"אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה, תתקשה להיות יעיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרון חכם ותמציתי שטח אדמירל מקרייבן, מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים, עשרה שיעורים שרלוונטיים גם למבצעים מיוחדים, גם לחיילים ומפקדים, אבל גם לאזרחים, שמנסים להשלים את מטלות היומיום ולחזור הביתה בשלום.

באחרונה יצא בעברית הספר "סדר את המיטה שלך" מאת אדמירל ויליאם ה. מקרייבן (הוצאת מטאור, 2020), מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים. בשנת 1976, מקרייבן "התגייס ליחידת ׳אריות הים׳, הקומנדו הימי האמריקני, שם שימש לוחם ולאחר מכן מילא שורת תפקידים מבצעיים ופיקד על כמה מהצוותים ביחידה. הוא לחם במלחמת המפרץ ובהמשך פיקד על צוות הלוחמה בטרור הנחשב למעולה שבצוותים" (עמוד 105). 

הוא לקח חלק במאות מבצעים, ובמאי 2011 "היה מתכננו ומפקדו של מבצע 'חנית נפטון' לחיסול הטרוריסט אוסמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעידה" (עמוד 105).

הספר, ספרון למעשה, הוא הרחבה של הרצאה שלו, שנשאה את אותה כותרת, שנתן בשנת 2014 בטקס הבוגרים של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שהוא עצמו מבוגריה. בהרצאתו מנה מקרייבן לבוגרים הטריים של האוניברסיטה את עשרת השיעורים שלמד בהכשרה הבסיסית של 'אריות הים', שלתפיסתו רלוונטיים לא רק לאנשי צבא, אלא גם לחיים אזרחיים.

אף אחד לא מסוגל להצליח לבד

אחד השיעורים הבולטים, שממחיש את הספר וסגנונו עוסק בסירת הגומי. עם תחילת ההכשרה חולקו כל החניכים לצוותי סירות גומי שמנו שבעה או שמונה חניכים. לא פעם, "אחד מחברי הסירה חלה או נפצע ולא היה מסוגל לתת מעצמו במאת האחוזים" (עמוד 19). לא פעם היה האיש הזה הוא עצמו. אבל בימים האלה, כתב, "חבריי לצוות נענו לאתגר וחתרו חזק יותר" (עמוד 20). הם חיפו עליו, והוא בתורו החזיר טובה ועשה זאת עבור אחרים במצב דומה".

סירת הגומי עזרה לנו להבין שאף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעבור את ההכשרה בכוחות עצמו. שום 'אריה ים' לא מסוגל להצליח בקרב לבד. ובהשלכה לחיים האזרחיים, אתה צריך להיעזר באנשים בחייך כדי להתמודד עם זמנים קשים" (עמוד 20), הדגיש מקרייבן.

זה לא הגודל של הכלב בקרב שקובע

דוגמה אחרת נגעה לחשיבות כוח הרצון. כמועמד לגיוס לקומנדו הימי פגש מקרייבן בבסיס בהיפי צנום, מזוקן וארוך שיער, שנראה בעיניו כאדם האחרון שעשוי להיות קשור, איכשהו, ליחידת העילית. והנה, התברר כי היה זה סגן טום נוריס, 'אריה הים' האחרון שקיבל את עיטור הכבוד של הקונגרס על שירותו במלחמת וייטנאם. נוריס "חדר מעבר לקווי האויב לילה אחר לילה כדי להציל מהשבי שני אנשי חיל האוויר שמטוסם נפל" (עמוד 32).

בשנת 1969, כטירון, "נוריס כמעט הודח מההכשרה של 'אריות הים'. אמרו עליו שהוא קטן מדי, רזה מדי ולא חזק מספיק" (עמוד 33). הוא הוכיח לכולם שהם טעו. והפך לאחד הנועזים שבקציני הקומנדו הימי, ולימים גם לאחד ממקימי צוות חילוץ בני־הערובה של הבולשת הפדרלית (ה־.F.B.I).

כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, היה תלוי בחדר המנוחה של החניכים שלט גדול ובו ציטוט של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שפיקד על כוחות בעלות־הברית במערכה על אירופה במלחמת העולם השנייה. מה שקובע, אמר הגנרל, "אינו בהכרח גודלו של הכלב בקרב, אלא גודלה של רוח הקרב בכלב".

אף שזה נשמע כמו סיסמה חבוטה, הרי שהיא הדגימה לרבים מהחניכים, צנומים וקטנים בגודלם, שמה שקובע בקרב הוא הנחישות לנצח. במהלך הקורס, באימוני הקרב מגע המתישים ובתרגילים, הבנו שאייזנהאואר צדק.

"המעז מנצח"

מקרייבן הדגיש בספר את חשיבות ההעזה. כדוגמה תיאר פשיטה, בשנת 2004, לחילוץ שלושה בני־ערובה שהוחזקו בידי פעילי 'אל־קעידה' במתחם מוקף חומה בפאתי בגדד. "הקולונל הממונה על מבצע ההצלה הודיע לי שהלוחמים ייאלצו לבצע פשיטה מסוכנת לאור יום" (עמוד 56), ויתרה מכך שהתרחיש היחיד שבו לכוח יש סיכוי טוב להצליח כולל הנחתת "שלושה מסוקי 'הוק' שחורים, שיטיסו את כוח התקיפה, באמצע המתחם" (עמוד 57).

מקרייבן אישר את המבצע. המסוקים נחתו במתחם, לאור יום, חשופים לאש אויב. "באמצעות שירותי המעקב יכולתי לראות את המסוקים מגיעים אל המתחם. המסוק הראשון טס בצורה מאוזנת ויציבה ואז, כאשר חצה את הקיר, ירד והתמקם בחצר הקטנה. כוח ההצלה יצא מייד מהמסוק ופרץ אל הבניין" (עמוד 58).

היו אמנם תקלות בפשיטה, אך המיומנות הגבוהה של טייסי המסוקים וצוות הכוחות המיוחדים אפשרה להם להנחית את הכוח בבטחה, להרוג את המחבלים ולחלץ את בני־הערובה. "תוך שלושים דקות כוח ההצלה והשבויים המשוחררים היו בדרכם חזרה אל הביטחון. ההימור השתלם" (עמוד 58).

"חיילים נפצעים. חיילים מתים. אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה שתקבל, תתקשה מאוד להיות יעיל" (עמוד 89), כתב מקרייבן. היכולת של המפקד להעז, על סמך ביטחון ביכולת הכוחות ועל בסיס פתרון מקצועי, היא קריטית.

לאחרונה שודר בתכנית "זמן אמת" החלק השני בסרט מרתק אודות מבצע "יער הנגב", פשיטה שביצעה שייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בלב צור, במהלך מלחמת לבנון השנייה. היתה זו פשיטה שבוצעה בנוהל קרב קצר, בלבה של עיר במדינת אויב, על סמך מודיעין חסר, במטרה להרוג או לשבות בכיר במערך הרקטות של חזבאללה.

נדבך שלא הוזכר בתחקיר נגע לאישור המבצע. כמו מבצעים מיוחדים אחרים במלחמה, גם הפשיטה הזו היא תוצר של שיתוף פעולה בין יחידות העילית של צה"ל (במקרה הזה השייטת) והצוות שריכז אז תא"ל (לימים אלוף) טל רוסו, יוצא שלדג, שפעל באגף המבצעים, תחת ראש האגף האלוף (ולימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, יוצא גולני.

השניים האמינו בפעולות שכאלה וחשבו שבכוחן לגרום לחזבאללה לחוש כי גם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר, ולחצו לאשר את המבצע. כמו במקרה שתיאר מקרייבן, המבצע אושר משום שהדרג המדיני והצבאי הבכיר סמך ידיו על הכוח המבצע והאמין שלפעמים צריך להעז. 

הכוח הפושט נחת מן הים, חדר ללב העיר צור והתגנב למבנה שממנו פעלה החולייה. במהלך הפעולה במבנה נחשף הכוח, וניהל לחימה מטווחים קרובים עם פעילי חזבאללה במבנה ומחוצה לו. לאחר שספג נפגעים נסוג הכוח, ונחלץ ברגע האחרון בעיקר בזכות אומץ לבם ומיומנותם של הלוחמים, המפקדים וטייסי המסוקים של חיל האוויר. כעשרה פעילי חזבאללה נהרגו בפעולה. 

בסוף הסרט אמר תא"ל גור שרייבמן, יוצא השייטת ולימים מפקדה שהשתתף בפשיטה, שבעיניו המבצע הצליח, משום שהמטרה לא היתה המפקד הבכיר הספציפי. "כל אחד משלושת האנשים שנהרגו בדירה, גם עליו היינו יוצאים לאותו מבצע. המטרה היתה לעצור את ירי הרקטות, והיחידה הזאת לא ירתה רקטות עד סוף המלחמה", אמר.

ישנו, טען שרייבמן, אפקט נוסף למבצעים שכאלו במלחמה, שיוצרים בקרב האויב תחושת הנרדפות ואי־הביטחון. "להרוג את רוב המטה של אותה יחידה ולחזור הביתה, מבחינתי, זה בדיוק סוג המבצעים שמערערים שיווי משקל של צד שני במלחמה". 

אבל בשביל שזה יצליח נדרשים שני תנאים. ראשית, יש להבין שהמבצעים המיוחדים עשויים לתמוך במאמץ העיקרי במערכה, אך אינם יכולים להחליפו. במאמר שפרסם השבוע בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" טען המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אבי בלוט כי יש לשלב בין השניים.

בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד 101 במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת הקומנדו, כתב כי "שילוב של דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב".

התנאי השני, והחשוב לא פחות הוא, כמאמר מקרייבן, להעז. בלי הנכונות להסתכן יהיה קשה להגיע להישגים במערכה הבאה.

"טקסט על שינוי, נחישות, והתגברות על קושי"

תרגום ספרו של מקרייבן קלוקל, ולא פעם יצרה המתרגמת בלבול בין מונחים ודרגות (למה לא פשוט לכתוב מסוקי "בלקהוק"?) שפגם בחוויית הקריאה. מנגד, בעיון מעמיק, כשמנכים מהספר את הסיסמאות וקלישאות הקומנדו, מתגלה ספר תמציתי וחכם שכתב מפקד חושב, ובו זיקק מתוך שירותו הצבאי לקחים למפקדים, חיילים ואזרחים באשר הם. לקחים אודות הביטחון העצמי והאיתנות הנדרשים כדי להצליח בחיים באשר הם.

לא בכדי ברשימת המלצות קריאה, שפורסמה בבלוג של אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, המליץ תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל "לחלק אותו בקורסי פיקוד בצה"ל, וגם לבעלי תפקידים בכירים יותר, שעומדים בנקודות החלטה הרות גורל וזקוקים לעידוד במקום שאין מי שיעודד אותם".

אייל, קצין צנחנים ושריון ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, כתב שהספרון של מקרייבן "עוסק במבחנים פיזיים ונפשיים, וכיצד ניתן לדעתו להתגבר עליהם. זה טקסט על שינוי, נחישות, התגברות על קושי… עוד אחד… ועוד אחד… עד שתבין שהתגברת; עבודת צוות, ועל השראה מאנשים שלצידך".

דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג בעת שירותו בצבא, (מקור: וקיפדיה).

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה קמפ סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל סטנלי מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

אנקונדה – עמק אחד יותר מדי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע אנקונדה שביצע הצבא האמריקני ב־2002 נעשה ללא כוחות אורגניים, תוך הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה וללא מוטת שליטה אחודה. התוצאה – בלגן אחד גדול ומיותר.

הספר "יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מתאר את מבצע אנקונדה, במהלכו פעלו יחידות מצבא ארצות הברית כנגד תשתיות טרור של ארגון אל־קאעדה והטליבאן בעמק שאח־אי־קוט שבאפגניסטן בשנת 2002. רשמית, המבצע הוכתר כהצלחה, אולם כשבוחנים לעומק את פעולת הכוחות הרי שהצלחה גדולה לא היתה שם. מה שכן הושג היה בזכות אומץ ליבם של הלוחמים על הקרקע שחיפו על שגיאות שלא היו צריכות להתרחש. לאלו לא היתה הצדקה רק משום שהאויב מקבל, כפי שנהוג לומר בצבא האמריקני, זכות בחירה ואינו פועל כפי שקיוו מתכנני המבצע.

המבצע כלל חדירה נסתרת של צוותי כוחות מיוחדים לנקודות שולטות בעמק, במטרה לספק מודיעין ולהכווין סיוע אש לעבר יעדים שיזהו בשטח. במקביל ינועו אל תוך העמק אנשי מיליציה אפגניים שהובלו ואומנו על ידי הכוחות המיוחדים. כוחות אלו יהוו את הפטיש ואילו את הסדן תהווה פריסה של כוחות חי"ר מונחתים ממסוקים שיחסמו את נתיבי הבריחה של פעילי אל־קאעדה מן העמק. שם המבצע נגזר מן הרעיון המבצעי שלו – כיתור העמק ויצירת לחץ על האויב שבתוכו עד להשמדתו, בדומה לאופן שבו צד נחש האנקונדה את טרפו. לכאורה זהו תמרון שהצבא האמריקני ביצע לא פעם במלחמת וייטנאם, אולם נראה כי מפקדיו התעקשו לבצע בדרך כמעט את כל הטעויות האפשריות.

הקומנדו הוא חזות הכל

למרות שארה"ב הטילה לאפגניסטן את מיטב יחידותיה הקרביות הרי שהפיקוד והשליטה, כמו גם היחידות שבחרו מפקדי הצבא להטיל למערכה, לקו בחסר. הטעות הראשונה היתה בבחירת הכוחות למבצע. למרות שרגימנט הריינג'רס ה־75, "כוח סער חי"ר מובחר, שחיבר בין החי"ר הקל למחויבות המבצעים המיוחדים" (עמוד 98), שהמשימה תפורה היטב למידותיו, הוצב באפגניסטן, אנשיו הוצבו במשימות אבטחה ולא הוקצו למבצע זה.

החלופה שנבחרה היתה איגוד כוחות שטרם פעלו יחדיו אשר כלל שני גדודים מרגימנט 'רקסאן' שבדיוויזיה המוטסת ה־101 (שזכתה לתהילה עוד במלחמת העולם השנייה) וגדוד מן הדיוויזיה ההררית ה־10, שמפקדה, הגנרל פרנקלין הגנבאק, פיקד על כלל כוחות החי"ר "רגילים" במבצע. מצב זה לא היה מיטבי, אולם היות ורבים "מהקצינים ומהמש"קים הוותיקים של 'רקסאן' וההררית 10, שירתו יחד בריינג'רס" (עמוד 98) נמצאה בין הכוחות שפה משותפת.

אולם זו לא כללה את אנשי יחידת הקומנדו הימי (ה־Navy SEALS), שהיוו חלק לא מבוטל מן הכוחות המיוחדים שפעלו במבצע. לצד אומץ הלב שהפגינו לוחמי היחידה היא מתגלה כיחידה אוטונומית, המנותקת מפעילות משותפת עם כוחות "רגילים" או מזרועות אחרות בכוחות המשולבים. אף שהיא מתמחה בפשיטות כירורגיות (ב־2011 זכו לוחמיה לפרסום בשל הריגת אוסאמה בן לאדן), נראה כי היא אינה מתאימה לקרב יבשתי משולב.

הבלגן חוגג

כל הכשלים שנמנו עד כה בהכנה לפעולה יצרו בשטח, במילים פשוטות, בלגן אחד גדול. בעוד שכוחות לא הגיעו בזמן ליעדם, או לחלופין נחתו בו משום שפקודת הביטול לא הגיעה בזמן, אנשי המיליציה האפגנית (לאחר שספגו ירי דו־צדדי ממטוסי חיל האוויר) סירבו לקחת חלק בלחימה. במקביל לתקלות אלו בולטת בספר דמותם של כמה ממפקדי השדה, רובם מצבא היבשה, אשר מצאו עצמם מנותקים בעומק השטח, תחת אש כבדה מצד כוחות גרילה מיומנים, וגילו מיומנות ויכולת מקצועית מרשימה.

לוטננט־קולונל (לימים גנרל) פול לקאמרה, "טיפוס חסון עם היסטוריה ארוכה כריינג'ר" (עמוד 226), אשר פיקד במבצע על גדוד חי"ר מהדיוויזיה ההררית ה־10, הוא מפקד שכזה. בטרם המבצע שם דגש בגדודו על ארבעה תחומים: כושר גופני, מתן עזרה ראשונה, תרגולות קרביות וקליעה למטרה, משום שלתפיסתו "בשדה הקרב יש רק שני סוגים של אנשים – קלעים ומטרות" (עמוד 227). הכנות אלו הוכיחו את עצמם כשכוחותיו נחתו הישר אל תוך מעוז ההתנגדות העיקש ביותר של אל־קאעדה בעמק. גדודו סיים את הלחימה למחרת ללא הרוגים הודות ליכולת הלחימה הגבוהה שהפגין.

עמק אחד יותר מדי

המחסור בכוחות חי"ר רגילים למשימות לא זוהרות אבל הכרחיות דוגמת חסימת ובידוד מרחב הלחימה, הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה והפעלת אגד כוחות רופף במקום כוחות "אורגניים", כפי שאלו מכונים בצה"ל, השייכים ליחידה אחת (אוגדה, חטיבה, גדוד), פגעו באפקטיביות המבצעית פגיעה אנושה. גם מוטת השליטה שהוגדרה למבצע לא היתה אחודה. גנרל אחד פיקד על הכוחות החי"ר המוטסים ואילו גנרל אחר, טייס תובלה לשעבר בחיל האוויר (ללא רקע בתחום) פיקד על הכוחות המיוחדים. פיצול זה הביא לנתק בתקשורת שבין הכוחות ולפערים בהבנת תמונת המצב בשטח.

צה"ל כמובן אינו חף מטעויות בהקשר זה. דוגמה בולטת לכך היא הקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, במהלכו שהו מפקדי שתי חטיבות (הנח"ל ו־401) באותו הבית ולא ידעו זאת. בהקדמה לספר כתב האלוף (לימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, אודות "הקלות הבלתי נסבלת בה לעיתים אנו חוטאים ביצירת מבני פיקוד ושליטה מסובכים ובלתי ישימים. חובה עלינו המפקדים לחתור לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב. זהו אחד היסודות החשובים ביותר בתורת הלחימה ובכל פעם בה אנו חוטאים לעקרון זה הקנס הוא מידי ועצום" (עמוד 8).

הקרב כאמור, לא השיג את מטרתו. הכוח האמריקני אמנם פגע והרג רבים מפעילי אל־קאעדה, אולם המטרה של המבצע לא הושגה והיריב התחמק בשנית מן הכיתור. בפרפרזה על מילותיו של הגנרל הבריטי בראונינג, בעקבות מבצע מארקט גארדן ("גן־שוק") במלחמת העולם השנייה, נראה שבמבצע  אנקונדה הלכו עמק אחד יותר מדי.