שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מתן וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל, שהיה לאגדה, אך לא לרמטכ"ל. בספרו האוטוביוגרפי, הסוקר את תולדות חייו על תפקידיו הרבים ומבצעיו הנועזים, ניכרת תחושת ההחמצה

כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי, לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ 1, ונשאל מה יעשה כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אלי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמוד 178). הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אפילו אמר לי עליו פעם שכשמתן היה מח"ט הצנחנים (1976-1975) אז כשבחטיבת גולני דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

עטיפת הספר, בה מצולם וילנאי בימיו כמפקד סיירת צנחנים, (מקור: סימניה).

ניכר כי ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), שכתב ביחד עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים בהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ לב וביכולתם בעימותים החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור שבלבנון ב-2006, האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים ב-2002. ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.

שחצנות הפיקוד הבכיר

וילנאי (יליד 1944), בנו השני של פרופסור זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. וילנאי, נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין-שחק, צעד אתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמוד 243). בדומה לוילנאי, הצטיין ליפקין-שחק כמפקד בצנחנים, בין היתר בפשיטה על ביירות ב-1973 (מבצע "אביב נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין-שחק כיהן כרמטכ"ל ווילנאי סגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב-1965, השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים מהם. חלפו שנים רבות מאז אבל, כתב, הוא עדיין שומע את זעקות האנשים שהרג. "שומע ומהרהר במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמוד 79). בקרב, ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים, סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד 890, פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר 1973.

דרושות טיפות מזל

ב-1968, לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14).

נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה-עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עברו כ-70% מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש – והיתר נמלטו" (עמוד 23). לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמוד 24). המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר הביטחון משה דיין, וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו" (עמוד 25). בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו כואב את אי-מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד 890, חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד 1, אוגדה 36 ופיקוד הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

מינויים פוליטיים

ב-1998 בחר שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, באלוף שאול מופז, שהיה פקודם בצנחנים, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק. למרות שוילנאי נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח" נבחר מופז, ככל הנראה, בשל טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של מרדכי לוילנאי, שזכה בכל התפקידים שעליהם התמודד גם הוא.

בספר מצטט וילנאי את האלוף (מיל') ישראל טל סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שנחשב למועמד כמעט בטוח לרמטכ"ל לפני המלחמה (ולא מונה לאחריה), שאמר לו: "הבעיה הגדולה אינה בעצם העניין שמרדכי לא בחר בך לרמטכ"ל, אלא בכך שהוא פגע באתוס הצה"לי, לפיו הצבא מתנהל עד היום, וגורם לכל קצין לחשוב על מקומו במערכת הצה"לית. הברית הבלתי כתובה בין החברה לצבא היא שהשיקולים בצה"ל הם ענייניים" (עמוד 267). אכן, היה זה מעשה מכוער, אבל הרמטכ"ל הוא גם מינוי פוליטי וככזה הוא אינו נקי ממכלול האינטרסים שהפוליטיקה כוללת בתוכה.

מחברי הספר עשו עוול בהתייחסם למופז, שכן בדומה לוילנאי הוא שירת בהצטיינות בכל התפקידים הנחשבים של קצין שצמח בצנחנים: מפקד הסיירת ב-1973, סגן מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, מפקד בה"ד 1 ומח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ב-1988. יתרה מכך, אף שנחשב ל"אנדרדוג" בהתמודדות, הוא התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באנתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן".

סין הזירה החדשה

כאמור, וילנאי שימש בתפקידי מפתח רבים בצבא ובממשלה, אך בספרו הוא מתאר את רובם ממעוף הציפור, מבלי שהקורא יכול באמת ללמוד על פועלו. תחומים דוגמת מוכנות העורף לעימות, בו עסק כסגן שר הביטחון, או סגנות הרמטכ"ל תוארו בתמצית, וחבל שכך. לעומת זאת, וילנאי תיאר בהרחבה את תקופת כהונתו כשגריר בסין וניכר כי לצד הנאתו מהתפקיד הוא רואה בה זירה חדשה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

הלקח החשוב ביותר שוילנאי מציג בספרו מוזכר בהקשר למבצע אנטבה, בו השתתף כסגן מפקד הכוח הפושט, דן שומרון. "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (עמוד 137), כתב.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

היוזמה והרצון לפעול, שמניעה בהמשך גם את החלטות הפיקוד הבכיר והממשלה, צריכים להגיע ממפקדי השדה. שכן אף שלעתים מוטב יהיה להימנע מפעילות או להגיב באורח מתון יותר, רוח הלחימה, אותה רוח שהניעה בין היתר את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, לצעוד במנהרת החדירה של חזבאללה עד לעברה השני בלבנון (מבלי לבקש אישור), היא העיקר ויש לשמרה ולעודדה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 04.10.2019)

לסגור את הפנימייה, לפתוח אקדמיה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטה לסגור את הפנימיות הצבאיות נתקלה במחאת הבוגרים, בהם אלופים וקצינים עטורי צל"שים. את הפנימייה אמנם יש לסגור, אך במקומה כדאי לשקול הקמת אקדמיה צבאית.

תג היחידה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה אותו עונדים גם שוחרי הפנימיות הצבאיות.

תג היחידה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה אותו עונדים גם שוחרי הפנימיות הצבאיות.

המלצת הרמטכ"ל, באישור שר הביטחון, לסגור את הפנימיות הצבאיות (האחת שליד בית הספר הריאלי בחיפה והשנייה "אור עציון" במרכז שפירא, שהינה תורנית במתכונתה) נתקלה במחאה מצד בוגרי המוסדות. בעוד שבוגרי הפנימייה המתנגדים לסגירתה מעלים את הנימוק הערכי, הרי שהרמטכ"ל ושר הביטחון קיבלו את החלטה משיקולי התייעלות ותקציב, כחלק מהתכנית הרב-שנתית "גדעון". עלותו של כל מחזור עומדת על כ-15 עשר מיליון ש"ח והתוצרת – פחות ממאה בוגרים. בנוסף טוען השר יעלון, ש"הצורך הייחודי הזה פחת בשנים האחרונות באופן משמעותי," בין היתר בשל המכינות הקדם-צבאיות (הדתיות והחילוניות) שבוגריהן מתגייסים לשירות משמעותי ופיקודי במספרים הולכים וגדלים משנה שנה. יעלון אף הוסיף שכבר אין צורך שנערים בני 14-15 יהיו חלק ממסגרת צבאית. "זה גיל מוקדם מדי וצעיר מדי," אמר השר.

מורשת מפוארת

הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, בוגר מחזור בפנימייה.

הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, בוגר מחזור ח' בפנימייה, (צילום: דו"צ).

הפנימייה הוקמה בשנת 1953 ביוזמת מנהל בית הספר הריאלי, ארתור בירם, ובתמיכת ראש הממשלה דוד בן-גוריון. מבין בוגרי הפנימייה הצבאית על סניפיה השונים, ובהם גם זו שהיתה בתל אביב ונסגרה ב-1984, ניתן למנות שני רמטכ"לים, ליפקין- שחק ואשכנזי, ואין ספור אלופים ובהם אמיר דרורי (בוגר מחזור א' של הפנימייה בריאלי), מתן וילנאי (שנחשב לחניך כה בולט עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה), הרצל בודינגר, ודורון אלמוג.

טנק הצוערים בטקס הבאתו לפנימייה הצבאית הריאלי

טנק הצוערים בטקס הבאתו לפנימייה הצבאית הריאלי, (צילום: הפניימה הצבאית הריאלי).

בשנים האחרונות בלטו בוגרי הפנימיות בשכבת הקצונה הבכירה של צה"ל. קצינים כמו משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד על חטיבת גולני ב"חומת מגן" ואוגדת עזה, תא"ל אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, אלוף פיקוד הדרום אייל זמיר, תא"ל אמיר ברעם, מפקד אוגדת הגליל, מפקד חטיבת הצנחנים נמרוד אלוני ומפקד חטיבת הנח"ל עמוס הכהן (בוגר פנימיית "אור עציון"). סגן המפכ"ל, ניצב זהר דביר, הוא בוגר הפנימייה גם כן. עשרות מבוגריה עוטרו על גבורתם בשדה הקרב ובהם דרורי, ליפקין-שחק, לוחמי "טנק הצוערים" במלחמת יום הכיפורים, דוד חודק, תמיר ואלוני. 132 מבוגריה נפלו במהלך שירותם. בוגר מפורסם נוסף של הפנימייה הוא הנווט הנעדר רון ארד.

בעיית ההכשרה

למרות המוטיבציה הגבוהה של החניכים, בפועל, הם עוברים הכשרת שדה בסיסית ושיעורים בהיסטוריה צבאית. זאת בגיל צעיר מדי מכדי להכשירם באמת כמפקדים שישרתו שירות ממושך ובתפקידים בכירים. אלוף במיל' (שזכה לכינוי "האדם החושב" במטכ"ל), טען בשעתו כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. זה נובע בעיקר מכך שבצה"ל התפקיד הוא גם ההכשרה אליו, בשיטת ה-"On the job training". קורסים כמו קורס מפקדי אוגדות וחטיבות אולי מכשירים לתפקיד ספציפי (גם זה במידה פחותה) אבל לא מכשירים את הקצינים כמי שאמונים על האסטרטגיה , אלא כדרג השדה הטקטי הבכיר.

הבט"ש, כאמור, רק מחמיר את הבעיה. מח"ט שמבין שהוא נבחן בתפקוד הש.ג במחסום שבגזרתו, בדר"כ סותם את הפרצה באמצעות עשרים ומשהו שנות החיילות והניסיון שצבר ופשוט עומד במחסום במקומו. היעדר הכשרה ואימונים מביא את האל"מ לפעול כ"מ"כ כפול מאה" ולא כקולונל. דוגמה בולטת היא הפיגוע בציר המתפללים בחברון שבו נהרג מח"ט מצטיין כאשר חתר למגע והסתער ראשון. לאחר מותו איש לא תפס פיקוד וארגן את הכוחות כראוי. המחבלים מצידם הרגו 12 חיילים ואזרחים ופצעו 14. לאחר יותר משלוש שעות הרג את המחבלים כוח קטן בפיקוד מפקד גדוד נח"ל, ערן ניב, שהוזעק מביתו מתל-אביב, שפעל גם הוא, אף שבאומץ, יותר כמו מפקד זוטר מאשר מג"ד.

הפתרון – אקדמיה

סמל האקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט.

סמל האקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט.

הפתרון האפשרי לרצונו של הצבא להתייעל מחד, ולרצונם של בוגרי הפנימיות לשמר את המסורת מאידך, עשוי להיות זהה – הקמת אקדמיה צבאית ישראלית שתתבסס לא על מודל הפנימייה הצבאית הקיים אלא על האקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט. האקדמיה, שהוקמה בשנת 1802 ביוזמת הנשיא ג'פרסון, שונה בתכלית מן המודל הישראלי. חניכיה הינם בגילאי 17-23 והם עוברים מסלול הכשרה אקדמי לכל דבר במוסד שהוא לא רק בית ספר להכשרת הפיקוד הצבאי אלא גם אוניברסיטה מן הדרגה הראשונה.

אימוני קיץ בווסט פוינט

אימוני קיץ לצוערים בווסט פוינט.

הבוגרים, כמו בוגרי הפנימייה הצבאית, אכן מתאמנים במהלך החופשות ובקיץ אולם הם מסיימים את הכשרתם כקצינים בעלי תואר ראשון (בדגש על מקצועות ריאליים דוגמת הנדסה ופיזיקה) ומתגייסים לצבא היבשה לשירות ממושך ומהווים עד אשר יהוו את סגל הפיקוד הבכיר של צבא היבשה. בין בוגרי האקדמיה ניתן למנות את הנשיאים גרנט ואייזנהאואר, כמה ממפקדי השדה הבולטים במלחמת העולם השנייה ובהם פאטון, מקארתור ובראדלי וכן את הגנרלים פטראוס, מקריסטל ודמפסי.

ביכולתו של צה"ל, במהלך פשוט יחסית, להסב את הפנימייה לאקדמיה ולהפעיל את מערך המיון והגיוס שלו בכדי לאתר מועמדים מתאימים בדומה לאופן שבו מאותרים כיום מועמדים לשירות בסיירות המובחרות של צה"ל. הצוערים שיעברו את מבחני המיון יעברו שלוש עד ארבע שנים מפרכות שבהן יוסמכו כבוגרי תואר ראשון לצד תכנים צבאיים ובהם טירונות בסיסית ואימון מתקדם, קורס קצינים בבה"ד 1 ועוד. אם זה נשמע מופרך, כדאי לזכור שקורסי החובלים והטיס כבר פועלים במתכונת זו כבר זמן מה. הצוערים שיוסמכו כקצינים יחלו את שירותם הפעיל בצבא כקצינים בחילות השונים. באופן הזה תהפוך הפנימייה ממוסד המקנה לנערים חינוך קדם-צבאי לאקדמיה המכשירה קצינים מקצועיים יותר ומתאימים יותר לעימותי העתיד.