גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי – יש לנו עדיין מה ללמוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שבעה עשורים וחצי לאחר הפלישה שסימנה את קצו של היטלר ונראה שיש לנו מה ללמוד. סביר שהעימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חיזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע

השבוע ימלאו 75 שנים לפלישת בעלות-הברית לנורמנדי, "מבצע אוברלורד", המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נכון, היו קרבות מכריעים יותר – ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – אבל ספק אם היו כאלה שהיו בעלי נופך כה דרמטי. המערכה הניבה מאות ספרי היסטוריה וסרטי קולנוע רבים ("להציל את טוראי ראיין" הוא אולי הבולט שבהם). ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

כריכת ספרו של ראיין, (מקור: סימניה).

משום מה התקבעה המערכה בזיכרון ההיסטורי כקרב שנמשך יום אחד, "היום הארוך ביותר" (הוצאת מערכות, 1982), כשם הספר (והסרט) המפורסם מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין. אך לא כך הוא הדבר. המערכה בצפון-מערב צרפת היתה אכזרית, קשה ונמשכה כשלושה חודשים, מיום הפלישה ועד לשחרור פריז. אף שהתעמולה הסובייטית לגלגה על בעלי בריתה המערביים ולחימתם הרי שהמערכה בהחלט ברת השוואה עם החזית המזרחית. במערכה ספגו לגרמנים כ-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נפלו בשבי בעלות-הברית.

בעלות הברית ספגו כ-200,000 הרוגים. על יום הפלישה עצמו, יום אחד של לחימה קשה מאין כמותה, אין נתונים מדויקים. הגרמנים ספגו אבדות (פצועים והרוגים) בכמות שנעה בין 4,000 ל-9,000 ואילו בעלות-הברית ספגו כ-4,500 הרוגים וכ-6,000 פצועים. נכון, בימי קרב במלחמת העולם הראשונה נהרגו רבים הרבה יותר, אבל גם כך אלה הם מספרים שהדעת אינה תופסת.

הספר של ראיין נקרא כך בשל קביעתו של פילדמארשל הגרמני אירוין רומל, שהופקד על הגנת צרפת, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות… גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר" (עמוד 28). צוותי התכנון של צבאות בריטניה וארצות הברית שבחנו את נושא הפלישה ב-1942 הגיעו למסקנה "שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד" (עמוד 55). ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני-אדם.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית, כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים, שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות-הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים, בהם החזיק הצבא הגרמני.

במרכז: גנרל אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שעות ספורות לפני הפלישה, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש. החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה-5 ביוני לצהרי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם בלוח זמנים כה קצר יספיקו הכוחות להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד, מפקד כוחות בעלות-הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר.

"הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה… אינני שש לכך, אבל זהו זה" (עמודים 65-64).

בצד השני חיכה לכוחות הצבא הגרמני, שניתן לתאר, כנראה, כצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע נחיתה מן הים נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בלילה שבין ה-5 ל-6 ליוני הוצנחו כ-18,000 צנחנים מעבר לקווים בנורמנדי, במטרה לבודד את מרחב הפעולה מתגבורות גרמניות. את אור הזרקורים תפסו הקרבות שלחמה פלוגת הצנחנים "Easy" (תוארו גם בסדרה "אחים לנשק"), או פעולות כמו השתלטות פלוגת לוחמי רגלים מוטסי-הדאונים (מה שהיום מקביל לחי"רניקים הנוחתים במסוקים) מהדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית, בפיקוד מייג'ור ג'ון הוארד, על שני גשרים.

פלוגתו של הוארד, נחתה בשלושה דאונים בסמוך לגשרים ואז "הסתערו הכל על הגשר. נשתררה אנדרלמוסיה נוראה. הגרמנים היו נדהמים ובלתי-מאורגנים. רימוני-יד הוטלו לתוך מחפרותיהם ותעלות הקשר שלהם" (עמוד 113). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

אבל היו כמובן פעולות חשובות לא פחות, גם אם פחות זכורות. על הגדוד ה-3 מרגימנט הצנחנים ה-505 (הדיביזיה המוטסת ה-82) של צבא ארצות הברית, למשל, הוטל לצנוח בלילה ולכבוש את העיירה סט-מאר-אגליז. רבים מהצונחים נחתו הרחק מהיעד, אבל הלוחמים אלתרו, התעקשו ולבסוף התכנסו לכדי כוח לוחם גדול מספיק בשביל לבצע את המשימה. מפקד הגדוד, "לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חיש-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה האטית דרך העיירה" (עמוד 162). לפני עלות השחר על יום ה-ע' התנופף דגל ארצות הברית מעל לסט.-מאר-אגליז. היתה זו העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת.

הלחימה הקשה מכל היתה מנת חלקם של הכוחות שנחתו מן הים, ואף כוח לא נדרש לאתגר קשה יותר מאשר הכוחות האמריקניים בחוף אומהא. "הם עלו ב"חוף אומאהא" – אותם אנשים רטובים, בלתי-זוהרים, שעתה לא קינא איש במנת-גורלם. כל נסי-קרב שהם לא הונפו בשבילם. אך ההיסטוריה עמדה לצדם. הם היו אנשי רגימנטים בעלי-שם שחנו במקומות כגון עמק-פורג', נקיק סטוני, אנטיאטס, גטיסבורג, ואשר לחמו בארגון. הם צלחו את חופי צפון-אפריקה, סיציליה וסאלרנו. עתה היה עליהם לצלוח עוד חוף אחד" (עמוד 199), כתב ראיין, וציין שלימים כונה החוף, "אומאהא העקובה מדם".

הריינג'רים לאחר כיבוש מצוקי פואנט-די-הוק, (מקור: ויקיפדיה).

המשימה הקשה ביותר באומהא, כיבוש המוצבים שבצוקי פואנט-די-הוק, הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 (גדוד קומנדו). "אש מנשק קל ניתכה מטה על שלוש פלוגות הריינג'רים של לויטננט-קולונל ג'יימס א. ראדר, עת החלו בהסתערותם להשתקת סוללות-החוף האדירות שלדברי המודיעין איימו על שפות-החוף האמריקניות מימינן ומשמאלן. תשע נחתות שנשאו את 225 אנשיו של גדוד הריינג'רים ה-2 נצטופפו לאורך רצועת החוף הקטנה שלמרגלות שפת-הצוק" (עמוד 211).

הריינג'רים ירו רקטות שחבלים מחוברים אליהן למרומי הצוק, ותחת אש עזה העפילו עליהם וכבשו את מוצבי הגרמנים. בסוף היום רק כ-90 ריינג'רים נותרו כשירים ללחימה. המאמץ ההרואי הזה היה לכאורה לריק. במוצבים שעל פואנט-די-הוק לא מצאו הריינג'רים אף לא תותח אחד. אבל "כעבור שעתיים מצא פטרול של ריינג'רים סוללה נטושה, בת חמישה תותחים, בעמדה מוסוית בריחוק כקילומטר וחצי" (עמוד 215), והשמיד אותם. התותחים, אם כן, היו בקרבת מקום, ואם לא הריינג'רים, הגרמנים גם היו עושים בהם שימוש.

כשהכוחות הנוחתים התבוננו אחורה בסוף היום ניצב מולם מחזה מרהיב של ראש הגשר. נמל מלאכותי נגרר לחוף ותגבורות החלו נוחתות. הלחימה לא הסתיימה, רק בצרפת היא עתידה להימשך, כאמור כשלושה חודשים, במהלכם יאבדו כוחות בעלות-הברית את המומנטום בו זכו, ותידרש מנהיגותו הקרבית של הגנרל ג'ורג' פאטון בכדי להוביל את מבצע "קוברה" להכרעת הצבא הגרמני. ועדיין, הנחיתה המוצלחת בנורמנדי פתחה החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

75 שנים לקרב שסימן את קיצו של היטלר, שדה הקרב ביבשה, על שלל היכולות והמערכות הטכנולוגיות, השתנה, ועדיין יש מה ללמוד מהמערכה ההיא בכל האמור בתכנון, לוגיסטיקה, הונאה והובלת כוחות בקרב. סביר שגם העימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע. מערכה שכזו לא תמשך יום אחד ארוך, אבל היא בהחלט עשויה להתחיל באחד שכזה, ובתנאי שיכלול הפעלה נחושה של כוחות, באוויר, ביבשה ובים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.06.2019)

האדומה הגדולה הראשונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנחיתה של בעלות הברית בנורמנדי סימנה את תבוסתה של גרמניה. ספר חדש מתאר את הקרב בחוף אומהה שאותו הכריעו בנחישות החיילים הפשוטים, למרות שהכול כבר השתבש

ב-6 ביוני 2019 ימלאו 75 שנים לנחיתה הדרמטית של בעלות הברית בנורמנדי, מערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית – אף שהיו קרבות מכריעים יותר, ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הקרב בנורמנדי הניב מאות ספרי היסטוריה, "היום הארוך ביותר" מאת קורנליוס רייאן אם להזכיר את הבולט שבהם, כמו גם סרטי קולנוע לרוב. ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

הסופר היהודי ליאון יוריס, בעצמו יוצא המארינס שלחם בזירת האוקייאנוס השקט, כתב פעם שבנחיתות סער אמפיביות נדרשים הכוחות "להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ-הלב, להעבירם את קו-ההסתערות". תיאור זה תופס יפה את פני הדברים בנורמנדי וממחיש מדוע הפך לאחד המסוקרים, המנותחים והבולטים בהיסטוריה הצבאית בכלל ובהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בפרט.

Image may contain: text

ספרו של מקמאנוס, מציג את חלקה של "האדומה הגדולה הראשונה" בניצחון בנורמנדי, (מקור: דף הפייסבוק של הוצאת קוראים).

למאגר הזה מצטרף עתה "המתים, ואלה העומדים למות" (הוצאת קוראים, 2018) מאת ד"ר ג’ון מקמאנוס, מומחה להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, שמתאר את לחימת דיביזיית הרגלים ה-1 בצבא היבשה האמריקני. דיביזיה המכונה "האדומה הגדולה הראשונה", שהיא אחת האוגדות האמריקניות המפורסמות ביותר שנתיב הקרבות שלה נמשך מלחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה ועד למלחמות עיראק ואפגניסטן, המתוארת בקרב החשוב ביותר שלה – בחוף אומהה שבנורמנדי ביום הפלישה. צ'רלס מקדונלד, שפיקד במלחמת העולם השנייה על פלוגת רגלים בצבא היבשה האמריקני בקרב הארדנים, כתב כי כשמדובר ב"פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל-ממש במלחמה". לפנינו אם כן ספר על דיביזיה שלמה כזו.

בהקדמה שכתב המתרגם, עמוס רגב, הוא ציין כי בתהילה זכו אנשי יחידות הצנחנים והקומנדו, "אבל את הקרב הזה בחוף אומהה הכריעו החיילים הפשוטים, מיחידה "רגילה". כי כך מוכרעות מלחמות ברוב המקרים: על-ידי כוחות רגילים. הדיביזיה ה-1 הייתה "רגילה", אך גם שונה יחידה עם אופי, גאווה, שחצנות, ניסיון. כשקוראים עליה, אי אפשר שלא לראות קווי דמיון לתחרות בין יחידות גם בצה"ל: בין "גולני" ל"גבעתי" ול"חטיבת הצנחנים", למשל" (עמוד 14).

בחוף שרר כאוס

הדיביזיה הייתה יחידה ותיקה ומנוסה שלחמה קודם לכן באפריקה ובסיציליה. מפקד הארמיה האמריקנית ה-1, הגנרל עומר בראדלי, לא שש להטיל עליה להוביל פלישה משמעותית נוספת, אך בשל המשימה הקשה שהוטלה עליו, לנחות בחוף, להקים אזור צבירת-כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני, החליט ש"לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי" (עמוד 32). וכך נבחרה הדיביזיה להוביל את הפלישה.

שבעה חודשים התכוננה הדיביזיה באנגליה למשימה. "האימונים חקקו באנשים סוג של זיכרון מוכני. כל לוחם תרגל הסתערות על החוף כל כך הרבה פעמים, ולעתים כל כך תכופות, עד שהוא יוכל להסתער כמעט באורח אוטומטי – ובמיוחד, אם תהיה לו מנהיגות ראויה – ואפילו בנסיבות הקשות ביותר" (עמוד 47). גם הגרמנים, בפיקוד רומל, התכוננו היטב והקימו ברצועת החוף שורת עמדות אש וביצורים. בנוסף מיקשו הגרמנים את החוף ופרסו בו מכשולים הנדסיים רבים שיפריעו לנחיתת כוחות מן הים. רומל האמין כי אם יבססו בעלות הברית ראש חוף איתן לא יוכלו כוחותיו להדוף את הפלישה למערב אירופה, ועל-כן "אנחנו חייבים לעצור אותם במים, לא רק לעכב אותם אלא לחסל את כל ציודו של האויב בעודו על פני המים" (עמוד 54).

כפי שאירע לכוחות נוספים בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 ביוני 1944, גם התכנית של הדיביזייה "האדומה הגדולה הראשונה" לא שרדה את המגע עם האויב. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. פלוגות נחתו במקום הלא נכון, בשטח נחות תחת אש כבדה. שתי פלוגות שריון פרקו מוקדם מדי בים והטנקים שלהם שקעו. מתוך 56 הטנקים והכלים ההנדסיים שנועדו להגיע לחוף ולסייע לדיביזיה רק 16 הצליחו להגיע. הסמל ג'ון אלרי, ותיק קרבות בצפון-אפריקה וסיציליה, העיד ש"היה זה הריכוז הכבד ביותר של פצמ"רים, פגזי ארטילריה וכדורי מקלע שנתקלתי בו אי פעם" (עמוד 124).

"המלחמה היא ממלכת אי הוודאות", כתב קלאוזוביץ וכך אירע גם הפעם. בחוף שרר כאוס. יחידות ספגו נפגעים רבים עוד בטרם פרקו מן הנחתת. רק 14 מלוחמי מחלקה בת 32 לוחמים הצליחו להגיע לחוף. סרן ג'ו דוסון שירת "כבר שנתיים בדיביזיית החי"ר ה-1, בעיקר כקצין מטה, והשתתף בלא מעט פעילות, אבל מעולם, עד לבוקר זה, לא פיקד על גייסות בקרב" (עמוד 109). בחוף אומהה הוא פיקד על פלוגה G בחטיבה ה-16. הוא הוביל בדרך היחידה שידע "מקדימה, בדוגמה אישית, במתן עדיפות רק לביצוע המשימה ולאנשיו" (עמוד 110). במהלך הבוקר זיהתה קבוצה קטנה של חיילים מהפלוגה בפיקודו נקודת חולשה בקווי ההגנה הגרמניים והתקדמה במעלה הצוקים אל פנים הארץ. דוסון שהוביל ראשון זיהה עמדת מקלע מאוישת. "הוא שלף נצרות משני רימונים, והטילם למעלה לעבר עמדת המקלע. הגרמנים ראו אותו ברגע האחרון וניסו להטות את קנה המקלע אליו, אבל זה היה מאוחר מדי. הרימונים התפוצצו בין שני המקלענים והרגו אותם" (עמוד 116), וכך נוצרה הפירצה המשמעותית הראשונה בקו ההגנה הגרמני ששימשה בהמשך את שאר כוחות הדיביזיה.

במקביל נחת בחוף קולונל ג'ורג' טיילור, "חייל חי"ר בכל רמ"ח אבריו" (עמוד 154), שפיקד על צוות הקרב החטיבתי ה-16, כוח החוד של הדיביזיה. למרות אש התופת שירו הגרמנים לעבר החפ"ק שלו, מן הרגע שיצא מן המים נותר זקוף, צעד קדימה ושאג על אנשיו להתחיל לזוז. טיילור אמר אז לאנשיו: "יש רק שני סוגים של אנשים כאן! המתים! ואלה שימותו! אז בואו לעזאזל נסתלק מהחוף הזה ולפחות נמות ביבשת" (עמוד 157). הם נעו בעקבותיו, היישר לעבר עמדות הגרמנים, והמשפט הפך לחלק מהמיתוס של נורמנדי (ומכאן שם הספר). טיילור עוטר על גבורתו בצלב השירות המצוין – העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני – וכמוהו גם דוסון.

התעלמות מהצבא הגרמני

לנגד עיני הקורא פורס מקמאנוס את המשגים הקשים שעשו מתכנני הפלישה שכללו הערכת-חסר של תכנית ההגנה על החוף ושל יחידות הוורמאכט שעליהן הוטל לממשה, והערכת-יתר בכמות הציוד שנדרשו חיילי החי"ר האמריקנים לשאת, שהכביד עליהם והפכם למטרות קלות – סוגיה שנותרה רלוונטית גם כיום. הדיביזיה ספגה 1,174 נפגעים, מהם 461 הרוגים ונעדרים. למרות זאת גילו לוחמיה ומפקדיה נחישות, גבורה ודבקות במשימה עד שסובבו, כמאמר הכתב הצבאי דון וייטהד, "את המפתח שפתח את הדלת לניצחון באירופה" (עמוד 245).

ממש באותה השעה שחיילי הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" לחמו בחופי נורמנדי, כבר לחמו כוחות מוטסים בפנים הארץ. כך למשל, תיאר סטיבן אמברוז בספרו "יום הפלישה" (הוצאת זמורה-ביתן, 2002), כיצד "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה-506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה-105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.

במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה-עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267). כוחות שכאלו, דוגמת פלוגת הצנחנים של וינטרס, היו הופכים מנותקים אילולא היו לוחמי "האדומה הגדולה הראשונה" מבקיעים ברצועת החוף וחוברים אליהם.

אף שלחימת הכוחות באומהה תוארה בהרחבה, הרי שלחימת דיביזיית החי"ר ה-1, שהכריעה את הלחימה בחוף המרכזי בו נחתו האמריקנים, נותרה משום מה הרחק מאור הזרקורים. כאן נעוצה חשיבותו של הספר שמציג זווית חדשה על חוף אומהה שטרם נסקרה בעבר. הספר שהוציא מקמאנוס מתחת ידו קריא מאוד ומלאכת התרגום שעשה רגב טובה ומדויקת מאוד. ניכר גם שביצע מחקר מקיף. עם זאת, היעדר מפתח, שאכן קיים במהדורה האנגלית, ועץ מרשם יחידתי מקשים על הקורא למקם כל פלוגה וכוח בחוף ולהבין את תפקידו ומצבו בתמונת הקרב הכללית.

בנוסף לוקה הספר מבעיה רווחת, בה לוקים גם ספריו המרתקים של אמברוז, והיא העלאה על נס את גבורת החייל האמריקני תוך התעלמות מכך שהצבא הגרמני, על חייליו ומפקדיו, היה מיומן ויעיל מצבאות בעלות הברית והפגין יכולת לחימה והתאוששות ממשברים גבוהה פי-כמה. "אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית", כתב בשעתו ההיסטוריון הבריטי, סר מקס הסטינגס, והעיר שספרים שכאלו חסרים ניתוח אובייקטיבי. גם כך, מדובר בספר קריא ומרתק שמאיר את הלחימה בחוף אומהה בנורמנדי באור חדש ומתאר את פועלם של הרובאים שלחמו בפועל-ממש במלחמה והביאו למפנה במערכה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 05.04.2018)