זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

john-le-carré

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

646684

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר ומנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה על-פי ספרו.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

MV5BZGMzYWE2NTQtY2RiMy00NTQ1LWJkZmEtMjViNjRhMWE3MmY4XkEyXkFqcGdeQXVyMzQ5Njc3OTg@._V1_

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.

מודעות פרסומת

צוק איתן – הגרסה הבריטית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לרוע מזלם של עזה ותושביה, הרצועה היתה שדה מערכה הרבה לפני המאה ה-21. במאמר זה סוקר גל פרל, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, את ספרו של ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל: 1917". אלו אתגרים עמדו בפני הבריטים שניסו לכבוש את עזה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומה הדמיון והשוני בינם לבין האתגרים שעמדו ועומדים בפני צה"ל במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על רצועת עזה בלהב הקרב, אז והיום.

"ארבע תמות מרכזיות של מעשה המלחמה שזורות כחוט השני לאורך הספר, והן מדגישות בעיות יסוד בניהול קרבות ומלחמות, בכל הזמנים: המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם" (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9).

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" (הוצאת מודן, 2012) הוא ספר שנכתב בידי ההיסטוריון הצבאי, ג'ון ד. גריינג'ר. הספר מתאר את המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית.

מח

מח"ט הצנחנים דאז, אל"מ אמיר ברעם, (צילום: דו"צ).

מיזם תרגום הספר הוא פרי יוזמת המעבדה התפיסתית באגף המבצעים של צה"ל, בשיתוף עם חטיבת הצנחנים ומפקדה, אל"מ אמיר ברעם (לימים תא"ל). בראיון שערך אתו בשעתו עפר שלח נכתב כי "עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה ‭2‬' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה." למען הגילוי הנאות יש לציין שברעם היה המג"ד שלי בצנחנים, והערכתי אותו מאוד.

מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08

מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08.

המטרה שבהוצאת הספר לאור בעברית היא העמקת הידע הצבאי ההיסטורי, כמו גם הידע המבצעי והתפתחותו בקרב קצונת השדה הצעירה בצה"ל. אף שהמערכה השפיעה השפעה עמוקה על האופן שבו עוצבו הישויות הגיאו-פוליטיות במזרח התיכון למשך המאה העשרים כולה, ישויות המצויות כיום בחלקן בתהליך פרגמנטציה (סוריה, עיראק ולבנון רק לשם הדוגמה ומדינות נוספות עשויות לחוות תהליכים דומים), לא תורגמו (ואף לא פורסמו מחקרי מקור) ספרים רבים אודותיה. המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, שאינם רק מאפשרים הבנה יותר טובה את אשר התרחש כי אם גם מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שהוא היום.

220px-General_Allenby

גנרל אלנבי, הוביל את הבריטים מתבוסה לניצחון.

הספר נפתח בתיאור קרב עזה הראשון והכושל של חיל המשלוח הבריטי, בפיקוד גנרל מאריי. לאחר ההפסד הצורב מונה למפקד הצבא הגנרל אדמונד אלנבי, שלחם קודם בחזית צרפת: "ראוי לזכור, שאלנבי קיבל את הפיקוד על צבא מובס ומדוכדך, הסב אותו מקצועית ומוראלית, כדי לנצח ולהביס אויב אימתני ומנצח. נוספו לו כוחות מעבר לאלה שהיו בפיקודו של גנרל מאריי, אולם לא רבים כדי לעשות את השינוי ולהפוך לכוח הכרעה. בנוסף לשינוי המוראלי ולשיקום המבצעי, הייתה זו השיטה שלו כיצד להפעילם – התכנון נעשה באופן המייחד והמיוחד לו" (עמוד 259).

בראש המגינים על עזה עמד הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. הכוח משסר למרותו היה מיומן, ערוך היטב ומצויד כיאות על-מנת להגן עליה. בספרו עומד גריינג'ר על העובדה כי בסופו של חשבון גילה החייל העות'מאני כישורי שדאות, חיילות וקשיחות בסיסית שעלו על אלו שהפגין החייל הבריטי. נוכח הכישלון הצורב גנרל אלנבי קיים תהליך שיקום וחזרה לכשירות בחיל המשלוח, והחדיר רוח הלחימה במפקדים ובחיילים. בניגוד לקודמו נקט אלנבי בתחבולנות והעזה במקום לתקוף את עזה בחר אלנבי להשקיע את המאמץ העיקרי דווקא בכיבוש באר-שבע, כאשר תקיפת עזה נועדה להטעות את הצבא העות'מאני. המהלך הפתיע את הכוחות העות'מניים ואלו מצידם נקטו בקרב נסיגה והשהייה. קרב שבו הפגינו שוב את יכולתם הקרבית הגבוהה.

נוסף על הספר ראוי להתעכב גם על ההקדמה המצוינת שכתב לספר מח"ט הצנחנים, ברעם, המנתחת את הלקחים ואת הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר, אשר נותרו רלוונטיים לימינו אנו:

חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי

חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי.

"הקרקע 'בוגדנית' והמתעתעת של חבל הבשור, המוכרת לנו מהתרגילים בצאלים, בשילוב מושכל של עמדות לחימה מאוישות במקלעי 'מקסים' גרמניים (MG08) שכיסו שטחי השמדה מטווחים מראש על-ידי תותחים מסוג 'הוצ'קיס' הנגררים על-ידי פרדות – נטרלו את יתרונו של התוקף הבריטי ועשו שמות בלוחמיו. הספר חוזר על הלקח הנצחי שעדיפות טכנולוגית בנשק, חיל נייד ויתרון מספרי של התוקף עלולים להפוך לחסרי משמעות בגלל תנאי הקרקע – הגורם היציב והקבוע ביותר בשדה הקרב. בעוד שכיווני השלוחות, כיווני הזרימה וקווי האגן לא השתנו במשך 95 השנים האחרונות… החליפה התכסית האורבאנית והצפופה של ימינו את 'הבוקאז' העזתי של 1917, של משוכות צבר (סברס) צפופות, ואשר כמו בנורמנדי, נוצל היטב על-ידי המגן. 

התקפת כוחות היבשה של צה

המתקפה הקרקעית במבצע "עופרת יצוקה" היתה זהה בכיווניה את זו של כוחותיו של אלנבי.

אין זה מקרה שכיווניה וזוויותיה של ההתקפה במבצע 'עופרת יצוקה' יהיו בדיוק אותם כיוונים שנבחרו על-ידי הבריטים במערכת עזה הראשונה והשנייה בשנת 1917, ואנחנו הרי עתידים להילחם שם שוב. הספר, אם כן, יעזור לקורא להכיר יותר טוב את הקרקע ולהבין את חשיבותה של הטקטיקה בגזרת לחימה מוכרת" (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמודים 11-12).

וינטר__w475h390q80

מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר, (צילום: דו"צ).

הספר כאמור, יצא בשנת 2012. שנתיים לאחר מכן לחמו כוחות צה"ל, שוב, ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן". אמנם, התמרון הקרקעי במבצע האחרון לא דמה למערכה הקרקעית הקודמת ברצועת עזה, אולם מספר לקחים העולים ממנו כוחם יפה גם עתה. ובהם למשל, השימוש שעושה האויב בשטח (תכסית ותבליט כאחד). ניכר כי הניתוח של ברעם בהקשר למורכבות השטח הבנוי מדויק. דוגמה בולטת לכך מהווה הקרב בו לחמו כוחות מחטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, על מנת לסכל את חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין. לקח נוסף נוגע למוכנות הכוחות. על מנת להצליח במערכה נדרש הגנרל אלנבי לשקם ולאמן את חיל המשלוח שבפיקודו. מכאן שחובה לקיים כשירות גבוהה בצבא היבשה. הוא זה הנושא בעיקר הנטל בשעת הלחימה, מצוי בשיא החיכוך עם האויב ומביא להכרעה ולפגיעה קשה בו. לקח זה מקבל משנה תוקף נוכח קריאת הפרק בדו"ח המבקר אודות מצב הליקויים במוכנות מערך המילואים של צה"ל שפורסם לאחרונה.

הקריאה בספר מלמדת כי עזה היתה ונותרה סוגיה סבוכה, שכוחות צבא שונים לאורך ההיסטוריה נדרשו לחשיבה יצירתית על מנת להתמודד עמה בהצלחה.

(פורסם במקור כטור אורח בבלוג "הינשוף", 04.01.2015)