האיש שלא היה שם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע התפטר מתפקידו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, במחאה על סבב לחימה לא מוצלח עם החמאס. השר, שרצה להיות משה ארנס נוסף, מסיים כשהחותם העיקרי שהוא משאיר הוא מינוי הרמטכ"ל הבא. ישראל מצדה, חייבת לשאוף לתוצאה טובה יותר מול החמאס, בטרם הגעה להסדרה.

במאי 2016 נכנס למשרד הביטחון השר החדש, אביגדור ליברמן, והחליף את שר הביטחון משה יעלוןוהנה, חלפו שנתיים וחצי וליברמן החליט להתפטר מתפקידו, ימים ספורים לאחר סבב הסלמה קצר עם החמאס, מעשה שטל לב רם ב"מעריב" הגדיר כ"לכל הפחות חוסר אחריות וציניות פוליטית לשמה. אין פרס גדול מזה לחמאס". כתוצאה מכך נקלעה הממשלה לטלטלה וחוסר יציבות, רגע אחרי שהסתיים סבב לחימה בתוצאה לא טובה עבור ישראל. 

חפ"ש מחליף רא"ל

כניסתו של ליברמן לתפקיד נבעה מהמחלוקת שהתגלעה בין השר יעלון לראש הממשלה נתניהו, בנושא מינורי לכאורה, הטיפול בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה. בעוד שראש הממשלה הביע תמיכה בחייל ומשפחתו, בחר יעלון לגבות את מפקדי צה"ל. החייל הפך שולי במחלוקת עמוקה וחשובה בהרבה, שנגעה לעליונות שלטון החוק ולמידתיות וחוקיות הפעלת הכוח הצבאי. יעלו בחר להתפטר והוכיח אז שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים. במהדורה החדשה של ספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב יעלון כי "גם בדיעבד וממרחק הזמן אני רואה בפרשת אלאור אזריה כישלון מנהיגותי של ראש הממשלה נתניהו. משר החינוך בנט לא היו לי ציפיות. מליברמן ודאי שלא היו לי. אבל מראש הממשלה היו לי ציפיות, ובמקרה זה התאכזבתי" (עמוד 309). את החלל שנוצר בחר נתניהו למלא באמצעות דיל פוליטי עם מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה, ליברמן, שצידד באופן גלוי באזריה, קיבל את תיק הביטחון. 

השר היוצא, יעלון, השתחרר כסמל "בנח"ל המוצנח" (עמוד 47) ושב לקבע ב-1973, לאחר המלחמה. ב-1988 כבר פיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטה לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס. "בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן" (עמוד 65), כתב. המבצע המורכב בוצע בהצלחה. בהמשך שימש כרמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון במבצע "צוק איתן". השר הנכנס, לעומת זאת, שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בחברון ובמילואים שירת ביחידת תותחנים. אף שליברמן שירת כחפ"ש (חייל פשוט) ולא פיקד על אוגדה, הוא הגיע עם היכרות טובה מאוד של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במערכה בקיץ 2014, וכראש ועדת החוץ והביטחון.

משה ארנס. מהנדס אווירונאוטיקה שהיה לשר ביטחון בולט, (מקור: ויקיפדיה).

כשהישראלי הממוצע חושב על שר ביטחון שמגיע מרקע אזרחי ולשמו לא נצמדת דרגה בכירה כמו תא"ל או רא"ל במיל', הוא מיד חושב על עמיר פרץ. בעבר, התחברו לאסוציאציה הזו מלחמת לבנון השנייה והתמונה המביכה עם המשקפת. כיום נהנה פרץ גם מקרדיט ציבורי לא מבוטל בשל החלטתו להורות על מבצע "משקל סגולי", השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה, ובעיקר על שהחליט על פיתוח והצטיידות צה"ל במערכת "כיפת ברזל". האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון טובים מאוד (כשהבולט בהם הוא דוד בן-גוריון), שלא בלטו כחיילים, אך הצליחו להשפיע באופן מהותי על הצבא והמדינה. אמנם, השפעה גדולה מזו של האב המייסד, בן-גוריון, שהקים את מערכת הביטחון ועיצב אותה כרצונו, קשה להשיג אבל היו שרים שלא הסתפקו בתפקידם המסורתי כריבון השטחים ובמינוי הרמטכ"ל, תוך ניצול הארכת כהונתו בשנה נוספת כשוט לשמירתו בתלם.

משה ארנס למשל, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. בכהונתו הראשונה בתפקיד ניצל ארנס את מינוי הרמטכ"ל כאמצעי לכפות על צה"ל את הקמת זרוע היבשה. נראה שליברמן, כמו ארנס בשעתו, שאף לעצב את המערכת שהופקדה בידיו. עם כניסתו לתפקידו אימץ גישה ממלכתית, נמנע מלהתנגש עם הרמטכ"ל איזנקוט בסוגיית החייל היורה, והקפיד לגבות מפקדים שהסתבכו. את הדגש שם על שלושה תחומים: ההכרעה, זרוע היבשה ו"חיל טילים".

רצה ולא יצא: לא הטביע חותם

כבר בהופעתו הראשונה בוועדת חוץ וביטחון הצהיר ליברמן כי "כל עימות חייב להסתיים בהכרעה". למרות שמדובר בשאיפה ראויה, השאלה לאיזו מן הכרעה הוא התכוון נותרה עמומה. האם כיוון בדבריו לכיבוש מלא של עזה ולמיטוט החמאס או ליכולת של ישראל לכפות על הצד השני הפסקת אש על פי תנאיה, כפי שפירש בשעתו יעלון את המושג הכרעה בעימותים בהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים? לא ברור. השר חזר על חשיבות המושג גם כשהגיעה העת למנות רמטכ"ל והצהיר שייבחר במועמד שידבר איתו "במונחים של הכרעה וניצחון". השר ניהל תהליך ראוי וסדור, שבסופו נבחר מועמד ראוי מאוד, האלוף אביב כוכבי, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ן, אך נראה שמה שנשאר מההצהרות היא בעיקר עבודת מטה שכתב מועמד אחר לתפקיד, האלוף יאיר גולן. תפיסת הביטחון שכתב גולן, גורסת כי צה"ל חייב לשוב ולחתור להכרעה מול אויבים קטנים דוגמת חמאס, תוך הפעלה נחושה של כוחות היבשה בתמרון קרקעי, אם ברצונו להימנע מלסיימם אחרת ממלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". למרות שמדובר במסמך מקיף ומנומק, כלל לא ברור אם מערכת הביטחון תאמץ אותו, ומה יחשוב עליה, אם בכלל, השר הבא בתפקיד.

מימין: האלוף כוכבי ושר הביטחון ליברמן, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בנושא בניין הכוח הדגיש ליברמן את חשיבותה של זרוע היבשה וציין בראיון שמפקדה "צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל". למרות שקשה לראות מבנה היררכי שבו מפקד זרוע היבשה ייחשב לבכיר ממקביליו באמ"ן, אמ"ץ וחיל האוויר, שדרוג הזרוע הוא חיוני, וגם עולה בקנה אחד עם התפיסה שכתב גולן. אבל, באופן שהמחיש את מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר, השר לא הצליח לשכנע אף אלוף בולט (רוני נומה, אם להזכיר שם אחד) לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל יזם השר הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, כחלופה לחיל האוויר. הצבא מצדו, לא אהב את הרעיון, בשל עלות האחזקה הגבוהה ומשום למהלך עשוי להיות מחיר אלטרנטיבי שיגזול משאבים מכשירות של צבא היבשה המתמרן. לגישת המטכ"ל הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות תמרון קרקעי מהיר

כמו רה"מ נתניהו קיים ליברמן קשרים טובים עם הממשל הרוסי והיה שותף לעיצוב המדיניות ההתקפית של ישראל בחזית הצפון, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה מאוד של תקיפות חשאיות בסוריה כנגד יעדים איראניים, אוויריות בעיקרן. בחזית הדרום היה המצב שונה. ליברמן היה שותף למדיניות ההכלה והחתירה להסדרה של הממשלה כשלפתע הפך את עורו ודרש לאמץ מדיניות תקיפה יותר. ראש הממשלה חשב אחרת, ובהתחשב בכך שמערכה צבאית עשויה להביא את ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה היא נמצאת כעת, ואלמלא האופן שבו הסתיים הסבב האחרון היה בכך מן הצדק. ליברמן מצדו, חש שבכדי לשמר איזושהי מידה של אמינות בקרב בוחריו הוא חייב להתפטר. יתכן וזה הדבר הנכון מבחינתו, אך מוטב היה לחכות שבועיים, ולו רק בכדי לשלול הישג תודעתי מן החמאס.

בסיכומו של יום, ניתן לסכם את כהונתו במשרד כמי שרק עבר בו. המהלך המשפיע היחיד שעשה היה בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי. זה לא מעט. בסופו של יום המערכת היא האנשים שבה, ובוודאי שזהותו של מפקד הצבא משפיעה עליה באופן מהותי. כך עיצב בן-גוריון את הצבא באמצעות בחירת משה דיין לרמטכ"ל, רגע לפני שסיים את תפקידו ב-1953, וכך עושה, גם אם לא נתכוון לכך, ליברמן שעוזב עכשיו את משרד הביטחון. מנגד, קשה לומר שמדובר בכהונה שתואמת את מודל ארנס ודומיו.

אסטרטגיה שמיישמים בעיתוי הנכון

בסבב ההסלמה האחרון יישם החמאס אסטרטגיה של הליכה על הסף. פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל, חייבה את הארגון להגיב. אבל אין פירושו של דבר שהחליט "לשבור את הכלים". צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מלמדת כי הארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת. 

במאמר שפרסם בשעתו אודות מלחמת לבנון השנייה, טען אלוף (מיל') גיורא איילנד כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, הייתה הממשלה יכולה לבחור באפשרות שלישית, לצאת למלחמה. הדוגמה שהציג הייתה ההחלטה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה"הייתה זו החלטה אסטרטגית אשר הופרדה מהרמה הטקטית. ברמה הטקטית החליטה הממשלה לא להוציא את החלטתה לפועל באופן מיידי אלא להמתין להזדמנות. בינתיים במשך שנה שלמה, בין קיץ 1981 לקיץ 1982 התכונן הצבא ביסודיות למערכה", כתב. מדובר במודל שמוטב לאמץ. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב האחרון. בכדי לשמר את דימויה המרתיע בזירה הדרומית כמו גם בזירות נוספות, על ישראל ליזום, בעיתוי הנוח לה, מבצע קרקעי ואווירי ברצועה, שסופו הסדרה עם החמאס. 

המבצע הזה, אם יצא לפועל, יפול על כתפי השר החדש. ההתפטרות תיכנס לתוקפה במוצאי שבת ורשימת המועמדים להחליף את שר הביטחון ארוכה וכוללת, בין היתר, את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ (על תקן שר מקצועי שאינו ח"כ) ואת יאיר לפיד, על בסיס דיל פוליטי שיכלול את צירוף מפלגתו לקואליציה. המועמד הבולט הוא שר החינוך נפתלי בנט. אך עד כה נראה שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה ביחידת מגלן, לוחמני אך חסר הכרה במגבלות הכוח. בממשלת ימין הוא עשוי להיות מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להבין מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי. אם יזכה בתפקיד, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון וכמו בנט שירת בסיירת מטכ"ל, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.11.2018) 

"אי אפשר להפעיל כוח לא מידתי כשאין איום מהותי על חיי אדם"

אודיו

 

האלופה (במיל') אורנה ברביבאי מראיינת את גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות איום עפיפוני התבערה מרצועת עזה, הוויכוח על התגובה להם בקבינט הביטחוני-מדיני והאפשרות של פתיחת מבצע צבאי רחב היקף, והאופן שבו על הצבא להתמודד עם האתגר במונחים של הפעלת כוח, קטלני או לא.

(בתכנית רצועת הביטחון, "גלי-צה"ל", 18.07.2018)

קיץ מתוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסלמה שנרשמה ברצועת עזה בסוף השבוע מלמדת שהחמאס קובע את הטון, ושולט בגובה הלהבות, ואילו ישראל אינה ממהרת לצאת למערכה רחבה שסופה ותוצאותיה אינן ברורות. 

בסוף השבוע האחרון נרשמה הסלמה של ממש ברצועת עזה. זה כמאה ימים שחמאס, הצד החלש בעימות, הוא זה שמכתיב את הטון, את גובה הלהבות ואת משך ההסלמה. מקפיד להימנע מפגיעה של ממש באזרחים ומשגר או מעיף בלונים, בעיקר לעוטף עזה. ישראל, אף שאין להמעיט מערך המטרות שהותקפו (מנהרות הן נכס חיוני לחמאס והוא משקיע בהן משאבים רבים), נגררת אחריו כשהאינטרס הממשי היחיד שלה הוא בהשגת שקט במחיר נמוך ככל האפשר. גם הפעם הפסקת האש שהושגה לבסוף בתיווך מצרי תיבחן בהמשך השימוש הפלסטיני בעפיפוני ובלוני התבערה, ומכאן שבהחלטה של החמאס. 

מימין: רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן בסיור בגזרת רצועת עזה, (צילום: קובי גדעון/לע"מ).

ישראל, אף שאינה מקלה ראש באיום הנשקף מן השריפות הרבות, חותרת להשיג רגיעה ברצועה בכדי להקדיש את מירב הקשב והתשומות למתרחש בצפון, בסוריה. לכן נמנע צה"ל, עד כה, מלפגוע בחוליות המעיפות את הבלונים והעפיפונים, שכן הגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה, כפי שהביאה בעבר, לגרום להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. אך נראה שהסוגיה הפכה בישיבת קבינט לוויכוח של ממש בין השר נפתלי בנט, לרמטכ"ל גדי איזנקוט שהתנגד לדרישת השר לתקוף חוליות המעיפות שאל האם השר מצדיק פגיעה בילדים. כמובן שלא, השיב בנט, וטען שיש להסמיך את המפקדים בשטח לפגוע בחוליה כאשר מדובר בבגירים. על כך השיב הרמטכ"ל שתקיפה מן האוויר חוליות שמעיפות בלונים ועפיפונים מנוגדת "לעמדתו הערכית והמבצעית של צה"ל". למחרת כבר הצהירו חברי הקבינט, ובהם השר בנט וגם ראש הממשלה, כי ההדלפות מהקבינט הן סכנה של ממש ויש לחקור ולחפש את המדליף שכן, כמאמר השר כחלון, מדובר "בדיני נפשות". למרות הטונים הנחושים, קשה להניח שתתפתח כאן חקירה של ממש וסביר שגורל המדליף יהיה כגורל זה שהדליף את המצגת המפורסמת שהציג צה"ל בקבינט אודות תרחישי כיבוש הרצועה בעיצומו של מבצע "צוק איתן". 

בראיון לתכנית של בן כספית ופרופסור תא"ל (מיל') אריה אלדד ב"רדיו 103FM" הביע אמנם אלוף (מיל') גיורא איילנד תמיכה מסויגת בעמדת השר בנט, וטען שמי שמעיף עפיפוני נפץ דומה למי שמפעיל מטען חבלה וניתן לפגוע בו. אבל, טען, יש כאן סוגיה ערכית שכן "המעבר בין כלום לפצצת F-16 של 500 קילו זה קצת בעייתי, ואני מניח שאם היו מוצאים פתרון, נוסח הצלפים בקרבת הגדר. דהיינו, שאפשר לפגוע ברגל או בברך, במפריחי העפיפונים האלה, כולם היו אומרים שזה פתרון נכון כי אתה מנטרל את הסכנה, יוצר הרתעה, ואתה עדיין לא הורג נערים בני 12 ו-14". אף שהביע עמדה בשאלה, מתח איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ץ וכראש המל"ל, ביקורת על עצם העיסוק של הקבינט בנושא טקטי שכזה וציין שהמדיניות הישראלית נוסעת "לכיוון הלא נכון ויש לשנות את כיוון הנסיעה". לתפיסתו הפכה עזה לפני 12 שנים למדינה של ממש. להגדרתו, למדינה יש גבול ברור, "ממשלה מרכזית אפקטיבית, מדיניות חוץ עצמאית וצבא משלה". לפיכך, עזה היא ישות מדינתית, וישראל, לדבריו, תמיד העדיפה, "לעמוד מול ישות כזו ולא מול ארגוני טרור חסרי אחריות, ולכן עצם המציאות הזו אינה בהכרח רעה אלא מייצרת הזדמנות". 

מאחר ולישראל אין שאיפה למוטט את שלטון החמאס, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, הרי שמבצע צבאי רחב היקף אינו עומד על הפרק. לפיכך האפשרות הבאה היא חידוש הסיכולים הממוקדים ופגיעה בחוליות שיגור. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והחמאס הוא הבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. במבצע "עמוד ענן", למשל, הצליחה ישראל להרוג במכת הפתיחה את ראש הזרוע הצבאית של החמאס, אחמד ג'עברי. דוגמה אחרת, רלוונטית יותר, היא זו של התקופה שקדמה להתנתקות כאשר ישראל יזמה שורת מבצעי סיכול ממוקד כנגד הנהגת חמאס בהם נהרגו, בין היתר, אחמד יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי. הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, אמר בהתייחס לכך, כי "לפגיעה בצמרת חמאס יש השפעה על הארגון. זה לא יביא להיעלמות חמאס או לוויתור על מטרותיו, אבל אחרי רנטיסי, לא נותר לארגון מנהיג טבעי. יש חשש של הבכירים שנותרו לקבל את תפקיד המנהיג ובוודאי להצהיר על כך פומבית". הדבר אכן פגע בחמאס, אך לאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם, וזהו חיסרון מוכר וידוע של שיטת הסיכולים, הם מתוחכמים יותר ונחושים יותר מקודמיהם.

מפקדת גדוד חמאס בבית להיא, לפני ואחרי תקיפת צה"ל בשבת, (מקור: דו"צ).

הבלונים והעפיפונים, מסוכנים ככל שיהיו (טרם נפגע איש מהשריפות), אינם סיבה מספקת לפתוח במערכה. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מ"פ ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על שר, ואפילו היה מ"פ נועז ביחידה מובחרת, ועל כלל הקבינט. האלוף איילנד ציין בראיון שלישראל ישנו רק אינטרס ביטחוני מול החמאס בעזה – השגת רגיעה. ניתן, לדבריו לשאת ולתת עם הנהגת חמאס ולהגיע להסדר שיכלול הפסקת אש מלאה, חילופי שבויים וגופות ותכנית לשיקום הרצועה שלה ישראל שותפה בסיוע גורמים בינלאומיים. "אנחנו יותר מידי אובססיביים עם סיפורי הצדקנות שלנו, שכמה שהם רשעים וכמה שאנחנו צדיקים ולכן אתם לא נדבר, אז התוצאה היא כפי שהיא". 

סגירת מעברי רפיח המצרי וכרם שלום הישראלי, עליהם הוחלט באחרונה, שיחנקו את הרצועה, עשויים להוות את הדחיפה שתדרדר את האירועים לכדי עימות רחב היקף. על כן מוטב לה לממשלת ישראל לפעול בהתאם לרוח הדברים, אחרת אוגדה 162, המצויה בתרגיל רחב בדרום, עשויה למצוא את עצמה לוחמת בשטחי הרצועה ולא מתאמנת על כיבוש באר שבע, כפי שתוכנן בתרגיל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.07.2018)

הרינו מכריזים בזאת על המלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת החודש חוקקה הכנסת חוק שמסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להכריז על מלחמה לבדם, בנסיבות קיצוניות. השבוע התעשת הקבינט המדיני ביטחוני והודיע כי סמכות זו תישאר בידיו. עכשיו רק נשאר שחברי הקבינט יבינו שעם הסמכות באה גם האחריות. במלחמה הבאה תירוצים בנוסח "לא ידענו" ו"לא הבנו", לא יתקבלו. 

בתחילת החודש עבר בכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית", בעקבות הצעה של שרת המשפטים, איילת שקד. החוק, שראשיתו בהמלצות ועדה שבראשה עמד האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, נועד להסדיר את עבודת הקבינט ואת סמכויותיו שלא היו ברורות עד כה. בדו"ח שפרסמה הוועדה נכתב, בין היתר, כי "שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד". בעוד שהחוק הקודם הסמיך את הממשלה לבדה להכריז מלחמה, או לחלופין ליזום מהלך שעלול להוביל לעימות בעצימות גבוהה, הרי שהתיקון לחוק הסמיך לכך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני ביטחוני). 

שרי הקבינט מקבלים תדריך ברמת הגולן

שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).

והנה נפל דבר, ובעת אישור הצעת החוק השתרבבה "עז" להצעת החוק לפיה "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". כך, לבדם, הוסמכו שני נושאי משרה להחליט על מלחמה בנסיבות שההגדרה להן נותרה עמומה ונתונה לכל פרשנות מרחיבה או מצמצמת בהתאם לרצונם. ומה קורה אם ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון? מדוע לא נקבע שבמקרה כזה יהיה המחליט השני שר החוץ, למשל, ולו רק כדי שלא יהיה זה אדם יחיד? במקרה מעט פחות דרמטי עשוי שר הביטחון להיות מינוי מקצועי של אדם שאינו ח"כ. אדם כזה שימנה ראש הממשלה יהיה תלוי בו לחלוטין וכמעט תמיד יתמוך במדיניות שלו, וגם אז הופך הכלל המחייב שני אנשים להסכים על פתיחת מערכה, לריק מתוכן. 

חוק שאין מקביל לו במדינות המערב

לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, שכן הוא חסר את האיזונים והבלמים שהינם חלק מיסודות במשטר דמוקרטי. יתרה מכך, הוא מתעלם מכך שמלחמה מחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של בית הנבחרים, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרשת לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב. אין זה אומר שלנשיא האמריקני, המפקד מתוקף תפקידו על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. להיפך. הנשיא הוא מפקד הצבא ומוסמך להפעילו, אולם רק במבצעים מוגבלים. מתוקף כך למשל, הורה הנשיא טראמפ על התקיפות בסוריה

Lyndon B. Johnson, photo portrait, leaning on chair, color cropped.jpg

הנשיא ג'ונסון, פירש אישור מסויג של הקונגרס כהכרזת מלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

מלחמת וייטנאם למשל, היא פועל יוצא של החלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת בית הנבחרים בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית. בספרו, "הזנחת החובה" ("Dereliction of Duty") כתב הגנרל הרברט מקמאסטר, היועץ לביטחון לאומי עד לא מכבר וקצין שריון מעוטר בצבא ארצות הברית, שהנשיא ג'ונסון וקבינט המלחמה שלו כלל לא תכננו להסלים את העימות לכדי מלחמה ופירשו את ההחלטה "לתקוף את צפון וייטנאם כחלופה למלחמה ולא כמלחמה עצמה". בפועל, התקיפות האוויריות כנגד צפון וייטנאם הגבירו את עצימות המערכה לכדי מלחמה של ממש, שהיתה ארוכה, עתירת נפגעים וכושלת. הגנרל מקמאסטר גם האשים בספרו את המטות המשולבים דאז על שהזניחו את חובתם להבהיר את המשמעויות וההשלכות לדרג המדיני, ועל שלא לקחו חלק של ממש בשיח המתחייב בין הדרג המדיני לצבאי.

הקבינט התעשת, עכשיו שייקח אחריות

השבוע התעשת הקבינט והחליט להחזיר סמכות זו לידיו ולתקן את החוק בחזרה לנוסח המקורי, לפיו תידרש הצבעה של מחצית מחברי הקבינט בכדי להכריז על מלחמה או בכדי לאשר פעולה שכתוצאה ממנה עשויה לפרוץ מלחמה (הפצצת כור גרעיני בסוריה, למשל). נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמדו של הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו להתחמק מאחריות בטענה שלא היו בקיאים בסוגיות השונות, דוגמת היקף איום המנהרות במבצע "צוק איתן". תפקידם ואחריותם – לדעת. שרים אינם מחלקים לגופים השונים עצות מיניסטריאליות, כהגדרת שר הביטחון דיין ב-73'. הם מנחים לפעולה.

בהיסטוריה של מלחמות ישראל זכורים שרים שהיתממו, התחמקו והפגינו יכולת אתלטית מרשימה במטרה להימנע מקבלת אחריות פורמלית למהלכים. היו אף כאלה שהצביעו בניגוד לדעתם. הם חשבו שיש לפעול בכיוון אחד ואילו הצבא, וראש הממשלה הציעו חלופה אחרת. ובסוף, בהצבעה? נו, באמת.

מופז כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

כך למשל שר התחבורה שאול מופז, רמטכ"ל מוצלח שגם היה שר ביטחון טוב, הציע בשלהי מלחמת לבנון השנייה לראש הממשלה אהוד אולמרט רעיון למהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, לזה שהציע הצבא, שכלל ארבע אוגדות, שינועו מקו הגבול צפונה. מופז, שלחם בלבנון כמפקד חטיבה מרחבית בשל"ג, כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ומפקד אוגדת הגליל, והכיר את המרחב ככף ידו טען אז שבקבועי הזמן האלה המהלך לא ישיג את יעדיו ושמוטב לפעול באופן שונה. הוא שרטט לרה"מ מהלך שאפתני פחות, שהכיר במגבלות הזמן והמרחב וכלל גם פחות כוחות, והיה בו פוטנציאל להבאת הישג של ממש. הרעיון היה להניע את הכוחות מערבה מבלי לפעול כנגד המרחב הסמוך לגבול, ובמקביל להטיס כוחות צפונה, כך שישלטו על קו נהר הליטני ממזרח למערב, עד פאתי העיר צור. כך, באבחה מהירה אחת, ינתק צה"ל את כוחות החזבאללה ויימנע מהם נסיגה צפונה ותגבורות. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד. וכך גם שרים נוספים.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תכנית של ממש, היה ישים, אבל הרמטכ"ל דאז, חלוץ, ושר הביטחון דאז, פרץ, לא טרחו להתווכח עם הרעיון של מופז ברמה עניינית ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תכניות. הגדיל לעשות הרמטכ"ל וטען שהרעיון של מופז מגולם למעשה בתכנית שצה"ל הניח לפני הקבינט, אף שלא כך היה. ומופז? לאור טענת הרמטכ"ל השיב שאם כך זה בסדר והוא "בעד המלצת צה"ל". כך אושרה תכנית שראש הממשלה אולמרט לא אהב והשר עם הניסיון הצבאי הרב ביותר בקבינט בכלל התנגד לה. 

מימין: יגאל אלון ויצחק רבין במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949, (מקור: ויקיפדיה).

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע עתיר סיכונים שבבסיסו צליחת אוגדה בפיקוד אריק שרון את התעלה בתפר שבין שתי ארמיות מצריות והקמת ראש גשר בגדה המערבית שלה. במידה ויצליח, יהווה המבצע שלב ראשון בתכנית לכיתור הארמייה השלישית. במקרה וייכשל ינותקו הכוחות הצולחים, חטיבת צנחנים וכוח שריון, וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שנאמר לו שכלל הפיקוד הפיקוד הבכיר של צה"ל, בראשות הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד החזית חיים בר-לב וסגן הרמטכ"ל טל, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק בכדאיות המהלך. בתום הדיון הודיע אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח ופיקד במלחמת העצמאות על חזית הדרום, כי אינו בקי דיו בסוגיה בכדי להיות משוכנע בהצלחתה כפי שהיה הרמטכ"ל אלעזר, ועל כן אמר, "לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון". אלון נסע לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו והשתכנע בכך שהמהלך אפשרי. בישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל. 

הסיפור כאן הוא לא על תמרון יבשתי מוצלח אלא על שר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. החוק, לאחר שיבוטל הסעיף המקנה לרה"מ את היכולת להכריז מלחמה כמעט לבדו, יעביר באופן פורמלי את הכדור למי שממילא מחזיק בו כיום – הקבינט המדיני ביטחוני. בתקופה שבה ישנה מתיחות גבוהה בצפון ובדרום (שתמונת מטוס ה-F-35 של חיל האוויר מעל ביירות לא תרמה להפחתתה), וכשסיום שלטון אבו מאזן בגדה המערבית נראה לעין, ואתו האפשרות של פריצת סבב אלים גם באיו"ש, מוטב שיפנימו שעם הסמכות באה גם האחריות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.04.2018)

 

מי יקבל את ההחלטה? | מאת גל פרל פינקל וגלעד שר

רשומה רגילה

הכנסת חוקקה תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". אולם, ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק, ויש לשתף בהחלטות, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות. 

על רקע ההתחממות, ברטוריקה ובשטח, בגזרות העימות של ישראל בצפון ובדרום, ראוי לבחון בידי מי בישראל נתונה הסמכות להכרזת מלחמה. זה עתה חוקקה הכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. על פי החקיקה הקודמת הייתה סמכות זו נתונה לממשלה, אך החוק החדש מסמיך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי ("הקבינט"). נראה שבנוסח הסופי של החוק, וברגע האחרון ממש, הלך המחוקק צעד רחוק אף יותר: "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית.

הנימוקים לצמצום הפורום המכריע בשאלה הרת-גורל זו מתמקדים בייעול תהליך קבלת ההחלטות ובשמירה על סודיותו. על הליך קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל חיווה דעתו ראש הוועדה לבדיקת אירועי מלחמת לבנון 2006, נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) אליהו וינוגרד: "מסקנות הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה כמעט לא יושמו על-ידי הממשלה…המלצות הדו"ח הסופי לא יושמו, ולקחיו לא הופקו על-ידה". מבקר המדינה, בדו"ח על "צוק איתן" (2014), קבע בקשר לתהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני המבצע "צוק איתן" ובתחילתו: "סמכויות הקבינט, לרבות השאלה אילו נושאים נתונים להחלטת הקבינט, אינן מוסדרות ומעוגנות בכתובים…שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד…בנוסף לאי-עיגון סמכויות הקבינט, אין גם נורמה שבה נקבעה החובה להעביר מידע לקבינט….[למרות] שמידע זה היה חיוני לצורך קבלת החלטות".

בדצמבר 2017 אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של שרת המשפטים איילת שקד כי הממשלה תוכל להאציל את סמכויותיה לקבינט המדיני-ביטחוני, כך שיוכל להחליט על יציאה למבצע צבאי שעשוי, בוודאות גבוהה, להסלים עד כדי מלחמה. ההצעה עסקה בשני היבטים: האחד, מאפייני הפעולות הצבאיות בימינו, והאחר, דרכי עבודת הממשלה. היא התבססה על דו"ח ועדה בראשות האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, ובהן המלצות בנושא הכרזת המלחמה. בנימוקי ההצעה נאמר כי שוררת אי בהירות בנוגע לסמכויות הקבינט, שכן סעיף 40 (א) של חוק יסוד הממשלה קובע ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה", ואילו סעיף 40 (ב) של אותו החוק מבהיר ש"אין באמור בסעיף זה כדי לחייב החלטת ממשלה כולה כאשר מדובר בפעולה צבאית, הנדרשת למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור". הוועדה סברה, כי מוטב כי הממשלה תסמיך את הקבינט לכך, כדי לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות ולשמור על סודיות בטרם המערכה.

מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982) היו מעט מאוד מקרים שבהם ממשלת ישראל קיבלה החלטות סדורות מתוך הבנה ברורה שמדובר במהלך שטיבו עימות צבאי רחב היקף, או הפוטנציאל של עימות שכזה. דוגמה אחת להחלטה שכזו היא מבצע חומת מגן (2002) שבו הורתה הממשלה בראשות אריאל שרון לצה"ל להשתלט מחדש על הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. דוגמה אחרת היא החלטת הממשלה בראשות אהוד אולמרט להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה (2007), שמשמעותה הייתה אפשרות להסלמה לכדי מערכה בהיקף רחב. עם זאת, דווקא בשני אירועים שהסלימו למבצע רחב היקף או מלחמה, מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע "צוק איתן", האירועים התגלגלו כ"כדור שלג" והממשלה או הקבינט אישרו את המהלכים נתחים-נתחים בלי להכריז רשמית על מערכה רחבה, עד לשלבים מאוד מתקדמים. האופי המשתנה של המערכות בלחימה בעשורים האחרונים מכתיב לרוב התנהלות דרך שורה של הכרעות טקטיות, מתגלגלות ומצטברות זו על כתפי זו לכדי יצירה במצטבר ובדיעבד של הכרעה גורלית על מלחמה.

בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של הקונגרס, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרש מתן לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב בחייה של אומה. אין זאת אומרת שלנשיא האמריקאי, המפקד על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. מלחמת וייטנאם, למשל, נבעה מהחלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת הקונגרס בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית.

מקרה דומה אירע בישראל ב-2006. הממשלה אישרה את מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בידי חיל האוויר, בלי להבין לאן הדבר עלול להוביל. לדברי אלוף (מיל') משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל דאז, במלחמת לבנון השנייה "שגינו כמפקדים שלא הצלחנו לשנות את התפיסה הכללית…שאנחנו נמצאים במקום אחר – במלחמה, ולא בהמשך של הפעילות השוטפת". כשהצביעה הממשלה כעבור כשנה על תקיפת הכור הסורי, היא כבר הייתה למודת ניסיון וטרחה לבחון את המשמעויות לעומקן בסדרת דיונים.

האם חקיקה היא הדרך הנאותה לשינוי ההסמכה? לא בהכרח. ראשית כל, מפני שהכרזה רשמית על מלחמות הולכת ונעלמת, בעוד אירועים שמסלימים לכדי מערכה נפוצים כיום יותר. שנית, החוק הקודם אפשר החלטה על פעולה צבאית חיונית גם ללא החלטת מליאת הממשלה והיה מוסמך לקבל החלטות על מבצעים הדומים באופיים לאלו שניהלה ישראל ברצועת עזה בעשור האחרון. ויחד עם זאת, דווקא עקב האחריות הכוללת ושיקול הדעת הרחב ככל האפשר הנדרש בכגון אלה, ובמיוחד כשמדובר באירוע ביטחוני רחב היקף העלול לצאת משליטה ומגבולות גזרה, ראוי להביא את ההחלטה למליאת הממשלה. נימוקים של יעילות, מהירות תגובה, ואף חשאיות, אין בהם כדי לגבור על שיקול הדעת המעמיק, ניתוח המידע והחלופות, גיבוש מרבי של לגיטימציה מבית ומחוץ, ושמיעת כל מי שנושא באחריות: נבחרי ציבור המכהנים כשרים בממשלה, וכמובן נושאי משרה בזרועות השונות של מערכת הביטחון והמדיניות.

נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמד הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו לטעון כי לא ידעו או לא עודכנו, כפי שאירע בעבר, למשל בנושא איום המנהרות ב"צוק איתן". החוק אמנם מקנה לקבינט סמכויות רבות, אולם הלכה למעשה, בקבינט כמעט שלא עלה נושא להצבעה, שתוצאתה מנוגדת לעמדת ראש הממשלה. כשסמכות ההחלטה מרוכזת בידי שני אנשים (ואף בידי אחד – במקרה שראש הממשלה הוא גם שר הביטחון, כמו דוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, למשל), לא סביר שהחלטה תתקבל בלי תמיכתם של ראשי זרועות הביטחון, כפי שמוכיחות תולדות ההחלטה על התקיפה באיראן.

לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק במקום שיגיע לדיון בהם ככבאי המכבה שריפה. בנוסף, הן מן הטעם של האיזונים והבלמים המונעים ריכוז סמכויות גדול מדי בידי יחידים, והן כדי שבאחריות למהלך מדיני קרדינלי כמו מלחמה ושלום יישאו יותר משני נציגים נבחרים של העם, יש לשתף בהחלטה, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות.

עם האצלת החלטה כה גורלית מהממשלה לקבינט ואף לשניים בלבד מבכיריו, ראוי לשים לב לקביעתו הנוקבת של מבקר המדינה בדו"ח על "צוק איתן": "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". כל האמור לגבי הערכת המצב הנדרשת בתחום הביטחוני, לקראת עימות צבאי, כוחו יפה אפוא גם בתחום המדיני והדיפלומטי, ואף בתהליכי שלום למשל.

עו"ד אל"מ (מיל') גלעד שר, מח"ט שריון במילואים ומנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון ברק לשעבר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. 
גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 1050, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 03.05.2018)

"מבצעים עושים כשאפשר, מלחמה כשאין ברירה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל הזהירה השבוע בגלוי את איראן וחזבאללה מפני הקמת מפעלים לייצור טילים מדויקים בלבנון, אבל הדרג המדיני עוסק באיום ללא הקשר כולל, מה שעלול להתפוצץ לישראל בפנים.

השבוע פורסמה ב-Ynet ידיעה שולית לפיה צה"ל, כחלק מלקחי מבצע צוק איתן, רכש באחרונה אלפי מטולים מסוג "מפצח קל משקל", טיל כתף יעודי ללחימה בשטח בנוי, בעבור חטיבות החי"ר. ראש מחלקת אמצעי לחימה (אמל"ח) בזרוע היבשה, אל"מ אריאל אביבי, יוצא היחידה המובחרת מגלן, ציין כי הדבר ייתן בידי כוחות החי"ר הפועלים "בעומק השטח הקלה בנשיאת משקלים ללא פגיעה בביצועים. המהלך יביא לעצמאות מבצעית ומענה אש מדויק ואיכותי בזמנים קצרים". כשקוראים את הידיעה הזו כשלעצמה היא נראית כמעט חסרת חשיבות, אבל בבליץ המסרים שהעבירו השבוע בכירי הדרג המדיני והצבאי לאיראן וללבנון המסר שלה ברור  ישראל משחיזה את מאמץ התמרון שלה, גם לעומק.

תא"ל מנליס, הזהיר את לבנון מפני המשחק "האיראני בביטחון ובעתיד שלהם", (מקור: ויקיפדיה).

זה התחיל ביום ראשון, עם מאמר בתקשורת הערבית שפרסם דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, בו הזהיר את אזרחי לבנון מפני המשחק "האיראני בביטחון ובעתיד שלהם". מנליס התייחס לניסיון האיראני להקים בלבנון מתקני ייצור לטילים מדויקים. אמנם, טילים בעלי ראשי קרב כבדים ויכולת דיוק גבוהה כבר מצויים במספרים גדולים ברשות חזבאללה, ולהם גם טווח משמעותי. אולם עד עתה הצליח הארגון להצטייד בהם בעיקר באמצעות הברחות ומשלוחי נשק מסוריה ומאיראן, והנה נראה שמסתמנת מגמה לחתוך את המתווך או לפחות לקצר את הדרך. במאמר קבע מנליס, קצין מודיעין לשעבר, כי איראן וארגון חזבאללה הפועל בשירותה, הפכו את לבנון "למפעל טילים אחד גדול. זו כבר לא העברה של נשק, כסף או ייעוץ. דה-פקטו איראן פתחה סניף חדש, "סניף לבנון" – איראן זה כאן"

ישראל זיהתה את המאמץ האיראני להקמת תשתית ייצור טילים בלבנון כבר לפני זמן מה, ושיגרה מסרים מאיימים לחזבאללה. נראה שלמרות המסרים הללו בחרה איראן להמשיך בהקמת מפעלי הטילים, שכן לצד דובר צה"ל הזהיר גם ראש הממשלה נתניהו, בעת פגישתו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כי ישראל לא תסכים להתבססות איראנית בסוריה ותפעל למניעתה, ו"לא תקבל נוכחות של טילים מדויקים. אם נצטרך לפעול בלבנון נפעל". גם הרמטכ"ל איזנקוט ניצל את נאומו בטקס לציון 21 שנים לאסון המסוקים בקיבוץ דפנה סמוך לגבול לבנון, בכדי להעביר מסר מעבר לגדר ואמר כי החזבאללה "מפר את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, שומר על נוכחות צבאית באזור, מחזיק במערכות נשק ומתעצם ביכולותיו הצבאיות. מול האיומים הללו פועל צה"ל יום וליל". עוד ציין הרמטכ"ל כי הוא בטוח בעליונותה הצבאית של ישראל, "באיכות המפקדים והלוחמים וביכולתם להשיג ניצחון בעת מלחמה ולקבוע תוצאה גבוהה וכואבת לאויב".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה במלחמת לבנון השנייה, (מקור: ויקיפדיה).

ישראל, אם כן, משדרת מסר מאוד נחוש לאיראן ולחזבאללה, ללבנון וגם לקהילה הבינלאומית בנוגע לקו האדום שלה. "אנחנו עוקבים אחרי תהליכי העברות האמל"ח בכל גזרות הלחימה. זה דבר שהוא מאוד לא טוב, זה דבר שהוא מאוד מאוד רגיש, ומעת לעת כשיש צורך דברים יכולים להתרחש", אמר הרמטכ"ל בני גנץ לפני כמעט ארבע שנים בהתייחס להעברות אמצעי לחימה לחזבאללה ולמערכה בין המערכות. אם הדברים ייפלו על אוזניים ערלות אפשר להעריך בזהירות שהצורך יעלה ודברים עשויים להתרחש. אבל פגיעה במתקני ייצור הטילים עלולה להיות עילה לתגובה קשה מצד חזבאללה. גם לצד השני יש קווים אדומים. אחד מהם הוא פגיעה בלבנון והפרה של ריבונותה. לכן סביר שישראל, שמקרינה מוכנות ונחישות בעיקר בכדי להרתיע ולהרחיק מערכה, תפעל באופן חשאי. כבר היו דברים מעולם. על-פי פרסומים זרים תקפה ישראל ב-2007 כור גרעיני בסוריה מבלי שלקחה על כך מעולם אחריות. התקיפה, גם אם נחשבה כעבודה של חיל-האוויר הישראלי, לא הסלימה את המצב לכדי מלחמה. כשהיה רמטכ"ל נהג גנץ לומר כי "מבצעים עושים כשאפשר, מלחמה כשאין ברירה". עיקרון זה אכן מהווה כלל אצבע עבור ממשלת ישראל. אז מבצע אולי יהיה פה אבל מלחמה, רק כשלא תהיה ברירה. 

הדרג המדיני מחליט לא לקחת עמדה

ביום רביעי התקיים במסגרת הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שיח מפקדים שעסק בגורמים שמעצבים את מערכת הביטחון. אף שעיקר המושב עסק באתגרים העומדים בפני הצבא, נראה כי חלק מן הדוברים ראו את אחד האתגרים המרכזיים שלו לאו דווקא באחת החזיתות, בצפון או בדרום, אלא בממשק בין הדרג הצבאי הבכיר לדרג המדיני. במסגרת המושב הסביר ראש המל"ל לשעבר, האלוף (מיל') גיורא איילנד, כי לאחר מלחמת לבנון השנייה חש הדרג המדיני שהוא צריך להיות מעורב יותר, ובמערכות האחרונות ברצועת עזה "זה כבר הפך להיות בגדר של בדיחה", עד כמה עוסק הדרג המדיני בפרטים, שמצויים למעשה תחת אחריותם של אלוף הפיקוד ומטה. איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אג"ת באינתיפאדה השנייה, ציין כי ברמה הטקטית ישנה זהות בין המושג יסודיות לבין ירידה לפרטים. "היינו מ"פים", אמר, "אם היינו מ"פים יסודיים ירדנו לפרטים. בדקנו שהאיפוס של הצלפים במקום, וכולם עם מחסניות מלאות והמים לא משקשקים וכל אחד יודע את תפקידו ומספרי ברזל וכולי… והיינו מ"פים מאוד יסודיים כי ירדנו לפרטים. כשאתה היום בדרג המדיני יורד לפרטים טקטיים אתה ההפך מיסודי, אתה עוסק בפרטים הלא רלוונטיים". איילנד הזהיר מפני המלכודת שבעיסוק בפרטים, שכן מרוב עצים מפספסים לעתים את היער כולו. 

Msc 2004-Sunday Morning-1100-1300-IMG 0020.jpg

האלוף איילנד, אמר בכנס כי הדרג המדיני יורד לפרטים טקטיים ועוסק בעצם פרטים הלא רלוונטיים, (מקור: ויקיפדיה).

המשיך אותו האלוף (מיל') משה קפלינסקי. מי שהיה סגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, ביקש תחילה להבהיר כי העימות הבא עם לבנון לא יהיה במסגרת מלחמת לבנון שלישית, ו"אנחנו צריכים להתכונן למלחמת הצפון הראשונה", בו תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן. קפלינסקי, שעשה את עיקר שירותו בגולני ובלבנון, הדגיש כי מלחמה זו תהיה סיפור שונה לגמרי. לעתים, אמר, הדרג המדיני נמנע מלהביע עמדה, ואז אין זה משנה אם ישנה ירידה לפרטים ואם איננה. כך למשל, ציין, בנושא הפלסטיני נוח לדרג המדיני עם העמימות, מצב שמחייב את ישראל לשלם מחיר יקר. קפלינסקי ביקש להביא גם דוגמה הפוכה, אף שהדגיש כי את הידע אודותיה שאב מקריאת עיתונים, ואמר "שבכל מה שקורה היום במערכה שבין המערכות, כמו שאוהבים לקרוא לזה בצבא, בזירה הצפונית, אני חושב שמתנהל שיח מאוד-מאוד טוב בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. ואני רואה את זה לפי התוצאות". לתפיסתו ישנו סינכרון טוב בין ביקור ראש הממשלה ברוסיה לבין תקיפות כאלה ואחרות בלבנון, שגולת הכותרת שלו היא שהדרג המדיני החליט "לא 'לרוץ לספר לחבר'ה'. עושים את הדברים בשקט, עושים את הדברים נכון. כמו שצריך להיות. ואני חושב, ואני מעריך, שגם מתנהל שיח נכון בעניין הזה ואני רוצה לומר שזה אפשרי".

יתכן, אולם העיסוק במבצעים מיוחדים, תחומים בזמן ומרחב, שניתן לאמוד את תוצאותיהם בבירור (הושמד כך וכך\ נהרגו זה וזה) הינו טקטי מאין כמוהו. ממש כמו בנושא הפלסטיני, מלחמת הצפון הראשונה, כפי שכינה אותה קפלינסקי, מחייבת הבנה ברורה מהן מטרותיה של ישראל שמהם יגזרו משימות הצבא. הבעיה, שמלבד הצהרות נחושות ומאיימות, שלא לומר סיסמאות ריקות, נוסח "אם בתל-אביב יהיו במקלטים כל ביירות יהיו במקלטים", כמאמר שר הביטחון ליברמן השבוע, או דוקטרינת ראש התמנון, על-פיה ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה, שהציג השר בנט, הדרג המדיני לא מספק מדיניות סדורה וברורה. בדבריו הזהיר איילנד מכך שישראל מספרת לעצמה את הסיפור הלא נכון ומתעלמת מגורמים במשוואה שעשויים להיות קריטיים. להמחשה ציין כיצד במלחמת לבנון הראשונה, בה לחם כמג"ד, ישראל סיפרה לעצמה סיפור שטחי ושגוי לפיו הפלנגות הנוצריות הן בעלי בריתנו ואילו אש"ף הוא האויב והתעלמה מגורמים נוספים, ובהם המעורבות הסורית במדינה. "סיפרנו סיפור שדוף, שטחי לא נכון, יצאנו למלחמה והכל התפוצץ לנו בפנים". כשמדובר באיום שהטיפול בו עלול להוביל להתלקחות רבתי, הדרג המדיני חייב לעסוק בסיפור בהקשרו הכולל, על המעורבות הרוסית בסוריה, האינטרסים האיראניים במרחב, כמו גם הנסיגה האמריקנית מן האזור ולא רק בזווית הצרה של איום הטילים, החזבאללה הרעים וישראל הטובה. לגישתו של איילנד, הדיון הזה לא מתקיים כיום. נשאר רק לקוות שהוא טועה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.02.2018)

 

 

הלכו עם האמת שלהם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

זכותו של יהונתן גפן לומר שטויות נובעת מכך שהוא חי במדינה דמוקרטית, שגם לחם בכדי להבטיח שתישאר (כזו). דורון רובין שנפטר בסוף השבוע שעבר היה מאחרוני המפקדים המיתולוגיים של צה"ל. כבר אין כמעט מפקדים שכאלה בצבא, כלל וכלל לא בטוח שזה טוב.

יהונתן גפן, 2005, (מקור: ויקיפדיה).

לפני כמה ימים טען המשורר והפזמונאי יהונתן גפן כי הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה למ"פ בחטיבת גבעתי בכפר נבי צלאח, שבתורו הפגין קור-רוח ונמנע מתגובה, כמוה כז'אן ד'ארק, אנה פרנק וחנה סנש. בתגובה, אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על תחנת הרדיו גלי צה"ל להשמיע את שיריו או לראיין אותו. כאן נפתח עימות בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהודיע כי לשר אין כל סמכות שכזו. אפשר להבין את שר הביטחון, משום שהדברים שאמר גפן מקוממים. מה בין תמימי, לשלוש הנשים הללו, לא ברור. סנש היתה, אגב הוויכוח הציבורי על שירות נשים כלוחמות בצה"ל, לוחמת במנהלת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי, ואילו אנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים שביקשו, וגם הצליחו, לרצוח אותה, מצב שונה בתכלית מזה של הפלסטינים תחת שליטת צה"ל.

מנגד, כדאי היה לשר הביטחון לקרוא קצת ממה שכתב גפן לאורך השנים. בפברואר 65', כתב גפן בספרו "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002), התגייס "לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור" (עמוד 66). במלחמת ששת הימים כבר לחם בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון. "ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר? צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית. לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה. בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר" (עמוד 238).

הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה.

איפה ישנם עוד אנשים

בסוף השבוע שעבר נפטר האלוף (מיל') דורון רובין, ראש מה"ד לשעבר ומפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון). רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד אגדי, כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו השבוע בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר-רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.

מימין: הסמג"ד רובין והמג"ד צידון, לאחר ההשתלטות על בסיס המכ"ם המצרי, (מקור: צילום מסך).

הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, בתחילת שנות השישים. במלחמת ששת הימים כבר היה מ"פ טירונים בגדוד ולחם ברצועת עזה. עם שוך הקרבות השביע רובין את חייליו בכותל המערבי, בתום מסע מפרך. היתה זו ההשבעה הראשונה בכותל, מנהג שהפך למסורת בחטיבה ובקרב יחידות נוספות. כסמג"ד הנח"ל המוצנח במלחמת ההתשה, השתתף בפשיטה על בסיס המכ"ם הסובייטי המתקדם של חיל האוויר המצרי. רובין, שמעולם לא התרשם יתר על המידה מיחידות כוחות מיוחדים ולאורך מסלולו הצבאי התנגש לא אחת עם בוגריהן, הדגיש בראיון שהפשיטה היתה "הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".

במלחמת יום הכיפורים כבר היה מג"ד. לבקשת האלוף (מיל') יום טוב סמיה, פקודו משכבר וקצין האג"מ שלו בצנחנים, כתב רובין פרק לספרו האוטוביוגרפי, "מנהיגות ברגעים של אמת" (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014). בספר תיאר רובין כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים: "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי" (עמודים 456-457).

במלחמה לחם הגדוד בחזית הדרום, בחצי-האי סיני, והוטל עליו לנוע לוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. שם, ב-14 באוקטובר, בצומת "נווה-יורה", נדרש לבלום התקפה של שתי חטיבות שריון מצריות. רובין הפיק את המירב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה. כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן הוא "מכיר רק כיוון אחד – מערבה!", כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. בקרב השמיד גדוד הצנחנים, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל-האוויר וכוחות שריון מחטיבה 401 שהצטרפו בהמשך, חטיבת טנקים מצרית.

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמפקד בה"ד 1 קבע כי "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח, אפשר באמת ללמוד. לאחר מכן, כמח"ט הצנחנים, היה רובין חלק משרשרת מפקדי שדה מצטיינים שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. שלושה ימים בטרם המלחמה נכנס לתפקידו כמפקד חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. החטיבה בפיקודו נקלעה למארב בכפר עין זחלתא, לחמה בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי וספגה נפגעים רבים. לאחר ההלם הראשוני, התעשת ופיקד על התקפת נגד מוצלחת שלאחריה המשיכה החטיבה לעבר כביש ביירות-דמשק.

רובין, שסלד מפוליטיקה, נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"ל רפאל איתן. אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו הרף ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר מרובין, שנותר עם "חרא של הרגשה". בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים נוסח רובין. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות. בהספד שכתב בשעתו אביחי בקר על אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו כשהיה מ״פ בגולני ב-73', הוא ציטט את אלתרמן שכתב על עוג מלך הבשן ש"עכשיו אין אנשים כאלה", תמה תקופה. "אולי הם לא דרושים בכלל', הוסיף אלתרמן. כלל וכלל לא בטוח שצדק.

מה רצתה הממשלה להשיג במבצע?

לאחר שחרורו נכווה רובין בשורה של יוזמות כושלות בעסקים ובחיים הציבוריים. עם זאת צה"ל והביטחון הלאומי, כך נראה, נותרו עיסוק מרכזי בחייו. במאי 2016 פרסם רובין בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי לשר החינוך נפתלי בנט ולממשלת ישראל בעקבות המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רובין חשב שדרושים דברים אחרים. על הממשלה, כתב אז, להגדיר לצה"ל את מטרת המערכה כחלק מאסטרטגיית העל שלה. "מטרת מלחמה הנה מטרת על. לאן ברצונכם להגיע? כיצד ברצונכם לסיים המלחמה על כל הבטיה ומרכיביה? (פיסית, מדינית, תודעתית ועוד…) מהם ההישגים הנדרשים? מהם האילוצים? האם יש סדר עדיפויות ומהו? ומהו לוח זמנים לביצוע? זו חובתך אדוני השר (כחבר ממשלה), לנסח ולהגדיר לצה"ל באופן ברור בהיר וחד משמעי, מהם יעדיה האסטרטגיים של המלחמה אותה אתה מורה לצבע להוציא לפועל".

הבן של: מפקד גדס"ר נח"ל, ברק רובין, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

רובין, שבנו ברק לחם בקיץ 2014 כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, טען כי לשם כך אין צורך במזכיר צבאי. "נדרשת הבנה אסטרטגית המקפלת בתוכה את מהות הדיון והויכוח סביב מבצע "צוק איתן". מה היתה מטרת המבצע? (ישנם ניסוחים מגוונים שהושמעו ע"י שרי הממשלה\קבינט) "לחסל את החמאס", "להוריד החמאס על ברכיו", "לפגוע בתשתיות החמאס", "לחסל את מנהיגי החמאס". הראה לי אדוני השר, הצג את מטרת המבצע. מה רצתה הממשלה בה היית חבר להשיג עת הורתה לצה"ל לצאת למבצע".

בהרצאה שנשא עוד קודם לכן בפני סדנת אלפרדו שמנהל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, ציין רובין שבמהלך "צוק איתן" התקיימה ישיבת קבינט שמשכה 8 שעות. לדבריו, "אם יש חשיבה אסטרטגית ויש הבנה אז לא צריכים 8 שעות לשבת. שעה זה מספיק. כשקבינט יושב 8 שעות הוא ממציא את האסטרטגיה", ועוסק בגיבושה תוך כדי המערכה, ולא, כפי שנדרש, קודם לכן. מיותר לציין שרובין לא קיבל תגובה רשמית לשאלותיו. מוטב, בטרם המלחמה הבאה, שהקבינט המדיני-ביטחוני ידאג לבאר לעצמו מה ברצונו להשיג. רובין כבר איננו, והפוסטים שעשויים להיכתב אינם חשובים כשלעצמם. אבל הפעלת הכוח הצבאי מחייבת מטרה מדינית ונראה שישראל טרם ביררה לעצמה מהן מטרותיה במערכה עתידית בעזה, או לחלופין בצפון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.01.20187)