אמת מטרידה | מאת גל פרל פינקל

האלוף במיל' גדי שמני הצהיר לאחרונה שישראל היא אלופת העולם בכיבוש, אבל בעצם הסביר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון פלסטינים מסיטה אותו מהפעילות העיקרית שלו ומקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם". אמת מטרידה.

שמני בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

בערב עיון שהתקיים באחרונה במרכז הבינתחומי הרצליה, אמר האלוף במיל' גדי שמני, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופי העולם בכיבוש. הייתי אלוף פיקוד המרכז. אלוף הכיבוש. ואני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?" בהמשך דבריו ציין שמני שמאחר ומדינת ישראל לא תסכים לעולם להסדר שלא עונה על דרישותיה הביטחוניות, ואילו הפלסטינים מצידם יוסיפו להתנגד להמשך הכיבוש, הפתרון האפשרי היחיד הוא היפרדות בהסכם מהפלסטינים. לדבריו, מאחר וישראל היא המדינה החזקה באזור, היא יכולה וחייבת לקחת סיכונים מחושבים כדי לשפר את מצבה האסטרטגי. מיד לאחר מכן ספג שמני גינויים מימין ומשמאל. בימין הטילו ספק במניעיו וביושרתו, והיו מי שקראו לו סוכן בשירות גורמים זרים, ואילו בשמאל התקוממו על כך ש"התעורר מאוחר" ושאלו מדוע לא אמר את הדברים בעת שלבש מדים.

הדברים מקוממים מכמה סיבות. ראשית, משום ששמני תמיד נחשב לקצין ישר במיוחד שלא מתחמק גם מאמיתות קשות ("קצין ששריר הקריצה לא עובד בעין שלו," כתב עליו פעם אחד מבני מחזורו בצנחנים). שנית, משום שמשקל השנים הרבות שעשה בשירות המדינה, תמיד בראש הטור ובחזית, גדול מכדי שיבטלו את דבריו כאילו היה אחרון האופורטוניסטים. כמפקד סיירת צנחנים הוא נפצע קל במארב בעומק לבנון. "צעקתי 'נפגעתי'," סיפר לימים, "הורדתי את הקסדה ונגעתי בראש והיה דם, ואז חבר שהיה איתי אמר לי 'זה שטחי'. שמתי שוב את הקסדה, המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם, וגם הבאנו איתנו בחזרה את נשק הצלפים שפגע בי". כשפיקד על גדוד בחטיבה נפצע קשה כשרכבו התהפך בסמוך לגדר המערכת בגבול לבנון, אך התעקש לשוב ולפקד על יחידות שדה.

כוח צה"ל במהלך מבצע "שובו אחים", יוני 2014, (צילום: דו"צ).

יתרה מכך, ההנחה שהמשרתים בצה"ל בוחרים את משימותיהם, שגויה. כן, שמני אכף את שליטת צה"ל בשטחים. אבל, כאלוף פיקוד המרכז, היה גם אמון על מוכנות אוגדות שלמות ללחימה בלבנון ובסוריה, זירות שבינן לבין הכיבוש אין כל קשר. הצבא שיילחם שם הוא אותו צבא. לא הגון לתמוך בו בלחימה שם, ולגנותו כשהוא מבצע משימות כפויות טובה, בשם הממלכתיות. האמת הקשה, כפי שהגדירה בהרצאתו, היא פשוטה – שליטת צה"ל על אוכלוסייה של 2.5 מיליון אזרחים מסיטה אותו מהפעילות העיקרית שלו. לדבריו, "צה"ל מתקשה להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים." כך, במשפט אחד, תמצת שמני את המציאות המורכבת בשטחים ואת המחיר הביטחוני שגלום בשליטה בשטחי יהודה ושומרון. בעוד שלכאורה השליטה בשטח מביאה לחיזוק הביטחון מפני איומי הטרור הפלסטיני, הרי שהיא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

מותר להתנגד לקו שמציגים שמני ואחרים ולטעון שלא ניתן (ואולי אף לא צריך) לוותר על הריבונות הישראלית באיו"ש, אבל לקבוע שבכירי מערכת הביטחון בדימוס שחושבים אחרת אינם פועלים מתוך אותו מניע ציוני ערכי שבשמו פעלו למען ביטחון ישראל, זו צביעות לשמה. "האיום הפנימי צריך להדאיג אותנו יותר מהאיום החיצוני", ציין לפני שבועיים תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. היכולת של הפלגים בחברה להקשיב זה לזה, מתוך כבוד הדדי, והבנה שגם אם אין הסכמה הרי שעצם הדיאלוג חשוב, והוא מכפיל כוח שאסור שיאבד. בכירי מערכת הביטחון מבקשים להתריע על מה שהם תופסים כאיומים על החברה שבילו חיים שלמים בהגנה עליה, כדאי שנקשיב להם. האמת שלהם חשובה, גם אם היא לא נעימה לאוזן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.09.2016)

ילדה עם סכין היא טרגדיה, לא אויב\ מאת גל פרל פינקל

הסערה סביב דבריו של הרמטכ"ל יצאה מכל פרופורציה. הרמטכ"ל הוא לוחם ומפקד (בכל זאת גולנצ'יק), ואחרי שלחם שנים ארוכות כנגד החיזבאללה בלבנון וכנגד הטרור הפלסטיני באיו"ש, עכשיו הוא צריך להתמודד עם התקפות המתלהמות שנשמעות מצד גורמים בימין

צנחנים בתרגיל, (צילום: דו"צ)

כשהייתי מפקד כיתה בצנחנים הגיע יום אחד מפקד הגדוד שלנו, מהמפקדים היותר מרשימים שפגשתי בצבא, קצין חושב ולוחם, לפגישה עם סגל הפלוגה. בשיחה אתנו שאל כל אחד מאתנו מה הוא לוקח מהמוטו של חיל הנחתים האמריקני: "סבלנות, התמדה ולעתים כדור בין העיניים", שאימץ המג"ד באותם ימים כקו שהוביל את לחימת הגדוד בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה. הפרשנות של המג"ד היתה שעל-מנת "לנצח את הטרור צריך הרבה אורך רוח ואם כבר יורים – זה חייב להיות מדויק".

כשהגיע תורי אמרתי שהמילה החשובה ביותר במשפט, בעיניי, היא דווקא המילה "לעתים", המדגישה את ההבחנה המתחייבת בעת הלחימה בין המחבלים לאוכלוסייה האזרחית שבקרבה הם פועלים. המג"ד אהב מאוד את התשובה וציין שזהו נדבך חשוב באופן שבו פועל הגדוד כנגד הטרור וכי המקצועיות של הלוחמים נמדדת ביכולתם לפעול במדויק, במידת הכוח הנדרשת, ורק כנגד מי שצריך. ובאמת, גדוד הצנחנים בפיקודו ביצע פעילות מבצעית מקצועית מדויקת ויצירתית כנגד תשתיות הטרור בשכם וטול כרם, כשהוא נמנע במקביל מפגיעה באזרחים. היום המג"ד הוא כבר תא"ל. מפקד אוגדת איו"ש דאז, שתחת פיקודו פעל אז הגדוד, הוא היום הרמטכ"ל.

הרמטכ"ל איזנקוט (משמאל) בביקור בפיקוד צפון עם מפקד אוגדת הגליל, תא"ל ברעם (במרכז) ואלוף פיקוד הצפון כוכבי, (צילום: דו"צ).

חשבתי על הדברים בסוף השבוע לאור ההתבטאות השקולה והממלכתית של הרמטכ"ל איזנקוט שבשיחה עם תלמידים בבת-ים אמר כי "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'. אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". ההמולה סביב אמירה זו יצאה מכל פרופורציה. הרמטכ"ל הוא לוחם ומפקד (בכל זאת גולנצ'יק) והוא בוודאי אינו זקוק לי ולשכמותי שנגן עליו מגל ההתקפות המתלהמות (שלא לומר צמאות הדם) שנשמעות מצד גורמים בימין. מי שלחם שנים ארוכות כנגד החיזבאללה בלבנון וכנגד הטרור הפלסטיני באיו"ש יודע לזהות אויב, יודע להגיב אליו במידתיות הראויה ו"להוציא אותו מהמשחק". איזנקוט, שפועל שנים ארוכות בכדי למנוע מן הקמים להורגנו מלפעול, בוודאי אינו זקוק לשיעורים ב"מוסר הלחימה היהודי" וגם לא להבהרות בנוגע למסר שעל מפקד לשדר לחייליו.

ההתמודדות עם גל הטרור (את השם המפורש, אינתיפאדה שלישית, נמנעים מלומר) הנמשך כבר כחמישה חודשים היא מורכבת ומחייבת, ממש כאותו מוטו גדודי, סבלנות והתמדה. אולם לוחמים, כך למדתי בצבא ובמקומות אחרים, צריכים לפעול מתוך שיקול דעת ולהשתמש בנחישות בכוח הנדרש. לא יותר ולא פחות. ההתמודדות עם נערה עם סכין שבאה לדקור עשויה לדרוש שימוש בנשק חם אבל היא אינה "אויב סורי מחופר" ההתמודדות עם שכמותה בחודשים האחרונים הפכה בעיני גורמים מסוימים לשקולה לכיבוש המיתלה או לקרב החרמון ולא כך הוא. כשצריך, ורק אז, יורים. במקצועיות, בדיוק, ומתוך כוונה לנטרל את האיום.

הרמטכ"ל סגר השבוע שנה בתפקיד. במהלכה הוביל קו מוסרי ממלכתי, "חתך" בסוגיות טעונות והכין את הצבא למלחמה. שנה זו היא בחזקת כרטיס הביקור שלו, שמוכיח שהוא מבין טוב מאוד מיהו האויב וכיצד מתמודדים איתו. ילדה עם סכין היא, בעיני, בעיקר טרגדיה, לא אויב.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 21.02.2016)

איום הסייבר: מהיכן תיפתח הרעה?\ מאת גל פרל פינקל

האיום הקיברנטי הוא בין הסכנות המרכזיות שעומדות כיום בפני כוחות הביטחון – ולאו דווקא מהכיוונים שחושבים עליהם ● כמו היחידים שמבצעים את מתקפות הסכינאות, כך זאבים בודדים הם הסכנה האמיתית למתקפות סייבר

בנאומו בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשבוע שעבר סקר הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, את האיומים על ישראל בשנים הקרובות והדגיש כי האיום הקיבנרטי גדל והולך.

בנאומו הדגיש הרמטכ"ל איזנקוט כי האיום הקיבנרטי גדל והולך.

לדבריו, בחמש השנים הקרובות תפחת הסכנה שבמלחמה עם צבאות סדירים ויפחת האיום הבלתי קונבנציונלי על ישראל, בשל הסכם הגרעין עם איראן והוצאת הנשק הכימי מסוריה. מנגד הבהיר הרמטכ"ל כי שני מעגלי איום יהיו בעלייה: הראשון שבהם הוא הסכנה בעימות עם ארגונים תת מדינתיים דוגמת החזבאללה והחמאס, ששואפים לפגוע בעורף של ישראל באמצעות נשק תלול מסלול ושימוש בתווך התת קרקעי. האיום השני הוא זה הקיברנטי, שכן בממד זה יכולים אויביה של ישראל – ויהיו אלה מדינות, ארגוני טרור ואף יחידים – "להגיע להישגים מרחוק".

כך, למשל, עלולה ישראל, מדינה מפותחת בעלת תשתית טכנולוגית ענפה, למצוא את עצמה תחת מתקפת סייבר שבמסגרתו יחדירו ההאקרים וירוס למערכות המחשב של אסדות הגז וישבשו את ויסות הלחצים בצינורות הגז. יעדים אחרים עשויים להיות נמל התעופה או תחנת כוח. במקביל, מהוות פלטפורמות הנשק המתוחכמות של צה"ל מטרה בפני עצמה למתקפות סייבר. מערכות דוגמת כטב"מים, טילים וכמובן לוויינים עשויות להיות נתונות למתקפה שמטרתה לשבש את פעולתן או להשתלט עליהן ולהפעילן.

דוגמה לכך שהאיום מחייב היערכות וחשיבה מקדימה ניתן לראות בהצהרת לוקהיד-מרטין (Lockheed Martin) לפיה במטוס הקרב החדש, F-35, הותקנו מערכות אבטחה מקוונת מתקדמות במטרה למנוע מתקיפות שכאלה, שמפתחי המטוס צופים שיתרחשו, לפגוע במטוס או לשלוט בו.

בשל התגברות האיום הוגדר המרחב הקיברנטי במסמך "אסטרטגיית צה"ל", שפורסם באוגוסט האחרון, כזירת לחימה נוספת, שתחייב בניין כוח מתאים שיאפשר ביצוע פעולות הגנה, איסוף והתקפה. עקב כך הוחלט על הקמת זרוע סייבר "שתהווה מפקדה ראשית הכפופה לרמטכ"ל להפעלה ובניין הכוח של יכולות הסייבר בצה"ל, ותהיה אחראית לתכנון ולמימוש המערכה במרחב הסייבר".

בנוסף מצוין במסמך, באופן שמתכתב עם האיום על מערכות הנשק עצמן, כי על צה"ל לפתח יכולות הגנתיות, בכדי להגן על כלל המערכות המבצעיות ואלה התומכות את הלחימה. הזרוע, שתקום בתוך כשנתיים, תקבל לאחריותה תחומי אחריות המצויים כיום באמ"ן ובאגף התקשוב, ובהם תחומי הגנת הסייבר, לוחמת הרשת, וכן איסוף מודיעין ותכנון מבצעי בזירה הקיברנטית.

הסכנה החמורה באמת – מהלא צפוי

אף שחיזוק המוכנות של צה"ל נגד איומים בזירה הקיברנטית הוא חיוני, הרי שנוכח בעיית "השמיכה הקצרה" בזמן, משאבים וכוח אדם, הסכנה החמורה באמת בזירה הקיברנטית היא דווקא מהממד הלא צפוי, ולאו דווקא מצד מדינות סוררות דוגמת איראן ומיחידות לוחמת הסייבר של ארגונים תת מדינתיים.

פיגוע הדקירה בשער שכם, אוקטובר 2015.

יש קבוצות קטנות וסגורות של זאבים בודדים, שלא מונות פעילים רבים וכוללות בתוכן מומחיות ומיומנות מחד ומצד שני מסוגרות וחשאיות באופן שלא היה מבייש את תאי החמאס בחברון. אלה עשויות לאתגר את מערכי הגנת הסייבר של צה"ל בדומה לאופן שטרור הסכינאות הנוכחי, שלדברי הרמטכ"ל מכה "בלי התרעה מוקדמת ובלי שיוך ארגוני", מאתגר את מערכת הביטחון. אף שלא ניתן בהכרח להיות, כמאמר הפתגם, חזק בכל מקום, יש להביא בחשבון גם את יכולתם של בודדים לסכן מערכים קריטיים – ולהיערך בהתאם.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 20.01.2016)

כיצד הפלסטינים מתייחסים לסבב האלימות הנוכחי?\ מאת לירן אופק

"על הכוונת" מארח את לירן אופק מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שמציג את עמדות הציבור הפלסטיני כלפי גל הטרור הנוכחי, אבו מאזן והתהליך המדיני.

מכוני מחקר פלסטיניים לחקר מדיניות, המצויים בגדה המערבית וברצועת עזה, מפרסמים בחודשים האחרונים מגוון סקרים ומזכרים בנושא גל האלימות הנוכחי. פרסומים אלו עשויים להסביר כיצד הפלסטינים מתייחסים לאירועים אלו. להלן כמה נקודות מרכזיות העולות מן הפרסומים.

1. אינתיפאדה שלישית?

גל הטרור הנוכחי מוגדר על-ידי כמעט מחצית מהנשאלים כאינתיפאדה שלישית.

אחת השאלות במשאלי דעת קהל פלסטיניים מהחודשים האחרונים היא: "כיצד את/ה מתארים את האירועים בין פלסטינים לבין ישראל בימים אלו?". התשובות מלמדות על מחלוקת ברחוב הפלסטיני: כמעט מחצית מהנשאלים מתאר את האירועים הנוכחיים כאינתיפאדה, ואחוז דומה – כהתקוממות עממית. יחד עם זאת, למעלה ממחצית מהנשאלים בסקרים שונים, שנערכו בחודשים ובשבועות האחרונים, תומכים בחידוש האינתיפאדה ואף רואים באפשרות של מאבק מזוין, במידה ויהיה כזה, דרך פעולה אפקטיבית להגשמת זכויותיהם הקולקטיביות. אולם הציבור הפלסטיני עדיין לא פונה לדרך זאת: כל הסקרים הראו שהאפשרות של מאבק אלים אינה זוכה לתמיכה של 50%.

לירן אופק, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה בחברה, פוליטיקה ומדיניות פלסטינית.

נתונים אלו עשויים להצביע על כך שהרחוב הפלסטיני מתייחס לאינתיפאדה אלימה כאל משאלת לב יותר מאשר דבר ממשי. זאת במידה רבה בשל פעילות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ברחבי הגדה. הנהגת הרשות רואה בסבב אלימות רחב היקף איום ישיר עליה, ומכאן מבצעי המעצרים של מנגנוני הביטחון. קיומם מונעים מסבב האלימות הנוכחי להפוך לתופעה רחבת היקף. על כן, אין מה להשוות את האירועים כיום לימי האינתיפאדה השנייה, בה השתתפו המשטרה ומנגנוני ביטחון פלסטיניים.

2. ביקורת ציבורית על אבו מאזן, על הנהגת הרשות ועל המערכת הפוליטית

היחס הציבורי כלפי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הוא חלק מביקורת המוכוונת כלפי הנהגת הרשות והעומד בראשה. בעוד הביקורת כלפי המנגנונים נשמעה כבר במהלך מבצע "שובו אחים" (יוני 2014), נשמעת בשבועות האחרונים ביקורת ישירה על אבו מאזן.

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

שני שלישים מהרחוב הפלסטיני רוצים בהתפטרותו של אבו מאזן. מרבית הציבור הפלסטיני לא רואה באבו מאזן מנהיג שיכול לקדם את האינטרס הפלסטיני, ומתחייב לשם כך להפסיק את התיאום הביטחוני עם מדינת ישראל ולהקים ממשלת אחדות לאומית יחד עם החמאס. 14% בלבד רואים בהנהגה הפלסטינית הנוכחית גורם שיכול להנהיג כיום את הפלסטינים. שחקנים שאינם חלק מהמערכת הפוליטית הפורמלית ברשות, כדוגמת אגודות נוער ופלגים שאינם מיוצגים באש"ף, מקבלים שיעורי תמיכה גבוהים.

הפלסטינים גם מטילים ספק בעמדות פת"ח וחמאס. הפת"ח נחשבת על-ידי הציבור לתנועה חזקה יותר, ובמידה ויהיו בחירות היא תיהנה מרוב בפרלמנט. אולם כמעט 40% לא תומכים בפת"ח ובחמאס, ורק שיעור של 30% יהיה מוכן להשתתף בהפגנות שתארגנה מי מהשתיים במידה והן תעשינה כאלה. המשמעות היא שחמאס אינה נתפשת בעיני מרבית הפלסטינים כאלטרנטיבה שלטונית ראויה לאבו מאזן ולפת"ח.

3. פירוק הרשות

שאלת פירוק הרשות עולה לצד הביקורת הציבורית כנגד אבו מאזן. כמעט מחצית מאוכלוסייה הפלסטינית (49%) תומכת בפירוק הרשות בהיעדר תהליך מדיני. תוצאה זאת משקפת את שיח פנים-פלסטיני שמתנהל סביב סוגיה זאת. התומכים בפירוק הרשות מתבססים על העובדה שהרשות היא מנגנון שהוקם מתוקף הסכם אוסלו (1993) במטרה לאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית. אולם לנוכח כישלון התהליך המדיני אין סיבה לקיימה. בכירים פלסטיניים, כדוגמת סאיב עריקאת, השתמשו בטיעון זה לפני כמה שנים, ככל הנראה, כדי ללחוץ על ישראל להיכנס לסבב שיחות. יחד עם זאת, גל האלימות הנוכחי נתפש כהוכחה לכך שלנהגת הרשות אין השפעה על השטח, ולכן עדיף לפרקה במקום שהיא תקרוס. אולם האפשרות של פירוק הרשות עדיין אינה ממשית בשלב זה, ולדברי אבו מאזן כלל לא עומדת על הפרק.

הרשות הפלסטינית היא עובדה קיימת מתוקף הסכם אוסלו, והיא נהנית מתמיכה ומסיוע של הפת"ח בקיומה. יתרה מכך, גם חמאס, למרות היותו אופוזיציה להנהגה, לא מעוניין בפירוקה. החודשים האחרונים מראים שמנגנוני הביטחון סרים למרותה, ופועלים נגד גורם שמעוניין לנהל משטח הגדה מאבק אלים נגד מדינת ישראל. מדינת ישראל וארצות הברית מעדיפות רשות פלסטינית קיימת וכך גם המדינות התורמות. בכירים ברשות הפלסטינית מודעים לכך, ולכן פירוקה בעת זאת תסב להם נזק יותר מאשר תועלת. סביר מאוד להניח שגם הציבור הפלסטיני מבין זאת.

4. התהליך המדיני

התהליך המדיני הוא גורם משותף לשלוש הסוגיות מעלה: היעדרו נחשב לסיבה המשמעותית שהובילה לפרוץ סבב האלימות; המשך המחויבות הפלסטינית להסכם אוסלו, ולהסכמים הנלווים לו, נחשבת לאחד הגורמים המרכזיים בביקורת הציבורית נגד אבו מאזן; והעובדה שהתהליך המדיני לא הוביל לתוצאה המיוחלת נחשבת, כאמור, אמתלה לפירוק הרשות.

שיחות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בשרם א-שייח', 2010.

חוסר האמון הפלסטיני בתהליך אוסלו בולט: 45% תומכים בעיקרון שתי המדינות, ורק 25% מאמינים שמדינה פלסטינית תוקם בחמש השנים הקרובות. הציבור הפלסטיני, וכן מובילי דעה, רואים בהסכם אוסלו ובספיחיו דבר שלילי שפגע בהנהגת הרשות ושרוקן כמעט מתוכן את אש"ף כארגון גג לשחרור לאומי. לנוכח זאת, פרשנים פלסטיניים רבים טוענים כי בנייה מחדש של מוסדות אש"ף, והפיכתם לגופים המייצגים הם כלל העמדות והזרמים הפלסטיניים – בשטחי הרשות ומחוצה לה – היא הדרך לשנות את המצב מולה ניצבת הרשות. מהלך כזה יועיל, לדעתם, יותר מסבב שיחות נוסף עם ישראל.

משמעויות

הפלסטינים מגדירים את הרשות כישות תחת כיבוש.

גל האלימות הפלסטיני הנמשך זה מספר חודשים נובע במידה רבה מכך שהפלסטינים מגדירים את הרשות כישות תחת כיבוש. מצב זה משפיע על שיעורי התמיכה הגבוהים בפיגועי דריסה ודקירה בכלל, ונגד חיילי צה"ל ומתנחלים בפרט. בנוסף לכך, גל האלימות הנוכחי מבטא ביקורת מצד הרחוב הפלסטיני כלפי אבו מאזן, הנהגת הרשות והמערכת הפוליטית.

ביקורת זאת עשויה להצביע על כך שהציבור הפלסטיני מחפש להגדיר מחדש את דרכו. הוא מאוכזב מהישגי ההנהגה ומהתנהלות המערכת הפוליטית, אך עדיין לא מאמץ בחום התנהלות אלימה שמסכנת את קיום הרשות ואת האוכלוסייה. לאור זאת, בהחלט ניתן לטעון שהפלסטינים מחפשים להגדיר מחדש דרך פוליטית במטרה להגשים שאיפות לאומיות. דרך זאת אינה פוסלת על הסף את המנגנונים הקיימים, אבל היא כל הזמן בוחנת את התנהלותם ומציעה חלופות.

הביקורת הזאת היא אחד הדברים המשמעותיים כיום בשיח הפנים-פלסטיני, ולכן כדאי לגופים החוקרים את הסוגיה – במערכת ובייחוד מחוצה לה – לעקוב אחר השיח הזה ולהבין את מורכבותו. הנושאים השונים שעולים בשיח זה עשויים בהכרח לסייע למדינת ישראל בעיצוב ובקידום מהלכים חדשים לשמירת היציבות ואף אולי להתניע מחדש את התהליך המדיני.

לירן אופק הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה בחברה, פוליטיקה ומדיניות פלסטינית.

דרושה: מדיניות מוגדרת\ מאת גל פרל פינקל

גל הטרור הפלסטיני נמשך יותר ממאה ימים והמתח בצפון רק עולה. הניצחון על הטרור עוד רחוק ומחייב אורך רוח ואופק מדיני. דרושה גם מדיניות מוגדרת לסיבוב הבא בלבנון כדי שלא ייראה כמו 2006.

השבוע מנו מאה ימים לגל הטרור הפלסטיני (שיש מי שכבר הכתיר אותו סופית כאינתיפאדה) בו נרצחו 24 ישראלים ונפצעו רבים נוספים. גל הטרור הנוכחי, כמו קודמיו, לא החל בפיגועים מתוכננים היטב של ארגוני טרור שלהם תשתית ענפה, אלא במפגעים בודדים (אפילו ספונטניים) החמושים בעיקר בנשק קר בדגש על אבנים וסכינים. במרבית האירועים נוטרלו או נעצרו המחבלים בסמוך לפרוץ הפיגוע מבלי שהצליחו להביא למספר רב של נפגעים. באחרונה מצביעים בשב"כ על שינוי מגמה לכיוון פעילות מאורגנת יותר שבאה לידי ביטוי בפיגוע בו נרצחו בני הזוג הנקין ובתשתית הטרור של החמאס שנחשפה על-ידי כוחות הביטחון באבו דיס.

מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל כרמלי (מימין) בזירת הפיגוע בצומת שילה (צילום: דו"צ).

הפיקוד הבכיר של צה"ל ביהודה ושומרון כולל קבוצת קצינים בעלת היכרות ארוכה עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האלוף רוני נומה ומפקד האוגדה ליאור כרמלי שירתו באיו"ש כקצינים צעירים בצנחנים, כמפקדים ביחידות מיוחדות וכמפקדי חטיבות מרחביות בשטחים. מפקדי חטיבות כשי קלפר ויריב בן עזרא שירתו באיו"ש שנים ארוכות (קלפר בגולני ובן עזרא בדובדבן). הפעילות אותה הם מובילים שמה דגש על מבצעים ממוקדים מונחי מודיעין, דוגמת מעצר החוליה שרצחה את את הזוג הנקין (שאחד מהם "נקטף" בידי כוח מסתערבים היישר מבית החולים רפידייה בשכם). למרות זאת לא נרשמה ירידה במספר הפיגועים או במוטיבציה להוציא אותם לפועל. אין כמעט יום ללא פיגוע והפתרון אינו נראה באופק.

אדמירל מאלן, טען שהניצחון יהיה דומה להחלמה ממחלה ממושכת ולא לנוק-אאוט.

בשנת 2010 השמיע הרמטכ"ל האמריקני דאז, אדמירל מייקל מאלן, אבחנה מעניינת על האופן שבו יושג הניצחון בעימותים שכאלה. לא יהיה, לדבריו, יום אחד שבו תושג ההכרעה. "אנחנו ננצח," אמר, "אבל נעשה זאת רק לאורך זמן ורק לאחר תהליך מתמיד של בחינה מחדש והתאמה. ההרגשה לא תהיה כמו מי שזה עתה הנחית מהלומת נוק-אאוט, אלא כמו מי שהחלים ממחלה ממושכת." נראה שגם שר הביטחון יעלון מסכים עם האבחנה הזו. השבוע סיפר כיצד למד, כמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה הראשונה, שיעור חשוב משר הביטחון דאז, משה ארנס. ארנס הגיע בשעתו למקום בו התרחש פיגוע בג'נין וסיפר לקצינים שפגש במקום כי שמע ברדיו שכדי לנצח את הטרור הפלסטיני נדרשת אמירה ברורה של הדרג המדיני. "אז עכשיו אני אומר לכם 'תמגרו את הטרור'," אמר השר וחייך. המשל, לשיטתו של יעלון ברור – אין "זבנג וגמרנו". 

אין, אם כן, בעת הזאת מקום ל"מבצע חומת מגן 2". היקף הפיגועים הנוכחי אינו דומה לזה שהתקיים ב-2002. נדמה גם שעיקרו של מבצע כזה, כפי שהעיר השר יעלון, יהיה באיסוף סכיני המטבח שברשות הפלסטינים. המלצתם של גורמי ביטחון בכירים על פעילות כירורגית מדויקת והימנעות מענישה קולקטיבית ועל שימור התיאום הביטחוני מתאימה יותר מאשר מבצע צבאי רחב. אולם כל פעולה צבאית שנעדרת מהלך מדיני משלים (כמאמר קלאוזוביץ) תביא להישגים מוגבלים ולא תוכל להרגיע את השטח לאורך זמן. ללא אופק מדיני יוסיפו ברחוב הפלסטיני להאמין שרק התנגדות אלימה תשפר את מצבם במקום הזה.

כשזה יתפוצץ, מה רוצים להשיג? 

מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו לנקום בישראל "בזמן ובמקום המתאים."

השבוע חוסלו בסוריה מספר פעילי טרור ובהם סמיר קונטאר. מדינת ישראל לא לקחה אחריות לפעולה אבל מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו, בדומה למנהיגים ישראלים לאורך השנים, לפרוע את החשבון "בזמן ובמקום המתאים." המתיחות ששוררת בצפון מאז מעלה את השאלה האם לישראל ישנה מדיניות אסטרטגית סדורה במידה ותפרוץ התלקחות בצפון. בספרו "האומץ לנצח" עומד ח"כ עפר שלח על הפער בין מה שיודעים חברי הקבינט הביטחוני, האמונים על גיבוש מדיניות זו, לבין מה שהם מבינים מתוך המידע. כבר שנים פועל הקבינט כפורום שעוסק בנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשר את מה שנסגר מראש. יתרה מזו הדיון בקבינט, על-פי רוב, אינו מתקיים כצופה פני עתיד אלא עם פרוץ האירועים. השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

דוגמה בולטת לפעולה צבאית ללא מדיניות מתוכננת הוא מבצע "צוק איתן". היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד, מעידים על כך שישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. לאחר מכן הכריז הצבא שמדובר בניצחון צבאי. על המהלך המדיני המשלים, המתחייב למעשה מכל פעולה צבאית, אין על מה לדבר. והדבר רק מלמד עד כמה חסרה לפעולה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

דיוני הקבינט עם פרוץ המבצע שיקפו זאת היטב. השרים, כך נתברר, לא ידעו כמעט דבר אודות מערך המנהרות של החמאס. מי שדיבר לראשונה על "הפיל שבחדר" הוא השר נפתלי בנט. מעלותיו של בנט בדיוני הקבינט באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה ביחידה המובחרת מגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על השר.

במתיחות מעין זו השוררת כעת בגבול הצפון עשויה תגובה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. השייח' נסראללה, כפי שהוכיח בעבר, אינו חותם על צ'קים ללא כיסוי וסביר שתגובת הארגון כנגד ישראל תגיע. הצבא עוסק בכך לא מעט. התקיימו דיונים, גובשו תכניות אופרטיביות ואוגדות ערכו אימונים מתאימים, אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה ל-2006 ו-2014. זה לא חייב להיות כך.

לא אינתיפאדה, גל טרור\ מאת גל פרל פינקל

בחינה של הפיגועים האחרונים בגדה המערבית ומזרח ירושלים מראה כי אין מדובר באינתיפאדה. תגובת מערכת הביטחון להם צריכה להיות מדודה ומדויקת. אש רק תביא לעוד אש.

ההסלמה ההדרגתית שמתרחשת בחודשיים האחרונים (ויש מי שיאמרו בשנה האחרונה) ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים הפכה לבעיה ביטחונית מטרידה השואבת עוד ועוד כוחות צבא ומשטרה. למתבונן מן הצד נראים האירועים דומים מאוד לאלו שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה, והיה כבר מי שהכריז על פרוץ האינתיפאדה השלישית. אולם גל הטרור הנוכחי, כמו קודמיו, אינו בא לידי ביטוי בפיגועים מתוכננים היטב של ארגוני טרור שלהם תשתית ענפה, כי אם במפגעים בודדים (אפילו ספונטניים) החמושים בעיקר בנשק קר בדגש על אבנים וסכינים.

כוחות מיוחדים של צה"ל פועלים בשכם לאחר רצח הזוג הנקין (צילום: דו"צ).

מעצרם של חמשת חברי החוליה שרצחה את את הזוג הנקין ביריות ממחיש זאת. המבצע ללכידתם, עליו פיקדו מח"ט שומרון, אל"מ שי קלפר, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ליאור כרמלי, הינו הצלחה מודיעינית מרשימה. כך גם המבצע המיוחד במהלכו נעצר אחד המחבלים בבית החולים רפידייה שבשכם בידי כוח מסתערבים, אולם אין מדובר ברבי מחבלים נוסח עלי חסן סלאמה, אבו יוסוף נאג'ר ועבאס א-סייד שיזמו, תכננו והוציאו לפועל פיגוע דוגמת טבח הספורטאים במינכן או מלון פארק. לשני המחבלים היורים לא מלאו עדיין 25 שנים. חוסר המקצועיות שהפגינו, שלא לומר חובבנות, בא לידי ביטוי בכך שאחד מהם נפצע בזרועו מאש חברו במהלך הפיגוע (ונעצר לבסוף בבית החולים).

המלצת גורמי ביטחון בכירים על פעילות כירורגית מדויקת והימנעות מענישה קולקטיבית היא נכונה בעיקרה משום שזו האחרונה מובילה בדרך כלל להמשך האלימות והגברתה. בראשית האינתיפאדה השנייה הפעיל צה"ל כוח רב בגדה המערבית כמענה לפיגועים וכתוצאה מכך נהרגו פלסטינים רבים. אין בדברים בכדי ללמד שהאחריות לפריצתה מצויה בצד הישראלי שכן גל הטרור כלל מחבלים מתאבדים ופיגועי ירי לרוב (בשנת 2002 נהרגו 518 ישראלים). אולם כתוצאה מן התגובה הקשה של ישראל (ומספר ההרוגים הגובר) התקשו הפלסטינים עצמם לרסן את הגורמים הקיצוניים בקרבם ולשוב לנתיב המדיני.

במערכת הביטחון משוכנעים שיש לחדש את התהליך המדיני ולשמר את התיאום הביטחוני. בנובמבר 2014, לאחר הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר-נוף, הצהיר ראש השב"כ, יורם כהן, בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי יו"ר הרשות הפלסטינית "אבו מאזן לא מעוניין בטרור ולא מוביל לטרור. הוא גם לא עושה זאת מתחת לשולחן". גם הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, התייחס לכך בעת פרישתו מצה"ל וציין כי "דברים יכולים להידרדר" ויש לשוב ולקדם את התהליך המדיני.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט עם מפקד חטיבת שומרון אל"מ שי קלפר (צילום: דו"צ).

גם הרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט, ככל הנראה, מייחס חשיבות גדולה לתיאום הביטחוני. היכרותו את הסכסוך היא רבת שנים: מג"ד בגולני באינתיפאדה הראשונה, מח"ט אפרים בימי אוסלו ומפקד אוגדת איו"ש בשיאה של האינתיפאדה השנייה, אותה הוביל בסדרת מבצעים ארוכה, תוך דגש על גישה כירורגית ומדויקת של "אם-16 במקום אף-16". למרות זאת, במרץ האחרון הורה על תרגיל פתע רחב היקף בפיקוד המרכז במטרה לבחון את מוכנות הפיקוד לאירועים דוגמת גל הטרור הנוכחי.

כוחות צה"ל ומג"ב מתמודדים עם התפרעות אלימה בחברון.

מוכנות הכוחות, אף שהיא במקומה, אינה מצדיקה יציאה ל"מבצע חומת מגן 2". הקריאות שנשמעו באחרונה מצד מפלגתו של ראש הממשלה נתניהו לצאת למהלך שכזה אינן במקומן. היקף הפיגועים הנוכחי אינו דומה לזה שהתקיים בשנת 2002. יתרה מכך אלו הקוראים למבצע שכזה שוכחים שגם הוא, על אף הישגיו הרבים, לא הכריע את הטרור. אחריו באו "דרך נחושה" ו"אישית לוחצת" (אם להזכיר שניים מהבולטים שהתרחשו בגדה המערבית, רצועת עזה היא סיפור שונה ואלים בהרבה).

התנגדות עממית, זאת יודעים במערכת הביטחון היטב, לא ניתן להכריע בכוח לבדו. פעילות ממוקדת מונחית מודיעין תביא להישגים נקודתיים אולם גם היא לא תוכל להרגיע את השטח לאורך זמן. את זה יעשה רק חיזוק הקשר עם הרשות הפלסטינית והמשך המו"מ המדיני. בלעדיו יוסיף הרחוב הפלסטיני להאמין שרק ההתנגדות אלימה תבטיח את עתידו במקום הזה ותסכן את שלנו.

שקט, מסתערבים! | מאת גל פרל

הסדרה "פאוד'ה" שעלתה השבוע ב"YES" מציגה הצצה לעולמה של יחידת מסתערבים מובחרת  והמרדף שמנהלים אנשיה אחר רב-מחבלים בחמאס. במבט מן הצד מדובר בהפקה מקצועית במיוחד שמביאה למסך נושא טעון. שקט, מסתערבים!

ליאור רז, יוצא יחידה מובחרת בעצמו, מגלם בסדרה את דורון, מפקד צוות מסתערבים.

השבוע עלתה לשידור ב"YES" סדרת הטלויזיה "פאוד'ה" שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף, המתארת מרדף שמנהלת יחידת מסתערבים מובחרת השייכת למשרד הביטחון אחר רב-מחבלים מן החמאס, שאחראי לסדרת פיגועים קשים. המרדף אחר המבוקש בשטחי הגדה מאפשר להציג את מורכבותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני לצד המלחמה היומיומית בטרור, מנקודת מבטם של אלו שנוטלים בו חלק, בין שמרצון ובין שכעוברי אורח.

הסדרה, כמו כל הפקה קולנועית שמספרת את הסיפור הישראלי כאן ועכשיו, מושכת את הצופה ומרתקת אותו אל המסך כמעט מיד, שכן היא עוסקת בנושא עדכני שנטוע עמוק בלב סדר היום של החברה הישראלית. זאת כנראה הסיבה שהסרטים כמו "אחד משלנו" אודות האינתיפאדה הראשונה, "בית לחם" הבועט ואפילו הקומדיה המשובחת "מבצע סבתא",  שגיבורה הוא "קרמבו", מפקד יחידת מסתערבים, תפסו חזק כל-כך. בפרק הראשון בסדרה מתבקש דורון (אותו מגלם ליאור רז), מפקד צוות לשעבר ביחידת המסתערבים, לשוב מפרישה למשימה אחת אחרונה – להתנקש בחיי רב-מחבלים בחמאס אותו חשב שהצליח להרוג בעבר. המבצע משתבש ומביא לשרשרת אירועים מורכבת הנפרשת על-פני עונה שלמה.

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע "אביב נעורים" (צילום: לע"מ).

היחידות המיוחדות של הצה"ל וזרועות הביטחון עוטות כבר שנים ארוכות תחפושות שונות בכדי להיטמע בשטח ולהסוות עצמם כחלק מהסביבה. המסתערבים מתחזים לבני המקום בכדי שלא להתגלות ולהגיע למגע קרוב עם האויב. היסודות התחילו עוד במחלקה הערבית של הפלמ"ח, לפני קום המדינה. גם לאחר מכן פעלו יחידות מיוחדות בתחפושת, בערים המרכזיות, בשטחים ואף מחוץ לגבולות המדינה. כך לדוגמה פעלה סיירת רימון, בפיקוד מאיר דגן, ברצועת עזה. דוגמה בולטת אף יותר היא מבצע "אביב נעורים", במהלכו פעלו בביירות שבלבנון כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, והצנחנים, בפיקוד אמנון ליפקין-שחק, כשהם בלבוש אזרחי. חלק מן הלוחמים בכוח שבפיקוד ברק, שהרג את בכירי ארגון "ספטמבר השחור", אף היו מחופשים לנשים.

התפיסה הזו היתה קיימת גם בצבא הבריטי. במהלך המאבק במחתרת האירית הקפידו לוחמי יחידת העילית, השירות האווירי המיוחד (SAS), לגדל שיער ארוך ולסגל לעצמם חזות לא-צבאית עבור מבצעי היטמעות באוכלוסיה האזרחית בבלפסט, לונדונדרי ואף בגיברלטר, שם הרגו לוחמי היחידה המחופשים לאזרחים שלושה פעילי IRA, בטרם הצליחו להוציא לפועל פיגוע תופת.

המסתערבים בפעולה, כפי שצולמו בכתבתו של מוטי קירשנבאום, "מבט" 1991.

בשנת 1986 יזם אהוד ברק, אלוף פיקוד המרכז דאז, את הקמת יחידת המסתערבים המובחרת דובדבן. מתוך מחשבה שהמצב הגיאופוליטי הנפיץ בשטחים באותה עת יחייב שלצה"ל תהיה יכולת לפעול בתוך השטח, הן במטרה להשיג מודיעין ובעיקר על-מנת לסכל טרור ולפגוע בו באופן כירורגי, מדויק וחד. "אני רוצה יחידה, שאנשיה ייראו כמו ערבים, ידברו כמו ערבים וירכבו על אופניים בקסבה של שכם, כאילו הם ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. אנשים שיוכלו לפעול בכיסוי חלקי כדי להגיע למגע מבצעי בלי צורך בכוחות גדולים ובחשיפה מוקדמת." תיאר ברק את הרציונאל שמאחורי הקמת היחידה.

המשימה הוטלה על רס"ן אורי בר-לב, יוצא סיירת שקד, שמונה לתפקיד למרות היותו קטוע רגל בעקבות פיצוץ מטען ברמת הגולן. בר-לב הקים את היחידה הקטנה, שבאותם ימים פעלה באופן מסוערב בלבד, והפך אותה לסיפור הצלחה. לצד הכשרה כמסתערבים הלוחמים אומנו בלוחמה בטרור, קרב מגע, וירי מהיר ומדויק – בדגש על ירי סלקטיווי. באחת הפעולות הוביל בר-לב כוח מן היחידה למבצע בשכם שבמהלכו הרג הכוח חמישה מחבלים. לפעולה אחרת הצטרף גם אהוד ברק, אז כבר סגן הרמטכ"ל, מחופש כשאר הלוחמים. בפעולה נתפסו שישה מבוקשים ואמצעי לחימה.

הסכמי אוסלו אמנם סיימו את האינתיפאדה הראשונה אבל מערכת הביטחון האמינה שחשוב שתהיה לה יכולת, שגם הופעלה בשנות ה-90 לא פעם, לפגוע כירורגית במי שלא קיבל עליו את הדרך שהוביל אש"ף באותה עת. היחידה גדלה ופיתחה יכולות רבות. אגב, מאז הקמת דובדבן נעשתה הפעילות המסוערבת לחלק מארסנל היכולות של יחידות מובחרות נוספות. באינתיפאדה השנייה היתה דובדבן אחת מיחידות קצה ספורות (ובהן הימ"מ והימ"ס) שנשאו על כתפיהן את עיקר המבצעים המיוחדים כנגד הטרור הפלסטיני.

סמל יחידת דובדבן. "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד פסוק ו').

עיבוד פן זה בלוחמה בטרור הפלסטיני לסדרת טלוויזיה, עובר היטב למסך הביתי ומסיבה טובה – את "פאוד'ה" עשו, בניגוד למשל, ל"בופור", אנשים שמכירים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני "דרך הרגליים". היוצרים הם אבי יששכרוף, הפרשן לענייני ערבים של אתר "וואלה!" (וקודם לכן ב"הארץ"), שבין היתר סיקר את האינתיפאדה השנייה (ואף כתב עליה ספר ביחד עם עמוס הראל), וליאור רז ששירת כלוחם ביחידה מובחרת שפעלה בשטחים כנגד הטרור הפלסטיני. שחקנים נוספים בסדרה, צחי הלוי ויעקב זדה דניאל, שירתו ביחידת דובדבן.

לסדרה ייעצו גם רכז השב"כ לשעבר גונן בן-יצחק, אבירם אלעד, ששירת בשעתו כמפקד פלוגה בדובדבן, ועמוס הראל הפרשן הצבאי של "הארץ". אם בזכות הייעוץ והנחיות המדריכים ואם בגלל שהשחקנים עוד זוכרים משהו מהשירות הצבאי ניכר כי הסדרה מוקפדת. הדבר ניכר בצילומים, בשפת הגוף, באופן שבו השחקנים משתמשים בנשק ולחלופין בקרב מגע. בהקרנת הבכורה אמר אהוד ברק כי יש בה לא מעט אותות אמת והיא מהווה "הצדעה ללוחמים האמיתיים של היחידות המיוחדות." השבחים שהשמיע הם כנראה גם הסיבה לביקורת החריפה מצד מי שבקיאים בתחום על היעדר צנזורה והקפדה על ביטחון מידע. טענתם היא שהסדרה חושפת יכולות שראוי היה להותיר תחת סודיות. בין כך ובין כך התוצאה היא סדרה מותחת ששווה לראות!