אנשים אחים אנחנו | מאת גל פרל פינקל

סיפור המבצע שניהל המוסד בכדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל מסודאן יכול לפרנס כמה וכמה סרטי וספרי מתח ופעולה. הספר החדש אודות המבצע, שלפי אחד ממפקדיו הוא תיאור מדויק שלו, הוא מותחן שכזה, שכולו אמת.

• פורסם באתר "נוריתה"
• 27 בפברואר 2022

סיפורו של מבצע "אחים", המבצע שניהל המוסד (בסיוע צה"ל) להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן, הוא החומר שממנו עשויים סרטי מתח, ונטפליקס אכן הפיקה אחד כזה, "אתר הצלילה בים האדום", בכיכובם של כריס אוונס, מייקל קנת' ויליאמס ובן קינגסלי. אבל הסרט היה רחוק מלתאר במדויק את הקשיים, ההצלחות והרגעים שבהם גורל המבצע היה תלוי על בלימה. את אלו תיאר היטב עיתונאי ה־BBC רפי ברג בספרו "לוחמי המוסד בים האדום" (הוצאת שוקן, 2022). 

התוצאה היא מותחן ריגול כתוב היטב, שקשה להניח מהיד, שכולו אמת. אפרים הלוי, שפיקח על המבצע כראש אגף ולימים עמד בראש המוסד, כתב באחרית דבר לספר שבעיניו זהו "הסיפור האמיתי והמדויק ביותר של המבצע של המוסד לחילוצם של יהודי אתיופיה מסודאן" (עמוד 260). וזהו סיפור מרתק ונוגע ללב.

"הביאו לי את יהודי אתיופיה"

לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977, כתב ברג, הוא קיים פגישה עם ראש המוסד דאז אלוף (מיל.) יצחק חופי (חקה), שבמלחמת יום הכיפורים שימש כאלוף פיקוד הצפון. "בגין ביקש מחופי – שעל פי הדיווחים כבר היה נכון להתפטר – שיישאר בתפקידו. בגין אמר לו להמשיך בכל המשימות שהמוסד מתכנן או כבר מבצע, ולהוסיף לרשימה משימה חדשה. "הביאו לי את יהודי אתיופיה," הוא אמר" (עמוד 28).

תחילה נשלח לאפריקה איש המוסד דני לימור, גיבורו המרכזי של הספר, ועליו הוטל לברר את מצבה של הקהילה היהודית באתיופיה, ולהעריך אם ניתן להעלותם ארצה וכיצד. לימור בנם של יהודים צרפתיים שהיגרו לאורוגוואי התגייס למוסד ב־1968, "בתום שירותו כקצין בחטיבת הצנחנים, כשהארגון חיפש קצינים שבקיאים בשפות זרות" (עמוד 33).

הוא נסע לאפריקה ופגש שם את פרדה אקלום, יליד אתיופיה שהיה האיש שיצר את הקשר הראשוני עם מדינת ישראל ואותת לה כי יהדות אתיופיה מבקשת לעלות ארצה. לאחר שהשניים פעלו תקופת מה במשותף, נשלח אקלום למטה המוסד לעבור מסלול הכשרה מקוצר. כעבור כשבוע הוא נשלח חזרה לאפריקה. במערך ההדרכה של המוסד "הודו שאכן אין שום דבר שפרדה יכול ללמוד בקורס, והם שולחים אותו בחזרה כאיש מוסד בשכר" (עמוד 86).

ברג תיאר את מסעם של השניים לאיתור קהילות היהודים שחיו בכפרים מבודדים באתיופיה וכיצד שכנעו אותם לצאת למסע רגלי ארוך בשטח עוין עד למחנות הפליטים שעל גבול סודאן. כמו גם את התמודדותם עם פקידי ממשל מושחתים וניסיונותיהם הראשונים להעלות קבוצות קטנות של עולים באמצעות טיסות מסחריות מח'רטום לאירופה ולישראל.

כפר הנופש כשער עלייה

לאחר שפעלו זמן מה בכיסוי בסודאן ואתיופיה והעלו ארצה קבוצות קטנות עולים מיהדות אתיופיה בטיסות סחר, הבין לימור שיש להרחיב את היקף המבצע בכדי להעלות יותר יהודים מאתיופיה לישראל. הרעיון שעלה בדעתו היה לפעול בדרך הים. "כקצין צנחנים היה לדני ניסיון בפעילות משותפת עם שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי" (עמוד 117) והוא ידע שמה שדרוש לו הוא לוחם מוסד יוצא היחידה בכדי לבחון את האפשרות. 

הוא פנה לסגן ראש אגף המבצעים במוסד, שלמה גל. "הם עבדו יחד במשימות באירופה לאחר הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן" (עמוד 117). באותם ימים "המוסד איתר והרג את המעורבים בדבר" (עמוד 118), אנשי ארגון "ספטמבר השחור".

גל, איש מבצעים רב־עלילות שעל אומץ הלב שגילה כקצין תותחנים שצורף לכוח סיירת צנחנים בפעולת התגמול בקלקיליה הוענק לו עיטור העוז, נעתר. לימור ולוחם נוסף בשם יוני, יוצא הקומנדו הימי, יצאו לחוף ערוס שבסודאן שהתגלה כחוף שממנו ניתן יהיה להעלות את יהודי אתיופיה על ספינה של חיל הים ולהשיטם ארצה.

בסיוע לוחמי מוסד נוספים, כמה מהם כמו יוני יוצאי השייטת, הם הקימו במקום כפר נופש וצלילה יוקרתי ששימש ככיסוי למבצע. במהלך היום התחזו הלוחמים לצוות המלון ולמדריכי צלילה, ובלילה הבריחו יהודים בסיוע לוחמי השייטת, שהשיטו בסירות גומי את העולים, קבוצות קבוצות לספינת חיל הים.

אחד הרגעים המותחים בספר התרחש באחד הלילות בעת שלוחמי השייטת העלו את העולים בחוף לסירות זודיאק והשיטו אותם לספינת חיל הים שיועדה לשיט אותם לישראל. לפתע הופיעו במקום חיילים סודאנים. בחושך התקשו החיילים לזהות את הסירות אך הם הלכו וקרבו למים. 

בעוד לימור ואנשיו ניסו למנוע מהחיילים להבין מה רואות עיניהם, נדרך סא"ל גדי קרול מפקד כוח השייטת ששהה בסירות. "קרול היה אחד הקצינים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של השייטת. הוא הוביל בעבר פשיטות קטלניות של הקומנדו, טיבע ספינת טילים מצרית בעזרת מוקש במלחמת יום הכיפורים ולחם פעמים רבות בקרבות פנים אל פנים" (עמוד 176). אם יפתחו הוא ולוחמיו באש הם יחלצו את אנשי המוסד אבל גם יחשפו את הכוח ואת המבצע כולו.

בעת שהתלבט אחד החיילים הסודאנים פתח באש, ורק במזל גדול לא נפגע איש. בקור רוח הוסיפו קרול ולוחמיו להשיט את סירות הזודיאק לספינה, ואילו לימור ואנשיו הצליחו לשכנע את החיילים הסודאנים לעזוב את החוף. 

במסוקים ובמטוסים לסודאן ובחזרה

לא רק המוסד פעל אז הרחק מגבולות ישראל, אלא גם צה"ל. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), שכמו חופי שירת גם הוא בפלמ"ח ובצנחנים, הוביל אז קו התקפי שבא לידי ביטוי בשורה של מבצעים ופשיטות ביעדים קרובים ומרוחקים כאחד. אחד הבולטים שבהם היה מבצע "אופרה", במסגרתו המריאה ב־1981 קבוצת טייסי קרב, בפיקוד סא"ל זאב רז, "והפציצה את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק, במבצע סודי ביותר" (עמוד 136).

בראשית 1982 שוחח ראש המוסד חופי עם מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, שסבר שחיל האוויר יוכל להעלות יותר יהודים ובזמן קצר יותר מאשר בדרך הים. עברי הציע להשתמש במטוסי הרקולס C-130, אותם מטוסים שהטיסו שש שנים קודם לכן את הכוח במבצע אנטבה. "המחשבה היתה שאם ישתמשו בהם בסודאן הם ינחתו בחושך, בשטח אויב, יאספו אזרחים וימהרו לצאת שוב לדרך. הבעיה היתה שבאנטבה חיל האוויר ידע שהם ינחתו על מסלול אספלט ראוי לשמו בנמל תעופה בינלאומי; ואילו בסודאן היה עליהם לנחות במדבר" (עמוד 202).

לימור וצוותו איתרו מסלול נחיתה אפשרי במיקום שכונה קרתגו, ושימש בעבר את חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה. החיל ביקש לבחון את התאמת המסלול למטוסי הרקולס וב־31 במארס 1982, במבצע "בת שיר", המריאו לשם שני מסוקי תובלה CH-53 מבסיס חיל האוויר בחצי האי סיני (במסוק שלישי התגלתה תקלה והוא קורקע). במסוקים טסו צוות בוחנים שיעריך את התאמת המסלול, מומחי תקשורת וכן "הסיירת של חטיבת הצנחנים בפיקודו של סרן ישראל זיו, כדי להגן במקרה של התקפה. דני טס יחד אתם" (עמוד 204).

לאחר טיסה שמתחה לקצה את מיומנות הטייסים וטווח הטיסה של המסוקים (וכללה גם שני תדלוקים אוויריים), נחתו המסוקים סמוך לקרתגו. כוח סיירת הצנחנים, בפיקוד זיו (לימים אלוף), אבטח את צוות המומחים מחיל האוויר, שבחנו את המסלול ואישרו אותו. הכוח טס בחזרה ארצה וניתן אור ירוק למבצע ההטסה.

לאחר שהמבצע אושר יצא לדרך, ב־13 במאי 1982, מבצע "ספינת האהבה 1", שהיה המבצע ראשון שבו הועלו יהודי אתיופיה ארצה בדרך האוויר. את ההרקולס הראשון הטיס "סגן אלוף נתן דביר, שהטיס את אחד ההרקולסים בפשיטה על אנטבה שש שנים קודם לכן. דביר טס במהלך כל הטיסה בת ארבע השעות עד סודאן באורות כבויים, נמוך מעל הים האדום, ואז נסק מעלה מעל הרכסים המשוננים של הגבעות וירד עד סמוך למורדות שלפני קרתגו" (עמוד 205).

במטוס היה גם כוח קומנדו "מיחידת העלית של חיל האוויר שלדג, שהופעלה במבצעים מיוחדים בשטח אויב" (עמוד 285), בפיקוד סא"ל גיורא ענבר, יוצא חטיבת גולני (ולימים תא"ל ומפקד אוגדה) שתפקידם היה לאבטח את אזור הנחיתה.

הנחיתה, נזכר דביר לימים, היתה קשה מאוד. לאחריה "החלק האחורי של המטוס נפתח והחיילים שעטו החוצה, בידיהם מקלות אור ירוקים, והתפרשו בצורת משך כדי לכוון את היהודים אל תוך המטוס והרחק מן המנועים. אנשיו של דני הובילו את המפונים אל תוך המטוס והושיבו אותם על הרצפה. אחד האתיופים נזכר לימים בחוויה ואמר שהרגיש כמו "יונה הנביא שנבלע בבטן הלוויתן". לאחר שכולם הושבו במקומם ונספרו, חזרו החיילים למטוס" (עמוד 206). המטוס המריא וכעבור כארבע שעות נחת בישראל. נתיב עלייה נוסף נחנך.

מהותה של הציונית המודרנית

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "חיל האוויר היה עסוק בתקיפת מטרות יום ולילה" (עמוד 208), ובכלל זה גם יחידת שלדג בפיקוד ענבר. מבצעי הטסת העולים נאלצו להידחות. 

עם פרוץ המלחמה שב גם לימור לישראל. הוא ארגן רכב "ונסע למרחק חמישים קילומטר כדי להצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים בצידון" (עמוד 209). יממה לאחר מכן כבר "נלחם בקרב נגד הסורים" (עמוד 209). הוא שוחרר רק לאחר כחודש וזמן קצר אחר כך כבר היה באפריקה.

אך למרות העיכוב שגרמה המלחמה כעבור כשנה שב החיל לבצע שורה ארוכה של מבצעים, במסגרתם נחתו מטוסי הרקולס, שאובטחו בידי לוחמי שלדג (עליהם פיקד בהמשך סא"ל דורון אלמוג, יוצא הצנחנים), במדבריות סודן, והטיסו ארצה אלפי עולים מאתיופיה.

כעשרים אלף מבני העדה האתיופית יצאו לסודאן בכדי לעלות לישראל. כחמישית מהם נספו במסע ובמחנות הפליטים. השאר, כ־16 אלף מיהודי אתיופיה עלו לישראל במסגרת המבצע שהסתיים ב־1990.

אל"מ (מיל.) מוקי בצר תיאר בשעתו את מבצע אנטבה, במהלכו על כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, כ"תמצית הציונות". באופן דומה כתב לימור שמבצע "אחים" היה לתפיסתו "עצם מהותה של הציונית המודרנית – שמדינת ישראל תעשה כמיטב יכולתה להיות בית לכל יהודי ששואף להגיע אליה, לא משנה מאיזה מוצא" (עמוד 258). זהו אידיאל לשאוף אליו, וזהו הערך שעמד בלב המבצע.

"גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" | מאת גל פרל פינקל

ספר המתח החדש של תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר תיאר את עולם הריגול כמורכב, אפור, מלא תחבולות ובגידות מכל הסוגים ובעיקר הרבה בדידות. זו השגרה. אבל מה קורה כשמוסיפים לתבשיל לוחם מוסד שהתנדב למשימה שממנה לא חוזרים?

• פורסם באתר "סימניה"
• 30 בדצמבר 2021

את ספרות הריגול ניתן לחלק למעשה לשני תתי־סוגים. ישנם אלו המנסים לכתוב, בדומה למאסטר של התחום, הסופר האמריקני המנוח טום קלנסי, טכנו־מותחנים שמשלבים בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות למציאות הגיאופוליטית כמו־אקטואלית. התוצאה היא לרוב ספר מתח עמוס באקשן (אצל קלנסי וגם אצל פורסיית הבריטי הספרים היו גם חכמים מאוד ובקצב אחר, איטי יותר).

דוגמה לספר שכזה שיצא לאחרונה הוא "הרוסי" (הוצאת תכלת, 2021) מאת הסופר האמריקני בן קואס, ששירת כיועץ פוליטי וככותב נאומים בממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב וניהל את קמפיין הבחירות של מיט רומני למשרת מושל מסצ'וסטס. מאחורי קואס כבר יש סדרת מותחנים רבי־מכר שגיבורה הוא רב־סמל דיואי אנדראס (שמופיע גם כאן בהופעת אורח), יוצא רג'ימנט הריינג'רס וכוח דלתא, שישנה הסכמה בקהיליית המבצעים המיוחדים "שהוא הכי טוב" (עמוד 124).

הספר החדש הוא הראשון בסדרת ספרים שגיבורה הוא רוב טקומה, "חבר בצוות 6 של אריות הים" (עמוד 96), יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה־SEAL Team 6) המתמחה בלוחמה בטרור. בהמשך שירת בקבוצת המבצעים המיוחדים של ה־CIA וביצע שורה של פעולות חשאיות מסמרות שיער.

המשימה שהוטלה עליו בספר היא "לצוד את ראשי המאפיה הרוסית" (עמוד 94). טקומה נבחר למשימה "כי הוא יודע איך להרוג. הוא גם דובר רוסית" (עמוד 95). זה לא הזיק שאנשי המאפייה שבהם מדובר רצחו את אביו, התובע הכללי של ארצות הברית ושעקבותיו של אחיו הגדול, אף הוא קצין בקומנדו הימי, אבדו במשימה חשאית ברוסיה. אם זה נשמע למישהו כמו סרט אקשן ארוז כספר, הסיבה היא שזה בדיוק מה שזה. 

התת־סוג השני, תיאר את עולם הריגול כעולם מורכב. הסופר והמתרגם (ואיש קהיליית המודיעין) יונתן דה שליט כתב בשעתו כי סופרים אלו, ובראשם הכהן הגדול של הז'אנר, הסופר הבריטי המנוח ג'ון לה־קארה, הבהירו לקוראים "שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". עלילת הספרים הללו מורכבת פי כמה מכפי שיכולה להיות זו של ספרים מן התת־סוג הראשון.

"כל מיני מבצעים ושליחויות"

לפני כשמונה שנים פרסם תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר, ראש מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן לשעבר, את ספר המתח "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שתיאר כיצד שבה רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, לארץ יעד, קרי מדינת אויב (הצנזורה אסרה על המחבר לחשוף באיזו מדינה מדובר), שבה פעלה בעבר. שני אנשי מוסד שפרשו, ג'ו, מפקד יחידת קיסריה, אגף המבצעים המיוחדים, ואהוד, שהיה המפעיל של רייצ'ל, נדרשו לבחון את מסלול השירות של רייצ'ל ולהבין מדוע חזרה לשם וכיצד, אם בכלל ניתן, לחלץ אותה.

התוצאה היתה ספר חכם, כתוב היטב, שהציג לקורא מציאות מורכבת ואת בדידותם של הלוחמים החשאיים, הפועלים הרחק מן הארץ כשההגנה היחידה שלהם, הנשק היחיד שברשותם הוא הכיסוי שלהם.

מאז פרסם רייכר־עתיר מספר ספרים, ועתה, כך נראה, הוא חש מוכן לחזור לגיבורים שהשאיר מאחור במותחן ריגול חדש, "מוות שימושי מאוד" (הוצאת תכלת, 2021). אירועי הספר הקודם הובילו לכך שמידע חדש שהגיע למוסד הצביע על כך שבמדינת האויב שבה פעלה בעבר רייצ'ל, ישנה תכנית לפיתוח נשק ביולוגי להשמדה המונית. תכנית שהוסתרה, בדומה לתכנית הגרעין הסורית בשעתו, במיומנות רבה מעיניה של קהיליית המודיעין הישראלית.

את תכנית הגרעין הסורית תקפו והשמידו ב־2007 מטוסי קרב של חיל האוויר. הפעם בחרה ממשלת מדינת האויב להסוות את התכנית באמצעות כיסוי תמים, ומיקמה את מעבדת המחקר והפיתוח של הנשק הביולוגי בקומות התת־קרקעיות של בית חולים גדול, ומנעה בכך את עצם תקיפתו מן האוויר. משימת סיכול התכנית הוטלה אם כן על המוסד.

ראש המוסד, יונה שמו, יליד אנגליה ובוגר אוקספורד (ויש בכך דמיון לראש מוסד אחד לפחות) "העפיל בסולם הקידום במוסד דרך כל התפקידים בקיסריה ודרך הצומת, היחידה לגיוס סוכנים. בכל אלו הוא היה אלוף שאין שני לו" (עמוד 34). בשל העובדה שהמודיעין התבסס על המבצע הקודם הוא החליט להחזיר מגמלאות את אהוד, חברו הטוב, שבעברו כקצין איסוף במוסד "היו כל מיני מבצעים ושליחויות" (עמוד 40), והטיל עליו לסכל את התכנית.

אהוד הפעיל את רייצ'ל בשורה של מבצעים כנגד אויביה של מדינת ישראל והיה מאוהב בה בסתר. באחד המבצעים, הוטל עליה ועל סטפן, המתנקש הבכיר של קיסריה, להרוג רב־מחבלים אכזרי בעיר חוף בצפון אפריקה (שגם את זהותה הקפיד המחבר שלא לחשוף בפני קוראיו). "כשהם ביצעו את החיסול במעלית היה להם את כל המידע מראש. רייצ'ל עלתה עם האובייקט לקומה שסטפן חיכה בה וכשהדלת נפתחה, סטפן חיסל אותו ואת שומר הראש" (עמוד 168). במבצע אחר רייצ'ל "הטמינה את המטען שפוצץ את שני המנוולים שעשו את הפיגוע בגן היהודים היהודי באמסטרדם" (עמוד 86).

רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד בין היתר על הסיירת החטיבתית ושימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, נשען בתיאור זה ובאחרים על ניסיונו שלו כמי שהשתתף בפעולות חשאיות רבות. בין היתר הוא פיקד מחפ"ק בלב ים על מבצע "הצגת תכלית", בו הרג בתוניס כוח מסיירת מטכ"ל, שהוביל מפקדה דאז, משה "בוגי" יעלון, את אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף.

"אנחנו הופכים להיות כמוהם"

"בתוך המדינה, כולנו כפופים לחוק הישראלי. מחוץ לישראל אנחנו שליחים, לוחמים, כמו חיילים בשדה הקרב. כמו חיילים, אנחנו הורגים, אנחנו שודדים, אנחנו גונבים ומרמים וגורמים נזקים ליריבים שלנו, לכל מי שרוצה בהשמדתנו. ככה זה" (עמוד 16), סיכם המחבר את מציאות חייהם של אנשי המבצעים החשאיים, ובהם אהוד ואנשיו.

אחד מפקודיו של אהוד הוא יובל לביא, יוצא יחידת קיסריה, הקשוח והשתקן. "על השירות בסיירת הוא דיבר פחות ועל העבודה בכלל לא" (עמוד 123). יובל הוא איש מבצעים מנוסה. במשימת התנקשות בבכיר בארגון טרור בלוב נמלט המחבל לחדר השינה. יובל רדף אחריו ומצא אותו מתחבא בארון קיר. "יריתי בו שני כדורים בראש ואחר כך גררתי אותו החוצה ויריתי עוד אחד בלב. כדי להיות בטוח", (עומק 20), סיפר. יובל לא היסס אז וגם עתה, כך נראה, הוא אינו מהסס.

כמו בספרו הקודם ובדומה לספרים שכתב לה־קארה, בחר רייכר־עתיר להותיר הרבה מהפרטים עמומים. בראש תכנית הפיתוח של מדינת האויב, שזהותה נותרה גם עתה נסתרת לקוראים, עמד ד"ר פארוק, "המדען הראשי. ראש צוות הפיתוח. האיש שבלעדיו אי אפשר" (עמוד 143). שנים היתה קהיליית המודיעין משוכנעת שמת, לאחר מאבק במחלת הסרטן, ועתה התברר שהוא חי, בזהות בדויה, והוסיף לפתח נשק להשמדה המונית. 

"לפעמים אני בעד לעשות דברים שאני נגדם" (עמוד 142), אמר ראש המוסד לראש הממשלה. "אני ממליץ שנהרוג אותו" (עמוד 142), הסביר והתכוון לד"ר פארוק. אולם פארוק נחבא היטב בין כתלי מכון המחקר הסודי שאותו ניהל, אשר היה חבוי בקומות התחתונות של בית חולים ששימש כהסוואה מושלמת.

ולכן, הסביר, ראש המוסד לראש הממשלה אין ברירה אלא ללכת על "מתאבד משלנו. אין דרך אחרת" (עמוד 144). עכשיו נשאר רק למצוא מתנדב למשימת הקַמִיקַזֶה הזו, וכמובן שישנו אחד, מתנדב מושלם. יובל, השיב ראש המוסד, "יש לו ALS והוא רוצה לעשות את זה" (עמוד 145). 

"כבר ראינו את המקרים שחיסול הביא לעיכוב, הביא להסתרה, הביא לנחישות רבה יותר" (עמוד 143), הקשה ראש הממשלה על ראש המוסד, וזה נאלץ להודות שאכן כך קרה לא פעם. מנגד, במטרה להמחיש את האפקטיביות של פעולות סיכול ממוקד נתלה אהוד, ולמעשה המחבר, בחיסולו של ג'רלד בול, שיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד. בול, שעבד עבור הרודן העיראקי צדאם חוסיין היה "המומחה לתותחים ארוכי טווח שחוסל אי־שם ב־1990. עם מותו גם הפרויקט הופסק. זה הרעיון. רק פארוק יכול. הדרך עוד ארוכה והכול תלוי בו. הם יודעים את זה וגם הוא" (עמוד 205).

"אנחנו הופכים להיות כמוהם" (עמוד 150), התריע יניב, פקוד אחר של אהוד, וכיוון לכל אותם ארגוני טרור שמפעילים מחבלים מתאבדים ולמדינות שתומכות בהן. אין כאן דיון על המוסריות שבתקיפה, שכן בעוד שמדינות המערב מודדות את הצלחת המשימה בשני פרמטרים, האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים נפגעו, ארגוני טרור מודדים הצלחה בפגיעה בכמה שיותר.

אבל יש משהו קר ואכזרי בשליחת איש מבצעים למשימה שאין ממנה חזרה, לפעולת התאבדות. יציאה לפעולה הרת סכנות שהסיכוי לשוב ממנה קלוש הוא דבר אחד, ואילו כאן מדובר על דבר אחר לגמרי.

גם ראש המוסד מצדו ביקש לדעת אם לאהוד יש את "טיפת האכזריות הנדרשת כדי להוציא את המבצע הזה לפועל" (עמוד 162). האם הוא יכול לפקד על המבצע שיאפשר ליובל לחדור ליעד בידיעה שזהו כרטיס בכיוון אחד? "בחיים לא הוצאתי לוחמים למשימה שלא הייתי מוכן לבצע בעצמי" (עמוד 162), השיב אהוד. 

אף שמדובר במותחן ריגול המחבר לא ויתר על תיאור התמודדותו של יובל עם מחלת ה־ALS (ניוון שרירים), עם תחושת הבגידה של גופו, עם האופן שהדבר השפיע על משפחתו ועל הקשר שלו עם אשתו. נדבך נוסף הוא, כאמור, הדיון בשאלה האם זה מוסרי לשלוח לוחמים, ואפילו היו מתנדבים וחולים במחלות סופניות, למשימות שכאלו, עם כרטיס בכיוון אחד. נדבכים אלו מוסיפים עומק לספר והופכים אותו, לצד העלילה המותחת והבקיאות של רייכר־עתיר בנבכי העולם החשאי, למוצלח במיוחד.

צדקת הדרך | מאת גל פרל פינקל

לוחם מוסד מגלה שמה שנדרש ממנו שונה מאוד ממה שייחד אותו כקצין נועז בסיירת, והוא מוטרד משאלת האמצעים המקדשים את המטרה. מותחן יעיל ואמין

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 1 בינואר 2021

יותר ממדינות אחרות, נראה שישראל היא כר פורה לסופרי מתח שבעברם שירות ביטחוני ממושך. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בסוגה זו הוא "שירת הברבור" (ידיעות ספרים, 2020) מאת מאת טל בר, אשר שירת כשמונה שנים ביחידת עילית במגוון תפקידי לחימה ופיקוד, והינו רב־סרן במילואים.

עלילת הספר נפתחת עם התעוררותו של גיבור הספר דניאל גורדון, שהוא גם המספר, במתקן חקירות תת־קרקעי, סמוך לדמשק. חוקר שבויים סורי נחוש וערמומי מאשים אותו בהיותו סוכן מוסד. טענותיו כי מדובר בטעות בזיהוי וכי הוא סוחר יהלומים קנדי נענים ביד קשה, ולא בלי צדק. אולם הפרק הזה הוא רק "טיזר" שנועד, בהצלחה יש לומר, לתפוס את הקורא ולחברו לעלילה. מכאן עובר המחבר לתאר את שירותו של גורדון בעולם החשאי.

בדומה למחבר, שירת גורדון כמפקד צוות ביחידת עלית בצה"ל במשך שבע שנים, ולאחר שחרורו ביקש להתגייס למוסד. הרקע הקרבי שלו כולל, בין השאר, פשיטה שהשתבשה על בית בטול־כרם שהסתתרה בו חוליית מחבלים, ובמהלכה מצא עצמו גורדון לבדו תחת אש. כבר שם, בתחילת הספר, מתגלה הגיבור כטיפוס קר־רוח בשעת לחץ.

"הרמתי את ראשי מעל החומה וזיהיתי את שני המחבלים שירו לעברי. יריתי לעברם שני כדורים מדויקים, והם נפלו כמו מטרות קופצות במטווחים. החיים נזילים, חשבתי. לרגע קצר כעסתי על כך שנשארו לי אפשרויות כה מעטות להציל את נפשי, על כך שעלי לבחור בין אפשרויות גרועות לגרועות יותר" (עמ'26). כך תיאר הגיבור את הלחימה ואת תחושותיו, והבהיר לקוראים שאין מדובר בעוד דמות נוסח ג'יימס בונד שהורג בלי להניד עפעף ואינו חש דבר. בצה"ל התרשמו מאוד, ולגורדון הוענק צל"ש על גבורתו בקרב.

להיפטר מהריבועים בבטן

אבל מה שנתפס כמרשים בצבא לא עשה רושם על המגייסים במוסד. "עם כל הכבוד, והאמן לי שיש כבוד, יושבים כאן עשרות מועמדים מדי שבוע, כולם מפקדים ביחידות עילית – מטכ"ליסטים, שלדגיסטים, שייטים וטייסים. אני משועמם מסיפורי גבורה ומדורה, תן לי משהו לעבוד איתו. אני לא מחפש כאן את רמבו, אני מחפש את ג'יימס בונד מחופש לוודי אלן. לא מעניין אותי שהצלחת לחלץ את הצוות שלך תחת אש בלבנון, או שהשתתפת באיזה מבצע איסוף מודיעין בסוריה. מעניין אותי שתצליח לשכנע שוטר פריזאי שאתה תייר שמתפעל מאמנות בזמן שאתה עוקב אחרי אחמד מהחיזבאללה" (עמ' 29), אמר לגורדון המראיין, איש מבצעים ותיק במוסד בשם הנרי.

גורדון, כך נראה, הצליח לשכנע את הנרי שלמרות הרקע הלוחמני גם הוא אדם ישר שיודע לשקר ולרמות, או בלשונו של הנרי "סרגל שהוא גם מחוגה" (עמ' 38). הוא עובר מסלול הכשרה תובעני שבמהלכו הוא נדרש לאפסן בארון את מה שלמד בכוחות המיוחדים של צה"ל, וללמוד טכניקות מבצעיות וכישורים חדשות. לא בכדי נאמר לו, ולמגויס נוסף עם רקע דומה, להיפטר מהריבועים בבטן, שכן הם לוחמים במוסד ולא בסיירת מטכ"ל.

עם סיום המסלול נשלח גורדון לבנות את סיפור הכיסוי שלו כיהלומן קנדי, זהות שתשמש אותו בשורה ארוכה של פעולות חשאיות ובהן גם סיכולים ממוקדים של פעילי טרור ובכירים במשטר הסורי. במקביל נאבק גורדון על שלמות נישואיו לאהובתו, נטע, כמו גם בספקות שמתעוררים בו בנוגע לשאלה האם האמצעים מקדשים את המטרה בכל מצב ומשימה.

מפקדיו של גורדון מנסים לשכנע אותו ש"שדות הקרב של המוסד והצבא שונים, ושבניגוד לצבא, המדים של המוסד הם חליפה, אבל השליחות היא אותה שליחות ובשמה של אותה מדינה" (עמ' 96). זוהי קביעה נכונה, אבל כדי שהעיקרון הזה יהיה מקובל על כלל העושים במלאכה חייב לבוא לצידו אמון גדול בין הלוחמים ושולחיהם, בכך שערכיות הפעולה שבשמה הם יוצאים לסכן את חייהם היא גבוהה וחיונית לביטחון המדינה.

הארכת חוזה השכירות

עם הפקפוק הזה בצדקת הדרך ביקשו להתמודד גם ספרים קודמים בסוגה הזאת. למשל בספר המתח המצוין "תיק IVF" (הוצאת ידיעות ספרים, 2014) שכתבו חגי טיומקין ואלדר גלאור. בספר מפעיל ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר, אשר שירת "בסיירת צנחנים" (עמ' 493), את מיכאל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכ"ל לשעבר, שחדר לתא טרור של החיזבאללה בלונדון. "התפקיד שלי הוא לא לשרת את האמת ואת הצדק, אלא את הביטחון של קבוצה אחת מסוימת בעולם, שהרבה אנשים רוצים לפגוע בה ואין אף אחד אחר שישמור עליה" (עמ' 298), מסביר לרנר למרציאנו בספר, כשזה מותח ביקורת על השיטות שבהן נוקט השב"כ. "קל להיות מוטרד מזכויות אדם ומזכויות של ערבים ומזכויות של חתולים", ממשיך לרנר, "כל עוד אתה יודע שמישהו אחר מסכן את החיים שלו ועושה את הדברים המלוכלכים בשבילך" (עמ' 298).

בר מצדו מציין בספרו שמה שהפעילות של המוסד משיגה למעשה הוא זמן. הארכה של חוזה השכירות של מדינת ישראל, שאותו ינצלו המדינאים בכדי לייצר עבורה תנאים טובים יותר. השאלה היא האם המטרה שבשמה מופעלים האמצעים נותרה צודקת מחייבת בירור מתמיד, וכמוה השאלה האם הזמן שנקנה בעמל וסיכון רבים מנוצל כיאות.

הספר שכתב בר הוא מותחן יעיל, מהיר וחד, מלא קטעי פעולה אמינים. בישראל נכתבו כבר כמה וכמה מותחנים על אנשי מבצעים שכאלה, שהמוצלח שבהם, שכלל עומק ומורכבויות שאינן מצויות לרוב בשכאלו, הוא "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) שכתב איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד. תיאורים בספר – כמו זה של גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמ' 299), שרכוב על אופנוע, נצמד אל רכב ובידו תת־מקלע מיני־עוזי, "מרסס את היושבים מלפנים" (עמ' 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים – מזכירים פעולות במציאות כמו החיסול במלטה מזכ"ל ארגון הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי ב־1995, וכמו האופן שבו חוסל לאחרונה ראש תכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. שני החיסולים יוחסו בפרסומים זרים למוסד. גם בר בספרו תיאר אירועים ושיטות פעולה דומות, שהעניקו לו אמינות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש במציאות.

מנגד, עולם הריגול, כפי שכתב בר בעצמו, כולל בתוכו אנשים אפורים, חסרי ייחוד שנבלעים בקהל. גיבורים כמו ג'ורג' סמיילי, גיבורו המופלא של הסופר הבריטי הגדול ג'ון לה־קארה – שמת לפני כשלושה שבועות – כאלה שאיש לא היה מאמין שהם למעשה רבי־מרגלים ומפעילי סוכנים בחסד, ודווקא יכולתם לפעול כזיקית היא שעושה אותם לאנשי מבצעים יעילים כל כך.

יש צוותים של ג'יימס בונדיים, אך בנוף הספרותי חסר סיפורם של אותם לוחמים "אפורים" לכאורה ונועזים לא פחות. תרומתם של לוחמי המוסד שהפעילו, למשל, את הסוכן אשרף מרואן, שהיו לו מהלכים בצמרת הממשל המצרי ופרופ' אורי בר־יוסף קבע כי ההתרעה שהעביר ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה גורלית ביותר בחשיבותה, וכי בלעדיה היה גיוס המילואים מתחיל רק עם פרוץ המלחמה ורמת הגולן כולה היתה נכבשת בידי הסורים – היתה בעלת חשיבות עליונה. לוחמים כאלה ראויים שייכתבו עליהם ספרים, כי סיפורם בוודאי מרתק לא פחות.

לא מנוער ולא מעורבב | מאת גל פרל פינקל

השבוע נפטר הכהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר ג'ון לה־קארה, שהיטב לתאר את עולם הביון, על אפרוריותו הקרה. גיבוריו הערמומיים והשקטים היו אנטיתזה לסוכן החשאי הנועז והקשוח ג'יימס בונד, שיצר איאן פלמינג. שירות מודיעין מוצלח חייב לדעת להפעיל בשום שכל את השניים גם יחד.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 18 בדצמבר 2020

השבוע נפטר הסופר הבריטי ג'ון לה־קארה, בגיל 89 כתוצאה מדלקת ריאות. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, נחשב לכוהן הגדול של ספרות הריגול ולאיש שהצליח יותר מכולם (אורן נהרי נוהג לכלול ברשימה זו, בצדק, את הסופרים לן דייטון וגרהם גרין) לכתוב בז'אנר הזה ספרות יפה של ממש. ספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד.

בשנת 1961 התגייס קורנוול לשירות החשאי, ופעל כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. נאמן למעסיקיו משכבר, מעולם לא חשף את טיב שירותו, אך ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול (בשם עט, משום שהיה, כאמור, בשירות פעיל).

בעקבות מותו שבתי לראשון שבספריו, "חיוג אל השאול" (הוצאת רמדור, 1966), שבו הציג את גיבורו, רב־המרגלים והשועל מספר אחד של שירות הריגול הבריטי, ג'ורג' סמיילי, הנמוך, השמנמן והממושקף, המהווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד. "מתחת לאותה חיצוניות סתמית שלו היה ג'ורג' סמיילי כרוך בכל לבו אחר הפעילות החשאית שלו בתחומי המודיעין" (עמוד 11).

סמיילי פעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, וכמו בונד גם הוא אומן "בזמנו בתורת הלחימה־פנים־אל־פנים" (עמוד 190). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ובחשיבה תחבולנית לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. 

בספר, שמתרחש בראשית המלחמה הקרה, נדרש סמיילי, שעבר לתקופת מה לשירות הביטחון ועסק בריגול נגדי, לבדוק את מהימנותו של פקיד משרד החוץ הבריטי, סמואל פנאן. והנה, יממה לאחר שקבע כי פנאן הוא נתין נאמן של הכתר הבריטי, נמצא הלה מת, לאחר שהתאבד. מדוע? יתרה מכך, דומה שהזמין לעצמו שיחת השכמה לשעה מאוחרת יותר מזו שבה, לכאורה, התעורר ובה נטל את חייו. ברומן בלשי מתחקה סמיילי אחר רשת ריגול של הביון המזרח־גרמני שמפעילה סוכנים בבריטניה.

זהותו של קורנוול כקצין מודיעין נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לביון הסובייטי. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העט ג'ון לה־קארה.

ספרו השלישי, ואולי הטוב מכולם, "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), הוא שהפך את לה־קארה לסופר בעל שם בינלאומי. בספר נדרש הגיבור, אלק לימאס, לפרוש מן השירות החשאי לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בברלין נלכדו או נרצחו. "הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

למעשה, לימאס נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר, בכדי להפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. בספר מצטט ראש השירות החשאי, קונטרול, ללימאס את ג'ורג' אורוול ואמר לו כי "אנו עושים מעשים לא־נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19).

ספריו האחרים של לה־קארה, שתיארו את המורכבות הזו, עמדו בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה־קארה מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. למעשה, הראה קורנוול לקוראיו, עולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד, ובעיקר אפור. אין "שחור ולבן" ומוסר מוחלט.

לא קשה לקבל קידומת אפס־אפס

אין בכך לומר, אגב, שספרי ג'יימס בונד, אותם יצר איאן פלמינג, אינם טובים. הראשון שבהם, "קזינו רויאל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), היה כתוב למופת ואפילו הסופר האמריקני ריימונד צ'אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי הנפלא פיליפ מרלו, חלק לו שבחים רבים.

בספר הציג פלמינג, שבמלחמת העולם השנייה שירת כעוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי בדרגת לוטננט־קומנדר, את דמותו של קומנדר ג'יימס בונד, איש המבצעים האולטימטיבי, קר־רוח, צלף קטלני הבקי בלחימה מטווחים קרובים, כמו גם קלפן מוכשר וג'נטלמן אנגלי מושלם. בונד "היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת" (עמוד 15).

דמותו הפכה לאייקון הבולט ביותר בספרות הריגול. כל הקלישאות אודות סוכנים חשאיים קשוחים ההורגים "למען המלכה והארץ", ולחלופין כל אותם ספרים שביקשו להציג את עולם הריגול כפי שהוא, אפור וקר (לה־קארה כינה זאת "הכפור"), ולאו דווקא זוהר כפי שניסה פלמינג לתארו, נוצרו בעקבות דמותו של בונד והעולם בו פעל.

פלמינג לא כפר בכך שפעילותם הקלאסית והחשובה ביותר של סוכני ביון היא בעיקרה איסוף מודיעין והפעלת סוכנים, להיפך, אולם בונד לא היה מבחינתו סוכן חשאי שכזה. "הוא ירדוף את האיום שמאחורי המרגלים, האיום שגורם להם לרגל" (עמוד 195).

"לא כל כך קשה לקבל קידומת אפס־אפס אם אתה מוכן להרוג אנשים" (עמוד 69), אמר בונד בספר, וציין שדרושים שני חיסולים בכדי להפוך למתנקש מן המניין בשירות הביון הבריטי. בונד עצמו זכה לקידומת במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שני חיסולים שביצע. בראשון, הרג בצליפה מומחה צופן יפני שפיצח צפנים של בעלות־הברית.

זו היתה משימה מוצלחת, אמר, "גם יפה וגם נקייה. מטווח שלוש־מאות מטרים. בלי מגע אישי. הפעם הבאה, בשטוקהולם, כבר לא היתה נחמדה כל כך. הייתי צריך להרוג נורווגי, סוכן כפול שריגל עבור הגרמנים. הוא הצליח להסגיר שניים מאנשינו – מן הסתם חיסלו אותם, עד כמה שאני יודע. זאת היתה חייבת להיות משימה חשאית לחלוטין מכל מיני סיבות. בחרתי בחדר השינה של הדירה שלו ובסכין. אלא שהוא לא מת כל כך מהר" (עמוד 147). בזכות שתי המשימות האלה זכה בונד לקידומת אפס־אפס בשירות החשאי. 

למרות שבספרים מאוחרים יותר רקם פלמינג עלילות מופרכות, הרי שבספרו הראשון תיאר מבצע מודיעין מתוחכם. על בונד מוטל לחסל סוכן רוסי יעיל במיוחד ושמו "לה שיפר", שארגן משחק באקרה יוקרתי בסכומים גבוהים כדי לכסות את הפסדיו הגדולים, שאותם העלים משולחיו בביון הסובייטי. על בונד להביסו במשחק באופן שירושש אותו לחלוטין. אם יצליח עשוי "לה שיפר" לבקש לערוק למערב על מנת להציל את חייו, ואילו הרוסים עלולים לחסלו בכדי לסכל זאת.

מאז שיצר פלמינג את בונד נכתבו ספרי מתח רבים בהשראתו, בעולם וגם בארץ (רוברט לדלום, ודניאל סילבה למשל, הם מהבולטים שבהם), ותוארו בהם סוכנים קשוחים ונועזים שהצדק והמוסר לצדם, המצילים את העולם ברגע האחרון מידי נבלים ורשעים. מעטים הצליחו לכתוב טוב כמוהו, ואף טוב יותר. 

פרדריק פורסיית' הבריטי, למשל, עודנו כותב. ספרו האחרון (שטרם תורגם לעברית), "השועל", אודות סר אדריאן וסטון, יוצא הרגימנט המוצנח ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוא הוכחה לכך. בספר מוציא לפועל וסטון שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר, ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.

מנגד, יורש ללה־קארה, על יכולתו המופלאה לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל, סביר שלא יקום במהרה.

ארגון שמשלב בין סמיילי לבונד

השבוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את ד', יוצא סיירת מטכ"ל שעשה מסלול ארוך בשירות המוסד כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) ובתפקידי פיקוד בכירים, למחליפו של ראש המוסד, יוסי כהן. גם ד', כמו כהן, עשה את עיקר שירותו באגף צומת (וגם פיקד עליו), האגף שאחראי על גיוס והפעלת סוכנים ומהווה את ליבת עבודת הביון הקלאסית.

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שיחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף, משלים כהונה רבת הישגים, ובהם השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, סיוע לרקימת בריתות בין ישראל למדינות מתונות באזור ועל־פי פרסומים זרים שורת סיכולים ממוקדים (ובהם מוחסן פח'ריזאדה, ראש תכנית הגרעין האיראנית שחוסל לאחרונה).

העובדה שהארגון הצליח להעמיד בראשו, בפעם השלישית ברצף, מפקד שצמח בו, אומרת טובות על מצבו. כמו כהן, גם ד' יצטרך להפעיל בשום שכל הן את מפעילי הסוכנים, בנוסח ג'ורג' סמיילי, והן את מי, שכמו ג'יימס בונד, אחראים על המבצעים המיוחדים. שכן בניגוד לפלמינג ולה־קארה, שתיארו בספריהם רק סוג אחד של סוכן, שירות מודיעין מוצלח חייב להפעיל אותם במשולב.

. 

זאבה בודדה | מאת גל פרל פינקל

יערה שטיין לא תעצור גם אם תעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם. שילוב בין אירועי אמת כשיתוף פעולה עם הביון הרוסי לבדיה מותחת חותם את טרילוגיית מותחני הריגול

את ספרו החדש של יונתן דה שליט, "סודות" (הוצאת כתר, 2019), בלעתי בערב אחד. ממש כמו בבדיחה הישנה על הפולנייה, פשוט לא יכולתי להניח את הספר בלי לדעת איך זה נגמר. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני ארבע שנים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה-קארה (איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול). בהשראת סופר הריגול הבריטי בחר דה שליט לכתוב בשם בדוי, ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. כמו לה-קארה המשיך דה שליט את הסיפור שהחל בספרו הראשון לכדי טרילוגיה. אם זו של לה-קארה כונתה טרילוגיית "קארלה", על שם יריבו האכזר והמתוחכם של הגיבור, ג'ורג' סמיילי, בביון הסובייטי, אזי הטרילוגיה שכתב דה שליט ראויה לשם טרילוגיית יערה, על שום הגיבורה שלה, "קצינה צעירה, נחושה ומוכשרת של המוסד" (עמוד 50).

שלא כמו ספרים רבים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות נמנע דה שליט מלהציב את הגיבורה בתפקיד בכיר מאוד. גיבור ספר המתח המצוין "תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), למשל, הוא ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר; אלכס ברטל, גיבור הטרילוגיה של רוני דונביץ', גם הוא יוצא יחידה מובחרת המשמש בתפקיד מקביל במוסד. יערה היא אמנם מפקדת, אבל כזו הפועלת עם אנשיה בשטח ולא במשרדים ממוזגים עם הפיקוד הבכיר.

ספרו המותח של דה שליט חותם את הטרילוגיה אבל משאיר שאלה אחת פתוחה, (מקור: אתר סימניה).

עלילת הספר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות. בביון הרוסי מתברר פענחה קצינת מודיעין בשם אלינה, מה אירע לסוכן "קוברה", בכיר בצמרת הממשל הישראלית שהופעל בידי רוסיה במשך שלושים שנה (והיה במוקד הספר הראשון). כפי שהיא מדווחת לממונים עליה, "קוברה" נחשף לאחר חקירה מדוקדקת שניהל "צוות של קציני ביון בדימוס בראשותו של ראש המוסד לשעבר אהרן לוין. בין השאר הוא גייס לצוות את הבחורה הזאת, שאנחנו מכירים בשם יערה שטיין, שהייתה בחופשת לימודים מתמשכת מהמוסד. כשהכול נגמר, אהרן לוין דאג שהיא לא תחזור למוסד לעולם, כנראה מפני שהיא רצחה את 'קוברה' בניגוד להנחיותיו. הוא אמר שהיא אלימה ופרועה ולא ממושמעת" (עמוד 94). אלינה ממליצה למפקדיה "לסגור חשבון" עם מי שחיסלה נכס מודיעיני מניב כל כך, אבל יש לה גם מניע משלה, אישי בהרבה, לרצות לאתר את יערה.

יערה מצידה לא נשארה, כאמור, מובטלת. בספר השני בסדרה הטיל עליה ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי על אחריות הקורא – להקים את "שרב", יחידת חשאית למבצעים מיוחדים. רשמית היא "לא קיימת, ומעולם לא קיבלנו אחריות על מבצעיה" (עמוד 7), הוא מציין בתחילת הספר השלישי.

בוז למוסכמות

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה בשני הספרים הקודמים. לאסלן ניסיון קרבי עשיר. "במלחמת לבנון הראשונה, כשהיה קצין מילואים בגדוד הסיור של אוגדה 162, נקלע הכוח שלו להפגזת קטיושות מסיבית. זאת הייתה חוויה מפחידה" (עמוד 163). מאז השתתף במאות מבצעים והוא מביא עמו ליחידה את קול הניסיון והוותק. "הבעיה שלי היא שאני כבר זקן. את רואה כל הזמן את ההזדמנויות. אני רואה יותר ויותר את הסכנות" (עמוד 256), הוא מסביר ליערה, לאחר שהיא מציגה לו תכנית להסתנן למתחם אויב. לוחמי היחידה, כמו בסדרה "משימה בלתי אפשרית", מגיעים מרקעים מגוונים ובהם אסף, שהיה קצין הנדסה קרבית, בת שבע, עורכת-דין דתייה שפעלה קודם בארגון החשאי "נתיב", ונופר, אשת המחשבים.

בספר הקודם סיכלה היחידה סדרת פיגועים שיזם הביון הרוסי שנועדו להמחיש לקהילה הבינלאומית את "עוצמת הנזק הגלום ברוסיה ובה בעת גם את יכולתה למנוע את הידרדרותה של היבשת פעם נוספת לעידן אלים ואפל" (עמוד 37). הפעם ההימור גבוה בהרבה, ואם זה לא מספיק מחליט רה"מ, כבר בראשית הספר, לפרק את היחידה. למרות הקשיים יערה לא מתכוונת לוותר. "היא לא תעצור. גם אם תצטרך לעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם – היא לא תעצור. במכרה נטוש בצפון-מערב מוזמביק, איראן מפתחת בחשאי את פצצת הגרעין שתוכל להשמיד את ישראל, והיא לא תעמוד מנגד. היא לא תניח לזה לקרות" (עמוד 211).

בין היתר נדרשים יערה וצוותה לתמרן ולשתף פעולה עם שירות הביון של רוסיה (שעמה ישראל אכן מנהלת יחסי שותפות-יריבות בכל האמור בסוריה), ליצור קשרים עם שכירי חרב ובעלי ממון ולפעול מתחת לרדאר של שירותי הביון של ישראל, שאינם מודעים לקיומם בסמכות וברשות. כאן, כמו בספרים הקודמים בא לידי ביטוי האופי המרדני של יערה, הדוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. קשה להעריך שתכונות האופי הללו היו מתקבלות בהערכה בארגון המודיעין שבו עבדה, או בארגוני ביטחון אחרים. הצבא, למשל, אמר פעם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, הוא "צוות: צוות שחי, ישן, לוחם ואוכל ביחד. כל הסיפורים האלה על הגיבור הבודד הם שטויות". והדבר תקף גם ליחידות מיוחדות וחשאיות. פריקת העול והבוז למוסכמות שהיא מפגינה לאורך הספר לא היו עוברים בפעולה בצופים, לא כל שכן ביחידה מבצעית.

מנגד כדאי לזכור שהלחימה החשאית שונה מאוד מזו הגלויה. שם הלוחם בהחלט עשוי לפעול לבדו, לעתים בניתוק מהפיקוד הבכיר, כשלרשותו רק שכלו, כישוריו, והבנה עמוקה את המטרה שלשמה נשלח למן הרובד האסטרטגי ועד לטקטי. בכיר המוסד לשעבר חגי הדס, בעצמו יוצא סיירת צנחנים ויחידות מבצעיות של הארגון, טען בשעתו שהמקבילה הצבאית ללוחם בקהילת המודיעין היא טייס הקרב. "בסופו של דבר במטוס, גבוה בשמים, הוא לבד. כך גם אצלנו. אמנם לא כולם לגמרי לבד, אך הנטל האישי גדול מאוד ועומס רב יושב על מעט מאוד כתפיים. האחריות כבדה מאוד גם על מי שעומד מאחוריהם", אמר.

במציאות שבה פועלים לוחמי סתר כמו יערה, אם כן, יש גם חריגות וחריגים ויש לטפח אותם, שכן מפקדים שמצטיינים בעיקר בהקפדה על נהלים והליכה על הקווים, כמאמר מפקד בכיר, "לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". גם פאטון אגב, שהחל את דרכו הצבאית בחיל הפרשים ועבר בהמשך לשריון, היה פורק עול שגרם לכאבי ראש קשים למפקדיו בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לפאטון סלחו רק בשל היותו קבלן יוצא דופן באיכותו של הצלחות מבצעיות. במלחמות, נהג לומר לחייליו, "נלחמים בנשק, אך את הניצחונות נוחלים בני האדם". הדבר נכון במיוחד במערכה החשאית מן הסוג שמנהלים יערה וצוותה.

סגירת קצוות

כבעבר, המחבר היטיב לשלב אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה, ואף התייעץ עם מומחים בתחומים שבהם חש פחות בקי. בעמוד החותם את הספר מודה המחבר "למפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל.) עידו נחושתן, שווידא שהתקיפה האווירית המתוארת בספר אינה מופרכת לחלוטין" (עמוד 339). התוצאה ניכרת באיכות הכתיבה, שלצד היותה מותחת נשארת ריאלית ומקנה לבדיה נופך של אמינות.

בחירתו של דה שליט להציג את איראן כאויבת המרכזית בספר כמעט שמתחייבת, נוכח המלחמה הכמעט גלויה ששתי המדינות מנהלות בסוריה. עם זאת, המחבר מקפיד לציין שיתכן ש"אנשי מודיעין שצמחו בישראל מחפשים באובססיביות את הקשר של איראן לכל דבר אפל. אם מחפשים, מן הסתם גם מוצאים." (עמוד 195). יש כאמור, עוד כוחות שפועלים כנגד ישראל וכדאי לטפל גם בהם.

הספר החותם את הטרילוגיה הוא המותח ביותר שבה. הוא כתוב היטב, מרגש לעתים והאקשן ניתן בו במנות מדויקות מאוד. מנגד, במגמה שהחלה בספר הקודם, נוטה הספר יותר לצד הקשה והאלים של העולם החשאי, הצבאי במהותו, מאשר לעבודת המודיעין הקלאסית של גיוס והפעלת סוכנים, וחבל. גם כך הצליח המחבר לטוות סיפור אמין, מרתק ולא מתקתק מדי ולברוא גיבורה שקשה שלא להתאהב בה.

יש מחירים למקצוע הזה, וגם ההצלחות המבצעיות לא באות בחינם וללא מחיר מוסרי. הטובים, נאלצים להחליט החלטות קשות לטובת הכלל, ולחיות עימן. על האמת הזו עמד כבר לה-קארה בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר, וכתב ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144). לא נגלה האם התוצאה שהושגה מוצדקת, אבל ספרותית, הרי שהתוצאה היא מותחן משובח מאוד.

הספר סוגר קצוות, בנוגע לחלק מהגיבורים. יש החוזרים אל הכפור, כפי שכינה לה-קארה את המציאות המבצעית החשאית, ויש השבים ממנו. נותרו גם שאלות לא פתורות, ואחת מהן (מבלי לספיילר) מהדהדת מן הסוף של הספר הראשון בטרילוגיה ועד עתה. אפשר רק לקוות שמתוכנן ספר המשך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 14.06.2019)

אנשים בצל נחשפים בתקשורת | מאת גל פרל פינקל

לאחרונה פורסמה שורת כתבות מחמיאות על ראשי קהילת המודיעין, אך אלו "מאתרגות" את המודיעין שלא לצורך ותולות בו ציפיות לא ריאליות. מוטב שאנשיו ישובו למרחב החשאי שבו הם רגילים לפעול ולהימנע מחשיפת יתר. בצה"ל, בינתיים, מדברים על חשיבות זרוע היבשה אבל מפקד חדש טרם נמצא לה.

בשבועות האחרונים התפרסמו שורת כתבות מחמיאות אודות ראשי שני ארגוני המודיעין (ולא מן הנמנע שבקרוב תתפרסם אחת שתתאר את כהונתו של ראש אמ"ן, תמיר היימן). אחת הכתבות תיארה את כהונת ראש השב"כ, נדב ארגמן, קצין ביחידה מובחרת באמ"ן בעברו שהתגייס ב-1983 ליחידה המבצעית של השב"כ ושימש במגוון תפקידי מטה ופיקוד, בעיקר בתחום המכונה "לא-ערבי". דגש רב הושם בכתבה על ההסכם לשיתוף פעולה שגיבש ארגמן, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקידו כראש השב"כ, עם ראש אמ"ן דאז, הרצי הלוי.

בשתי כתבות נוספות תוארה כהונתו של ראש המוסד, יוסי כהן, כמוצלחת במיוחד. כהן, שגדל בירושלים, עשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף (הכינוי המקצועי למפעילי סוכנים), מצטייר מהכתבה כמקצוען אמיתי שהוביל מספר רב של מבצעי מודיעין וסיכול, בעיקר כנגד איראן. זה לא הזיק, במהלך ההתמודדות על ראשות הארגון כמו גם במהלך כהונתו, שכהן נהנה מחיבור הדוק ומאמונו של ראש הממשלה נתניהו, שאליו הוא כפוף באופן ישיר. 

ראש המוסד, יוסי כהן, מצטייר מהכתבות כמקצוען שמצוי בעיצומה של כהונה מוצלחת, (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ).

כהן עצמו, בצעד חריג של ראש מוסד מכהן, נשא ב-2017 נאום פומבי בכנס לזכר ראש המוסד המנוח, האלוף מאיר דגן, שערך המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה, בו תיאר את האתגרים מולם ניצב הארגון. בנאומו אמר כהן שלא יוכל לפרט את משימות המוסד אך ניתן לציין "סיכול פעילות טרור נגד ישראליים ויהודים בחו"ל. יש לו למוסד, בנוסף, משימות שמטרתן סיוע לצה"ל במלחמות העכשווית או במלחמתו העתידית. הבאת מודיעין על תכניות צבאיות של האויב, על מערכות הנשק שלו ועל כוונות מנהיגיו כלפינו. יש מקרים בהם מסייע צה"ל למוסד במשימותיו. אלה גם אלה הן משימות שנועדו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה". עוד אמר אז כהן ש"אנחנו מחויבים להיות מעורים באזור כולו, ללמוד אותו, להבין אותו, להיות עם יד על הדופק, לקשור בו קשרים, לזהות איומים אם אלה ירימו את ראשם, אבל גם לזהות הזדמנויות, לשיתופי פעולה, להבנות, גם, ומעל לכל לשלום. גם אנחנו צריכים ללמוד לפעול באמצעות אסטרטגיות היברידיות ולשלב בתבונה בין הפעלת אמצעים קשים ואמצעים רכים. להיות חדים וממוקדים. לחפש הזדמנויות לשיתוף פעולה. לייצר בריתות. לזהות אינטרסים משותפים. לדעת לפעול בעולם שבו יש שחקנים שהם עמיתים בנושא מסוים, ולעתים יריבים בנושאים אחרים". את אופי הפעילות של המוסד תיאר כתמהיל: "מבצעים, ומהלכים גדולים וארוכי טווח, משובצים במבצעים מהירים ואפקטיביים". והוסיף שממפקדו, מאיר דגן, למד "שגם רצף של מבצעים טקטיים מייצרים אסטרטגיה. אנחנו עושים גם וגם". 

בכתבה שפרסם בן כספית אודות כהן ב"מעריב" היתה, כצפוי, התייחסות למבצע המרשים של השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, אבל גם למבצעים נוספים שמלמדים על אותו רצף מבצעים טקטיים אליו התייחס כהן. אחד מהם, על-פי פרסומים זרים, היה חיסולו של ד"ר עזיז אסבר, מדען סורי בכיר שעמד בראש מחלקה במרכז הסורי למחקרים מדעיים המופקדת על מחקר ופיתוח הטילים הבליסטיים והרקטות. המרכז, הותקף מספר פעמים מן האוויר, בתקיפות שיוחסו גם הן לישראל, "אבל הרמז לא הובן, מה שגרם לד"ר אסבר להפוך לבן מוות", כתב כספית. ד"ר אסבר, שנחשב מקורב לנשיא בשאר אסד ושמתוקף תפקידו קיים קשרים הדוקים עם מדענים איראנים וצפון קוריאנים, נהרג באוגוסט האחרון, כשפיצוץ שאירע במכוניתו, סמוך, לחאמה שבמערב סוריה, גבה את חייו ואת חיי נהגו.

גם ארגמן וגם כהן הצטיירו מהכתבה כמי שמובלים את ארגוניהם, בהם השלימו מסלול שירות מלא ככל שניתן, בשום שכל, תעוזה, עורמה ויכולת מרשימה מאוד. נוכח החשיבות הגוברת, בעשור האחרון, שיש למערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמתנהלת בחשאי, גדל חלקה של קהילת המודיעין, במבצעי איסוף מידע, סיכול וגם בפעולות מיוחדות מסוגים שונים, בחתימה נמוכה, מתחת לרדאר. אולם עתה, ערב יום הכיפורים, מוטב להיזכר בדברים שאמר האלוף (מיל') אלי זעירא לסופר אבירם ברקאי ופורסמו בספרו של ברקאי, "משק כנפי הטעות" (הוצאת המרכז למורשת המודיעין, 2014). בספר עימת המחבר, שלחם במלחמת יום הכיפורים כקצין שריון, את זעירא, שכיהן כראש אמ"ן ב-1973 ונחשב לאבי המחדל המודיעיני שבגינו נפתחה המלחמה בהפתעה גמורה, עם האמיתות הקשות, ובעיקר עם השאלה "איך לא ידענו"? תשובתו של זעירא, שגם את כהונתו בטרם המלחמה היללו ושיבחו בתקשורת ומחוצה לה, ראוי שתהדהד: "בעיני הקברניטים אמ"ן היה כמו אתרוג. ואני שואל, למה עשיתם מאמ"ן אתרוג? הרי הוא לא אתרוג. ולמה הוא לא? כי ההיסטוריה של האתרוג הזה, מוכיחה שהוא אף פעם לא יכול להתריע. אם היו לומדים את ההיסטוריה היו רואים שאין לזה סיכוי. אתם, שהסתכלתם עליו ויצרתם מארג ציפיות לא ריאלי, אתם נכשלתם" (עמוד 152).

ואכן, כפי שציין זעירא, בישראל יש נטייה להאדיר את חשיבות המודיעין ולא בלי צדק. במרחב שמשתנה תדיר, ולצד ההזדמנויות אותן ציין כהן, צצים חדשות לבקרים איומים חדשים כל העת, אך טבעי הוא שהדרג המדיני ירצה בכלי שהוא מעבר למצפן ומפה ודומה יותר למעין אורקל מדלפי. נביא יותר מאשר מעריך. אולם דווקא משום כך, אסור, כמאמר זעירא, "לאתרג" את המודיעין ולתלות בו ציפיות גבוהות מדי, כפי שכתבות מפרגנות שכאלה אודות היכולות המרשימות של הארגונים, על "בחורינו המצוינים" (והם באמת כאלו), עלולות ליצור. מוטב לקברניטים, כמו לציבור, להבין מה באמת יכולה קהילת המודיעין להשיג, בין שבהתמודדות עם איומים ובין, כדברי כהן עצמו, שביצירת וניצול הזדמנויות. אחרת, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן" ישאלו בציבור, כמו גם הפוליטיקאים, האם היתה לנו התרעה ומה ידענו? מוטב לשאול, מראש, מה אנחנו מבינים מהמודיעין? מה ברצון מדינת ישראל להשיג וכיצד המודיעין יכול לבאר לדרג המדיני את התמונה ולפעול בחשאי כדי לסייע בהשגת האינטרסים המדיניים. ועוד דבר שכמעט תמיד היה ברור, ועתה נראה שהשתנה מעט. "אדם בצל" (הוצאת מטר, 2006) הוא שמה של האוטוביוגרפיה שכתב ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, ולא בכדי שכן שם פועלים שירותי המודיעין, כשהתקשורת יכולה בעיקר לנחש האם עמדו מאחורי פעולה כזו או אחרת. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אמר פעם השופט האמריקני ברנדייס, אבל פעולות הביון החשאיות מוטב שיעשו במחשכים, ויישארו שם.

 מפקדים בולטים, הולכים הביתה

בשבוע שעבר הועלה תא"ל מוטי ברוך לדרגת אלוף והחליף את האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי ובית-הספר לפיקוד, שליטה ומטה מבצעי בזרוע היבשה. זו הפעם השלישית שהשניים מחליפים זה את זה. בכר וברוך, עשו את תחילת שירותם בגדודי הצנחנים ועשו כמעט כל תפקיד אפשרי בחטיבה האדומה. בכר פיקד על הסיירת החטיבתית ורשם רצף מארבים מוצלח בלבנון, במהלכו הרגו הוא ואנשיו 21 מחבלי חזבאללה וארגונים אחרים, בלי אף נפגע לכוחות צה"ל. ברוך החליף אותו בפיקוד על הסיירת וב-1997 נפצע בהתקלות עם מחבלי חזבאללה במבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. בנוסף לברוך נפצעו מספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב המחבלים על המטענים שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט, האלופים בכר וברוך, והשר ליברמן, (צילום: דו"צ).

בהמשך פיקד בכר על גדוד 101 שהיה נתון במשבר קשה, הצליח לשקם אותו ויזם סדרת מארבים שבה הרגו לוחמיו חמישה מחבלים. משם עבר לפקד על יחידת מגלן. רגע לפני הנסיגה מלבנון פיקד ברוך על גדוד 890 ולאחר מכן החליף שוב את בכר כמפקד מגלן, והוביל אותה במבצע "חומת מגן". לתפקיד מפקד הגיס המטכ"לי הגיע בכר לאחר שפיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה ועל אוגדת עזה. ברוך שהחליף אותו, שימש כרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, כמח"ט הנח"ל (ומאז למרות עברו האדום הולך עם הכומתה הירוקה), כמפקד אוגדת הפלדה וכראש חטיבת התורה וההדרכה. עזיבתו של בכר, שאמנם השלים קדנציה כפולה בתפקידו אך יכול היה להיות מועמד מתאים לפיקוד על זרוע היבשה, משאירה לרמטכ"ל הבא מעט מועמדים לפקד על הזרוע.

בראיון שהעניק לאחרונה שר הביטחון אביגדור ליברמן ל"ידיעות אחרונות", הוא ציין שזרוע היבשה חייבת להשתדרג, וש"מפקד זרוע היבשה צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל. היום, כשיש סבב מינויים, כולם רוצים להיות ראש אמ"ן ואלופי פיקוד. אף אחד לא רוצה להיות מפקד זרוע היבשה". בין המפקדים שסירבו ניתן למנות גם את האלוף (מיל') רוני נומה ומפקד הזרוע, האלוף קובי ברק, אשר דחה את סיום כהונתו עד לאחר שיתמנה רמטכ"ל חדש. למרות הסתירות בהצהרה, שכן קשה לראות מצב שבו מפקד זרוע היבשה יהיה שלישי בחשיבותו במטה הכללי ולצד זה גם החלטת השר להקים מעין "חיל טילים" שעשויה לקצץ במשאבי הזרוע, השר צודק. נראה שגם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, רואה חשיבות רבה לזרוע. בראיון חג שהעניק לשני לוחמים מגדס"ר צנחנים (בו חשף גם את האימוג'י החביב עליו), קבע הרמטכ"ל ש"ניצחון במלחמה יבוא רק באמצעות תמרון של כוחות קרקע שכובשים שטח ומכריעים אויב". הקביעה נכונה, אבל הכנת ובניית הכוח הקרקעי מחייבת מפקד מתאים, וכרגע אין כזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.09.2018)

 

משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

מרגל מושלם\ מאת גל פרל פינקל

ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון לה קארה הוא למעשה שורה של מפגשים וחוויות שאסף במרוצת חייו. למרות זאת, בסוף הקריאה נותר הקורא עם ההבנה שלה קארה, מרגל ותיק, חשף טפח וכיסה טפחיים.

לה קארה, לא השתחחר מעולם, (מקור: סימניה).

באוטוביוגרפיה "מנהרת היונים" (הוצאת כנרת, 2016), מאת ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, הכהן הגדול של ספרות הריגול, מכניס אותנו המחבר לעולמו הפרטי. אין זאת אומרת שהוא חושף בפנינו פרטים אינטימיים רבים מדי, שכן ההרגלים שרכש בימיו בעולם הסוד, השירות החשאי הבריטי, וכן היותו קנאי לפרטיותו מונעים מראש חשיפה שערורייתית של סודות. ניכר בו, במחבר כי עודנו נאמן לשירות בו עבד ולכללים החלים על עובדיו בהווה או בעבר. במבוא של הספר, מספר המתרגם, יונתן דה שליט (סופר ובעצמו איש קהיליית המודיעין), כי במפגש שקיים עם לה קארה, שאל אותו האחרון האם עודנו בשירות פעיל, ובכדי למנוע ממנו לבוא במבוכה ענה מיד בעצמו שאין זה חשוב. "הרי אנחנו לא באמת מסוגלים להשתחרר לעולם, מה?" (עמוד 5).

המרגל שחזר מן הכפור

קורנוול, שלמד באיטון ובאוקספורד, שירת בצבא הבריטי "כקצין מודיעין הצבאי באוסטריה" (עמוד 111) והצטרף לשירות הביטחון הבריטי, אם-אי-5. לדבריו, שם קיבל את השיעורים הטובים והקפדניים ביותר בכתיבת פרוזה, שכן הממונים עליו, בעצמם בוגרי בתי-ספר יוקרתיים, העירו לו על הדו"חות והמסמכים שחיבר בפדנטיות של ממש, שחייבה אותו לפתח כלים ומיומנויות כמספר מוכשר. בעצם, אומר לנו לה קארה, במקום לעסוק בריגול נגדי הוא למד לכתוב. בשנת "1961 סיימתי את קורס הקליטה באם-איי-6, אשר סיפק לי כישורים שמעולם לא נזקקתי להם וששכחתי במהירות" (עמודים 33-34). המחבר, נאמן למעסיקיו משכבר, אינו מסגיר בספרו את טיב שירותו כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול.

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

"חוק מספר אחת של המלחמה הקרה: שום דבר, שום דבר בתכלית, איננו כפי שהוא נראה. לכולם יש מניע משני, אם לא שלישי" (עמוד 64). אף שהוא אינו מתייחס לכך בספר, נראה שזהותו נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לצד שכנגד. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. כאשר זכה אחד מספריו להצלחה של ממש נאלץ לבחור בין קריירה ספרותית לבין קריירה כמרגל. אין ספק שבחר נכון. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. לה קארה, כתב דה שליט במבוא לספר, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" (עמוד 8).

גרי אולדמן שגילם את סמיילי בסרט על-פי הספר, (מקור: אתר סימניה).

גיבורו הגדול ביותר של לה קארה הוא רב-המרגלים ג'ורג' סמיילי, נמוך, שמן וממושקף, שהופיע כבר בספרו הראשון וזכה לפופולריות עצומה בספרו השביעי, "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975), אולי החכם והמוצלח שבספריו. סמיילי שונה מאוד מג'יימס בונד ודומיו ולה קארה אף הודה שאת ההשראה לדמותו ולדמות העזר כנגדו פיטר גוילאם קיבל מגיבוריו של קונן-דויל, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. כמו בונד גם סמיילי, שפעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, עבר הכשרה מקיפה וכשהוא שולף אקדח הוא נזכר "שעשה זאת מאות פעמים בתנועה, במטווח-לילה בסאראט לפני המלחמה" (עמוד 270). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו של סמיילי הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ולתכנן פעולות מתוחכמות לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. בספר, מצוד אחר בוגד בלב השירות החשאי הבריטי הפועל עבור הרוסים, מסביר סמיילי לעוזרו כי בחקירה יש ללמוד את העובדות ו"אחר כך מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמוד 242). באוטוביוגרפיה החדשה שלו הודה לה קארה כי "החפרפרת" נכתב כאשר "המנורה העכורה של קים פילבי היא זו שהאירה לי את הדרך" (עמוד 35).

לה קארה וישראל

ככלל, ניכר בלה קארה שהוא אוהד את העם היהודי. לא מן הנמנע (והוא מעולם לא שלל זאת) שגיבורו סמיילי, הוא בכלל יהודי. מנגד, יש לו קשיים, כמי שתמיד תמך במאבקם של חלשים ונדכאים, לתמוך במטרותיה של מדינת ישראל נוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא עסק בנושא בספרו, "המתופפת הקטנה", בו תיאר מבצע של המוסד שבמהלכו שחקנית בשם צ'רלי "מגויסת על ידי סוכן כריזמטי ללוחמה בטרור בשם ג'וזף כדי לשחק את התפקיד הראשי במה שהוא מכנה תיאטרון המציאות" (עמוד 97). בטרם הכתיבה בילה לה קארה "ימים רבים עם הכוחות המיוחדים הישראליים, ישבתי במשרדים יפים ודיברתי עם ראשי מודיעין ישראלים נוכחיים ומן העבר" (עמוד 99). הפתיחות שבה התקבל בקרב קהילת המודיעין הישראלית מרשימה. יש בה גם בכדי ללמד עד כמה היו לה קארה ותיאורו את עולם הביון מקובלים על אנשיה.

בין היתר הוא מתאר את מפגשו עם בריגיטה, אקטיביסית רדיקלית גרמנייה, אשר שימשה כתצפיתנית לקבוצת טרור פלסטינית שתכננה להפיל מטוס אל-על בשעה שזה עמד לנחות בנמל התעופה בניירובי, קניה. בריגיטה נלכדה שעה שעמדה בתא טלפון ציבורי במטרה לדווח למפעיליה על נחיתתו הצפויה של המטוס, והם בתורם ישגרו לעברו טילי כתף מגג בטווח מסלול הטיסה. זה מה שהיא עשתה "כאשר קבוצה של לוחמים חשאיים ישראלים הצטרפה אליה, ובאותה נקודה תמה תרומתה למבצע. המטוס הוזהר מראש, וכבר הגיע ריק מנוסעים מלבד אלה שתפסו אותה. הוא חזר לתל אביב עם בריגיטה אזוקה לרצפתו. גורל הבחורים על הגג נותר מעורפל. טיפלו בהם, הרגיע אותי הקצין מהשב"כ, אך לא הסביר כיצד, ולא חשבתי שמנומס לשאול" (עמוד 109). סיפורה של הגרמנייה כשלעצמו, צפוי ונדוש, אבל לה קארה, ברגישות האופיינית לו מציג באמצעותו סיפור נוסף אודות מנהלת בית המעצר שבו היא מוחזקת – ניצולת שואה ששרדה את דכאו.

יש מודיעין אמיתי?

טיל נ"ט מסוג קורנט שבידי חזבאללה. מידע אודותיו יציל את חייהם של צוותי טנקים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרים של לה קארה מצטייר המודיעין כמשהו שחסר ערך של ממש. המודיעין שמשיגים גיבוריו, תוך סיכון חייהם, אינו משנה את פני המציאות, לא מעצב את המדיניות ונותר תיאורטי בלבד. במפגש ביניהם ניסה דה שליט לערער על תפיסה זו של לה קארה. "הוא מקשיב לי בנימוס. "קח למשל את המידע שמאפשר לסכל פיגועי טרור," אני אומר. "אין ויכוח, מודיעין טוב מציל חיים. אם אתה מצליח לסכל פיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס, אתה מונע את מותם האכזרי, האקראי, של אנשים חיים, אמיתיים. אתה מציל נפשות, פשוטו כמשמעו. ואם אתה מצליח להביא מידע טכני על טילי נ"ט של האויב, אתה מציל את חייהם של צוותי טנקים, של בחורים צעירים ויפים שכל עתידם לפניהם." אני מתלהב. מתרגש. יש מודיעין אמיתי, לא בדוי, שנוגע לחיים עצמם" (עמודים 11-12).

דה שליט צודק. יש מודיעין אמיתי, שמציל חיים, ואף שלה קארה כמעט שלא עסק בו כסופר הרי שאחרים ובהם קלנסי, פורסיית, וגם, ברמה הלוקאלית, מישקה בן דוד עשו זאת לא מעט. ספריו של לה קארה לעומת זאת, דנו כמעט תמיד, בסוגיות של נאמנויות, ערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו. העלילה כמעט תמיד עוסקת בסיפור על ריגול-נגדי ומרדף אחר בוגד בשורות, קרי "צייד חפרפרות", או לחלופין במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (גם הוא בוגד, אבל בצד השני). בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, עמד לה קארה על כך ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144).

כמו קצין מודיעין טוב מאמין לה קארה באדם, ועוסק בעיקר בו, במניעיו, בחולשותיו, אבל גם ברגעים שבהם הוא מתעלה על עצמו, מתעלם מחישובי אנטרסים קרים ומחוק-המוסר האחד, ופועל למען האחר. האוטוביוגרפיה שכתב היא אסופה של מפגשים מרתקים מחייו כמרגל, אך כמו כל קצין מודיעין טוב הוא בסך הכל חושף טפח כדי לכסות טפחיים.

 

אמצעי למטרה\ מאת גל פרל פינקל

 הספר "המטרה מקדשת" מאת יריב ענבר (שם בדוי) הוא דרמת ריגול מותחת שלקוחה היישר מכותרות העיתונים של העשור האחרון. חבל רק שהמחבר הדביק אותן לכדי עלילה בתפרים גסים מדי.

חוליה נוספת בשרשרת מותחני ריגול "כחול-לבן", (מקור: סימניה).

כבר כמעט 20 שנה, בערך מאז "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, שז'אנר מותחני הריגול בישראל פורח, והאמת שבצדק. כשמביאים בחשבון את החשיפה התמידית (שמגלה טפח אך מסתירה טפחיים) לה נתונה קהילת המודיעין הישראלית ואת מעמדה הלוקאלי והבינלאומי, זה נראה הגיוני מאוד. הספר "המטרה מקדשת" (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מאת יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, הוא חוליה נוספת בשרשרת. בראיון עם המחבר, נכתב ש"למד בפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים. במהלך השירות התגלגל ליחידת המודיעין, ושם שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים, עד שהבין שכדי להתקדם הוא צריך להקדיש זמן רב גם לפוליטיקה פנימית", כיום הוא עוסק ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.

עלילת הספר נפתחת כאשר מתקבלת הודעת פקס אנונימית (מי משתמש בזה היום?) בלשכת ראש הממשלה, דוד רז. כותב ההודעה מאיים כי אם לא ייענה רז לדרישתו וייאשר עסקת חילופי שבויים בעבור החייך החטוף אליעד שגיא (גלעד שליט, מישהו?), השבוי בידי החמאס, יחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, המכונה בספר "אכדיה". הסוכן, שפועל תחת שם הקוד "טבסקו" הוא היועץ של שר ההגנה האכדי ומהווה את המקור המודיעיני היחיד על פרויקט סהרה, שגם הוא נותר בספר עמום וחשאי. אגב האימפריה האכדית חלשה על הארצות עיראק, איראן, סוריה ולבנון.

רייכר-עתיר תיאר בספרו את הסתירה המובנת בה נתונים מרגלים, (מקור: סימניה).

אין זה המותחן הישראלי הראשון שבו לא מגלים לנו, הקוראים, באיזו מדינת אויב מדובר. בספר "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שכתב תא"ל במיל' יפתח רייכר-עתיר, יוצא הצנחנים ששירת שנים ארוכות באמ"ן, נעשה מהלך דומה. שם נדרשים שני מפעילי סוכנים ותיקים בדימוס במוסד להתחקות אחר רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, ששבה לארץ יעד, קרי מדינת אויב, שבה פעלה בעבר. ועדת השרים למתן היתר פרסומים לא אישרה, כאמור, לחשוף את זהות המדינה (אף שקל לזהותה), מחשש לחשיפת יכולות מודיעיניות. יש משהו משכר בעבודה הזו, כתב בשעתו רייכר-עתיר, "פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39). מרגלים אכן פועלים בעולם שיש בו סתירה מובנת.

גיבור ספרו של ענבר הוא אל"מ אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים של אמ"ן, ש"החותם של השב"כ עדיין ניכר בו" (עמוד 30). ורד נחשב בקהילת המודיעין למי שהוביל את היחידה לשורת הישגים מודיעיניים חסרי תקדים, ובהם גם גיוסו והפעלתו של "טבסקו". על ורד, העומד בפני קידום, מוטל למנוע את הקטסטרופה לפני שתתרחש, אולם ראש הממשלה אינו מתיר לשתפו בפרטי התמונה המלאה. בשל כך "מוכר" לו ראש אמ"ן גרסה מכובסת על-פיה "הרוסים הולכים לחשוף ל'אכדים' את טבסקו" (עמוד 44). עד מהרה מתברר לו כי לא רק ביטחון המדינה נתון בסיכון, אלא גם חייו האישיים, שלמות משפחתו ועתידו המקצועי. ורד עצמו חש כבר שנים רדוף בשל מות חברו הטוב, אלי, מפעיל סוכנים בשב"כ שהחליף אותו בפגישה עם סוכן שרצח אותו. כמו אירועים אחרים בספר, פרט זה שאוב, ככל הנראה, היישר מסיפור מותם של סא"ל יהודה אדרי מיחידה 504 ומספר רכזים בשירות.

תפרים גסים אבל הדרמה עובדת

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ניכר כי המחבר בקי בנבכי עולם איסוף המודיעין. המונולוג שהוא שם בפי ורד, אודות גיוס סוכנים הוא תיאור מדויק מאוד. "אתה מאתר אובייקט, לומד אותו לפרטי פרטים, ממפה את כל החולשות, חופר באישיות שלו הרבה יותר משחפרת אי-פעם בעצמך, מחכה להזדמנות החד-פעמית בהמתנה מורטת עצבים, מציג את ההצגה של החיים – ובסוף גורם לו לבגוד באמ-אמא שלו! הוא מאמין בך, סומך עליך שלא תפקיר אותו, מקלף את כל הקליפות שלו בפניך ומבין שהחיים שלו בידיים שלך. הוא, הגדול, המכובד, עם השפם המטופח, גאוות השכונה שמצדיעה לו כשהוא מגיע הביתה, כבוד החמולה, הקצין הבכיר – יודע בתוך תוכו שהוא בסך הכל בובת סמרטוטים עלובה של המח'בראת הישראלי. הוא לא רואה את כל השחקנים מאחורי הקלעים, הוא רואה רק את המפעיל שלו. מבחינתו, המפעיל הוא כול יכול. בהפוך על הפוך הוא אומר לעצמו: אם אני הגדול נפלתי, כנראה המפעיל שלי גדול ממני! ובגלל זה הוא מעריץ אותו וסוגד לו" (עמוד 60).

הבחירה להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, עובדת, כפי שעבדה במותחן ריגול ישראלי אחר שיצא השנה, "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון. יפה עשה המחבר בתארו את חששם של חלק מאנשי אמ"ן מהבעת עמדה עצמאית בדיונים בצה"ל, סוגיה עליה התריע בשעתו תא"ל אמיר אבולעפיה. את הערכותיהם מבטל הרמטכ"ל, טיפוס מחוספס שנפצע בשעתו מ"רסיס מטען חבלה לבנוני" (עמוד 29), באומרו שהן נשמעות כמו "ניסוחי 'ככל הנראה תפרוץ מלחמה אך אין מן הנמנע שלא' שלכם" (עמוד 70).

מנגד, נראה שמתוך רצונו להפוך את הסיפור לכזה הלקוח מן ההוויה הישראלית, תפר המחבר שורת נושאים זה לזה, החל בסוגיית החייל החטוף, עבור בתכנית הסודית של האכדים (שמזכירה את תכנית הגרעין האיראנית) ועוד, בתפרים גסים מדי. ענבר ציין בראיון כי "הפעילויות הקריטיות שבהן עסקתי, דרשו אישור של ראש ממשלה ושר ביטחון", אך תיאורו את התנהלות הדרג המדיני הבכיר בישראל אינו אמין דיו. גם התנהלותן של חלק מן הדמויות תמוהה. קשה להאמין למשל, שראש אמ"ן כלשהו יטען שההצלחה המבצעית-מודיעינית שהשיגה היחידה של ורד, היא תוצר ישיר של העובדה שזה האחרון שירת קודם לכן בשב"כ. שיתוף הפעולה הבין-ארגוני אמנם השתפר, אבל פרגון כזה הוא כבר מוגזם.

ענבר הוציא מתחת ידיו לאו דווקא ספר מתח, כי אם משהו קרוב יותר לדרמה טלוויזיונית. קל מאוד לראות כיצד היא מעובדת למיני-סדרה ב"קשת" או ב"YES". גיבוריו של ענבר אינם מושלמים והספר אינו מסתיים בהפ-אנד מוחלט וסופי, אלא באופן הקרוב יותר למציאות המבצעית והגיאופוליטית בה פועלים גיבוריו, שבה אין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור. זהו עיקר כוחו של הספר.

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, (מקור: ויקיפדיה).

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.

אלפון הוציא מתחת ידו מותחן ריגול מרתק.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

יש כמה חריקות, אבל בשוליים

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).

"דואט בביירות", ספר מעט אמין יותר.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

"שלא ייגמר לי הלילה"

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.