משחק תחבולות ועורמה | מאת גל פרל פינקל

מהפך אידאולוגי הביא קצין קג"ב בכיר לחצות את הקווים ולסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר יודע להפוך כרוניקה מבוססת על תחקיר קפדני למתחרה בטובים שבספרי המתח

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 25 באוקטובר 2019

העיתונאי והסופר הבריטי בן מקנטייר הוא אחד המוכשרים שבכותבי ההיסטוריה הפופולרית על אודות מבצעי מודיעין ומבצעים מיוחדים. בסגנונו המיוחד הוא מצליח לרקום סיפורים מרתקים ורחבי יריעה. באחד מספריו, "מבצע קציצה"‬ (עם עובד, 2010), הוא תיאר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות את הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב־‭,1943‬ כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה הייתה סיציליה.

רק מקנטייר בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה כלולים עוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי, "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (‭,(Fleming‬ שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד" (עמ' 18), מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'אוול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמ' 173), ואילו ג'אוול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני. כולם לכאורה לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח.

בספר המתח "הרמאי" (ספריית מעריב, ‭1992‬) שכתב סופר מותחני הריגול הבריטי פרדריק פורסיית נדרש סם מקרידי, רב־מרגלים בשירות החשאי הבריטי, להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ. מקרידי, "סוכן־שטח לשעבר", מפעיל סוכן המכונה "מזכרת", קצין קג"ב בשגרירות בריה"מ בלונדון בשם גורודוב. "מזכרת" מזהיר אותו כי מדובר במזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמ' 205). הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לגורודוב. לבסוף מתברר כי המידע שבידי מקרידי מהימן, והוא מחלץ את "מזכרת" מלב מוסקבה במבצע מילוט מתוחכם שבמהלכו הוסתר העריק במכונית והוברח בטיסה ללונדון.

עטיפת ספרו של מקנטייר, (מקור: סימניה).

נזכרתי בספרו של פורסיית, כאשר כצרכן כמעט כפייתי של ספרות ריגול והיסטוריה צבאית, מותחנים וספרי עיון כאחד, מיהרתי לקרוא את ספרו החדש של מקנטייר, "המרגל והבוגד" (תכלת, 2019). גיבור הספר הוא אולג גורדייבסקי, קצין בכיר במנהלת הראשונה של הקג"ב, שירות המודיעין הסובייטי, שריגל עבור השירות החשאי הבריטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'יימס ג'יזֶס אֶנגלטון, ראש הריגול הנגדי בסי־איי־אי בשנות השישים ופרנואיד שראה בוגדים בכל פינה, תיאר את משחק הריגול כ"ג'ונגל של מראות" (עמ' 68), מלא שקרים והונאות, שבו לא ברור מי חבר ומי אויב. הקריאה בספר ממחישה עד כמה צדק.

רטוריקה תוקפנית במערב

גורדייבסקי הלך בעקבות אביו ואחיו, קציני קג"ב, ובשנת 1962 החל את הכשרתו ב"דגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים (קציני איסוף, כפי שהם מכונים בקהיליית המודיעין הישראלית), המגייסים ומפעילים סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. שם למד את "סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה" (עמ' 30-29).

לאחר הקורס הוא הוצב בדנמרק. ניסיון ההפיכה הכושל בצ'כוסלובקיה גרם לו למהפך אידאולוגי, והוא ביקש לסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר מציין בספר כי הדוגמה הקרובה ביותר למקרה שכזה, אם כי הפוכה, היא זו של הרולד "קים" פילבי, קצין הביון הבריטי שריגל במשך שלושים שנים עבור הרוסים עד שנמלט למוסקבה רגע לפני שנתפס, וחי שם עד מותו. אך בעוד שפילבי התגייס מרצונו לשירות הרוסים במטרה לסייע להם כנגד המערב הקפיטליסטי, גורדייבסקי שהיה אזרח סובייטי נאמן כשהתגייס לקג"ב ביקש לפגוע בו פגיעה אנושה.

ב־‭1970‬ נתקל בשמו קצין מודיעין בריטי "נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול. הוא הזכיר את ג'ורג' סמיילי ולא את ג'יימס בונד דווקא" (עמ' 50). כמו רב־המרגלים סמיילי, גיבורו האלמותי של ג'ון לה־קארה (שם העט של איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול), הכהן הגדול של ספרות הריגול, הייתה לו חשיבה יצירתית ותחבולנית שגרמה נזק אדיר למודיעין הסובייטי. הקצין סימן את גורדייבסקי כיעד לגיוס והפעיל אותו בהצלחה.

לפני גורדייבסקי היה הסוכן המוצלח ביותר שהפעיל המערב בלב המודיעין הסובייטי קולונל במודיעין הצבאי בשם אולג פֶּנקובסקי. הוא "הופעל בידי אם־איי־6 וסי־איי־אי במשותף, וסיפק למפעיליו במוסקבה מידע מדעי וצבאי, ובכלל זה דיווח על הצבת הטילים הסובייטיים בקובה – מידע שאִפשר לנשיא ג'ון פ' קנדי לצאת כשידו על העליונה ממשבר הטילים בקובה" (עמ' 62). ב־‭1962‬ הוא נתפס והוצא להורג. עתה היה למודיעין הבריטי פנקובסקי חדש, סוכן בלב הקג"ב שחשף בפניהם את זהות הסוכנים הסובייטים בסקנדינביה. בהמשך, כסגן ראש תחנת הקג"ב בלונדון, מסר גורדייבסקי מידע חיוני וקריטי למערב בנושאי מפתח.

בין היתר התברר כי בראשית שנות השמונים חרד ראש הקג"ב יורי אנדרופוב מפני מתקפת פתע גרעינית אמריקנית. הרטוריקה התוקפנית של מנהיגי המערב רייגן ותאצ'ר ותרגילים צבאיים שביצעה נאט"ו שיכנעו אותו שהוא צודק והוא ראה בסכנה זו את האיום הראשון במעלה. ככל שגדלה הפרנויה, הפך כל מידע מודיעיני לכזה שחיזק את הנחת הבסיס. משהפך אנדרופוב למנהיג בריה"מ היה העולם, בשל פחדיו, מרחק כמה צעדים מוטעים ממלחמת עולם גרעינית. גורדייבסקי הזהיר את מפעיליו במודיעין הבריטי מפני הסכנה החמורה, ובשל כך מיתנו מנהיגי המערב את הצהרותיהם והסובייטים בתורם, בהדרגה, נרגעו.

הרוסים רצים למרחקים ארוכים

בשנת 1985 מונה גורדייבסקי לראש תחנת הקג"ב בלונדון, ובדיוק אז – רגע לפני שהיה יכול להיחשף למידע מסווג יותר ולהעבירו למפעיליו הבריטים – נחשף. כמו הביון המערבי גם הקג"ב גייס והפעיל בכישרון רב אנשי מפתח בשירותי המודיעין של יריביו. באחד המחזות הסוריאליסטים שהמחישו את "ג'ונגל המראות", שנראה כאילו נלקח מאחד מסרטי המתח על המלחמה הקרה, מתוארת בספר עריקת גנרל הקג"ב יורצ'נקו לארה"ב. איש הסי־איי־אי שחקר אותו "היה המומחה של הסוכנות לריגול נגדי, אולדריץ' איימס" (עמ' 350), שבעצמו ריגל עבור רוסיה. איימס נחשב עד היום בארה"ב לאחד הבוגדים הידועים לשמצה, והוא האיש שהסגיר את שמו של גורדייבסקי למפעיליו ברוסיה. גורדייבסקי זומן ל"התייעצות דחופה" במוסקבה, נחקר, אך לא נאסר. האיש שהוטל עליו לחלצו, במבצע מילוט מסמר שיער, היה הוויקונט רוי אסקוט, ראש תחנת אם־איי־6 במוסקבה. "תואר אצולה הוא כיסוי טוב למרגל, והוויקונט אסקוט היה מרגל מעולה" (עמ' 274). אבל עם כל כישוריו, משימת החילוץ הזו הייתה, ככל הנראה, לקוחה מהסדרה "משימה בלתי־אפשרית".

את הספר חותמת אחרית דבר מרתקת מאת סופר מותחני הריגול ואיש קהיליית המודיעין, יונתן דה שליט. "גיוסו של סוכן בתוך לבו של שירות ריגול אחר, בעיקר אם מדובר בשירות ריגול של אויבך המר ביותר, הוא הישג יוצא דופן. כדי להצליח במבצע גיוס שכזה אתה נדרש לפעול נגד מקצוען שחושיו ערניים ודרוכים. כל מה שאתה מנסה לעשות לו – הוא כבר עשה לאחרים" (עמ' 382), כתב. עריקה, ציין, כמו חלק לא מבוטל מסיפורי הגבורה, היא לרוב כישלון גדול. בעולם מושלם היה שירות מודיעין מפעיל את הסוכן שגייס עד אין קץ, או לפחות עד שחדל להביא תועלת.

מנגד, גיוס והפעלה של קצין איסוף אינה, ככלל, המטרה. מוטב היה לגייס קצין במטה שיש לו נגישות לכלל מבצעי הארגון. גם במערכה צבאית, הדגיש דה שליט, "חילות אוויר תוקפים תחילה את מערך הנ"מ של האויב, לא כי הוא הכי חשוב, אלא כי הוא מאיים על יכולתם לתקוף את המטרות החשובות באמת" (עמ' 385). גורדייבסקי היה המקרה היוצא מן הכלל, שבו הפך האיש בקצה לנכס מודיעיני שלא יסולא בפז.

במותחן אחר של פרדריק פורסיית, "המתווך" (ספרית מעריב, 1990), נקלע קְווִין, בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמ' 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, לקנוניה סבוכה וקטלנית. במהלך מרדף אחר בוגד בסי־איי־אי פגש קווין בגנרל בכיר בקג"ב, המגלה לו כי הרוסים אינם מעורבים בפרשה. מיואש מכך שנותר ללא כיוון חקירה של ממש, הודה קווין שנותר, כהגדרתו, ללא אס בשרוול. הגנרל השיב שהאמריקנים תמיד משווים הכול לקלפים ושאל האם קווין משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל־זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמ' 376-375).

נשיא רוסיה, פוטין, ונשיא טורקיה, ארדואן. מעורבות רוסיה במבצע הטורקי בסוריה היא דוגמה למעורבותם הגוברת במזה"ת, (מקור: (ויקיפדיה).

הרוסים הם אכן, כפי שציין גם דה שליט, רבי־אמן בשחמט ובהטעיה. המערב אולי ניצח במלחמה הקרה, אבל משחק הריגול, כפי שכתב מקנטייר, בדומה לריצה למרחקים ארוכים, מחייב סבלנות, יכולת עמידה וחוש עיתוי טובים. הרוסים משחקים לטווח ארוך, וכפי שמלמדת מעורבותם במערכות הבחירות בצרפת ובארה"ב, וכן במהלכים שהם מבצעים במזרח התיכון, הם ממש לא סיימו לשחק.

בחזרה אל הכפור | מאת גל פרל פינקל

ג'ון לה-קארה הוציא ספר חדש, המציג מזווית אחרת את ספרו "המרגל שחזר מן הכפור", אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב. בספר תוהה הסופר הבריטי (סוכן חשאי לשעבר בעצמו), האם האמצעים ששימשו את המערב בכדי לנצח במלחמה הקרה הצדיקו את המטרה?

יושב לו סוכן חשאי בדימוס, שמאחוריו עשרות מבצעי ריגול מורכבים במלחמה הקרה, מול באני, היועץ המשפטי של השירות (מי לעזאזל קורא לעצמו באני?) ומורט את שיערות ראשו. מה, הם לא יודעים שהמבצע ההוא, מלפני כמעט 60 שנה, הצליח? 

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

הבשורה על ספר חדש מאת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה-קארה (ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול), שמתאר עלילה חדשה שגיבורה הוא רב-המרגלים "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג'ורג' סמיילי" (עמוד 13), שמחה אותי מאוד. בספריו תיאר הסופר, בעצמו איש השירות החשאי הבריטי, אולי טוב מכולם, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות-בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. בספריו, הוצגו המרגלים כאנשים רגילים, אפורים, העובדים בארגון ממשלתי בירוקרטי, מסואב ומנוכר. ההיפך הגמור מגיבוריו של רוברט לדלום ובהם המתנקש ג'ייסון בורן, שתמיד לובשים טוקסידו, חמושים באקדחים עם משתיקי-קול ומיישמים היטב את שיעור ה"שלוף – דרוך –תירה" שלמדו. אין זה אומר שהספרים שכתב היו גרועים, להיפך. בביקורת שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" על אחד מספריו של לדלום נכתב שמדובר ב"ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו". הספרים הללו הציגו את עולם הריגול כזוהר וכעימות בין טובים ורעים, ומחבריהם כתבו מותחנים. לה-קארה, כדברי אלוף (מיל') שהיה מיודד עמו, הוא סופר של ממש.

לה-קארה, כתב הסופר והמתרגם יונתן דה שליט (איש מודיעין אף הוא) בהקדמה לאוטוביוגרפיה שפרסם הסופר הבריטי בשנה שעברה, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". והנה, הכנופייה הישנה רוכבת שוב. סמיילי, גווילם, לימאס, קונטרול וגם ביל היידון הזכור לשמצה ועוד ועוד. 

אמת שברירית

סמיילי וגווילם חוזרים, (מקור: הוצאת כנרת).

ספרו החדש "מורשת של מרגלים" (הוצאת כנרת, 2018), מתמקד הפעם באחת מדמויות המשנה בטרילוגיית קארלה הנודעת של לה-קארה (על שם יריבו הגדול של סמיילי במרכז המוסקבאי). גיבור הספר, אם כן, הוא פיטר גווילם, פעם נערו ושותפו של סמיילי בשירות החשאי הבריטי, וכיום מרגל מזדקן שנהנה מפרישתו בחווה מבודדת בבריטני. סמיילי, ש"היה ראש השירות בעשר השנים הכי קרות של המלחמה הקרה" (עמוד 29), הוא שגייס את גווילם בשעתו, כשהציע לו "להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים" (עמוד 14). הוא עבר הכשרה בבית הספר של השירות ("החממה"ׂ, כפי שכינה זאת בספריו) שבסאראט והיה לקצין איסוף. 

גווילם הוא מהגיבוריו הזכורים לטוב של לה-קארה, מעין נער-פוסטר מוכשר ואולי הגיבור היחיד שלו שמזכיר במשהו את גיבורו של איאן פלמינג, ג'יימס בונד. בשעתו הפעיל גווילם סוכנים בצפון-אפריקה הצרפתית, תפקיד שנחשב למסוכן מאוד. הכיסוי שלו, בדומה לזה של המחבר, "נשרף", סוכניו נתלו והוא "קורקע", ונעשה לאחראי על יחידת המתנקשים של השירות, המכונה "ציידי-הגולגולות". בפרספקטיבה על אותם ימים מעיר גווילם ש"בחממה שבסאראט לא לימדו הגנה עצמית אלא מגוון דרכים להרוג, אחדות מהן בשקט, אחרות קצת פחות, אבל הגנה עצמית לא הופיעה בתפריט" (עמוד 112). עתה נקרא גווילם הקשיש ללונדון בכדי לספק לבאני, היועץ המשפטי של השירות ולא של גווילם (כפי שהוא מתעקש להבהיר), הסבר על תפקידו "במבצע הונאה בריטי, שם-קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח-גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו" (עמוד 7). 

בניין השירות החשאי הבריטי בלונדון, (מקור: ויקיפדיה).

גווילם שב ללונדון, ואז מבהיר לנו לה-קארה, באמצעותו, מה דעתו על המטה החדש והגרנדיוזי של השירות החשאי הבריטי, ועל הדרך מספק לנו פלאשבק לימי המלחמה הקרה. "צריך להיות מרגל מהדור הישן כדי להבין את הסלידה שתקפה אותי למחרת בארבע אחר הצהריים, כששילמתי לנהג המונית והתחלתי להעפיל במעלה שביל הבטון המוביל למטה החדש והראוותני של השירות. הייתם צריכים להיות אני בשיא קריירת הריגול שלי, כשחזרתי עייף כמו כלב ממוצב שכוח-אל של האימפריה – הסובייטית בדרך כלל, או אחת החברות בה. הגעתם היישר מנמל התעופה של לונדון באוטובוס, ואז נסעתם בתחתית לכיכר קיימברידג'. צוות ההפקה המתין לתחקר אתכם. עליתם בחמש מדרגות מטונפות אל מפתן הזוועה הוויקטוריאנית המכונה ה"מטה", ה"משרד", או פשוט ה"כיכר". והגעתם הביתה" (עמוד 19). עד מהרה מגלה גווילם כי בשירות בגלגולו הנוכחי עובדים אנשים ש"לא ידעו את יוסף" ואין להם מושג איך ניצחו הוא וחבריו בעימות הקטלני ההוא, שהיום מכונה המאבק הבין-גושי אך עבורם היה עניין של חיים ומוות, כשהם פועלים לבדם בארצות יעד. 

מבצעי מודיעין שפעם נחשבו להצלחה גדולה, נבחנים בעיניים של מי שהתרגלו לבחון כל דבר בכלים משפטיים ומוטרדים בעיקר מכך שהשירות יהיה חשוף לתביעה. על גווילם לבאר להם מדוע נשלח הסוכן אלק לימאס למזרח גרמניה. כשמתכננים מבצע, מצטט גווילם את הכלל שטבע לימאס בנוגע למבצעים, "צריך להביא בחשבון כל דרך שבה השירות עלול לדפוק אותך, ולחכות לדרך היחידה שלא חשבת עליה, אבל הם כן חשבו" (עמוד 137). לימאס אכן נדפק, כהוגן, בידי אנשיו שלו. עכשיו, אחרי כל השנים שעברו, חייב גווילם לוודא שהוא לא יהיה השעיר לעזאזל שישלם על כך. כי מישהו חייב לשלם. 

המטרה מצדיקה את האמצעים?

כרזת הסרט, "המרגל שחזר מן הכפור", בכיכובו של ריצ'ארד ברטון, (מקור: ויקיפדיה).

לימאס הוא, כאמור, גיבור הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, והמבצע שנדרש גווילם להסביר, "מערבולת", הוא בעצם סיפור המעשה בספר ההוא, שהפך את לה-קארה לסופר בעל שם בינלאומי. לימאס, גבר נמוך וחסון ממוצא אירי, הינו איש מבצעים מנוסה ומיומן שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושימש בראשית שנות השישים כראש "תחנת ברלין". הוא שב לבריטניה לאחר שכל הסוכנים שהפעיל נלכדו או נרצחו על-ידי השטאזי, שירות הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ונאלץ לפרוש מן השירות. "בסופו של דבר, הם אמרו, ברלין היתה כישלון זה שנים, ומישהו היה צריך לשלם את המחיר. מלבד זה, הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

אך למעשה לימאס לא פרש כי אם נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר. עליו לחצות מעבר למסך הברזל ולהפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. המבצע ההוא מסתבך ולימאס מגלה שכל האמצעים כשרים בכדי להשיג ולהצדיק את המטרה. בפרספקטיבה מאוחרת בספרו החדש, נראה שהסופר (שלחם במלחמה הקרה בעצמו) לעתים אינו בטוח בכך. אף שהספר החדש אינו מוצלח כפי שהיו אלו שכתב בשנות השישים והשבעים, הרי שגם כאשר לה-קארה בינוני הוא טוב בהרבה מכותבי מותחני הריגול. 

בספר שכתב אז, ב-63', שם לה-קארה את הציטוט הידוע של ג'ורג' אורוול בפי ראש השירות החשאי דאז, קונטרול, שמסביר ללימאס כי "אנו עושים מעשים לא-נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19). בעצם, אמר לנו לה-קארה כבר אז, הביון המערבי לא היה חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמציו לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם כפי שהיו אנשיו רוצים לחשוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2018)

ספר עם קסם אישי | מאת גל פרל פינקל

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "בית־הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה־מיל. קריאה חוזרת בספר לצד הכותרות בעיתונים אודות רוסיה של פוטין מוכיחה – המלחמה הקרה נותרה מעניינת.

• פורסם באתר "סימניה"
• 1 ביולי 2017

הספר "בית־הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה־מיל יצא באחרונה במהדורה חדשה (הוצאת כתר, 2015). זוהי הזדמנות לחזור לאחד המותחנים הבולטים של המלחמה הקרה המתרחש רגע לפני שהסתיימה. קריאה בספר תוך בחינה של פעולותיה ההתקפיות של רוסיה כיום, באוקראינה ובסוריה וניסיונה לבסס השפעה גדולה יותר במזרח התיכון, מלמדים כי המלחמה הקרה נותרה עימנו ונשארה מעניינת.

הסופר נלסון דה־מיל, שגדל בגרדן סיטי, ניו יורק, התגייס ב־1966 לצבא האמריקני. בכריכה האחורית של הספר נכתב בטעות כי שירת כקצין מודיעין. למעשה, הוסמך כקצין חי"ר, ולחם במלחמת וייטנאם כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת). על גבורתו בשדה הקרב עוטר דה־מיל בכוכב הארד. בשנת 1969 השתחרר מן הצבא השלים תואר שני במדעי המדינה והפך לסופר מותחנים. ספר זה, שהפך לרב־מכר מצליח, הציב אותו בשורה אחת עם קלנסי, פורסיית וגרישם.

המלחמה בה לחם נותרה נוכחת בספר זה כמו בקודמיו ובהם "מילת כבוד" (שעובד לסרט בכיכובו של דון ג'ונסון), אודות מפקד מחלקת חי"ר המואשם, עשרים שנים לאחר מכן, באחריות לטבח בהואה בזמן מתקפת הטט. העובדה כי דה־מיל לחם שם בעצמו הוסיפה נופך של אמינות לספר. ספרו "בת הגנרל" עובד אף הוא לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ון טרבולטה.

מלחמה קרה – לחימה חמה

עלילת הספר נפתחת עם הירצחו של גריגורי פישר, תייר אמריקני המטייל ברוסיה. הרשויות הסובייטיות טוענים כי פישר נהרג בתאונת דרכים. אולם רגע לפני שנעלם מפתח מלון במוסקבה, דיווח פישר לשגרירות האמריקנית כי פגש באדם בשם דודסון שהצהיר כי הוא טייס אמריקני שנחשב לנעדר כעשרים שנה לאחר שמטוסו הופל במלחמת ווייטנאם. את הדיווח חוקר קולונל סם הוליס, נספח חיל האוויר בשגרירות, הנעזר בנספחת העיתונות, ליסה רודס, ובראש תחנת ה־CIA במוסקבה סת הלוי. הוליס חוקר את המקרה ממניעים אישיים כמו גם לאומיים.

הוליס נקשר לליסה וחושף טפח מהסיפור. "ביליתי ארבע שנים באקדמיה של חיל האוויר. סיימתי אותה ועברתי לבית־ספר של טייסי קרב. שירתתי בווייטנאם ב־1968 ואחר־כך שוב ב־1972, ואז נורה מטוסי מעל הייפונג. הצלחתי להטיס את המטוס אל מעל לים, ויחידת הצלה אווירית־ימית הצילה אותי. נפגעתי ורופאי חיל האוויר אמרו לי שלא אוכל לטוס יותר" (עמוד 102). הנווט שלו, ארני סימס, לעומת זאת לא היה כה בר מזל. הוא לא חולץ והוכרז כנעדר.

לאחר שקורקע ונאסר עליו לטוס עבר הוליס למודיעין הצבאי. הוא חייל של חיילים ואיש ביון קר־רוח. מילה שלו היא מילה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן, הבקי בשיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" בהם הוכשר לאחר שהפסיק לטוס. בקיצור קאובוי אמריקני שאולי יצא מן המערבון לרחובות מוסקבה אבל המערב הפרוע לא יצא ממנו. "בתנועה אחת הוליס דחף את ליסה אל הקרקע, התקפל כולו ומשך את הטוקרב האוטומטי מכיסו. הוליס ירה באקדח עם משתיק־הקול וראה שהאיש הראשון מכה בידו על חזהו. האיש השני נראה מוכה הלם כשהסתכל בחברו שנפל, ואז פנה להוליס וכיוון אליו את רובהו. הוליס תקע בחזהו שני כדורים" (עמוד 130).

העניין שלו בפרשה נובע ישירות מהתקרית בה הופל, שכן לדבריו "ארני סימס מעולם לא הופיע ברשימה כלשהי של חללים או של שבויי מלחמה בצפון־וייטנאם. ולכן, באופן רשמי, הוא עדיין נחשב לנעדר. אבל אני ראיתי שמעלים אותו לספינה בעודו בחיים. ועכשיו, כשעלה העסק הזה של דודסון, אני מתחיל שוב לתהות. כל אותם בחורים, שראו שהמצנחים שלהם נפתחים, אך מאז לא שמעו עליהם דבר. עכשיו אני תוהה אם ארני סימס ואלף בחורים כמוהו לא הגיעו בסופו של דבר לרוסיה" (עמודים 166־167).

עד מהרה מתברר להוליס ושותפיו כי הביון הסובייטי מחזיק בשבויים אמריקנים ממלחמת וייטנאם, הנחשבים לנעדרים או מתים, במחנה מיוחד בסיביר. שם נאלצים השבויים ללמד סוכני קג"ב כיצד להתחזות לאמריקנים. שם המחנה – "בית־הספר לקסם אישי". מה היה המניע של הרוסים לכך? ומדוע העלימו את השבויים מעל פני האדמה? הן שאלות שמניעות את העלילה (אין בכוונתי "לספיילר" ולגזול את חווית הגילוי המצמרר מן הקורא), שהתשובה הנוראה להן מתבררת רק לקראת סופו של הספר.

סיפור טוב מדי בכדי שיתממש

הוליווד וסופרי מתח כמו דה־מיל השתמשו לא פעם ברעיון כי טייסים אמריקנים שהופלו במלחמת וייטנאם וגורלם לא נודע, נשבו והועברו לרוסיה. למרות שישנן עדויות כי שבויי מלחמה אמריקנים אכן נחקרו בידי אנשי מודיעין סובייטים, לא נמצאו כאלו המצביעות על העברתם של כאלו לתחומי ברית המועצות. הסיבה לכך ברורה – הרוסים, כאז כן היום, הם שחקנים מיומנים מדי מכדי שייוותרו ראיות לכך.

זה לא מנע, כאמור, מסופרים ותסריטאים לעשות שימוש בבדיה המוצלחת הזו. בסדרת הדרמה הצבאית "ג'אג" חיפש הגיבור, טייס הקרב והעו"ד הארמון ראב הבן את עקבות אביו שהופל בעת משימה בצפון וייטנאם ונותר בחזקת נעדר. בעונה הרביעית של הסדרה מתגלה כי האב הועבר לרוסיה והוחזק שנים בידי ה־KGB בטרם נהרג בגולאג. גם הסופר טום קלנסי השתמש ברעיון זה בספרו "ללא חרטה" המתרחש בשלהי מלחמת וייטנאם. בספר נדרש גיבורו ג'ון קלארק, איש הקומנדו הימי לשעבר, לחלץ מספר טייסים שנחשבו למתים וממחנה שבויים בצפון וייטנאם בטרם יועברו לברית המועצות. 

למרות שהספר עוסק בבדיה, מצליח דה־מיל לשמור על מתח ואמינות גבוהים וללמד את הקורא כי הביון המערבי אינו חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמץ לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם בהרבה. תרגומם הנהיר והמדויק של חיה ואיזי מן הופך אף הוא את חווית הקריאה לנעימה. למי שקרא, נעים להיזכר. למי שלא – השלמת חובה.

זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר ומנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.

האיש שלנו בוותיקן | מאת גל פרל פינקל

המותחן "המלאך הנופל" מאת דניאל סילבה הוא ה-12 בסדרת הספרים אודות המרגל והמחסל הישראלי גבריאל אלון. כמו בקודמיו גם הפעם ישנם בספר קצת היסטוריה של הנצרות, גי'האד אסלאמי קיצוני וסוכן מוסד אחד כל יכול עם מכחול ובלעדיו. נוסחתי, נוסחתי אבל עובד. 

הספר "המלאך הנופל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2016) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של "גבריאל אלון, הרסטורטור המהולל של יצירות הציירים הגדולים מרגל, מחסל ישראלי בדימוס" (עמוד 19), המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי.

המשכנע בע"מ

הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס). אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה ויוצא יחידת צבא מובחרת. בשנת 1972 היה אלון סטודנט צעיר ומבטיח לאמנות ב"בצלאל". בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר חטף בשעתו את אדולף אייכמן. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו.

זמן קצר לאחר מכן, "כשחזון קץ הימים של מיכאלאנג'לו עדיין טרי במחשבתו, נכנס גבריאל ללובי של בניין דירות אפרורי בפיאצה אניבליאנו. מול המעלית, עם בקבוק של יין תאנים ביד אחת ועותק של "סיפורי אלף לילה ולילה" באחרת, עמד אינטלקטואל פלסטיני רזה בשם ואאל זועייתר. הפלסטיני היה חבר בארגון "ספטמבר השחור", מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן, ועל כן נגזר עליו שלא בנוכחותו גזר דין מוות. גבריאל ביקש מזועייתר בשלווה שיאמר את שמו. ואז ירה בו אחת-עשרה פעמים, ירייה אחת על כל ישראלי שנרצח במינכן. בחודשים הבאים התנקש גבריאל בחמישה חברים אחרים ב"ספטמבר השחור", הופעת הפתיחה בקריירה מרשימה שנמשכה הרבה יותר משהתכוון. כשליחו של מורו ורבו, רב-המרגלים האגדי ארי שומרון, הוא היה אחראי לכמה מהמבצעים המהוללים ביותר של שירותי המודיעין הישראליים" (עמוד 28).

נוסחה שחוזרת על עצמה

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-12 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון לפענח את תעלומת מותה של אישה צעירה שהתגלתה בוותיקן. הגרסה הרשמית קבעה שמדובר בהתאבדות אולם מזכירו האישי של האפיפיור, הקרדינל דונטי, חושד שאין זה כך. מותה עלול להוביל לסחרור גיאופולטי עם השלכות הרות אסון. אבל אל חשש, פטריק קים החסון בעל הידיים המסוקסות, אה… סליחה, גבריאל אלון (הצנום והנמוך) חש להצלת העם והמולדת. הספר כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. קל להזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון.

לצד ההנאה המובטחת יש לציין שמדובר בספר נוסחתי מאוד. העלילה חוזרת על עצמה. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום.

השיקגו סן טיימס הכתירו את סילבה כ"ג'ון לה קארה החדש", ואין לכך שחר. סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 44 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל. רק חסר שיצטט את גיבורי סרטי "נשק קטלני", ויודה שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". סופרים שונים חישבו מחדש את גילו של גיבורם לאורך הסדרה במטרה להאט את קצב הזדקנותו (בספרים אפשר לעשות את זה). זה טוב שסילבה מקפיד להיצמד לביוגרפיה שיצר לגיבורו, אבל זה יוצר חוסר אמינות בנוגע לביצועיו של אלון בשטח.

חבל שכך, שכן בהחלט מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). סדרות אחרות בז'אנר, כמו זו של סדרת ספרי ג'יימס בונד, שאביו מולידו, איאן פלמינג, הוא אבי ספרות הריגול המודרנית, או ג'ק ריצ'ר, כבר הוכיחו שניתן לכתוב מתח טוב באמת גם כאשר גיבורן הוא "האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".