להפסיד במלחמות קטנות – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

Losing Small Wars: British Military Failure in Iraq and Afghanistan

By: Frank Ledwidge

Yale University Press, 2011, second edition 2017.Pages: 288

"הכלי החשוב ביותר שכל חייל נושא עימו אינו נשקו כי אם שכלו. בימים אלו, כמו גם בימים הבאים שיהיו הרחק ככל שאנו יכולים לצפות, הידע שברשות חיילים בכל הדרגות חיוני להצלחתם לפחות כמו יכולתם הפיזית", כתב הגנרל האמריקני דייוויד פטראוס ב־2007. כלל אצבע זה שניסח אחד המפקדים הבולטים בצבא האמריקני בשנים האחרונות, מדגיש את הציווי שמטילים העימותים המודרניים, דוגמת עיראק ואפגניסטן, על הלוקחים בהם חלק. עימותים אלה שתיאר בשעתו הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, כ"מלחמה בקרב האנשים", אינם מתנהלים בהכרח בין צבאות, בוודאי שלא משני הצדדים, ובשדה קרב מבודד. "זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים".

בשל מורכבות זו חייבים מפקדים, כמו חיילים, ללמוד היטב את הזירה שבה הם פועלים, ובכלל זה את האוכלוסייה, את ההיסטוריה, את התרבות, ואת המורכבות הרבה שהיא כוללת. והנה הקריאה בספר המרתק של ד"ר פרנק לדווידג' "להפסיד במלחמות קטנות" (Losing Small Wars) מלמדת שהצבא הבריטי לא טרח לעשות כן, בטרם שקע בשני עימותים ממושכים בעיראק ובאפגניסטן. לדווידג', עורך־דין פלילי ששירת כקצין מודיעין בדרגת לוטננט־קומנדר (רב־סרן) במילואי הצי המלכותי הבריטי, לקח חלק במערכות שניהלה בריטניה בבוסניה, בקוסובו, בעיראק, באפגניסטן ובלוב והתמחה הן בלוחמה בטרור (counter-insurgency) והן בתהליכי ייצוב ושיקום (stabilization). אף ששירת בצי הוצב לדווידג' בארגון המודיעין של השירותים המשולבים, ומשם הייתה קצרה דרכו לשירות ביחידות מודיעין שפעלו בשטח. הפרספקטיבה שלו היא כפולה – של אדם שלחם, ושל זה שלאחר שובו הביתה חקר את התנהלות הצבא הבריטי.

בדומה לאנשי המילואים בצה"ל, גם לדווידג' היה אזרח במדים, ולכן ביקורתו אינה של צופה מן הצד, אלא של אחד הרואה עצמו חלק מהקבוצה והמצביע על שגיאות וכשלים כדי ללמוד מהם ולהשתפר, ומקווה "שלקחים ש'זוהו' הופכים ללקחים ש'נלמדו'".

בשתי הזירות, עירק ואפגניסטן, מדגיש המחבר את הגרסה הצבאית שניסח הגנרל רופרט סמית לעיקרון ה"אל תזיק" משבועת היפוקרטס. "ישנה", כותב סמית, "חשיבות עליונה לכך שהיעדים הצבאיים ייבחרו בהתאם לערך שלהם בהשגת המטרה או היעד המדיני, ולא בגלל היתכנות שלהם מבחינה צבאית. יש להימנע מבלבול בין פעילות ותוצאה". למרות התחושה ונוכח המציאות בשטח ש'חייבים לעשות משהו', והעובדה שלעתים נוצרים תנאים מבצעיים נוחים, ממליץ סמית (ולדווידג' מהדהד זאת) להימנע מהפעלת כוח שאינה משרתת את האסטרטגיה הכוללת, שכן הדבר עשוי להביא לתוצאה הפוכה מהרצויה, והתוצאה כוללת עוינות וניכור מצד האוכלוסייה האזרחית, הזדהות עם גורמי הטרור ותמיכה בהם, והגדלת המוטיבציה שלהם להוסיף ולהילחם.

לבריטים יש צבא עם מסורת ומורשת ארוכות שנים, והוא היה החלוץ העיקרי בהיסטוריה המודרנית בהפעלת לוחמה לא סדירה, כוחות קומנדו וכוחות מיוחדים. בעת המרד הערבי (1936) יזם קצין תותחנים בריטי שהוצב בארץ ישראל, אורד צ'ארלס וינגייט שמו, את הקמת "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות שניסו לפגע בצינור הנפט. במלחמת העולם השנייה יזמו הבריטים את ההקמה של יחידות מובחרות רבות, אולם הנודעת שבהן היא יחידת השירות האווירי המיוחד (S.A.S). את היחידה הקים סגן דייוויד סטירלינג, יוצא גדוד הקומנדו ה־8 ,במהלך הלחימה נגד האיטלקים והגרמנים במדבר המערבי. הוא ואנשיו פשטו על שדות תעופה ובסיסים בעורף הגרמני והשמידו מטוסים, רכב, מאגרי דלק ותחמושת בכמות שהסבה נזק של ממש לצבא של הגנרל רומל.

כך גם בעימותים נמוכי־עצימות, שנשאו אופי של ביטחון שוטף, נגד כוחות טרור וגרילה במלאיה בשנים 1960-1952 ובצפון־אירלנד, מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ועד הסכמי "יום שישי הטוב" שסיימו את הסכסוך ב־1998, הפעיל הצבא הבריטי בהצלחה יחידות מודיעין, כוחות חי"ר וכוחות מיוחדים. הצלחתו בשני סוגי העימותים, מלחמה בצבאות סדירים ולחימה נגד כוחות טרור וגרילה, הקנתה לו מוניטין של צבא איכותי ברחבי העולם, והפכה אותו למקור השראה וחיקוי לצבאות רבים. צה"ל הושפע רבות מאופן החשיבה הצבאית הבריטית באופן כללי, בעיקר מהשיטות שהביאו עימם יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. אומנם לצד המסורת הבריטית המיובאת נשענה החשיבה הצבאית הישראלית על הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה והפלמ"ח בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה, אך קשה להמעיט בחשיבות התרומה של המסורת, החשיבה והניסיון של הצבא הבריטי (והיהודים אשר שירתו בו) להתפתחות צה"ל.

אלוף (במיל') ישראל טל שלחם בשורות הבריגדה היהודית כמפקד כיתת חי"ר, סיפר לימים על תרומת יוצאי הצבא הבריטי לצה"ל: "הם קיבלו את המטען המקצועי של צבא סדיר ושל ניסיון מלחמת העולם. הם נתנו לצה"ל את הממד המקצועי. הם הקימו את החילות המקצועיים, בלעדיהם בכלל לא ידעו מה זה חיילוּת. הם לימדו ועיצבו את תורות הלחימה".

גם הכוחות המיוחדים של צה"ל הושפעו מן הצבא הבריטי. למשל אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, התרשם מאוד ממעללי סטירלינג ויחידתו והקים את יחידת העילית של צה"ל במתכונת דומה. היחידה אף אימצה את המוטו שטבע סטירלינג – "המעז מנצח".

באמצע שנות התשעים נשלח אל"ם שמואל זכאי להשתלמות בצבא בריטניה במטרה ללמוד כיצד פועל הגוף המכשיר בצבא זה את היחידות העתידות להישלח לתעסוקה מבצעית בצפון־אירלנד ולפעול כנגד המחתרת האירית הרפובליקנית (I.R.A). כששב לישראל הקים זכאי ב־1997 את בית־הספר ללוחמה נגד גרילה, כגוף המקצועי בצבא והלוחמה ההררית של לבנון.

אך למרות הניסיון, ואולי אף בגללו, הבריטים הגיעו לבצרה שבעיראק ולמחוז הלמאנד שבאפגניסטן והם סומכים על הניסיון המוצלח שצברו בעת הלחימה במלאיה ובצפון־אירלנד, בלי להבין שהמציאות המבצעית והגיאופוליטית שבה הם פועלים שונה לחלוטין. בשני העימותים, במלאיה ובצפון־אירלנד, שלטו הבריטים בממשל המקומי, לא נדרשו לפעול ולתחזק בריתות שבירות עם סיעות שונות ומפוצלות, נהנו ממודיעין יעיל, מדויק ועדכני שנשען על ניסיון רב (למשל באירלנד הם דיברו את שפת המקומיים), והפעילו כוח גדול ומיומן של שוטרים וחיילים, במיוחד כוחות מיוחדים. אף אחד מהיתרונות החיוניים הללו לא עמד לרשותם בעיראק או באפגניסטן. אולם אחת ה"רעות החולות" שמהן "סובלים" צבאות ברחבי העולם, היא הניסיון להעתיק שיטה שהצליחה בזירת לחימה אחת, לאחרת בלי לעשות את ההתאמות הנדרשות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון של צה"ל לפעול במלחמת לבנון השנייה בהתאם לדפוסים המוצלחים שסיגל לעצמו בלחימה באינתיפאדה השנייה. דוגמה אחרת ניתן למצוא במכתב של קצין איטלקי שלחם נגד הצבא הבריטי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה: "אנחנו מנסים להילחם במלחמה הזאת כאילו הייתה זאת מלחמה קולוניאלית באפריקה. אבל זאת מלחמה אירופית באפריקה, שנלחמים בה בכלי נשק אירופיים נגד אויב אירופי". ברוב המקרים הדבר יוביל לכישלון.

תחילה תיאר המחבר את הלחימה שניהל הצבא הבריטי בבצרה, ואת השגיאות הטקטיות של הכוחות שפעלו בזירה זו. כזכור ב־2003 פלשו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות הברית לעיראק והביסו עד מהרה את הצבא העיראקי. התוכנית לכיבוש עיראק לא כללה תוכנית סדורה לייצוב המדינה לאחר מיטוט שלטון צדאם חוסיין. לכן נותרה ללא מענה השאלה המפורסמת של הגנרל פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בעת כיבוש עיראק, "כיצד זה מסתיים?". בהיעדר תכנית כזו הפכה עיראק עד מהרה לזירה כאוטית שבה לחמו כוחות הקואליציה וכוחות השיטור והצבא העיראקי (שהקימה הקואליציה) במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות חמושות.

חייל חי"ר בריטי במהלך הקרב על בצרה, 2003, (מקור: ויקיפדיה).

לדווידג' מאבחן את הכישלון הבריטי בבצרה בעובדה שהכוח הבריטי לא הצליח להגדיר את האויב שנגדו הוא לוחם. ב־2003 הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה־1, בפיקוד גנרל רובין ברימס, להשתלט על בצרה. האויב היה ברור וכלל את נאמני מפלגת בעת' של צדאם ואת פעילי הפדאין. אך לאחר שכבשו את העיר, שגה הפיקוד הבריטי ולא שעה לאזהרות הכוחות בשטח ולבקשות התושבים לספק להם הגנה מפני המיליציות החמושות שהחלו להתגבש בעיר. הדיוויזיה הבריטית חיפשה אויב שלמעשה לא היה שם – פעילי אל־קעאדה.

הכשל בזיהוי האויב הנכון הביא במהרה לעליית הכוח של מיליציות שיעיות ובראשן המיליציה שהנהיג מוקתדא א־סאדר. ב־2006 כבר היה ברור שהעיר נשלטת בפועל בידי המיליציות, והבריטים ספגו אש מרגמות ורקטות על בסיסיהם בעיר כמו אבדות (פצועים והרוגים) על בסיס יומי. כתגובה הכוח הבריטי יצא למספר מבצעים גדולים. המחבר מזכיר מבצע שבו השתתף ושכלל צוות קרב בן 600 לוחמים שמטרתו היתה ללכוד מספר סוחרים, שעל פי המודיעין תכננו להפיל מטוסים בריטיים במרחב שדה התעופה של בצרה. הכוחות לכדו את הסוחרים, אולם אז התברר שהסוחרים הופללו בידי קבוצת סוחרים יריבה שהעלילה עליה כדי שהבריטים יסלקו עבורם את המתחרים. בעיראק ובאפגניסטן, כותב לדווידג', היה הצבא הבריטי פעמים רבות מדי "אדיוט שימושי" בידי הכנופיות והמיליציות היריבות שניצלו אותו, כדי שיפגע עבורם בקבוצה מתחרה או יריבה. ב־2007 כבר החלה בריטניה בהסגת כוחות ממרחב העיר ולבסוף פינתה אותה לחלוטין, והמיליציות החמושות ביססו את שליטתן בעיר.

באותה עת, במקביל לנסיגת הבריטים, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לשנות אסטרטגיה. האמריקנים, כותב לדווידג', "החליטו לנצח". בניגוד לבריטים, הוא מציין, האמריקנים לא היססו לפתח דוקטרינה משלהם ללחימה בטרור, לגייס אנתרופולוגים ולהשקיע מאמצים ומשאבים כדי ללמוד את התרבות, ואת הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה שבקרבה לחמו. גנרל פטראוס מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק והוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה פריסת כוחות אמריקניים נוספים בעיראק, לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בבגדד, כותב לדווידג', סיפקו האמריקנים לתושבים בדיוק את מה שהבריטים כשלו לספק לתושבי בצרה: ביטחון ושירותים עירוניים מתפקדים. בהנהגת פטראוס השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, והפגיעה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה בשנת 2011.

ב־2008 השתלט על בצרה הצבא של הממשל העיראקי החדש שכוננה הקואליציה, בסיוע כוחות אמריקניים במבצע שכונה "מתקפת האבירים". הצבא הבריטי כבר לא היה שם כשזה קרה, ולתפיסת לדווידג' כישלון הבריטים לשלוט במרחב בצרה הביא לפגיעה קשה במוניטין של הצבא הבריטי ככוח לוחם.

עם זאת המחבר מונה בספרו שני מבצעים יעילים מאוד שבהם היו מעורבים כוחות בריטיים בעת הלחימה בעיראק. המבצע הראשון היה פעילות כוח משימה של ה־אס־אי־אס כחלק מכוח המשימה האמריקני, שעליו פיקד הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הכוחות המוטסים והריינג'רס. כוח המשימה של מקריסטל כלל אגד כוחות מיוחדים שקיים שיתוף פעולה מבצעי הדוק בין מודיעין עדכני לבין צוותי לוחמים מובחרים וניהל מערכה מוצלחת שבשיאה הגיעה לכ־300 פשיטות בחודש. במהלך הפשיטות פגעו לוחמי האגד בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. אם רוצים למוטט את הרשת, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים, גורס מקריסטל, וקובע: "דרושה רשת בכדי להביס רשת". המבצע השני, שעליו פיקד הגנרל הבריטי גראהם לאמב, קצין חי"ר שפיקד אז על הכוחות המיוחדים הבריטיים, היה מבצע שבמהלכו רתמו וגייסו בהצלחה כוחות בריטיים ("כוחות מיוחדים שהובלו, אומנו וציודו בצורה מעולה") שבטים מקומיים בעיראק לפעול וללחום עבור כוחות הממשל העיראקי החדש. אין זה מקרה ששני המבצעים המוצלחים התבססו על מודיעין עדכני ועל הפעלת כוח מדויקת נגד האויב הנכון במקום ובזמן הנכון.

לקורא הישראלי עשוי "הנחשול" להזכיר את לחימת צה"ל ביהודה ושומרון באנתיפאדה השנייה, ובמיוחד את התפיסה המבצעית לאחר מבצע "חומת מגן" שאותה הוביל בשנים 2005-2003 מפקד אוגדת איו"ש תא"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני. "מול טרור של מתאבדים, נשק תלול מסלול וירי, אפשר להילחם באופן אפקטיבי רק תוך שליטה בשטח", אמר איזנקוט. במסגרת השיטה צומצמו משמעותית כוחות השריון במרחב, ובמקום זאת הופעלו כוחות מיוחדים וחי"ר מעולה שקיימו נוכחות קבועה בשטח ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות. גם הפשיטות התבססו על מודיעין מדויק, והן בוצעו תוך שימת הדגש על אבחנה מדויקת בין מחבלים לאזרחים בלתי מעורבים. מחליפו, תא"ל יאיר גולן, יוצא הצנחנים, המשיך באותו הקו גם בשנתיים שלאחר מכן, ובסיום כהונתו ציין גולן שכוחות צה"ל "פועלים בכל הקסבות ובמחנות הפליטים. כך לדוגמה, תשתית חמאס בשכם סוכלה עד אחרון אנשיה, והכל בזכות חופש פעולה מבצעי". השיטה מיגרה את טרור המתאבדים הפלסטיני באיו"ש ודיכאה למעשה את האנתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון.

לאחר ניתוח שני המבצעים המוצלחים ממשיך המחבר ומנתח את הלחימה שניהל הצבא הבריטי במחוז הלמאנד שבאפגניסטן בשנת 2007. הצבא הבריטי לחם ופעל באפגניסטן מהפלישה ב־2001. בנובמבר אותה שנה, באחד המבצעים הראשונים במערכה באפגניסטן בכלל ובהלמאנד בפרט, פשט כוח אס־אי־אס בפיקוד לוטננט־קולונל (סגן אלוף) אד באטלר (בהמשך מפקד חטיבת הסער האווירית ה־16 שהוצבה בהלמאנד) על בסיס של אל־קעאדה. בקרב קשה הרגו לוחמי יחידת העילית כמאה פעילי אל־קעאדה והוכיחו שוב את היעילות של כוח מיומן הפועל לאור מודיעין עדכני.

החל מ־2006 פעלו הכוחות הבריטיים במחוז הלמאנד גם מתוך שאיפה לשקם את תדמית הצבא שנפגעה בבצרה. שוב פעל הצבא בכוח רב בלי להבחין בין אויב לחבר ובלי שאיתר את האויב הנכון. את התעסוקה המבצעית שביצעה חטיבת הסער האווירית ה־16 (צנחנים) הגדיר לדווידג' "הרסנית". לטענתו קשה יהיה למצוא חטיבה מתאימה פחות למשימת השלטת סדר וייצוב מרחב כמו חטיבת הצנחנים המדוברת, שחייליה הם חיילי הסער הטובים בצבא. כוח שהוכשר למצבי לחימה מובהקים בצבאות סדירים ובארגוני גרילה ולא למשימות שיטור. אילוצי כוח האדם והמשאבים הביאו את הצבא להציב בזירה הנפיצה דווקא את הכוח הלא נכון.

כוח מגדוד הצנחנים ה-3 הבריטי בהיתקלות עם פעילי טאליבן במחוז הלמנד, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי החליפה את הצנחנים. אנשיה באו מוכנים יותר מקודמיהם, אבל גם הם עסקו בעיקר בחיפוש אחר אויב שאותו יוכלו להרוג, ולא בניסיון לייצר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה ולרתום אותה למאמץ המלחמתי ("לזכות בלבבות ובמוחות"). את התעסוקה המבצעית של הנחתים סיכם לדווידג' במשפט לקוני: "הרבה לוחמי 'אויב' נהרגו. כמו תמיד, כל קרב נוצח. כמו תמיד, במלחמות אזרחים (כפי שזו היתה), זה היה חסר משמעות". התיאור הזה מהדהד שיחה אחרת המצוטטת בספר החשוב של אמיל סימפסון, שלחם באפגניסטן כקצין חי"ר בצבא הבריטי (בין היתר במחוז הלמאנד). בשיחה שהתקיימה שבוע לפני נפילת סייגון, באפריל 1975 ,הקולונל האמריקני הארי סאמרס הטיח בקולונל טו, מקבילו מצבא צפון־וייטנאם, כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". הלקח, אם כן, היה מונח על רצפת ההיסטוריה הרבה לפני המערכות באפגניסטן ובעיראק, וניכר שגם מפקדי צה"ל ולוחמיו, שלחמו בשלושים השנים האחרונות בלבנון וביהודה ושומרון, ימצאו אותו רלוונטי. למשל בשנות השהייה בלבנון ניצח צה"ל כמעט בכל היתקלות או קרב גדול, אך המדינאים והפיקוד הבכיר לא תרגמו הישגים אלו להישג מדיני או צבאי של ממש.

נקודה נוספת שאליה מתייחס המחבר בספרו, נוגעת לאיכות החשיבה האסטרטגית והפיקוד הבריטי הבכיר. הרוב המוחלט של קציני הצבא הבריטי שפגש, כותב המחבר, התגלו כאינטליגנטים, ולצד היותם מנהיגים קרביים מעולים הם הפגינו חשיבה ביקורתית מפותחת כלפי עצמם וסביבתם. עם זאת, טוען לדווידג', נמנע הפיקוד הבריטי הבכיר לקדם קצינים שהעזו להביע דעה אחרת מדעה הרווחת. חשיבה קבוצתית שכזו היא תופעה מוכרת בכל צבא, ובצה"ל הזהירו מפניה אלופים גרשון הכהן ואמיר אבולעפיה. קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", כותב אבולעפיה. הדבר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי־הסכמה עם עמדתם כך: "התנגדות אישית להם". לטענתו המציאות שבה קצינים רבים בצבא חסרים את האומץ לחלוק על מפקדיהם, תוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי". לטענת לדווידג' קצינים הנכונים למתוח ביקורת ולהשמיע דעה עצמאית כדוגמת הרברט מקמאסטר, קצין בצבא ארצות הברית שהצטיין כמ"פ טנקים במלחמת המפרץ ובהמשך כשפיקד על חטיבת שריון במלחמת עיראק, נדירים בצבא הבריטי, וככלל הצבא האמריקני פתוח יותר לכך שמפקדיו הבכירים ישמיעו דעות סותרות לתפיסה המקובלת. 

חמורה לא פחות, מציין המחבר, היא נטיית הפיקוד הבריטי הבכיר להימנע מהכרה בכישלון. הלחימה בבצרה, לדברי אחד מבכירי המפקדים הבריטיים, הייתה הצלחה מבריקה, אף שלא הייתה כזו. כישלון, כותב לדווידג', "רע לקריירה", ולכן הפיקוד העליון נמנע מהודאה שהוא התרחש. המחבר מעלה על נס את מדינת ישראל שבה קצינים ומדינאים שנמצאו אחראיים לכישלונות צבאיים, נדרשו לפרוש מן השירות, ולעתים הם אף לקחו אחריות ובחרו לעשות זאת מרצונם. דומה שכאן המחבר שוגה לחשוב שהדחת מפקדים שכשלו היא הפתרון. אכן, לעתים נדרשים המדינאים והמפקדים האחראים לשלם מחיר אישי ומקצועי על כישלון, אך כפי שכותב אלוף (במיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש ראש אמ"ץ, "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד". ההנחה הרווחת שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת לרוב כמוטעית. פעמים רבות הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. עם זאת צודק המחבר שהנכונות להודות בכישלון, בבחינת הכרה בבעיה, היא הצעד הראשון לפתרון.

לדווידג', אם כן, הוציא מתחת ידו ספר המדגיש את הצורך במלחמות המתרחשות "בקרב האנשים", בלימוד קפדני של זירת המערכה, של ההקשר הייחודי ושל האוכלוסייה החיה בה, על כלל הסיעות אליהן היא מתחלקת, בזיהוי אל נכון את האויב ורק אז לפעול נגדו בכוח מקצועי ומיומן המבחין בין פעילי האויב לאוכלוסייה שאינה מעורבת. מי שיפעל במקום זאת בכוח רב, אך נגד האויב הלא נכון, יחטא למטרה ויפעיל כוח כדי "לעשות משהו" ולא כמהלך המשרת את התכלית המדינית.

כאמור, הקורא הישראלי ימצא בוודאי נקודות דמיון בניסיון הבריטי להשיג שליטה בבצרה ובהלמאנד ולרתום את אהדת התושבים ללחימת צה"ל בתקופת השהייה בלבנון משנת 1983 ועד הנסיגה ובאינתיפאדה השנייה, כמו בפעילות הבט"ש שמקיים צה"ל כיום ביהודה ושומרון ובגבול עזה. לא כמו הצבא הבריטי, שהוא בעיקרו חיל משלוח הנלחם הרחק ממדינתו, היתרון של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר.

המחבר חותם את ספרו בציטוט של ההיסטוריון הבריטי הנודע סר מייקל הווארד, בעצמו קצין חי"ר שהצטיין בקרב על מונטה קאסינו ב־1944 ,שאמר כי אף שאינו יודע על איזו דוקטרינה עובדים כעת בצבא, הרי שהוא מתפתה להכריז דוגמטית: "שהם עושים זאת לא נכון. מה שקובע הוא יכולתם לעשות זאת נכון ובמהירות כשהרגע מגיע". כוונת הווארד, כפי שמבין אותה לדווידג', היא שהתוכנית שהכין הצבא, ושהמציאות שאותה יפגשו הכוחות, יהיו שונים מכפי שצפו. יכולתם להשתנות, להסתגל ולהתאים עצמם למצב תקבע את יכולתם לנצח. בפקודת היום הראשונה שפרסם, כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי על צה"ל "לדעת להשתנות בהתאמה למאפייני הלחימה הנוכחיים ולאתגרי העתיד". הצבא הבריטי לא עשה כן בעיראק ובאפגניסטן. צה"ל יכול לפעול אחרת וחייב לעשות כן הן בפעילותו בביטחון השוטף ביהודה ושומרון ולאורך הגבולות והן במלחמה הבאה.

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית 'צבא ואסטרטגיה' במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומפעיל הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק פרל פינקל בצה"ל, במערך המילואים שלו, בדוקטרינות ובאסטרטגיות צבאיות וביחסי חברה־צבא בישראל.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית, "בין הקטבים", גיליון 23-22, ביטחון שוטף – חלק ג', אוקטובר 2019. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

איפה הפיקוד (הזוטר) ואיפה המשימה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסיור שקיים תא"ל מילוא במנהרה והעונש שספג העלו שוב את הטענה כי צה"ל כושל בהכלת והשארת קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. אין בדברים ממש, אבל השאלה האמיתית היא, האם הצבא מחנך את מפקדיו הזוטרים, שבשטח, להיות כאלה?

בשבוע שעבר קראתי את הספר "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), שכתב ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי אודות הקרב שהכריע את המערכה במדבר המערבי, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה הנאצית ב-1942. היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת, שקדמה במעט (בשנתיים) לזו שבה עוסק הספר. 

פיקוד מוכוון משימה

ב-1940 ניהל הצבא הבריטי באפריקה מתקפת מחץ כנגד כוחות הצבא האיטלקי ביבשת, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חיל רגלים "שעל חזהו עוד מתנוססת מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה עוד היו בעלות-ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ-1300 ק"מ, הביס את הארמיה האיטלקית העשירית ולקח בשבי כ-130,000 חיילים איטלקים.

טנקים מדיוויזיית השריון ה-7 של הצבא הבריטי בעת "מבצע מצפן", (מקור: ויקיפדיה).

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לפי באנגיי, לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41). גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה-19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". 

בספרו, "פיקוד משימה" (הוצאת מודן, 2014), ניתח ד"ר איתן שמיר את תפיסת הפיקוד הזו וציין כי "למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19). 

הסיבה לפיתוח התפיסה בצבא הפרוסי, כמאמר הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, היתה ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי… באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51).

שמיר, שעשה את שירותו הסדיר בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, הדגיש בספרו שתפיסת ה"פיקוד משימה" מחייבת תרבות ארגונית מסוימת, שאינה מתפתחת מהיום למחר. היא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו. בהקדמה שכתב לספר הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.

בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה משורשת בצבא הגרמני שבפיקוד הגנרל ארווין רומל, וסייעה לו (כמ"פ ומג"ד חי"ר במלחמת העלם הראשונה וכמפקד בכיר בשנייה) ולצבאו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו. כיום זכורה עמידתה העיקשת של הארמיה השמינית הבריטית בפני צבאו של רומל במערכה ההיא. אולם מפקדיה, הגנרלים קלוד אוקינלק ומחליפו, ברנרד מונטגומרי, ידעו שהכפופים להם לא חונכו לפי גישת ה"פיקוד משימה" אלא על-פי גישה שאסרה על יוזמה אישית והדגישה הקפדה על התכנית שנקבעה מראש, והקפידו לשלוט ולנהל אותם בכל פרט מן הקטן לגדול.

מחפש את האור בקצה המנהרה

נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אודות סיור שערך מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, ועמו כוח קטן, במנהרה שחפר חזבאללה לשטח ישראל, שבמהלכו חצה והגיע עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון. הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים עליו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים.

למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. ברעם, כך פורסם טען אז שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה". הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט לגזור עליו נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת. מפקד האוגדה עצמו, שמאחוריו מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, כמ"פ ומג"ד בגולני, ובהמשך כמח"ט מילואים ואוגדונר, הודה בבירור שנערך לו כי טעה אך הוסיף, "אני מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

האירוע מיד פתח סערה זוטא בתקשורת, כאשר שוב נשמעה הטענה שצה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ומפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הפעם, לפחות, זו טענה ריקה מתוכן. 

שורה של מפקדים בכירים דיברה בשבחו של מילוא השבוע. כולם ביקשו להסביר מדוע האירוע טופל כפי שטופל. שר הקליטה, האלוף (מיל') יואב גלנט, שפיקד על מילוא בקומנדו הימי, נזכר ששלח אותו "למבצעים בלבנון להניח מטענים מתחת למכוניות של מחבלים בכירים, לפשיטות מהים ולמבצעים מיוחדים", וסמך עליו מאוד. תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר (ששמו תמיד מוזכר ברשימת הקצינים שהודחו מהצבא בטרם עת) שפיקד על מילוא בחטיבת גולני, ציין כי הרמטכ"ל פעל באופן מידתי. "הוא לא יכול היה שלא להעניש קצין שפעל בניגוד לנהלים והעונש היה נכון. הוא משדר לקצינים שגם אם קצין חתר למגע קדימה הוא לא יודח מהמערכת".

במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים, שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים. במצבי קיצון צריך המפקד לא רק לקחת אחריות, אלא גם לפעול בניגוד לפקודות". איילנד הדגיש כי את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא". יש בכך מן הצדק, והדברים מהדהדים את אותה הקדמה שכתב מקמאסטר.

פיקוד משימה וצה"ל כבר לא

למרות הנזיפה ועיכוב הדרגה תא"ל מילוא ממשיך במסלולו הצבאי ויפקד על המכללה לפיקוד ומטה. סביר גם שבמועד מתאים יהפוך לחבר במטה הכללי בדרגת אלוף, וטוב שכך, אבל השאלה הגדולה היא מה מכל זה ניתן ללמוד על צה"ל. 

בפוסט שפרסם בפייסבוק, בו הביע תמיכה במילוא ובמעשיו, כתב אל"מ (מיל') יובל בזק, ששירת שנים ארוכות בגולני, כי "אירועים מסוג זה מחלחלים עד למטה. הם מעבירים מסרים לכל שדרת הפיקוד, מסמנים את הנורמות למפקדי העתיד, מעצבים תרבות של דור שלם". למרות שכאמור, הרמטכ"ל הצליח לאזן יפה בין הצורך להקפיד על משמעת ומנהל תקין לצורך לחזק ולעודד את הקו הלוחמני שהפגין מילוא, נדמה שכאן היה בזק אופטימי מדי.

בצה"ל, כתב שמיר בספרו, היתה לתפיסת ה"פיקוד משימה" אחיזה מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות על בסיס הכשרה. כדוגמה לכך מובא מבצע יואב במלחמת העצמאות, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).

כוח צה"ל בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, (צילום: דו"צ).

מאז זרמו הרבה מים בירדן. ביהודה ושומרון, שמהווה זירה תעסוקה מבצעית מרכזית עבור כוחות היבשה של צה"ל מתנהל הצבא בשיטה שונה מאוד. הפיקוד הבכיר מגדיר למפקדים הזוטרים גם את המשימות וגם את האופן שבו יש לבצע אותן, ומתקיים מיקרו-ניהול ומיקרו-פיקוד שמקטין המפקדים, ומחנך למפקדים עם "ראש קטן" שיצפו גם בעימות רחב להנחיות ברמה פרטנית שכזו, אף שהקשב של הרמות הממונות לא יהיה פנוי לכך.

במערך המילואים התופעה פגעה פחות, כי החשיבה האזרחית ותרבות "הראש הגדול" הם האתוס המוביל, שדוחק בינתיים את המרובעות הצה"לית. אבל בסדיר, "פיקוד משימה" הפך לסיסמה ריקה. מ"פ ומ"מ שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך לא יהפכו ליוזמים רק משום שמפקד אוגדה חתר בעצמו פעם אחת למגע.

בהרצאה שנשא תא"ל גיא חזות בכנס לזכר מפקדו בצנחנים, אל"מ דרור ויינברג, הוא סיפר כיצד בסיור שערך בגבול מצרים, פגש מפקד מחלקת שריון שנע בסמוך לגדר ובנשקו אין מחסנית.

כשחקר חזות מדוע אין המ"מ עם נשק טעון במרחב שבו הוא עלול להיתקל באויב (פעילי מחוז סיני של המדינה האסלאמית, למשל), השיב הקצין לחזות, שלא אישרו לו ושכך הורה לו המ"פ. "התווכחת אתו"? שאל חזות. לא, השיב המ"מ. כשבירר חזות את הדברים עם המ"פ קיבל את אותו דקלום, רק שהפעם ההנחיה הגיעה מהמג"ד, והמ"פ מילא את הפקודה, למרות שלא נראתה לו הגיונית.

ההצהרה הזו תמצתה, לדבריו, את חולשת הפיקוד הזוטר של צה"ל. "בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, זה הראש הכי קטן שיש". אין בדברים, הדגיש, בבחינת הרשאה להיות לא-ממושמעים, אלא הבנה שהמפקדים בשטח חייבים להיות כאלה שיוזמים ויודעים לפעול גם מחוץ למסגרת הפקודות, שכן המציאות משתנה והם צריכים לדעת להתאים עצמם אליה. 

כשזה הצבא, קשה להאמין שפעולה נועזת של תא"ל, שבחר לחוש ברגליו את הקצה של מנהרת חדירה, תשנה משהו ברוח. ועדיין חייבים לנסות ולשנות. זו, אולי, המשימה העיקרית לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי. המלחמה בסוף תגיע, ושם צבא ממושמע אך חסר יוזמה שתגיע מדרגי השטח, לא ינצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.08.2019)

 

חצי-האי הקוריאני אינו המזרח התיכון\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הניסוי האחרון שביצעה צפון-קוריאה בטיל בליסטי רק מגביר את המתיחות בינה לבין ארצות-הברית, אך נוכח הסכנה שבהסלמה גרעינית, סביר שהמתיחות תתפוגג לבסוף בקול ענות חלושה. החלופה, עשויה להיות מלחמה גרעינית. 

צפון-קוריאה הוסיפה השבוע חומר בערה נוסף למתיחות הקיימת ממילא בינה לבין ארצות-הברית, באמצעות קיומו של ניסוי בטיל בליסטי לטווח בינוני-ארוך, שלו יכולת לשאת ראש נפץ גרעיני. הצפון קוריאנים הכריזו על הניסוי כמוצלח, אף שקצינים בפיקוד האוקיינוס השקט האמריקני, הצהירו שהטיל ששוגר לא היה טיל בליסטי בין-יבשתי. כבר כחודשיים שארצות-הברית וצפון קוריאה מחליפות איומים הדדיים שמקורם בהחלטתו של הנשיא טראמפ שלא לגלות סבלנות לתכנית הגרעין הצפון-קוריאנית ולחתירתה לפתח טילים בין-יבשתיים. במסגרת המתיחות תגברה ארצות-הברית את כוחותיה באזור, ואף שלחה את קבוצת הקרב של נושאת המטוסים קרל וינסן, שבניגוד להצהרות הנשיא האמריקני הפליגה תחילה בכיוון ההפוך, אך לבסוף הגיעה ליעדה.

נושאת המטוסים קרל וינסן שמשייטת כעת בקרבת צפון-קוריאה, (מקור: ויקיפדיה).

למרות המתיחות, ניתן להעריך שהיא תסתיים בלא שפיכות דמים. הסיבה לכך היא שלמרות הנטייה של הנשיא טראמפ לשלוף מן המותן ולשחרר הצהרות לוחמניות (וגם לתקוף בהצלחה בסוריה), הרי שיועציו מכירים היטב את מגבלות הכוח ואת מה שניתן ולא ניתן להשיג באמצעותו. העימות הצבאי הקודם שניהלה ארצות הברית בחצי האי הקוריאני, לפני כמעט 70 שנים, נשכח מן התודעה הציבורית האמריקנית, ככל הנראה משום שלפניו היתה מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן הגיעה וייטנאם. למרות זאת, סביר שהגנרלים יוצאי הנחתים, מאטיס ודנפורד, וקצין השריון מצבא היבשה, מקמאסטר, בקיאים בתולדות מלחמת קוריאה וימליצו להימנע כמה שרק ניתן מסיבוב לחימה נוסף, מחשש שיהיה מר וממושך כפי שהיה הסיבוב הקודם.

מערכה נשכחת

גנרל דאגלס מקארתור, מפקח על סיוע האש מן הים בנחיתה באינצ'ון.

גנרל דאגלס מקארתור (במעיל עור), מפקח על סיוע האש מן הים בנחיתה באינצ'ון, (מקור: וקיפדיה).

ב-25 ביוני 1950, פלשה צפון-קוריאה במפתיע לשכנתה מדרום וכבשה במהלך מפתיע את סיאול וחלקים נוספים במדינה. כוח האו"ם (האמריקני ברובו), שהוצב באותה עת בדרום-קוריאה, כותר ונדרשה פעולה מהירה. האמריקנים שלחו כוח משימה אמפיבי שכלל כוחות צי ונחתים בפיקוד הגנרל דאגלס מקארתור, שקנה לעצמו שם כמפקד דיוויזיית חי"ר מצטיין במלחמת העולם הראשונה וכמשחרר הפיליפינים בשנייה. מקארתור, לצד היותו רודף פרסום ותהילה, היה אסטרטג צבאי חריף שהגה תכנית נועזת. עיקרה נחיתת סער אמפיבית באינצ'ון. אחד ממתכנני המבצע הנחיתה העיד שהוא וחבריו הכינו רשימה של כל המכשולים הטבעיים והגיאוגרפיים שבגינם עדיף להימנע מנחיתה בחוף כלשהו, ודומה שאינצ'ון "התברכה" בכולם.

למרות זאת התעקש הגנרל הוותיק על תכניתו. ב־15 בספטמבר נחתו הכוחות, בפיקוד מקארתור, בשלושה חופים, תוך שהם משיגים הפתעה מלאה. הנחיתה הצליחה מעל למשוער, והוגדרה לימים כקרב קאנאי של המאה ה־20, על-שם ניצחונו המפורסם של חניבעל כנגד הרומאים, משום שלכדה את הצבא הצפון-קוריאני בין כוחו של מקארתור וכוח האו"ם המכותר. תוך ימים ספורים שוחררה בירת דרום-קוריאה, סיאול. לו המלחמה היתה נגמרת בהדיפת כוחות צפון-קוריאה מדרום-קוריאה היה מדובר בניצחון אמריקני מבריק, אולם לא כך היה.

מצאנו את האויב. הם מכתרים אותנו.

מקארתור, בניגוד לכמה ממפקדי הצבא האמריקני בקוריאה ומחוצה לה, העריך כי סין תמנע מלהתערב במידה וכוחות אמריקנים יפלשו לסין. זו היתה שגיאה קשה. נוכח פלישת הכוחות האמריקנים לצפון-קוריאה, במטרה להשמיד את צבאה והתקרבותם המסוכנת לגבולה עם סין, פתח הצבא הסיני, ב־26 בנובמבר 1950, במתקפת פתע שכללה מאות אלפי חיילים רגלים. בין היתר כיתרו הסינים את דיוויזיית הנחתים הראשונה, בפיקוד הגנרל אוליבר פ. סמית'. שלא כמו מפקדו, הגנרל אלמונד, אשר זלזל בנוכחות הסינית בגזרה והתעלם מאזהרות קציני המודיעין, היה סמית', משוכנע כי במרחב מצויים כוחות סיניים גדולים. במהלך תנועתו למאגר התעקש להקים נקודות אספקה ומנחתים. כשהגיע לעמדותיו מיקם סמית' כוחותיו כך שכל רגימנט יכול לספק סיוע לזה שלצדו.

טור חיילים מדיוויזיית הנחתים הראשונה בעוברם דרך הקווים הסינים במהלך הפריצה ממאגר צ'ואסין, (מקור: ויקיפדיה).

הארמיה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הנחתים של סמית' כותרו במאגר צ'ואסין בידי כוח סיני גדול פי כמה. הנחתים לחמו בקור המקפיא של החורף הקוריאני במשך 17 ימים במטרה לפרוץ את הכיתור. "חיפשנו את האויב כבר כמה ימים. סוף־סוף מצאנו אותו. הם מכתרים אותנו. זה מקל על הבעיה שלנו למצוא את הברנשים האלה ולהרוג אותם", העיר אז בקשיחות אופיינית קולונל הנחתים לואיס "צ'סטי" פולר, בוגר הקרב על גואדלקנל. האמריקנים הסבו לסינים אבידות כבדות בשל עדיפותם בעוצמת אש, תוך גילויי גבורה יוצאי דופן. חיי רבים מהם ניצלו הודות ליכולתם של הכוחות להיחלץ זה לעזרת זה. כך למשל, חילץ גדוד נחתים במסע רגלי קשה בהרים שסביב המאגר את אחת הפלוגות שכותרו על-ידי הסינים. פצועים רבים חולצו בפינוי אווירי באמצעות המנחתים שעל הקמתם הורה סמית' מראש. לאחר קרבות נסיגה והשהייה קשים, פונה לבסוף הגיס ה-10 מנמל הונגנם. כ-25 אלף סינים נהרגו ונפצעו בקרבות. אבידות האמריקנים, עמדו על כ-700 הרוגים וכ-4,000 פצועים.

ב־31 בדצמבר פתחו הסינים והצפון-קוריאנים במתקפה מתואמת, וכבשו שנית את סיאול. בעוד כוחות האו"ם נסוגים, מונה גנרל מתיו רידג'וויי, מפקד הדיוויזיה המוצנחת ה-82 בעת הפלישה לנורמנדי, למפקד הארמיה השמינית. רידג'וויי נקט מיד בצעדים לייצוב המצב תוך שהוא מנצל לטובתו את יתרונו בעוצמת אש. המתקפות הסיניות על עמדותיו נהדפו, תוך שהסינים ספגו מעל עשרת אלפים נפגעים. כוחותיו של רידג'וויי שיחררו את סיאול והדפו את הפלישה המחודשת לדרום.

לאור הצלחתו של רידג'וויי קרא מקארתור על הפעלת כוח רב יותר ובמידת הצורך שימוש בנשק גרעיני. גנרל עומר בראדלי, יו"ר המטות המשולבים, טען כי גישה זו של מקארתור תסבך את ארצות-הברית "במלחמה הלא נכונה, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ועם האויב הלא נכון", וכמוהו הנשיא טרומן, שחשש שהדבר עשוי להביא לעימות עם ברית-המועצות. כאשר מקארתור ניסה להשתמש בדעת הקהל האמריקנית כמנוף לחץ על הנשיא, הדיח אותו טרומן, שכסרן תותחנים שירת זמן קצר כפקודו במלחמת העולם הראשונה, וכפה עליו פרישה. אף שהכוחות האמריקנים היו יכולים להשיג זאת, הנשיא טרומן לא רצה בהכרעת סין. הגנרל הבריטי רופרט סמית הגדיר זאת לימים כ"לחימה עד לנקודה שתוכל ארצות הברית לנהל משא ומתן בשם כוחות האו"ם, והסכמה לאופן כלשהו של חלוקת קוריאה. בקצרה, הכוח לא יופעל אסטרטגית כדי להשיג את היעד הפוליטי, אלא בצורה שתאפשר הישגים בשולחן המשא ומתן".

סין תספק את הפתרון

גנרל ברוקס, מפקד כוחות ארה"ב בדרום קוריאה, (מקור: ויקיפדיה).

כיום מוצבים בדרום-קוריאה כשלושים אלף נחתים, מלחים, טייסים וחיילים אמריקניים. במקרה שעימות צבאי בכל זאת יפרוץ, המשימה תוטל על שכם מפקד פיקוד האוקינוס השקט, אדמירל הארי האריס, ומפקד הכוחות האמריקניים בדרום-קוריאה, הגנרל וינסנט ברוקס. השניים שונים מאוד באופיים מן הגנרל מקארתור. אף שהשניים עשו שירות קרבי ארוך שנים, האריס כאיש צוות אוויר (שאינו טייס) במטוסי הסיור של הצי וברוקס, כקצין צנחנים שפיקד על דיוויזיית החי"ר ה-1, הרי שברוחם השניים דומים יותר למפקדים דוגמת סמית' ורידג'וויי שהבינו היטב שהאינטרס האמריקני בקוריאה הוא סיום הסטטוס קוו וחתירה לסיום העימות עם סין.

בניגוד לאופן שבו פעלה במלחמת קוריאה, עשויה סין להיות מי שתוציא בעבור האמריקנים את הערמונים מהאש ותמצא איזו נוסחת פשרה שתאפשר לכל הצדדים לסיים את המשבר מבלי שיסלים לכדי עימות. זהו אינטרס אמריקני מובהק, שכן כפי שציין לפני כשבועיים שר החוץ הסיני, וואנג יי, "חצי האי הקוריאני אינו המזרח התיכון. אם תפרוץ מלחמה יהיו לה השלכות שלא ניתן להעלות על הדעת". הנשיא טראמפ כבר גילה שהמתיחות עם צפון-קוריאה אינה קשר גורדי שניתן לבתק באבחה אחת, כפי שעשה בשעתו אלכסנדר הגדול. פתרון המשבר יחייב מוכנות לפשרות וטראמפ עשוי לגלות את מה שגילה קודמו, בעת שחתם על ההסכם עם איראן – דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.05.2017)

"כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתקפה המפתיעה האמריקנית בסוריה מסמנת, אולי, על חזרתו של השריף האמריקני למזרח התיכון הפרוע. אבל היא תהיה חסרת משמעות אם לא תהווה נדבך במדיניות אמריקנית חדשה כלפי מלחמת האזרחים בסוריה.

ספינת הצי האמריקני משגרת את אחד מטילי השיוט במתקפה כנגד סוריה, (צילום: רויטרס).

לפנות בוקר ירו כלי שיט של צי ארצות-הברית יותר מחמישים טילי שיוט לעבר בסיס חיל האוויר הסורי, הסמוך לעיר חומס שבסוריה. המתקפה המפתיעה בוצעה בתגובה לשימוש בגז עצבים שעשה צבאו של אסד כנגד המורדים באידליב השבוע. בתקיפה נפגעו כלי טיס, האנגרים, מאגרי תחמושת ודלק ומערכות נ"מ. התגובה האמריקנית היתה מפתיעה. ראשית, משום שבתוך זמן קצר הממשל שינה את מדיניותו ובחר להתערב בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה. שנית, בעוצמה שבה עשו זאת. בפעולה היה כל מה שהאמריקנים יכולים לבקש: תקיפה מפתיעה, מדויקת, כואבת, שפגעה במי שצריך ורק בו, תוך שהיא נמנעת משליחת כוח קרקעי, שלו נטייה לפעולות ממושכות. סביר ששיטת הפעולה – תקיפה באמצעות טילי שיוט – נבחרה בכדי למנוע התנגשות עם כוחות רוסים סמוכים, שאף הוזהרו מראש.

"מה שעשינו ב98', אין יותר טוב מזה"

באחרונה פרסם האתר "Foreign Policy" (מדיניות חוץ) רשימת ספרים שמזכיר ההגנה האמריקני, גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, ממליץ לכל מנהיג לקרוא. מאטיס, תלמיד שקדן של היסטוריה צבאית, נהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש", אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. אחד הבולטים ברשימה הוא הספר "לפני שהכדור הראשון נורה" מאת הגנרל אנתוני זיני וטוני קולץ. זה לא מפתיע, בעיקר משום שמאטיס וזיני דומים מאוד באופיים.

גנרל זיני, כתב בספרו שאסור היה לנשיא אובמה להתקפל לאחר שהציב קו אדום, (מקור: ויקיפדיה).

זיני, קצין נחתים שלחם בווייטנאם, עשה לעצמו שם כקצין חריף, תוקפני שאומר את מה שהוא חושב. בספרו הכיר זיני במורכבות הדילמה שעמדה לפתחו של אובמה בשנת 2013, כאשר נודע שאסד תקף בנשק כימי את כוחות המורדים. כזכור, ניסה תחילה אובמה לגבש תמיכה בבית הנבחרים, כמו גם לרתום את הקהילה הבינלאומית, לתקיפה בסוריה, אך בסוף בחר לגבש דיל עם רוסיה, אותו יזם פוטין, במסגרתו תתפרק סוריה מן הנשק הכימי. לתפיסתו של זיני, היה צעד זה בבחינת מקח טעות, שכן מרגע שהנשיא האמריקני קבע את השימוש בנשק כימי כקו אדום, ארה"ב היתה חייבת לפעול ולהכות. העובדה שהנשיא נרתע מלממש את איומו, פגע לשיטתו, בהרתעה האמריקנית.

בשנת 1998, כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, היה זיני אחראי על מבצע "שועל המדבר", פעולת תגמול אמריקנית שעליה הורה הנשיא קלינטון בשנת 1998, בתגובה להחלטת סדאם חוסיין להוציא את פקחי האו"ם מעיראק. במשך ארבעה ימים תקפו האמריקנים והבריטים מן האוויר והים בסיסי צבא, מערכות פיקוד ושליטה ומתקני ייצור נשק להשמדה המונית. "משום שתקפנו מבלי שתגברנו, כהרגלנו, את הכוח כפי שצפו בהנהגה העיראקית," כתב זיני, "פעולה שהיתה קונה לה זמן להיערך למתקפה – הפתענו אותם. כל המטרות הותקפו בדיוק ראוי לציון ועם תוצאות הרסניות יותר למשטר העיראקי משצפינו". התקיפה האמריקנית בסוריה היתה דומה מאוד לאותו מבצע.

השריף הישן, חזר

החלטתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שלא להבליג על המתקפה הכימית שביצעו הסורים באידליב, בניגוד להצהרותיו הקודמות כי לממשלו אין כוונה להתערב במלחמת האזרחים המדממת בסוריה, מסמנת, אולי, את חזרתה של אמריקה המוכרת. אותו "שריף" ששומר על סדר במזרח התיכון הפרוע. לצידו פעלו שני שחקני מפתח, מזכיר ההגנה מאטיס, והיועץ לביטחון לאומי, הגנרל הרברט מקמאסטר, שהשבוע גם עמד מאחורי מהלך חשוב אחר – הדחת סטיב באנון, יועצו הקיצוני של טראמפ, מהמועצה לביטחון לאומי. כשבוחנים את הפעולה לא ניתן להמנע מהשוואה לאופן שבו טיפל קודמו, הנשיא אובמה, בסוגיית הנשק הכימי הסורי ארבע שנים קודם לכן. דומה שטראמפ צפה בסרט המופת "הטוב, הרע והמכוער", והפנים השיעור: "כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר".

הנשיא טראמפ בנאומו אודות התקיפה האמריקנית בסוריה, (מקור: Youtube).

מאחר והפעולה נעשתה כנגד גורם מדינתי, גם אם מוחלש כמו משטר אסד, אפשר שההרתעה, אותו גורם חמקמק שקשה לכמת, תושג. בעוד שמדינות מתקשות להרתיע ארגוני טרור וגרילה, שחסרים מרכזי כובד ברורים, הרי שמדינות הן עניין אחר לחלוטין. למדינה יש מוסדות שלטון, נכסים חיוניים, תשתית קריטית והנהגה, שניתן לפגוע בהם. המתקפה האמריקנית הבהירה לסורים, לרוסים ולאיראנים (וגם לחזבאללה) שה"שריף" הישן חזר, וכדאי לא לבחון את הקווים האדומים שלו. מנגד, הפעולה אינה יכולה להיעשות בחלל ריק, וחייבת להיות נדבך במדיניות כוללת כלפי מלחמת האזרחים בסוריה. אחרת, היא תהיה חסרת משמעות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.04.2017)

 

גם ארצות הברית צריכה שמלחמותיה יהיו קצרות, ממוקדות וברורות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעדות שנשא בפני הסנאט האמריקני הזהיר התיאורטיקן הצבאי, קולונל דגלס מקרגור, כי על ארה"ב להימנע ממערכות ממושכות ולחתור להכרעה מהירה. יש מה לאמץ מתפיסותיו גם לצה"ל.

באוקטובר 1973 נכח הצוער דגלס מקרגור (לימים קולונל בדימוס ותיאורטיקן צבאי) בשיעור הנדסת מכונות שזה עתה החל באקדמיה הצבאית שבווסט פוינט, כשלפתע סיפר המרצה לכיתה שפרצה מלחמה במזרח התיכון, במסגרתה חצו המצרים את תעלת סואץ מזרחה במסגרת מתקפה נרחבת על כוחות צה"ל בסיני. אם המצרים יעברו את מעבר המיתלה, אמר המרצה, ארצות-הברית תשלח כוחות צבא מבסיסיה בגרמניה ובמקומות אחרים לבלום את המתקפה ולהגן על ישראל. "אני לא יודע איפה לעזאזל נמצא מעבר המיתלה", אמר למקגרגור אחד הצוערים, "אבל אם זה יוציא אותי מהשיעור הזה, אז אני בעד המלחמה הזו".

קולונל מקגרגור, קורא כבר שנים לרפורמה בכוחות היבשה, (מקור: Youtube).

בעדות שנשא לאחרונה בפני ועדת המשנה לכוח האווירי-יבשתי של הסנאט האמריקני (שפועלת תחת ועדת השירותים המזויינים) טען מקגרגור, כי כוחות היבשה של ארצות-הברית אינם ערוכים כנדרש למערכה הבאה. לשיטתו, על הצבא לפרק את הדיביזיות הקיימות ולהקים במקומן קבוצות סיור ותקיפה גמישות שבהן משרתים כ-6,000 חיילים. יתרה מכך טען, על הצבא לשטח את מבנה הפיקוד ולקצץ בחלק ניכר מן המפקדות (והגנרלים) על-מנת לייעל את תהליך קבלת ההחלטות והשליטה בכוחות. בביקורת שמתח מקגרגור על הכוחות המזויינים האמריקניים אין הרבה חדש והוא השמיע אותה לאורך השנים פעמים רבות בהרצאותיו, במאמריו ובספריו. לכאורה, אפשר לפטור אותה בטענה שהוא מעולם לא הפסיק להתחשבן עם אלו שמנעו את קידומו בצבא, ולא הסתיר את דעתו כי קצינים חסרי ניסיון קרבי קודמו על חשבון כאלה שהצטיינו בשדה (ובעצם על חשבונו), אך בלטו פחות במטה או בימי שלום. אבל כדאי להקשיב למה שהוא אומר ברצינות, בעיקר בגלל שהוא צדק יותר מדי פעמים.

הקצין שצעק זאב זאב

בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס, מייקל גורדון, וגנרל הנחתים בדימוס, ברנרד טריינור, את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. בתקופה שבה תכנן פיקוד המרכז האמריקני את המערכה, שלימים תהפוך למלחמה הממושכת בעיראק, גילו מפקד הפיקוד, הגנרל טומי פרנקס, ואנשי המטה שלו, שהיה מי שעקף אותם בסיבוב. לידי מזכיר ההגנה רמספלד הגיע נייר עמדה תחת הכותרת "מהלומה מהירה ומכרעת לעבר המרכז", שבמקרה של עיראק היה בגדאד. כותב הנייר היה קצין שריון בשם דגלס מקרגור, שנמנה אז על מתכנני הרפורמה בצבא היבשה. "מקגרגור שירת בחטיבה (רג'ימנט "הפרשים") המשוריינת 2 במלחמת המפרץ, והשתתף בקרב של "קו האורך 73", אחד מקרבות השריון העיקריים עם כוחות משמר הרפובליקה. הוא קיבל דוקטורט ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה של וירג'יניה, ומילא כמה תפקידי פיקוד חשובים בנאט"ו ובצבא היבשה" (עמוד 60). מקרגור היה חלק מקבוצה מצומצמת של קצינים שהאמינו שהצבא מוכרח לעבור ארגון-מחדש כללי ולא חשש להביע את דעתו בנושא בפומבי, מה שמשך אליו אש, אך גם חיבר אותו עם אנשי מפתח בממשל. אחד מהם היה יושב ראש בית הנבחרים מטעם מהפלגה הרפובליקנית, ניוט גינגריץ', שגם יזם את נייר העמדה שקרא רמספלד.

המהלומה עליה דיבר קולונל מקגרגור נועדה להתבצע באמצעות שלוש קבוצות קרב משוריינות בנות 5,500 חיילים, שינועו מהר לבירה תוך הימנעות מחיכוך עם הצבא העיראקי. עם כיבוש בגדאד יתוגבר הכוח באוגדת חי"ר קלה ובכוחות ממשל צבאי. גנרל פרנקס אמנם אימץ כמה מהרעיונות המרכזיים אבל ככלל, הפיקוד לא ראה בעין יפה את התערבותו הבוטה של הקולונל בתחום עיסוקם. משלא קודם, פרש מקגרגור מן השירות ונותר פרשן ומבקר חריף של הצבא האמריקני. העובדה שגם יותר מעשור לאחר פרישתו נותר בולט בשיח הביטחוני האמריקני מלמדת כי תפיסתו קנתה אחיזה בקרב כמה וכמה מחברי הקונגרס והסנאטורים הבכירים שעוסקים בבניין הכוח של הצבא ומדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובהם ג'ון מקיין. זה לא מזיק שאחד מחבריו לנשק, שאף לחם לצדו כמ"פ בקרבות השריון במדבר העיראקי, הוא גנרל הרברט ריימונד "ה.ר." מקמאסטר, שלאחרונה מונה ליועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות-הברית. מקגרגור עצמו השמיע בראיונות הצהרות תמיכה במדיניות החוץ של הנשיא החדש ולא מן הנמנע שהוא מעביר את המלצותיו להפעלת ובניין כוח ישירות לבית הלבן.

כל מערכה טופלה כאילו היא האחרונה

ספרו של מקגרגור.

בספרו "השתנות תחת אש" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) הזהיר מקגרגור כי גם מעצמה חזקה כארצות-הברית עשויה לספוג מכה קשה (פיגוע ה-11 בספטמבר למשל) אם מערכותיה הביטחוניות שלה לא יוכלו לפעול ביעילות ובתכליתיות למול אתגרי המציאות האסטרטגית. לתפיסתו, הגישה השוררת בצבא כלפי התאמת כוחות היבשה לעימותי ההווה והעתיד, מזכירה "את הגישה ששררה בצבא אחרי מלחמת האזרחים. במקום לאמץ טקטיקות, ציוד וארגון שיתאימו להתמודדות עם האויב האינדיאני, כל מערכה עם האינדיאנים טופלה כאילו היא האחרונה, מפני שהצבא רצה לחזור על מלחמת האזרחים ולא להילחם באינדיאנים באזורי הספר המערביים. למרבה האירוניה, כשפרצה מלחמת ספרד-אמריקה, לא היו כוחות היבשה האמריקאיים מוכנים להילחם בה" (עמוד 35). הדברים נשמעים כהד למה שהתרחש בצה"ל, כשמביאים בחשבון את מוכנות כוחות היבשה למלחמת לבנון השנייה ולמערכה ב"צוק איתן".

לפיכך, קבע, כי את השינוי, במיוחד בכוחות היבשה, מוכרחים להוביל דווקא האזרחים ולא אנשי הצבא המקובעים, שסובלים לעתים מנטייה למזג את האינטרסים של הזרועות שלהם עם אלו של מדינתם. לשיטתו, האזרחים משוחררים מכך (אך נוטים גם הם למזג את האינטרסים האישיים שלהם עם האינטרס הלאומי) ומביאים "מערכת עיניים רעננות לבעיות של ניהול מלחמות". (עמוד 305). אולי בשל כך הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו בניסיון להשפיע על השיח הציבורי, ועל נבחריו.

התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה

מקגרגור הושפע מאוד מנאום שנשא הנשיא ג'ורג' ו' בוש בווסט פוינט בשנת 2002, בו קבע כי כוחות היבשה צריכים להיות מסוגלים להלום, בהתרעה קצרה ביותר, בכל מקום בעולם. לפיכך, טען בספר, על ארצות-הברית לשקול את מימוש האמצעים הבאים בכדי לנצח במערכה הבאה: "התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה, שתיפתח בלי מערכה ממושכת של מהלומות אוויריות ומהלומות טילים שיאותתו לאויב על התקפה קרקעית ממשמשת ובאההתקפה על-ידי חיל-משלוח קרקעי המכיל פחות לוחמים קרקעיים מכפי שהאויב מצפה, ויוצר את התנאים להפתעה ברמה הטקטית והמערכתית, גם אם היריב מצפה למעשי איבה ברמה האסטרטגית; התקפה שתנוע במהירות (ללא הפסקה) במספר צירי תנועה, לעומק השטח המוחזק בידי האויב, שבו קו ההתנגדות החלשה ביותר שווה לקו שבו האויב מצפה להתקפה פחות מכול – התקפות כאלה יגרמו לכך שהנשק להשמדה המונית של האויב יהיה בעייתי, ואולי אף חסר תועלת; אם יהיה צורך, פעולה צבאית אמריקאית שתתרחש ללא אישור בין-לאומי מוקדם" (עמודים 114-115).

טנק M1 אברהמס אמריקני בעיראק, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

כמי שצמח ביחידות השריון של הצבא, קורא מקרגרגור זמן רב לחיזוק זרוע זו, כשהוא משוכנע שיש "לבלום את כוחות הרומנטיקה בהשתנות של כוחות היבשה, המשליכים אנשים פגיעים עם רובים למצבים כמו עמק יא-דראנג בשנת 1965. אחרת, כל מה שיושג בהשתנות הוא אוסף של חיילים ונחתים התלויים בעוצמה האווירית להישרדותם" (עמוד 298). היכן שאתה עומד, קובע הכלל, תלוי בעיקר היכן שאתה יושב, ובקריאתו לחיזוק ושדרוג כוחות השריון הוא אינו שונה מקציני חיל האוויר האמריקני (או הישראלי) שקוראים לרכישת מטוסי קרב חדישים. תפיסתו מתעלמת מן העובדה שעיקר המלחמות שניהלה ארצות הברית בעשור האחרון היו כנגד כוחות היברידיים גמישים ולא סדירים, שפועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים קשים לתנועה, בהם מסוגלים לפעול באופן יעיל (תוך צמצום נזק אגבי) בעיקר כוחות רגלים ויחידות מיוחדות.

יש להימנע ממלחמות התשה ממושכות

אחת האמירות שהתחבאה בעדותו לסנאט, ויכולה היתה באותה מידה להופיע בדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", נגעה לעובדה שבניין הכוח הצבאי אמור לשרת את יכולתה של ארצות-הברית להימנע ממלחמות התשה ממושכות בנוסח עיראק ואפגניסטן. בכדי להכריע בעימות הבא, אמר (ונשמע כאילו הקריא מתוך אסטרטגיית צה"ל), חייב הצבא האמריקני להפעיל כוח אש מדויק והרסני ובמקביל לבצע מהלך מתמרן מהיר ואגרסיבי. גם המערכה הנוכחית שמנהלים האמריקניים היא כנגד ארגון היברידי, דאעש. פריסתם באחרונה של כוחות נחתים וריינג'רס בסוריה בכדי לסייע בהשתלטות על רקה, תוארה השבוע על-ידי ההיסטוריון הצבאי, פרופסור מרטין ון קרפלד, כדומה להחלטתו של הנשיא קנדי בשעתו לשלוח יועצים צבאיים (כוחות מיוחדים בעיקרם) לווייטנאם. החלטה זו הניבה את אחת המערכות המרות, הממושכות והכואבות שלחמו האמריקנים מאודם. אף שהמעורבות האמריקנית בלחימה בדאעש מחייבת הפעלה משמעותית יותר של כוחות קרקעיים, יש לקוות שהפעם יהיה דפוס הפעולה האמריקני שונה, ויחתור למערכה קצרה, ממוקדת וברורה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.03.2017)