"סודו של הנצחון בקרב" | מאת גל פרל

ספר המופת "אנשי פאנפילוב" אמנם נכתב אודות גדוד חי"ר בחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה, אך הוא מלא בלקחים שכוחם יפה, ולא בכדי שנותר חלק מנכסי צאן הברזל של מפקדי צה"ל.

• פורסם באתר "מערכות"
• 9 במאי 2023

ספר המופת אנשי פאנפילוב מאת אלכסנדר בק (מהדורת הוצאת מערכות והקיבוץ המאוחד, 1953), אודות לחימת באטאליון (גדוד) רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה בקרבות להגנת מוסקווה, הוא אחד מספרי הצבא החשובים והמשפיעים ביותר. במהלך הספר חנך מפקד הדיוויזיה, גנרל איוואן פאנפילוב, את המג"ד, באורג'ן מומיש־אולי, ושינן לו: "תפקידו העיקרי של המפקד – לחשוב, לחשוב ולחשוב" (עמ' 108). שכן, ציין, "במלחמה קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (עמ' 136).

החניכה של פאנפילוב כללה היבטים של טקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמ' 87), שב הגנרל ושינן לפקודו, שכן ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות, ולא רק של מעשי גבורה ואלתור. מה גם, אמר פאנפילוב, שבמלחמה "יקרה הכול. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמ' 125). דבר נוסף שחיוני לפיקוד על הגדוד, והוא "אכזרי מאוד… אכזרי מאוד: משמעת" (עמ' 64). לכן, תבע המג"ד רבות מאנשיו וקבע כי במהלך האימונים "לחוס – משמע לא לחוס" (עמ' 135).

הספר רווי בסיפורים ובדוגמאות הנוגעים לערכים חשובים בלחימה ובהם: ערך הרעות ואחוות לוחמים, חשיבות דמות המפקד ועוד. חובה על המפקד לדעת, קבע המג"ד מומיש־אולי, "שניהול קרב איננו ניהול האש בלבד, או ניהול תנועת הלוחמים, אלא גם ניהול התודעה" (עמ' 203).

אחד האירועים המכוננים בספר התרחש כשגילה פאנפילוב כי המג"ד נמנע מלתכנן, לצד ההגנה על הקו והצירים, פעילות התקפית. "רע הדבר, חבר מומיש־אולי!" (עמ' 89), נזף אז מפקד הדיוויזיה במפקד הגדוד. "התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמ' 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמ' 94). ואכן, כוח מהגדוד פשט על עמדות הגרמנים, ושב עם תחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד במערכה כולה.

המלחמה היא בית ספרו של המג"ד לא פחות מן השיעורים שלימד אותו פאנפילוב. למשל כלקח מפעילות מבצעית מוצלחת, סיפר, עלו במחשבתו "פתאום המלים, שהמחשבה תרה אחריהן מזמן. מהלומה על גבי התודעה! אותו רגע, כיניתי סוף־סוף בשם – ביני לבין עצמי – את סודו של הקרב, סודו של הנצחון בקרב" (עמ' 164). שכן, לאחר: "שלקתה התודעה, שנשברה הרוח, שוב אפשר לרדוף, להשיג, להרוג" (עמ' 164). עוד למד מומיש־אולי כי: "את חיל הרגלים צריך לנצור, באש ובתמרון, כשאתה מפלס וסולל לו נתיב ע"י אש, אש ואש!" (עמ' 282). בסיכומו של דבר, "זהו כל עיקרה של אמנות הקרב, אמנות הטאקטיקה, – להמום במפתיע את האויב ולנצור את כוחותיך שלך מהפתעה כזאת" (עמ' 164).

הספר כתוב היטב, והשפיע על מפקדים בפלמ"ח ובצה"ל, ולקחיו (בניכוי התעמולה ובניפוייה) נותרו רלוונטיים. הספר ניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורסי פיקוד בחיל השריון וחיל הרגלים, ובהם קורס קצינים וקורס מפקדי כיתות, וללוחמי ומפקדי יחידות מובחרות. כך ראוי שייעשה גם בעתיד.

רק מבצעים משולבים של יבשה, ים ואוויר יכולים להכריע | מאת גל פרל פינקל

הגנרל הנאצי פון זנגר תיאר בספרו את חוויותיו כמפקד שדה בכיר במלחמת העולם השנייה, כמי שהבין שתבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת, והוסיף ללחום באופן מפוכח. תובנותיו מהלחימה נותרו רלוונטיות גם כיום.

• פורסם באתר "סימניה"
• 30 ביולי 2020

המלצה משני מפקדים בכירים במילואים שלחה אותי לקרוא את הספר "ללא תקוה וללא פחד" מאת גנרל הוורמאכט פרידו פון זנגר־אטרלין (הוצאת מערכות, 1973) על חוויותיו כמפקד שדה בכיר במלחמת העולם השנייה.

פון זנגר, כתב בספרו כי "אפילו משהושגה הכרעה בקרבות מקיפים כאלו של סטלינגרד, עלמיין, טוניסיה ונורמנדיה – עדיין יכל המפסיד העקשני להמשיך בלחימת הנסיגה שלו במשך שנים. במקרה שלנו – לקינו באשליה אסטרטגית כוללת, שלא הובסנו באופן מכריע על־ידי תמרון נוסח המאה ה־י"ט. במלחמה המודרנית שוב אין תפישה זו תופסת" (עמוד 199). ההבנה שהתבוסה בלתי נמנעת לא מנעה ממנו לפקד על כוחותיו בכישרון רב עד לתום המלחמה.

ההיסטוריון הצבאי באזיל לידל־הארט כתב בהקדמה לספר שבמלחמת העולם הראשונה פון זנגר "חזה מקרוב במלחמת החפרות המערבית מנקודת ראותו של איש חיל הרגלים, דבר שהקנה לו חוש של ריאליזם טקטי" (עמוד 11). בהמשך עבר לחיל־הפרשים ובמלחמת העולם השנייה פיקד על כוחות שריון.

בטרם מונה למפקד דיביזיה בחזית המזרחית ב־1943 ביקר המחבר בבית־הספר לשריון. שם גילה כי "התקדמותה המנצחת של דיביזיית שריון, שהיתה מוכרת לי היטב, לעבר וורונאז׳ הוצגה לחניכים כמבצע לדוגמה, בעוד שלמעשה לא נתקלה הדיביזיה בשום התנגדות רצינית של האויב (כפי שהתברר לי לאחר מכן). הרגשתי עצמי נבוך לנוכח בטחונם העצמי הבלתי מוצדק של קצינים אלה – שהיה כה שונה מאוירת הספקנות של סביבתי הקודמת" (עמוד 16), כתב.

יש בשחץ שפגש פון זנגר בכדי להזכיר את ההיבריס ששלט בצה"ל בטרם מלחמת יום הכיפורים, שגרס כי השריון וחיל האוויר יטאטאו את צבאות ערב במערכה הבאה. הספקנות הבריאה עדיפה כמובן, כפי שגילו מפקדי ולוחמי צה"ל ב־1973.

"הבהרת פקודת משימה"

פון זנגר, שפיקד בחזית המזרחית על הדיביזיה המשוריינת ה־17, האמין "שלמיקומו הקדומני שלמפקד הדיביזיה יש גם השפעה פסיכולוגית על הגייסות. הוא יכול לצפות באנשיו ולוודא שפקודותיו מתבצעות במהירות – ולזאת חשיבות מכרעת. הוכח כבר כי הידיעה, שמפקד הדיביזיה עצמו נמצא בסמוך, החישה דברים ברגעים קריטיים" (עמוד 39).

יש בכך דמיון לאופן שבו פיקד האלוף (מיל.) אריאל שרון על אוגדתו בקרבות בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. גם הוא כמו פון זנגר מצא שאין תחליף לנוכחות מפקד האוגדה בסמוך לאירועים, כדי שיוכל להשפיע בנקודת הכובד.

דוגמה שהמחישה את הקרבות הקשים שבהם לחמה הדיביזיה שבפיקודו אפשר למצוא בסיפור, זניח לכאורה, על טקס הענקת עיטור לקצין צעיר, בפברואר 1943. "התייצב בפני מפקד חטיבת החרמ"ש 63, ואתו שלישו לויטננט לינדנבורג. מאז ימי נסיון הפריצה לעבר סטלינגרד שימש סגן צעיר זה לסירוגין כשליש חטיבתי, כמפקד גדוד וכמפקדה של החטיבה. ענדתי לו עיטור בטכס קצר בחדר קטן ואפל – ללא מילים; אף מילה שלי לא היתה יכולה להיות הולמת" (עמוד 62).

די לדמיין את היקף הנפגעים שספגה החטיבה בקרבות כדי להבין כיצד, שליש, גם אם קצין חי"ר בהכשרתו, יתפוס פיקוד על גדוד וחטיבה. לינדנבורג עוטר בצלב האבירים, העיטור הגבוה ביותר שהיה נהוג להעניק בצבא הגרמני דאז.

כשפיקד על הדיביזיה שלו בקרבות כנגד ראשי־הגשר שהקים הצבא האדום בגדה הדרומית של נהר הדוניץ, כתב, "ניצלתי את ההזדמנות לאמן את המפקדים אימון נוסף על־ידי כך שנתתי לכל אחד מקציני אפשרות לפקד בחזית. לבכירים שבהם נתתי מדי פעם לפקד למשך יום אחד על צוות־קרב חטיבתי, ולצעירים יותר – על גדוד. כדי למנוע את הסיכון בשגיאות, או באבידות בגלל חוסר ניסיון, סידרתי שיפקחו עליהם מפקדים מנוסים. לאחר מכן קיימתי דיונים על מהלך הפעולות, כמו בתמרונים" (עמוד 83). החינוך הזה לעצמאות מפקדים, הוא ערך שמוטב שגם צה"ל ישוב אליו ביתר שאת.

כמו קצינים גרמנים אחרים, גם פון זנגר תיאר בספרו את תפיסת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה, שאפיינה את הצבא הגרמני במלחמות העולם. הפקודה, כתב, צומצמה "רק להנחיות הכרחיות בקשר למשימה מסוימת, כדי שהמפקד הנוגע בדבר יהיה חופשי, ככל האפשר, בבחירת האמצעים הדרושים, לפי דעתו, לביצועה של המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 162). מנגד, היטלר, במנהיגותו הרודנית, עיקר וסירס הרבה מתחושת העצמאות של מפקדי צבאו.

לאחר הלחימה בחזית המזרחית מינה אותו היטלר לסייע בהגנת סיציליה. השליט הגרמני, כתב, לא עשה עליו "כל רושם. גם אין כל פלא בדבר, כי שנאתיו על כל התלאות שהביא על ארצי" (עמוד 87). תחילה לחם כנגד "הארמיה האמריקנית של פטון" (עמוד 105), ובהמשך, כמפקד קורפוס באיטליה, כנגד הארמיה של מארק קלארק בקרבות מונטה קאסינו.

לתפיסת פון זנגר, למרות כישרונם הטקטי בשדה הקרב לא השכילו מפקדי הצבא הגרמני "לתפוס את ההתפתחויות, שחלו באופן ניהולה של המלחמה, את ההתפתחות מלוחמת־יבשה טהורה אל מבצעים משולבים של יבשה, ים ואויר, שרק הם יכלו להיות מכריעים" (עמוד 116). לקח זה נשאר נכון, והמעבר של צה"ל לתפיסת לחימה רב־ממדית, עשוי ללמד על הטמעתו.

כל הסיבות להרגשת בושה

סוגיה נוספת, שאופיינית לקצינים גרמנים בכירים, היא הגישה האפולוגטית כלפי המלחמה בכלל והאנטישמיות בפרט. כשזה נגע להשמדת העם היהודי, כתב, חשו הוא וחבריו בושה עמוקה:

"לי במיוחד, נראתה האנטישמיות, שהופגנה על־ידי חלק גדול של האוכלוסיה, ושהתדרדרה למעשי־רצח, כשערוריה. נזכרתי בדבריו של ידיד יהודי ותיק שאמר כי "להרגיש בושה ממעשיהם של בני עמך, כשיש סיבה לכך, היא דרגה גבוהה יותר של פטריוטיות". כאן היו כל הסיבות להרגשת בושה – ההסתה נגד מיעוט גזעי כביכול, ההאשמות המסולפות והבלתי־מבוססות, סיאובה של מערכת מוסרית שהכל היו זכאים לצפות להגנתה. לא היתה כל חמלה לנשים ולילדים, וקו אופי סוטה זה אף שובח כ"עוצמה" על־ידי אלה, שערכיהם המוסריים התעוותו לחלוטין. כיצד יכלו אלה, שהניחו ידיהם האלימות על אנשים חסרי־מגן, לטעון שהם מייצגיו של אופי לאומי לוחם וחיילי?" (עמוד 142).

כנכד לניצול שואה הייתי שמח להאמין לפון זנגר, אך נראה כי כמו רבים אחרים (ובהם הגנרל ארווין רומל) הוא תמך במשטר הנאצי בראשיתו, ובניצחונותיו הראשונים, ששיקמו את הכלכלה הגרמנית ואת הגאווה הלאומית. משהחלה גרמניה להפסיד, תחילה במדבר המערבי ובחזית המזרחית, ובהמשך בחזית המערבית, שינה את טעמו.

ספרו המרתק של פון זנגר, קבע לידל־הארט, הוא מהמעניינים ומאירי העיניים שבספרי מלחמת העולם השנייה. איש, כתב ההיסטוריון הבריטי, "לא שרטט תמונה מאלפת יותר של תנאי־הקרב והבעיות הטקטיות של אותה מלחמה" (עמוד 11). לידל־הארט צדק, ואף שיש לקרוא בספר מבלי "לקנות" את החרטה המאוחרת של המחבר, הרי שלקחיו תקפים גם כיום.

במהדורה החדשה אין כל חדש, אבל הספר עדיין מרתק | מאת גל פרל פינקל

המהדורה העדכנית לספרו המופתי של ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור, "סטלניגרד", שיצאה החודש אינה כוללת בתוכה חידושים גדולים. גם בגרסה החדשה הרוסים (ספוילר) מנצחים בקרב ששינה את פני מלחמת העולם השנייה. זה לא הופך את הקריאה בו לפחות מרתקת. 

מחקר צבאי אקדמי שייבחן את המערכה בסטלינגרד, טען ההיסטוריון הבריטי פרופסור אנטוני ביוור, לא יצלח להבין אותו במלואו ממש כשם את רוסיה עצמה, כמאמר המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין באמצעות השכל. לאחרונה יצאה בעברית מהדורה מעודכנת לספרו המופתי של ביוור, "סטלינגרד" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), המתאר את המערכה המכרעת בעיר שבדרום ברית המועצות (כיום וולגוגרד), מיולי 1942 עד ראשית פברואר 1943. המערכה נחשבת לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט, והיתה אחת הקשות והאכזריות בתולדות המלחמות. שני הצדדים ספגו כשני מיליון אבדות. המערכה, לצד הקרב הימי במידוויי והמערכה כנגד רומל באל-עלמיין, הפכה את תמונה המלחמה על-פיה ולאחריה לא יכול היה היטלר לממש את חזונו. הכרעתו בנחיתה בנורמנדי במערב ובמבצע "בגרטיון" במזרח היתה רק עניין של זמן.

המהדורה החדשה לספרו של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

הפלישה הגרמנית לרוסיה, "מבצע ברברוסה", נחשבת למתקפת פתע. "הוורמאכט לא ניסה כלל להצניע את הכנותיו, אבל דומה שחוסר הסודיות רק חיזק את הרעיון שקנה שביתה בדעתו הנפתלת של סטלין, כי כל זה אינו אלא חלק מתוכניתו של אדולף היטלר לחלץ ממנו ויתורים רבים יותר" (עמוד 25). המשפט הזה, שמופיע באחד העמודים הראשונים של הספר, נשמע כמו תיאור שמתאים גם לתקיפה בפרל הארבור, למערכה בארדנים וגם, ברמה יותר מקומית, למתקפת הפתע המצרית-סורית ביום הכיפורים. 

במערכה ברוסיה הלוגיסטיקה היתה גורם מכריע

המבצע, כאמור, החל ביוני 1941. בתחילה עברו כוחותיו של היטלר דרך הצבא האדום כמו סכין חמה בחמאה. לאור הטיהורים שביצע בשעתו סטלין בצבא האדום, לא היו מפקדיו ערוכים להתמודד עם גייסות הפנצרים (שריון) של הוורמאכט והלופטוואפה (חיל אוויר) הגרמנים. אולם, עד מהרה התברר לצבא הגרמני הקושי האמיתי: "במערכות קצרות־הימים בפולין, בסקנדינביה, בצרפת ובבלקנים, האספקה היתה לפעמים בעיה קשה, אך מעולם לא היה אפשר לתארהּ כבעיה חסרת פתרון. בברית המועצות, לעומת זאת, היתה הלוגיסטיקה גורם מכריע לא פחות מעוצמת האש, מכוח האדם, מהניידות ומהמוראל" (עמוד 50). המכשול הקשה מכולם היה מזג האוויר, "גנרל חורף" הידוע לשמצה. "עונת הגשמים והבוץ, הרַספּוּטִיצָה, החלה לפני אמצע אוקטובר. משאיות האספקה הגרמניות לא הצליחו לעבור, ולכן הפקיעו הגרמנים עגלות איכרים רתומות לסוס יחיד" (עמוד 52). בחלק מהמקומות, שימשו גופות חיילים סובייטיים כ"קרשים" לשיפור עבירות הדרכים. 

הלחימה הפכה להתגוששות בין שני המנהיגים, היטלר וסטלין, אך גם בין שני מפקדי הארמיות שלחמו על השליטה בעיר, פרידריך פון פאולוס הגרמני ווסילי צ'ויקוב הרוסי. פון פאולוס לא קנה לעצמו שם כקצין קרבי נועז, אלא כקצין מטה. במלחמת העולם הראשונה, "כמפקד פלוגה בחטיבת החי"ר 13 היה פאולוס גבה הקומה והדקדקן קצין כשיר, אבל לא מבריק, בהשוואה לארווין רומל, מפקד פלוגת המקלענים של החטיבה. בניגוד לרומל, מנהיג איתן שהיה מוכן להתעלם מהממונים עליו" (עמוד 66), פאולוס רחש כבוד מופרז לשרשרת הפיקוד. התכונה הזו תשפיע על ההחלטות שיקבל במערכה בסטלינגרד ובעיקר על סירובו לסגת ללא אישור מהדרג הממונה, גם כשאבדה כל תקווה לניצחון.

בצבא האדום לעומת זאת, החלו לבלוט גנרלים מסוג שונה ותוקפני יותר, שנתנו "פייט" קשה יותר לוורמאכט, לאחר סדרת המפלות בראשית המלחמה. בסדרה של עימותים מול היפנים בגבול מנצ'וריה ששיאם "בקרב חַלחִין גוֹל באוגוסט 1939, התגלה מה יכול להשיג מפקד צעיר ותוקפני – במקרה זה, גנרל גאורגי ז'וּקוֹב" (עמוד 42). שנתיים לאחר מכן מינה אותו סטלין לרמטכ"ל. הוא בתורו קידם שורה של קצינים לתפקידי מפתח. "גנרל וסילי איבנוביץ' צ'ויקוֹב, שנעשה כעבור זמן קצר מפקד הארמיה בסטלינגרד, היה אחד הקשוחים ביותר מבני הדור החדש הזה" (עמוד 97). צ'ויקוב שעשה את עיקר שירותו בחיל הרגלים היה בדיוק האיש המתאים לפקד על הלחימה הנואשת בעיר. "היתה רק דרך אחת להחזיק מעמד. הם היו חייבים לשלם בחיי אדם. "זמן הוא דם", כפי שניסח זאת צ'ויקוב לאחר זמן בבהירות אכזרית" (עמוד 128).

קרב אגרוף בין ארמיות

משמאל: הצלף וסילי זייצב במהלך קרב סטלינגרד, דצמבר 1942, (מקור: ויקפדיה).

מן הספר עולה כי במהלך המערכה עלתה חשיבותם של הצלפים בשדה הקרב. הצלפים הפכו נערצים וכל אחד מהם שהשיג ארבעים הריגות, עוטר על גבורתו. "הצלף המפורסם מכול, אם כי לא בעל מספר הקטילות הגבוה ביותר, היה וסילי זייצב מדיביזיית הרובאים 284 של אל"ם בטיוק, שבמהלך חגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר העלה את מספר הריגותיו ל-149 גרמנים" (עמוד 190). הישגיו של זייצב נחשבו ליוצאים מן הכלל והוא אף הפך למדריך צלפים. "לטענתם של כמה מקורות סובייטיים, הגרמנים הזעיקו את מפקד בית הספר לצלפים שלהם כדי לצוד את זייצב, אבל זייצב הערים עליו. נראה שזייצב, אחרי כמה ימי ציד, הבחין במחבואו של האיש מתחת ליריעת ברזל גלי וירה בו למוות. הכוונת הטלסקופית של רובהו של אותו גרמני, שנאמר עליה כי היא שללו היקר ביותר של זייצב, עדיין מוצגת לראווה במוזיאון כוחות הצבא במוסקבה" (עמוד 191). אך בניגוד לשאר מעלליו של זייצב, שבעבורם זכה בעיטורים רבים ובראשם בעיטור "גיבור ברית-המועצות", הסיפור הזה נותר בגדר תעמולה סובייטית לא-מבוססת. זייצב עצמו הוסיף לשרת במלחמה ונפצע כמפקד פלוגה בחזית אוקראינה. על סיפורו נעשה סרט אמריקני-בריטי בשם "אויב בשער" (2001), בו גילם את דמותו השחקן ג'וד לאו. 

סיפור נוסף, הפעם אמיתי לגמרי, שממחיש את אכזריות הלחימה בשטח העירוני, נוגע לבניין שזכה לימים לכינוי "בית פבלוב", על שם האיש שפיקד על הגנתו לאחר שנכבש בידי הצבא האדום. "בסוף ספטמבר תפסה מחלקה מחטיבת הגווארדיה 42 בניין של ארבע קומות הנשקף על כיכר, כ-300 מטרים מראש המתלול היורד אל הנהר. המ"מ, סגן אָפָנָסיֶיב, התעוור בשלב מוקדם של הקרב, וסמל המחלקה פבלוב תפס את הפיקוד. הם מצאו כמה אזרחים במרתף, שנשארו שם במשך כל הלחימה. אחת מהם, מריה אוּליָאנוֹבָה, נטלה חלק פעיל בהגנה. אנשיו של פבלוב ניפצו קירות של מרתפים כדי לשפר את התקשורת ביניהם וחצבו חורים בקירות כעמדות ירי למקלעיהם ולרובי הנ"ט ארוכי הקנה שלהם. כל אימת שהופיעו פנצרים הסתלקו אנשי פבלוב, אם למרתף ואם לקומה העליונה, ומשם העסיקו את הטנקים מטווחים קצרים. צוותי הפנצרים לא יכלו להגביה את תותחיהם במידה הדרושה להשיב אש בחימוש העיקרי שלהם" (עמוד 186). הקרב על הגנת הבניין ארך 58 ימים ולפבלוב, לימים חבר בפרלמנט הסובייטי, הוענק עיטור "גיבור ברית-המועצות". 

גנרל חורף ניצח גם הפעם

כוח סובייטי בלחימה בעיר סטלינגרד, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה בסטלינגרד החלה ביולי, אולם בנובמבר כבר היה ברור כי הזמן משחק לרעת הגרמנים. כוחות רעננים של הצבא האדום, ארמיות שריון ורגלים, הצליחו לכתר את הארמיה השישית ב"קֶסֶל", המרחב שבו החזיקה. בתמרון שהזכיר את המהלך שביצע חניבעל בקרב קאנה הצליחו הגנרלים ז'וקוב, צ'ויקוב (שכוחותיו שימשו כסדן) ורוקוסובסקי להדק את הכיתור סביב הארמיה השישית הלכודה, שנותרה מנותקת ומחויבת לדרישת היטלר להילחם עד הכדור האחרון. קשה להישאר אדיש לסיפור השליחות חסרת התוחלת אליה יצא אז סרן וינריך בֶּר, קצין שריון מצטיין, שנשלח עלי-ידי הגנרל פאולוס אל היטלר, במטרה לשכנעו להתיר לכוחות הגרמנים להיכנע. פאולוס קיווה שבר במדי הפנצר ו"עם צלב האבירים יעשו בוודאי את הרושם הדרוש על הפיהרר" (עמוד 305), ושהוא יצליח לחדור את מחסום ההכחשה שבנה. בר, שהוכיח כי אומץ לבו אינו שמור רק לשדה הקרב, התעקש למסור את הדין וחשבון שלו בפני היטלר חרף התנגדות קציני המטה שלו, וגילה שהוא "איבד מגע עם המציאות. הוא חי בעולם פנטזיה של מפות ודגלונים" (עמוד 307). 

הספר יצא לאור בעברית לפני כעשרים שנים וזכה לביקורות מהללות, על שום יכולתו של מחברו להנגיש לקורא את מהלכי הקרבות, דיוני המטה, סיפורי הגבורה, קשיי מזג האוויר, הרעב, הקור וחוסר התוחלת שאפף את אחת המערכות העקובות מדם בהיסטוריה האנושית. המהדורה החדשה אינה מציעה חידושים גדולים. הצנזורה והסגירות של השלטון ברוסיה מונעים חשיפה משמעותית של מסמכים ועדויות שישפכו אור חדש על האירועים. צריך גם לומר ביושר, ברבות השנים התוצאה נותרה בעינה (ספוילר: הרוסים ניצחו). למרות זאת הוצאה מחודשת של ספר המופת של ביוור, שאזל לא מכבר מן המדפים היא בשורה טובה. הסיפור, שמשלב בין עבודת מחקר היסטורית מעולה ודרמת מתח ומלחמה מרתקת, ממחיש עד כמה אכזרית היתה המלחמה הנוראה בתולדות האנושות ועד כמה היה תלוי גורל העולם החופשי (והפחות חופשי) על בלימה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.01.2019)