רק מבצעים משולבים של יבשה, ים ואוויר יכולים להכריע | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הגנרל הנאצי פון זנגר תיאר בספרו את חוויותיו כמפקד שדה בכיר במלחמת העולם השנייה, כמי שהבין שתבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת, והוסיף ללחום באופן מפוכח. תובנותיו מהלחימה נותרו רלוונטיות גם כיום.

המלצה משני מפקדים בכירים במילואים שלחה אותי לקרוא את הספר "ללא תקוה וללא פחד" מאת גנרל הוורמאכט פרידו פון זנגר־אטרלין (הוצאת מערכות, 1973) על חוויותיו כמפקד שדה בכיר במלחמת העולם השנייה.

פון זנגר, כתב בספרו כי "אפילו משהושגה הכרעה בקרבות מקיפים כאלו של סטלינגרד, עלמיין, טוניסיה ונורמנדיה – עדיין יכל המפסיד העקשני להמשיך בלחימת הנסיגה שלו במשך שנים. במקרה שלנו – לקינו באשליה אסטרטגית כוללת, שלא הובסנו באופן מכריע על־ידי תמרון נוסח המאה ה־י"ט. במלחמה המודרנית שוב אין תפישה זו תופסת" (עמוד 199). ההבנה שהתבוסה בלתי נמנעת לא מנעה ממנו לפקד על כוחותיו בכישרון רב עד לתום המלחמה.

ההיסטוריון הצבאי באזיל לידל־הארט כתב בהקדמה לספר שבמלחמת העולם הראשונה פון זנגר "חזה מקרוב במלחמת החפרות המערבית מנקודת ראותו של איש חיל הרגלים, דבר שהקנה לו חוש של ריאליזם טקטי" (עמוד 11). בהמשך עבר לחיל־הפרשים ובמלחמת העולם השנייה פיקד על כוחות שריון.

בטרם מונה למפקד דיביזיה בחזית המזרחית ב־1943 ביקר המחבר בבית־הספר לשריון. שם גילה כי "התקדמותה המנצחת של דיביזיית שריון, שהיתה מוכרת לי היטב, לעבר וורונאז׳ הוצגה לחניכים כמבצע לדוגמה, בעוד שלמעשה לא נתקלה הדיביזיה בשום התנגדות רצינית של האויב (כפי שהתברר לי לאחר מכן). הרגשתי עצמי נבוך לנוכח בטחונם העצמי הבלתי מוצדק של קצינים אלה – שהיה כה שונה מאוירת הספקנות של סביבתי הקודמת" (עמוד 16), כתב.

יש בשחץ שפגש פון זנגר בכדי להזכיר את ההיבריס ששלט בצה"ל בטרם מלחמת יום הכיפורים, שגרס כי השריון וחיל האוויר יטאטאו את צבאות ערב במערכה הבאה. הספקנות הבריאה עדיפה כמובן, כפי שגילו מפקדי ולוחמי צה"ל ב־1973.

"הבהרת פקודת משימה"

פון זנגר, שפיקד בחזית המזרחית על הדיביזיה המשוריינת ה־17, האמין "שלמיקומו הקדומני שלמפקד הדיביזיה יש גם השפעה פסיכולוגית על הגייסות. הוא יכול לצפות באנשיו ולוודא שפקודותיו מתבצעות במהירות – ולזאת חשיבות מכרעת. הוכח כבר כי הידיעה, שמפקד הדיביזיה עצמו נמצא בסמוך, החישה דברים ברגעים קריטיים" (עמוד 39).

יש בכך דמיון לאופן שבו פיקד האלוף (מיל.) אריאל שרון על אוגדתו בקרבות בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. גם הוא כמו פון זנגר מצא שאין תחליף לנוכחות מפקד האוגדה בסמוך לאירועים, כדי שיוכל להשפיע בנקודת הכובד.

דוגמה שהמחישה את הקרבות הקשים שבהם לחמה הדיביזיה שבפיקודו אפשר למצוא בסיפור, זניח לכאורה, על טקס הענקת עיטור לקצין צעיר, בפברואר 1943. "התייצב בפני מפקד חטיבת החרמ"ש 63, ואתו שלישו לויטננט לינדנבורג. מאז ימי נסיון הפריצה לעבר סטלינגרד שימש סגן צעיר זה לסירוגין כשליש חטיבתי, כמפקד גדוד וכמפקדה של החטיבה. ענדתי לו עיטור בטכס קצר בחדר קטן ואפל – ללא מילים; אף מילה שלי לא היתה יכולה להיות הולמת" (עמוד 62).

די לדמיין את היקף הנפגעים שספגה החטיבה בקרבות כדי להבין כיצד, שליש, גם אם קצין חי"ר בהכשרתו, יתפוס פיקוד על גדוד וחטיבה. לינדנבורג עוטר בצלב האבירים, העיטור הגבוה ביותר שהיה נהוג להעניק בצבא הגרמני דאז.

כשפיקד על הדיביזיה שלו בקרבות כנגד ראשי־הגשר שהקים הצבא האדום בגדה הדרומית של נהר הדוניץ, כתב, "ניצלתי את ההזדמנות לאמן את המפקדים אימון נוסף על־ידי כך שנתתי לכל אחד מקציני אפשרות לפקד בחזית. לבכירים שבהם נתתי מדי פעם לפקד למשך יום אחד על צוות־קרב חטיבתי, ולצעירים יותר – על גדוד. כדי למנוע את הסיכון בשגיאות, או באבידות בגלל חוסר ניסיון, סידרתי שיפקחו עליהם מפקדים מנוסים. לאחר מכן קיימתי דיונים על מהלך הפעולות, כמו בתמרונים" (עמוד 83). החינוך הזה לעצמאות מפקדים, הוא ערך שמוטב שגם צה"ל ישוב אליו ביתר שאת.

כמו קצינים גרמנים אחרים, גם פון זנגר תיאר בספרו את תפיסת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה, שאפיינה את הצבא הגרמני במלחמות העולם. הפקודה, כתב, צומצמה "רק להנחיות הכרחיות בקשר למשימה מסוימת, כדי שהמפקד הנוגע בדבר יהיה חופשי, ככל האפשר, בבחירת האמצעים הדרושים, לפי דעתו, לביצועה של המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 162). מנגד, היטלר, במנהיגותו הרודנית, עיקר וסירס הרבה מתחושת העצמאות של מפקדי צבאו.

לאחר הלחימה בחזית המזרחית מינה אותו היטלר לסייע בהגנת סיציליה. השליט הגרמני, כתב, לא עשה עליו "כל רושם. גם אין כל פלא בדבר, כי שנאתיו על כל התלאות שהביא על ארצי" (עמוד 87). תחילה לחם כנגד "הארמיה האמריקנית של פטון" (עמוד 105), ובהמשך, כמפקד קורפוס באיטליה, כנגד הארמיה של מארק קלארק בקרבות מונטה קאסינו.

לתפיסת פון זנגר, למרות כישרונם הטקטי בשדה הקרב לא השכילו מפקדי הצבא הגרמני "לתפוס את ההתפתחויות, שחלו באופן ניהולה של המלחמה, את ההתפתחות מלוחמת־יבשה טהורה אל מבצעים משולבים של יבשה, ים ואויר, שרק הם יכלו להיות מכריעים" (עמוד 116). לקח זה נשאר נכון, והמעבר של צה"ל לתפיסת לחימה רב־ממדית, עשוי ללמד על הטמעתו.

כל הסיבות להרגשת בושה

סוגיה נוספת, שאופיינית לקצינים גרמנים בכירים, היא הגישה האפולוגטית כלפי המלחמה בכלל והאנטישמיות בפרט. כשזה נגע להשמדת העם היהודי, כתב, חשו הוא וחבריו בושה עמוקה:

"לי במיוחד, נראתה האנטישמיות, שהופגנה על־ידי חלק גדול של האוכלוסיה, ושהתדרדרה למעשי־רצח, כשערוריה. נזכרתי בדבריו של ידיד יהודי ותיק שאמר כי "להרגיש בושה ממעשיהם של בני עמך, כשיש סיבה לכך, היא דרגה גבוהה יותר של פטריוטיות". כאן היו כל הסיבות להרגשת בושה – ההסתה נגד מיעוט גזעי כביכול, ההאשמות המסולפות והבלתי־מבוססות, סיאובה של מערכת מוסרית שהכל היו זכאים לצפות להגנתה. לא היתה כל חמלה לנשים ולילדים, וקו אופי סוטה זה אף שובח כ"עוצמה" על־ידי אלה, שערכיהם המוסריים התעוותו לחלוטין. כיצד יכלו אלה, שהניחו ידיהם האלימות על אנשים חסרי־מגן, לטעון שהם מייצגיו של אופי לאומי לוחם וחיילי?" (עמוד 142).

כנכד לניצול שואה הייתי שמח להאמין לפון זנגר, אך נראה כי כמו רבים אחרים (ובהם הגנרל ארווין רומל) הוא תמך במשטר הנאצי בראשיתו, ובניצחונותיו הראשונים, ששיקמו את הכלכלה הגרמנית ואת הגאווה הלאומית. משהחלה גרמניה להפסיד, תחילה במדבר המערבי ובחזית המזרחית, ובהמשך בחזית המערבית, שינה את טעמו.

ספרו המרתק של פון זנגר, קבע לידל־הארט, הוא מהמעניינים ומאירי העיניים שבספרי מלחמת העולם השנייה. איש, כתב ההיסטוריון הבריטי, "לא שרטט תמונה מאלפת יותר של תנאי־הקרב והבעיות הטקטיות של אותה מלחמה" (עמוד 11). לידל־הארט צדק, ואף שיש לקרוא בספר מבלי "לקנות" את החרטה המאוחרת של המחבר, הרי שלקחיו תקפים גם כיום.

יש ממה לדאוג, אבל כדאי לא להיתפס לבהלה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אף שאין לזלזל בחומרת האיומים מפניהם מזהיר האלוף (מיל.) בריק חדשות לבקרים מוטב לא להיתפס לבהלה, ולזכור גם שישראל היא מעצמה אזורית. מנגד, כשמסתכלים על התנהלות הממשלה במשבר הגל השני של הקורונה, קשה שלא להיות מוטרדים מהאופן שבו היתה פועלת במלחמה.

בספר "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" (הוצאת ידיעות ספרים, 1999) הציגה ג'יי קיי רולינג בפני הקוראים ייצור קסום בשם בוגארט המפחיד את כל הפוגש בו.

"הבוגארט היושב בחשכה בתוך הארון עוד לא לבש צורה. הוא עוד לא יודע איזו צורה תפחיד את האדם שבצידה השני של הדלת. אף אחד לא יודע איך נראה בוגארט כשהוא לגמרי לבדו, אך ברגע שאשחרר אותו, הוא יהפוך מיד לדבר שכל אחד מאיתנו מפחד ממנו יותר מכול" (עמוד 140), הסביר בספר פרופסור לופין הֶרמַיוֹני, רון ולהארי.

עד לאחרונה נראה היה שהבוגארטים היו יצורים קסומים בעולם העשיר שיצרה רולינג. אולם גם בעולם האמיתי, התברר, ישנם בוגארטים. אחד מהם הוא האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, שהפך למפחידן במשרה מלאה.

אין כמעט שבוע שבו הוא לא התראיין או פרסם מאמר וטען שהגענו לשוקת שבורה, בקשת שלמה של נושאים ביטחוניים, וכי ישראל היא כפסע מאסון של ממש.

בשבוע שעבר, למשל, הוא פרסם ב"הארץ" מאמר שבו טען כי "שנים רבות צה"ל עוסק בעיקר במערכה שבין המלחמות, ולא בהכנה למלחמה הבאה. תהליך זה משחק לידי האיראנים, שאינם נוהגים להגיב קשה (אם בכלל) על פגיעותינו באנשיהם ובתשתיות שהם בונים בסוריה. מטרתם היא להרדים אותנו כדי לאפשר להם להשלים בשקט את מלאכתם בביסוס מערך הטילים סביבנו, ולהימנע מליצור מתיחות ופיצוץ בטרם השלימו את מלאכתם. הם מחכים לשעת כושר שתתאים להם, וסבלנותם רבה מאוד".

בריק הוא אדם ישר ואמיץ, בשדה הקרב (שם התבלט כמ"פ טנקים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים) ומחוצה לו. חלק לא מבוטל מן הביקורת שלו מטריד ונכון כאחד. כך כשהלין על התרבות הארגונית הקלוקלת בצבא והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", וכך כשביקר את חוסר המוכנות של העורף.

אבל בלב הטענות של בריק עומדות שתי הנחות שפוגמות במהימנות שלהן. הראשונה, והחמורה פחות, היא הביקורת הנוקבת שלו על מוכנותם הירודה של כוחות היבשה של צה"ל, בדגש על הזנחתם בתקופת הכהונה של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט.

איזנקוט (בעצמו גולנצ'יק) דווקא הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה, וצה"ל בפיקודו התאמן יותר, הרבה יותר והשקיע יותר בזרוע היבשה (ובמערך המילואים). ההנחה השנייה, שניצבת כפיל בחדר בכל דיון שמנסה בריק לעורר, היא שהמלחמה הבאה תפרוץ בהפתעה, כמו אז בסתיו 1973.

המלחמה, דומה ל־2006 ולא ל־1973

בספרו "מתקפת פתע" (הוצאת דביר, 2019) קבע פרופסור אורי בר־יוסף כי "מתקפת פתע מוצלחת עלולה להמיט אסון על מדינת הקורבן. מתקפות "ברברוסה", פרל הרבור, יום הכיפורים ו־11 בספטמבר הותירו אחריהן לא רק הרס וחורבן אלא גם טראומה שנטבעה בזיכרון הלאומי" (עמוד 351).

אבל מוטב להשתחרר מהתחושה שישנם מעבר לגבול מנהיגים רשעים שזוממים למחות את ישראל מהמפה, ועמלים על תכנית נסתרת, זדונית לפתוח במערכה רב־זירתית שתמיט חורבן על המדינה.

איראן אכן שולחת גרורות (בדמות חזבאללה ודומיה) שמטרתן ליצור מאזן הרתעה בינה לבין ישראל, ולהרחיק ממנה את המערכה. אולם, אלו אמורות לאפשר לה חופש פעולה רחב, ולא לחייב אותה למלחמה.

נכון, בריק צודק בקביעתו שבניגוד להצהרות חלק מבכירי מערכת הביטחון איראן אינה נסוגה מסוריה, המהווה עבורה נכס אסטרטגי. מנגד, שורת התקיפות שביצעה ישראל (או שמיוחסות לה) שכנגד מטרות איראניות בסוריה, ולצידן הפיצוץ המסתורי שהמיט הרס על מתקן הצנטריפוגות בנתאנז שהתרחש לאחרונה, ומיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד, מציבים אותה בעמדת התגוננות. כל העימותים שניהלה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, התרחשו בשל החלטת ממשלתה להפעיל כוח צבאי בהיקף נרחב, ולא בשל מתקפת פתע נוסח מבצע "בדר", במהלכו צלח הצבא המצרי את התעלה.

ניתן, אם כן, להעריך שמדינה שספגה מתקפות מוצלחות רבות על בסיסיה המרוחקים וקרוב לבית, מבינה שאויביה ביססו עליונות מודיעינית, ואינה ממהרת לצאת למערכה.

בלי רהב, אבל גם בלי בהלה

כאשר החל משה ארנס את כהונתו הראשונה כשר ביטחון בשנת 1983, הזהירו אותו אנשי המודיעין מפני היכולות שבידי הצבא הסורי. ארנס, שבעברו כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון וידע כי סוריה היא מדינה ענייה, עם צבא מיושן יחסית ושלמנהיגה, חאפז אל־אסד האב, אין כוונה לפתוח במלחמה כנגד ישראל, סירב להתרשם. כשטענו קציני אמ"ן כי לסורים יכולות נ"ט מתקדמות, השיב, "אז מה, אתם לא יודעים מה יש לנו"?

ישראל היא מעצמה אזורית, וברשותה צבא חזק וכשיר, גם למערכה רב־זירתית. בארסנל של צה"ל ישנם מטוסי קרב וכלי טיס מתקדמים, צוללות חדישות, יחידות עילית מאומנות שעל־פי פרסומים זרים דוחקות את מעטפת המגבלות ופועלות בהיקף ובטווחים גדולים מבעבר (רק השבוע פורסם שחיל האוויר איגד את כלל היחידות המיוחדות שלו, ובהן שלדג ו־669, לכנף כוחות אוויר מיוחדים).

גם יכולות כוחות היבשה של צה"ל, ובוודאי יחידות החוד המבצעי שלו, שופרו משמעותית. לפני כשנתיים, למשל, בסיכום תרגיל חטיבתי, אמר הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 שלא ימצאו עוד "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה" ברדיוס של 1,500 קילומטר.

למרות הליקויים, שמתגלים מפעם לפעם, כדאי לזכור זאת ולבחון ולהתמודד עם האיומים בקור רוח. בלי רהב אבל גם בלי בהלה מיותרת.

"נגד אויב שאיננו יכולים לראות"

בספר שנוהגים לחלק למפקדים בצה"ל, כתב המחבר כי במלחמות העבר היה האויב גלוי בשדה הקרב וערוך במסגרות גדולות וצפופות, ואילו עתה "בדרך כלל אנו נלחמים נגד אויב שאיננו יכולים לראות. המכונה שולטת בשדה הקרב, ולכן אנו כבר לא נלחמים במסות גדולות, אלא בקבוצות קטנות" (עמוד 11).

התיאור הזה אינו לקוח מאיזה ספר שכתב מג"ד בצה"ל, שלחם במלחמת לבנון השנייה, שהשבוע מלאו לפריצתה 14 שנים, אלא מספר שפרסם בשנת 1933 סרן אדולף פון של מצבא גרמניה. בספר, "מנהיגות קרבית במלחמת העולם הראשונה" (הוצאת המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, מהדורה שלישית, 2007), תיאר את לקחיו מהמלחמה, שכוחם יפה גם כיום.

פון של, שלימים היה לגנרל בצבאו של היטלר, החל את מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, כסגן בצבא הגרמני, כשהוא "מפקד על מחלקת חי"ר" (עמוד 9). בהמשך פיקד על פלוגה במערכה בהרים הקרפטיים, ב־1917, בלחימה כנגד צבא הרומני. "יום אחד הופתענו מהתקפת האויב ונדחקנו אחורה לקצה ראש ההר. פרץ קרב עז עם כידונים ורימוני יד. לאחר שעה של קרב הצלחנו להדוף את הרומנים חזרה למורד" (עמוד 15), כתב על אחד הקרבות שבהם לחמו הוא וחייליו.

הוא וחייליו לחמו במלחמה הגדולה (כפי שכונתה עד למלחמת העולם השנייה), בה הטילו הצבאות לשדה הקרב מאות אלפי בני אדם מכל צד, ולחמו במגע ישיר עם חיילי האויב. אבל המגמה שזיהה אז רק הלכה והתחזקה עם השנים.

התמורות בלוחמה המודרנית הביאו לכך שבמלחמות שניהלו צבאות כמו צה"ל, רוסיה וארצות הברית, ובהן מלחמת לבנון השנייה, והמערכות שלאחריה, הכוחות כמעט שלא לחמו מטווח קרוב בפעילי האויב.

צבאות הטרור שסובבים את ישראל, כפי שהגדיר הרמטכ"ל אביב כוכבי את חזבאללה וחמאס, מיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים, נטמעים באוכלוסייה האזרחית ומסתתרים מתחת לאדמה ומפעילים אמצעי אש מרחוק.

ב־2006, למעט מספר מבצעים מיוחדים (פשיטת השייטת בצור, למשל) והקרבות שניהלו גדוד הסיור של הצנחנים במארון א־ראס, גדוד 51 בבינת' ג'בל והקרב של גדוד 931 של הנח"ל בע'נדוריה, היתה עיקר הלחימה כנגד אויב בלתי־נראה, שפגע וברח. על מהלכים התקפיים בכלל לא היה על מה לדבר.

זולת התקפה אחת שיזם הכוח המיוחד של חזבאללה בבינת' ג'בל, על כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד חגי מרדכי (שבה ספג כמעט שלושים הרוגים ונסוג כלעומת שבא), נמנע חזבאללה מלפגוש בצה"ל באופן ישיר.

אף שמאז 2006 יכולות חזבאללה וחמאס רק גדלו, הארגונים הבינו מזמן שבמגע ישיר יש לצה"ל יתרון מובנה, ולכן הם נערכים לפעול בהתאם לתפיסת "שדה הקרב הריק", להכות ולהיעלם.

בדיוק בגלל זה במערכה הבאה, בעזה או בלבנון, יש ליישם את הלקח שציין פון של בספרו, לפיו "ההתקפה היא הדרך הטובה לצמצם את אי־הודאות" (עמוד 70), שכן היא מפעילה לחץ על האויב, כאשר כוחות היבשה מגיעים למגע ישיר עמו, מאתרים אותו עבור גורמי האש והמודיעין, ומייצרים אצלו תחושת נרדפות בשטחו.

לקח חשוב נוסף שמופיע בספר, נוגע לכך שבזמן שלום נוהגים צבאות לקיים אימונים שמדמים מצבים שגרתיים וידועים מראש, אשר להם פתרונות קבועים. "המצבים אשר כל אחד מתעמת איתם במלחמה הם בדרך כלל מעורפלים, מסובכים מאוד ואף פעם לא מתאימים לפתרון על פי הספר. צריך להתעמת איתם במחשבה שאיננה כבולה בסדרה של רעיונות ופתרונות קבועים וידועים מראש" (עמוד 58), כתב.

אין מלחמה מאז שלא הוכיחה שצדק. צבאות שהשכילו להתאמן בהתאם ולהכשיר את מפקדיהם לחשוב באופן יצירתי היו מוכנים לכך. מי שנשארו תקועים בשבלונות, שילמו מחיר יקר.

מה שצריך להטריד את כולנו

אבל מלחמה מושפעת לא פחות ולעתים אפילו יותר מקבלת החלטות אסטרטגיות בדרג הבכיר, מאשר מהלחימה בשדה הקרב (אף שגם שם מוטב לנצח). ולא בכדי נהג לומר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, כי "מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב".

אם יש ליקוי שמוטב שבריק יתריע ויזהיר מפניו הרי זה התנהלות הממשלה במשבר הנוכחי. שורה של אישי ציבור, בהם כאלה שחקרו את מלחמת לבנון השנייה או שימשו במהלכה בתפקידי פיקוד בכירים, מתחו השבוע ביקורת נוקבת על האופן שבו מקבלת הממשלה החלטות במשבר הקורונה. ואם כך היא מתנהלת במגפה, כיצד תפעל במלחמה?

היו מי שהשוו את מחדלי הניהול של הגל השני של המגפה למלחמת יום הכיפורים. במבט מן הצד, דומה שההשוואה עושה עוול לקברניטי 1973. אמנם הממשלה, בראשות גולדה מאיר, התעלמה מהאותות שהתריעו על המלחמה מבעוד מועד, אולם מרגע שפרצה התעשתה וקיבלה החלטות אמיצות (תוך מחויבות להשלכות שלהן).

הרמטכ"ל, דוד אלעזר ("דדו"), תפקד למעשה כאחראי העיקרי על הטיפול במשבר, קיבל גיבוי ותמיכה מהממשלה, ובסך הכל ניהל את המלחמה היטב ובקור רוח. לאחר המלחמה אמנם התנערו השרים וראש הממשלה מאחריותם לה, אבל לפחות במהלכה הם לא מצמצו.

כיום, למרות המלצות כלל הגופים המקצועיים, טרם מונה אדם שינהל את המשבר ("צאר קורונה"). המועמד המוביל הוא האלוף אמיר אבולעפיה, ראש אג"ת לשעבר. אבולעפיה, יוצא חטיבת הנח"ל, הוא מפקד מצוין וקצין דעתן, אבל בצה"ל נהוג שהאחריות באה עם הסמכות, ואפשר להעריך בזהירות שבכל האמור במשבר הנוכחי זה לא יהיה המקרה.