במהדורה החדשה אין כל חדש, אבל הספר עדיין מרתק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המהדורה העדכנית לספרו המופתי של ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור, "סטלניגרד", שיצאה החודש אינה כוללת בתוכה חידושים גדולים. גם בגרסה החדשה הרוסים (ספוילר) מנצחים בקרב ששינה את פני מלחמת העולם השנייה. זה לא הופך את הקריאה בו לפחות מרתקת. 

מחקר צבאי אקדמי שייבחן את המערכה בסטלינגרד, טען ההיסטוריון הבריטי פרופסור אנטוני ביוור, לא יצלח להבין אותו במלואו ממש כשם את רוסיה עצמה, כמאמר המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין באמצעות השכל. לאחרונה יצאה בעברית מהדורה מעודכנת לספרו המופתי של ביוור, "סטלינגרד" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), המתאר את המערכה המכרעת בעיר שבדרום ברית המועצות (כיום וולגוגרד), מיולי 1942 עד ראשית פברואר 1943. המערכה נחשבת לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט, והיתה אחת הקשות והאכזריות בתולדות המלחמות. שני הצדדים ספגו כשני מיליון אבדות. המערכה, לצד הקרב הימי במידוויי והמערכה כנגד רומל באל-עלמיין, הפכה את תמונה המלחמה על-פיה ולאחריה לא יכול היה היטלר לממש את חזונו. הכרעתו בנחיתה בנורמנדי במערב ובמבצע "בגרטיון" במזרח היתה רק עניין של זמן.

המהדורה החדשה לספרו של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

הפלישה הגרמנית לרוסיה, "מבצע ברברוסה", נחשבת למתקפת פתע. "הוורמאכט לא ניסה כלל להצניע את הכנותיו, אבל דומה שחוסר הסודיות רק חיזק את הרעיון שקנה שביתה בדעתו הנפתלת של סטלין, כי כל זה אינו אלא חלק מתוכניתו של אדולף היטלר לחלץ ממנו ויתורים רבים יותר" (עמוד 25). המשפט הזה, שמופיע באחד העמודים הראשונים של הספר, נשמע כמו תיאור שמתאים גם לתקיפה בפרל הארבור, למערכה בארדנים וגם, ברמה יותר מקומית, למתקפת הפתע המצרית-סורית ביום הכיפורים. 

במערכה ברוסיה הלוגיסטיקה היתה גורם מכריע

המבצע, כאמור, החל ביוני 1941. בתחילה עברו כוחותיו של היטלר דרך הצבא האדום כמו סכין חמה בחמאה. לאור הטיהורים שביצע בשעתו סטלין בצבא האדום, לא היו מפקדיו ערוכים להתמודד עם גייסות הפנצרים (שריון) של הוורמאכט והלופטוואפה (חיל אוויר) הגרמנים. אולם, עד מהרה התברר לצבא הגרמני הקושי האמיתי: "במערכות קצרות־הימים בפולין, בסקנדינביה, בצרפת ובבלקנים, האספקה היתה לפעמים בעיה קשה, אך מעולם לא היה אפשר לתארהּ כבעיה חסרת פתרון. בברית המועצות, לעומת זאת, היתה הלוגיסטיקה גורם מכריע לא פחות מעוצמת האש, מכוח האדם, מהניידות ומהמוראל" (עמוד 50). המכשול הקשה מכולם היה מזג האוויר, "גנרל חורף" הידוע לשמצה. "עונת הגשמים והבוץ, הרַספּוּטִיצָה, החלה לפני אמצע אוקטובר. משאיות האספקה הגרמניות לא הצליחו לעבור, ולכן הפקיעו הגרמנים עגלות איכרים רתומות לסוס יחיד" (עמוד 52). בחלק מהמקומות, שימשו גופות חיילים סובייטיים כ"קרשים" לשיפור עבירות הדרכים. 

הלחימה הפכה להתגוששות בין שני המנהיגים, היטלר וסטלין, אך גם בין שני מפקדי הארמיות שלחמו על השליטה בעיר, פרידריך פון פאולוס הגרמני ווסילי צ'ויקוב הרוסי. פון פאולוס לא קנה לעצמו שם כקצין קרבי נועז, אלא כקצין מטה. במלחמת העולם הראשונה, "כמפקד פלוגה בחטיבת החי"ר 13 היה פאולוס גבה הקומה והדקדקן קצין כשיר, אבל לא מבריק, בהשוואה לארווין רומל, מפקד פלוגת המקלענים של החטיבה. בניגוד לרומל, מנהיג איתן שהיה מוכן להתעלם מהממונים עליו" (עמוד 66), פאולוס רחש כבוד מופרז לשרשרת הפיקוד. התכונה הזו תשפיע על ההחלטות שיקבל במערכה בסטלינגרד ובעיקר על סירובו לסגת ללא אישור מהדרג הממונה, גם כשאבדה כל תקווה לניצחון.

בצבא האדום לעומת זאת, החלו לבלוט גנרלים מסוג שונה ותוקפני יותר, שנתנו "פייט" קשה יותר לוורמאכט, לאחר סדרת המפלות בראשית המלחמה. בסדרה של עימותים מול היפנים בגבול מנצ'וריה ששיאם "בקרב חַלחִין גוֹל באוגוסט 1939, התגלה מה יכול להשיג מפקד צעיר ותוקפני – במקרה זה, גנרל גאורגי ז'וּקוֹב" (עמוד 42). שנתיים לאחר מכן מינה אותו סטלין לרמטכ"ל. הוא בתורו קידם שורה של קצינים לתפקידי מפתח. "גנרל וסילי איבנוביץ' צ'ויקוֹב, שנעשה כעבור זמן קצר מפקד הארמיה בסטלינגרד, היה אחד הקשוחים ביותר מבני הדור החדש הזה" (עמוד 97). צ'ויקוב שעשה את עיקר שירותו בחיל הרגלים היה בדיוק האיש המתאים לפקד על הלחימה הנואשת בעיר. "היתה רק דרך אחת להחזיק מעמד. הם היו חייבים לשלם בחיי אדם. "זמן הוא דם", כפי שניסח זאת צ'ויקוב לאחר זמן בבהירות אכזרית" (עמוד 128).

קרב אגרוף בין ארמיות

משמאל: הצלף וסילי זייצב במהלך קרב סטלינגרד, דצמבר 1942, (מקור: ויקפדיה).

מן הספר עולה כי במהלך המערכה עלתה חשיבותם של הצלפים בשדה הקרב. הצלפים הפכו נערצים וכל אחד מהם שהשיג ארבעים הריגות, עוטר על גבורתו. "הצלף המפורסם מכול, אם כי לא בעל מספר הקטילות הגבוה ביותר, היה וסילי זייצב מדיביזיית הרובאים 284 של אל"ם בטיוק, שבמהלך חגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר העלה את מספר הריגותיו ל-149 גרמנים" (עמוד 190). הישגיו של זייצב נחשבו ליוצאים מן הכלל והוא אף הפך למדריך צלפים. "לטענתם של כמה מקורות סובייטיים, הגרמנים הזעיקו את מפקד בית הספר לצלפים שלהם כדי לצוד את זייצב, אבל זייצב הערים עליו. נראה שזייצב, אחרי כמה ימי ציד, הבחין במחבואו של האיש מתחת ליריעת ברזל גלי וירה בו למוות. הכוונת הטלסקופית של רובהו של אותו גרמני, שנאמר עליה כי היא שללו היקר ביותר של זייצב, עדיין מוצגת לראווה במוזיאון כוחות הצבא במוסקבה" (עמוד 191). אך בניגוד לשאר מעלליו של זייצב, שבעבורם זכה בעיטורים רבים ובראשם בעיטור "גיבור ברית-המועצות", הסיפור הזה נותר בגדר תעמולה סובייטית לא-מבוססת. זייצב עצמו הוסיף לשרת במלחמה ונפצע כמפקד פלוגה בחזית אוקראינה. על סיפורו נעשה סרט אמריקני-בריטי בשם "אויב בשער" (2001), בו גילם את דמותו השחקן ג'וד לאו. 

סיפור נוסף, הפעם אמיתי לגמרי, שממחיש את אכזריות הלחימה בשטח העירוני, נוגע לבניין שזכה לימים לכינוי "בית פבלוב", על שם האיש שפיקד על הגנתו לאחר שנכבש בידי הצבא האדום. "בסוף ספטמבר תפסה מחלקה מחטיבת הגווארדיה 42 בניין של ארבע קומות הנשקף על כיכר, כ-300 מטרים מראש המתלול היורד אל הנהר. המ"מ, סגן אָפָנָסיֶיב, התעוור בשלב מוקדם של הקרב, וסמל המחלקה פבלוב תפס את הפיקוד. הם מצאו כמה אזרחים במרתף, שנשארו שם במשך כל הלחימה. אחת מהם, מריה אוּליָאנוֹבָה, נטלה חלק פעיל בהגנה. אנשיו של פבלוב ניפצו קירות של מרתפים כדי לשפר את התקשורת ביניהם וחצבו חורים בקירות כעמדות ירי למקלעיהם ולרובי הנ"ט ארוכי הקנה שלהם. כל אימת שהופיעו פנצרים הסתלקו אנשי פבלוב, אם למרתף ואם לקומה העליונה, ומשם העסיקו את הטנקים מטווחים קצרים. צוותי הפנצרים לא יכלו להגביה את תותחיהם במידה הדרושה להשיב אש בחימוש העיקרי שלהם" (עמוד 186). הקרב על הגנת הבניין ארך 58 ימים ולפבלוב, לימים חבר בפרלמנט הסובייטי, הוענק עיטור "גיבור ברית-המועצות"

גנרל חורף ניצח גם הפעם

כוח סובייטי בלחימה בעיר סטלינגרד, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה בסטלינגרד החלה ביולי, אולם בנובמבר כבר היה ברור כי הזמן משחק לרעת הגרמנים. כוחות רעננים של הצבא האדום, ארמיות שריון ורגלים, הצליחו לכתר את הארמיה השישית ב"קֶסֶל", המרחב שבו החזיקה. בתמרון שהזכיר את המהלך שביצע חניבעל בקרב קאנה הצליחו הגנרלים ז'וקוב, צ'ויקוב (שכוחותיו שימשו כסדן) ורוקוסובסקי להדק את הכיתור סביב הארמיה השישית הלכודה, שנותרה מנותקת ומחויבת לדרישת היטלר להילחם עד הכדור האחרון. קשה להישאר אדיש לסיפור השליחות חסרת התוחלת אליה יצא אז סרן וינריך בֶּר, קצין שריון מצטיין, שנשלח עלי-ידי הגנרל פאולוס אל היטלר, במטרה לשכנעו להתיר לכוחות הגרמנים להיכנע. פאולוס קיווה שבר במדי הפנצר ו"עם צלב האבירים יעשו בוודאי את הרושם הדרוש על הפיהרר" (עמוד 305), ושהוא יצליח לחדור את מחסום ההכחשה שבנה. בר, שהוכיח כי אומץ לבו אינו שמור רק לשדה הקרב, התעקש למסור את הדין וחשבון שלו בפני היטלר חרף התנגדות קציני המטה שלו, וגילה שהוא "איבד מגע עם המציאות. הוא חי בעולם פנטזיה של מפות ודגלונים" (עמוד 307). 

הספר יצא לאור בעברית לפני כעשרים שנים וזכה לביקורות מהללות, על שום יכולתו של מחברו להנגיש לקורא את מהלכי הקרבות, דיוני המטה, סיפורי הגבורה, קשיי מזג האוויר, הרעב, הקור וחוסר התוחלת שאפף את אחת המערכות העקובות מדם בהיסטוריה האנושיתהמהדורה החדשה אינה מציעה חידושים גדולים. הצנזורה והסגירות של השלטון ברוסיה מונעים חשיפה משמעותית של מסמכים ועדויות שישפכו אור חדש על האירועים. צריך גם לומר ביושר, ברבות השנים התוצאה נותרה בעינה (ספוילר: הרוסים ניצחו). למרות זאת הוצאה מחודשת של ספר המופת של ביוור, שאזל לא מכבר מן המדפים היא בשורה טובה. הסיפור, שמשלב בין עבודת מחקר היסטורית מעולה ודרמת מתח ומלחמה מרתקת, ממחיש עד כמה אכזרית היתה המלחמה הנוראה בתולדות האנושות ועד כמה היה תלוי גורל העולם החופשי (והפחות חופשי) על בלימה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.01.2019) 

 

מודעות פרסומת

מלחמות שקורות בחורף \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה הקשה שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה, "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור (הוצאת ידיעות ספרים, 2017). הספר מביא תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב-אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

המינגוויי, משמאל, עם כוחות רגימנט הרגלים ה-22 בקרב ביער הירטגן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות-הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן-שוק" ויער הירטגן, בהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמוד 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הג'נרל ג'ורג' פטון ניהל פלירט עם מרלנה דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות-הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיביזיה המוטסת 82, מייג'ר-ג'נרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמוד 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

לגרמנים היו תכניות אחרות

ספרו הטוב היותר עד כה של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות-הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות-הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמוד 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות-הברית (SHAEF) פקפקו הג'נרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מאולטרה, שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על-ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלֶצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמוד 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, בפיקוד הג'נרל מודל, שכללה שתי ארמיות פַּנצֶר (שריון) ולצידן ארמיית רגלים. ב-16 בדצמבר 1944, ב-05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמנים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

בלי פאניקה

גנרל אייזנהאואר עם צנחני הדיביזיה המוטסת ה-101 בתדריך לפני הצניחה בנורמנדי, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הג'נרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל-רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות-הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמוד 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו-82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיביזיה המוטסת ה-101 השתלטה על בסטון ב-20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על-ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הג'נרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיביזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיביזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמוד 204). ההומור שחור היה, אולי, התרופה הטובה ביותר שהיתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הג'נרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיביזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה נסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמוד 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שווייצרית. "סרן ריצ'רד וִינטֶרס, סמג"ד 2 מחטיבה 506, אפילו ראה ליד פואה חייל גרמני ששלשל את מכנסיו כדי להתפנות מאחורי עמדת הפיקוד של גדודו" (עמוד 221). וינטרס, קצין צנחנים שהתפרסם כמפקד פלוגת ה' (Easy) שהונצחה בספרו של סטיבן אמברוז ובמיני-סדרה "אחים לנשק", שבה אותו מיד. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות-הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו, ראה בבסטון מהדורה מערב-אירופאית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

הפתעות והטעיות

מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, גנרל מק'אוליף (משמאל) וראש המטה שלו, קולונל קינארד, לאחר הניצחון בבסטון, (מקור: ויקפידיה).

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, הג'נרל טיילור, לארצות-הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל "Nuts". כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל "המפקד הגרמני" הלא-מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמוד 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ-150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים "מכופתרים" באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמוד 264). ב-27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של ג'נרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים, ובהם וינטרס, להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הימור שכשל

חיילי חי"ר אמריקניים בארוחה בחזית, הארדנים ינואר 1945, (מקור: ויקפדיה).

הגרמנים ספגו כ-80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות-הברית. אף שהדיביזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. "כשנודע לרס"ן דיק וינטרס ש-101 עומדת לעבור לאלזס, הוא חשב: "אלוהים בשמים, אין אף אחד אחר בצבא הזה שיסתום את החורים האלה?" לא היה ספק בכך שהדיביזיה זקוקה למנוחה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא," אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה." ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים" (עמוד 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיביזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות-הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמוד 340). המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח לא פחות מאשר ספר היסטוריה. בכישרון מספר-הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה, תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר וההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 28.07.2017)