"להוביל אנשים אל תוך האש" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "מפקד פלוגה" מאת צ'רלס מקדונלד (הוצאת מערכות, 1959) הוא סיפורו האישי של המחבר, על חוויותיו כמפקד פלוגת חי"ר במלחמת העולם השנייה‏.

לתפיסתו, "כדי לכתוב סיפור מלחמה שיהיה מהימן, עליך לראות מלחמה במו עיניך – לא די לך לטעום ממנה בבהילות, אלא עליך להיזון ממנה, ממנת־המזון היומית, האיומה, המכרסמת, של המלחמה, ומן המוראים והפחדים, שהנם בתחילה עדות קהה להיותך "ירוק", ולאחר מכן הופכים הם לחלק בלתי נפרד ממך עד כדי כך, שרק איש־צבא ותיק אחר, בעזרת חוש שישי כלשהו, יוכל לשער שאותם פחדים ומוראים קיימים בך עדיין" (עמוד 9). לא בטוח שצדק. ישנם כמה וכמה מחברים שהוציאו מתחת ידיהם ספרי מלחמה מעולים (בין שרומנים ובין שספרי היסטוריה) מבלי שלחמו באחת בעצמם ובהם סופר המדע בדיוני רוברט היינליין, ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (במיוחד בספרו "פני הקרב") וההיסטוריון הצבאי האמריקני סטיבן אמברוז (בספרו על הפלישה לנורמנדי וכמובן בספרו המונומנטלי "אחים לקרב").

כך או כך, מקדונלד עמד בתנאי שהציב. הוא חווה את המלחמה על בשרו, היכן שהתנהלה במלוא עוזה. כששב מן הקרבות התפנה לכתוב את אשר חווה. לימים היה לסגנו של ההיסטוריון הראשי של צבא היבשה.

"עלינו להחזיק מעמד!"

ב־1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הוצב הקפיטן (סרן) הצעיר צ'רלס מקדונלד כמפקד פלוגה ט' ברגימנט הרגלים ה־23 שבצבא היבשה האמריקני. לדבריו, כשפלוגה "היא פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (עמוד 10). הפלוגה שקיבל מקדונלד לפיקודו היתה פלוגה עתירת ניסיון קרבי, שנחתה בחופי נורמנדי ובהמשך לחמה במערכה בצרפת, ואילו הוא היה קצין "ירוק" ו"טרי", שזה עתה הגיע מארצות־הברית. אך טבעי הוא שהיה מוטרד מחוסר ניסיונו.

"אנשים אלה – כה ראויים הם למיטב הפיקוד. האם אוכל לתתו להם? הם יכולים להתפאר כבר בפרשת־קרב עטורת־תהלה, ואילו אני איני יודע מאומה. לפתע נדמו כל שעות האימונים הארוכות שלי, לקראת תפקיד זה עצמו, בלתי־מספיקות עד כדי לעורר חמלה. לו רק היתה דרך כלשהי בה יכולתי לדעת בדיוק מהו "זה". קשה היה להאמין שקבוצה זו של ותיקי־קרב נוקשים תוכל לקבל צעיר בלתי מנוסה בן עשרים ואחת כדי שיוליכם לקרב" (עמוד 17), כתב.

כשפרצו הגרמנים את הקו שהחזיק הגדוד בגזרת הארדנים מצא עצמו מקדונלד מנהל קרב נסיגה והשהייה. "גל אחר גל של חיל־רגלים גרמני, מצווח בקנאות, הסתער במעלה הקל, המיוער שהוחזק על־ידי שלוש המחלקות. ברד מתמיד של אש זרם מכלי־זינם ונענה במטח אחר מטח מצד המגינים. הגרמנים נפלו על ימין ועל שמאל. המטחים המעטים של אש ארטילרית שהצלחנו להמטיר ניתכו על התוקפים שבגיא בחזיתנו, ומשרפתה אש הנשק הקל ניתן היה לשמוע את צווחות הכאב שלהם. אך הם היו באים ומגיחים שוב ושוב!" (עמוד 128). למרות שהמצב הלך ונעשה נואש הורה מקדונלד לאנשיו "עלינו להחזיק מעמד!" (עמוד 132). הפלוגה לחמה באומץ, ולבסוף נסוגה לקו ההגנה החדש שייצבה החטיבה. כשפגש במפקד הגדוד, הקולונל טוטל, אמר לו האחרון, "מלאכה נאה, מק" (עמוד 141). הוא עמד במבחן, ועוטר בכוכב־הכסף (העיטור השלישי בחשיבותו) על אומץ־הלב שגילה.

"האנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה"

אך פרשה זו היא רק התחלת סיפורו של מקדונלד, אשר נפצע ומונה עם שובו למפקדה של פלוגה ז' בגדוד, שעליה פיקד לפניו קפיטן ג'והן סטיוונס, "מנהיג נועז־כשד, שקיבל את "צלב השירות־המיוחד" בעבור פעולה באונדנבל" (עמוד 192). אם קודם חשש מקדונלד מהתמודדות עם פלוגה מנוסה עתה נדרש להתמודד עם הצורך למלא נעליים גדולות. שוב נדרש מקדונלד לבסס את מנהיגותו ומעמדו בפלוגה מנוסה ומגובשת ולהוביל אותה בקרב על גרמניה.. חלק זה של ספר שונה מקודמו שכן מקדונלד כבר אינו הקצין ה"ירוק" שבא זה מקרוב מארצות־הברית, אלא מ"פ שהתנסה בלחימה, הוביל אנשים אל הקרב ועוטר על גבורתו. 

ב־2009 שוחח הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני, עם צוערי קורס הקצינים שעברו את סדרת הקרב המשולב בבסיס שיזפון. "חשוב מאוד שכמפקדים בצה"ל תבינו את האתגר הגדול שהולך להיות מונח על הכתפיים שלכם, להוביל אנשים לתוך האש. אין אתגר, בעיני, יותר גדול לבן אנוש ומבחן יותר גדול לבן אנוש מאשר לקחת אנשים לתוך הסיכון הזה. התנאי הוא שנכיר את האויב, שתדעו לנתח נכון את השטח, והכי חשוב להפעיל ולמצות נכון את כל גורמי הכוח", אמר אשכנזי לצוערים. ספרו של מקדונלד הוא ספרו של מי שנדרש לאתגר שתיאר אשכנזי ועמד בו בהצלחה. הספר כתוב היטב וקשה שלא לאהוד את המחבר בעודו נדרש להתמודד עם מבחנים שונים, לצלוח אתגרים ולהוביל את פלוגתו בקרבות קשים בחורף מקפיא בבלגיה וגרמניה.

מלחמות שקורות בחורף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה הקשה שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה, "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור (הוצאת ידיעות ספרים, 2017). הספר מביא תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב-אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

המינגוויי, משמאל, עם כוחות רגימנט הרגלים ה-22 בקרב ביער הירטגן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות-הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן-שוק" ויער הירטגן, בהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמוד 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הג'נרל ג'ורג' פטון ניהל פלירט עם מרלנה דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות-הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיביזיה המוטסת 82, מייג'ר-ג'נרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמוד 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

לגרמנים היו תכניות אחרות

ספרו הטוב היותר עד כה של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות-הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות-הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמוד 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות-הברית (SHAEF) פקפקו הג'נרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מאולטרה, שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על-ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלֶצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמוד 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, בפיקוד הג'נרל מודל, שכללה שתי ארמיות פַּנצֶר (שריון) ולצידן ארמיית רגלים. ב-16 בדצמבר 1944, ב-05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמנים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

בלי פאניקה

גנרל אייזנהאואר עם צנחני הדיביזיה המוטסת ה-101 בתדריך לפני הצניחה בנורמנדי, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הג'נרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל-רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות-הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמוד 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו-82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיביזיה המוטסת ה-101 השתלטה על בסטון ב-20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על-ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הג'נרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיביזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיביזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמוד 204). ההומור שחור היה, אולי, התרופה הטובה ביותר שהיתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הג'נרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיביזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה נסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמוד 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שווייצרית. "סרן ריצ'רד וִינטֶרס, סמג"ד 2 מחטיבה 506, אפילו ראה ליד פואה חייל גרמני ששלשל את מכנסיו כדי להתפנות מאחורי עמדת הפיקוד של גדודו" (עמוד 221). וינטרס, קצין צנחנים שהתפרסם כמפקד פלוגת ה' (Easy) שהונצחה בספרו של סטיבן אמברוז ובמיני-סדרה "אחים לנשק", שבה אותו מיד. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות-הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו, ראה בבסטון מהדורה מערב-אירופאית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

הפתעות והטעיות

מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, גנרל מק'אוליף (משמאל) וראש המטה שלו, קולונל קינארד, לאחר הניצחון בבסטון, (מקור: ויקפידיה).

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, הג'נרל טיילור, לארצות-הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל "Nuts". כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל "המפקד הגרמני" הלא-מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמוד 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ-150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים "מכופתרים" באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמוד 264). ב-27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של ג'נרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים, ובהם וינטרס, להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הימור שכשל

חיילי חי"ר אמריקניים בארוחה בחזית, הארדנים ינואר 1945, (מקור: ויקפדיה).

הגרמנים ספגו כ-80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות-הברית. אף שהדיביזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. "כשנודע לרס"ן דיק וינטרס ש-101 עומדת לעבור לאלזס, הוא חשב: "אלוהים בשמים, אין אף אחד אחר בצבא הזה שיסתום את החורים האלה?" לא היה ספק בכך שהדיביזיה זקוקה למנוחה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא," אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה." ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים" (עמוד 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיביזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות-הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמוד 340). המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח לא פחות מאשר ספר היסטוריה. בכישרון מספר-הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה, תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר וההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 28.07.2017)