכיר, הוקפץ גם הוא לאחר חודשים מעטים בכדי שיעמוד בראש מפקדת העומק. 

העברתם מן התפקיד לתפקידי פיקוד בכירים יותר אמנם העידה על איכותם הגבוהה כמפקדים אבל הפגינה זלזול בוטה בחשיבות המכללה לפיקוד ומטה. במינוי מילוא למפקד פו"ם נראה שהתגשמה סוף סוף ההמלצה ההיא. אבל גם הפעם הסטטיסטיקה, לפיה הפיקוד על המכללה לפיקוד ומטה היא תחנה שקצינים עוברים דרכה, בלי ממש להיות לעשות את התפקיד, ולחלופין מהווה תחנה האחרונה בשירות, נותרה בעינה. זה לא חייב להיות כך.

חזרה לשגרה (המתוחה) בכל החזיתות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בזירות הדרום והצפון, וגם בתוך צה"ל נרשמו השבוע סימנים של חזרה לשגרה. המחשבה שהקורונה תסייע ליצירת מציאות רגועה יותר, התבררה כסנטימנט נחמד ותו לא. דווקא בגלל שהמתיחות חוזרת צה"ל נדרש לגבות את מפקדיו, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה.

במאמר אודות משבר מגפת הקורונה השאיל הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, ביטוי הלקוח מהסלנג הצבאי וטען כי ישראל מצויה כעת באס"ק ("אווירת סוף קורונה"). הביטוי המקורי נועד לתאר את ההלך הרוח שנפוץ בקורסים שונים בצה"ל כאשר קרב מועד סיומם ("אווירת סוף קורס"). הראל אמנם עסק בהיבטים הרפואיים החברתיים והציבוריים במאמרו, אולם נראה כי גם מבחינה ביטחונית הדברים חוזרים לשגרה. 

כך למשל, בזירת רצועת עזה שממנה נורתה בלילה שבין שלישי לרביעי רקטה לעבר יישובי הדרום. צה"ל השיב באש טנקים לעבר עמדות צבאיות של החמאס. בחודשיים האחרונים היתה הזירה הדרומית שקטה יחסית, והנה עם התחושה שהנה הולכת המגפה ודועכת, חזרה השגרה המוכרת.

השבוע לפני שנה ניהלו חמאס וצה"ל ימי קרב (שכונו בצה"ל "גן סגור"), שהחלו עקב סדרה של חילופי אש שכאלו. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. מה היתה התוצאה? סבב לחימה נוסף בנובמבר (שכונה בצה"ל "חגורה שחורה").

בינואר האחרון העריך אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שעזה "היא מקום לא יציב". הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד בימי הקרב של "גן סגור" כמו גם באלו של "חגורה שחורה" שאחריו, ידע כבר אז, שבלי הסדרה מדינית, שגרת חילופי האש תמשך. לפי הדיווחים בתקשורת גם המשא ומתן על השבויים וגופות החיילים שבידי חמאס תקוע. הכל כסדרו, ממש כפי שהיה לפני הקורונה. 

משאלות לב בזירה הצפונית

בזירה הצפונית נרשמו בשלושת החודשים האחרונים שורת תקיפות שיוחסו לישראל, הן בעומק סוריה והן סמוך לגבול, היכן שחזבאללה הקים את יחידת תיק הגולן.

בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", שיגר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, מסרים לסוריה וללבנון. הוא ציין שאמנם העברות אמצעי לחימה מסוריה ללבנון וההתבססות האיראנית בסוריה לא נעלמו, אבל הבהיר שנסראללה מבין שההצטיידות בטילים מדויקים ארוכי־טווח "זה קו שמדינת ישראל לא תאפשר אותו. הוא יודע שמדינת ישראל נחושה להתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה. הוא יודע שאסד מבין שחלק מהשותפים הפכו להיות יותר נטל מנכס". 

ניתן להעריך שדבריו של חליוה באו על רקע הפינג־פונג שהתנהל לאחרונה בין ישראל לארגון, במהלכו יוחסה לישראל תקיפת רכב ובו פעילי הארגון סמוך לגבול לבנון־סוריה ובתגובה חתכו חוליות חזבאללה את גדר הגבול בין לבנון לישראל בשלושה מקומות שונים מבלי שהתגלו. 

הזירה הלבנונית מוכרת היטב לחליוה משירות ארוך בצנחנים, והוא עשה בה חלק ניכר משירותו. חודש לאחר שגמר קורס קצינים, כמפקד מחלקה בגדוד 202, השתתף במבצע "חוק וסדר" (שהשבוע מלאו לו 32 שנים), פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא. הפשיטה היתה, לדבריו, אחד הפרקים החשובים לדבריו בקריירה שלו.

בראיון הדגיש חליוה, ששמו הוזכר לאחרונה כמחליף אפשרי להלוי בפיקוד הדרום, כי נסראללה מבין היטב "מה המודיעין שלנו, איזו עוצמה זאת אמ"ן, יודע מה היכולת של חיל האוויר ומה יכולות האש. כשהם שומעים על תקיפות מסתוריות בכל מיני מקומות על הגלובוס ברמת דיוק הוא יודע שזה יכול להיות משוכפל במלחמה בצורה מאוד כואבת. האם זה משהו שאזרחי לבנון רוצים? לא". 

למרות הקו התקיף, שבא לידי ביטוי בשטח ולא רק בראיונות לתקשורת, מוטב להיות זהירים יותר במסקנות. אל"מ (מיל.) אודי אבנטל, קצין בכיר באמ"ן בעברו, כתב לאחרונה שאת "התדרוכים האחרונים שהעניקו גורמי בטחון לעיתונים, לפיהם איראן "מתקפלת" לכאורה מסוריה, כדאי לקחת עם גרגיר של מלח ובפרספקטיבה רחבה". 

איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים בכדי להשיגו. גם את ההנחה שאסד מבין שמוטב לו להיפרד מבעלת בריתו האיראנית כדי לקחת בערבון מוגבל.

עצמאות מפקדים

סממן נוסף לחזרה לשגרה הוא שצה"ל שב לעסוק בעניינים שלא נמצא להם קשב בתקופה שבה פרס אוגדה בבני־ברק, ומינה קצינים בכירים כפרויקטורים למשבר. 

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם ראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים, תא"ל יניב עשור. בתשובה לשאלה מה שונה בין לבנון של אז השיב עשור, יוצא חטיבת גולני שעשה בה את כל שירותו מחייל ועד מח"ט, שלמפקדים ברצועת הביטחון היתה "המון עצמאות".

לבנון, אמר, "היא חוויה אחרת. במוצב חודר כמו ריחן, אתה לבד. מפקד מחלקה מוציא מארב מחלקתי לבד – מתכנן, הולך, מגיע – לבד. אז זה היה גם בלי כל הטכנולוגיה, עם מפות, בלי ג'י־פי־אס. היה משהו מאוד מבגר בלבנון. בעזה או באיו"ש יש איתך מ"פ, מג"ד, חטיבה. אפשר להגיע אליך בקלות. הכל קרוב. אבל עזה היא בעוצמה יותר גבוהה". בנוסף, ציין בעזה יש להתחשב בצפיפות העירונית ובחיכוך עם האוכלוסייה שמחייבת יכולת דיוק ואבחנה גבוהה. 

על העצמאות הזו דיבר לאחרונה, בראיון שהתפרסם ב"ישראל היום", גם קצין אחר יוצא גולני, אל"מ אופיר לֶויוס (שיתמנה בקיץ לקצין חינוך ראשי). "ידעתי שאם קורה משהו, ייקח ארבע־חמש שעות עד שיגיעו אלי, וככה גם תכננתי את נוהלי הקרב", אמר.

כאמור, היו לשהייה בלבנון הרבה חסרונות, אבל תחושת הביטחון העצמי, המסוגלות והעצמאות, גישת ה"פיקוד משימה", שהיתה אופיינית כל־כך לימי לבנון ואפילו לאינתיפאדה השנייה, בה עומס האירועים חייב הטלת אחריות על רמות פיקוד זוטרות, נעלמה מהנוף בצה"ל. זה עובד מצוין בבט"ש ביהודה ושומרון, ובגדר המערכת בגבולות. זה יעבוד הרבה פחות במקרה של מלחמה. 

השבוע הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, על פתיחה מחדש של חקירת מצ"ח בדבר פציעתו של לוחם יחידת מגלן שנפצע קשה ונותר משותק, לאחר שבמהלך מסלול ההכשרה ביחידה נדרש (במן "מבחן אומץ" מטופש) לקפוץ מג'יפ מסוג האמר ונחבל בגבו.

זהו אירוע טרגי, שבו נפגע מי שרק ביקש לשרת ולתרום כלוחם ביחידה קרבית בצבא. ככלל, באימונים, קשים ככל שיהיו, אסור שיהיו נפגעים. ודאי וודאי כשאין מדובר בחלק סדור מתכנית האימונים אלא כתוצאה ממנהג מגונה שהשתרש, כמו עשב שוטה, ביחידה.

מנגד נשאלת השאלה מה משדרת ההחלטה למפקדים בצה"ל? מפקד האוגדה ערך תחקיר נוקב ובסופו נמצאו מספר אחראים למחדל, ומפקד הצוות הודח. בהתנהלות מפקד היחידה, סא"ל ר', שהיה אז חדש בתפקיד (ולא שירת ביחידה בעבר) לא נמצא פסול, ובהמשך הוחלט לקדמו לתפקיד מח"ט שומרון.

יצא לי להכיר את ר' בצנחנים, והוא מהטובים ביותר שיש לנו. אין עוררין על אחריותו כמפקד היחידה על כל מה שקורה בה. הוא אחראי, אבל לא בהכרח אשם. וזה תקף גם למח"ט (שקודם מאז), שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. פרט למקרים של רשלנות ברורה, מוטב לצבא להימנע מהדחות שכן סביר שמסקנות התחקיר ילכו אתו הלאה, והצבא ירוויח מפקד שנצרב, למד ויילמד אחרים.

אבל יש כאן עוד משהו. הערעור על התחקיר ופתיחת חקירת מצ"ח מחודשת משדרים מסר למפקדי השדה בצה"ל לפיו כל שיעשו ייבחן ראשית כל במבחן הסף הפלילי, ועליהם כל הזמן לוודא שהם עברו על כל רשימת הבדיקות החיוניות בטרם יעשו צעד, ממש כאילו היו מטוס לפני המראה. אבל פיקוד קרבי אינו יכול לעמוד בסטנדרט הזה, והוא בחזקת גזירה שציבור המפקדים, שברובו מורכב מאנשים שמשתדלים ככל יכולתם לעמוד במשימה ולשמור על פקודיהם, לא יעמוד בה. הניסיון לעשות כן, יוביל לבינוניות וייצור קצינים שלא צועדים קדימה בלי שקיבלו אישור בכתב.

במכתב שכתב בטרם פרש בשנה שעברה מצה"ל, הזהיר קצין השריון, רס"ן עידו פיוטרקובסקי, מפני "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". במלחמה, כאמור, השיטה הזו לא תעבוד.

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה", אבל זה לא האינטרס הישראלי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב הסלמה בדרום, שוב רק בין צה"ל לג'יהאד האסלאמי כשחמאס על הקווים. ישראל השיגה רגיעה עם חמאס אבל הרצועה לא נרגעה. כדאי לשאול מה באמת רוצה החמאס, ואיך מצטיירת ישראל בעיני שחקנים אחרים כשהיא מוותרת, ולא מעמדה של כוח.

צה"ל מצוי בעיצומו של יום קרב שני כנגד הגי'האד האסלאמי. החמאס, ממש כמו בימי הקרב שכונו מבצע "חגורה שחורה", לפני כשלושה חודשים, נשאר בינתיים על הקווים ולא מתערב.

ההסלמה בדרום החלה לאחר שכוח מגדוד הסיור של חטיבת כפיר, סיירת חרוב, זיהה בבוקר יום ראשון שני מחבלים מארגון הגי'האד האסלאמי קרבים לגדר במטרה להניח מטען חבלה. הכוח פתח באש והרג את אחד המחבלים ופצע את השני. 

בתקרית, כמו גם כשסיכל ביעילות שני ניסיונות של חוליות מחבלים לחדור לעוטף בינואר האחרון, הוכיח הגדוד, עליו מפקד סא"ל ג', יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר (669) ששימש בו קודם לכן כמ"פ וסמג"ד, שאינו נופל ברמתו מגדודי הסיור של חטיבות החי"ר הוותיקות.

דחפור של חיל ההנדסה חצה את הגדר ופינה את גופת המחבל לישראל. הסיבה לכך נובעת מהחלטת שר הביטחון, נפתלי בנט, לאסוף גופות מחבלים למטרות מיקוח. איסוף הגופה צולם בידי הפלסטינים והפך לסרטון ויראלי שהלהיט את דעת הקהל הפלסטינית, שכן הוא נתפס כהתעללות אכזרית ומיותרת בגופות.

הטמפרטורה ברצועה היתה גם כך בשלבי רתיחה מוקדמים לאחר שבשבוע שעבר זיהו בצה"ל, מבעוד מועד, מארב צלפים של הגי'האד האסלאמי, שנועד לפגוע בסיורי צה"ל לאורך הגדר. כוח של הימ"מ, יחידת העלית של המשטרה, שהיה פרוס בגזרה ביצע ירי מדויק ופגע במחבלים. הסרטונים שתיעדו את איסוף הגופה העלו את סף המתיחות לכדי סבב לחימה. 

המגרש לא נגמר ברצועה

בראשון בערב שיגרו פעילי הגי'האד האסלאמי כעשרים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה. בתגובה תקף חיל האוויר מטרות של הארגון בעזה, ותא תקיפה של אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל אליעזר טולדנו, הכווין אש שפגעה בחוליית שיגור רקטות בצפון הרצועה. 

בנוסף, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בו יוחסה (על-פי פרסומים זרים) לצה"ל תקיפת ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי, בדמשק, תקף חיל האוויר בגלוי מתקן לייצור אמצעי לחימה של הארגון בסוריה.

נראה כי ישראל ביקשה שוב לשדר מסר לג'יהאד האסלאמי כי היא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה. כשמתרחקים מהמגרש הביתי של הגי'האד האסלאמי ברצועה, היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור..

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה"

מפרסומים שונים בתקשורת עולה כי ישראל והחמאס הגיעו למה שאלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כינה "הבנות לרגיעה". ישראל אישרה שורה של "גזרים" לחמאס, ובכלל זה אלפי אישורי עבודה לסוחרים (מכבסת מילים לפועלים). בנוסף, ישראל אפשרה (שלא לומר ביקשה באמצעות משלחת שכללה את ראש המוסד יוסי כהן והאלוף הלוי) לקטאר להעביר כסף רב לרצועה. 

האלוף הבהיר בשעתו כי הסדרה היא מהלך שמסדר "את כל הבעיות" ובהן סוגיית השבויים והנעדרים. פתרון כמעט הוליסטי. רגיעה, לעומת זאת, היא מהלך שנועד להפסיק את הלחימה, פלוס הקלות.

בשל המחיר הפוליטי שעלולים חבריה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשלם, נמנעה הממשלה זמן רב מלקבל החלטה בנושא. הרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לנצל את מבצע "חגורה שחורה", במהלכו הפעילה ישראל "מקל" יעיל ומדויק וגבתה מחיר מהג'יהאד האסלאמי, בכדי לתת לממשלה חלון הזדמנות להשיג רגיעה ולעשות ויתורים מעמדת כוח.

ההזדמנות חלפה. גם עתה, משהושגו ההבנות לרגיעה, כפי שכתב עמוס הראל ב"הארץ", נמנעת הממשלה מלהסביר לציבור את מדיניותה. הפוליטיקאים, שמצויים בעיצומו של סבב בחירות שלישי בתוך שנה, מבקשים להימנע מהביקורת על כך שלמרות הרטוריקה הלוחמנית, הקוראת למלחמה חסרת פשרות בטרור, הם הגיעו להסכמות עם ארגון שנשמת אפו היא ההתנגדות לישראל והטרור הוא לחם חוקו.

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, כי שאיפתה של ישראל להגיע להסדרה עם חמאס, מדיניות שהצבא דוחק בדרג המדיני לאמץ, מתבססת על ההנחה "לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן". 

להנחה הזו, ציין, יש יתרון וחיסרון גם יחד. "שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי".

אולם, כתב, "בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים". לא תמיד הוא עושה זאת באופן ישיר. לעתים הוא פשוט נמנע מלרסן את הפלגים הסוררים ברצועה ובראשם הגי'האד האסלאמי. 

ההסלמה הנוכחית מדגימה עד כמה הרגיעה שבירה. לא מן הנמנע שחמאס מעוניין רק במה שדנק כינה כ"כמעט הסדרה", משום שגם הוא, כמו הממשלה בישראל, אינו מוכן לשלם את המחיר הפוליטי ולהצטייר כמי שמשתף פעולה עם האויב.

"כמעט הסדרה" הוא מצב שנוגד את האינטרס הישראלי. אם חמאס לא מסוגל לרסן את הפלגים הסוררים, או בוחר להימנע מכך, הרי שהרגיעה שהושגה ריקה מתוכן, והיא רק חלק מדינמיקת ההסלמה שהחלה במרץ 2018.

העובדה שישראל העניקה "גזרים" לחמאס, לאחר מלחמת ההתשה שניהל הארגון, על בלוני הנפץ, הרקטות, ההפגנות האלימות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים שהפעיל במהלכה, מציגה אותה חלשה. את זה רואים גם בגזרות אחרות שבהן ישראל פועלת.

כדאי גם לשאול מה תבין מזה הרשות הפלסטינית, שלא מפעילה טרור ומקיימת תיאום ביטחוני עם ישראל. היא עלולה לחשוב שגם ישראל מבינה רק כוח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 24.02.2020)

תר"ש "גדעון" הייתה טובה לצבא, ובתנאי שיהיה לה המשך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקביעה שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל.

השבוע פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק טור נוקב ב"גלובס" בגנות התוכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שאותה גיבש ומימש הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. לתפיסתו של בריק, התוכנית דרדרה את "צבא היבשה לנקודות שפל שלא הייתה כמותה ופגעה אנושות במוכנותו למלחמה".

במאמרו יצא בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התרבות הארגונית הקלוקלת בצה"ל והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל". קשה להתווכח עם הטענה נוכח הנתונים הסותרים שפרסם הצבא בנושא גיוס חרדים, פיילוט נשים לוחמות בחיל השריון, הכחשת בכירי צה"ל כי הצבא מתנהל באמצעות "סמארטפונים" ובוואטספ (כשכל מי שהיה במילואים יודע אחרת) ועוד. אבל מה לזה ולתר"ש?

משבר כוח האדם בצה"ל עליו מצביע בריק אמיתי, אבל הוא אינו מסביר מהיכן יבוא הכסף. צה"ל נדרש כל העת להיאבק על השארת הטובים בתפקידי מפתח. אבל משבר זה מתרחש בשל היות ישראל מדינה חזקה עם כלכלה חזקה שמציעה לאזרחיה אפשרויות מפתות להצלחה מחוץ לצבא. זוהי תופעה מבורכת שהדורות הקודמים, ובהם בריק, נלחמו ונאבקו בכדי לממש. בכדי להשאיר את הטובים על צה"ל לפתח מסלולי שירות מסלול משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות.

קיצור השירות, שלו מתנגד בריק (ולטענתו גם הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי), הוא נקודה שבה יתכן והוא צודק. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא מקבל חיילים מוכשרים לתפקידם תקופה קצרה מדי. כאן מוטב, לבצע חשיבה מחדש. על המשבר בימ"חים והנגדים הצביע בריק, בצדק, לפני שנים. צה"ל, בהובלת ראש אט"ל דאז, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה, יזם מהלך מתקן שבריק עצמו שיבח.

הקביעה של בריק שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל. צה"ל יכול לפעול במגוון חזיתות במקביל. כן, יהיו בעיות, וכן בכדי לסיים את הלחימה מהר צה"ל יפעל באופן אגרסיבי מאוד. אבל, כפי שציין לאחרונה אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, הצבא בהחלט יכול ללחום בהצלחה במלחמה רב-זירתית.

גם הערעור של בריק על היערכות הצבא למלחמה רק בלבנון ובעזה מוטעה. ישראל, כתב בשעתו ראש אג"ת לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, לוקחת סיכון מחושב בנוגע למוכנות בחזיתות אחרות, ובהן מצרים, עד שתזהה "שינוי אסטרטגי". אז יהיה בידה די זמן להשקיע בבניין כוח ויכולות.

נקודה שבה בריק צודק היא העובדה שהעורף, שעתיד להיות זירה מרכזית במערכה הבאה, אינו ערוך טוב דיו לשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. יתרה מכך, מי שחושב שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה, מוטב שיסתכל שוב בתמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים.

דווקא איזנקוט, יוצא חטיבת גולני שעשה את רוב שנותיו בפיקוד על כוחות יבשה, הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה. צה"ל, תחת פיקודו כרמטכ"ל, התאמן יותר, הרבה יותר. נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו, שמאז גם מתאמנת בקפריסין בכדי לדמות טוב יותר את אתגריה ביעדים רחוקים בעת מלחמה. למעשה, בצה"ל נבנו בכהונתו שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

נשאלת השאלה האם התר"ש, הביאה את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות טובה. התשובה מתחשבת בהרבה משתנים, ובהם מוגבלות המשאבים והאילוצים המבצעיים שעמם התמודד הצבא, ובהם המערכה החשאית כנגד התבססות איראן בסוריה ועוד. בהתחשב בכל אלו, צה"ל מוכן טוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. לכל זה אחראית תר"ש "גדעון" שמימש הרמטכ"ל איזנקוט. יתרה מכך, הרמטכ"ל ידע היטב, בניגוד למשל, למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, איזה צבא עומד לפיקודו ומה ניתן ולא ניתן להשיג בהפעלת הכוח הצבאי.

את מאמרו חתם בריק בטענה שכדי להתמודד עם הנזק שיצרה התכנית ישראל חייבת לגבש ולחתום על ברית הגנה עם ארצות-הברית. פרופסור גבי סיבוני מה-INSS כתב בעבר שהברית "עלולה לצמצם את החופש של ישראל לפעול מול מגוון גורמי האיום במרחב. מדינת ישראל תמצא עצמה מחויבת להכניס שיקולים נוספים בתהליך ניהול הסיכונים בהפעלת הכוח במטרה למזער פגיעה אפשרית באינטרסים אמריקנים באזור".

לו נחתמה ברית שכזו שנים קודם לכן, יתכן והתקיפות האוויריות להריסת הכורים הגרעיניים בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007 היו מחייבות תיאום והתחשבות באינטרסים אמריקנים, שהיו עלולים לאסור על ביצוען. השותפות בתצורתה הנוכחית מאפשרת לשני הצדדים להסתמך זה על זה בשעת צרה ומנגד לפעול בהתאם לאינטרס הצר שלהן. ובכלל מוטב לישראל להוסיף ולפתור את אתגריה הצבאיים, בכוחות עצמה.

על צה"ל, כפי שכתב בריק, לשפר את מוכנות וכשירות כוחות היבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי לקיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש. שדרוג כוחות היבשה הוא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים לפתחו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ואסור שנוסיף, כפי שכתב בשעתו האלוף חליוה, לחזק את הרגל החזקה (מודיעין וחיל אוויר) ולהתעלם מהרגל הצולעת.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 28.01.2020)