אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.

 

פריז בוערת, מה הלאה?\ מאת גל פרל פינקל

הפיגועים בפריז ממחישים את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד דאעש, שמשחק כעת על כל המגרש, גם ארגון ג'יהאד עולמי וגם מדינה דה-פקטו.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים בפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

סדרת הפיגועים בפריז בסוף השבוע המחישה למדינות המערב את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד המדינה האסלאמית. כדרכן של בעיות אחרות במזרח התיכון שהוזנחו בידי המעצמות בהיותן בשלב ראשוני רק כדי לשוב חזקות ומורכבות יותר בהמשך, גם זו הידפקה (שלא לומר פוצצה את הדלת) על שערי אירופה.

הסכנה שבחיפזון למסגר את האירועים

הגנרל נגאטה, טוען שדאעש הוא קודם כל רעיון.

במאמר שפרסם במגזין "אטלנטיק" ציטט גריים ווד את גנרל מייקל נגאטה, יוצא הכוחות המיוחדים של הצבא ("הכומתות הירוקות") שלחם בשעתו במוגדישו, בעיראק ובאפגניסטן, שאמר כי דאעש הוא קודם כל רעיון ולא יישות מדינתית ארגונית. למעשה, אמר נגאטה, ש"אנו אפילו לא מבינים אותו". זוהי אבחנה מעניינת מצד מי שעד לאחרונה שירת כמפקד המבצעים המיוחדים בפיקוד המרכז האמריקני. העובדה שהגנרל המנוסה התעקש שלא להצמיד את הלייבלים המוכרים לתופעה מעידה על חשיבה מקורית אבל בעיקר על רצון להימנע מטעויות בתפיסה.

בכלל, זוהי נטייה אנושית טבעית למסגר תופעות תחת קטגוריות מוכרות. הדבר מפשט לנו את החיים. אדם נתקל במשהו שהוא לא מבין ועד מהרה הוא ממיין אותו תחת קטגוריה מוכרת. זוהי הלוגיקה שמביאה לוויכוח האם גל טרור פלסטיני הוא למעשה אינתיפאדה. אם כן, ישנו סדר בעולם. אינתיפאדה היא בעיה מוכרת ויש לה פתרונות, טובים יותר טובים פחות, אבל פתרונות.

חיל האוויר הצרפתי תוקף מטרות של דאעש בתגובה לפיגועים בפריז.

אם לא, זוהי בעיה חמורה. כי אז לא ברור לו, לאותו אדם, מה בעצם עושים אל מול תופעה חדשה. בדרך כלל הוא נופל לפח שניתן לכנות כ"עוד מאותו הדבר" ובוחר בשיטת המתאימה להתמודדות עם תופעה מקבילה, שכבר מוכרת לו, אבל אינה זהה. דוגמה לגישה זו ניתן לראות בפעולת התגמול המיידית שביצעה צרפת – סדרת התקיפות האוויריות ה"מאסיביות" שביצע חיל האוויר הצרפתי כנגד בירת המדינה האסלאמית א־רקה שבסוריה. זאת למרות שהניסיון לפגוע בדאעש באמצעות מערכה אווירית והפעלת כוחות קרקעיים מקומיים לא צלח עד כה ולא תרם גם לתחושת הרתיעה של הארגון מפני פגיעה במדינות התוקפות אותו גופא.

המדינה האסלאמית משחקת על כל המגרש

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה.

כלל לא בטוח שאופן הלחימה ברעיון שמייצג דאעש זהה לאופן שבו נלחמים באל-קאעדה. עיקר כוחו של זה האחרון היא יכולתו להתרבות, להתחלק לתאי טרור קטנים ובעיקר להימנע מהקמת מרכז כובד בודד. למרות שתי מלחמות שניהלו ארצות הברית ומדינות נוספות כנגדו, הארגון נפגע אנשות בעיקר כתוצאה ממאמץ מודיעיני מתמשך שתורגם לשורת מבצעי סיכול ממוקדים, בהם נהרגו בין היתר אבו מוסעב א-זרקאווי ואוסאמה בן לאדן.

המדינה האסלאמית לעומת זאת, משחקת על שני המגרשים. מצד אחד מגייסת תומכים ולוחמים מבחוץ ומקבלת לשירותה ארגונים שונים (אחד מהם, ככל הנראה, פוצץ את מטוס הנוסעים הרוסי בסיני), ומצד שני (בדומה לחמאס ברצועת עזה) כשמה כן היא – מדינה דה-פקטו. היכולת שהפגינה באחרונה להוציא לפועל פיגועי נקמה קשים כנגד יריביה, ויהיו אלה החזבאללה בביירות, רוסיה התומכת באסד והקואליציה האירופית-אמריקנית, היא מרשימה ומשלבת טרור מונחה מדינה עם נחישות של ג'יהאד עולמי, בדומה לאלו שביצעו במהלך השנים סוריה ואיראן במטרה להגיב על תקיפות של ישראל. אולם יכולות אלו רתומות לרעיון שונה מאוד מאלו שבשמם פועלות מדינות אחרות.

התגובה של העולם, וצרפת

כפי שקורה לרוב משפוקדים פיגועים מסוג זה את אירופה (צרפת סבלה מהם יותר מאחרות), קמים אלו הרואים בהם קריאת השכמה לאירופה בטרם יהיה מאוחר מדי. אלה, שבדרך כלל נוטים לצדקנות (שלא לומר שמחה לאיד), משוכנעים שעתה יבינו האירופאים את מצבן של מדינות אחרות דוגמת ארצות הברית וישראל הנלחמות בטרור זמן רב, ונאלצות (תוך ספיגת גינוי מצד האירופאים) לוותר במהלך הלחימה על חלק מערכי היסוד שלהן.

לוחמי חי"ר צרפתים במאלי, ינואר 2013.

קריאות אלו אינן במקומן. צרפת אינה מדינה פציפיסטית. שירותי המודיעין הצרפתים נחשבים למיומנים מאוד ויחידת העילית ללוחמה בטרור, GIGN, נחשבת לאחת המקצועיות בעולם. כשצרפת רואה צורך חיוני להפעלת כוח צבאי בשל פגיעה בביטחונה או באינטרסים שלה היא עושה כן. אלו הממשיכים לראות בה אומה שנסוגה מאלג'יר ונכבשה במלחמת העולם השנייה שוכחים שרק לפני כשנתיים שיגרה צרפת כוחות משלוח למבצע סרוואל כנגד מורדים איסלמיסטים שהשתלטו על צפון מאלי. מבצע זה, שנמשך כשבעה חודשים, כלל לחימה עזה והסתיים בהצלחה.

על אף זאת, ולמרות מספר ההרוגים הגבוה, אין בפיגועים האחרונים מסה קריטית שתביא לפתיחת מערכה משולבת בדומה לזאת שניהלה קואליציה בהובלת ארצות הברית באפגניסטן לאחר מתקפת הטרור ב-11.09.2001. אולם בעוד שבארצות הברית מתחילים לשקול ברצינות פריסת כוחות קרקעיים בעיראק כנגד המדינה האסלאמית, הרי שבאירופה ישנה תמיכה חזקה במדיניות קבלת הפליטים מסוריה (מהם עשויים לצמוח מפגעים נוספים) ובצורך להימנע מעימותים מיותרים.

סביר יותר שצרפת תגביר את מאמצי השיטור והמודיעין שיכללו פיקוח הדוק יותר על ההגירה, הגבולות (ובכלל זה אבטחת נמלי התעופה ומתקנים אסטרטגיים) ואת החדירה לפרטיות אזרחיה בשם הצורך להבטיח את שלומם. השאלה עד כמה בשם הביטחון מותר להפר את פרטיות של אזרח או אדם היא שאלה שכאמור מוכרת לישראלים ולאמריקנים זמן רב (מישהו אמר סנודן). כבר היה מי שאמר שהפגיעה החמורה ביותר שפגע הג'יהאד העולמי במערב היתה בכך שחייב אותו לנטוש ערכים, חירויות וכללי יסוד שבהם דגל (חופש הפרט, אם להזכיר רק אחד שנפגע אנושות) בכדי להילחם בו בהצלחה.

רמי הויברגר כיואב טוקר.

כשצריך להעריך מה תעשה צרפת אל מול האיום המתגבר מצד המדינה האסלאמית נראה כי מבחינת הפעלת כוח צבאי לא יהיה שינוי מהותי. המערכון הישן של החמישייה הקאמרית נכון גם כאן. כדברי רמי הויברגר, על אף האסון שפקד את צרפת, בביסטרו של פרנסואה הקצפת מתוקה כתמיד.