איזהו גיבור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.05.2017)

מודעות פרסומת

כנגד ארבע אפשרויות דיברה ארצות הברית\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"זבנג וגמרנו", "המקל על השולחן", "יורים ומדברים" וה-"בן גוריון": אפשרויות מתחרות להיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחורי התקיפה האמריקנית בסוריה.

התקיפה האמריקנית בסוריה בעקבות השימוש בנשק כימי הייתה אירוע טקטי עם השלכות אסטרטגיות על המעורבות האמריקנית באזור, על עתיד אסד וההסדרה בסוריה ועל היחסים הבין-מעצמתיים. המאמר הזה ינסה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזות את העתיד, ע"י המתודולוגיה של "אפשרויות מתחרות": הצבת הגיונות שונים בהכרח לאירוע התקיפה, הצלבתם עם המידע ועם הידע הקודם שלנו, ורק לאחר מכן הצבעה על ההיגיון הסביר ביותר. אין שיטה מושלמת לניבוי העתיד (למעט לשקר, כפי שקבע הפיזיקאי נילס בוהר), אך "אפשרויות מתחרות" מאפשר להבחין טוב יותר בין תרחישים שונים, מבלי להתקבע על-פי תחושת בטן.

התרחיש הראשון הוא "זבנג וגמרנו". בתרחיש הזה, ההיגיון המוביל את הנשיא דונלד טראמפ בהחלטתו הוא בעיקר פנימי: כדי להוכיח שאינו בובה של פוטין, אך בלי להיכנס לעימות חזיתי עם הקרמלין, וכדי לבדל עצמי מקודמו בתפקיד מבלי להיכנס לעימות הצבאי (שאובמה נמנע ממנו בצדק), אתקוף פעם אחת. כך, גם יקבל קרדיט מוסרי על ההחלטה, גם לגיטימציה פוליטית וגם ימנע מבזבוז משאבים על הבוץ הסורי. ובעתיד? עסקים כרגיל.

הנשיא רוזוולט, דיבר ברכות אך אחז במקל גדול, (מקור ויקיפדיה).

אופציה נוספת היא "המקל על השולחן". הנשיא האמריקני טדי רוזוולט טען שבדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". טראמפ אמנם צועק הרבה, אך בתרחיש הזה הוא גם שם מקל רציני על שולחן המו"מ באשר לעתיד סוריה: מעתה ידעו בכל עיר וכפר ופלך (ולא רק בסוריה: את האיתות הזה מבינים היטב גם באיראן ובצפון קוריאה) שארה"ב לא תהסס לפגוע פיזית במי שיחצה את הקווים האדומים שלה. הדבר יאפשר לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ובכוח האיום, מבלי להתעמת פיזית עם הצבאות הנוכחים באזור.

התרחיש השלישי הוא "יורים ומדברים". התרחיש הזה זהה לקודמו אלא שהפעם, בכל פעם שהתפתחות בשטח או בשולחן המו"מ לא תישא חן בעיני "אבו איוונקה", כפי שכונה טראמפ בתקשורת הערבית, דמשק תשלם את המחיר. יש לכך יתרון מובהק: גיבוי איומים במעשים וקביעת עובדות נוחות יותר לארה"ב באשר לעתיד האזור. עם זאת, ישנם גם חסרונות רבים: הסכנה שבהתנגשות צבאית עם צבא אסד, איראן או רוסיה, שעשויה להוביל להסלמה רחבה יותר; עלויות גבוהות בכוח אדם שמוטב ויופנה לאזורים אחרים בעולם; וכן כמויות גדלות מהמשאב החשוב ביותר של הנשיא – קרדיט.

בן-גוריון, קבע ש"נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן", (מקור: ויקיפדיה).

ולבסוף ישנה האופציה "הבן-גוריונית". התרחיש הזה הוא פרפראזה אמריקנית לאמירתו האלמותית של ראש הממשלה הראשון, שכן הוא מתנהל תחת ההיגיון של "נילחם בדאעש כאילו אין אסד ונילחם באסד כאילו אין דאעש": טראמפ ירחיב את המערכה הקיימת נגד המדינה האסלאמית גם נגד היכולות האסטרטגיות של הקצב מדמשק (ביו-כימי, טילי קרקע-קרקע וחיל אוויר), כבסיס לכפיית הסדרה במדינה שפעם הייתה סוריה. המחירים ידועים – חיי אדם, דולרים וקשב נשיאותי יזרמו כמים. והסכנות גדולות, ובהן הסלמה רחבת היקף שתגרור את טראמפ למלחמה שהוא ביקש להימנע ממנה. אך גם טראמפ וגם אנשיו יודעים שאובדן בסיס אווירי אחד לא ימנע מאסד להמשיך לטבוח באנשיו, בגז או בהפצצות.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

אפשרות מספר אחת גם היא על השולחן, אך בסבירות נמוכה יותר: איומים בנוסח "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" דורשים תיקוף אחת לכמה זמן, וטראמפ לא רוצה להיראות כמי שלא מגבה את איומיו. התרחישים האחרונים שהוצגו הם סבירים עוד פחות: רוסיה יכולה לנקום במקומות הרבה יותר כואבים לטראמפ (בתקיפת סייבר או בניסוי גרעיני), והדבר האחרון שמבקש מי שהילל ושיבח את פוטין וגמר אומר לטפח את היחסים עם הקרמלין הוא להיות מושפל על ידו לעיני כל העולם. בניתוח קר של "האפשרויות המתחרות" האלו, סביר שהשנייה היא הסבירה ביותר. טראמפ, שנקרע בין סיסמאות הבחירות שלו ("America First" ו-"Make America Great Again" אינן דרות בכפיפה אחת), ירצה להוכיח שהוא לא פראייר, לא אדיש ולא בובה-על-חוט של הקרמלין, אך מבלי להשקיע ברצינות, כסף, משאבים וכוח-אדם, ולהסתכן בעימות עם רוסיה. לעומת זאת, שליחת מזכיר החוץ טילרסון לז'נבה לדון בעתיד האזור כשהוא מנופף בתמונות של טילי טומהוק כאיום, לא עולה הרבה כסף, בוודאי בהשוואה למערכה כוללת בסוריה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה קמפ סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל סטנלי מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

פרוליפרציה של נשק סייבר התקפי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מאז 2010 החלו מדינות רבות לאמץ גישה של פתיחות בנוגע לניצול יתרונות המרחב הקיברנטי ● מצב זה מייצר תורפות חדשות ומחייב את הממשלות לספק אמצעי הגנה לגופים הלאומיים ולחברות מסחריות בבעלות אזרחים

במאמר שהתפרסם באחרונה בביטאון AARMS ניתחה ד"ר דורה דבאיי, מומחית ליחסים בינלאומיים מהונגריה, את מה שהגדירה כ"פרוליפרציה של נשק קיברנטי התקפי". אולם דבאיי זיהתה את הסכנה רק בחלקה, שכן הסכנה העיקרית בסייבר היא מצד זאבים בודדים וארגונים סוררים, ובכל הנוגע לפתרון הצביעה על נתיב פעולה לא ריאלי.

cyber-weapons

ד"ר דבאיי טוענת שכיום ישנה "פרוליפרציה של נשק קיברנטי התקפי".

לשיטתה למן 2010 החלו מדינות רבות לאמץ גישה של פתיחות בנוגע לניצול יתרונות המרחב הקיברנטי. משרדי ממשלה, רשויות לאומיות, גופים מסחריים ותשתיות קריטיות הגדילו את נפח פעילותן ברשת ואת נגישותן לציבור האזרחים באמצעות האינטרנט. אף שמדובר במהפכה של ממש, הרי שמצב זה מייצר גם תורפות חדשות ומחייב את הממשלות השונות לספק אמצעי הגנה לגופים הלאומיים כמו גם לחברות מסחריות שבבעלות אזרחי המדינה.

דבאיי כותבת במאמרה כי המדינות נדרשות "למצוא פתרונות כיצד לשלב נשק קיברנטי בארסנל האסטרטגי שלהן, ובמקביל לכונן מנגנונים שיגבילו את ההשלכות המזיקות והרסניות של נשק קיברנטי המופעל נגדן".

עוד היא מציינת כי מתקפות סייבר הפכו חלק מסדר היום הציבורי-ביטחוני (מתקפת אנונימוס בשבוע שעבר היא דוגמה עדכנית לכך), מצב המחייב תשובות חדשות ויעילות מצד המדינה.

להשיג רמה גבוהה יותר של בגרות אסטרטגית

sfl-cyber-attack-monday-in-city-of-fort-lauderdale-20141201

מתקפות סייבר, כמו שביצעו אנונימוס בשבוע שעבר, הפכו חלק מסדר היום.

במאמרה הקבילה דבאיי בין המצב השורר בין אומות כיום לתקופה הטרום-אסטרטגית של הנשק הגרעיני, למן מלחמת העולם השנייה ועד ראשית שנות השישים, וטענה שהיעדר האמון ביניהן, בדומה לאותה עת, הוא שמביא להגברת תפוצת הנשק הקיברנטי. לפיכך, נדרש יותר שיתוף ידע טכני, משפטי, פוליטי-צבאי בין המדינות במטרה להשיג רמה גבוהה יותר של מה שד"ר דבאיי מכנה "בגרות אסטרטגית", הן בפריסת יכולות הסייבר ההתקפיות והן בפיתוח אסטרטגיות אבטחה כנגדן.

מדינות במערב מסווגות את יכולות הסייבר ההתקפיות שלהן כחשאיות ביותר, ממש כפי שארצות הברית סיווגה את פרויקט מנהטן שהבשיל לכדי נשק גרעיני, וכמעט שלא חושפות מידע אודותיו. מדינות כמו סין ורוסיה קפדניות בהקשר לכך עוד יותר, שכן אינן צריכות "להטריד עצמן" בסוגיות כמו זכות הציבור לדעת.

אף שיש שיתופי פעולה בתחום זה, עיקרם מבצעי נוכח אינטרסים משותפים דוגמת מבצע "משחקים אולימפיים", שעל-פי פרסומים זרים יזמו ארצות הברית וישראל במטרה לפגוע בתכנית הגרעין האיראנית. הנחת העבודה שהדבר עתיד להשתנות אינה סבירה. על מדינות, ובהן ישראל, לספק אמצעי הגנה לרשויות הלאומיות כמו גם לחברות מסחריות שבמדינה מבלי להסתמך על כך שהמדינות יעברו את גיל ההתבגרות גם בתחום הנשק הקיברנטי.

יתרה מזו, בעידן שבו מדינות (בוודאי דמוקרטיות) כמעט שאינן נלחמות זו בזו, הסכנה מפני נזקו של נשק קיברנטי בסייבר מקורה בעיקר בארגוני טרור כמו דאעש, בפושעים ובפעולתם של יחידים. אלו אינם מושפעים מאותו מאזן הרתעה שמקיימות המדינות בינן לבין עצמן. ברשות קבוצה מצומצמת או לבודדים עשוי להיות אמצעי להשבית את רשת החשמל של מדינה שלמה. איום זה מחייב חשיבה שונה שאינה נשענת בהכרח על גישות מוכרות ממדע המדינה, שכן מדובר במצב חדש.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 13.04.2016)

כשארגון הטרור הטלוויזיוני קיים במציאות ופועל בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בית הקלפים בועטת בכוח בגבולות בין המציאות לדמיון ● בסדרה, נשיא ארצות הברית פרנק אנדרווד, נאלץ להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO ● שני ניחושים את מי זה מזכיר לכם?

חטופים המוחזקים בסדרה בידי ICO.

חטופים המוחזקים בסדרה בידי ICO.

במהלך העונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה "בית הקלפים" נדרש נשיא ארצות הברית, פרנק אנדרווד, להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO (ר"ת Islamic Caliphate Organization) הזורע הרס, מוות ופחד ברחבי המזרח התיכון, ומפעיל קמפיין יצירתי וסוחף ברשתות החברתיות.

אנשי הארגון משתלטים על שדות נפט במרחב שבין עיראק לסוריה ומאלצים את אנדרווד, שאינו נלהב להסתבך במלחמה במזרח התיכון, להפעיל כנגדם בתחילה צוותי כוחות מיוחדים. בהמשך, כתוצאה מפיגוע קשה, מחליט אנדרווד לפתוח כנגדם במלחמה של ממש.

אם הסיפור הזה נשמע מוכר הרי שאין בו חדש. ICO שבסדרה כמוהו כדאעש שבמציאות, ואף שהוא ככל הנראה רחוק כמזרח ממערב מדמותו של הנשיא אנדרווד שבסדרה, גם הנשיא ברק אובמה מוצא עצמו נדרש להקצות עוד כוחות ועוד משאבים בכדי לפגוע בארגון. עד עתה נשענה האסטרטגיה על תקיפות אוויריות ופשיטות קומנדו, אולם כפי שכבר אירע בעבר, שורת התקפות טרור נוסח פריז בארצות הברית עשויות לשנות את המדיניות.

כשזה מגיע לסייבר נראה כי ארגון המדינה האסלאמית אינו מחזיק בידו כיום יכולות המקנות לו אפשרות לפגוע משמעותית בתשתיות ומערכים קריטיים לארצות הברית. אולם על-פי דברים שאמר בשבוע שעבר עוזר פרקליט המדינה האמריקני לביטחון לאומי, ג'ון קרלין, אנשי הארגון "פועלים להשגת יכולות אלו כל העת". אף שקרלין ציין שיכולות שכאלו טרם הושגו "כי אילו היתה להם היכולת, הם היו מממשים אותה".

הפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי

עד שהיכולת תהיה ברשותם, מתמקדים פעילי הסייבר של המדינה האסלאמית בהפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי. כך למשל, פרסמו החודש ברשת רשימת חיסול שבה נמצאים 36 שוטרים ממשטרת מינסוטה. איומים שכאלו מתכתבים עם המאמץ הקיברנטי הנוסף של דאעש – גיוס פעילים ברשת והפעלתם כמפגעים בודדים.

אולם שלא כמו במקרים קודמים, בהם הגיב הממשל האמריקני לתקיפה קשה ולא צפויה (אסון התאומים הוא דוגמה בולטת), משרד ההגנה האמריקני אינו ממתין עד אשר דאעש יחזיק יכולות שכאלו במרחב הקיברנטי.

שר ההגנה קרטר בביקור באחת מפלגות הסייבר של המשמר הלאומי.

השר קרטר בביקור באחת מפלגות הסייבר של המשמר הלאומי.

בתחילת החודש הצהיר שר ההגנה, אשטון קרטר, כי פלגות הסייבר של המשמר הלאומי (כוח המילואים של ארצות הברית) עתידות להגביר את נפח פעילותן בהקשר להערכת פגיעותן של תשתיות קיברנטיות קריטיות, ואף עשוי לקחת חלק בהתמודדות כנגד המדינה האסלאמית בתחום זה. הצבא האמריקני, ובכלל זה כוחות המשמר הלאומי, מקים מעל 120 פלגות סייבר כמענה למתקפות הסייבר ולסיכולן מצד גורמים עוינים.

דוגמה לפלגה שכזו היא פלגת הסייבר ה-262 של המשמר הלאומי שבה משרתים אנשי מילואים שכאזרחים מועסקים בחברות מובילות בתעשייה ובהן מיקרוסופט (Microsoft) וגוגל (Google). אנשי היחידה מהווים מכפיל כוח שכן מומחיותם האזרחית מאפשרת להם להיות טובים יותר במקצועם הצבאי. במהלך שירותם ביחידה כבר ביצעו אנשיה משימות אבחון תשתיות תקשורת קריטיות ליחידות של הפיקוד האסטרטגי של חיל האוויר האמריקני ולמחוז במדינת וושינגטון. זאת בחסכון אדיר לממשל בהשוואה להטלת משימות שכאלו על חברה מן המגזר הפרטי.

אולם ההצהרה של שר ההגנה קרטר טומנת בחובה גם את ההבנה כי ארצות הברית עשויה למצוא עצמה במערכה ממושכת כנגד דאעש שתחייב הישענות גם על כוחות מילואים, גם במרחב הסייבר.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 23.03.2016)

הנשיא אובמה מבין סייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אובמה הוא אולי הנשיא שפעל יותר מכל נשיא אמריקני אחר בתחום הקיברנטי ● הדבר נובע כאמור גם מן העובדה שבימיו הפך מרחב הסייבר למשמעותי בהרבה מבעבר

הנשיא אובמה תופס את מרחב הסייבר כמשמעותי במיוחד.

הנשיא אובמה תופס את מרחב הסייבר כמשמעותי במיוחד.

החודש הגיש נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לסנאט את הצעת התקציב האחרונה שלו כנשיא. בין היתר ביקש להקצות 19 מיליארד דולר לאבטחה מקוונת בממשל בשנת 2017. ההצעה כוללת גם מרכיב חשוב בה – תכנית הפעולה הלאומית לביטחון במרחב הקיברנטי (CNAP) שעלותה כשלושה מיליארד דולר. תכנית זו נועדה לשדרג את מערכי המחשב בכלל משרדי הממשל.

על-פי התכנית תתוקנן משרה חדשה – הממונה על אבטחת המידע הפדרלי – שתפקידו להוביל את הרפורמה בממשל, והקמת גוף קיברנטי מקצועי שיהיה אמון על יישום התכנית בכלל רמות הממשל השונות.

מטרות התכנית היא לחזק את הקשר של הממשל עם המגזר הפרטי, לאתר, להרתיע ולסכל איומים על תשתיות קריטיות במרחב הקיברנטי. בנוסף, הממשל בשיתוף המגזר הפרטי משיק קמפיין להגברת המודעות לאיומים שצופן בחובו המרחב הקיברנטי, ולעידוד הציבור האמריקני להגביר את האבטחה על המידע האישי המקוון שלהם, בין היתר באמצעות חתימה ביומטרית. עוד הודיע הנשיא על הקמת ועדה שתכלול נציגים דמוקרטים ורפובליקנים שתהיה אמונה על פיתוח פתרונות אבטחה לאומיים לטווח ארוך במרחב הקיברנטי.

אובמה הוא אולי הנשיא שפעל יותר מכל נשיא אמריקני אחר בתחום הקיברנטי, הן בגיבוש תשתית חוקית, הן בהקצאת משאבים והן בחיזוק יכולות ההגנה וההתקפה של ארצות הברית. הדבר נובע כאמור גם מן העובדה שבימי משלו הפך מרחב הסייבר למשמעותי בהרבה מבעבר.

לעכב את תכנית הגרעין האיראנית

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

בתקופת ממשל אובמה התרחשו בין היתר אירועים כמו המתקפה הקיברנטית על סוני (Sony), שמאחוריה עמדה ככל הנראה צפון קוריאה, ותקיפות הסייבר שניהלה יחידה 61398 הסינית כנגד חברות מובילות בארצות הברית. בנוסף פורסם שארצות הברית עצמה הגבירה את פעילותה ההתקפית בתחום הסייבר כנגד איראן, במטרה לעכב את תכנית הגרעין האיראנית.

הצורך בתכניתו של הנשיא אובמה קיבל חיזוק לאור תקיפת סייבר שביצעה קבוצת האקרים שבמהלכה פרסמה בטוויטר (Twitter) פרטי מידע אישיים אודות 20 אלף מעובדי לשכת החקירות הפדרלית, ה-FBI, ויותר מ-9,000 מעובדי המשרד להגנת המולדת. בין היתר חשפו התוקפים את תפקידיהם וכתובות הדוא"ל של העובדים. בלינק שפרסמו טענו התוקפים כי עשו זאת למען שחרור פלסטין. צורת התקיפה דומה לאופן שבו נפרצו בשנה שעברה חשבונות הדוא"ל של ראש סוכנות הביון המרכזית, CIA, ג'ון ברנן, ומנהל המודיעין הלאומי, הגנרל ג'יימס קאלפר. אף שלכאורה לא נחשפו סודות מדינה משמעותיים, הרי שמדובר בשני גופי ממשל האמונים על הביטחון הלאומי שניתן היה להניח כי המידע שהם אוצרים מאובטח כנדרש, ולא כך הוא הדבר.

יריבותיה של ארצות הברית הוכיחו בשנים האחרונות כי הן הפנימו את פוטנציאל תקיפה הטמון במרחב הקיברנטי ופועלות להעצמת יכולותיהם בתחום זה, כפי שהוכיחה לאחרונה רוסיה במערכה באוקראינה ולחלופין באופן שעושה זאת סין כבר שנים ארוכות. אפילו דאעש מבצע פעולות התקפיות במרחב הסייבר כנגד ארצות הברית.

התקפה מהירה הרבה יותר מהגנה

הנשיא אובמה, שמודע היטב לכך ש"התקפה מהירה הרבה יותר מהגנה", כפי שאמר בשעתו בדיון עם מומחי סייבר, הוכיח במהלך כהונתו כי הוא מבין את הסיכונים, כמו גם את היתרונות הטמונים במרחב הסייבר. התכנית שהוא משיק מהווה הזדמנות עבור משרדי הממשל, שכמאמר הפתגם פועלים "לאט אך בביטחון", לפעול בשיתוף המגזר הפרטי, הגמיש והמשתנה תדיר, בכדי ליצור מערך הגנתי חזק יותר אל מול איומי העתיד.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 24.02.2016)

הסייבר יכול לתמוך את הלחימה בדאעש – אך לא להחליף את לוחמים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סייבר נחשב למימד הלחימה החמישי ומדינות רבות משקיעות סכומים ניכרים ביכולות ההתקפה וההגנה בו ● אך לא תמיד לוחמה זו יעילה – בייחוד כשהאויב נשען על טכנולוגיה נמוכה

שר ההגנה קרטר, הרמטכ"ל דנפורד ומפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס.

שר ההגנה קרטר (מימין), מפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס והרמטכ"ל דנפורד (משמאל).

בשבוע שעבר ערכו שר ההגנה האמריקני, אשטון קרטר, ויושב ראש המטות המשולבים, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד, ביקור בפיקוד הסייבר האמריקני. במהלך הביקור קראו השניים להגביר את פעולות לוחמת הסייבר כנגד ארגון המדינה האסלאמית. עם זאת, לא נאמר כיצד ניתן לעשות כן ואילו פעולות ביצע פיקוד הסייבר האמריקני כנגד דאעש עד כה. באחרונה אמר אדמירל מייקל רוג'רס, העומד בראש פיקוד הסייבר ובראש סוכנות ה-NSA, כי יכולות התקיפה וההגנה של הפיקוד "מבשילות עתה לכדי יכולת מוחשית יותר" שתיושם באופן רחב יותר.

התפתחות תחום הסייבר והתחומים הנלווים לו הם שיאם של ה-RMA (המהפכה בעניינים צבאיים) אשר הביאה לדיגיטציה של שדה הקרב המודרני החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. בשעתו תחמו אלווין והיידי טופלר את התפתחות המלחמה לשלבים, שהשלישי בהם הושפע מן המחשוב ולוחמת המידע. לקראת שנות ה-80 אפשרו הטכנולוגיה וצרכי השעה את קיומה של מהפכת רכיבי השליטה והשילוביות להפעלת כוחות (C4ISR).

מהפכה תפיסתית זו נועדה להתאים את אומנות המלחמה לטכנולוגיות המידע. יסודות ה-RMA הינם תקיפה מדויקת, חלל, שליטה בתמרון, לוחמת מידע. בלוחמת מידע מספר רבדים: לוחמת מחשבים שבהם עיקר אחסון ותעבורת המידע, לוחמה אלקטרונית בעיקר כנגד מערכות תקשורת, לוחמה פסיכולוגית וטיפול באמצעי תקשורת ובכלל זה תדרוך התקשורת ועשיית מניפולציה על המידע הנמסר לידי הציבור. ה-RMA נתנה בידי צבאות בעלי טכנולוגיה מתקדמת יכולת לממש בשדה הקרב עליונות צבאית מוחלטת בשל היכולת לתקוף סימולטנית, באופן מדויק ויעיל, את כלל מערכי האויב בעומק ובחזית ותשתיות קריטיות שברשותו וזאת ללא נזק סביבתי רחב. כך היה למשל, במלחמת המפרץ ואפילו במבצע צוק איתן.

להיכנס למוחם של בני אדם

כוחות שריון רוסים בלחימה בגאורגיה, 2008.

כוחות שריון רוסים בלחימה בגאורגיה, 2008.

על פי התפיסה הרווחת, הסייבר נחשב למימד הלחימה החמישי ומדינות רבות משקיעות סכומים ניכרים ביכולות ההתקפה וההגנה בו. זאת משום שתקיפת סייבר על תשתיות קריטיות עשויה לפגוע קשות ביכולתה של מדינה להגן על עצמה. כך למשל שיתוק מערכות התקשורת של הגופים האחראים על גיוס מילואים יעכב משמעותית את היכולת להפעיל אותם בזמן. הסייבר מסוגל להוות נדבך משמעותי התומך את הפעולות בשדה הקרב ומסייע להן, כפי שהוכח במערכה שניהלו הרוסים בגיאורגיה ב-2008. הרוסים ביצעו תקיפת סייבר נרחבת בטרם פלשו ובכך "עיוורו" למעשה את מערכות הבקרה והשליטה, כמו גם מערכות הגנה פיזיות. הדבר יצר כאוס בקרב ההגנה הגיאורגית והקל משמעותית את מלאכת הכוחות הלוחמים של צבא רוסיה. בשנת 2003 נקט צבא ארצות הברית אסטרטגיה דומה בעיראק.

בשני המקרים ההכרעה הושגה משילוב מתקפת הסייבר עם תקיפה פיזית נרחבת באוויר וביבשה. יכולת שכזו הינה בעלת מעמד אסטרטגי בדומה לחילות האוויר או הים, המסוגלים לזרוע הרס רב ולתרום להכרעת היריב. ככל שתשתיות היריב נשענות על יכולות קיברנטיות, הרי שללוחמת סייבר תפקיד חשוב יותר בהכרעתה.

הטליבאן באפגניסטן, פעילי טרור המפעילים נשק אישי ולא טכנולוגיה מתקדמת.

קבוצות גרילה המפעילות בעיקר נשק אישי ולא טכנולוגיה מתקדמת.

אולם במקרים שהיריב הינו קבוצות גרילה כשם שיש ברצועת עזה, לבנון ואפגניסטן, הנשענות על טכנולוגיה נמוכה – לוחמת הסייבר מאבדת מיעילותה. אף שפעילי דאעש פועלים גם בחזית הסייבר, הרי שעיקר פעולתם היא בלחימה בעיראק, בסוריה ובסיני ובאמצעות פעולות טרור בלב מדינות המערב. על כן הסייבר כשלעצמו יכול לתמוך את המאמץ כנגד דאעש אך אינו יכול כיום להחליף את הלחימה עצמה או להכריע מלחמות, משום שכמאמר קולונל חיל האוויר האמריקני, ג'ון בויד, "מכונות אינן נלחמות, קרקע אינה נלחמת. בני אדם נלחמים. אתה חייב להיכנס למוחם של בני אדם. שם מנצחים את הקרב".

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 03.02.2016)