איזהו גיבור? | מאת גל פרל פינקל

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

• פורסם ב"דבר ראשון"
• 4 במאי 2017

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

כנגד ארבע אפשרויות דיברה ארצות הברית\ מאת רותם אורג

"זבנג וגמרנו", "המקל על השולחן", "יורים ומדברים" וה-"בן גוריון": אפשרויות מתחרות להיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחורי התקיפה האמריקנית בסוריה.

התקיפה האמריקנית בסוריה בעקבות השימוש בנשק כימי הייתה אירוע טקטי עם השלכות אסטרטגיות על המעורבות האמריקנית באזור, על עתיד אסד וההסדרה בסוריה ועל היחסים הבין-מעצמתיים. המאמר הזה ינסה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזות את העתיד, ע"י המתודולוגיה של "אפשרויות מתחרות": הצבת הגיונות שונים בהכרח לאירוע התקיפה, הצלבתם עם המידע ועם הידע הקודם שלנו, ורק לאחר מכן הצבעה על ההיגיון הסביר ביותר. אין שיטה מושלמת לניבוי העתיד (למעט לשקר, כפי שקבע הפיזיקאי נילס בוהר), אך "אפשרויות מתחרות" מאפשר להבחין טוב יותר בין תרחישים שונים, מבלי להתקבע על-פי תחושת בטן.

התרחיש הראשון הוא "זבנג וגמרנו". בתרחיש הזה, ההיגיון המוביל את הנשיא דונלד טראמפ בהחלטתו הוא בעיקר פנימי: כדי להוכיח שאינו בובה של פוטין, אך בלי להיכנס לעימות חזיתי עם הקרמלין, וכדי לבדל עצמי מקודמו בתפקיד מבלי להיכנס לעימות הצבאי (שאובמה נמנע ממנו בצדק), אתקוף פעם אחת. כך, גם יקבל קרדיט מוסרי על ההחלטה, גם לגיטימציה פוליטית וגם ימנע מבזבוז משאבים על הבוץ הסורי. ובעתיד? עסקים כרגיל.

הנשיא רוזוולט, דיבר ברכות אך אחז במקל גדול, (מקור ויקיפדיה).

אופציה נוספת היא "המקל על השולחן". הנשיא האמריקני טדי רוזוולט טען שבדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". טראמפ אמנם צועק הרבה, אך בתרחיש הזה הוא גם שם מקל רציני על שולחן המו"מ באשר לעתיד סוריה: מעתה ידעו בכל עיר וכפר ופלך (ולא רק בסוריה: את האיתות הזה מבינים היטב גם באיראן ובצפון קוריאה) שארה"ב לא תהסס לפגוע פיזית במי שיחצה את הקווים האדומים שלה. הדבר יאפשר לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ובכוח האיום, מבלי להתעמת פיזית עם הצבאות הנוכחים באזור.

התרחיש השלישי הוא "יורים ומדברים". התרחיש הזה זהה לקודמו אלא שהפעם, בכל פעם שהתפתחות בשטח או בשולחן המו"מ לא תישא חן בעיני "אבו איוונקה", כפי שכונה טראמפ בתקשורת הערבית, דמשק תשלם את המחיר. יש לכך יתרון מובהק: גיבוי איומים במעשים וקביעת עובדות נוחות יותר לארה"ב באשר לעתיד האזור. עם זאת, ישנם גם חסרונות רבים: הסכנה שבהתנגשות צבאית עם צבא אסד, איראן או רוסיה, שעשויה להוביל להסלמה רחבה יותר; עלויות גבוהות בכוח אדם שמוטב ויופנה לאזורים אחרים בעולם; וכן כמויות גדלות מהמשאב החשוב ביותר של הנשיא – קרדיט.

בן-גוריון, קבע ש"נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן", (מקור: ויקיפדיה).

ולבסוף ישנה האופציה "הבן-גוריונית". התרחיש הזה הוא פרפראזה אמריקנית לאמירתו האלמותית של ראש הממשלה הראשון, שכן הוא מתנהל תחת ההיגיון של "נילחם בדאעש כאילו אין אסד ונילחם באסד כאילו אין דאעש": טראמפ ירחיב את המערכה הקיימת נגד המדינה האסלאמית גם נגד היכולות האסטרטגיות של הקצב מדמשק (ביו-כימי, טילי קרקע-קרקע וחיל אוויר), כבסיס לכפיית הסדרה במדינה שפעם הייתה סוריה. המחירים ידועים – חיי אדם, דולרים וקשב נשיאותי יזרמו כמים. והסכנות גדולות, ובהן הסלמה רחבת היקף שתגרור את טראמפ למלחמה שהוא ביקש להימנע ממנה. אך גם טראמפ וגם אנשיו יודעים שאובדן בסיס אווירי אחד לא ימנע מאסד להמשיך לטבוח באנשיו, בגז או בהפצצות.

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

אפשרות מספר אחת גם היא על השולחן, אך בסבירות נמוכה יותר: איומים בנוסח "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" דורשים תיקוף אחת לכמה זמן, וטראמפ לא רוצה להיראות כמי שלא מגבה את איומיו. התרחישים האחרונים שהוצגו הם סבירים עוד פחות: רוסיה יכולה לנקום במקומות הרבה יותר כואבים לטראמפ (בתקיפת סייבר או בניסוי גרעיני), והדבר האחרון שמבקש מי שהילל ושיבח את פוטין וגמר אומר לטפח את היחסים עם הקרמלין הוא להיות מושפל על ידו לעיני כל העולם. בניתוח קר של "האפשרויות המתחרות" האלו, סביר שהשנייה היא הסבירה ביותר. טראמפ, שנקרע בין סיסמאות הבחירות שלו ("America First" ו-"Make America Great Again" אינן דרות בכפיפה אחת), ירצה להוכיח שהוא לא פראייר, לא אדיש ולא בובה-על-חוט של הקרמלין, אך מבלי להשקיע ברצינות, כסף, משאבים וכוח-אדם, ולהסתכן בעימות עם רוסיה. לעומת זאת, שליחת מזכיר החוץ טילרסון לז'נבה לדון בעתיד האזור כשהוא מנופף בתמונות של טילי טומהוק כאיום, לא עולה הרבה כסף, בוודאי בהשוואה למערכה כוללת בסוריה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר | מאת גל פרל פינקל

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

כשארגון הטרור הטלוויזיוני קיים במציאות ופועל בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

בית הקלפים בועטת בכוח בגבולות בין המציאות לדמיון ● בסדרה, נשיא ארצות הברית פרנק אנדרווד, נאלץ להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO ● שני ניחושים את מי זה מזכיר לכם?

חטופים המוחזקים בסדרה בידי ICO.

במהלך העונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה "בית הקלפים" נדרש נשיא ארצות הברית, פרנק אנדרווד, להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO (ר"ת Islamic Caliphate Organization) הזורע הרס, מוות ופחד ברחבי המזרח התיכון, ומפעיל קמפיין יצירתי וסוחף ברשתות החברתיות.

אנשי הארגון משתלטים על שדות נפט במרחב שבין עיראק לסוריה ומאלצים את אנדרווד, שאינו נלהב להסתבך במלחמה במזרח התיכון, להפעיל כנגדם בתחילה צוותי כוחות מיוחדים. בהמשך, כתוצאה מפיגוע קשה, מחליט אנדרווד לפתוח כנגדם במלחמה של ממש.

אם הסיפור הזה נשמע מוכר הרי שאין בו חדש. ICO שבסדרה כמוהו כדאעש שבמציאות, ואף שהוא ככל הנראה רחוק כמזרח ממערב מדמותו של הנשיא אנדרווד שבסדרה, גם הנשיא ברק אובמה מוצא עצמו נדרש להקצות עוד כוחות ועוד משאבים בכדי לפגוע בארגון. עד עתה נשענה האסטרטגיה על תקיפות אוויריות ופשיטות קומנדו, אולם כפי שכבר אירע בעבר, שורת התקפות טרור נוסח פריז בארצות הברית עשויות לשנות את המדיניות.

כשזה מגיע לסייבר נראה כי ארגון המדינה האסלאמית אינו מחזיק בידו כיום יכולות המקנות לו אפשרות לפגוע משמעותית בתשתיות ומערכים קריטיים לארצות הברית. אולם על-פי דברים שאמר בשבוע שעבר עוזר פרקליט המדינה האמריקני לביטחון לאומי, ג'ון קרלין, אנשי הארגון "פועלים להשגת יכולות אלו כל העת". אף שקרלין ציין שיכולות שכאלו טרם הושגו "כי אילו היתה להם היכולת, הם היו מממשים אותה".

הפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי

עד שהיכולת תהיה ברשותם, מתמקדים פעילי הסייבר של המדינה האסלאמית בהפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי. כך למשל, פרסמו החודש ברשת רשימת חיסול שבה נמצאים 36 שוטרים ממשטרת מינסוטה. איומים שכאלו מתכתבים עם המאמץ הקיברנטי הנוסף של דאעש – גיוס פעילים ברשת והפעלתם כמפגעים בודדים.

אולם שלא כמו במקרים קודמים, בהם הגיב הממשל האמריקני לתקיפה קשה ולא צפויה (אסון התאומים הוא דוגמה בולטת), משרד ההגנה האמריקני אינו ממתין עד אשר דאעש יחזיק יכולות שכאלו במרחב הקיברנטי.

השר קרטר בביקור באחת מפלגות הסייבר של המשמר הלאומי.

בתחילת החודש הצהיר שר ההגנה, אשטון קרטר, כי פלגות הסייבר של המשמר הלאומי (כוח המילואים של ארצות הברית) עתידות להגביר את נפח פעילותן בהקשר להערכת פגיעותן של תשתיות קיברנטיות קריטיות, ואף עשוי לקחת חלק בהתמודדות כנגד המדינה האסלאמית בתחום זה. הצבא האמריקני, ובכלל זה כוחות המשמר הלאומי, מקים מעל 120 פלגות סייבר כמענה למתקפות הסייבר ולסיכולן מצד גורמים עוינים.

דוגמה לפלגה שכזו היא פלגת הסייבר ה-262 של המשמר הלאומי שבה משרתים אנשי מילואים שכאזרחים מועסקים בחברות מובילות בתעשייה ובהן מיקרוסופט (Microsoft) וגוגל (Google). אנשי היחידה מהווים מכפיל כוח שכן מומחיותם האזרחית מאפשרת להם להיות טובים יותר במקצועם הצבאי. במהלך שירותם ביחידה כבר ביצעו אנשיה משימות אבחון תשתיות תקשורת קריטיות ליחידות של הפיקוד האסטרטגי של חיל האוויר האמריקני ולמחוז במדינת וושינגטון. זאת בחסכון אדיר לממשל בהשוואה להטלת משימות שכאלו על חברה מן המגזר הפרטי.

אולם ההצהרה של שר ההגנה קרטר טומנת בחובה גם את ההבנה כי ארצות הברית עשויה למצוא עצמה במערכה ממושכת כנגד דאעש שתחייב הישענות גם על כוחות מילואים, גם במרחב הסייבר.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 23.03.2016)

הסייבר יכול לתמוך את הלחימה בדאעש – אך לא להחליף את לוחמים\ מאת גל פרל פינקל

סייבר נחשב למימד הלחימה החמישי ומדינות רבות משקיעות סכומים ניכרים ביכולות ההתקפה וההגנה בו ● אך לא תמיד לוחמה זו יעילה – בייחוד כשהאויב נשען על טכנולוגיה נמוכה

שר ההגנה קרטר (מימין), מפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס והרמטכ"ל דנפורד (משמאל).

בשבוע שעבר ערכו שר ההגנה האמריקני, אשטון קרטר, ויושב ראש המטות המשולבים, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד, ביקור בפיקוד הסייבר האמריקני. במהלך הביקור קראו השניים להגביר את פעולות לוחמת הסייבר כנגד ארגון המדינה האסלאמית. עם זאת, לא נאמר כיצד ניתן לעשות כן ואילו פעולות ביצע פיקוד הסייבר האמריקני כנגד דאעש עד כה. באחרונה אמר אדמירל מייקל רוג'רס, העומד בראש פיקוד הסייבר ובראש סוכנות ה-NSA, כי יכולות התקיפה וההגנה של הפיקוד "מבשילות עתה לכדי יכולת מוחשית יותר" שתיושם באופן רחב יותר.

התפתחות תחום הסייבר והתחומים הנלווים לו הם שיאם של ה-RMA (המהפכה בעניינים צבאיים) אשר הביאה לדיגיטציה של שדה הקרב המודרני החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. בשעתו תחמו אלווין והיידי טופלר את התפתחות המלחמה לשלבים, שהשלישי בהם הושפע מן המחשוב ולוחמת המידע. לקראת שנות ה-80 אפשרו הטכנולוגיה וצרכי השעה את קיומה של מהפכת רכיבי השליטה והשילוביות להפעלת כוחות (C4ISR).

מהפכה תפיסתית זו נועדה להתאים את אומנות המלחמה לטכנולוגיות המידע. יסודות ה-RMA הינם תקיפה מדויקת, חלל, שליטה בתמרון, לוחמת מידע. בלוחמת מידע מספר רבדים: לוחמת מחשבים שבהם עיקר אחסון ותעבורת המידע, לוחמה אלקטרונית בעיקר כנגד מערכות תקשורת, לוחמה פסיכולוגית וטיפול באמצעי תקשורת ובכלל זה תדרוך התקשורת ועשיית מניפולציה על המידע הנמסר לידי הציבור. ה-RMA נתנה בידי צבאות בעלי טכנולוגיה מתקדמת יכולת לממש בשדה הקרב עליונות צבאית מוחלטת בשל היכולת לתקוף סימולטנית, באופן מדויק ויעיל, את כלל מערכי האויב בעומק ובחזית ותשתיות קריטיות שברשותו וזאת ללא נזק סביבתי רחב. כך היה למשל, במלחמת המפרץ ואפילו במבצע צוק איתן.

להיכנס למוחם של בני אדם

כוחות שריון רוסים בלחימה בגאורגיה, 2008.

על פי התפיסה הרווחת, הסייבר נחשב למימד הלחימה החמישי ומדינות רבות משקיעות סכומים ניכרים ביכולות ההתקפה וההגנה בו. זאת משום שתקיפת סייבר על תשתיות קריטיות עשויה לפגוע קשות ביכולתה של מדינה להגן על עצמה. כך למשל שיתוק מערכות התקשורת של הגופים האחראים על גיוס מילואים יעכב משמעותית את היכולת להפעיל אותם בזמן. הסייבר מסוגל להוות נדבך משמעותי התומך את הפעולות בשדה הקרב ומסייע להן, כפי שהוכח במערכה שניהלו הרוסים בגיאורגיה ב-2008. הרוסים ביצעו תקיפת סייבר נרחבת בטרם פלשו ובכך "עיוורו" למעשה את מערכות הבקרה והשליטה, כמו גם מערכות הגנה פיזיות. הדבר יצר כאוס בקרב ההגנה הגיאורגית והקל משמעותית את מלאכת הכוחות הלוחמים של צבא רוסיה. בשנת 2003 נקט צבא ארצות הברית אסטרטגיה דומה בעיראק.

בשני המקרים ההכרעה הושגה משילוב מתקפת הסייבר עם תקיפה פיזית נרחבת באוויר וביבשה. יכולת שכזו הינה בעלת מעמד אסטרטגי בדומה לחילות האוויר או הים, המסוגלים לזרוע הרס רב ולתרום להכרעת היריב. ככל שתשתיות היריב נשענות על יכולות קיברנטיות, הרי שללוחמת סייבר תפקיד חשוב יותר בהכרעתה.

קבוצות גרילה המפעילות בעיקר נשק אישי ולא טכנולוגיה מתקדמת.

אולם במקרים שהיריב הינו קבוצות גרילה כשם שיש ברצועת עזה, לבנון ואפגניסטן, הנשענות על טכנולוגיה נמוכה – לוחמת הסייבר מאבדת מיעילותה. אף שפעילי דאעש פועלים גם בחזית הסייבר, הרי שעיקר פעולתם היא בלחימה בעיראק, בסוריה ובסיני ובאמצעות פעולות טרור בלב מדינות המערב. על כן הסייבר כשלעצמו יכול לתמוך את המאמץ כנגד דאעש אך אינו יכול כיום להחליף את הלחימה עצמה או להכריע מלחמות, משום שכמאמר קולונל חיל האוויר האמריקני, ג'ון בויד, "מכונות אינן נלחמות, קרקע אינה נלחמת. בני אדם נלחמים. אתה חייב להיכנס למוחם של בני אדם. שם מנצחים את הקרב".

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 03.02.2016)

המדינה האסלאמית שואפת לפגוע בתשתיות הסייבר הקריטיות של מדינות המערב\ מאת גל פרל פינקל

פעילי הארגון הוכיחו פעם אחר פעם כי ביכולתם להשיג הפתעה במקום ובזמן, בין בפעולת טרור שמבצעים פעילים שהוחדרו למדינה ובין באמצעות מפגעים שקיבלו השראה מהתעמולה שהוא מפיץ

באחרונה הודו פקידי ממשל אמריקניים כי האקרים מן המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט, הידועה גם כ-ISIL או דאעש, ניסו לפרוץ לרשת המחשבים שמסדירה את רשת החשמל בארצות הברית. היעדר רמת מומחיות גבוהה הביא לכך שניסיונות אלו הסתכמו עד כה בהשחתת אתרים, בהם אתר המיועד לבני משפחותיהם של אנשי צבא ארצות הברית, וביצוע תעלולי "מתיחות" דוגמת החרמת חשבון הטוויטר של פיקוד המבצעים האמריקני בעיראק ואפגניסטן.

בחודש ינואר 2015, השתלטו האקרים מן המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט על חשבון הטוויטר של פיקוד המרכז האמריקני (Centcom) ופרסמו סרטוני תעמולה ומידע לפני שהשליטה נלקחה מהם. בנובמבר האחרון האקרים מן הארגון השתלטו על 50 אלף חשבונות טוויטר בכדי להפיץ תעמולה. למרות התיאטרליות שבדבר אין מדובר בפעולה מורכבת המחייבת יכולת סייבר התקפית גבוהה. ההשתלטות על חשבון פיקוד המרכז בטוויטר (Twitter), למשל, נעשה בהתקפת פישינג פשוטה – וירוס במסווה של דוא"ל לגיטימי.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים בפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

אף שפעולות אלו אינן בגדר הישג משמעותי, הן מעידות על מגמה של דאעש להשיג יכולות סייבר התקפיות משמעותיות. יש בכך בכדי להדאיג משום שאנשי הארגון פועלים באופן רדיקלי יותר מהמדינות סוררות. בשל כך נראה כי מדיניות אסטרטגית שהצליחה להרתיע מדינות סוררות דוגמת צפון קוריאה לא תצלח למולם. אמנם, המדינה האסלאמית מפעילה את מאמציה בלחימה במזרח התיכון, בסוריה ועיראק ובמקביל בניסיון ליזום פיגועים בלב מדינות המערב. אולם ככל שהלחץ הצבאי כנגד הארגון יגביל את תנועותיו בשדה הקרב ינסו פעיליו לפעול בחזית הסייבר במטרה להשיג השפעה והישגים במרחב שיוותר פתוח יותר בפניהם. פעיליו כבר הכירו בעובדה שיתכן וביצוע פיגוע באמצעות תקיפת סייבר כנגד תשתית קריטית בארצות הברית עשוי להיות קל יותר לביצוע מאשר להחדיר מחבלים מעבר לגבול. כל שנותר הוא להשיג את המשאבים המאפשרים בביצוע תקיפה שכזו. השפעותיה עשויות להיות קשות מכל תקיפת טרור רגילה דוגמת אלו שבוצעו בפריז.

אין סכנה בטווח הקרוב

גנרל קאלפר, מנהל המודיעין הלאומי האמריקני.

בשל האיום הגובר בתחום זה מצד דאעש משקיעות ממשלות מדינות המערב משאבים ניכרים באבטחת סייבר. ארבעה ימים לאחר מתקפת הטרור בפריז התקבלה בבריטניה התרעה על מתקפת סייבר שיבצע הארגון כנגד תשתיות קריטיות כגון רשת החשמל והמערכת הפיננסית. בארצות הברית השקיע הממשל מעל חמישה מיליארד דולרים בשנה באבטחת סייבר, כאשר האחריות על כך מתחלקת בין משרד ההגנה, המשרד להגנת המולדת (DHS), הסוכנות לביטחון לאומי (NSA), וה-FBI. עד כה, חוסר המומחיות הנדרשת מצד הארגון מנעה תקיפה מסוג זה ובספטמבר 2015, גנרל ג'יימס קאלפר, מנהל המודיעין הלאומי, הצהיר בעדותו בפני הקונגרס כי אין "סכנה בטווח הקרוב מפני תקיפת סייבר קטסטרופלית" מצד כל יריב שהוא.

מנגד, אין לזלזל בכוונות המדינה האסלאמית ובהצהרותיה. פעילי הארגון הוכיחו פעם אחר פעם כי ביכולתם להשיג הפתעה במקום ובזמן, בין בפעולת טרור שמבצעים פעילים שהוחדרו למדינה ובין באמצעות מפגעים שקיבלו השראה מהתעמולה שהוא מפיץ. אף שהיכולת אינה בידי הארגון אין לבטל את האפשרות שבגיוס פעיל העובד כעת בתשתית קריטית במדינה במערב והולך שבי אחר המדינה האסלאמית. הוא עשוי להוות את "קפיצת הדרך" הדרושה לארגון ויש להיערך גם לזה.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 27.01.2016)

בכאוס ושמו סוריה על ישראל ליזום יותר | מאת גל פרל פינקל

מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, כפי שמתאר אותה מזכר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי טומנת בתוכה גם הזדמנויות לישראל ולא רק אתגרים. בראיון עם אחד מכותביו, תא"ל במיל' אודי דקל, הוא מנסה להסביר מדוע.

תא"ל במיל' אודי דקל טוען שישראל צריכה ליזום יותר בהקשר לסוריה.

בהרצאות הנוגעות למלחמת האזרחים בסוריה נהג תא"ל במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשאול את הקהל מה אומר להם המספר 157. בעבר, אמר דקל, אשר שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין וכיהן בין היתר כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון וכראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים (תחת ראש הממשלה אולמרט), היה זה מספרה של חטיבת טילי קרקע-קרקע בצבא סוריה ואילו היום מספר זה מייצג את מספר הפלגים הלוחמים בסוריה. אין כמשל זה להמחיש את התפרקותה של מדינת הלאום הסורית. בדצמבר האחרון התפרסם מזכר בשם "סוריה – מפה חדשה, שחקנים חדשים: אתגרים והזדמנויות לישראל" שכתב דקל במשותף עם ד"ר אופיר וינטר וד"ר ניר בומס. במזכר מנסים השלושה לעשות סדר בכאוס השורר כעת בסוריה, להגדיר את השחקנים השונים ואת המניע אותם ובנוסף להצביע על ההזדמנויות בפני ישראל ועל כך שעליה לנקוט מדיניות אקטיבית יותר בנוגע לנעשה בגבולה המזרחי.

בצד השני כבר אין מבוגר אחד אחראי

המזכר מציג את האתגרים (וההזדמנויות) הגלומות במלחמה לישראל.

במזכר מציינים המחברים כי סוריה הפכה ל"זירת התכתשות פנימית, אזורית ובינלאומית בין שחקנים מדינתיים ושחקנים אחרים שהצליחו לנצל את חולשתו היחסית של משטר אסד כדי לבסס את מעמדם." במקביל פועלים בקונפליקט גורמי אסלאם סוניים ושיעיים רדיקליים העוינים את ישראל ונתונים למרותן של מדינות ש"שיחסיהן עם ישראל עכורים ומתוחים במקרה של טורקיה וקטר או עוינים ונפיצים במקרה של איראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה." נראה כי גם הקהילה הבינלאומית טרם החליטה כיצד לטפל בקונפליקט האלים והעקוב מדם שמתרחש בסוריה. "בעוד ישראל וערב הסעודית נוטות לראות את האיום העיקרי בהשתלטות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן על סוריה, הרי מדינות אחרות, בראשן רוסיה וארצות הברית, נוטות להציב את בלימת 'המדינה האסלאמית' בראש דאגותיהן. טורקיה מצדה מייחסת סכנה משמעותית ביותר גם להקמת אוטונומיה מורחבת למיעוט הכורדי."

פגיעת הפצצות במחנה האימונים בסוריה שהותקף כמסר לאסד.

בשיחה שקיימתי איתו סיפר תא"ל במיל' דקל כי בעבר, כאשר החליט הממשל הישראלי כי נשיא סוריה, בשאר אסד (או לחלופין גורם טרור זה או אחר הפועל מסוריה) ביצע פעולה עוינת או סייע לכזו ניתן היה להעביר מסר ברור לאסד, מתוקף היותו שליטה הריבוני של סוריה וכמי שמסייע למספר ארגוני טרור ובהם חזבאללה, וברוב המקרים המסר הובן. העובדה שהייתה כתובת ברורה ואחראית, גם אם כזו העוינת את ישראל, הקלה עליה את התמרון במרחב האזורי. כך למשל, תקפו ב-2003 מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום, לדברי דקל, אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. לדבריו, גם אם אסד, הנתמך על-ידי איראן ורוסיה, ישרוד את המלחמה הוא ישלוט רק בחלק מסוריה כפי שהייתה מוכרת לנו, בו הוא מחזיק גם כיום. העולם השתנה ועל ישראל להבין שהיא צריכה לפתח כלים להתמודדות עם סביבה מרובת שחקנים עם אינטרסים והגיונות שונים.

חורבן בעיר חאלב.

לגישתו המדינה הסורית התפרקה למחוזות בהם שולטים, או לחלופין יישלטו פלגים, עדות ולעיתים קהילות מקומיות. על ישראל להפנים כי "המבוגר האחראי" מעבר לגבול פינה את מקומו לערב רב של חמולות ושרי צבא מקומיים איתם תיאלץ ישראל להתמודד, וחשוב מכך למצוא שפה משותפת ואף אינטרסים משותפים. הדבר דומה לדבריו למה שעלול להתרחש בזירה הפלסטינית, במידה והרשות הפלסטינית תתפרק. בתרחיש זה, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה.

לשאלה האם ישנם ארגונים מתונים במלחמת האזרחים הסורית, השיב דקל כי צריך תמיד לזכור שהמושג מתונים הוא יחסי, בהשוואה למדינה האסלאמית ואסד, ואולי צריך לכנותם יותר פרגמטיים. הוא ציין שישנם כמה שחקני אופוזיציה פרגמטיים, המייצגים בחלקם קבוצות סוריות אזוריות ומקומיות שאינן רואות בישראל איום עם כמיהה לקבלת סיוע הומניטארי וצבאי מישראל. אולם הם אינם מהווים משקל נגד משמעותי אל מול אסד וחזבאללה, מחד, ומול ארגוני הג'יהאד השונים ובהם אלה המסונפים לאל-קאעדה ואלה שנשבעו אמונים למדינה האסלאמית, מאידך.

מנהיג "צבא האסלאם", זהראן עלוש, שנהרג בתקיפה אווירית רוסית בחודש שעבר.

הארגונים היותר פרגמטיים שצוברים כוח והשפעה ונתפסים כאלטרנטיבה לשלטון אסד נגדעים מיד על-ידי הקואליציה הפרו-אסדית, או ארגוני האסלאם הרדיקלי. כך למשל, בדצמבר האחרון, נהרג מנהיג ארגון המורדים הסורי "צבא האסלאם", זהראן עלוש, לאחר שמטוסי קרב רוסיים תקפו את מפקדתו שבע'וטה, ממזרח לדמשק. עלוש נתפס במערב, כמו גם בעיני ערב הסעודית ירדן וטורקיה, כמנהיג מתון שיוכל להיות שותף בהנהגת סוריה ביום שלאחר אסד. יש הגורסים כי היה זה "סיכול ממוקד" מצד רוסיה כדי לחסל כל אלטרנטיבה לאסד. רוסיה בהנהגת פוטין פועלת בסוריה מתוך מטרה לבצר את משטר אסד ולהבטיח את המשך שלטונו, לפחות בחלקים שבהם הוא מחזיק כיום ואולי אף יותר מכך. השאלה האם אכן היה מנהיג תנועת מורדים "מתון", או שמא הפך לכזה כאשר המערב נדרש לבחור בין החלופות הגרועות יותר (אסד, "הקצב" שטבח למעלה מרבע מיליון מבני עמו, והמדינה האסלאמית, שאנשיה עורפים ראשים כדבר שבשגרה). בברירה בין שכאלה קל להבין כיצד עלוש עשוי היה להצטייר כמתון ואף לגיטימי.

צריך לשנות אסטרטגיה

מפקד אוגדת הבשן, תא"ל בוכריס והשר יעלון בגבול סוריה (צילום: עדן מולדבסקי, משהב"ט).

במזכר עומדים המחברים על-כך שהמדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", כמאמר רפול בעת מלחמת איראן-עיראק, ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. במקביל הטיל בשעתו הרמטכ"ל גנץ על תא"ל אופק בוכריס, יוצא חטיבת גולני, להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה.

שר הביטחון משה יעלון (שכרמטכ"ל הורה על תקיפת מחנה האימונים ב-2003) הגדיר לפני כשנה את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה ובכלל זה תקיפת שיירות נשק וחיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר. האינטרסים אסטרטגיים של ישראל כוללים גם רצון לשמור על יציבות בית המלוכה ההאשמי בירדן, בלימת התעצמותם של ארגונים עוינים במרחב, דוגמת חזבאללה, ומניעה מן המצוקה ההומניטרית של הפליטים מסוריה להשפיע על ישראל.

דקל מציין כי הפליטים שברחו מסוריה לירדן ונזקקים לטיפול רפואי, פוגשים את הרופאים הישראליים ומגלים כי "השד הישראלי" אינו נורא כפי שטרח המשטר הישן להנחיל להם. הוא מציין את השאלונים הזהים המופיעים במזכר, שנשלחו על-ידי המחברים, באופן ישיר ובאמצעות אנשי קשר, לאנשי אופוזיציה סוריים מקבוצות שונות, שמיעוטם פועל בתוך השטח הסורי ורובים מחוצה לו, בעיקר בטורקיה. משאלונים אלה עולה כי ישראל אינה נתפסת עוד על-ידם כשחקן שלילי ועוין אלא באופן חיובי יותר. מחברי המזכר מציינים כי שינוי מגמה זה מהווה עבור ישראל הזדמנות "לשיתופי פעולה ואולי גם להכנת תשתית לקשרים בעתיד בינה לבין שחקנים 'חיוביים'. שחקנים אלה חולקים עמה מטרות ואינטרסים חופפים, ובעיקר – יריבים משותפים." 

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

לטענת דקל בשל כך על ישראל לממש בזירה הסורית מדיניות יוזמת יותר ולקדם קשרים ותכניות שכאלו, במטרה לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה ובהם שמירת השקט ברמת הגולן, ומניעה מגורמים עוינים להתבסס בצדו הסורי של הגבול. לדבריו על ישראל לפעול בחשאי, לתמוך ולא להוביל בגלוי, כדי שלא להוות גורם שבעצם מעורבותו יימנע, בשל הרצון של מדינות ערביות שלא להיתפס בדעת הקהל כמשתפות פעולה עם ישראל. שיתופי פעולה אלה עשויים להיות צבאיים, כלכליים, והומניטריים. דוגמה לכך היא ההצעה המופיעה במזכר שישראל וירדן בשיתוף פעולה אסטרטגי תעצבנה את דרום סוריה כאזור הנתון להשפעתן. אחת האופציות שמוצגות במסמך היא הכרזה "על אזור אסור לטיסה ברמת הגולן ובדרום סוריה ואכיפתו, תוך אזהרה מפני יירוט כלי טיס של שלטון אסד." אזורים אחרים בסוריה נתונים כיום להשפעה חיצונית כמו צפון סוריה בהשפעה טורקית, גזרת החוף בהשפעה רוסית, המרחב שעוטף את לבנון בהשפעת חזבאללה ואיראן ומזרח סוריה, מרחב שתחת תקיפות אויריות של ארצות הברית. 

לדברי דקל, המציאות המתעצבת בסוריה טומנת בחובה אתגרים אבל גם הזדמנויות לכינון מערכות יחסים חדשות עם שחקנים שישפיעו על עתידה של סוריה, אשר סימנו את ישראל כבעלת ברית אפשרית כנגד הצירים הרדיקליים, הפרו־איראני מחד והסלפי-ג'יהאדי מאידך. אף שישראל צריכה להוסיף ולשמור על הקווים האדומים שהגדירה, אסור לה לעמוד מנגד מול ההזדמנויות פן תחמיץ אותן.

אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.

 

פריז בוערת, מה הלאה?\ מאת גל פרל פינקל

הפיגועים בפריז ממחישים את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד דאעש, שמשחק כעת על כל המגרש, גם ארגון ג'יהאד עולמי וגם מדינה דה-פקטו.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים בפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

סדרת הפיגועים בפריז בסוף השבוע המחישה למדינות המערב את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד המדינה האסלאמית. כדרכן של בעיות אחרות במזרח התיכון שהוזנחו בידי המעצמות בהיותן בשלב ראשוני רק כדי לשוב חזקות ומורכבות יותר בהמשך, גם זו הידפקה (שלא לומר פוצצה את הדלת) על שערי אירופה.

הסכנה שבחיפזון למסגר את האירועים

הגנרל נגאטה, טוען שדאעש הוא קודם כל רעיון.

במאמר שפרסם במגזין "אטלנטיק" ציטט גריים ווד את גנרל מייקל נגאטה, יוצא הכוחות המיוחדים של הצבא ("הכומתות הירוקות") שלחם בשעתו במוגדישו, בעיראק ובאפגניסטן, שאמר כי דאעש הוא קודם כל רעיון ולא יישות מדינתית ארגונית. למעשה, אמר נגאטה, ש"אנו אפילו לא מבינים אותו". זוהי אבחנה מעניינת מצד מי שעד לאחרונה שירת כמפקד המבצעים המיוחדים בפיקוד המרכז האמריקני. העובדה שהגנרל המנוסה התעקש שלא להצמיד את הלייבלים המוכרים לתופעה מעידה על חשיבה מקורית אבל בעיקר על רצון להימנע מטעויות בתפיסה.

בכלל, זוהי נטייה אנושית טבעית למסגר תופעות תחת קטגוריות מוכרות. הדבר מפשט לנו את החיים. אדם נתקל במשהו שהוא לא מבין ועד מהרה הוא ממיין אותו תחת קטגוריה מוכרת. זוהי הלוגיקה שמביאה לוויכוח האם גל טרור פלסטיני הוא למעשה אינתיפאדה. אם כן, ישנו סדר בעולם. אינתיפאדה היא בעיה מוכרת ויש לה פתרונות, טובים יותר טובים פחות, אבל פתרונות.

חיל האוויר הצרפתי תוקף מטרות של דאעש בתגובה לפיגועים בפריז.

אם לא, זוהי בעיה חמורה. כי אז לא ברור לו, לאותו אדם, מה בעצם עושים אל מול תופעה חדשה. בדרך כלל הוא נופל לפח שניתן לכנות כ"עוד מאותו הדבר" ובוחר בשיטת המתאימה להתמודדות עם תופעה מקבילה, שכבר מוכרת לו, אבל אינה זהה. דוגמה לגישה זו ניתן לראות בפעולת התגמול המיידית שביצעה צרפת – סדרת התקיפות האוויריות ה"מאסיביות" שביצע חיל האוויר הצרפתי כנגד בירת המדינה האסלאמית א־רקה שבסוריה. זאת למרות שהניסיון לפגוע בדאעש באמצעות מערכה אווירית והפעלת כוחות קרקעיים מקומיים לא צלח עד כה ולא תרם גם לתחושת הרתיעה של הארגון מפני פגיעה במדינות התוקפות אותו גופא.

המדינה האסלאמית משחקת על כל המגרש

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה.

כלל לא בטוח שאופן הלחימה ברעיון שמייצג דאעש זהה לאופן שבו נלחמים באל-קאעדה. עיקר כוחו של זה האחרון היא יכולתו להתרבות, להתחלק לתאי טרור קטנים ובעיקר להימנע מהקמת מרכז כובד בודד. למרות שתי מלחמות שניהלו ארצות הברית ומדינות נוספות כנגדו, הארגון נפגע אנשות בעיקר כתוצאה ממאמץ מודיעיני מתמשך שתורגם לשורת מבצעי סיכול ממוקדים, בהם נהרגו בין היתר אבו מוסעב א-זרקאווי ואוסאמה בן לאדן.

המדינה האסלאמית לעומת זאת, משחקת על שני המגרשים. מצד אחד מגייסת תומכים ולוחמים מבחוץ ומקבלת לשירותה ארגונים שונים (אחד מהם, ככל הנראה, פוצץ את מטוס הנוסעים הרוסי בסיני), ומצד שני (בדומה לחמאס ברצועת עזה) כשמה כן היא – מדינה דה-פקטו. היכולת שהפגינה באחרונה להוציא לפועל פיגועי נקמה קשים כנגד יריביה, ויהיו אלה החזבאללה בביירות, רוסיה התומכת באסד והקואליציה האירופית-אמריקנית, היא מרשימה ומשלבת טרור מונחה מדינה עם נחישות של ג'יהאד עולמי, בדומה לאלו שביצעו במהלך השנים סוריה ואיראן במטרה להגיב על תקיפות של ישראל. אולם יכולות אלו רתומות לרעיון שונה מאוד מאלו שבשמם פועלות מדינות אחרות.

התגובה של העולם, וצרפת

כפי שקורה לרוב משפוקדים פיגועים מסוג זה את אירופה (צרפת סבלה מהם יותר מאחרות), קמים אלו הרואים בהם קריאת השכמה לאירופה בטרם יהיה מאוחר מדי. אלה, שבדרך כלל נוטים לצדקנות (שלא לומר שמחה לאיד), משוכנעים שעתה יבינו האירופאים את מצבן של מדינות אחרות דוגמת ארצות הברית וישראל הנלחמות בטרור זמן רב, ונאלצות (תוך ספיגת גינוי מצד האירופאים) לוותר במהלך הלחימה על חלק מערכי היסוד שלהן.

לוחמי חי"ר צרפתים במאלי, ינואר 2013.

קריאות אלו אינן במקומן. צרפת אינה מדינה פציפיסטית. שירותי המודיעין הצרפתים נחשבים למיומנים מאוד ויחידת העילית ללוחמה בטרור, GIGN, נחשבת לאחת המקצועיות בעולם. כשצרפת רואה צורך חיוני להפעלת כוח צבאי בשל פגיעה בביטחונה או באינטרסים שלה היא עושה כן. אלו הממשיכים לראות בה אומה שנסוגה מאלג'יר ונכבשה במלחמת העולם השנייה שוכחים שרק לפני כשנתיים שיגרה צרפת כוחות משלוח למבצע סרוואל כנגד מורדים איסלמיסטים שהשתלטו על צפון מאלי. מבצע זה, שנמשך כשבעה חודשים, כלל לחימה עזה והסתיים בהצלחה.

על אף זאת, ולמרות מספר ההרוגים הגבוה, אין בפיגועים האחרונים מסה קריטית שתביא לפתיחת מערכה משולבת בדומה לזאת שניהלה קואליציה בהובלת ארצות הברית באפגניסטן לאחר מתקפת הטרור ב-11.09.2001. אולם בעוד שבארצות הברית מתחילים לשקול ברצינות פריסת כוחות קרקעיים בעיראק כנגד המדינה האסלאמית, הרי שבאירופה ישנה תמיכה חזקה במדיניות קבלת הפליטים מסוריה (מהם עשויים לצמוח מפגעים נוספים) ובצורך להימנע מעימותים מיותרים.

סביר יותר שצרפת תגביר את מאמצי השיטור והמודיעין שיכללו פיקוח הדוק יותר על ההגירה, הגבולות (ובכלל זה אבטחת נמלי התעופה ומתקנים אסטרטגיים) ואת החדירה לפרטיות אזרחיה בשם הצורך להבטיח את שלומם. השאלה עד כמה בשם הביטחון מותר להפר את פרטיות של אזרח או אדם היא שאלה שכאמור מוכרת לישראלים ולאמריקנים זמן רב (מישהו אמר סנודן). כבר היה מי שאמר שהפגיעה החמורה ביותר שפגע הג'יהאד העולמי במערב היתה בכך שחייב אותו לנטוש ערכים, חירויות וכללי יסוד שבהם דגל (חופש הפרט, אם להזכיר רק אחד שנפגע אנושות) בכדי להילחם בו בהצלחה.

רמי הויברגר כיואב טוקר.

כשצריך להעריך מה תעשה צרפת אל מול האיום המתגבר מצד המדינה האסלאמית נראה כי מבחינת הפעלת כוח צבאי לא יהיה שינוי מהותי. המערכון הישן של החמישייה הקאמרית נכון גם כאן. כדברי רמי הויברגר, על אף האסון שפקד את צרפת, בביסטרו של פרנסואה הקצפת מתוקה כתמיד.

שובו של התמרון היבשתי?\ מאת גל פרל פינקל

מאז 2010 נמנע ממשל אובמה מהפעלת כוחות קרקעיים בלחימה. עתה, בלחימה כנגד המדינה האסלאמית נראה כי הממשל שוקל ברצינות שינוי במדיניות. 

רב-סמל ג'ושוע ויילר מכוח דלתא שנהרג בפעולה בעיראק.

באחרונה פשטו כוחות מיוחדים כורדים ואמריקנים על מבנה בעיראק שבשליטת אנשי המדינה האסלאמית בו הוחזקו כשבעים בני-ערובה שעמדו להיות מוצאים להורג. בפשיטה לקחו חלק, לצד הכוח הכורדי, גם לוחמים מיחידת העילית של הצבא האמריקני, כוח דלתא. הכוח הפתיע את החוטפים והשלים את משימתו בשלמות. במהלך חילופי האש נהרג רב-סמל ג'ושוע ויילר, איש הכוחות המיוחדים. בפשיטה קודמת, במאי השנה, על הכפר אל-עמר שבמזרח בסוריה, הרגו לוחמי כוח דלתא את אבו-סיאף, בכיר בארגון המדינה האסלאמית, ומספר פעילים נוספים בארגון. לאחר קרב קצר התפנה הכוח באמצעות המסוקים בהם הגיע, ושב לבסיסו בעיראק.

נחתים אמריקנים בלחימה במרג'ה, 2010.

מבצעים אלו הם המשך ישיר של מדיניות הנשיא אובמה להפעלת כוח. מדיניות שגיבש לאחר שב-2010 יזם הפיקוד האמריקני באפגניסטן, בתמיכת הנשיא, את מבצע מושתראק – מתקפה רחבת היקף כנגד העיר מרג'ה שבמחוז הלמנד. 15,000 חיילים ובהם כ-4,500 נחתים אמריקנים (מארינס) תקפו את כוחות הטליבאן. המבצע נמשך כשבועיים ומטרותיו, הסגת כוחות הטליבאן מן העיר וחיזוק סמכות כוחות הביטחון האפגניים באזור (בשל כוונת ארצות הברית, ברק להסיג את כוחותיה מן המדינה), הושגו. אולם בסך הכל היתה זו השנה הקשה ביותר בלחימה באפגניסטן ונהרגו בה למעלה מ-500 חיילים אמריקנים (60 מהם במבצע במרג'ה). מאז, נראה כי ממשל אובמה דוגל בתקיפות כירורגיות באמצעות מל"טים ומבצעים מיוחדים על חשבון הפעלת כוחות גדולים ונמנע ככל שרק ניתן מהפעלת כוחות קרקעיים בהיקף נרחב.

צוות 6 של הקומנדו הימי בתרגיל השתלטות בקמפ סלבי, מיסיסיפי.

זולת פעולות כוח דלתא ניתן למנות גם את מבצע חנית נפטון בפקיסטן, במהלכו הרגו לוחמי "אריות הים" את אוסאמה בן-לאדן, מנהיג אל-קאעדה; חילוץ בני ערובה מסומליה; וסיכולים ממוקדים באמצעות כלי-טיס בתימן (ובכלל זה חיסול אנואר אל-עאוולקי, בכיר באל-קאעדה ואזרח אמריקני). אשר לסוריה, על פי מספר פרסומים פעלו כוחות אמריקנים במדינה למן 2003, כחלק מן המאבק בפעילי אל-קאעדה שנמלטו לשם מעיראק, אולם אלו בוצעו תחת מעטה החשאיות המאפיין מבצעים מיוחדים.

סימנים של שינוי

בספטמבר האחרון נכנס גנרל חיל הנחתים ג'וזף דנפורד לתפקידו כיושב ראש המטות המשולבים. בניגוד לשני קודמיו בתפקיד השלים דנפורד מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים. בין היתר הוא בוגר קורס הריינג'רס של צבא היבשה ופיקד על צוות קרב חטיבתי במלחמת עיראק. מינויו עשוי לסמן את שובו של התמרון היבשתי למערכה כנגד המדינה האסלאמית.

גנרל דנפורד, השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים.

ניצנים לכך ניתן למצוא בעדותו האחרונה בפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט בה אמר דנפורד כי בהחלט ייתכן וארה"ב תשלח כוחות קרקעיים שיילחמו לצד החיילים העיראקים מול לוחמי המדינה האסלאמית. מנגד ציין כי ימליץ על המהלך רק במידה והדבר יביא ל"השפעה אסטרטגית" על המערכה כנגד כוחות דאע"ש בעיראק. המשיך את הקו הזה שר ההגנה קרטר שהצהיר בפני הסנאט על עליית מדרגה בפעילות הכוחות המזויינים של ארה"ב כנגד המדינה האסלאמית. על-פי דובר הבית הלבן כ-50 לוחמי כוחות מיוחדים יישלחו לסייע לכוחות המורדים הלוחמים נגד דאע"ש. אלו יתאמו את המאמצים בין הכוחות המקומיים והקואליציה בראשות ארה"ב במלחמה נגד דאע"ש. בנוסף מתוכנן תגבור של הכוח האווירי האמריקני הפועל מאינצ'רליק שבטורקיה.

ההיסוס בקרב הפיקוד הבכיר בארצות הברית מובן שכן במלחמות מן הסוג הזה אין פתרונות קסם. שליחת כוח מתמרן גדול עשויה להביא להישגים בשדה הקרב שכן הדבר יהווה משקל נגד לכוחות דאע"ש בעיראק. אולם התמרון, כפי שהוכח גם במבצע "צוק איתן" הוא רק ההתחלה. הכוחות, מרגע שיוכנסו ללחימה, הופכים פגיעים למטענים, אש צלפים, טילי נ"ט ומרגמות. כל אותם איומים שהכירו הנחתים ואנשי צבא היבשה שלחמו במלחמות עיראק ואפגניסטן. מנגד, כפי שאמר פעם אלוף בצה"ל, אי אפשר לראות את הסרט מבלי לשלם על כרטיס.

חיל השריון הסובייטי – מלחמות מוכרעות על הקרקע.

בימי המלחמה הקרה נהגו קצינים בנאט"ו לספר בדיחה שחוקה, המתארת פגישה של שני מפקדי טנקים סובייטים אחרי שכבשו את פאריס לאחר מלחמת העולם השלישית. "דרך אגב," שאל אחד מהם את חברו, "מי ניצח במלחמה האווירית?" מלחמות, רמזה הבדיחה, מוכרעות על הקרקע. היעדר גישה תוקפנית כלפי המדינה האיסלאמית, כפי שיושמה במתקפת הנחתים במרג'ה ב־2010, יביא בהכרח להמשך צמיחתה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "ישראל היום", 08.11.2015)