לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר | מאת גל פרל פינקל

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

"דברים שרואים משם – לא רואים מכאן"\ מאת גל פרל פינקל

הנשיא-הנבחר טראמפ עתיד לגלות את מגבלות הכוח וכי "דברים שרואים משם – לא רואים מכאן". מנגד, כדאי שלא להיצמד לתחזיות אודות כהונתו, שכן הן עלולות להתברר כשגויות. טראמפ בהחלט יכול להפתיע.

גנרל דנפורד, הזהיר מהישענות-יתר על הנחות-עבודה, (צילום: ויקיפדיה).

ביומיים שחלפו מאז הבחירות בארצות הברית, נכתב כבר רבות על משקלם של הסקרים, ההערכות והפרשנויות שקדמו להן. גם הטור הזה נכתב מחדש לאחר שביום שלישי, כשהתחלתי בכתיבתו הוא נפתח בסיכום ניצחונה של קלינטון. בנאום שנשא בחודש שעבר ראש המטות המשולבים, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד, הוא דיבר על משקלן האמיתי של הערכות והנחות-עבודה. דנפורד סיפר לקהל על כוח המשימה "סמית'", גדוד חי"ר ברגימנט ה-21 בצבא האמריקני, שבשעות הראשונות של מלחמת קוריאה היה הכוח הראשון שנתקל בצבא הצפון קוריאני הפולש. במלחמה ההיא, ציין, "לחמנו על הקרקע, במקום ובזמן בתנאים שפשוט לא צפינו, ואני חושב שכולנו יודעים שהתוצאות הראשוניות היו הרסניות. אני רוצה להזכיר לאלו הבטוחים בהערכתם היכן ומתי נלחם את העימות הבא, כי מלחמת קוריאה פרצה מיד לאחר שכמה מטובי האסטרטגים שהיו לנו אי-פעם החליטו להסיט את המשאבים והכוחות דווקא לאירופה". שבע שעות לאחר שכוח המשימה "סמית'" נתקל באויב היו 185 מחייליו פצועים והרוגים. "זה מה שהנחות-עבודה יכולות לעשות", אמר הגנרל, ולכן יש לחזק את מוכנות הכוחות להתפתחויות לא צפויות.

נגד כל הסיכויים והערכות, דונלד טראמפ הוא הנשיא-הנבחר של ארצות הברית, (צילום: ויקיפדיה).

כאמור, הבחירות בארצות הברית מאחורינו. כבר היה מי שאמר ש"הנחת-עבודה היא אם כל חטאת", וכלל זה כוחו יפה גם כאן. במקרה הנ"ל, כל שזה דרש הוא מחיקה של כל שנכתב בטרם בוקרו של יום רביעי וכתיבתו מחדש נוכח מציאות חדשה לגמרי. ישנם מקרים, כפי שתיאר זאת דנפורד (ומוכר היטב גם במקומותינו) שבהם מחיר הנחת-עבודה שגויה הוא כבד בהרבה. בזמן שנותר עד כניסתו לתפקיד יצטרך הנשיא-הנבחר (President-elect) טראמפ ללמוד לעומק שורה ארוכה של תחומים. בשנה האחרונה התמקד בעיקר בקמפיין ובניצחון על יריבתו, עכשיו הדגש יהיה על הרכבת הקבינט, העבודה מול המפלגה (שיחסיו עם חלק ממנהיגיה, פול ראיין למשל, פחות מטובים) ועל עיצוב האסטרטגיה למאה הימים הראשונים לממשלו. "מדד מאה הימים" נחשב באופן מסורתי לכלי שמאפשר להעריך את כהונתו של נשיא בארצות הברית. מקורו של המדד בימי הנשיא פרנקלין רוזוולט, שבמאה הימים הראשונים לממשלו הוציא לפועל את תכנית ה"ניו דיל" לחילוץ המשק מן "השפל הגדול" של שנות השלושים. טראמפ, מיותר לציין, אינו רוזוולט. אבל גם על רייגן, שניצח במלחמה הקרה ובמאה הימים הראשונים לממשלו פתר את משבר בני-הערובה באיראן, מתחו ביקורת דומה בטרם נכנס לתפקיד.

שיעור במגבלות הכוח

בפרק השלישי של הסדרה "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (בגילומו של מרטין שין), נדרש הנשיא הטרי להחליט כיצד להגיב על כך שארגון טרור שפועל בחסות סוריה הפיל מטוס תובלה של חיל האוויר האמריקני. הנשיא הזועם מסרב לקבל את תרחישי התגובה הפרופורציונאליים שמציג לו יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ומשיב כי על העולם לדעת ש"אם תהרגו אמריקני, כל אמריקני, אנו נגיב, לא באמצעות תגובה פרופורציונאלית, אלא באמצעות הרס מוחלט". יתרה מכך, דרש הנשיא בסדרה כי האדמירל והמטות המשולבים יקדישו את השעה הקרובה לגיבוש תרחיש תגובה שלא יגרום לו להרגיש שהוא מקצץ בדמי הכיס של מישהו. סביר שעם היבחרו של טראמפ ביום רביעי, נזכרו כמה אנשים בסצינה הזו ודמיינו שכך, פחות או יותר (לטראמפ חסרה הג'נטלמניות והממלכתיות שהפגין שין בסדרה), תראה ישיבת המטכ"ל הראשונה בראשות טראמפ.

ברטלט עם המטות המשולבים בחדר-המצב בסדרה "הבית הלבן", (צילום: youtube).

הקטע הנ"ל תפס תאוצה ברשתות החברתיות בימי מבצע "צוק איתן". ארגוני הסברה, לרוב מן הצד הימני של המפה, הציגו אותו כהסבר לכך שאין שום הגיון לתקיפות המידתיות של צה"ל ברצועה. דווקא המשך הפרק ראוי לתשומת לב. אז מוצע לנשיא תרחיש הכולל תקיפה אווירית נרחבת על תשתיות קריטיות בסוריה שעשויה לגרום למשבר הומניטרי, והוא מבין, למרות אובדן החיים הטרגי, שאין ביכולתו "לגזור עונש בשווי 5,000 דולרים על פשע ששוויו 50 דולר". למעשה, בקטע הנ"ל ניסה יוצר הסדרה והתסריטאי שלה, ארון סורקין, ללמד את הצופים שיעור במגבלות הכוח. גם מעצמת-העל היחידה בעולם אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, או ליתר דיוק על רוחו של נשיאה.

חיילי האוגדה המוטסת ה-82 בתרגיל מוצנח, (צילום: חיל האוויר האמריקני).

"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו גנרל קולין פאואל כיו"ר המטות המשולבים, והדברים עמדו לנגד עיניו של הנשיא אובמה במשך כל כהונתו. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית לימדו אותו שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאע"ש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת ומדממת, מן הסוג שהנחתים ואנשי צבא היבשה לחמו במערכות בעיראק ואפגניסטן. כחלופה אישר הנשיא פעולות מיוחדות ותקיפות מן האוויר בכמות חסרת-תקדים. בתחילת החודש פורסם כי צבא ארצות הברית שולח את צוות-הקרב החטיבתי ה-2 שבאוגדה המוטסת ה-82 לעיראק בכדי להחליף שם צוות קרב-חטיבתי מהאוגדה המוטסת ה-101. צוות-הקרב, שמונה 1,700 צנחנים מאחת האוגדות הקשוחות והמובחרות בעולם, ימשיך במשימת האימון, ההדרכה והתמיכה בצבא העיראקי כנגד דאעש, אך לא ייקח חלק פעיל בלחימה. לעומתם, במוסול לוחמים כמאה חיילים מן הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית ומצוותי פקחי הטיסה הקרביים של חיל האוויר (יחידת המבצעים המיוחדים של החיל), האמונים על הכוונת התקיפות המדויקות מן האוויר. סביר שגם בימיו של טראמפ כנשיא היקף ה"מגפיים על הקרקע" שהאמריקנים מוכנים להשקיע שם לא ישתנה.

משנה מקום משנה עמדה

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

יועצו הקרוב של טראמפ בנושא הביטחוני הוא הגנרל מייקל פלין, הנחשב למועמד בולט לתפקיד שר ההגנה, או לחלופין היועץ לביטחון לאומי. פלין, יליד רוד איילנד, התגייס כקצין לצבא ארצות הברית במסגרת העתודה האקדמית. הוא התנדב לצנחנים אך את עיקר שירותו עשה כקצין מודיעין בכוחות המוטסים ובפיקוד המבצעים המיוחדים. פלין קורא כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה, ונחשב למי שממליץ להימנע מעימות עם רוסיה בנוגע למזרח אירופה. בתפקידו האחרון שימש כראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA). ב-2013, שנה לפני שפרש לגמלאות, ערכה הסוכנות בראשותו סמינר לציון שלושים שנים למבצע "זעם דחוף", הפלישה האמריקנית לגרנדה ב-83'. פלין, שלחם במבצע כמפקד מחלקה באוגדה המוטסת ה-82, סיפר אז כי היתה זו הפעם הראשונה בה היה עד למותם של חיילים אמריקניים בשדה הקרב, ואמר כי בסוכנות מבינים את החשיבות שב"להיות מוכנים לבלתי-נודע". גם הוא, כמו טראמפ, עשוי לגלות שהרוסים, כפי שהזהיר באחרונה הגנרל מארק מילי, משחקים משחק משלהם ושאין בכוונתם להגיע לשיתוף פעולה עם האמריקנים, כי אם לחתור תחתם.

בעוד פחות משלושה חודשים ייכנס דונלד טראמפ לתפקידו כמפקד העליון של הצבא החזק בעולם. לא יהיו לו מאה ימי חסד, ולא בטוח שאפילו כמה שעות בטרם יידרש להיכנס לחדר-המצב שבו יישבו יו"ר המטות המשולבים דנפורד, מפקד צבא היבשה מילי וכנראה גם מייקל פלין, ולהחליט כיצד על ארצות הברית להגיב לאירוע נתון. הוא עתיד ללמוד שם שיעור קשה במגבלות הכוח, וכי הנוף שרואים מהכיסא של המועמד לנשיאות שונה מאוד מזה שנשקף מהמשרד שבשדרות פנסילבניה 1600. בעונתה החמישית של "הבית הלבן", בשל משבר חוקתי, נכנס לנעלי הנשיא יו"ר בית-הנבחרים, רפובליקני שמרן וניצי (אותו מגלם ג'ון גודמן), שמתגלה, להפתעת הדמויות והצופים, כאסטרטג זהיר, מדוד ומוכשר. בהחלט יכול להיות שכך יקרה גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.11.2016)

פריז בוערת, מה הלאה?\ מאת גל פרל פינקל

הפיגועים בפריז ממחישים את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד דאעש, שמשחק כעת על כל המגרש, גם ארגון ג'יהאד עולמי וגם מדינה דה-פקטו.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים בפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

סדרת הפיגועים בפריז בסוף השבוע המחישה למדינות המערב את ההכרח בעליית מדרגה בלחימה כנגד המדינה האסלאמית. כדרכן של בעיות אחרות במזרח התיכון שהוזנחו בידי המעצמות בהיותן בשלב ראשוני רק כדי לשוב חזקות ומורכבות יותר בהמשך, גם זו הידפקה (שלא לומר פוצצה את הדלת) על שערי אירופה.

הסכנה שבחיפזון למסגר את האירועים

הגנרל נגאטה, טוען שדאעש הוא קודם כל רעיון.

במאמר שפרסם במגזין "אטלנטיק" ציטט גריים ווד את גנרל מייקל נגאטה, יוצא הכוחות המיוחדים של הצבא ("הכומתות הירוקות") שלחם בשעתו במוגדישו, בעיראק ובאפגניסטן, שאמר כי דאעש הוא קודם כל רעיון ולא יישות מדינתית ארגונית. למעשה, אמר נגאטה, ש"אנו אפילו לא מבינים אותו". זוהי אבחנה מעניינת מצד מי שעד לאחרונה שירת כמפקד המבצעים המיוחדים בפיקוד המרכז האמריקני. העובדה שהגנרל המנוסה התעקש שלא להצמיד את הלייבלים המוכרים לתופעה מעידה על חשיבה מקורית אבל בעיקר על רצון להימנע מטעויות בתפיסה.

בכלל, זוהי נטייה אנושית טבעית למסגר תופעות תחת קטגוריות מוכרות. הדבר מפשט לנו את החיים. אדם נתקל במשהו שהוא לא מבין ועד מהרה הוא ממיין אותו תחת קטגוריה מוכרת. זוהי הלוגיקה שמביאה לוויכוח האם גל טרור פלסטיני הוא למעשה אינתיפאדה. אם כן, ישנו סדר בעולם. אינתיפאדה היא בעיה מוכרת ויש לה פתרונות, טובים יותר טובים פחות, אבל פתרונות.

חיל האוויר הצרפתי תוקף מטרות של דאעש בתגובה לפיגועים בפריז.

אם לא, זוהי בעיה חמורה. כי אז לא ברור לו, לאותו אדם, מה בעצם עושים אל מול תופעה חדשה. בדרך כלל הוא נופל לפח שניתן לכנות כ"עוד מאותו הדבר" ובוחר בשיטת המתאימה להתמודדות עם תופעה מקבילה, שכבר מוכרת לו, אבל אינה זהה. דוגמה לגישה זו ניתן לראות בפעולת התגמול המיידית שביצעה צרפת – סדרת התקיפות האוויריות ה"מאסיביות" שביצע חיל האוויר הצרפתי כנגד בירת המדינה האסלאמית א־רקה שבסוריה. זאת למרות שהניסיון לפגוע בדאעש באמצעות מערכה אווירית והפעלת כוחות קרקעיים מקומיים לא צלח עד כה ולא תרם גם לתחושת הרתיעה של הארגון מפני פגיעה במדינות התוקפות אותו גופא.

המדינה האסלאמית משחקת על כל המגרש

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה.

כלל לא בטוח שאופן הלחימה ברעיון שמייצג דאעש זהה לאופן שבו נלחמים באל-קאעדה. עיקר כוחו של זה האחרון היא יכולתו להתרבות, להתחלק לתאי טרור קטנים ובעיקר להימנע מהקמת מרכז כובד בודד. למרות שתי מלחמות שניהלו ארצות הברית ומדינות נוספות כנגדו, הארגון נפגע אנשות בעיקר כתוצאה ממאמץ מודיעיני מתמשך שתורגם לשורת מבצעי סיכול ממוקדים, בהם נהרגו בין היתר אבו מוסעב א-זרקאווי ואוסאמה בן לאדן.

המדינה האסלאמית לעומת זאת, משחקת על שני המגרשים. מצד אחד מגייסת תומכים ולוחמים מבחוץ ומקבלת לשירותה ארגונים שונים (אחד מהם, ככל הנראה, פוצץ את מטוס הנוסעים הרוסי בסיני), ומצד שני (בדומה לחמאס ברצועת עזה) כשמה כן היא – מדינה דה-פקטו. היכולת שהפגינה באחרונה להוציא לפועל פיגועי נקמה קשים כנגד יריביה, ויהיו אלה החזבאללה בביירות, רוסיה התומכת באסד והקואליציה האירופית-אמריקנית, היא מרשימה ומשלבת טרור מונחה מדינה עם נחישות של ג'יהאד עולמי, בדומה לאלו שביצעו במהלך השנים סוריה ואיראן במטרה להגיב על תקיפות של ישראל. אולם יכולות אלו רתומות לרעיון שונה מאוד מאלו שבשמם פועלות מדינות אחרות.

התגובה של העולם, וצרפת

כפי שקורה לרוב משפוקדים פיגועים מסוג זה את אירופה (צרפת סבלה מהם יותר מאחרות), קמים אלו הרואים בהם קריאת השכמה לאירופה בטרם יהיה מאוחר מדי. אלה, שבדרך כלל נוטים לצדקנות (שלא לומר שמחה לאיד), משוכנעים שעתה יבינו האירופאים את מצבן של מדינות אחרות דוגמת ארצות הברית וישראל הנלחמות בטרור זמן רב, ונאלצות (תוך ספיגת גינוי מצד האירופאים) לוותר במהלך הלחימה על חלק מערכי היסוד שלהן.

לוחמי חי"ר צרפתים במאלי, ינואר 2013.

קריאות אלו אינן במקומן. צרפת אינה מדינה פציפיסטית. שירותי המודיעין הצרפתים נחשבים למיומנים מאוד ויחידת העילית ללוחמה בטרור, GIGN, נחשבת לאחת המקצועיות בעולם. כשצרפת רואה צורך חיוני להפעלת כוח צבאי בשל פגיעה בביטחונה או באינטרסים שלה היא עושה כן. אלו הממשיכים לראות בה אומה שנסוגה מאלג'יר ונכבשה במלחמת העולם השנייה שוכחים שרק לפני כשנתיים שיגרה צרפת כוחות משלוח למבצע סרוואל כנגד מורדים איסלמיסטים שהשתלטו על צפון מאלי. מבצע זה, שנמשך כשבעה חודשים, כלל לחימה עזה והסתיים בהצלחה.

על אף זאת, ולמרות מספר ההרוגים הגבוה, אין בפיגועים האחרונים מסה קריטית שתביא לפתיחת מערכה משולבת בדומה לזאת שניהלה קואליציה בהובלת ארצות הברית באפגניסטן לאחר מתקפת הטרור ב-11.09.2001. אולם בעוד שבארצות הברית מתחילים לשקול ברצינות פריסת כוחות קרקעיים בעיראק כנגד המדינה האסלאמית, הרי שבאירופה ישנה תמיכה חזקה במדיניות קבלת הפליטים מסוריה (מהם עשויים לצמוח מפגעים נוספים) ובצורך להימנע מעימותים מיותרים.

סביר יותר שצרפת תגביר את מאמצי השיטור והמודיעין שיכללו פיקוח הדוק יותר על ההגירה, הגבולות (ובכלל זה אבטחת נמלי התעופה ומתקנים אסטרטגיים) ואת החדירה לפרטיות אזרחיה בשם הצורך להבטיח את שלומם. השאלה עד כמה בשם הביטחון מותר להפר את פרטיות של אזרח או אדם היא שאלה שכאמור מוכרת לישראלים ולאמריקנים זמן רב (מישהו אמר סנודן). כבר היה מי שאמר שהפגיעה החמורה ביותר שפגע הג'יהאד העולמי במערב היתה בכך שחייב אותו לנטוש ערכים, חירויות וכללי יסוד שבהם דגל (חופש הפרט, אם להזכיר רק אחד שנפגע אנושות) בכדי להילחם בו בהצלחה.

רמי הויברגר כיואב טוקר.

כשצריך להעריך מה תעשה צרפת אל מול האיום המתגבר מצד המדינה האסלאמית נראה כי מבחינת הפעלת כוח צבאי לא יהיה שינוי מהותי. המערכון הישן של החמישייה הקאמרית נכון גם כאן. כדברי רמי הויברגר, על אף האסון שפקד את צרפת, בביסטרו של פרנסואה הקצפת מתוקה כתמיד.

הכנסת אורחים איראנית\ מאת גל פרל פינקל

ספרו של מארק באודן אודות משבר בני הערובה באיראן ב-79' מציג תמונה קודרת לגבי יכולתה של ארצות הברית להתמודד עם איראן. שם פעלה יחידת העילית האמריקנית כתיאטרון חובבים שנדרש למשימה שהיתה גדולה עליו בכמה מספרים.

הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012.

הספר "אורחיו של האייתולה", (הוצאת מודן, 2012), מאת העיתונאי מארק באודן מתאר את משבר בני הערובה בטהראן (1979-1981). באודן הוא עיתונאי וסופר אמריקני ונחשב לאחד מבכירי הכותבים כיום אודות היחידות המיוחדות של ארצות הברית. מספריו תורגמו לעברית "התרסקות במוגדישו" (שעובד לסרט "בלאק-הוק דאון") ו"בן לאדן – החיסול". באודן יודע לספר סיפור מדויק, עשיר בפרטים, וזאת תוך שמירה על עניין גובר ומבלי להתיש את הקורא.

החוטפים עם אחד מבני ערובה בשגרירות. יתכן כי האדם מימין הינו אחמדינג'אד.

ב-4 בנובמבר 1979, כחלק מן המהפכה האסלאמית באיראן בהובלת האייתוללה ח'ומייני, השתלטו סטודנטים איראנים, ובהם ככל הנראה מחמוד אחמדינז'אד (לימים נשיא איראן), על השגרירות האמריקנית בטהראן ולקחו את אנשיה כבני ערובה. כאשר המו"מ על שחרור בני הערובה הגיע למבוי סתום הורה נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, על הכנת פעולה צבאית לשחרור בני הערובה (שם קוד: מבצע "ציפורן הנשר"). המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור – כוח דלתא ועל מפקדה הקולונל צ'רלס בקווית'.

מחץ הדלתא 1

קולונל צ'ארלי "המחויב"בקווית', אשר הקים את כוח דלתא‏.

בקווית', יליד טקסס, היה יהיר ובטוח בעצמו כפי שרק ג'ון ויין של החיים האמיתיים יכול להיות. הוא החל את שירותו בצבא ארצות הברית בשנת 1952 כקצין בחיל הרגלים, וב-55' התנדב לכוחות המוטסים ושימש כמפקד פלוגה מסייעת בדיוויזיה המוטסת ה-82. בהמשך עבר לכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). במלחמת וייטנאם פיקד בקווית' על "פרויקט דלתא", יחידת מיוחדת שביצעה משימות סיור ומודיעין‏. האופן שבו פעל במבצעי "סרוק והשמד" בשנת 66' בעמק אן-לאו הקנה לו את כינויו 'צ'רלי המחויב'.

"המודיעין דיווח כי בעמק פרוסים שני גדודים צפון-וייטנאמים ולוחמי וייטקונג. עוד ביולי 1965 הזהיר המפקד הקודם של פרויקט דלתא, מייג'ור ארט סטרנג', את המפקד החדש, צ'רלס בקווית', המכונה 'צ'רלי המחויב', "להישאר מחוץ לעמק, מאחר שיש שם מלכודות לציד אדם." זה לא הרתיע את בקווית' מלהחדיר לעמק שלושה צוותים של כוחות מיוחדים. המשימה נכשלה ובקווית' עצמו נפצע במהלך הקרב (הפציעה מתוארת בספר). מתוך 17 הלוחמים שחדרו לעמק שבעה נהרגו ושלושה נפצעו." (עמוד 218)

אחד הלוחמים הראשונים בכוח דלתא באימון "קופי טרור".

הצבא האמריקני באותם ימים לא הפנים די הצורך את איום הטרור הגובר ולא נערך להתמודד מולו. בקווית' ששב מווייטנאם זיהה את הפער. שנים נאבק במטרה להקים את היחידה ונענה בשלילה. במקום זאת נשלח לפורט בראג לשמש כקצין מבצעים. למזלו מספר רב של פיגוע מיקוח שהתרחשו ברחבי העולם כמו גם שורת הצלחות של יחידות שונות ובהן "ההצלחה הישראלית בשחרור בני הערובה באנטבה" (עמוד 113) שינו זאת. לאור הניסיון שצבר שנים קודם לכן כנספח ברגימנט ה-S.A.S הבריטי, מונה בקווית' בשנת 77' למקים היחידה ללוחמה בטרור של צבא ארצות הברית – כוח דלתא.

בקווית' דחף את יחידתו אל המקסימום באמצעות אימונים מפרכים ומורכבים. "דלתא שאבה לתוכה סוג של לוחמים בוגרים, עצמאיים שנבחרו מבין רבים, בשל יכולתם לפעול מחוץ לשרשרת הפיקוד הרגילה. 'המפעילים' כפי שהם כונו, או "שוטרס" [הם לא אהבו את המונח 'קומנדו'], לבשו בגדים אזרחיים, תספורתם גם היא אזרחית, וכאשר לא היו עסוקים במשימה או בתרגיל, היו אחראיים בעצמם על סדר יומם." (עמוד 115) היחידה השיגה מוכנות מבצעית באותו היום ממש בו נלקחו בני הערובה בשגרירות.

מחץ הדלתא 2

מפת הפעולה.

התוכנית המבצעית שגיבשו כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. לאחר שהמסוקים יתודלקו כוח ההשתלטות ינוע באמצעותם לאתר "מדבר 2", בסמוך לטהראן. משם יפשוט הכוח על המתחם ויחלץ את בני הערובה. הכוח יתפנה במסוקים תחת חיפוי מטוסי קרב. הכוח, עד כמה שזה יוצא דופן במקרים אלו, התאמן למשימה במשך כמעט 5 חודשים.

מפקד חיל הנחתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

כבר בדיונים המקדימים הטיל מפקד חיל הנחתים, הגנרל רוברט בארו, "ספק בהיתכנותה של התוכנית" (עמוד 138). בארו, שפיקד על פלוגת נחתים בקוריאה למן הנחיתה באינצ'ון ועד לקרב במאגר צ'ואסין, הבין כי התנאים המקדימים שעל בסיסם ניתן לפעול לא מתקיימים, אולם ראש מטה הצבא ביטל את הסתייגותו. ואכן, המבצע היה מורכב מדי, מותנה במשתנים רבים מדי ובעיקר לא אפוי די צורכו.

ניכר כי מתכנני הפעולה לא הטמיעו את לקחי פשיטת הנפל על מחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, לשחרור שבויי מלחמת וייטנאם. אז התכוננו אנשי הכוח הפושט, "הכומתות הירוקות" בפיקוד קולונל ארתור סיימונס, למשימתם במשך כחצי שנה. בנובמבר 1970 הוסקו הפושטים לקרבת המחנה, הרגו כ-200 חיילים מצבא צפון וייטנאם ונסוגו ללא נפגעים. ההישג לא היה שווה הרבה משום שההכנות לפשיטה נחשפו והשבויים הועברו מן המתחם בטרם הפשיטה. מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה על מחנה השבויים בקאבאנטואן במלחמת העולם השנייה. זו כללה נוהל קרב זריז, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה.

לא צ'אק ולא נוריס

הריסות המסוק במנחת "מדבר 1".

בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1" סופת חול נמוכה ובלתי צפויה (ככה עושים סיור מקדים?) הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם C-130 התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות 6 מסוקים, המשמשים עד ימינו אלה את חיל האוויר האיראני, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 81'.

כרזת הסרט "מחץ הדלתא" משנת 1985, שבוסס בחלקו על אירועי מפשיטה הכושלת.

אף שבאודן מיטיב לתאר היטב את רצף האירועים ואת עולמם של לוחמי היחידות המיוחדות, הרי שממרחק הזמן מצטיירת היחידה כחבורת חובבים בוסרית שטרם הגיעה לבשלות מבצעית. לא בכדי השווה פיטר סקומייקר, מפקד פלגה ביחידה (ולימים מפקד כוח דלתא וראש מטה הצבא), "את הפשיטה לבלט" (עמוד 215). למצער, הפעולה נראתה בעיקר כמו קדימון לסרט "מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס, שסצינת הפתיחה שלו מתארת את שהתרחש במנחת "מדבר 1".

בכל זאת למדו משהו

צוות 6 של הקומנדו הימי בתרגיל השתלטות בקמפ סלבי, מיסיסיפי.

אף שבאודן לא עוסק בהשלכות כישלון הפעולה על הכוחות המיוחדים האמריקניים בספר זה, הרי שבספרו "בן לאדן – החיסול" הוא עוסק בכך לא מעט. האמריקנים, כמו האמריקנים, קיימו לאחר הכישלון תחקיר עומק יסודי. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), הטייסת ה-160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו.

כוח דלתא הפכה במקביל לאחת מיחידות המבצעים המיוחדים הטובות בעולם ואנשיה בלטו לחיוב בקרב מוגדישו ב-93' כמו גם באחרונה בפשיטה בה הרגו בכיר במדינה האיסלמית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר עבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים שינוי מבני משמעותי‏ ועסק בעיקר בזיהוי וסיכול תאי טרור ברחבי העולם. בשנת 2011, במה שניתן לראות כיישום כלל לקחי מבצע "ציפורן הנשר", ביצע צוות 6 של הקומנדו הימי את מבצע "חנית נפטון" – הפשיטה לחיסול אוסאמה בן לאדן.