רמה נוספת של ניידות במלחמה | מאת גל פרל פינקל

מספרו של ליוטננט־קולונל ג'ון גאלבין עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע לפני שיתאושש האויב.

• פורסם באתר "מערכות"
• 19 במאי 2021

אחת התמורות הטקטיות שסיפק הממד האווירי הייתה האיגוף האנכי – היכולת לנייד כוחות לוחמים במהירות מעל למערכי האויב לעורפו. בספר "היורדים לקרב" (הוצאת מערכות, 1972) ביקש ליוטננט־קולונל (מקביל לדרגת סא"ל) ג'ון גאלבין מצבא היבשה האמריקני לתאר את התפתחותה של הלוחמה ניידת־האויר ואת המהפכה שיצר השימוש בכוחות מוטסים, מוצנחים, מוטסי דאונים ומוסקים במבצעי היבשה.

גאלבין שירת כקצין חי"ר בצבא היבשה, לחם במלחמת וייטנאם, "פיקד כמג"ד על מבצעים שביצעו פרשי האויר בקמבודיה, ואחר שימש ב'פיקוד לפיתוח תורת לחימה' שבפנטגון" (מתוך גב הספר). הוא עוטר בעיטור כוכב הכסף על אומץ ליבו בווייטנאם, ולימים הגיע לדרגת גנרל ושימש כמפקד פיקוד אירופה והכוח הצבאי של נאט"ו באירופה.

בהקדמה לספר כתב הגנרל ג'יימס גאבין כי "מאז ומתמיד חתר האדם להשיג יתרון בניידות על יריבו, במלחמה" (עמ' 7). גאבין, שפיקד על חטיבת החי"ר המוצנח ה־505 ועל הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, ציין כי המלחמה "הביאה רמה נוספת של ניידות למלחמה: ההסתערות־האוירית" (עמ' 7).

הגרמנים עולים להתקפה

הצבא הראשון שהחל לפתח כוחות מוטסים היה הצבא האדום של ברית המועצות, אולם מן הספר עולה כי הצבא שזיהה לנכון ופיתח ביצירתיות ובאופן יעיל את השימוש בכוחות מוטסים היה הצבא הגרמני במלחמת־העולם השנייה. דוגמה בולטת לשימוש היעיל של הכוחות הגרמניים בכוחות מוטסי דאונים הוא כיבוש המבצר אבאן אמאל שבגבול בלגיה וגרמניה, סמוך לתעלת אלברט, ביומה הראשון של המערכה על צרפת ב־10 במאי 1940. היה זה מבצר תת־קרקעי שהגן על הדרך האסטרטגית ללייז'.

המשימה הוטלה על פלוגת צנחנים מדיוויזיית הצנחנים ה־7, שעליה פיקד האופטמן (מקביל לדרגת סרן) ואלתר קוך. הפלוגה עברה אימונים ייעודיים למבצע. "כל חייל אומן לבצע לפחות שני תפקידים, והצוותים אורגנו להילחם כיחידות עצמאיות" (עמ' 36). הכוח בפיקודו הוטס למבצר בדאונים. "ארבעה־עשר דאונים, שמצנחי הבלימה נגררים אחריהם לצמצם את מהירות צלילתם, הגיחו מתוך החשיכה ללא קול, והחליקו לנחיתה בזה אחר זה על הכיפה המדושאת של המצודה" (עמ' 39). מיד לאחר הנחיתה התארגנו הלוחמים והחלו במשימתם.

"אנשיו של קוך בשוטפם את העמדות המשוריינות, נתקלו בהתנגדות מעטה. הרגלים הבלגים הצליחו להפעיל שני מקלעים, אך אלה חוסלו כמעט מייד. צוותי תותחים נגד־מטוסים ניסו להגיע אל עמדותיהם, אך נקצרו באש. עד מהרה היתה הפעילות היחידה על גבי המצודה פיצוציהם של הפלסים הגרמנים, הפורצים אל רשת המחילות" (עמ’ 39). למחרת נכנע חיל המצב במבצר. התכנון וההכנות המדוקדקות שנשענו על מודיעין מדויק, בצירוף ההפתעה שהשיגה הפלוגה בפיקוד קוך, הכריעו את הקרב.

הכוחות המוטסים הגרמנים, כמתואר בספר, המשיכו להיות בליבת המבצעים של הצבא הגרמני עד לכיבוש כרתים במבצע מוטס. הצנחנים הגרמנים אמנם כבשו את כרתים, אבל ספגו אבדות כה כבדות עד כי היטלר חשש מהפעלת כוחות מוטסים ברמה מערכתית בהמשך המלחמה.

פשיטה בעורף האויב

הצבא הבריטי אימץ אף הוא במלחמה את השימוש בכוחות מוטסים, אך תחילה ביקש להפעיל אותם בפשיטות ומבצעים מיוחדים. אחד ממבצעים אלה היה מבצע "בייטינג", שנערך בלילה שבין 28/27 בפברואר 1942. במטרה לסגור פערי מודיעין בדבר יכולות מערכות המכ"ם שהפעילו הגרמנים בצרפת, הוטל על פלוגה בפיקוד מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ג'ון פרוסט מהדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־1, לבצע צניחת לילה סמוך לעיירה ברינבאל שבצרפת, לפשוט על תחנת מכ"ם ולסגת לאחר שהטכנאים שצורפו לפלוגה יאספו חלקים חיוניים.

בליל הפשיטה הוטסה הפלוגה לצרפת. "החוף הופיע מרחוק וגדל חיש, עד שפתע חלפו הסלעים מתחתם, בחפזה. בהידלק האור הירוק, דחף פרוסט את עצמו החוצה לתוך החשיכה, ואנשיו באו אחריו" (עמ' 98). הצנחנים נחתו בשלום והחלו בפשיטה. תחילה תקפו את המבנה הגדול בתחנת המכ"ם, אולם כמעט שלא נתקלו בהתנגדות. לאחר מכן "תקפו הצנחנים את עמדות־המגן לאורך שפת הסלעים, הרגו חמישה גרמנים ושבו אחד" (עמ' 98). במקביל הגיעו לחוף הסירות שהיו אמורות לפנות אותם בחזרה לבריטניה. הטכנאים פירקו חלקים חיוניים מהמכ"ם ופרוסט ואנשיו חברו לסירות ונסוגו בבטחה לבריטניה. שניים מחייליו של פרוסט נהרגו, שישה נפצעו ושישה נוספים נפלו בשבי. המידע שהושג היה חיוני לחיל האוויר המלכותי הבריטי.

מבצע דומה, אגב, ביצע צה"ל במלחמת ההתשה. במבצע "תרנגול 53" שנערך בלילה שבין 27/26 בדצמבר 1969 כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, הוטס במסוקים לגדה המערבית של תעלת סואץ. הצנחנים פשטו על תחנת מכ"ם מצרית שבה מכ"ם חדיש מתוצרת סובייטית, הרגו כמה חיילים מצרים, שבו ארבעה נוספים. אז הטיסו מסוקים את המכ"ם לגדה המזרחית של התעלה שבשליטת צה"ל, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

יוזמה בלחימה

גם הצבא האמריקני אימץ את רעיון הכוחות המוטסים, אולם כנהוג אצל האמריקנים ביקשו אלה להפעיל כוחות בעיקר במסגרת מבצעים בקנה מידה רחב. דוגמה בולטת לכך היא מבצע "מרקט גארדן" בספטמבר 1944, שבו ביקשו בעלות־הברית להשיג הכרעה מהירה במלחמה באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על־ידי הצנחת מספר דיוויזיות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. החטיבה המוצנחת ה־501 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 פעלה בגזרת העיר פאכאל.

לאחר צניחת החטיבה, שעליה פיקד קולונל (מקביל לדרגת אל"ם) הווארד ג'ונסון, היה "ליוטננט־קולונל הארי קינארד, שפיקד עתה על הגדוד ה־1 של ה־501, מבקש מג'ונסון להניח לו לנוע מערבה מן הדרך, ולתקוף את כוחות האויב המתכנסים ממש בקצה טווח כלי־נשקו" (עמ' 212). המח"ט סירב. "קינארד התעקש. הוא אמר לג'ונסון כי על מנת להגן על פאכאל יהיה על הצנחנים להדוף את הכוחות הגרמניים המתרכזים והולכים. לגישה התקפית נרחבת סיכוי טוב יותר לשמור את הכביש פתוח, מאשר הגנה סבילה במוצבים" (עמ' 213). לבסוף הסכים ג'ונסון.

תחילה פקד קינארד על פלוגה ג' לנוע לעמדת חסימה בעורפם של הכוחות הגרמניים. לאחר מכן הניע את פלוגות א' ו־ב' מערבה לעבר עמדות הצבא הגרמני. "בשעות הראשונות היתה ההתקדמות קשה ואטית, כולה רצופה הסתערויות כיתתיות או מחלקתיות, תחת אש צולבת של מקלעים ומרגמות. הגרמנים נעו אחורנית בסדר טוב עד עיצומן של שעות אחר הצהריים, עת נתקלו באש פלוגה ג', שהיתה פזורה בקו דק לרוחב צירי הנסיגה שבין כביש פאכאל והתעלה" (עמ' 213).

התוכנית של קינארד פעלה. הגדוד שבה 418 חיילים גרמנים, והרג 40 נוספים. חמישה מחיילי הגדוד נהרגו וחמישה נוספים נפצעו. "בלא כל יתרון במספר אנשיו או בעוצמת אשו גבר בתמרוניו על גדוד האויב והשמידו במלכודת נהדרת" (עמ' 213).

"חריקות" קטנות וצורמות

בספרו של גאלבין יש מעט "חריקות" שצורמות לקורא. כשתיאר את פעולת הגדוד ה־2 של החטיבה המוצנחת ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 יום לאחר שצנח בנורמנדי ב־6 ביוני 1944, כשקרב הגדוד לחוף יוטה, כתב, איתרו אנשיו סוללת תותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף. "קפטן ר.ד. וינטרס, מפקד פלוגה ה', פילס דרכו אל החוף והביא עימו טנקים מספר מגדוד הטנקים ה־79 שיסייעו בחיסול מוצב זה" (עמ' 178). תיאור זה שגוי. בפועל הוביל המ"פ, ריצ'רד וינטרס, כוח צנחנים שפשט על סוללת התותחים, הרג כמה מחייליה והשמיד את התותחים. רק אז נע לעבר חוף "יוטה" והחביר כוח שריון שהשלים את המשימה.

"חריקה" נוספת נגעה לעובדה שבפרק שסקר את המבצעים המוטסים (של הבריטים והצרפתים) במסגרת מבצע "מוסקטיר" בסואץ ב־1956, לא הוזכרו מבצעי הצניחה שביצע צה"ל במיתלה (גדוד 890) ובא־טור (גדוד הנח"ל המוצנח). אין לחשוד במחבר שאינו מאוהדי ישראל, ולמהדורה העברית אף הוסיף פרק מיוחד לה.

איזון בין עוצמת־אש וניידות

בהמשך תיאר גאלבין כיצד החליף המסוק, יורשו של הדאון, את מרבית הפעולות המוצנחות. אחד הקרבות הבולטים שבהם בא הדבר לידי ביטוי התרחש בנובמבר 1965 במהלך מלחמת וייטנאם. במסגרת המערכה בעמק יא דראנג שברמת פלייקו "הסתער הגדוד ה־1 מחטיבת הפרשים ה־7, שבפיקודו של לויטננט־קולונל האל מור, לתוך שטח הנחיתה "קרן־X", הנמצא באמצע מחנה־הבסיס של החטיבה ה־66 שלמרגלות ההרים" (עמ' 336).

הגדוד של מור, קצין צנחנים שלחם קודם לכן בקוריאה, נקלע לקרב קשה מול החטיבה־66, אך "מפציצי־קרב של חיל־האויר נתנו סיוע נהדר, עורכים בממוצע תקיפה אחת בכל חמש־עשרה דקות במשך ארבעים שעות" (עמ' 337). ב־16 בנובמבר תקפו כוחות החטיבה ה־66 מצבא צפון וייטנאם מספר פעמים את המתחם הגדודי. "אלה נהדפו באבדות כבדות לאויב" (עמ' 337).

מן הספר עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע, באופן מקצועי ובהתאם לתורת הלחימה, לפני שיתאושש האויב מההלם שבעצם נוכחותם בעומק שטחו.

הספר מרתק לקריאה, ומתאר בפירוט את התמורות וההתפתחויות בכוחות המוטסים למן מלחמת־העולם השניה ועד מלחמת וייטנאם. רשאים ‏אנו לקוות, כתב גאלבין, "כי לא נשוב ונדע עוד מלחמה; אך בינתיים תוסיף חובתם של אנשי־הצבא להיות – עמידה על המשמר. להיות מוכן תמיד לכל מלחמה עתידה (ולא לחזור על המשגה נושן שבכוננות ללחום שוב את המלחמה שעברה) – פירושו לפקוח עין על האיזון בין עוצמת־האש והניידות" (עמ' 365).

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

גם הדמוקרטים רוצים גנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה | מאת גל פרל פינקל

כמו הנשיא טראמפ בשעתו בחר גם הנשיא־הנבחר ביידן בגנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה. אבל אוסטין שונה מאוד בסגנונו מגנרלים התקפיים כמו מאטיס, ואומר את דעתו רק בחדרים סגורים. אולי זה מה שביידן רוצה.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 9 בדצמבר 2020

לאחר שנבחר לנשיאות, ב־2016, הפתיע דונלד טראמפ כשמינה למזכיר ההגנה את הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, קצין נחתים שנחשב למפקד ההתקפי ביותר בכוחות המזוינים של ארצות־הברית מאז הגרל ג'ורג' פאטון.

לאורך השנים נמנעו נשיאים למנות גנרלים בדימוס כמזכירי הגנה (האחרון לפני מאטיס היה ג'ורג' מארשל בממשל טרומן), ולמרות זאת התעקש טראמפ למנות את מאטיס לתפקיד. בשנתיים הראשונות לממשל טראמפ הוא שימש כמבוגר האחראי, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים, והצטייר כשקול, זהיר ומתון. זוהי, ככל הנראה, הסיבה שהנשיא פיטר אותו כעבור שנתיים. 

והנה, באופן מפתיע, גם הנשיא־הנבחר ג'וזף ביידן בחר למנות לתפקיד מזכיר ההגנה, גנרל בדימוס. המועמד הנבחר הוא הגנרל לויד אוסטין, שבדומה למאטיס שימש בעבר כמפקד פיקוד המרכז האמריקני (Centcom), שאחראי על המזרח התיכון.

"כולל התולעים באדמה"

מאטיס (שכונה בפי חייליו "כלב משוגע") הצטייר כמפקד תאב מלחמה, ולא בלי צדק. מאז שהתגייס הוא היה כמעט בכל מלחמה שבה לחמו כוחות אמריקנים (את המבצעים הקטנים פספס). למרות זאת, שלא כמו פאטון, מאטיס הגיע לקרב בשלב מאוחר בקריירה, כשכבר היה מפקד הגדוד הראשון ברגימנט הנחתים השביעי.

בספרו המצוין, "אות קריאה: כאוס" (הוצאת Random House, שנת 2019), שכתב עם פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, סיפר כי כמג"ד הפך "למומחה בהפעלת אש ותמרון ובמבצעים אמפיביים – היסודות עבור קצין נחתים" (עמוד 20). למלחמת המפרץ הוקפץ גדודו היישר מחודש מפרך של אימוני לוחמה הררית.

במהלך ההיערכות למתקפה הקרקעית במלחמה, נאמר לו כי ההערכה היא שבפריצה ייהרגו או ייפצעו כמחצית מאנשיו. בתגובה אופיינית, אמר מאטיס לקציניו שעליהם לתכנן מחדש את תכנית סיוע האש כך שתהיה קטלנית יותר. כשיסתיים הירי, אמר, הוא "רוצה את הכל מת, כולל התולעים שבאדמה" (עמוד 27).

ב־24 בפברואר 1991, לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה, פרצו כוחות נחתים דרך קו המוצבים. על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות־קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, הוטל להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה.

"כשנענו במהירות לעבר רצועת ההגנה השנייה, פתחנו נתיב עבור עשרים אלף נחתים מאחורינו. באימונים, הפריצה המהירה ביותר שלנו לקחה עשרים ואחת דקות. בקרב עצמו עשינו זאת באחת־עשרה. החזרות הבלתי־נלאות השתלמו" (עמוד 33).

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה חי"ר ממוכן עיראקית, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את רכבי פלוגת המפקדה שהיו האחרונים בשיירה.

בטרם המערכה התעקש מ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס, לאמן את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, המהנדסים, הפקידים, ומכונאי הרכב, לפעול כלוחמי חי"ר. ההחלטה השתלמה. מרגע שנתקלו במארב, היו הוקס ואנשיו "דופקים רכבי אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו גם לדרום וגם לצפון, על האויב במחצבה ובחזית שלנו. כשהעיראקים הופיעו, טבחים ומהנדסים השיבו במרץ באש מקלעים וטילי נ"ט שדפקו את הרכבים העיראקיים" (עמוד 35).

אף שהופתע הצליח הגדוד להשמיד הן את המארב והן את הכוחות העיראקיים בחזית. על האופן שבו פיקד על גדודו עוטר מאטיס בכוכב הארד. אבל מי שיתייחס למאטיס כאל טקטיקן שש אלי קרב, יפספס את האסטרטג המוכשר שהינו.

בספרו ציין עד כמה התרשם מהאופן שבו הנשיא ג'ורג' בוש האב, טייס קרב בצי שלחם במלחמת העולם השנייה, "קבע מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה כדי לגבש קואליציה צבאית שכללה בעלי ברית שמעולם לא לחמנו לצדם. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות, מבלי להעליב או לבטל כל גורם בעל עניין, תוך עמידה איתנה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 38).

בוש במנהיגותו, כתב מאטיס, השכיל להימנע מהרחבה של מטרות המלחמה באופן שחורג מהיקפה ומטרותיה המקוריות (תופעת "המשימה הזוחלת", כינה זאת מאטיס בספרו). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

בהמשך שירותו הוסיף מאטיס לבלוט, בין היתר כמפקד כוח המשימה 58 של הנחתים במלחמה באפגניסטן, כמפקד דיביזיית הנחתים הראשונה במלחמה בעיראק, וכמפקד פיקוד המרכז האמריקני. בממשל טראמפ הצליח לסכל לא מעט יוזמות ומהלכים שהיו עלולים להסלים מתיחות לכדי מלחמה שלממשל אין בה אינטרס ברור והבנה סדורה מה ברצונה להשיג, וכיצד לעשות כן. 

יש גנרלים שמותחים ביקורת

בניגוד למאטיס, אוסטין הרבה פחות מוכר בציבור האמריקני, והוא שונה מאוד בסגנונו מקצינים בולטים שצמחו בדיביזיה המוטסת ה־82 בעבר. בוודאי שאינו דומה לבולט שבהם, הגנרל ג'יימס "הקופץ" גבין, שפיקד עליה בשלהי מלחמת העולם השנייה. 

"באוגוסט 1941 התנדבתי להיות צנחן ונשלחתי לבית־הספר לצניחה שבפורט־בנינג, במדינת ג'ורג'יה. למעט כמה חבטות ומהלומות שספגתי, סיימתי את אימוני ללא פגע, ובתור קפטיין־צנחנים צעיר התייצבתי במפקדת רגימנט החי"ר־המוצנח מס' 503, ושם קיבלתי תפקיד של מפקד פלוגה" (עמוד 24), כתב גבין בספרו המרתק, "קדימה לברלין" (הוצאת מערכות, 1981).

עד מהרה הוסב הרגימנט לדיביזיה ה־82 וגבין, ששנה קודם היה מ"פ, מונה למפקד צוות הקרב החטיבתי המוצנח ה־505 בדרגת קולונל.

בספר ציין גבין מספר פעמים עד כמה התרשם מן הגנרל פאטון, שהפך אהוד על הצנחנים אף שהיה איש שריון. בשיחה עם קציני הדיביזיה, בטרם המערכה על סיציליה, אמר להם פאטון:

"ובכן, ברצוני שתזכרו ששום בן־כלבה ארור לא ניצח במלחמה משום שמת למען ארצו. הוא ניצח משום שגרם לבן־כלבה המטופש והעלוב שניצב מולו שימות הוא למען ארצו" (עמוד 31).

המשפט הפך לאחד הציטוטים המזוהים ביותר עם הגנרל המפורסם, והותיר רושם עצום על גבין שהשתדל לפעול באותו סגנון התקפי שהיה לפאטון בשדה הקרב.

ב־1943 צנח גבין בראש החטיבה ה־505 בסיציליה. בצניחה התפזרה החטיבה, ורק לאחר כ־24 שעות הוא הצליח לקבץ תחתיו כוח בהיקף גדול דיו בכדי לבצע את משימותיו. הכוח בפיקודו ניהל קרב בלימה על רכס ביאצה, ולמרות שטרם עמדו לרשותו כלל לוחמי החטיבה, החליט שהגיע הזמן למתקפת־נגד, בכדי שיהיה "במצב שיאפשר לי לעמוד היטב נגד מה שעוד יבוא – מן־הסתם התקפה גרמנית נוספת עם אור ראשון – משום שבידינו יהיה יתרון ההחזקה ברכס" (עמוד 56).

"עד מהרה שטפנו מקלעים גרמניים, כמה משאיות שלהם, ולבסוף תריסר מרגמות מרגמות רוסיות 120 מ"מ, כולן מוצבות בעמדות עם תחמושתן לידן והתקני־הכיוון מורכבים עליהן. ככל הנראה הרגו צנחנינו את צוותיהן, או שבו אותם, או הניסו אותם. התקפתנו נמשכה וכל התנגדות הגרמנים חדלה" (עמוד 57), כתב. תפיסת הרכס בידי אנשיו מנעה מהגרמנים לנוע לעבר ראש החוף בג'לה, בו נחתו כוחות בעלות־הברית מן הים ולמעשה הבטיחה את הצלחת מבצע הנחיתה.

גבין, שתוך שנה מאז המבצע בסיציליה כבר היה גנרל ומפקד דיביזיה, מתח ביקורת נוקבת בספרו על מפקדיו במלחמה, בדגש על כך שנמנעו מלכבוש את ברלין כולה בסיום המלחמה באירופה. ככל הנראה, למרות תעוזתו בקרב, היה זה "הפה הגדול" שלו שמנע ממנו לקבל פיקוד משמעותי לאחר המלחמה.

יש גנרלים שמיישרים קו

אוסטין, שהיה צנחן ופיקד על גדוד וחטיבה בדיביזיה המוטסת ה־82 של צבא היבשה האמריקני, בלט במערכה בעיראק, ב־2003, כששירת כעוזר מפקד דיביזיית החי"ר ה־3. במהלך קרב ההתקדמות לבגדד פיקד אוסטין מלפנים על כוח החוד של הדיביזיה, ועוטר בכוכב הכסף על אומץ ליבו. בהמשך שימש כמפקד הכוחות בעיראק ובשנת 2013 מונה למפקד פיקוד מרכז (והחליף בתפקיד את מאטיס).

בדומה לגבין, גם אוסטין עוטר על כך שלחם בראש אנשיו, הרי שאת הביקורת שהיתה לו שמר לעצמו ויישר קו עם ממשל הנשיא ברק אובמה בסוגייה האיראנית. בניגוד לקודמו בפיקוד המרכז (מאטיס), אמר אוסטין, כשנשאל בסנאט ב־2016 מהו האיום החמור מבחינת פיקוד המרכז, כי הוא רואה בדאעש את האיום האולטימטיבי. איראן היתה מבחינתו רק במקום הרביעי בסולם האיומים. אף שביידן רואה באיראן סכנה חמורה לשלום המזרח התיכון, גישתו לגבי אופן הטיפול בה דומה לזו של אובמה.

כמו במקרה של מאטיס, נדרש אישור מיוחד של הקונגרס להחריג את מינוי אוסטין לתפקיד מזכיר ההגנה, שכן החוק האמריקני קובע כי חלה תקופת צינון בת שבע שנים על המשרתים בצבא בטרם יוכלו לכהן בתפקידים פוליטיים. גם הפעם, סביר שהחריגה תאושר.

מאז שפרש מהצבא בשנת 2016 שימש אוסטין כדירקטור במספר חברות גדולות, ובהן בריית'און, אחת החברות הגדולות בתעשייה הביטחונית האמריקנית. היכרותו עם התעשייה הביטחונית היא משמעותית שכן בניגוד לישראל, חלק ניכר מתפקידו של מזכיר ההגנה נוגע לרכש מערכות לחימה ולבניין הכוח הצבאי. הפעלת הכוח היא תחום שעיקרו (אף שהמזכיר עוסק בו) באחריות הנשיא. כמי שפיקד על פיקוד המרכז האמריקני אוסטין בקי היטב בנושא הגרעין האיראני, ומוכר היטב לבכירי צה"ל ומערכת הביטחון, ובהם שר הביטחון בני גנץ.

המינוי שלו אמנם מסמן כי ביידן רוצה בכוורת הקרובה שלו אדם שבקי היטב במורכבות הזירה המזרח תיכונית, אבל גם על חזרתה של מדיניות מתונה יותר שנזהרת בהפעלת הכוח ומחפשת להימנע מעימותים. כאלה שמוטב להימנע מהם, וגם כאלה שלא. 

גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי – יש לנו עדיין מה ללמוד | מאת גל פרל פינקל

שבעה עשורים וחצי לאחר הפלישה שסימנה את קצו של היטלר ונראה שיש לנו מה ללמוד. סביר שהעימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חיזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע

השבוע ימלאו 75 שנים לפלישת בעלות-הברית לנורמנדי, "מבצע אוברלורד", המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נכון, היו קרבות מכריעים יותר – ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – אבל ספק אם היו כאלה שהיו בעלי נופך כה דרמטי. המערכה הניבה מאות ספרי היסטוריה וסרטי קולנוע רבים ("להציל את טוראי ראיין" הוא אולי הבולט שבהם). ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

כריכת ספרו של ראיין, (מקור: סימניה).

משום מה התקבעה המערכה בזיכרון ההיסטורי כקרב שנמשך יום אחד, "היום הארוך ביותר" (הוצאת מערכות, 1982), כשם הספר (והסרט) המפורסם מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין. אך לא כך הוא הדבר. המערכה בצפון-מערב צרפת היתה אכזרית, קשה ונמשכה כשלושה חודשים, מיום הפלישה ועד לשחרור פריז. אף שהתעמולה הסובייטית לגלגה על בעלי בריתה המערביים ולחימתם הרי שהמערכה בהחלט ברת השוואה עם החזית המזרחית. במערכה ספגו לגרמנים כ-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נפלו בשבי בעלות-הברית.

בעלות הברית ספגו כ-200,000 הרוגים. על יום הפלישה עצמו, יום אחד של לחימה קשה מאין כמותה, אין נתונים מדויקים. הגרמנים ספגו אבדות (פצועים והרוגים) בכמות שנעה בין 4,000 ל-9,000 ואילו בעלות-הברית ספגו כ-4,500 הרוגים וכ-6,000 פצועים. נכון, בימי קרב במלחמת העולם הראשונה נהרגו רבים הרבה יותר, אבל גם כך אלה הם מספרים שהדעת אינה תופסת.

הספר של ראיין נקרא כך בשל קביעתו של פילדמארשל הגרמני אירוין רומל, שהופקד על הגנת צרפת, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות… גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר" (עמוד 28). צוותי התכנון של צבאות בריטניה וארצות הברית שבחנו את נושא הפלישה ב-1942 הגיעו למסקנה "שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד" (עמוד 55). ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני-אדם.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית, כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים, שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות-הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים, בהם החזיק הצבא הגרמני.

במרכז: גנרל אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שעות ספורות לפני הפלישה, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש. החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה-5 ביוני לצהרי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם בלוח זמנים כה קצר יספיקו הכוחות להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד, מפקד כוחות בעלות-הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר.

"הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה… אינני שש לכך, אבל זהו זה" (עמודים 65-64).

בצד השני חיכה לכוחות הצבא הגרמני, שניתן לתאר, כנראה, כצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע נחיתה מן הים נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בלילה שבין ה-5 ל-6 ליוני הוצנחו כ-18,000 צנחנים מעבר לקווים בנורמנדי, במטרה לבודד את מרחב הפעולה מתגבורות גרמניות. את אור הזרקורים תפסו הקרבות שלחמה פלוגת הצנחנים "Easy" (תוארו גם בסדרה "אחים לנשק"), או פעולות כמו השתלטות פלוגת לוחמי רגלים מוטסי-הדאונים (מה שהיום מקביל לחי"רניקים הנוחתים במסוקים) מהדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית, בפיקוד מייג'ור ג'ון הוארד, על שני גשרים.

פלוגתו של הוארד, נחתה בשלושה דאונים בסמוך לגשרים ואז "הסתערו הכל על הגשר. נשתררה אנדרלמוסיה נוראה. הגרמנים היו נדהמים ובלתי-מאורגנים. רימוני-יד הוטלו לתוך מחפרותיהם ותעלות הקשר שלהם" (עמוד 113). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

אבל היו כמובן פעולות חשובות לא פחות, גם אם פחות זכורות. על הגדוד ה-3 מרגימנט הצנחנים ה-505 (הדיביזיה המוטסת ה-82) של צבא ארצות הברית, למשל, הוטל לצנוח בלילה ולכבוש את העיירה סט-מאר-אגליז. רבים מהצונחים נחתו הרחק מהיעד, אבל הלוחמים אלתרו, התעקשו ולבסוף התכנסו לכדי כוח לוחם גדול מספיק בשביל לבצע את המשימה. מפקד הגדוד, "לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חיש-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה האטית דרך העיירה" (עמוד 162). לפני עלות השחר על יום ה-ע' התנופף דגל ארצות הברית מעל לסט.-מאר-אגליז. היתה זו העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת.

הלחימה הקשה מכל היתה מנת חלקם של הכוחות שנחתו מן הים, ואף כוח לא נדרש לאתגר קשה יותר מאשר הכוחות האמריקניים בחוף אומהא. "הם עלו ב"חוף אומאהא" – אותם אנשים רטובים, בלתי-זוהרים, שעתה לא קינא איש במנת-גורלם. כל נסי-קרב שהם לא הונפו בשבילם. אך ההיסטוריה עמדה לצדם. הם היו אנשי רגימנטים בעלי-שם שחנו במקומות כגון עמק-פורג', נקיק סטוני, אנטיאטס, גטיסבורג, ואשר לחמו בארגון. הם צלחו את חופי צפון-אפריקה, סיציליה וסאלרנו. עתה היה עליהם לצלוח עוד חוף אחד" (עמוד 199), כתב ראיין, וציין שלימים כונה החוף, "אומאהא העקובה מדם".

הריינג'רים לאחר כיבוש מצוקי פואנט-די-הוק, (מקור: ויקיפדיה).

המשימה הקשה ביותר באומהא, כיבוש המוצבים שבצוקי פואנט-די-הוק, הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 (גדוד קומנדו). "אש מנשק קל ניתכה מטה על שלוש פלוגות הריינג'רים של לויטננט-קולונל ג'יימס א. ראדר, עת החלו בהסתערותם להשתקת סוללות-החוף האדירות שלדברי המודיעין איימו על שפות-החוף האמריקניות מימינן ומשמאלן. תשע נחתות שנשאו את 225 אנשיו של גדוד הריינג'רים ה-2 נצטופפו לאורך רצועת החוף הקטנה שלמרגלות שפת-הצוק" (עמוד 211).

הריינג'רים ירו רקטות שחבלים מחוברים אליהן למרומי הצוק, ותחת אש עזה העפילו עליהם וכבשו את מוצבי הגרמנים. בסוף היום רק כ-90 ריינג'רים נותרו כשירים ללחימה. המאמץ ההרואי הזה היה לכאורה לריק. במוצבים שעל פואנט-די-הוק לא מצאו הריינג'רים אף לא תותח אחד. אבל "כעבור שעתיים מצא פטרול של ריינג'רים סוללה נטושה, בת חמישה תותחים, בעמדה מוסוית בריחוק כקילומטר וחצי" (עמוד 215), והשמיד אותם. התותחים, אם כן, היו בקרבת מקום, ואם לא הריינג'רים, הגרמנים גם היו עושים בהם שימוש.

כשהכוחות הנוחתים התבוננו אחורה בסוף היום ניצב מולם מחזה מרהיב של ראש הגשר. נמל מלאכותי נגרר לחוף ותגבורות החלו נוחתות. הלחימה לא הסתיימה, רק בצרפת היא עתידה להימשך, כאמור כשלושה חודשים, במהלכם יאבדו כוחות בעלות-הברית את המומנטום בו זכו, ותידרש מנהיגותו הקרבית של הגנרל ג'ורג' פאטון בכדי להוביל את מבצע "קוברה" להכרעת הצבא הגרמני. ועדיין, הנחיתה המוצלחת בנורמנדי פתחה החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

75 שנים לקרב שסימן את קיצו של היטלר, שדה הקרב ביבשה, על שלל היכולות והמערכות הטכנולוגיות, השתנה, ועדיין יש מה ללמוד מהמערכה ההיא בכל האמור בתכנון, לוגיסטיקה, הונאה והובלת כוחות בקרב. סביר שגם העימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע. מערכה שכזו לא תמשך יום אחד ארוך, אבל היא בהחלט עשויה להתחיל באחד שכזה, ובתנאי שיכלול הפעלה נחושה של כוחות, באוויר, ביבשה ובים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.06.2019)

דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות | מאת גל פרל פינקל

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

קבינט של פטישים\ מאת גל פרל פינקל

השבוע מינה הנשיא-הנבחר טראמפ גנרל בדימוס נוסף לתפקיד בכיר בקבינט המדיני-ביטחוני שלו. טראמפ רוצה שמי שיושב בקבינט ידע על בשרו את המשמעות שבשליחת חיילים לשדה-הקרב. לא בטוח שזה טוב.

סגן הנשיא פנס, הגנרל מטיס והנשיא-נבחר טראמפ, (צילום: youtube).

בשבוע שעבר בחר הנשיא-הנבחר דונלד טראמפ בגנרל בדימוס ג'יימס מטיס, מפקד פיקוד המרכז לעשבר, לתפקיד מזכיר ההגנה הבא של ארצות הברית. הבחירה במטיס כמזכיר ההגנה הפתיעה משום שמאז שנות החמישים לא מונה גנרל בדימוס לתפקיד. השבוע הודיע כי הוא ממנה את הגנרל בדימוס ג'ון קלי, מפקד פיקוד הדרום האמריקני למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. רוב החוקרים בממסד האקדמי האמריקני, העוסקים במדע המדינה וביחסי הדרג האזרחי-צבאי, "מקדשים" את חשיבות מעמדם האזרחי של שר ההגנה וראשי המערכות בממסד הביטחוני האמריקני כתנאי להבטחת יעילות ואיכות הפיקוח האזרחי על הצבא. למרות זאת נראה שהפעם בחרו רבים מהם לתמוך בבחירותיו של טראמפ בגנרלים אמריקנים בדימוס. חלקם אף קוראים לשנות את המגבלות שמטיל החוק האמריקני בדבר שבע שנות צינון, כדי לאפשר את המינויים הללו.

ד"ר קובי מיכאל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טוען שלצד ההנמקות שמספקים אותם חוקרים בזכות כישוריהם של אותם גנרלים והביטחון שהם משדרים בנוגע להבנתם את מהות יחסי הדרג אזרחי-צבאי וחשיבות הפיקוח האזרחי על הצבא, ניתן להצביע על הסבר נוסף, גם אם אינו מוצג בפומבי. הנשיא-הנבחר טראמפ נבחר בזכות גישתו האנטי-ממסדית ויש מי שחוששים מפני הסיכון שבשינוי כללי המשחק של הממשל האמריקני וערעור התשתית המוסדית של הפוליטיקה האמריקנית. לתחושתם, דווקא הגנרלים, שצמחו במערכת הממסדית ומבינים את חשיבותה ואת החשיבות שבהתנהגות אחראית ומרוסנת הן כלפי פנים והן בזירה הבינלאומית, עשויים להיות הגורם שירסן את הנשיא-הנבחר וימנעו ממנו לפרק את המערכת האמריקנית בשמה של האנטי-ממסדיות. דווקא אותם גנרלים נתפשים כאחראים מבוגרים, המבינים את מגבלות הכוח ומחשיבים תהליכי תכנון וחשיבה ובעיקר אחריות כלפי בני-ברית ועמיתים בזירה הבינלאומית. "אלא שאת הנימוק הזה", אמר מיכאל, "קשה לבטא בקול רם מדי".

הנחתים כבשו את הקבינט

מטיס תואר בספר כ"סוג של נזיר לוחם", (מקור: סימניה).

מטיס השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים (וכונה בפי חייליו "כלב משוגע"). מטיס הוא תלמיד מובהק של ההיסטוריה הצבאית ונוהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש" אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס מייקל גורדון וגנרל הנחתים בדימוס ברנרד טריינור את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. מטיס הוצג בספר כ"סוג של נזיר לוחם. ג'ים קונווי, מפקד חיל המשלוח ה-1 של הנחתים ומפקדו הישיר של מטיס, שחקן פוטבול לשעבר, התנשא אמנם גבוה מעל הגנרל הנמוך והקשוח, אך לא היה קצין נחתים חסר סבלנות ואגרסיבי ממטיס. במלחמה באפגניסטאן הותיר מטיס את חותמו כאשר הוביל כוח של נחתים, שבסיסו על אוניות הצי בים הערבי, למרחק של כ-650 ק"מ עד לקנדהר. הוא היה נחוש בדעתו להצטיין גם בעיראק" (עמוד 209). מטיס הוביל את הדיוויזיה ה-1 של הנחתים במסע המלחמה עד לבגדד בסגנון ובתנופה שהזכירו לרבים את הגנרל פאטון. הוא נחשב, לצד היותו "נחת של נחתים", לקצין שחושב "מחוץ לקופסה".

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד צוות-קרב של נחתים במלחמת עיראק, 2003, (צילום: youtube).

השבוע הודיע טראמפ כי הוא ממנה את גנרל הנחתים לשעבר ג'ון קלי למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. קלי שירת כעוזרו של מטיס כאשר הלה שימש כמפקד הדיוויזייה ה-1 במערכה לכיבוש עיראק ומטיס העריך אותו מאוד. במהלך הקרבות הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (הנחת הראשון שזוכה לכך בשדה הקרב מאז "צ'סטי" פולר) ופיקד על כיבוש העיירה תיכרית, בה נולד סדאם חוסיין. הצלע השלישית במשולש הזה, שהחלה את ה"השתלטות" של הנחתים על הממסד הביטחוני היא יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל ג'וזף דנפורד. במערכה בעיראק פיקד דנפורד על צוות-קרב חטיבתי בדיוויזיה של מטיס. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הכוחות ציפו כי יקבלו התרעה בת יומיים לפני שיוטל עליהם לפלוש לעיראק. לפתע שאל מטיס את דנפורד אם אנשיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום. גורדון וטריינור כתבו בספרם כי דנפורד ביצע את משימותיו במערכה ההיא במהירות, ביעילות ותוך חיסכון בחיי אדם. 16 שעות מרגע שהחלה כבר השלים דנפורד את משימתו הראשונה. "העיראקים ממזרח לגזרתו היו מרותקים, מתקני זיקוק הנפט ותחנות השאיבה החיוניים במערב נתפסו שלמים, וכמה מאות חיילים עיראקים נתפסו או נשבו" (עמוד 219). בהמשך לחם דנפורד תחת מטיס בבגדד ובפלוג'ה.

מטיס נחשב למבקר חריף של הסכם הגרעין עם איראן אך גם למי שמתח ביקורת נוקבת על ההתנחלויות וראה בהם מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. למרות זאת מטיס נחשב כמי שאוהד את ישראל וכמי שקשר קשרים חבריים עם רבים מקציני צה"ל הבכירים, בהם האלוף שי אביטל, שהתרשמו ממנו מאוד.

פטיש מסמר ניקח מהר

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

קלי ומטיס מצטרפים לגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. שמו של פלין, קצין צנחנים גם הוא שעשה את עיקר שירותו כקצין מודיעין בפיקוד המבצעים המיוחדים ובאפגניסטן, נקשר באחרונה לפרשת פיצה-גייט, תיאוריית קונספירציה הזויה על-פיה פיצרייה מנצלת ילדים קטנים כעבדי מין כחלק מרשת פדופיליה שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון. פלין ובנו היו בין אלו שצייצו ברשת אודות אמינות התיאוריה. גבר חמוש ברובה התפרץ השבוע לפיצריה בטענה שהגיע לחלץ את הילדים. האירוע נגמר, במזל גדול, ללא נפגעים. בנו של פלין פוטר בשל כך מצוות המעבר של הממשל החדש. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה קורא פלין כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות עם אתה בנוגע למזרח אירופה וכן כמי שתופס את האסילאם הקיצוני כאיום המרכזי על שלום העולם.

הגנרל פטראוס כראש ה-CIA, (מקור: ויקיפדיה).

התפקיד המשמעותי היחיד בתחום מדיניות החוץ האמריקנית שטרם אויש בקבינט של טראמפ הוא זה של מזכיר המדינה. ברשימה הקצרה של המתמודדים בולט שמו של הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד פטראוס על פיקוד המרכז האמריקני ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). במאמר שפרסם השנה עם מייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) מתח פטראוס ביקורת על חלק מרעיונותיו של טראמפ לגבי מדיניות החוץ. פטראוס גם טען במאמר כי למרות שהממשל האמריקני הנוכחי נרתע מלקחת חלק בעימותים החורגים מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות, הרי ש"ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, ציין שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

יועציו של הנשיא-הנבחר טראמפ ציינו שהסיבה לבחירתו בגנרלים בדימוס היא רצונו כי הצוות האמון על ביטחון המדינה יכלול אנשים המבינים מתוך ניסיונם האישי את האתגרים בשליחת כוחות אמריקאיים לאזורי לחימה. זוהי שאיפה לגיטמית ואפילו ראויה. אבל באיוש כלל (או רוב) עמדות המפתח בקבינט המדיני-ביטחוני האמריקני בגנרלים בדימוס יש גם משהו מטריד. אנשים שהיו פטישים (אנשי צבא) במשך כל חייהם הבוגרים מתרגלים לראות כל בעיה כמסמר. זה לא תמיד המצב והפטיש אינו בהכרח פתרון לכל בעיה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2016)

"זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" | מאת גל פרל פינקל

בספטמבר 1944 ביקשו בעלות- הברית לסיים את מלחמת העולם השנייה בחזית אירופה באבחה אחת, באמצעות תפיסתם של חמישה גשרים בהולנד. ספרו המופתי של קורנליוס ראיין תיאר מדוע מראש התכנית נידונה לכישלון ומדוע היה זה "גשר אחד יותר מדי".

• פורסם באתר "סימניה"
• 18 באפריל 2016

מבצע "מארקט–גארדן" שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1944 תמך אייזנהאואר ביוזמתו של הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, "מונטי", להשגת הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על-ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין.

את התכנית יזם הגנרל מונטגומרי, קצין חי"ר שקנה את עולמו כשפיקד על הארמיה ה-8 בקרב אל עלמיין, בו הביס את הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל. מונטגומרי, כמו שאר הבריטים ראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות-הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה-V2 לעבר בריטניה. לקורא הישראלי קל להבין לליבם של הבריטים, נוכח האיום החמור על העורף הישראלי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הרקטות שבידיהם.

בספרו "גשר אחד רחוק מדי" (הוצאת זמורה–ביתן, מודן, 1979) תיאר ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, את המבצע על היצירתיות שבו, על התעלמות מתכנניו מהמודיעין ומהאילוצים הלוגיסטיים, על גבורת המפקדים והלוחמים ועל סופו העגום. 

הספר עובד בשנת 1977 לסרט בשם זהה, בכיכובם של שון קונרי, אנתוני הופקינס, דירק בוגארד, לורנס אוליביה, ג'יימס קאן, ג'ין הקמן ומייקל קיין.

"השגיאה החמורה ביותר של המלחמה"

מונטגומרי הציג את התכנית לגנרל פרדריק בראונינג, סגן מפקד הארמיה המוטסת הראשונה של בעלות-הברית. הכוחות המוטסים נדרשו להשתלט על מספר מעברים, "חמישה מהם גשרים עיקריים, בכללם על הנהרות הרחבים מאס, ואל והריין התחתון – ברצועה של למעלה מ-100 קילומטר בין הגבול ההולנדי לבין ארנם. בנוסף היה עליהם לפתוח את המסדרון – לרוב כביש יחיד צפונה – שבו ינוע השריון הבריטי. על מנת שמיאוץ השריון יצליח, היה על כל הגשרים להילכד בשלמותם. הסכנות היו ברורות, אך בדיוק לסוג זה של סער-פתע אומנו הכוחות המוטסים" (עמוד 65).

למרות זאת, . בראונינג היה מוטרד. הוא הצביע על הצפוני שבגשרים, זה שמעל לריין התחתון בארנם, ושאל את מונטגומרי כמה זמן יידרש לשריון להגיע לכוח הצנחנים שישתלט עליו. יומיים, השיב מונטגומרי. בראונינג השיב שהצנחנים יוכלו להחזיק בו ארבעה ימים, "אבל המפקד, דומני שאנו עלולים להרחיק לכת – גשר אחד רחוק מדי" (עמוד 66).

התכנית, כמאמר בראונינג, הייתה יותר מדי, מהר מדי בפחות מדי. כשבחן הגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה המוטסת ה–82, את המשימות שהוטלו על אוגדתו הלין ראש המטה שלו שכדי להשלים את כולן יידרשו שתי אוגדות. גייוין הסכים, ואמר "זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" (עמוד 85).

כדי לאפשר ל"מונטי" לבצע את התכנית נתן אייזנהאואר קדימות לצרכי הלוגיסטיקה והאספקה של כוחותיו על חשבון כוחות הארמיה השלישית, בפיקוד הגנרל ג'ורג' פאטון, שניהלה באותה עת קרב התקדמות מוצלח במיוחד על פני צרפת והשמידה כוחות גרמנים רבים. הארמיה עמדה לנוע לעבר הסאר ודהירתה נעצרה בעקבות ההחלטה. פאטון טען כי הייתה זו "השגיאה החמורה ביותר של המלחמה" (עמוד 52). יתכן מאוד שצדק.

"מישהו הגה סיוט אמיתי"

ב-17 בספטמבר 1944 החל המבצע. הכוחות המוצנחים ומוטסי הדאונים (מודאים) נחתו בהצלחה והחלו להשתלט על רוב היעדים המתוכננים. עם זאת, ניכר הפער בין הגייסות האמריקנים חדורים ברוח לחימה, יוזמה והתקפיות לגייסות הבריטים המותשים משנים רבות יותר של לחימה, אשר התרבות הצבאית ששררה בהם שמה על כך פחות דגש (עניין שמונטגומרי נאבק בו כבר בקרב אל עלמיין).

הגנרל גייוין, למשל, מהבולטים שבמפקדים האמריקנים במלחמה בכלל ובצנחנים בפרט, "שהתלווה לצניחת חטיבה 505" (עמוד 154), הוביל את אנשיו מלפנים. רוח הלחימה והתוקפנות הטבעית שהפגין, שהייתה כמעט נחלת הכלל בגייסות המוטסים האמריקנים, והיוותה אנטיתזה לכוחות הבריטים, ובכלל זה אף לצנחנים. ואכן, זמן קצר לאחר הצניחה "לכדה חטיבה 504 של אוגדה 82, שבפיקוד בריגדיר–גנרל ג'יימס גייוין, את גשר כראבה החיוני" (עמוד 202).

הבריטים מצדם, לא הבינו עד תום את חשיבות המהירות עבור כוחות הפועלים בעומק, את הצורך להשלים את המשימה בעוד האויב מופתע מהימצאות הכוח בעומק שטחו וטרם הספיק להתאושש ולהיערך בהתאם.

בספר הציג ראיין את מחדלי המבצע, עוד בשלבי התכנון, וכי התוצאה הייתה ידועה מראש עוד בטרם יצא אל הפועל. כן תיאר ראיין את התמודדות הגרמנים עם המתקפה המפתיעה, והעלה על נס את יכולתם להתעשת, ולצאת, בפיקוד הגנרל הוותיק גרד פון רונדשטט, למתקפת נגד כנגד הטובים והמנוסים בחיילי בעלות–הברית.

האירוע הדרמטי ביותר בספר נגע לצליחת נהר ואל וכיבוש גשר ניימכן, שהיה מכשול המים האחרון בדרך לארנם. הדרך היחידה להשתלט על הגשר, אמר גנרל גייוין לאנשיו, "היא להסתער עליו בו זמנית – משני צידיו" (עמוד 281). המשימה הוטלה על הגדוד השלישי שבחטיבת החי"ר המוצנח ה–504 שבאוגדה המוטסת ה-82, עליו פיקד ג'וליאן קוק, בוגר האקדמיה הצבאית שבווסט פוינט.

בסרט ישנה סצנה נפלאה שבמהלכה ניגש הגנרל גייוין (אותו גילם ראיין אוניל) למפקד הגדוד השלישי, רס"ן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".

תחת חיפוי מטוסי קרב ואש טנקים הוביל "רב-סרן ג'וליאן קוק בן ה-27 את הגל הראשון של אחת הנועזות שבצליחות-הנהר מעולם" (עמוד 297). הגרמנים המטירו עליהם אש תופת. "קוק ידע, שאבידותיו כבדות, אך לא היה לו פנאי לאומדן. פלוגותיו נחתו בכל מקום לאורך רצועת-החוף החשופה" (עמוד 302), והחלו להשיב מלחמה שערה.

"לבדם ובקבוצות קטנות, הסתערו הצנחנים, שישבו חסרי-ישע בסירות בנפול חבריהם לידם, על חיילי אויב פי ארבעה וחמישה ממספרם, ברימונים, תת-מקלעים וכידונים. ביעילות חייתית כרו את הגרמנים מעמדותיהם ובלא מנוחה או ארגון-מחדש המשיכו בהסתערותם הדורסנית. הם לחמו בשדות, בגנים ובבתים שמתחת לסוללה, תחת אש המקלעים וסוללות הנ"מ, שהלמו בהם ממצודת הוף ואן הולנד שהיישר לפנים. קבוצות אחרות נעו מזרחה, לאורך דרך-הסוללה ואל הגשרים, בעוד" (עמוד 304). אף שספגו נפגעים רבים הצליחו קוק ואנשיו לכבוש את הגשר.

אך למרות נחישותם של הצנחנים, כתוצאה מהתאוששות כוחות הוורמאכט נכשלו בעלות–הברית בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבידות כבדות. המבצע גבר מחיר כבד מאוד מבעלות-הברית, שכלל מעל 15 אלף פצועים, הרוגים ושבויים (האוגדה המוטסת הבריטית ה-1 פסקה לתפקד כיחידה לוחמת) ולכישלונו ביטל למעשה את האפשרות לסיים את המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944.

ראיין הוציא מתחת ידיו ספר מרתק לקריאה (שתורגם היטב לעברית בידי אמיר אורן, לימים פרשן צבאי ב"הארץ") שהגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה ה–82 במבצע, קבע שהוא "תיאור מדויק, מרגש ומעורר הערצה של האומץ האנושי". 

מאז יצא פורסם הספר הפך שמו, "גשר אחד רחוק מדי", לביטוי רווח לתיאור מהלכים שבהם מתקיים עיקרון "תפסת מרובה לא תפסת". לאור החורים הגדולים בתכנית שזעקו מראש למרחוק, מוטב ללמוד מן המבצע בעיקר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".