משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

YoavMordechay

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

מודעות פרסומת

מרגל מושלם\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון לה קארה הוא למעשה שורה של מפגשים וחוויות שאסף במרוצת חייו. למרות זאת, בסוף הקריאה נותר הקורא עם ההבנה שלה קארה, מרגל ותיק, חשף טפח וכיסה טפחיים.

image_minheret_hayonim_master

לה קארה, לא השתחחר מעולם, (מקור: סימניה).

באוטוביוגרפיה "מנהרת היונים" (הוצאת כנרת, 2016), מאת ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, הכהן הגדול של ספרות הריגול, מכניס אותנו המחבר לעולמו הפרטי. אין זאת אומרת שהוא חושף בפנינו פרטים אינטימיים רבים מדי, שכן ההרגלים שרכש בימיו בעולם הסוד, השירות החשאי הבריטי, וכן היותו קנאי לפרטיותו מונעים מראש חשיפה שערורייתית של סודות. ניכר בו, במחבר כי עודנו נאמן לשירות בו עבד ולכללים החלים על עובדיו בהווה או בעבר. במבוא של הספר, מספר המתרגם, יונתן דה שליט (סופר ובעצמו איש קהיליית המודיעין), כי במפגש שקיים עם לה קארה, שאל אותו האחרון האם עודנו בשירות פעיל, ובכדי למנוע ממנו לבוא במבוכה ענה מיד בעצמו שאין זה חשוב. "הרי אנחנו לא באמת מסוגלים להשתחרר לעולם, מה?" (עמוד 5).

המרגל שחזר מן הכפור

קורנוול, שלמד באיטון ובאוקספורד, שירת בצבא הבריטי "כקצין מודיעין הצבאי באוסטריה" (עמוד 111) והצטרף לשירות הביטחון הבריטי, אם-אי-5. לדבריו, שם קיבל את השיעורים הטובים והקפדניים ביותר בכתיבת פרוזה, שכן הממונים עליו, בעצמם בוגרי בתי-ספר יוקרתיים, העירו לו על הדו"חות והמסמכים שחיבר בפדנטיות של ממש, שחייבה אותו לפתח כלים ומיומנויות כמספר מוכשר. בעצם, אומר לנו לה קארה, במקום לעסוק בריגול נגדי הוא למד לכתוב. בשנת "1961 סיימתי את קורס הקליטה באם-איי-6, אשר סיפק לי כישורים שמעולם לא נזקקתי להם וששכחתי במהירות" (עמודים 33-34). המחבר, נאמן למעסיקיו משכבר, אינו מסגיר בספרו את טיב שירותו כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול.

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

"חוק מספר אחת של המלחמה הקרה: שום דבר, שום דבר בתכלית, איננו כפי שהוא נראה. לכולם יש מניע משני, אם לא שלישי" (עמוד 64). אף שהוא אינו מתייחס לכך בספר, נראה שזהותו נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לצד שכנגד. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. כאשר זכה אחד מספריו להצלחה של ממש נאלץ לבחור בין קריירה ספרותית לבין קריירה כמרגל. אין ספק שבחר נכון. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. לה קארה, כתב דה שליט במבוא לספר, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" (עמוד 8).

כרזת הסרט משנת 2011 כעטיפת המהדורה המחודשת של הספר, (מקור: אתר סימניה).

גרי אולדמן שגילם את סמיילי בסרט על-פי הספר, (מקור: אתר סימניה).

גיבורו הגדול ביותר של לה קארה הוא רב-המרגלים ג'ורג' סמיילי, נמוך, שמן וממושקף, שהופיע כבר בספרו הראשון וזכה לפופולריות עצומה בספרו השביעי, "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975), אולי החכם והמוצלח שבספריו. סמיילי שונה מאוד מג'יימס בונד ודומיו ולה קארה אף הודה שאת ההשראה לדמותו ולדמות העזר כנגדו פיטר גוילאם קיבל מגיבוריו של קונן-דויל, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. כמו בונד גם סמיילי, שפעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, עבר הכשרה מקיפה וכשהוא שולף אקדח הוא נזכר "שעשה זאת מאות פעמים בתנועה, במטווח-לילה בסאראט לפני המלחמה" (עמוד 270). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו של סמיילי הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ולתכנן פעולות מתוחכמות לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. בספר, מצוד אחר בוגד בלב השירות החשאי הבריטי הפועל עבור הרוסים, מסביר סמיילי לעוזרו כי בחקירה יש ללמוד את העובדות ו"אחר כך מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמוד 242). באוטוביוגרפיה החדשה שלו הודה לה קארה כי "החפרפרת" נכתב כאשר "המנורה העכורה של קים פילבי היא זו שהאירה לי את הדרך" (עמוד 35).

לה קארה וישראל

ככלל, ניכר בלה קארה שהוא אוהד את העם היהודי. לא מן הנמנע (והוא מעולם לא שלל זאת) שגיבורו סמיילי, הוא בכלל יהודי. מנגד, יש לו קשיים, כמי שתמיד תמך במאבקם של חלשים ונדכאים, לתמוך במטרותיה של מדינת ישראל נוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא עסק בנושא בספרו, "המתופפת הקטנה", בו תיאר מבצע של המוסד שבמהלכו שחקנית בשם צ'רלי "מגויסת על ידי סוכן כריזמטי ללוחמה בטרור בשם ג'וזף כדי לשחק את התפקיד הראשי במה שהוא מכנה תיאטרון המציאות" (עמוד 97). בטרם הכתיבה בילה לה קארה "ימים רבים עם הכוחות המיוחדים הישראליים, ישבתי במשרדים יפים ודיברתי עם ראשי מודיעין ישראלים נוכחיים ומן העבר" (עמוד 99). הפתיחות שבה התקבל בקרב קהילת המודיעין הישראלית מרשימה. יש בה גם בכדי ללמד עד כמה היו לה קארה ותיאורו את עולם הביון מקובלים על אנשיה.

בין היתר הוא מתאר את מפגשו עם בריגיטה, אקטיביסית רדיקלית גרמנייה, אשר שימשה כתצפיתנית לקבוצת טרור פלסטינית שתכננה להפיל מטוס אל-על בשעה שזה עמד לנחות בנמל התעופה בניירובי, קניה. בריגיטה נלכדה שעה שעמדה בתא טלפון ציבורי במטרה לדווח למפעיליה על נחיתתו הצפויה של המטוס, והם בתורם ישגרו לעברו טילי כתף מגג בטווח מסלול הטיסה. זה מה שהיא עשתה "כאשר קבוצה של לוחמים חשאיים ישראלים הצטרפה אליה, ובאותה נקודה תמה תרומתה למבצע. המטוס הוזהר מראש, וכבר הגיע ריק מנוסעים מלבד אלה שתפסו אותה. הוא חזר לתל אביב עם בריגיטה אזוקה לרצפתו. גורל הבחורים על הגג נותר מעורפל. טיפלו בהם, הרגיע אותי הקצין מהשב"כ, אך לא הסביר כיצד, ולא חשבתי שמנומס לשאול" (עמוד 109). סיפורה של הגרמנייה כשלעצמו, צפוי ונדוש, אבל לה קארה, ברגישות האופיינית לו מציג באמצעותו סיפור נוסף אודות מנהלת בית המעצר שבו היא מוחזקת – ניצולת שואה ששרדה את דכאו.

יש מודיעין אמיתי?

250px-9m133_kornet

טיל נ"ט מסוג קורנט שבידי חזבאללה. מידע אודותיו יציל את חייהם של צוותי טנקים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרים של לה קארה מצטייר המודיעין כמשהו שחסר ערך של ממש. המודיעין שמשיגים גיבוריו, תוך סיכון חייהם, אינו משנה את פני המציאות, לא מעצב את המדיניות ונותר תיאורטי בלבד. במפגש ביניהם ניסה דה שליט לערער על תפיסה זו של לה קארה. "הוא מקשיב לי בנימוס. "קח למשל את המידע שמאפשר לסכל פיגועי טרור," אני אומר. "אין ויכוח, מודיעין טוב מציל חיים. אם אתה מצליח לסכל פיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס, אתה מונע את מותם האכזרי, האקראי, של אנשים חיים, אמיתיים. אתה מציל נפשות, פשוטו כמשמעו. ואם אתה מצליח להביא מידע טכני על טילי נ"ט של האויב, אתה מציל את חייהם של צוותי טנקים, של בחורים צעירים ויפים שכל עתידם לפניהם." אני מתלהב. מתרגש. יש מודיעין אמיתי, לא בדוי, שנוגע לחיים עצמם" (עמודים 11-12).

דה שליט צודק. יש מודיעין אמיתי, שמציל חיים, ואף שלה קארה כמעט שלא עסק בו כסופר הרי שאחרים ובהם קלנסי, פורסיית, וגם, ברמה הלוקאלית, מישקה בן דוד עשו זאת לא מעט. ספריו של לה קארה לעומת זאת, דנו כמעט תמיד, בסוגיות של נאמנויות, ערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו. העלילה כמעט תמיד עוסקת בסיפור על ריגול-נגדי ומרדף אחר בוגד בשורות, קרי "צייד חפרפרות", או לחלופין במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (גם הוא בוגד, אבל בצד השני). בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, עמד לה קארה על כך ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144).

כמו קצין מודיעין טוב מאמין לה קארה באדם, ועוסק בעיקר בו, במניעיו, בחולשותיו, אבל גם ברגעים שבהם הוא מתעלה על עצמו, מתעלם מחישובי אנטרסים קרים ומחוק-המוסר האחד, ופועל למען האחר. האוטוביוגרפיה שכתב היא אסופה של מפגשים מרתקים מחייו כמרגל, אך כמו כל קצין מודיעין טוב הוא בסך הכל חושף טפח כדי לכסות טפחיים.

 

אמצעי למטרה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הספר "המטרה מקדשת" מאת יריב ענבר (שם בדוי) הוא דרמת ריגול מותחת שלקוחה היישר מכותרות העיתונים של העשור האחרון. חבל רק שהמחבר הדביק אותן לכדי עלילה בתפרים גסים מדי.

(מקור: סימניה).

חוליה נוספת בשרשרת מותחני ריגול "כחול-לבן", (מקור: סימניה).

כבר כמעט 20 שנה, בערך מאז "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, שז'אנר מותחני הריגול בישראל פורח, והאמת שבצדק. כשמביאים בחשבון את החשיפה התמידית (שמגלה טפח אך מסתירה טפחיים) לה נתונה קהילת המודיעין הישראלית ואת מעמדה הלוקאלי והבינלאומי, זה נראה הגיוני מאוד. הספר "המטרה מקדשת" (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מאת יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, הוא חוליה נוספת בשרשרת. בראיון עם המחבר, נכתב ש"למד בפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים. במהלך השירות התגלגל ליחידת המודיעין, ושם שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים, עד שהבין שכדי להתקדם הוא צריך להקדיש זמן רב גם לפוליטיקה פנימית", כיום הוא עוסק ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.

עלילת הספר נפתחת כאשר מתקבלת הודעת פקס אנונימית (מי משתמש בזה היום?) בלשכת ראש הממשלה, דוד רז. כותב ההודעה מאיים כי אם לא ייענה רז לדרישתו וייאשר עסקת חילופי שבויים בעבור החייך החטוף אליעד שגיא (גלעד שליט, מישהו?), השבוי בידי החמאס, יחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, המכונה בספר "אכדיה". הסוכן, שפועל תחת שם הקוד "טבסקו" הוא היועץ של שר ההגנה האכדי ומהווה את המקור המודיעיני היחיד על פרויקט סהרה, שגם הוא נותר בספר עמום וחשאי. אגב האימפריה האכדית חלשה על הארצות עיראק, איראן, סוריה ולבנון.

(מקור: סימניה).

רייכר-עתיר תיאר בספרו את הסתירה המובנת בה נתונים מרגלים, (מקור: סימניה).

אין זה המותחן הישראלי הראשון שבו לא מגלים לנו, הקוראים, באיזו מדינת אויב מדובר. בספר "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שכתב תא"ל במיל' יפתח רייכר-עתיר, יוצא הצנחנים ששירת שנים ארוכות באמ"ן, נעשה מהלך דומה. שם נדרשים שני מפעילי סוכנים ותיקים בדימוס במוסד להתחקות אחר רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, ששבה לארץ יעד, קרי מדינת אויב, שבה פעלה בעבר. ועדת השרים למתן היתר פרסומים לא אישרה, כאמור, לחשוף את זהות המדינה (אף שקל לזהותה), מחשש לחשיפת יכולות מודיעיניות. יש משהו משכר בעבודה הזו, כתב בשעתו רייכר-עתיר, "פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39). מרגלים אכן פועלים בעולם שיש בו סתירה מובנת.

גיבור ספרו של ענבר הוא אל"מ אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים של אמ"ן, ש"החותם של השב"כ עדיין ניכר בו" (עמוד 30). ורד נחשב בקהילת המודיעין למי שהוביל את היחידה לשורת הישגים מודיעיניים חסרי תקדים, ובהם גם גיוסו והפעלתו של "טבסקו". על ורד, העומד בפני קידום, מוטל למנוע את הקטסטרופה לפני שתתרחש, אולם ראש הממשלה אינו מתיר לשתפו בפרטי התמונה המלאה. בשל כך "מוכר" לו ראש אמ"ן גרסה מכובסת על-פיה "הרוסים הולכים לחשוף ל'אכדים' את טבסקו" (עמוד 44). עד מהרה מתברר לו כי לא רק ביטחון המדינה נתון בסיכון, אלא גם חייו האישיים, שלמות משפחתו ועתידו המקצועי. ורד עצמו חש כבר שנים רדוף בשל מות חברו הטוב, אלי, מפעיל סוכנים בשב"כ שהחליף אותו בפגישה עם סוכן שרצח אותו. כמו אירועים אחרים בספר, פרט זה שאוב, ככל הנראה, היישר מסיפור מותם של סא"ל יהודה אדרי מיחידה 504 ומספר רכזים בשירות.

תפרים גסים אבל הדרמה עובדת

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ניכר כי המחבר בקי בנבכי עולם איסוף המודיעין. המונולוג שהוא שם בפי ורד, אודות גיוס סוכנים הוא תיאור מדויק מאוד. "אתה מאתר אובייקט, לומד אותו לפרטי פרטים, ממפה את כל החולשות, חופר באישיות שלו הרבה יותר משחפרת אי-פעם בעצמך, מחכה להזדמנות החד-פעמית בהמתנה מורטת עצבים, מציג את ההצגה של החיים – ובסוף גורם לו לבגוד באמ-אמא שלו! הוא מאמין בך, סומך עליך שלא תפקיר אותו, מקלף את כל הקליפות שלו בפניך ומבין שהחיים שלו בידיים שלך. הוא, הגדול, המכובד, עם השפם המטופח, גאוות השכונה שמצדיעה לו כשהוא מגיע הביתה, כבוד החמולה, הקצין הבכיר – יודע בתוך תוכו שהוא בסך הכל בובת סמרטוטים עלובה של המח'בראת הישראלי. הוא לא רואה את כל השחקנים מאחורי הקלעים, הוא רואה רק את המפעיל שלו. מבחינתו, המפעיל הוא כול יכול. בהפוך על הפוך הוא אומר לעצמו: אם אני הגדול נפלתי, כנראה המפעיל שלי גדול ממני! ובגלל זה הוא מעריץ אותו וסוגד לו" (עמוד 60).

הבחירה להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, עובדת, כפי שעבדה במותחן ריגול ישראלי אחר שיצא השנה, "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון. יפה עשה המחבר בתארו את חששם של חלק מאנשי אמ"ן מהבעת עמדה עצמאית בדיונים בצה"ל, סוגיה עליה התריע בשעתו תא"ל אמיר אבולעפיה. את הערכותיהם מבטל הרמטכ"ל, טיפוס מחוספס שנפצע בשעתו מ"רסיס מטען חבלה לבנוני" (עמוד 29), באומרו שהן נשמעות כמו "ניסוחי 'ככל הנראה תפרוץ מלחמה אך אין מן הנמנע שלא' שלכם" (עמוד 70).

מנגד, נראה שמתוך רצונו להפוך את הסיפור לכזה הלקוח מן ההוויה הישראלית, תפר המחבר שורת נושאים זה לזה, החל בסוגיית החייל החטוף, עבור בתכנית הסודית של האכדים (שמזכירה את תכנית הגרעין האיראנית) ועוד, בתפרים גסים מדי. ענבר ציין בראיון כי "הפעילויות הקריטיות שבהן עסקתי, דרשו אישור של ראש ממשלה ושר ביטחון", אך תיאורו את התנהלות הדרג המדיני הבכיר בישראל אינו אמין דיו. גם התנהלותן של חלק מן הדמויות תמוהה. קשה להאמין למשל, שראש אמ"ן כלשהו יטען שההצלחה המבצעית-מודיעינית שהשיגה היחידה של ורד, היא תוצר ישיר של העובדה שזה האחרון שירת קודם לכן בשב"כ. שיתוף הפעולה הבין-ארגוני אמנם השתפר, אבל פרגון כזה הוא כבר מוגזם.

ענבר הוציא מתחת ידיו לאו דווקא ספר מתח, כי אם משהו קרוב יותר לדרמה טלוויזיונית. קל מאוד לראות כיצד היא מעובדת למיני-סדרה ב"קשת" או ב"YES". גיבוריו של ענבר אינם מושלמים והספר אינו מסתיים בהפ-אנד מוחלט וסופי, אלא באופן הקרוב יותר למציאות המבצעית והגיאופוליטית בה פועלים גיבוריו, שבה אין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור. זהו עיקר כוחו של הספר.

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, המכונה "המקסיקני ההפוך".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, (מקור: ויקיפדיה).

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.

image_laila_aroch_master1

אלפון הוציא מתחת ידו מותחן ריגול מרתק.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

יש כמה חריקות, אבל בשוליים

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).

180px-duet_in_beirut

"דואט בביירות", ספר מעט אמין יותר.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

"שלא ייגמר לי הלילה"

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.

בוגד משלנו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "בוגד" מאת יונתן דה שליט הוא לא רק מותחן ריגול טוב אלא גם מחווה לגדול סופרי הז'אנר, ג'ון לה-קארה. התוצאה אמנם רחוקה מספריו של האחרון אבל מותחת ואמינה.

john-le-carré

הסופר דייוויד קורנוול, איש ה-"SIS" לשעבר, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

הספר "בוגד" (הוצאת כתר, 2015) מאת הסופר יונתן דה שליט עוסק במצוד שמנהלת חבורת מרגלים בדימוס אחר "חפרפרת" בצמרת השלטונית בישראל. את המונח טבע בשעתו הסופר ג'ון לה-קארה (שם העט שאימץ לעצמו דייוויד קורנוול), הכוהן הגדול של ספרות הריגול ואחד הבודדים שהצליח לרוממה למעלת ספרות יפה. בטרם נעשה סופר היה לה-קארה איש השירות החשאי הבריטי, "SIS", ופעל בגרמניה. חפרפרת, כהגדרתו, "הוא סוכן חדירה עמוקה הקרוי כך משום שהוא חותר עמוק במבנה של האימפריאליזם המערבי" (מתוך הספר "החפרפרת", הוצאת זמורה ביתן, 1975, עמוד 54).

בוגד משלנו

מקריאה בספר ניכר כי המחבר שאף להוציא תחת ידיו ספר שהיה ברוח ספריו של לה-קארה, בדגש על "טרילוגיית קארלה" שכתב בשיאה של המלחמה הקרה. בספר גם ישנו אזכור מפורש ל"כל אנשי סמיילי" מאת לה-קארה ולתקנות מוסקבה בפעילות חשאית שהופיעו בו. ניכר כי חלק ניכר מן הדמויות ומקווי העלילה נוצרו בהשראת הטרילוגיה ודה שליט גם שיבץ ציטוטים מספרים אחרים של לה-קארה לאורך הספר.

מרקוס וולף, ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני מרקוס וולף, שנודע בכינוי

מרקוס וולף, ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני, "שטאזי", שנודע בכינוי "האיש ללא פנים".

עלילת הספר נפתחת בשנת 2013 כאשר "ארכיבאית בדימוס של השטאזי, זמן קצר לפני מותה, מספרת לכומר שלה בדרזדן שהשטאזי הפעיל מקור צמרת בישראל. כינויו של המקור: קוברה" (עמוד 114). הסוכן מופעל כמעט באופן ישיר בידי מנהל השטאזי, מרקוס הרץ. דומה כי במקרה זה נשען המחבר על דמותו של ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני מרקוס וולף, שנודע בכינוי "האיש ללא פנים" על שום שהצליח להישאר אנונימי, מבלי שלזרועות המודיעין המערביות תהיה תמונה שלו במשך רוב שנותיו בתפקיד. גם לה-קארה שאב השראה מדמותו.

כל אנשי לוין

במעין מהדורה עברית לספר "החפרפרת" מטיל נשיא המדינה על אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר, לגייס צוות ולאתר את הבוגד. לא ברור מדוע בחר המחבר דווקא בנשיא, תפקיד כה חסר שיניים ומעמד במערכת הביטחון בישראל, כסמכות ממנה שואב לוין את הרשות והמימון לפעולותיו. לוין מצדו מגייס למשימה את פקודו משכבר, מיכאל תורג'מן (יחדיו מהווים השניים את הגרסה הישראלית לגיבוריו של לה-קארה, ג'ורג' סמיילי ופיטר גוילאם). "כשמיכאל היה קצין איסוף צעיר בתחילת דרכו, אהרן לוין היה מפקד כוחות המוסד באירופה. שם הכירו ושם בילו יחד, מעת לעת, שעות ארוכות וימים ארוכים לא פחות, ממתינים לאובייקט שייפול ברשתם" (עמוד 66).

בפקודת לוין מקים תורג'מן צוות מיוחד ומגייס לשם כך קבוצת סוכנים בדימוס. בצוות חברים יערה, לוחמת מוסד ותיקה שגם "חצי דקה אחרי שירתה שלושה קליעי 0.22 בראשו של סוחר מוות צפון קוריאני, לא הראתה רגש כלשהו" (עמוד 69), אמיר, איש מוסד אשר שירת בעברו "בצוות של צנחנים" (עמוד 290), ולו איש קשר מסייע במשרד הפנים מהימים (כמה מוכר וישראלי) ששירתו "ביחד במסייעת" (עמוד 154), ואמנון אסלן, שלו ותק בן 30 שנה "ביחידות המבצעים של השב"כ והמוסד" (עמוד 78).

"אנחנו רודפים אחרי צל" (עמוד 88), מסביר לוין לצוות ומבהיר כי דרושה להם "סבלנות של ציידים" (עמוד 210). תחילה פונים לוין ותורג'מן לדסקאית בגמלאות של השב"כ (בת דמותה של הסובייטולוגית הזקנה קוני זקס מספריו של לה-קארה). משם, בעקשנות של כלב ציד ממשיכים חברי הצוות להתחקות אחר עקבותיו של מי שהצליח לטפס לצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל והסגיר את החשובים שבסודותיה. המרדף אחר הבוגד חוצה ימים ויבשות כשבמקביל משתדלים מפעיליו של קוברה, שלמעשה אינו מודע באמת בעבור מי הוא מרגל, למנוע את חשיפתו.

לה-קארה כחול לבן?

1936111-46

"בוגד" מאת יונתן דה שליט, הוצאת כתר, 2015.

בסך הכל המחבר היטיב לטוות סיפור עלילה אמין ומהודק עם טוויסט צפוי בסופה. בניגוד לספרים אחרים בז'אנר התפנית גם שזורה יפה יפה בעלילה ולא מופיעה כך סתם. העובדה כי המחבר בחר לכתוב תחת השם הבדוי "יונתן דה שליט" בשל היותו בכיר במערכת הביטחון הישראלית מקנה נופך אמינות ומקצועיות נוסף לספר. על-פי הכתוב בגב הספר המחבר הצליח לקבל אישור להוציאו לאור רק "בתום דיונים ממושכים קיבל הספר את אישור הצנזורה וועדת השרים למען היתר פרסומים". אישור הדרוש רק למי שהינם חברים בהווה או בעבר בקהיליית הביטחון של ישראל.

איש המוסד יהודה גיל, שהביא את ישראל וסורה לסף מלחמה ב96'.

איש המוסד יהודה גיל, שהביא את ישראל וסוריה לסף מלחמה ב96'.

בספר ישנן גם האנקדוטות מעולם הביון הישראלי המקנות לעלילה מהימנות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש. כך למשל באזכור האגבי לפרשת יהודה גיל, בה דרשו מפעיליו של קוברה מידע "בגלל מתיחות ששררה בצפון והחשש שתפרוץ מלחמה. היה להם חיוני לדעת מה ראש הממשלה באמת חושב, מה נאמר בדיוני הקבינט, איפה עוברים הקווים האדומים, האם ישראל תסתפק בהפצצה מאסיבית או תפעיל את התוכנית" (עמוד 216), ותפלוש במקביל לסוריה וללבנון בכוח בן 8 אוגדות. המלחמה כאמור לא פרצה, למרות הערכות אמ"ן והמוסד כי זו בפתח, בעיקר משום שהרמטכ"ל ליפקין-שחק, שר הביטחון מרדכי וראש הממשלה נתניהו אימצו את הערכת תא"ל עמוס גלעד כי פניה של סוריה אינם למלחמה.

מנגד הדמויות בספר אינן עגולות דיו, ומספר המשפטים הקצר שנמסר לקורא עליהם לא מספיק כדי לאפיינם ואפילו לא בכדי להותיר את הקורא תוהה אודות עברם הנסתר. "ג'יימס בונד כחול לבן" וזה הכל. אם להשוות לספריו של לה-קארה הרי שהדמויות שתווה האחרון, מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. לאורך ספריו מבחין הקורא כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים בשיטות דומות מאוד. אז לה-קארה הישראלי זה לא, אבל בכל זאת מדובר בספר מתח טוב ומהודק. ארון ספרי הריגול הישראלי מכיל בתוכו כמה ספרי מתח מצוינים ובהם "דואט בביירות" מאת מישקה בן דוד, איש המוסד בעברו, "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן, ו"תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדד גלאור. נראה שאפשר להוסיף לו גם את "בוגד". מומלץ!!!

מותחן שעדיין מספק את הסחורה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורת ה-100,000 לספר "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן. קריאה נוספת בספר (העותק הישן) מוכיחה – מדובר בספר המתח הטוב ביותר שנכתב כאן והוא עדיין מספק את הסחורה.

"אתה חייב להיגמל מההרגל הזה לירות באנשים כל הזמן," אמרה, "בסוף זה עוד יסבך אותך בצרות" (עמוד 248).

10515

הספר במהדורה המקורית (הוצאת כתר, 1998)

לאחרונה הוציאה "כתר" את מהדורת ה-100,000 של ספר המתח המשובח "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן המנוח, אשר יצא לראשונה בשנת 1998. את הספר קראתי בראשונה כנער. הקריאה בו כעת מלמדת שהוא נותר רלוונטי ומותח כשהיה. קשה שלא לאהוד את גיבור הספר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר, בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים), ולחוש כי אדלמן ידע יפה-יפה לתפוס את כל אותם עוגנים במציאות הישראלית העכשווית. לא דבר של מה בכך לאף סופר ומרשים עוד יותר בהתחשב בכך שעברו כ-17 שנים מאז נכתב.

בספר נדרש גיל שדה, דוקטורנט למשפטים כבן שלושים המתגורר בניו יורק, למהר ארצה בעקבות הודעה מטרידה שמותיר אחיו הצעיר, יובל, במשיבון הקולי שלו: "יש קצת בעיות. אני חושב שאני יוצא לטיול" (עמוד 18). כשהוא מגיע ארצה ומתברר לו כי אחיו, המרצה עונש מאסר במתקן הכליאה "דורות", נמלט מן הכלא כאשר נותרו רק שבועיים לתום תקופת מאסרו בת השנתיים. יובל, אשר שירת בעבר "כקצין ביחידה מובחרת" (עמוד 7), לא היה בורח מן הכלא ללא סיבה טובה. אם זה לא מספיק הרי שבהגיעו לדירתו הישנה בתל אביב הוא מוצא על רצפת המטבח את גופתה של נערת ליווי ברזילאית. מכאן כבר מתגלגלת שרשרת אירועים שתחייב את שדה להיות, כפי שנכתב בכריכה האחורית, "גדול מהחיים כדי להישאר בחיים." בשבוע המורכב והמאתגר בחייו מתמודד שדה עם פרשיית ריגול משנות השבעים ועם פרשת רצח סבוכה מן ההווה. בדרך הוא יפגוש בהילה, צלמת וכתבת, "שגורמת לו לאבד שליטה בלא שיצטער על כך, אבל זה כבר סיפור אחר."

אדלמן אמר בשעתו כי לתפיסתו בכל חמישה עמודים של ספר מתח מוכרחה להתרחש תפנית. המודל הזה עומד בבסיס הספר. סיפור טרגדיה משפחתית הופך במהרה לחקירת בריחה מהכלא ולפרשיית רצח ואיך לא, בישראל כמו בישראל, גם לפרשייה ביטחונית מסווגת ששורשיה בראשית שנות השבעים. על אף מספרן הרב של התפניות, רובן אינן צפויות וחלקן מפתיעות במיוחד.

אורי אַדלמן (1958 - 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אורי אַדלמן (1958 – 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אדלמן שירת בצה"ל כאיש מחשבים ביחידת ממר"מ, למד ולימד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין. הוא נפטר בפתאומיות בשנת 2004 בגיל 46 (ככל הנראה מדום לב) בחדרו ב"מלון רמת אביב", בו שהה במהלך כתיבת ספרו הבא (יש בכך דמיון למותו של סופר מתח ידוע בהרבה שמת בשנת 2013 – טום קלנסי). בראיון ל"הארץ" אמר כי גיבור הספר, גיל שדה הוא "נבעך" מקצועי שמוצא עצמו לפתע בסיטואציה בה הוא מצטרף לבחורה ולוחם ברעים מבלי שיצליח להבין מי נגד מי.

שדה אכן מעיד על עצמו כי הוא "האדם הישר בעולם. אף פעם לא העתקתי בבחינות, ולא רימיתי בניווטים. לא עבדתי על מס הכנסה ולא ניסיתי להתחמק ממילואים" (עמוד 86), אך מתחת לחזות האקדמית מצויה גם ביוגרפיה קרבית לעילא ולעילא של מי ששירת כמ"כ בחיל הרגלים, עשה "מילואים במארג'-עיון" (עמוד 186) והשלים קורס מאבטחים (J.R\ אחיד) של השב"כ. שדה לא מתיימר להיות פטריק קים ("איש הקאראטה בעל הידיים המסוקסות") אולם עד מהרה מתברר כי את מה שלמד לא שכח.

אדלמן ז"ל, בניגוד לחלק מן הסופרים בז'אנר, ערך תחקיר מעמיק ביותר בטרם ניגש למלאכת הכתיבה ונעזר בין היתר בפרשן לענייני מודיעין יוסי מלמן. הדבר ניכר באופן תיאורו את עבודת המשטרה, גופי המודיעין ואפילו בטכניקות הקרב מגע שמיישם גיבורו: "ניסיתי להיזכר בכל התרגולים שעברתי בקורס מאבטחים. איך משתקים תוקף. איך משתקים תוקף עם אקדח לא שלוף. איך משתקים תוקף עם אקדח שלוף. השד יודע מתי היתה הפעם האחרונה שתרגלתי את זה. דבר אחד זכרתי היטב: זה צריך להיות מהיר ואלים. לא אלגנטי ולא ספורטיבי. רק יעיל" (עמוד 154).

הדמויות בספר הינן עגולות ומורכבות ואינן מצייתות לסטראוטיפים המוכרים. כך כשמדובר בגיבור הספר וכך גם בנוגע לדמויות נוספות ובהן אהובתו הילה – שאף שהיא אכן יפה כמקובל בז'אנר, הרי שהיא הדבר הרחוק ביותר מן העלמה במצוקה נוסח ספרי ג'יימס בונד. כך גם במקרה של עמוס שדה, דמות האב הנוכחת-נפקדת, שנהרג בתאונת דרכים לה היה יובל אחראי. האב, בכיר ביחידת המבצעים של המוסד בעברו, מצטייר כדמות מופנמת וסגורה. לא מה שהיית מצפה ממי שתואר כבעל "כריזמה, כושר ביצוע, עצבי פלדה, ורשימה ארוכה של הצלחות" (עמודים 31-32). שדה האב נאלץ לפרוש בשנת 1974 לאחר "הביזיון של ריז'ה" – תקלה מבצעית חמורה בה היה מעורב. גם כאן ניתן לראות כיצד מתבסס אדלמן על אירועים אמיתיים דוגמת המבצע הכושל של המוסד בלילהאמר.

אמת, כפי שאמר פעם אדלמן עצמו, לא ילמדו את יצירתו בחוג לספרות. אולם כתיבת ספר מתח משובח אינה עניין של מה בכך. הספר כתוב היטב ואינו ניתן להנחה מן היד. בעיני, זהו אחד משני המותחנים הטובים ביותר שנכתבו בישראל (השני הוא "דואט בביירות" שכתב מישקה בן דוד וערך, איך לא, אורי אדלמן). רצף האירועים ריאליסטי מאוד והעלילה מרתקת. טוב עשו בהוצאת כתר שהוציאו מהדורה חדשה שלו. מומלץ בחום רב!!!

—————————————————————————

הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1998.

מלחמה לא-נעימה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בהפוגה קלה, סקירה ספרותית על ספר מתח חדש ובדיוני, אבל מוצלח וריאליסטי עד מאוד. חגי טיומקין ואלדר גלאור הוציאו תחת ידם ספר ביון מדויק, וחד. יתכן שסוף כל סוף נמצאה הגרסה העברית לג'ון לה-קארה (לצד מישקה בן דוד כמובן)

"זאת מלחמה," השיב לימאס, "מלחמה לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (מתוך הספר "המרגל שחזר מן הכפור" מאת ג'ון לה-קארה, הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 185).

"תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014),

הספר "תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), מפגיש את הקוראים עם גיבוריו הוותיקים של טיומקין מספריו הקודמים ("תיק כחול-לבן" ו-"תיק ספקולטיבי") בפרשיית ריגול מותחת המתרחשת בשנת 1999. גיבור הספר הוא רוני לרנר, העוזר מיוחד לראש השב"כ אורי קרמר שביקום המקביל שבראו המחברים נקרא לשוב ולפקד על השב"כ לאחר רצח רבין. לרנר "שהיה בצעירותו בסיירת צנחנים וסיים את שירותו כמפקד צוות, בטרם הצטרף לשירות הביטחון הכללי" (עמוד 493), שירת עד לאחרונה כראש אגף המבצעים של הארגון ושואף להתמנות למחליפו של קרמר כשהנ"ל יפרוש מתפקיד ראש השב"כ. קרמר, שהיה "חמש שנים לוחם של המוסד ברומניה, בימים של המשטר הקומוניסטי" (עמוד 459), וכמתואר בספרים הקודמים עבר לשירות והיה לאשף בתחום הריגול הנגדי, כבר בן שבעים, אבל עדיין חד ושקול כבעבר.

מפגע של החיזבאללה נפצע קשה ב"תאונת עבודה" במלון בירושלים. המודיעין שמפיק לרנר מחקירתו מצטלב עם הדיווח שמתקבל מלונדון אודות מייקל (מיכאל) מרציאנו המגלה במפתיע כי גויס לחיזבאללה בידי מפעיל סוכנים כריזמטי בשם ג'ורג'. מרציאנו, לוחם לשעבר בסיירת מטכ"ל שברח ללונדון מזיכרונות השירות הקשה בשטחים על-מנת לנשום אווירה אחרת, משוחררת יותר. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד.

לונדון, זירת ההתחרשויות העיקרית בספר.

לונדון, זירת ההתחרשויות העיקרית בספר.

לרנר מחליט לגייס את מרציאנו לשב"כ ו"להכפילו" וטס ללונדון. לשם כך הוא נעזר בקצין הביטחון של שגרירות ישראל שם, יהושע בן אודיס הבלתי נשכח. בן אודיס, יליד מרוקו, "בילה את רוב שנותיו המקצועיות במוסד דווקא, כמפעיל סוכנים בשטח ואחר כך במחלקת הביטחון של המוסד, עד שלפני כעשר שנים עבר לשב"כ. לקראת פרישתו קיבל סוכרייה בצורת שירות באנגליה" (עמוד 92). דמותו של בן אודיס החם, הסבלן והחכם היא אחת הפנינים של הספר.

מערכת היחסים שנוצרת בין לרנר לבין מרציאנו הינה לב הספר ומביאה לידי ביטוי את הדינאמיקה שבין מפעיל לסוכן שלו בשטח. לאורך הספר מתנגש לרנר (המזדהה בפני מייקל רק בשם-הקוד-יוסי) עם מרציאנו בשורת שאלות לא פשוטות נוכח המציאות הבעייתית שבה נתון האחרון כנכס "מוכפל" וכלוחם שב"כ. "התפקיד שלי הוא לא לשרת את האמת ואת הצדק, אלא את הביטחון של קבוצה אחת מסוימת בעולם, שהרבה אנשים רוצים לפגוע בה ואין אף אחד אחר שישמור עליה" (עמוד 298). מסביר לרנר למרציאנו בנקודה מסוימת בספר, "שותק לרגע ואז ממשיך ואומר שאפשר להיות מוטרד מזכויות אדם ומזכויות של ערבים ומזכויות של חתולים, כל עוד אתה יודע שמישהו אחר מסכן את החיים שלו ועושה את הדברים המלוכלכים בשבילך" (עמוד 298). אולם ברור כי למעשה הוא מבקש דווקא ממרציאנו אישור לכך שהרע ההכרחי שהם מבצעים מוצדק בשם "הטוב הכללי".

בעוד מרציאנו הופך לאיש המפתח בפרשיית ריגול בינלאומית שמדלגת בין לונדון, פריז, ביירות ותל אביב, המיטלטל בין גופי הביון השונים, כמו גם בין תפיסת עולמו האישית לבין נאמנותו לישראל, נפגע תפקודו המקצועי של לרנר. אשתו, ורד, מאיימת בגירושים אם לא יתפנה לטובת טיפולי ההפריה החוץ-גופית (IVF, ומכאן שם הספר) שהם עוברים. בנוסף מכבידה על לרנר האחריות לשלום מרציאנו, אותו הוא מכנה ה"ילד". בשיאו של הספר נאלץ לרנר לשלחו בפעם האחרונה אל גוב האריות בניסיון להשיג את המידע המכריע אודות הקשר שבין החיזבאללה לארגוני הטרור הפלסטינים. מרציאנו עושה כן כשהוא מצויד בהבטחה כי "שם-קוד-יוסי לעולם לא יפקיר לוחם בשטח" (עמוד 383). הבטחה שכלל לא בטוח שלרנר יצליח לקיים.

אלדר גלאור

אלדר גלאור, יוצא יחידה מובחרת בעברו.

חגי טיומקין, איש מודיעין לשעבר, עורך דין ואיש שוק ההון, וחברו לספסל הלימודים באוניברסיטה אלדר גלאור, בוגר יחידה מובחרת בעברו ובעל תארים במשפטים, בפילוסופיה ובספרות אנגלית הצליחו ליצור ספר מותח, כתוב היטב שאינו ניתן להנחה מן היד. בעוד שטיומקין היה אמון על סיפור החקירה שמנהל צוות השב"כ בראשות לרנר, גולל גלאור את הסיפור מנקודת מבטו של מרציאנו. ספרם עומד בניגוד לספרים אחרים בז'אנר (בהם ספריו של רוני דונביץ') ומזכירים (גם באיכות הכתיבה וגם במתח) את אלו שכתב מישקה בן דוד, איש המוסד בעברו (במיוחד את "דואט בביירות" המצוין), ובמידת מה גם את ספריו של ג'ון לה-קארה.

ג'ון לה-קארה, המאסטר האולטימטיבי של הז'אנר.

ג'ון לה-קארה, המאסטר האולטימטיבי של הז'אנר.

הדמויות בספר מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר מאלו שבספרים נוסח ג'יימס בונד. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים (לאורכו של הספר מבחין הקורא כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים בשיטות דומות מאוד). הספר מעביר היטב לקורא את תחושות גיבוריו החיים בעולם קר מנוכר, הנדרשים לקבל החלטות קשות בשם "הטוב הכללי" וערכי מוסר נעלים (בדומה למתרחש בספרים "המרגל שחזר מן הכפור" ו-"כל אנשי סמיילי"). החלטות, אשר מנוגדות לערכים אלו כלל ועיקר. הספר גם עוסק בסוגיות של מוסר בעת לחימה חשאית, כמו גם ממחיש את המחיר האישי והמשפחתי שמשלמים העוסקים בפעילות מבצעית עלומה.

כקורא נהניתי מאוד מהאזכורים והמחוות לסופרים של הז'אנר שקוראיו המסורים של הז'אנר יזהו אותם על נקלה (כך למשל שמה של סגנית ראש ה-5-MI הבריטי בספר הוא סטלה, כאזכור לסופרת סטלה רמינגטון, בעברה ראש ה-5-MI) ומאנקדוטות מעולם הביון הישראלי המופיעות בספר כבדרך אגב. דוגמה לאחת מהן ניתן למצוא בפסקה הנ"ל: "לרנר דרך את האקדח במהירות, תוצאה של מאות שעות אימונים במטווחים של השב"כ. הם נעצרו כאילו קיר זכוכית בלתי-נראה בלם אותם; הוא יכול היה לראות על פניהם את הרושם שהותירו עליהם המהירות והמיומנות שבהן דרך את הנשק. דייב עליו השלום, מדריך הירי של השב"כ, היה ודאי מרוצה מהביצוע, חלפה מחשבה בראשו" (עמוד 171).

קשה שלא לאהוד את לרנר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר לדמותו, בין היתר בגלל השירות בצנחנים וגם בגלל חוויות ממקומות אחרים). הספר מותח ומרתק את הקורא תוך שמירה על אמינות גבוה של הדמויות וריאליזם גבוה של האירועים. אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי בעברית ובכלל. מומלץ בחום רב!!!