מתבוסה לניצחון – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

• פורסם ב"בין הקטבים"
• יולי 2021

"מתבוסה לניצחון" (הוצאת מערכות, 1977),

מאת גנרל ויליאם סלים,

Defeat Into Victory", By William Slim"

תרגום: אריה חשביה,

מכיל 390 עמודים.

האתגר שעומד בפני המצביא הצבאי אינו רק להעריך נכונה או "לדמיין", כמאמר לידל הארט, כיצד ערוך האויב (לידל הארט, 1986, עמ' 11), אלא הוא גם לגבש מענה מתאים בדמות תפיסה אסטרטגית ובתוכה תפיסת הפעלת כוח רלוונטית.

הפילדמרשל ויליאם סלים, מפקד קורפוס בורמה של הצבא הבריטי (ובהמשך מפקד הארמיה ה־14) במלחמת העולם השנייה ומצביא שסיפורו הוא בבחינת דוגמה מובהקת למפקד ברמה המערכתית שנדרש לדמיין ולגבש כוח צבאי לכדי כוח לוחם אפקטיבי, הציב מענה רלוונטי מול היערכות האויב. את סוגת ספרי הזיכרונות שכתבו מפקדים (בעיקר בכירים) על המערכות שעליהן פיקדו, יש לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". לא פעם ניתן לסווג ספרים אלו, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, תחת הכותרת "כמה טוב הייתי". אין זה המקרה בכל האמור בספר זה.

ראשית, משום שלמרות הוויכוחים ההיסטוריים שתמיד נלווים לספרים כאלה, ישנה הסכמה ולפיה סלים תיאר את האירועים כהווייתם. שנית, סלים היטיב, יותר מרבים אחרים, לתאר באופן קולח את האירועים, את האופן שבו זיהה את הצורך בשינוי הדרוש בהפעלת הכוח, ואת גיבוש תפיסת ההפעלה והאסטרטגיה הרלוונטית לאתגר המבצעי, את בניין הכוח שקיים כדי שכוחותיו יוכלו לממש את היעדים שהציב, ולבסוף את הפעלת הכוח היה נתון לפיקודו.

בספר שכתב, "מתבוסה לניצחון", אף שהוא בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, תיאר סלים באופן קולח, נהיר ומרתק את הדרך שעשו הכוחות תחת פיקודו מן התבוסה והנסיגה מבורמה לעבר הניצחון בזירה זו על הצבא היפני. סלים, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה בקרב גליפולי ושעוטר בצלב הצבאי על גבורתו, פיקד בראשית מלחמת העולם השנייה על חטיבת חי"ר הודית שלחמה בצבא האיטלקי באתיופיה, ובהמשך על הדיביזיה ההודית ה־10 בעיראק. ב־1942 הוא הוזעק לקבל את הפיקוד על הקורפוס הבריטי בבורמה שספג תבוסה קשה מידי הצבא היפני.

לנצח בתחרות הלמידה ולחשל את החרב

"היינו כמתאגרף עיוור המבקש להכות ביריב לא־נראה ולבלום מהלומות שאין הוא יודע כי הן מכוונות אליו, עד שהן פוגעות בו" (סלים, 1977, עמ' 25), תיאר סלים את המציאות שאותה פגש כשנכנס לתפקידו.

הצבא הבריטי, קבע סלים, פיגר בתחרות הלמידה אחר אויבו היפני ושילם על כך מחיר כבד. בעיני יחידות הקורפוס, הבריטיות, הנפאליות וההודיות גם יחד, הוא כותב: "היה הג'ונגל מקום זר ואימתני; לנוע ולהילחם בו – זה היה סיוט. נטינו יותר מדי להגדיר את הג'ונגל כ"בלתי־חדיר", ואכן היה בלתי־עביר לתובלה הממונעת שלנו, לאספקה המסורבלת ולחוסר־הניסיון שלנו. בעינינו היה הג'ונגל אך ורק מכשול לתנועה ולראות; בעיני היפאנים הוא היה אמצעי מבורך לתמרון בהסתר ולאפתעה. היפאנים הפעילו עוצבות שאומנו וצוידו במיוחד לשטח מיוער ומבותר על־ידי נהרות, ואילו אנו השתמשנו הגייסות שאימונם וציודם – במידה שהושלמו – נועדו למדבר הפתוח. היפאנים קטפו את הפרי שהיו ראויים לו, בשכר ראיית־הנולד והכנה יסודית: אנו שילמנו את הקנס על מחדלינו בשני התחומים הללו" (סלים, 1977, עמ' 83). נוסף על כך, ציין סלים, בלט הצבא היפני ברוח הלחימה של אנשיו (שם, עמ' 381).

הדבר דומה במידה רבה ליכולת של הצבא המצרי לעקוף את צה"ל במרוץ הלמידה שקדם למלחמת יום הכיפורים, ולייצר באמצעות הצטיידות בטילי נ"מ ונ"ט יתרון טקטי שהביא אותו לעמדת יתרון מערכתית (אלמוג, 1997, עמ' 7).

לאחר הנסיגה מבורמה נדרש סלים להפוך שוב את הקורפוס שלו ליחידה לוחמת ולגבש מענה רלוונטי לאתגר המבצעי שניצב בפניו. העקרונות שלאורם תכנן את כל המבצעים היו אלה: "א) המגמה העיקרית חייבת להיות התקפית; ב) הרעיון המרכזי שעליו תושתת התכנית חייב להיות פשוט; ג) יש לזכור רעיון זה כל העת, ועל כל השאר להיות מוכפף לו; ד) התכנית מוכרחה לכלול את יסוד האפתעה" (סלים, 1977, עמ' 153). את כללי התכנון שלו צריך כל מפקד בצה"ל לראות לנגד עיניו כל העת. אף שאת ניסוח פקודות המבצע למערכה הותיר בידי מטהו, התעקש סלים לנסח תמיד בעצמו סעיף אחד, הקצר ביותר, שנגע לכוונה (בצה"ל נקרא מושג זה המטרה). סעיף זה, כותב סלים, הבהיר "את כוונתו המדויקת של המפקד. זוהי הבעת רצונו הקובעת, שלאורה חייבים לפעול כל קצין וכל חייל בארמיה, במשך כל המבצע. משום כך צריך המפקד בעצמו לנסח סעיף זה" (שם, עמ' 154).

את תקופת האימון ועיצוב הכוחות כינה סלים "חישול החרב". הוא תבע מאנשיו לגלות יוזמה ולוחמנות, אך לצד זאת הוא תבע מהם מקצועיות בהפעלת הכוח (שם, עמ' 130). דרישה זו טבועה בקרב לוחמי צה"ל ומפקדים זוטרים ובכירים כאחד. כך למשל נהג אל"ם דרור וינברג ז"ל, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על גדוד הצנחנים 890 בלחימה בדרום לבנון (ונהרג לימים כמח"ט יהודה), לומר לפקודיו שהמוטיבציה חשובה: "אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו" (לוינשטיין־מלץ, 2010, עמ' 161).

במקביל לאימונים ביקש סלים לנטוע בלב אנשיו תחושת עליונות על האויב: "עשינו זאת בשורה של מבצעים התקפיים קטנים, מתוכננים בקפידה, אשר בוצעו ככל שהשתפר מזג־האוויר, כנגד פלגות קדומניות של האויב. מבצעים אלה נערכו בקפדנות ובפיקוד מוכשר – וכפי שהקפדתי לוודא תמיד, בעוצמה בעלת עדיפות רבה. תקפנו עמדות פלוגתיות של היפאנים – בחטיבות, בסיוע מלא של ארטילריה ומטוסים; עמדות מחלקתיות – בגדודים. באחד הימים, שעה שבדקתי תכנית למבצע כזה, שהגיש לי המפקד המקומי, אמר קצין־מטה שביקר אצלי: "האינך משתמש בקורנס לפיצוח אגוז?" – "אם יש בידך קורנס", עניתי, "ואם לא איכפת לך שלא יישאר דבר מן האגוז, אין זו שיטה רעה לפיצוחו." בשלב זה לא יכולנו להרשות לעצמנו אפילו כשלונות קטנים. ספגנו מספר קטן מאוד של כשלונות, והעדיפות של הפרט – אשר טופחה בפטרולים מוצלחים – התפתחה להרגשת עדיפות ביחידות ובעוצבות. אזי מוכנים היינו לביצוע מבצעים גדולים יותר" (סלים, 1977, עמ' 136).

לקורא הישראלי עשויה השיטה שבה נקט סלים להזכיר את האופן שבו ביקש הרמטכ"ל משה דיין לחזק את תחושת המסוגלות, היוזמה וההתקפיות בצה"ל, כאשר מפקדיו ולוחמיו התקשו לממש ערכים, כמו חתירה למגע ודבקות במשימה. דיין איחד ב־1954 את יחידת הקומנדו 101 עם גדוד הצנחנים 890 ומינה למפקד גדוד הצנחנים המאוחד את רס"ן אריאל שרון: "שכבר הוכיח את מנהיגותו ואת יכולתו להצליח בפשיטות נועזות בעומק שטח האויב" (בר־און, 2014, עמ' 97). בשלוש השנים הבאות היה הגדוד לכוח שנשא בעיקר פעולות הגמול, אך עם הזמן עמד דיין על כך שבפעולות הגמול תשולבנה יחידות מחטיבות אחרות, שכן: "ביקש להפיח בכל שכבת הקצינים של צה"ל רוח לוחמנית" (שם, עמ' 97).

בהיסטוריה הקרובה יותר ניתן למצוא דמיון גם לאופן שבו פעל הרמטכ"ל גבי אשכנזי בבואו לשקם את צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. לדבריו השיקום: "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תוכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים" (אשכנזי, 2021). בהמשך לכך דרש אשכנזי מדרג מפקדי החטיבות ומטהו כי "הנורמה היא: המפקדים נמצאים מלפנים!" (אשכנזי, 2007). ואכן כך היה במבצע "עופרת יצוקה".

במקביל אישר אשכנזי לבצע ברצועת עזה פשיטות קרקעיות שיזם תא"ל משה "צי'קו" תמיר, פקודו בחטיבת גולני ומפקד אוגדת עזה דאז. לדברי אשכנזי הוא נקט דרך זאת בין היתר בשל תרומתם: "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" (אשכנזי, 2021). בפשיטות אלו היה לכוחות הפושטים, ובהם גדודים מחטיבות הצנחנים, גבעתי וגולני, כמו יחידות מובחרות, יתרון מובהק של עדיפות מקומית שאפשר להם להביא, כמאמר סלים, קורנס במטרה לפצח את האגוז. בפשיטות אלו פגעו הכוחות באויב, השלימו את המשימות ואף חיזקו את ביטחונם של המפקדים ותחושת המסוגלות שלהם לקראת המערכה הבאה.

סלים, בדומה למפקדים רבים בהיסטוריה, המחיש לקורא בספרו כי אחד מתפקידיו המרכזיים של המצביא הוא העמדת מענה תפיסתי רלוונטי לאתגר המבצעי שמולו הוא ניצב, ככלי משמעותי בגיבוש הכוח הלוחם שתחת פיקודו; לעצבו ולחשלו לאור תפיסה זו באופן שחייליו יאמינו ביכולתם לנצח אך גם יהיו מיומנים ומקצועיים דיים לעשות כן.

מיצוי הכוח בחזית ובעומק

למרות שסלים פיקד על מערכה הרחק מישראל, הרי שבכל זאת לאירועים שהתרחשו בארץ ישראל מספר שנים לפני המלחמה הייתה נגיעה והשפעה על עיצובו של אחד מפקודיו הבכירים הבריגדיר־גנרל אורד צ'ארלס וינגייט, אחד מחלוצי לוחמת הכוחות המיוחדים והלחימה בעומק.

יצחק שדה כתב על וינגייט כך: "[את] לימודיו הצבאיים גמר כתותחן, והשגרה הצבאית של חיל הרגלים לא הייתה נהירה לו. אף על פי כן פסק הלכות ובדק אותן בניסיון אש. תמיד היה מגיע מצד שלא ציפו לו, ועשה פעולה שלא התכוננו לקראתה. כל תכסיסיו היו יצירותיו הוא, ובשל מקוריותם היה בהם כל פעם משום הפתעה; כי וינגייט היה מעיין לא אכזב של המצאות. במובן זה לא היה קצין מקצועי. הוא חידש שיטות והתאים אותן" (גרייצר, 2015, עמ' 18). כדי ללחום ביעילות בכנופיות הערביות הוא יזם ב־1938 את הקמת פלגות הלילה המיוחדות (פל"ם) בארץ ישראל ופיקד עליהן. הפל"ם נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הכוח המגן העברי. וינגייט טען כי הדרך הנכונה להתמודד עם הכנופיות הערביות הפושטות על יישובים יהודים ועל צינור הנפט אינה "באמצעות חילופי ירי ממרחק, אלא בקרב פנים אל פנים עם פגיון ופצצות" (שם, עמ' 130). תחת פיקודו הצליחו פלגות הלילה המיוחדות לפגוע בכנופיות ולהרתיע אותן מלפעול.

בחזית בורמה פיקד וינגייט על חטיבת חיל רגלים ה־77 ההודית שהפכה תחת פיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בפיקוד על כוחות מובחרים בארץ ישראל ובאתיופיה הביא אותו להאמין בפוטנציאל ההשפעה המערכתית שעשויה להיות לכוח מובחר בהיקף גדול שיבצע חדירה ארוכת־טווח לעומק האויב.

לתפיסתו כדי שכוח יוכל לפעול היטב בעומק האויב, עליו להיות גמיש ומהיר בהבנה ובביצוע. לכאורה ניתן להשיג זאת באמצעות אימונים חוזרים ונשנים ובאמצעות "פתרונות בית־ספר" קבועים מראש. אולם, כך קבע וינגייט, הדבר: "יוביל בהכרח לקיבעון של מחשבה ופעולה, וימנע את היכולת להתגמש. לכן צריכים האימונים להשריש בכל דרגי הפיקוד את היכולת לנקוט יוזמה ולהתאים את התרגולות לנסיבות המתהוות של הבעיה שצריך לפתור […] במלחמה אין אפשרות להעתיק, והמפקד הדבק ברוטינה ומסרב להשתנות מעולם לא ניצח, ולעולם לא תהא ידו על העליונה" (שם, עמ' 175). לקח על־זמני זה הוא בחזקת ציווי לכל מצביא ומפקד באשר הוא.

ביוזמה של וינגייט פיתחו שיטות לחימה מתקדמות שבחלקן טמונים היסודות ללא מעט תפיסות וטכניקות קרביות שמשמשות צבאות מודרניים, ובכלל זה צה"ל כיום. כך למשל בכל האמור בסיוע אווירי קרוב. כדי להיות יעילים וקטלניים בעומק אפשר חיל־האוויר המלכותי למפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (קאלברט, 1955, עמ' 24).

כוחות בעומק תלויים, כאמור, בסיוע אש מתווך אחר (אוויר וים), משום שהם חסרים לרוב עוצמת אש ושריון. שם, בכוח של וינגייט, נזרעו הזרעים שמהם פותחו לימים לא מעט מטכניקות הסיוע אש הקרוב של הצבאות המערביים, לרבות בצה"ל, כמו סגירת מעגלי האש בין כוחות קרקע המכווינים כלי טיס. כוחותיו של וינגייט תפקדו אז, כפי שכוחות שכאלה עושים גם כיום, כקטרים המושכים את הצבאות והמפתחים שיטות לחימה יעילות יותר. כך עושים בצה"ל כיום הכוחות המיוחדים, עוצבת הקומנדו וכן היחידה הרב־ממדית "רפאים", שיש לה יכולת איתור, חשיפה והשמדת אויב באש ותמרון בהיקפים ובמהירות גדולים מבעבר.

ביוני 1942 שב וינגייט מן הפשיטה הראשונה שלו לבורמה. סלים כתב כך: "חטיבתו עברה בין מוצבי־החוץ של הקורפוס ה־15 לאורך הצ׳ינדווין וחדרה לעומק 300 ק"מ מזרחה לתוך בורמה הכבושה בידי היפאנים, כשהיא פועלת במספר שדרות ומקבלת את כל אספקה מן האוויר. אנשיו פוצצו גשרים וצמתי־מסילה" (סלים, 1977, עמ' 115). כמבצע צבאי הייתה הפשיטה כישלון יקר, שכן האבדות שגרמה לאויב היו אפסיות, וכאלף חיילים, כשליש מאנשי הכוח, לא שבו ממנה.

סלים, יוצא "הצבא הגדול", לא חיבב יתר על המידה פעולות כוחות מיוחדים וכוחות מובחרים בעומק, ובעיקר הוא התנגד להשקעה העצומה במשאבים (לווינגייט הוקצו כוח אווירי פרטי וציוד לחימה איכותי) ביחס לתועלת שטמונה בהם. למרות זאת גם הוא הודה כי עצם הדבר: "שבוצעה חדירה עמוקה מעבר לקווים היפאניים וכי הפושטים חזרו – ניתן להציגו כניצחון בריטי על היפאנים בלחימה בג'ונגל" (שם, עמ' 116). סלים עמד כאן על חשיבות התודעה וחיזוק תחושת ההצלחה בקרב החיילים, ואכן הפשיטה הוצגה בכלי התקשורת כהצלחה של ממש.

בשל הפוטנציאל הטמון בה הפך וינגייט למפקד אוגדה מובחרת שבה היו מספר חטיבות לחדירה לעומק. לאחר שורה ארוכה של ויכוחים, מאבקים אישיים וארגוניים הוכפף לבסוף וינגייט לסלים, והשניים השכילו לרתום את כוחות החדירה לעומק של וינגייט לטובת מהלכי הארמייה של סלים.

כמצביא בלט סלים בין היתר גם משום שהצליח לשלב במתקפה שהוציא אל הפועל שיטות לוחמה משולבות וחדישות. לצד עיקר כוחות הארמיה תחת פיקודו, שנעו באופן לינארי, השכיל סלים להפעיל בהצלחה בעומק האויב את האוגדה המובחרת של וינגייט.

במארס 1944 ביצעו כוחותיו של וינגייט חדירה עמוקה לשטח שבידי היפאנים, שנועדה לתמוך את המתקפה של סלים, והתמקמו "בין בני־מעיו של האויב" (שם, עמ' 195). האויב לא זיהה בזמן את החדירה, במיוחד את חדירת החטיבה המוטסת ה־77 שעליה פיקד בריגדיר מייקל קאלברט. "איטיות התגובה מצד האויב אפשרה לחטיבה 77 של קאלברט להנחית את המהלומה הראשונה. ב־16 במארס, אחרי שהשמיד קאלברט פלוגה יפאנית, הוא הכין מסלול־תעופה ומעוז" (שם, שם), וניתק למעשה את עורק־התחבורה הראשי של הכוחות היפניים שלחמו בכוחות האמריקנים והסיניים. פעילות הכוח של וינגייט זרעה בלבול ומהומה בעומק האויב וסייעה גם לפעולות הארמיה ה־14 של סלים.

ב־1945 פיקד סלים על מתקפה משמעותית נגד הצבא היפני בבורמה ונתקל באתגר שבפניו ניצבו היפנים כשתקפו בכיוון ההפוך את כוחותיו שנה קודם לכן – נהר האירוואדי. אך בניגוד לצבא היפני, אנשיו של סלים חצו את הנהר באמצעות גשר ביילי ארוך שחלקיו הועמסו על גבי פרדות והועברו לנקודת הצליחה. יש בכך כדי להזכיר את האופן שבו צלח צה"ל את תעלת סואץ באמצעות גשר הגלילים במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן כבש צבאו את הערים מייקטילה ומאנדאלי והבקיע את קווי היפנים במישורי בורמה.

בקרב על מאנדאלי בלטה הדיביזיה ההודית ה־19 שעליה פיקד גנרל תומאס ויינפורד ריז, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה. על הדיביזיה של ריז הוטל לכבוש יעד מבוצר שכונה גבעת מאנדאלי: "בכל שעות היום והלילה של 9 במארס נמשכה לחימה עזה ביותר, פנים אל פנים, שעה שגדוד גורקאי הסתער במעלה המדרונות ופרץ אל תוך בנייני הבטון בחומרי־נפץ ובתת־מקלעים. למחרת הצטרפו אליהם שתי פלוגות מגדוד בריטי, והלחימה המרה נמשכה. היפאנים עמדו עד לאיש האחרון – עד שהושמדו אחרוני המגינים" (שם, עמ' 330). כשביקר סלים את הדיוויזיה בשלהי הלחימה מצא את אנשיה שקועים בשירה ובראשם מפקדם ריז. "הגנרלים שלי התברכו באופי. אנשיהם הכירום והם הכירו את אנשיהם" (שם, עמ' 330), קבע סלים. סלים הפעיל בהצלחה את שני המאמצים, זה שבחזית וזה שבעומק. הכוח שבעומק יצר בלבול רחב היקף וחוסר ודאות בעורף האויב והקל את ההתנגדות למאמץ העיקרי שבחזית.

אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל ואוגדת שריון בעברו (ולימים הרמטכ"ל), כתב בעת שכיהן כראש אמ"ן, כי התנאי המרכזי לאיכות פיקוד השדה הבכיר הוא היכולת לשלב "בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות. מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה" (לידל הארט, 1986, עמ' 9). סלים ומפקדי המשנה הבכירים שלו פעלו בהתאם לציווי זה, וגם כיום בשדה הקרב המודרני נדרש המצביא לדעת להפעיל את כוחות הצבא שלרשותו באופן שימצה את יכולותיהם בחזית ובעומק האויב, ולמרות מערכות הפיקוד והשליטה המתקדמות להיות גם היכן שמתרחשת הלחימה כדי להשפיע באמת.

מתבוסה לניצחון – המקרה הישראלי

גם לצה"ל יש מקרה מובהק של "מתבוסה לניצחון" במערכה קשה. אומנם מלחמת יום הכיפורים ב־1973 אינה דומה בהיקפה ובסדרי הגודל שלה למלחמת העולם השנייה, ואין שדות הקרב במדבריות סיני ומצרים וברמת הגולן דומים לג'ונגלים של בורמה, אך אין ספק כי נוכח תנאי הפתיחה הקשים נדרש רמטכ"ל צה"ל דאז דוד "דדו" אלעזר לאושש את צה"ל ולהובילו מתבוסה לניצחון בשתי חזיתות. כמפקד צעיר בפלמ"ח, בקרב סן־סימון, למד דדו את הכלל שטבע יצחק שדה ולפיו: "כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב" (ברטוב, 2002, עמ' 29). בימים הראשונים של המלחמה שב דדו ושינן כלל זה לפקודיו במטה הכללי והדגיש כי בקרב מנצח זה שמחזיק מעמד.

דדו היה מי שקיבל את ההחלטה האסטרטגית לתעדף כמאמץ עיקרי של צה"ל את הזירה הצפונית על פני הדרומית (שם, עמ' 408). לדבריו, הוא החליט: "לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מייד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם" (שם, עמ' 409). הסיכון השתלם, ותרומת אוגדה 146 שעליה פיקד תא"ל מוסה פלד, הייתה מכרעת לניצחון על הצבא הסורי.

בהמשך המלחמה, במהלכי הכרעה, כמו צליחת התעלה ובלחימה האפורה והשוחקת, ניכרו טביעות האצבע של דדו. בסקירת פעילות צה"ל בפני הממשלה ב־14 באוקטובר הוא תיאר את המצב בחזית הסורית ואמר שתוכנית התקפת המתחמים הסוריים שבלמו את התקדמות השריון לעבר סעסע, ושלביצועה דחף במשך יומיים, בוצעה בלילה שעבר נגד הכוח הסורי המבוצר בתל א־שמס: "היה שם לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הלג׳ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו" (שם, עמ' 578).

"המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון" (גולן, 2018, עמ' 90).

בבואו לקרוא את ספרו של סלים הקורא הישראלי צריך לזכור שגם צה"ל מצא עצמו במצב דומה, שבו הופתע ונקלע לעמדת נחיתות קשה, ומצביאיו, הרמטכ"ל בראשם, נדרשו לגבש מענה רלוונטי ולהפעיל את הכוחות בצורה המקצועית והנכונה לאור המצפן האסטרטגי.

גם בעימותים עצימים פחות מהמלחמה ב־1973, כדוגמת המערכה בשנות השהייה בלבנון ובראשית האינתיפאדה השנייה, התקשה צה"ל לפעול באופן רלוונטי עם תפיסה יעילה ומגובשת אל מול אויב גמיש ששינה את אופי העימות. מצב זה עלול להתרחש פעם נוספת. המלחמה לא שינתה את טבעה, אך מאפייני הלחימה השתנו, ומכאן שהמפקדים אינם יכולים לבצע, כמאמר וינגייט, "העתק־הדבק" מן הספר. מנגד, הספר עשוי לתת למפקדי צה"ל כלים והמחשה לאופן שבו מפקד מזהה את הצורך בשינוי בדרך שבה הצבא פועל ולוחם, מגבש מענה רלוונטי ומפעיל את הכוח נכון עד להכרעת האויב.

סיכום

ספרו של סלים הוא מופת של כתיבה צבאית תמציתית אך מלאה כרימון, חכמה ומלאת לקחים על־זמניים על פיקוד, יוזמה, לוחמה בעומק ובחזית בתנאים קשים, והוא מתאר סיפור מרתק על לחימה בחזית כמעט נשכחת. סלים נחשב לאחד המפקדים הגדולים ביותר של הצבא הבריטי, ובזכות ספרו נוכל ללמוד מדוע. הפסקה הכמעט אחרונה בספר טומנת בחובה לקח על־זמני:

המלחמות ישתנו תמיד; איך כיון שמלחמות נטושות בין אנשים, יותר מאשר בין כלי־נשק, יפול הניצחון בידי הצד המאומן יותר ובעל המוראל הגבוה יותר (כאשר החימוש יהיה שקול, יחסית). האימון והמוראל הם יתרונות שלא קל לרוכשם, ולא במהירות רוכשים אותם – אף לא בלי קרבנות, ולא בכסף בלבד, בימי־שלום. המלחמה היא עדיין אמנות, וככל האמנויות יש בה עקרונות בני־קיימא" (סלים, 1977, עמ' 390).

עם זאת, כותב סלים, בשעתו לימד אותו הרב־סמל שלו כי למעשה ישנו רק עקרון־מלחמה אחד: "הכה את האויב בהקדם האפשרי ובעוצמה המירבית, במקום שיכאיב לו ביותר שעה שאין הוא מבחין בך!" (שם, שם). כלל זה נותר נכון.

"מצביאים מקבלים על עצמם את הסיזיפיות שבלמידה עצמית מתמדת ואת ארעיות הידע שהם מפתחים ועליהם למצוא את הדרך לנוע בנינוחות בין הפרספקטיבות המשתנות" (גרייצר, 2015, עמ' 53). כאן יש לפנינו את סיפורו של מצביא שלמד היטב את האתגר והאויב שלפניו, הכיר היטב הכוחות והמפקדים (ובהם וינגייט) שהיו תחת פיקודו, והשכיל לרתום תפיסות פעולה חדישות כדי לפעול בשילוב רב־לאומי, רב־חילי (ובכלל זה שילב בהצלחה בין פעולות כוחות מובחרים ו"רגילים") ורב־זרועי. שומה על צה"ל ללמוד מהצלחתו, שכן סלים מוכיח שרק המפקד הלומד, המתחכך באויב ושוב לומד, מצליח ומביס את האויב.

רשימת מקורות

• אלמוג, דורון. (1997). "לקחי מש"י כמשבר בהתפתחות תורת הלחימה", מערכות, גיליון 354, 2־9.
• אשכנזי, גבי. "הרצאה לחניכי פו"ם ברק". מחנה דיין, 13 במאי 2007.
• בר־און, מרדכי (2014). משה דיין. עם עובד, תל־אביב.
• ברטוב, חנוך (2002). דדו: 48 שנה ועוד 20 יום. דביר, אור יהודה, 2002.
• גרייצר, עפרה (2015). שני צעדים לפני כולם. מערכות ומודן, בן־שמן, 2015.
• כוכבי, אביב (2018)). "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח", בתוך חגי גולן (עורך), הגיבורים שלנו. משרד הביטחון, תל־אביב.
• לוינשטיין־מלץ, רונית (2010). וקראתם דרור. ידיעות ספרים, תל־אביב.
• לידל הארט, באזיל הנרי (1986). הצד השני של הגבעה. מערכות, תל־אביב.
• סלים, ויליאם (1977). מתבוסה לניצחון. מערכות, תל־אביב.
• קאלברט, מייקל (1955). אסירי תקווה. מערכות, תל־אביב.
• ראיון עם רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי, תל־אביב, 24 בפברואר 2021.

* גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל־אביב. פרל פינקל כתב תזה בנושא השינוי במערך המילואים הישראלי לאור האתגרים האסטרטגיים במאה ה־21, והוא דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.

* המילה 'היפאנים' אינה טעות כתיב. זה היה הכתיב המקובל בזמן תרגום הספר. הוא הדין לגבי המילה 'אפתעה', לגבי מילים נוספות המופיעות בהמשך ולגבי סימני פיסוק.

דרוש משמר לאומי – למידה נוספת בעקבות "שומר החומות"| מאת אהרון חליוה וגל פרל פינקל

• פורסם באתר "מרכז דדו"
• 16 ביוני 2021

בראשית מלחמת העצמאות, למן החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד לאפריל 1948, נדרש כוח המגן העברי, שהיה אז עדיין מאורגן במחתרות נפרדות, ללחום במערכה רב־זירתית שהיו לה מספר הגיונות מערכתיים ולא הצליח ליטול את היוזמה האסטרטגית. ההנהגה הביטחונית של המדינה שבדרך הוסיפה לחשוב על העימות באמצעות תפיסות וכלים שפיתחה בכדי להתמודד עם תקופת "המאורעות" (בשנים 1939־1936).

המטכ"ל דאז התקשה להיערך לפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים מחד גיסא, ובמקביל להתמודד עם המערכה שהתנהלה בערים המעורבות, ובהן חיפה, יפו, ירושלים ואחרות, ועם הצורך להגן על ישובים מבודדים ולשלוט בדרכים. המחיר שגבה המאבק על הדרכים והצירים היה יקר במיוחד. שיירות רבות ובהן הדסה, חולדה, יחיעם ונבי דניאל נקלעו למארבים שהציבו הכוחות הערביים, בין שהיו אלה כוחות צבא או כנופיות, בהם נפגעו לוחמים רבים ולא פעם גם סוכלה הגעת השיירה ליעדה, בין שיהיה זה יישוב מבודד, ירושלים או הנגב הנצור.

המענה שגובש היה תוכנית ד' להגנת שטחי המדינה שבדרך, גבולותיה והצירים המקשרים בין יישובים הספר למרכזי האוכלוסייה היהודית, ומעבר למתקפות יזומות שהראשונה בהן היתה מבצע "נחשון", שמטרתו היתה להסיר את המצור מעל ירושלים ולפרוץ את הדרך אליה, וכמעט במקביל אליו קרבות משמר העמק, כיבוש טבריה וכן מבצע "יבוסי". הנהגת המדינה שבדרך השכילה להתארגן בהיגיון כפול: הגנה מרחבית מבוססת התיישבות, שייעודה לעמוד בעיקר בפני האיום הפנימי, ובו בזמן נטילת היוזמה בידי החטיבות של ההגנה ובהמשך צה"ל אשר תמרנו בהצלחה והדפו את צבאות ערב.

לצד המוכנות לאיומי האויב יש להיערך לשמירה על הסדר הציבורי

למרות נאמנות הרוב המוחלט והדומם של אזרחי ישראל הערבים, קו הקרע הלאומי־דתי בין המדינה היהודית לאזור הערבי מוסלמי עובר לא רק לאורך הגבולות וביהודה ושומרון, כי אם גם בפנים הארץ. אחת התובנות המתבקשות ממבצע "שומר החומות" היא שלצד עוצמתה של ישראל, ובכלל זה צה"ל וארגוני הביטחון, יש להיערך לתרחישים שבהם תידרש ישראל להתמודד במקביל עם איומים בגבולות, ועם הצורך לתקוף בשטח האויב, ועם אירועים קשים מבפנים. אירועים אלו עשויים ללבוש אופי דומה לאירועי אוקטובר 2000, שכללו הפגנות אלימות, התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה למפגינים ערבים וחסימת כבישים שבמהלכם ירו השוטרים והרגו 12 מאזרחי ישראל הערבים, ולאירועים שחווינו במהלך מבצע "שומר החומות", שבהם היה איום על ביטחונם האישי של האזרחים ועל חופש בתנועה בדרכים.

מבצע "שומר החומות" המחיש את הצורך להיערך לאיום דומה לזה שהיה בראשית מלחמת העצמאות. נדרש להבטיח את הרציפות התפקודית של צה"ל, כמו גם מערכות נוספות, בעת מערכה כנגד אויב חיצוני. גם יכולתה של משטרת ישראל לעמוד במשימותיה התבררה כלא מובנית מאליה. משבר "שומר החומות" לימד כי נדרשת מסת תגבור משמעותית שתעמוד במשברים של ביטחון־פנים. מאסה זו נדרשת להיות משמעותית אף יותר מזו הקיימת היום בכוחות הסדיר והמילואים של משמר הגבול. אחד התרחישים המטרידים ביותר הוא שיבוש גיוס והנעת כוחות צה"ל לחזיתות השונות בעת מלחמה. חסימת צירים מרכזיים בהפגנות עשויה להאט, לשבש ולפגוע ביכולת צה"ל לשנע כוחות מגויסים, לא כל שכן בחופש התנועה של אנשי מילואים העושים דרכם ליחידותיהם. האיום רק מחמיר נוכח האפשרות של מערכה רב־זירתית.

הצורך, אם כן, ברור. את הצורך פוגש פוטנציאל אדיר של כוח אדם לוחם, מוכשר איכותי ומסור שאינו ממוצה היום על־ידי מדינת ישראל בשל מגמת הצערת מערך המילואים הלוחם של צה"ל. אלפי לוחמים ומפקדים המסיימים את שירות המילואים שלהם בחטיבות הלוחמות של צה"ל טרם הגיעם לגיל 40, ונפלטים משירות מילואים פעיל, למרות נכונותם להמשיך ולשרת את המדינה. מדובר במסה־קריטית של מתנדבים פוטנציאליים, מוכשרים ומיומנים, שבנסיבות הקיימות היום אינם נדרשים עוד במערך הלוחם של צה"ל בשל הקושי להמשיך לאמן ולצייד את כולם בסטנדרטים הנדרשים ללחימה מודרנית מורכבת מהסוג הצפוי בלבנון ובעזה למשל.

קיים צורך, וקיים פוטנציאל לענות אליו. איך נכון יהיה לארגן את כוח המילואים החדש לתרחישי ביטחון־פנים חמורים? שלושה מודלים בסיסיים לבחינה: מודל הז'נדרמריה הצרפתית, מודל המילואים הבריטי, ומודל המשמר הלאומי האמריקני. נבחן את שלושתם.

מודל הז'נדרמריה

לכאורה, מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא הפתרון המתאים. משמר הגבול שלנו הוקם בדמותה של הז'נדרמריה על־מנת לספק מענה למשימות ביטחון־פנים המחייבות שילוב של מיומנויות לחימה ושיטור אזרחיות. עם זאת נראה שלמודל זה מגבלות.

בחינה של הז'נדרמריה הצרפתית בעת מבצע "סנטינל", למשל, לאחר פיגועי איל־דה־פראנס בינואר 2015, שבו ביקשה ממשלת צרפת להגן על נקודות מפתח מרכזיות בפריז (החלטה שקיבלה משנה תוקף לאחר מתקפת טרור משולבת בפריז בנובמבר 2015), הראתה את מגבלתה העיקרית של הז'נדרמריה. כוחותיה נזקקו לתגבור משמעותי שכלל כעשרת אלפים חיילים, רובם חיילי חי"ר, בכדי לעמוד במשימה.

מתברר שהקמה והחזקה של מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא פתרון מצוין, אך יקר. שוטרי משמר הגבול מחויבים להכשרת לוחם כמו גם להכשרת שוטר. ההכשרה הארוכה באה לידי ביטוי ביחידות קטנות יחסית עם מרכיב קבע גדול בתוכן. היקף כוחות המילואים המתקבל ממסגרת משמר הגבול מוגבלת בנסיבות הללו.

"שומר החומות" לימד כי מדינת ישראל זקוקה להיקף כוחות גדול מאוד שניתן לפרוס במהירות רבה בגזרות שונות בארץ כדי להשפיע במהירות על מוקדי מהומות ומאורעות. הרחבת משמר הגבול במתכונתו הנוכחית, לרבות סד"כ המילואים שלו, תהייה מודל מצוין, אך לא בר־קיימא לטווח ארוך בהיבטי עלויות האחזקה.

מודל המילואים בצבא הבריטי

הצבא הבריטי הוא צבא שכירים מקצועי, שנסמך על כך שבמקרה של מערכה בקנה מידה רחב יסתייע בהשלמות מילואים, בדגש על מילואי צבא היבשה .. עם זאת לצד מילואי צבא היבשה ישנו גוף נוסף שנקרא העתודה הסדירה (Regular Reserve), שאנשי המילואים המשרתים בו הינם יוצאי צבא. אנשי מילואים אלו מחויבים בחוק לשמירה על כשירות ועשויים להיקרא לשירות בעת הצורך. כוחות אלו מהווים כוחות מילואים זמינים וכשירים יותר לפעילות, אולם הם מוטמעים בכוחות הסדירים ואינם כוללים מסגרות מתמרנות או יחידות עצמאיות.

כחלק מרצונה של בריטניה להתאים את צבאה לעימותי העתיד, גובשה והוצגה, באוקטובר 2010, תוכנית לפי צבא היבשה ייערך בשני מערכים עיקריים. המערך הראשון הוא כוח התגובה (Force Reaction), כוח בכוננות גבוהה לתגובה מהירה שכ־90% ממנו יהיה סדיר, והשאר מילואים. כוח זה יכלול צוות קרב אוגדתי, שבו חטיבות חי"ר ושריון, וכן חטיבת סער אווירי (כוחות מוטסים). יש לציין שסדר הכוחות בחטיבה בצבא הבריטי גדול מאשר בצה"ל. המערך השני הוא הכוח הגמיש (Adaptable Force) אשר יכלול את שבע החטיבות להגנת המולדת שלהן משימות אבטחה והגנה קבועות (בברוניי, באיי פוקלנד ובקפריסין) כמו גם משימות שלהן מחויב הצבא הבריטי במסגרת חברות בריטניה במועצת הביטחון של האו"ם. אלו הם כוחות ברמת מוכנות משתנה, ובמקרה ויידרשו למשימות מורכבות יותר הם יעברו אימון להעלאת הכשירות (בדומה לתוכנית "זמן יקר" של צה"ל).

המודל הבריטי, אם כן, דומה מאוד לזה של צה"ל, אך מצומצם יותר בהיקפו. הוא נועד לספק מענה לתגבור הכוח הלוחם של צבא בריטניה בהקשרי לחימה, אך לא מספק גמישות של ממש למשברים רחבי־היקף ומיידיים כמו תרחישי ביטחון־פנים.

מודל המילואים בצבא האמריקני

אין זה המקום לסקור את התפתחות הצבא האמריקני אולם יש לציין שמאז הקמתו הוא התפתח לצבא שכירים מקצועי, קטן ביחס לכלל האוכלוסייה בארצות־הברית. בעת מלחמה יכול צבא זה לקלוט מיליוני חיילים, כפי שאכן קרה במלחמות העולם. רכיב מיוחד בכוחות המילואים של ארצות־הברית הוא המשמר הלאומי, שהוא תוצר היסטורי של המיליציות של המושבות בתחילת המאה ה־17. לימים המדינות (States) הפכו את המיליציות למשמר לאומי הכפוף לשתי סמכויות: הממשל הפדרלי והממשל הנפרד של המדינה. המשמר הלאומי, כאמור, הוא כוח מילואים המורכב מאנשי צבא המשמר הלאומי של כל מדינה ומדינה בארצות־הברית, שכן כל מדינה בארצות מחויבת בהחזקת מיליציית מילואים עבור צבא היבשה וחיל האוויר. יחידות המשמר הלאומי נמצאות בשליטה כפולה של ממשלות המדינה והממשלה הפדרלית. רוב חיילי המשמר הלאומי מחזיקים במשרה אזרחית במשרה מלאה תוך שהם משרתים חלקית כחבר המשמר הלאומי. בשנת 2006 העביר הקונגרס חוק אשר העניק לנשיא את הסמכות לגייס יחידות משמר לאומי בארה"ב ללא הסכמתם של מושלי המדינות.

כוחות המשמר הלאומי נדרשים להתאמן במשך 40 יום בשנה בממוצע. חשוב להדגיש שהיקף זה נדרש להן גם מכיוון שיחידות המשמר הלאומי לא נהנות מבסיס של שנות שירות סדיר מוקדמות, כמו למשל בצה"ל. בניגוד לכוחות המילואים של הזרועות, שנועדו לסייע ולהשלים אותם במקרה הצורך בפעילות מבצעית שבשגרה, מהווה המשמר הלאומי עתודה של כוח אדם בהיקף רחב, בעימות צבאי בקנה מידה גדול. בשגרה, תפקידם הוא לפעול בעת אסונות טבע ולסייע בשמירת הסדר הציבורי בארצות־הברית, במקרה והופר בהיקפים נרחבים. פריסתם בעת משברים שכאלו היא מהירה. במידה והם מגויסים לפעילות מבצעית או מלחמה, תהליך פריסתם אורך זמן רב יותר שנגזר מהעלאת כשירותם וציודם. לצד פעילות מבצעית בזירות הלחימה שונות לקחו אנשי המשמר הלאומי חלק בטיפול במשברי ביטחון־פנים רבים החל מאסונות טבע כמו הוריקן קטרינה, וכלה בדיכוי והרגעת מהומות פנים כמו בעיר לוס אנג'לס בפרשיית רודני קינג או בעימותים בשנות ה־60 על רקע המאבק לזכויות השחורים בדרום.

המלצות

מבחינת המודלים עולה כי אף שצה"ל מושתת על מודל מילואים הדומה לזה של צבא בריטניה, הרי שלצד יתרונותיו, זהו מודל יקר יחסית המחייב הכשרה ארוכה ותחזוקה משמעותית של יכולות הפרט וציוד הלחימה. מודל הז'נדרמריה מבוסס כוחות על כוחות קבע סדירים המתמקצעים במשימות ביטחון־פנים, שעשויות להיות מורכבות ותובעניות. אולם גם הז'נדרמריה, בהיקפה קטנה על האתגרים. בתרחישים חמורים ונדרשת להסתייע בצבא, כפי שאירע למשל במבצע "סנטינל". מודל המשמר הלאומי האמריקני מבוסס אמנם על יחידות לוחמות בשירות הצבא, אך בפועל מנוצל לרוב לצרכי ביטחון־פנים, הפרות סדר, אסונות ומשברים פנימיים (הוריקן קטרינה, למשל).

במדינת ישראל, המחזיקה בצבא־עם גדול, מתקיימים שני תנאים: הראשון – הצורך בכוח גדול שייתן מענה למשברי ביטחון־פנים בעת אירועי חירום, אסונות טבע ומלחמה. השני – עצם העובדה שכוח אדם לוחם ומאורגן כבר קיים ולמעשה רק נדרש לארגנו מחדש במתכונת ארגונית וחוקית חדשה, החונה בין הצבא למשמר הגבול. נכון, לכן, לארגן כוח סמי־צבאי גדול, מבוסס על מערך המילואים של צה"ל, ומוכפף להפעלתו לצה"ל או למשרד לביטחון־פנים, לפי הצורך. להערכתנו הצורך המבצעי בכוח שכזה רק יתעצם בשנים הבאות, ואל לה לישראל להשתהות בהקמתו.

לאור מגמת הצערת מערך המילואים ניתן למצות באופן מיטבי את כוח האדם של לוחמים בשלהי שנות ה־30 לחייהם לשירות מילואים משמעותי שיענה על צורך חיוני של המדינה. יתרת השירות של לוחמים אלו, ביחידות שטיב השירות בהם הינו מאומץ פחות מן הבחינה הפיסית מכפי שהיה ביחידות הקו הראשון בהן שירתו, הוא כעשר שנים נוספות. מדובר, כאמור, בכוח אדם איכותי, מיומן המבקש לתרום ולהגן על מדינת ישראל, וניתן בקלות לרתום אותו לכך. חשוב מכך, אלה לוחמים ומפקדים מנוסים ובוגרים, מה שצפוי להוות יתרון חשוב במפגש עם אתגרי ביטחון־פנים המחייבים איזון בין נחישות משימתית לשיקול דעת בוגר.

ניתן להסב כוח זה, בהכשרת יסוד קצרה שתקנה לאנשיו יכולות ואוריינטציה לביטחון־פנים, ולהסתפק בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק. ארגון כזה יספק למדינה כוח התערבות גדול, זמין, גמיש ומהיר תגובה מצד אחד, ומודל קיום בר־קיימא מצד שני.

המלצתנו היא כי הכוח יהיה בעל מפקדה סדירה "רזה", כלומר מאוישת באנשי קבע מעטים ככל שניתן, ויופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל. כוח זה יאורגן בהיגיון מרחבי:

• שלוש חטיבות מרחביות (צפון, מרכז ודרום) בהרכב של שישה משל"טים (כ־3,000 לוחמים בחטיבה), שלהן יכולות ואמצעים לטיפול בהפרות סדר ויכולת ניוד ושינוע קל (בדומה למודל הקיים במשמר הגבול).
• חטיבת עתודה בהרכב שמונה משל"טים (כ־4,000 לוחמים), שלה יכולת ניוד גלגלי ממוגן.

לתפיסתנו, מדינת ישראל חייבת לבצע רה־ארגון שייתן בידה, בדומה למלחמת העצמאות כוח לטיפול באיומי פנים, ויאפשר מיקוד מאמץ הגנתי והתקפי, באוויר, בים וביבשה כלפי האיום החיצוני, במעגל הראשון או במעגלים נוספים.

אלוף אהרון חליוה הוא ראש אגף המבצעים היוצא במטה הכללי של צה"ל. גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו.

יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה נחוצה יותר מתמיד | מאת גל פרל פינקל

חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה

• פורסם ב"בין המערכות"
• מרץ 2021

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

הגנה גם במהלך ההתקפי

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

לשאול תמיד "מה לא תפור?"

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

להפסיד במלחמות קטנות – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

Losing Small Wars: British Military Failure in Iraq and Afghanistan

By: Frank Ledwidge

Yale University Press, 2011, second edition 2017.Pages: 288

"הכלי החשוב ביותר שכל חייל נושא עימו אינו נשקו כי אם שכלו. בימים אלו, כמו גם בימים הבאים שיהיו הרחק ככל שאנו יכולים לצפות, הידע שברשות חיילים בכל הדרגות חיוני להצלחתם לפחות כמו יכולתם הפיזית", כתב הגנרל האמריקני דייוויד פטראוס ב־2007. כלל אצבע זה שניסח אחד המפקדים הבולטים בצבא האמריקני בשנים האחרונות, מדגיש את הציווי שמטילים העימותים המודרניים, דוגמת עיראק ואפגניסטן, על הלוקחים בהם חלק. עימותים אלה שתיאר בשעתו הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, כ"מלחמה בקרב האנשים", אינם מתנהלים בהכרח בין צבאות, בוודאי שלא משני הצדדים, ובשדה קרב מבודד. "זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים".

בשל מורכבות זו חייבים מפקדים, כמו חיילים, ללמוד היטב את הזירה שבה הם פועלים, ובכלל זה את האוכלוסייה, את ההיסטוריה, את התרבות, ואת המורכבות הרבה שהיא כוללת. והנה הקריאה בספר המרתק של ד"ר פרנק לדווידג' "להפסיד במלחמות קטנות" (Losing Small Wars) מלמדת שהצבא הבריטי לא טרח לעשות כן, בטרם שקע בשני עימותים ממושכים בעיראק ובאפגניסטן. לדווידג', עורך־דין פלילי ששירת כקצין מודיעין בדרגת לוטננט־קומנדר (רב־סרן) במילואי הצי המלכותי הבריטי, לקח חלק במערכות שניהלה בריטניה בבוסניה, בקוסובו, בעיראק, באפגניסטן ובלוב והתמחה הן בלוחמה בטרור (counter-insurgency) והן בתהליכי ייצוב ושיקום (stabilization). אף ששירת בצי הוצב לדווידג' בארגון המודיעין של השירותים המשולבים, ומשם הייתה קצרה דרכו לשירות ביחידות מודיעין שפעלו בשטח. הפרספקטיבה שלו היא כפולה – של אדם שלחם, ושל זה שלאחר שובו הביתה חקר את התנהלות הצבא הבריטי.

בדומה לאנשי המילואים בצה"ל, גם לדווידג' היה אזרח במדים, ולכן ביקורתו אינה של צופה מן הצד, אלא של אחד הרואה עצמו חלק מהקבוצה והמצביע על שגיאות וכשלים כדי ללמוד מהם ולהשתפר, ומקווה "שלקחים ש'זוהו' הופכים ללקחים ש'נלמדו'".

בשתי הזירות, עירק ואפגניסטן, מדגיש המחבר את הגרסה הצבאית שניסח הגנרל רופרט סמית לעיקרון ה"אל תזיק" משבועת היפוקרטס. "ישנה", כותב סמית, "חשיבות עליונה לכך שהיעדים הצבאיים ייבחרו בהתאם לערך שלהם בהשגת המטרה או היעד המדיני, ולא בגלל היתכנות שלהם מבחינה צבאית. יש להימנע מבלבול בין פעילות ותוצאה". למרות התחושה ונוכח המציאות בשטח ש'חייבים לעשות משהו', והעובדה שלעתים נוצרים תנאים מבצעיים נוחים, ממליץ סמית (ולדווידג' מהדהד זאת) להימנע מהפעלת כוח שאינה משרתת את האסטרטגיה הכוללת, שכן הדבר עשוי להביא לתוצאה הפוכה מהרצויה, והתוצאה כוללת עוינות וניכור מצד האוכלוסייה האזרחית, הזדהות עם גורמי הטרור ותמיכה בהם, והגדלת המוטיבציה שלהם להוסיף ולהילחם.

לבריטים יש צבא עם מסורת ומורשת ארוכות שנים, והוא היה החלוץ העיקרי בהיסטוריה המודרנית בהפעלת לוחמה לא סדירה, כוחות קומנדו וכוחות מיוחדים. בעת המרד הערבי (1936) יזם קצין תותחנים בריטי שהוצב בארץ ישראל, אורד צ'ארלס וינגייט שמו, את הקמת "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות שניסו לפגע בצינור הנפט. במלחמת העולם השנייה יזמו הבריטים את ההקמה של יחידות מובחרות רבות, אולם הנודעת שבהן היא יחידת השירות האווירי המיוחד (S.A.S). את היחידה הקים סגן דייוויד סטירלינג, יוצא גדוד הקומנדו ה־8 ,במהלך הלחימה נגד האיטלקים והגרמנים במדבר המערבי. הוא ואנשיו פשטו על שדות תעופה ובסיסים בעורף הגרמני והשמידו מטוסים, רכב, מאגרי דלק ותחמושת בכמות שהסבה נזק של ממש לצבא של הגנרל רומל.

כך גם בעימותים נמוכי־עצימות, שנשאו אופי של ביטחון שוטף, נגד כוחות טרור וגרילה במלאיה בשנים 1960-1952 ובצפון־אירלנד, מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ועד הסכמי "יום שישי הטוב" שסיימו את הסכסוך ב־1998, הפעיל הצבא הבריטי בהצלחה יחידות מודיעין, כוחות חי"ר וכוחות מיוחדים. הצלחתו בשני סוגי העימותים, מלחמה בצבאות סדירים ולחימה נגד כוחות טרור וגרילה, הקנתה לו מוניטין של צבא איכותי ברחבי העולם, והפכה אותו למקור השראה וחיקוי לצבאות רבים. צה"ל הושפע רבות מאופן החשיבה הצבאית הבריטית באופן כללי, בעיקר מהשיטות שהביאו עימם יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. אומנם לצד המסורת הבריטית המיובאת נשענה החשיבה הצבאית הישראלית על הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה והפלמ"ח בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה, אך קשה להמעיט בחשיבות התרומה של המסורת, החשיבה והניסיון של הצבא הבריטי (והיהודים אשר שירתו בו) להתפתחות צה"ל.

אלוף (במיל') ישראל טל שלחם בשורות הבריגדה היהודית כמפקד כיתת חי"ר, סיפר לימים על תרומת יוצאי הצבא הבריטי לצה"ל: "הם קיבלו את המטען המקצועי של צבא סדיר ושל ניסיון מלחמת העולם. הם נתנו לצה"ל את הממד המקצועי. הם הקימו את החילות המקצועיים, בלעדיהם בכלל לא ידעו מה זה חיילוּת. הם לימדו ועיצבו את תורות הלחימה".

גם הכוחות המיוחדים של צה"ל הושפעו מן הצבא הבריטי. למשל אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, התרשם מאוד ממעללי סטירלינג ויחידתו והקים את יחידת העילית של צה"ל במתכונת דומה. היחידה אף אימצה את המוטו שטבע סטירלינג – "המעז מנצח".

באמצע שנות התשעים נשלח אל"ם שמואל זכאי להשתלמות בצבא בריטניה במטרה ללמוד כיצד פועל הגוף המכשיר בצבא זה את היחידות העתידות להישלח לתעסוקה מבצעית בצפון־אירלנד ולפעול כנגד המחתרת האירית הרפובליקנית (I.R.A). כששב לישראל הקים זכאי ב־1997 את בית־הספר ללוחמה נגד גרילה, כגוף המקצועי בצבא והלוחמה ההררית של לבנון.

אך למרות הניסיון, ואולי אף בגללו, הבריטים הגיעו לבצרה שבעיראק ולמחוז הלמאנד שבאפגניסטן והם סומכים על הניסיון המוצלח שצברו בעת הלחימה במלאיה ובצפון־אירלנד, בלי להבין שהמציאות המבצעית והגיאופוליטית שבה הם פועלים שונה לחלוטין. בשני העימותים, במלאיה ובצפון־אירלנד, שלטו הבריטים בממשל המקומי, לא נדרשו לפעול ולתחזק בריתות שבירות עם סיעות שונות ומפוצלות, נהנו ממודיעין יעיל, מדויק ועדכני שנשען על ניסיון רב (למשל באירלנד הם דיברו את שפת המקומיים), והפעילו כוח גדול ומיומן של שוטרים וחיילים, במיוחד כוחות מיוחדים. אף אחד מהיתרונות החיוניים הללו לא עמד לרשותם בעיראק או באפגניסטן. אולם אחת ה"רעות החולות" שמהן "סובלים" צבאות ברחבי העולם, היא הניסיון להעתיק שיטה שהצליחה בזירת לחימה אחת, לאחרת בלי לעשות את ההתאמות הנדרשות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון של צה"ל לפעול במלחמת לבנון השנייה בהתאם לדפוסים המוצלחים שסיגל לעצמו בלחימה באינתיפאדה השנייה. דוגמה אחרת ניתן למצוא במכתב של קצין איטלקי שלחם נגד הצבא הבריטי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה: "אנחנו מנסים להילחם במלחמה הזאת כאילו הייתה זאת מלחמה קולוניאלית באפריקה. אבל זאת מלחמה אירופית באפריקה, שנלחמים בה בכלי נשק אירופיים נגד אויב אירופי". ברוב המקרים הדבר יוביל לכישלון.

תחילה תיאר המחבר את הלחימה שניהל הצבא הבריטי בבצרה, ואת השגיאות הטקטיות של הכוחות שפעלו בזירה זו. כזכור ב־2003 פלשו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות הברית לעיראק והביסו עד מהרה את הצבא העיראקי. התוכנית לכיבוש עיראק לא כללה תוכנית סדורה לייצוב המדינה לאחר מיטוט שלטון צדאם חוסיין. לכן נותרה ללא מענה השאלה המפורסמת של הגנרל פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בעת כיבוש עיראק, "כיצד זה מסתיים?". בהיעדר תכנית כזו הפכה עיראק עד מהרה לזירה כאוטית שבה לחמו כוחות הקואליציה וכוחות השיטור והצבא העיראקי (שהקימה הקואליציה) במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות חמושות.

חייל חי"ר בריטי במהלך הקרב על בצרה, 2003, (מקור: ויקיפדיה).

לדווידג' מאבחן את הכישלון הבריטי בבצרה בעובדה שהכוח הבריטי לא הצליח להגדיר את האויב שנגדו הוא לוחם. ב־2003 הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה־1, בפיקוד גנרל רובין ברימס, להשתלט על בצרה. האויב היה ברור וכלל את נאמני מפלגת בעת' של צדאם ואת פעילי הפדאין. אך לאחר שכבשו את העיר, שגה הפיקוד הבריטי ולא שעה לאזהרות הכוחות בשטח ולבקשות התושבים לספק להם הגנה מפני המיליציות החמושות שהחלו להתגבש בעיר. הדיוויזיה הבריטית חיפשה אויב שלמעשה לא היה שם – פעילי אל־קעאדה.

הכשל בזיהוי האויב הנכון הביא במהרה לעליית הכוח של מיליציות שיעיות ובראשן המיליציה שהנהיג מוקתדא א־סאדר. ב־2006 כבר היה ברור שהעיר נשלטת בפועל בידי המיליציות, והבריטים ספגו אש מרגמות ורקטות על בסיסיהם בעיר כמו אבדות (פצועים והרוגים) על בסיס יומי. כתגובה הכוח הבריטי יצא למספר מבצעים גדולים. המחבר מזכיר מבצע שבו השתתף ושכלל צוות קרב בן 600 לוחמים שמטרתו היתה ללכוד מספר סוחרים, שעל פי המודיעין תכננו להפיל מטוסים בריטיים במרחב שדה התעופה של בצרה. הכוחות לכדו את הסוחרים, אולם אז התברר שהסוחרים הופללו בידי קבוצת סוחרים יריבה שהעלילה עליה כדי שהבריטים יסלקו עבורם את המתחרים. בעיראק ובאפגניסטן, כותב לדווידג', היה הצבא הבריטי פעמים רבות מדי "אדיוט שימושי" בידי הכנופיות והמיליציות היריבות שניצלו אותו, כדי שיפגע עבורם בקבוצה מתחרה או יריבה. ב־2007 כבר החלה בריטניה בהסגת כוחות ממרחב העיר ולבסוף פינתה אותה לחלוטין, והמיליציות החמושות ביססו את שליטתן בעיר.

באותה עת, במקביל לנסיגת הבריטים, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לשנות אסטרטגיה. האמריקנים, כותב לדווידג', "החליטו לנצח". בניגוד לבריטים, הוא מציין, האמריקנים לא היססו לפתח דוקטרינה משלהם ללחימה בטרור, לגייס אנתרופולוגים ולהשקיע מאמצים ומשאבים כדי ללמוד את התרבות, ואת הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה שבקרבה לחמו. גנרל פטראוס מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק והוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה פריסת כוחות אמריקניים נוספים בעיראק, לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בבגדד, כותב לדווידג', סיפקו האמריקנים לתושבים בדיוק את מה שהבריטים כשלו לספק לתושבי בצרה: ביטחון ושירותים עירוניים מתפקדים. בהנהגת פטראוס השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, והפגיעה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה בשנת 2011.

ב־2008 השתלט על בצרה הצבא של הממשל העיראקי החדש שכוננה הקואליציה, בסיוע כוחות אמריקניים במבצע שכונה "מתקפת האבירים". הצבא הבריטי כבר לא היה שם כשזה קרה, ולתפיסת לדווידג' כישלון הבריטים לשלוט במרחב בצרה הביא לפגיעה קשה במוניטין של הצבא הבריטי ככוח לוחם.

עם זאת המחבר מונה בספרו שני מבצעים יעילים מאוד שבהם היו מעורבים כוחות בריטיים בעת הלחימה בעיראק. המבצע הראשון היה פעילות כוח משימה של ה־אס־אי־אס כחלק מכוח המשימה האמריקני, שעליו פיקד הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הכוחות המוטסים והריינג'רס. כוח המשימה של מקריסטל כלל אגד כוחות מיוחדים שקיים שיתוף פעולה מבצעי הדוק בין מודיעין עדכני לבין צוותי לוחמים מובחרים וניהל מערכה מוצלחת שבשיאה הגיעה לכ־300 פשיטות בחודש. במהלך הפשיטות פגעו לוחמי האגד בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. אם רוצים למוטט את הרשת, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים, גורס מקריסטל, וקובע: "דרושה רשת בכדי להביס רשת". המבצע השני, שעליו פיקד הגנרל הבריטי גראהם לאמב, קצין חי"ר שפיקד אז על הכוחות המיוחדים הבריטיים, היה מבצע שבמהלכו רתמו וגייסו בהצלחה כוחות בריטיים ("כוחות מיוחדים שהובלו, אומנו וציודו בצורה מעולה") שבטים מקומיים בעיראק לפעול וללחום עבור כוחות הממשל העיראקי החדש. אין זה מקרה ששני המבצעים המוצלחים התבססו על מודיעין עדכני ועל הפעלת כוח מדויקת נגד האויב הנכון במקום ובזמן הנכון.

לקורא הישראלי עשוי "הנחשול" להזכיר את לחימת צה"ל ביהודה ושומרון באנתיפאדה השנייה, ובמיוחד את התפיסה המבצעית לאחר מבצע "חומת מגן" שאותה הוביל בשנים 2005-2003 מפקד אוגדת איו"ש תא"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני. "מול טרור של מתאבדים, נשק תלול מסלול וירי, אפשר להילחם באופן אפקטיבי רק תוך שליטה בשטח", אמר איזנקוט. במסגרת השיטה צומצמו משמעותית כוחות השריון במרחב, ובמקום זאת הופעלו כוחות מיוחדים וחי"ר מעולה שקיימו נוכחות קבועה בשטח ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות. גם הפשיטות התבססו על מודיעין מדויק, והן בוצעו תוך שימת הדגש על אבחנה מדויקת בין מחבלים לאזרחים בלתי מעורבים. מחליפו, תא"ל יאיר גולן, יוצא הצנחנים, המשיך באותו הקו גם בשנתיים שלאחר מכן, ובסיום כהונתו ציין גולן שכוחות צה"ל "פועלים בכל הקסבות ובמחנות הפליטים. כך לדוגמה, תשתית חמאס בשכם סוכלה עד אחרון אנשיה, והכל בזכות חופש פעולה מבצעי". השיטה מיגרה את טרור המתאבדים הפלסטיני באיו"ש ודיכאה למעשה את האנתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון.

לאחר ניתוח שני המבצעים המוצלחים ממשיך המחבר ומנתח את הלחימה שניהל הצבא הבריטי במחוז הלמאנד שבאפגניסטן בשנת 2007. הצבא הבריטי לחם ופעל באפגניסטן מהפלישה ב־2001. בנובמבר אותה שנה, באחד המבצעים הראשונים במערכה באפגניסטן בכלל ובהלמאנד בפרט, פשט כוח אס־אי־אס בפיקוד לוטננט־קולונל (סגן אלוף) אד באטלר (בהמשך מפקד חטיבת הסער האווירית ה־16 שהוצבה בהלמאנד) על בסיס של אל־קעאדה. בקרב קשה הרגו לוחמי יחידת העילית כמאה פעילי אל־קעאדה והוכיחו שוב את היעילות של כוח מיומן הפועל לאור מודיעין עדכני.

החל מ־2006 פעלו הכוחות הבריטיים במחוז הלמאנד גם מתוך שאיפה לשקם את תדמית הצבא שנפגעה בבצרה. שוב פעל הצבא בכוח רב בלי להבחין בין אויב לחבר ובלי שאיתר את האויב הנכון. את התעסוקה המבצעית שביצעה חטיבת הסער האווירית ה־16 (צנחנים) הגדיר לדווידג' "הרסנית". לטענתו קשה יהיה למצוא חטיבה מתאימה פחות למשימת השלטת סדר וייצוב מרחב כמו חטיבת הצנחנים המדוברת, שחייליה הם חיילי הסער הטובים בצבא. כוח שהוכשר למצבי לחימה מובהקים בצבאות סדירים ובארגוני גרילה ולא למשימות שיטור. אילוצי כוח האדם והמשאבים הביאו את הצבא להציב בזירה הנפיצה דווקא את הכוח הלא נכון.

כוח מגדוד הצנחנים ה-3 הבריטי בהיתקלות עם פעילי טאליבן במחוז הלמנד, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי החליפה את הצנחנים. אנשיה באו מוכנים יותר מקודמיהם, אבל גם הם עסקו בעיקר בחיפוש אחר אויב שאותו יוכלו להרוג, ולא בניסיון לייצר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה ולרתום אותה למאמץ המלחמתי ("לזכות בלבבות ובמוחות"). את התעסוקה המבצעית של הנחתים סיכם לדווידג' במשפט לקוני: "הרבה לוחמי 'אויב' נהרגו. כמו תמיד, כל קרב נוצח. כמו תמיד, במלחמות אזרחים (כפי שזו היתה), זה היה חסר משמעות". התיאור הזה מהדהד שיחה אחרת המצוטטת בספר החשוב של אמיל סימפסון, שלחם באפגניסטן כקצין חי"ר בצבא הבריטי (בין היתר במחוז הלמאנד). בשיחה שהתקיימה שבוע לפני נפילת סייגון, באפריל 1975 ,הקולונל האמריקני הארי סאמרס הטיח בקולונל טו, מקבילו מצבא צפון־וייטנאם, כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". הלקח, אם כן, היה מונח על רצפת ההיסטוריה הרבה לפני המערכות באפגניסטן ובעיראק, וניכר שגם מפקדי צה"ל ולוחמיו, שלחמו בשלושים השנים האחרונות בלבנון וביהודה ושומרון, ימצאו אותו רלוונטי. למשל בשנות השהייה בלבנון ניצח צה"ל כמעט בכל היתקלות או קרב גדול, אך המדינאים והפיקוד הבכיר לא תרגמו הישגים אלו להישג מדיני או צבאי של ממש.

נקודה נוספת שאליה מתייחס המחבר בספרו, נוגעת לאיכות החשיבה האסטרטגית והפיקוד הבריטי הבכיר. הרוב המוחלט של קציני הצבא הבריטי שפגש, כותב המחבר, התגלו כאינטליגנטים, ולצד היותם מנהיגים קרביים מעולים הם הפגינו חשיבה ביקורתית מפותחת כלפי עצמם וסביבתם. עם זאת, טוען לדווידג', נמנע הפיקוד הבריטי הבכיר לקדם קצינים שהעזו להביע דעה אחרת מדעה הרווחת. חשיבה קבוצתית שכזו היא תופעה מוכרת בכל צבא, ובצה"ל הזהירו מפניה אלופים גרשון הכהן ואמיר אבולעפיה. קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", כותב אבולעפיה. הדבר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי־הסכמה עם עמדתם כך: "התנגדות אישית להם". לטענתו המציאות שבה קצינים רבים בצבא חסרים את האומץ לחלוק על מפקדיהם, תוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי". לטענת לדווידג' קצינים הנכונים למתוח ביקורת ולהשמיע דעה עצמאית כדוגמת הרברט מקמאסטר, קצין בצבא ארצות הברית שהצטיין כמ"פ טנקים במלחמת המפרץ ובהמשך כשפיקד על חטיבת שריון במלחמת עיראק, נדירים בצבא הבריטי, וככלל הצבא האמריקני פתוח יותר לכך שמפקדיו הבכירים ישמיעו דעות סותרות לתפיסה המקובלת. 

חמורה לא פחות, מציין המחבר, היא נטיית הפיקוד הבריטי הבכיר להימנע מהכרה בכישלון. הלחימה בבצרה, לדברי אחד מבכירי המפקדים הבריטיים, הייתה הצלחה מבריקה, אף שלא הייתה כזו. כישלון, כותב לדווידג', "רע לקריירה", ולכן הפיקוד העליון נמנע מהודאה שהוא התרחש. המחבר מעלה על נס את מדינת ישראל שבה קצינים ומדינאים שנמצאו אחראיים לכישלונות צבאיים, נדרשו לפרוש מן השירות, ולעתים הם אף לקחו אחריות ובחרו לעשות זאת מרצונם. דומה שכאן המחבר שוגה לחשוב שהדחת מפקדים שכשלו היא הפתרון. אכן, לעתים נדרשים המדינאים והמפקדים האחראים לשלם מחיר אישי ומקצועי על כישלון, אך כפי שכותב אלוף (במיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש ראש אמ"ץ, "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד". ההנחה הרווחת שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת לרוב כמוטעית. פעמים רבות הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. עם זאת צודק המחבר שהנכונות להודות בכישלון, בבחינת הכרה בבעיה, היא הצעד הראשון לפתרון.

לדווידג', אם כן, הוציא מתחת ידו ספר המדגיש את הצורך במלחמות המתרחשות "בקרב האנשים", בלימוד קפדני של זירת המערכה, של ההקשר הייחודי ושל האוכלוסייה החיה בה, על כלל הסיעות אליהן היא מתחלקת, בזיהוי אל נכון את האויב ורק אז לפעול נגדו בכוח מקצועי ומיומן המבחין בין פעילי האויב לאוכלוסייה שאינה מעורבת. מי שיפעל במקום זאת בכוח רב, אך נגד האויב הלא נכון, יחטא למטרה ויפעיל כוח כדי "לעשות משהו" ולא כמהלך המשרת את התכלית המדינית.

כאמור, הקורא הישראלי ימצא בוודאי נקודות דמיון בניסיון הבריטי להשיג שליטה בבצרה ובהלמאנד ולרתום את אהדת התושבים ללחימת צה"ל בתקופת השהייה בלבנון משנת 1983 ועד הנסיגה ובאינתיפאדה השנייה, כמו בפעילות הבט"ש שמקיים צה"ל כיום ביהודה ושומרון ובגבול עזה. לא כמו הצבא הבריטי, שהוא בעיקרו חיל משלוח הנלחם הרחק ממדינתו, היתרון של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר.

המחבר חותם את ספרו בציטוט של ההיסטוריון הבריטי הנודע סר מייקל הווארד, בעצמו קצין חי"ר שהצטיין בקרב על מונטה קאסינו ב־1944 ,שאמר כי אף שאינו יודע על איזו דוקטרינה עובדים כעת בצבא, הרי שהוא מתפתה להכריז דוגמטית: "שהם עושים זאת לא נכון. מה שקובע הוא יכולתם לעשות זאת נכון ובמהירות כשהרגע מגיע". כוונת הווארד, כפי שמבין אותה לדווידג', היא שהתוכנית שהכין הצבא, ושהמציאות שאותה יפגשו הכוחות, יהיו שונים מכפי שצפו. יכולתם להשתנות, להסתגל ולהתאים עצמם למצב תקבע את יכולתם לנצח. בפקודת היום הראשונה שפרסם, כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי על צה"ל "לדעת להשתנות בהתאמה למאפייני הלחימה הנוכחיים ולאתגרי העתיד". הצבא הבריטי לא עשה כן בעיראק ובאפגניסטן. צה"ל יכול לפעול אחרת וחייב לעשות כן הן בפעילותו בביטחון השוטף ביהודה ושומרון ולאורך הגבולות והן במלחמה הבאה.

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית 'צבא ואסטרטגיה' במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומפעיל הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק פרל פינקל בצה"ל, במערך המילואים שלו, בדוקטרינות ובאסטרטגיות צבאיות וביחסי חברה־צבא בישראל.

(המאמר פורסם במקור בכתב העת של מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית, "בין הקטבים", גיליון 23-22, ביטחון שוטף – חלק ג', אוקטובר 2019. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

"מי שהעניין חשוב לו – מנצח" | מאת גל פרל פינקל

המערכה שניהלו הבריטים במלחמת העולם השנייה באל עלמיין , היתה מכרעת בעיקר עבורם, והרבה פחות עבור המלחמה כולה. מנגד, סיפור ההתמודדות בין הצבא הבריטי לצבאות גרמניה ואיטליה ובמיוחד בין הגנרלים מונטגומרי ורומל עדיין מרתק לקריאה.

• פורסם באתר "סימניה"
• 4 בספטמבר 2019

בחומר לבגרות בהיסטוריה נכתב שבשנת 1942 התחוללו שלושה קרבות מפנה ששינו את תמונת המלחמה ונתנו את היוזמה בידי בעלות הברית. שלושת קרבות המפנה היו: קרב מידוויי באוקיינוס השקט, קרב אל עלמיין בצפון אפריקה, וקרב סטלינגרד בחזית הרוסית. לבריטים היה מאוד חשוב למצב את ניצחונם במדבר כשווה ערך למערכה ששברה את תנופת הגרמנים בחזית המזרחית ולקרב הימי הגדול במידוויי, שבו הביס הצי האמריקני את הצי היפני. האם המערכה אכן היתה כזו, זו כבר שאלה אחרת.

בספרו המרתק, "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), ביקש ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי, לתאר את המערכה, שהיתה למעשה שני קרבות (השני הוא המפורסם שבהם), שניהל הצבא הבריטי כנגד צבאות איטליה וגרמניה במדבר המערבי. המערכה, קבע, היתה מכרעת בעיקר עבור בריטניה והרבה פחות ביחס למלחמה כולה.

בהקדמה לספר כתב ההיסטוריון הצבאי אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, שהחשש שהגרמנים יכבשו את המזרח התיכון גרם לבריטים לאפשר "את הקמת הפלמ"ח ("פלוגות מחץ") בפיקודו של יצחק שדה, ובו בין השאר גם "המחלקה הגרמנית", שנועדה לבצע משימות מודיעין וחבלה בשורות האויב, וגם המסתערבים הראשונים" (עמוד 8).

פעיל, בעצמו יוצא הפלמ"ח, הזכיר כי בהמשך תקף הצבא הבריטי וכבש את סוריה (ולבנון) שעליהם שלטה ממשלת וישי הצרפתית הפרו־נאצית. "בכיבוש סוריה יכלו להשתתף גם לוחמים משתי הפלוגות הצפוניות של הפלמ"ח, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין (שאיבד במבצע את עינו האחת), וגם כ־20 מסתערבים" (עמוד 9).

"פיקוד משימה"

היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת שניהלו הבריטים באפריקה ב־1940, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חי"ר שאת חזהו עיטרה "מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה היו בעלות־ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ־1300 ק"מ, הביס את הארמייה האיטלקית העשירית ושבה כ־130,000 חיילים.

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41).

גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה־19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". אך בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני וסייעה לו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו.

שועל המדבר

הגנרל ארווין רומל היה היריב המרכזי של הבריטים במדבר. "רומל היה איש חי"ר, אבל כחניך אסכולת גודריאן, שהתבססה על תורתם של פולר ולידל הארט, התאורטיקנים של השריון הבריטי, למד היטב את דרכי השימוש בטנקים" (עמוד 46).

במלחמת העולם הראשונה הצטיין רומל כקצין חי"ר. הוא פיקד על מחלקה ופלוגה ברג'ימנט הוירטמברגי המובחר ללוחמה הררית וזכה בעיטור הגרמני הגבוה ביותר, "ה־Pour le Mérite, על לחימתו האמיצה בקרב העקוב־מדם והקשה בקאפורטו ב־1917" (עמוד 40). לאחר המלחמה השכיל להתחבר להיטלר והדבר סייע לקידומו בצבא.

בראשית מלחמת העולם השנייה, "פיקד בהצלחה מדהימה על דיוויזיית הפאנצרים השביעית בצרפת, שהגיעה לפני כל שאר היחידות לחוף תעלת למאנש" (עמוד 22). רומל היה נערץ על הגרמנים והבריטים כאחד. הביטוי "לעשות רומל" היה רווח בקרב החיילים הבריטים ופירושו היה מעשה מחוכם שנעשה כהלכה.

"הבריטים אפילו שלחו בנובמבר 1941 צוות קומנדו להתנקש בחייו של רומל בתוך מפקדתו. רומל לא היה במקום, והפשיטה הסתיימה בכישלון מוחלט" (עמוד 55). הכוח נחת מן הים בצוללות ופשט על מפקדתו של רומל בקירנה שבלוב, אולם הוא, כאמור, לא היה שם. מפקד הכוח, לויטננט־קולונל ג'פרי קייז, נהרג (ועוטר לאחר מותו ב"צלב ויקטוריה") ומרבית אנשיו, זולת שניים, נפלו בשבי.

ואם כבר הוזכר הקומנדו, אי־אפשר לקרוא ספר על המערכה במדבר המערבי מבלי לציין את תרומתן של יחידות הקומנדו הבריטיות שפעלו במהלכה, ובהן קבוצת המדבר ארוכת הטווח (הקמא"ט), יחידת סיור שאספה מודיעין רב ערך עבור כוחות הארמייה השמינית. 

בהשראת הצלחותיה של הקמא"ט "קיבל לויטננט דיוויד סטירלינג, באמצע שנת 1941, אישור מאוקינלק להקים יחידה מיוחדת, שנועדה להתקיף מהקרקע שדות תעופה מאחורי קווי האויב. במקור תוכנן לאייש את היחידה בצנחנים, ועל כן קראו לה "שירות אווירי מיוחד" או "סאס". אחרי מבצע ראשון כושל, שממנו חזרו רק שליש מהחיילים, נהנתה היחידה משורה של הצלחות, ועד סוף 1942 יכלה לזקוף לזכותה את השמדתם על הקרקע של כ־250 ממטוסי "הציר". מעולם לא חסרו לה מתגייסים חדשים. על חבריה נמנו אנשים שונים לחלוטין זה מזה: למן פאדי מיין הרצחני, ש'בין תכונותיו המובהקות היו התעלמות מוחלטת מכל סכנה ואהבת הלחימה למען הלחימה", ועד לצייר ג'ון ורני" (עמוד 129).

רומל עצמו העריך את סטירלינג כמפקד מוכשר ובעל כושר הסתגלות, וקבע כי היחידה פגעה בכוחות הגרמנים יותר מכל יחידה בריטית אחרת בעצמה דומה. בין הצבאות שאימצו את המודל של "השירות האווירי המיוחד" היה גם צה"ל שהוקמה בו סיירת מטכ"ל, בהשראת היחידה הבריטית. היחידה אף אימצה את המוטו של סטירלינג, "המעז מנצח".

אל עלמיין – מערכה ראשונה

בקרב אל עלמיין הראשון, ביולי 1942, הצליחה הארמייה השמינית בפיקוד הגנרל קלוד "האוק" אוקינלק לבלום את כוחותיו של רומל, והסבה להם נפגעים רבים. מנגד, אוקינלק ואנשיו לא הצליחו להדוף את צבאות גרמניה ואיטליה מקו אל עלמיין, וספגו גם הם אבדות כבדות.

אחד הסיפורים המעניינים בסר נגע ליחידת האזנה ניידת של הצבא הגרמני שעליה פיקד קצין בשם אלפרד זייבום שאספה מודיעין חיוני על תנועות הארמייה השמינית ואפשרה לרומל לצפות מראש את מהלכיה.

כשהחל הקרב "בריגדה מתוגברת אוסטרלית, בסיוע כוח טנקים, הקיפה את עמדתו מאחור, ניתקה והרסה אותה, הרגה רבים מאנשיו ואת יתרם לקחה בשבי, עם ספרי הצופן שלהם. זייבום עצמו נלקח בשבי, פצוע קשה ברגלו, ומת בבית־חולים שדה באלכסנדריה כעבור ימים מספר" (עמוד 118). הפשיטה המוצלחת שללה מרומל יתרון משמעותי.

הספר העלה על נס את הישגיהם של הגנרל אוקינלק ושל מרשל האוויר קית' פארק. "פארק עצר את ההפצצות על מלטה ואוקינלק עצר את רומל. אין זה מעשה קל־ערך לקחת באמצע המערכה את הפיקוד ממפקד כושל הכפוף לך, לאושש צבא נסוג, להקים קו חזית מאולתר־למחצה בעת נסיגה ולזכות בניצחון. יהיו חסרונותיו של אוקינלק אשר יהיו, קרב אל עלמיין הראשון היה הישג גדול, שהעניק לארמייה השמינית את היוזמה האסטרטגית. מאז ואילך היה רומל מועד לכישלון. פארק הפך את בלימתו של רומל באל עלמיין למשבר. כשלקח לידיו את הפיקוד במלטה, זכה במהירות בניצחון מוחץ באוויר, שאפשר לו מיד אחר כך לעבור למתקפה" (עמוד 231).

אל עלמיין – מערכה שנייה

אולם למרות הצלחותיו של אוקינלק צ'רצ'יל רצה בגנרל שחותר להכרעה ובחר להחליפו בגנרל ברנרד "מונטי" מונטגומרי. במלחמת העולם הראשונה התגייס מונטגומרי לחיל הרגלים ולקח חלק בלחימה "כקצין זוטר, וכעבור חודשיים נפצע קשה. כשהחלים מהפציעה הועלה לדרגת קצין מטה וסיים את המלחמה כראש מטה בדיוויזיית רגלים" (עמוד 150).

כוחו הגדול היה בהכשרת כוחות למלחמה ובמימוש מלא של תכנית הקרב שתכנן מראש. הוא זיהה נכון את חלון הזמן שנקרה בדרכו כדי להכין את צבאו למהלך מכריע וניצל אותו לבניין כוח והיערכות נכונים. "הישגו של מונטגומרי היה כפול. הוא ניהל את הקרב שצבאו היה מסוגל לנצח בו – ויצר צבא שהיה מסוגל לנצח בקרב הזה" (עמוד 231).

באנגיי תיאר את סגנון הפיקוד של "מונטי", על שיגעון הגדלות שלו ועל הבנתו שנוכח הדימוי שנבנה לרומל בתודעת הארמייה השמינית, נדרש מפקדה להצטייר בעיני חייליו כמפקד גדול מהחיים. בפקודת היום שפירסם לחייליו בטרם קרב אל עלמיין השני כתב כי כשקיבל את הפיקוד על הארמייה השמינית אמר כי קיבל מנדט "לחסל את רומל ואת צבאו, וכי נבצע זאת ברגע שנהיה מוכנים. אנחנו מוכנים עכשיו" (עמוד 182).

בקרב אל עלמיין השני, שנערך בין 23 באוקטובר ל־4 בנובמבר 1942, הביסה הארמייה השמינית בפיקוד מונטגומרי את כוחותיו הגרמנים והאיטלקים של רומל. לאחר התבוסה נסוגו כוחות הציר לעבר תוניסיה, שם נכנעו במאי 1943, לאחר שלמערכה נוספו כוחות הצבא האמריקני שנחתו באפריקה במסגרת מבצע "לפיד".

המחבר הסביר כי הניצחון הבריטי הושג לבסוף משום שהיה חיוני עבור בריטניה. "צ'רצ'יל נלחם במזרח התיכון כדי לנצח. היטלר נלחם כדי לא להפסיד. היוזמה האסטרטגית היתה על כן בידי צ'רצ'יל, ולבסוף הוא, הצב, ניצח באמצעות שיתוף הפעולה בזירה כולה בין כוחות האוויר, הים והיבשה, בעוד ש"הציר" החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת" (עמוד 230).

רומל היה מפקד נועז, ולכן מינה אותו היטלר לתפקיד מלכתחילה. אבל, קבע באנגיי, זה היה מקרה של "מי שהעניין חשוב לו – מנצח" (עמוד 230). הבריטים היו זקוקים לניצחון, והיו זקוקים לו במזרח התיכון. הם השיגו אותו, והאיש שעשה זאת עבורם היה "מונטי".

זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר ומנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.

צוק איתן – הגרסה הבריטית | מאת גל פרל פינקל

לרוע מזלם של עזה ותושביה, הרצועה היתה שדה מערכה הרבה לפני המאה ה־21. במאמר זה סוקר גל פרל, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, את ספרו של ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל: 1917". אלו אתגרים עמדו בפני הבריטים שניסו לכבוש את עזה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומה הדמיון והשוני בינם לבין האתגרים שעמדו ועומדים בפני צה"ל במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן? ינשוף צבאי־אסטרטגי על רצועת עזה בלהב הקרב, אז והיום.

"ארבע תמות מרכזיות של מעשה המלחמה שזורות כחוט השני לאורך הספר, והן מדגישות בעיות יסוד בניהול קרבות ומלחמות, בכל הזמנים: המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם" (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9).

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" (הוצאת מודן, 2012) הוא ספר שנכתב בידי ההיסטוריון הצבאי, ג'ון ד. גריינג'ר. הספר מתאר את המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית.

מיזם תרגום הספר הוא פרי יוזמת המעבדה התפיסתית באגף המבצעים של צה"ל, בשיתוף עם חטיבת הצנחנים ומפקדה, אל"מ אמיר ברעם (לימים תא"ל). בראיון שערך אתו בשעתו עפר שלח נכתב כי "עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה ‭2‬' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה". למען הגילוי הנאות יש לציין שברעם היה המג"ד שלי בצנחנים, והערכתי אותו מאוד.

המטרה שבהוצאת הספר לאור בעברית היא העמקת הידע הצבאי ההיסטורי, כמו גם הידע המבצעי והתפתחותו בקרב קצונת השדה הצעירה בצה"ל. אף שהמערכה השפיעה השפעה עמוקה על האופן שבו עוצבו הישויות הגיאופוליטיות במזרח התיכון למשך המאה העשרים כולה, ישויות המצויות כיום בחלקן בתהליך פרגמנטציה (סוריה, עיראק ולבנון רק לשם הדוגמה ומדינות נוספות עשויות לחוות תהליכים דומים), לא תורגמו (ואף לא פורסמו מחקרי מקור) ספרים רבים אודותיה. המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, שאינם רק מאפשרים הבנה יותר טובה את אשר התרחש כי אם גם מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שהוא היום.

מנהיגות, שכל ישר ואינטואיציה מבצעית

הספר נפתח בתיאור קרב עזה הראשון והכושל של חיל המשלוח הבריטי, בפיקוד גנרל מאריי. לאחר ההפסד הצורב מונה למפקד הצבא הגנרל אדמונד אלנבי, שלחם קודם בחזית צרפת. ראוי לזכור, ציין גריינג'ר, "שאלנבי קיבל את הפיקוד על צבא מובס ומדוכדך, הסב אותו מקצועית ומוראלית, כדי לנצח ולהביס אויב אימתני ומנצח. נוספו לו כוחות מעבר לאלה שהיו בפיקודו של גנרל מאריי, אולם לא רבים כדי לעשות את השינוי ולהפוך לכוח הכרעה. בנוסף לשינוי המוראלי ולשיקום המבצעי, הייתה זו השיטה שלו כיצד להפעילם – התכנון נעשה באופן המייחד והמיוחד לו" (עמוד 259).

הדבר היה דומה (אם כי לא באותה רמת צורך ומובהקות), למינוי של גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני, לרמטכ"ל צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה ולתהליך שיקום כשירות הצבא, רוח הלחימה ומקצועיות המפקדים.

אלנבי, כתב ברעם בהקדמה, ביסס את מנהיגותו על "פיקוד קרבי, המצוי בשדה הקרב, מסייר אותו ובקיא דרך רגליו. לצד גישה מקצועית ונוכחות פיזית מרשימה, אופיינה מנהיגותו של אלנבי ביחס אישי והבנת נפשו של החייל הפשוט, מנהיגות שרתמה את האנשים ושכנעה אותם כי הם מובלים על־ידי האיש הנכון. בדומה למתואר בספר 'מתבוסה לניצחון' של גנרל סלים על המערכה בבורמה במלחמה העולם השנייה, הפך אלנבי את כוחותיו למכונת מלחמה משומנת באמצעות אימונים מפרכים תוך כדי מלחמה, תרגול חוזר ושינוי ארגוני, והביאם לניצחון, בעיקר בזכות מנהיגות אישית סוחפת, שכל ישר ואינטואיציה מבצעית" (עמוד 9).

בראש המגינים על עזה עמד הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. הכוח משסר למרותו היה מיומן, ערוך היטב ומצויד כיאות על־מנת להגן עליה. בספרו עומד גריינג'ר על העובדה כי בסופו של חשבון גילה החייל העות'מאני כישורי שדאות, חיילות וקשיחות בסיסית שעלו על אלו שהפגין החייל הבריטי. נוכח הכישלון הצורב גנרל אלנבי קיים תהליך שיקום וחזרה לכשירות בחיל המשלוח, והחדיר רוח הלחימה במפקדים ובחיילים. בניגוד לקודמו נקט אלנבי בתחבולנות והעזה במקום לתקוף את עזה בחר אלנבי להשקיע את המאמץ העיקרי דווקא בכיבוש באר־שבע, כאשר תקיפת עזה נועדה להטעות את הצבא העות'מאני. המהלך הפתיע את הכוחות העות'מניים ואלו מצידם נקטו בקרב נסיגה והשהייה. קרב שבו הפגינו שוב את יכולתם הקרבית הגבוהה.

נוסף על הספר ראוי להתעכב גם על ההקדמה המצוינת שכתב לספר מח"ט הצנחנים, ברעם, המנתחת את הלקחים ואת הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר, אשר נותרו רלוונטיים לימינו אנו:

"הקרקע 'בוגדנית' והמתעתעת של חבל הבשור, המוכרת לנו מהתרגילים בצאלים, בשילוב מושכל של עמדות לחימה מאוישות במקלעי 'מקסים' גרמניים (MG08) שכיסו שטחי השמדה מטווחים מראש על־ידי תותחים מסוג 'הוצ'קיס' הנגררים על־ידי פרדות – נטרלו את יתרונו של התוקף הבריטי ועשו שמות בלוחמיו. הספר חוזר על הלקח הנצחי שעדיפות טכנולוגית בנשק, חיל נייד ויתרון מספרי של התוקף עלולים להפוך לחסרי משמעות בגלל תנאי הקרקע – הגורם היציב והקבוע ביותר בשדה הקרב. בעוד שכיווני השלוחות, כיווני הזרימה וקווי האגן לא השתנו במשך 95 השנים האחרונות… החליפה התכסית האורבאנית והצפופה של ימינו את 'הבוקאז' העזתי של 1917, של משוכות צבר (סברס) צפופות, ואשר כמו בנורמנדי, נוצל היטב על־ידי המגן" (עמוד 11), כתב ברעם.

אין זה מקרה, ציין מח"ט הצנחנים, שכיווניה וזוויותיה של ההתקפה במבצע 'עופרת יצוקה' היו בדיוק "אותם כיוונים שנבחרו על־ידי הבריטים במערכת עזה הראשונה והשנייה בשנת 1917, ואנחנו הרי עתידים להילחם שם שוב. הספר, אם כן, יעזור לקורא להכיר יותר טוב את הקרקע ולהבין את חשיבותה של הטקטיקה בגזרת לחימה מוכרת" (עמוד 12).

הספר כאמור, יצא בשנת 2012. שנתיים לאחר מכן לחמו כוחות צה"ל, שוב, ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן". אמנם, התמרון הקרקעי במבצע האחרון לא דמה למערכה הקרקעית הקודמת ברצועת עזה, אולם מספר לקחים העולים ממנו כוחם יפה גם עתה. ובהם למשל, השימוש שעושה האויב בשטח (תכסית ותבליט כאחד). ניכר כי הניתוח של ברעם בהקשר למורכבות השטח הבנוי מדויק. דוגמה בולטת לכך מהווה הקרב בו לחמו כוחות מחטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, על מנת לסכל את חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין. לקח נוסף נוגע למוכנות הכוחות. על מנת להצליח במערכה נדרש הגנרל אלנבי לשקם ולאמן את חיל המשלוח שבפיקודו. מכאן שחובה לקיים כשירות גבוהה בצבא היבשה. הוא זה הנושא בעיקר הנטל בשעת הלחימה, מצוי בשיא החיכוך עם האויב ומביא להכרעה ולפגיעה קשה בו. לקח זה מקבל משנה תוקף נוכח קריאת הפרק בדו"ח המבקר אודות מצב הליקויים במוכנות מערך המילואים של צה"ל שפורסם לאחרונה.

הקריאה בספר מלמדת כי עזה היתה ונותרה סוגיה סבוכה, שכוחות צבא שונים לאורך ההיסטוריה נדרשו לחשיבה יצירתית על מנת להתמודד עמה בהצלחה.

צליחת התעלה 1917

מרתק לא פחות מן הקרב על עזה הוא קרב צליחת מעברות הירקון, שהתרחש בליל שבין ה־20 ל־21 בדצמבר 1917, בכדי להשתלט על עמדות הצבא הטורקי על רכסי הכורכר מצפון לירקון. המוצבים הטורקיים בח'ירבת חדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו. הקורא הישראלי הקורא על הקרב לא יכול שלא להעלות בזיכרונו את "מבצע אבירי לב", במהלכו צלחה אוגדת שרון, ובראשה חטיבת הצנחנים "חוד החנית", את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

"ב־23:00, שתי פלוגות נוספות מגדוד חי"ר קל 7 היילנד, ושני גדודים מלאים, הסקוטי המלכותי 4 והרובאים של הסקוטי 8, חצו את הנהר. פלוגה של גדוד 7 יצאה להתקפת פתע בעוד התורכים ישנים, והשתלטה על העמדות התורכיות השולטות על הנהר; פלוגה שנייה אבטחה את האגף המזרחי, והאחרות התקדמו צפונה, לאחר שכוחות נוספים חצו את הנהר. בחצות, כל חטיבה 156 הייתה מצפון לנהר, ונכבשו כל העמדות התורכיות הסמוכות למעברים. גדוד חי"ר קל 6 היילנד, מחטיבה 157, היה צריך לחצות את שרטון הנהר במקום שעומקו כמטר ועשרים תחת אש ארטילרית, ובשעה 01:30, הגדוד יחד עם גדוד 5 ארגייל סאתרלנד היילנדרס, חצו והמשיכו צפונה, ובשעה 03:30 הם כבשו ללא התנגדות קשה את היעד שלהם בתל א'ריקיה (רכס הכורכר שמעל לחוף תל ברוך)" (עמוד 251).

אותי הדהים לגלות כי הקרב התנהל ממש במרכז תל אביב (בין היתר במקומות בהם אני נוהג לרוץ דוגמת נמל תל אביב וחוף תל ברוך) וכי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום, ובגליפולי אלא ממש כאן. "זה היה מבצע יוצא מהכלל. הוא התבצע על־ידי דיוויזיה במצבת כוחות חסרה, שלא תוגברה לאחר האבדות שספגה בלחימה בהבקעת הקו בעזה, ובעיקר בלחימה בהרים. למרות החסר, הם בוודאי עלו במספרם על אלה של האויב. הקרב הזה נחשב תמיד כמודל לחיקוי וכזה שיש ללמדו, מאחר שהיו בו שילוב מוצלח של עקרונות הלחימה, במודיעין, הפתעה, גמישות ביצוע, הכנות טובות ומתאימות ויעדים בני־השגה. אולם, כנראה, הדבר היוצא הדופן קשור ליכולת המקצועית הגבוהה שהפגינו החיילים והמפקדים" (עמוד 251).

הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית. יתרה מכך המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, שאינם רק מאפשרים הבנה יותר טובה את אשר התרחש, אלא גם מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שהוא היום. כאלה הם, ציין ברעם בהקדמה, הן "הדוגמאות המובאות מקרבות עזה הראשון והשני, תל חווילפה (מיקומו של קיבוץ להב, בסמוך לבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים), מע'אר" (עמוד 8), כמו גם מקומות נוספים. בקיצור, יש מה ללמוד.

(פורסם במקור כטור אורח בבלוג "הינשוף", 04.01.2015)