רעות לוחמים, חשיבה תחבולנית וחשיבות הדוגמה האישית של המפקדים – לקחים מספרו של ג'יימס אלטיירי, על יחידת הריינג'רים של ויליאם דארבי שכוחם יפה גם היום. כוחותיו של דארבי חתרו למגע עם האויב וקבעו נורמות לביצוע ורמת לחימה לשאר הצבא. זוהי גם תרומתן של היחידות המובחרות לצה"ל ושם טמונה חשיבותם.
- פורסם באתר "מערכות"
- 25 באוגוסט 2021
במלחמת העולם השנייה ביצעו יחידות הקומנדו הבריטיות שורת פשיטות מוצלחות באירופה הכבושה, שבהן פגעו ביחידות הצבא הגרמני, השמידו אמצעי לחימה וערערו את תחושת הביטחון של כוחותיו. בפיקוד האמריקני הוחלט לאמץ את מודל הקומנדו הבריטי ולהקים שתי יחידות ניסיוניות. בחיל הנחתים הוקמו שני גדודי הפושטים (ריידרים) שפעלו במערכה באוקיינוס השקט נגד היפנים,1 ובצבא היבשה האמריקני הוקם במאי 1942 גדוד הריינג'רים הראשון. בספרו "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורות הגדוד.
לגדוד גויסו רק מתנדבים. כלל זה חל גם על המג"ד, מייג'ור ויליאם או. דארבי, קצין תותחנים בוגר האקדמיה הצבאית ווסט־פוינט. בין המתנדבים היה גם המחבר, ששירת כרב"ט ביחידת תותחנים ושובץ בפלוגה ו' עליה פיקד קפטן רוי מוראי. הגדוד נשלח לאימון הקמה בבית הספר של הקומנדו הבריטי בהרי סקוטלנד, שם הודיע להם קצין קומנדו סקוטי: "או שאעשה אתכם גברים – או שאעשה אתכם פגרים" (עמ’ 35). ההכשרה המפרכת כללה פרקי אימון אינטנסיביים בקליעה וניווט, שדאות, כיבוש יעד מבוצר, חבלה ופשיטה, טיפוס צוקים ונחיתה מן הים, במהלכם הקפיד דארבי להיות "ברציפות בשדה, עם חייליו" (עמ’ 51).
נלחמו כמו שאומנו
ב־8 בנובמבר אותה שנה, במסגרת מבצע "לפיד", הוביל דארבי את הגדוד בנחיתה מן הים בעיירה ארזב (ארזיו) שבאלג'יריה. אלטיירי, שהתנסה שם לראשונה בלחימה, כתב שלא חש פחד כי "הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמ’ 124). ב־11 בפברואר 1943 פשט הגדוד על מוצב מבוצר של הצבא האיטלקי בסאנאד ש במרכז תוניסיה. דארבי הוביל כוח בן שתי פלוגות שנע רכוב כשלושים קילומטרים לעומק שטח האויב ואז גמע ברגל עשרים קילומטרים נוספים. ב־02:00 בלילה נתן דארבי את פקודת התקיפה. אלטיירי, שפיקד בקרב על כיתה, כתב שחש כמו "רוצח שחור־פנים, נטול מצפון" (עמ’ 207). הריינג'רים הפתיעו את חיילי המוצב ולא היה להם "כל סיכוי להחזיק מעמד. הרגנו אותם בחמת זעם" (עמ’ 209). תוך שעה נכבש המוצב. הכוח הרג כ־75 חיילי אויב, תפסו עשרה שבויים ונסוגו. להם עצמם היו כ־20 פצועים והרוג.
לאנשיו אמר אז דארבי (שעוטר בכוכב הכסף) כי "היחידה שתוכל להתגנב אל האויב ולהמם אותו בהלם ובהפתעה – זוהי היחידה שתנחל נצחונות בקרבות, וזוהי היחידה בה אני חפץ. ובכן […] עכשיו, אחרי פשיטת סאנאד […] יכול אני לומר לכם, שאמנם יש לי יחידה כזאת!" (עמ’ 228).
במרס 1943 מונה הגנרל הלוחמני ג'ורג' פאטון למפקד הקורפוס השני שאליו היו כפופים הריינג'רים. לחייליו כתב פאטון "הבקיעו פנימה וקטלו את האויב" (עמ’ 251). בקרב אל־גואטר עשו הריינג'רים בדיוק את שדרש. הגדוד פעל כמשמר הקדמי של דיוויזיית החי"ר הראשונה, ותקף מן העורף מערך איטלקי מבוצר ברכס גַ'בֵּל־אֵל־אַנְק, לאחר מסע רגלי בן עשרים קילומטרים. במקביל תקפה את המערך מהחזית חטיבת החי"ר ה־26 והקרב הוכרע.
בהמשך מונה דארבי למפקד צוות הקרב החטיבתי ה־6615, שכלל שלושה גדודי הריינג'רים וגדוד צנחנים. הקפטן מוראי מונה למפקד גדוד הריינג'רים הרביעי בו שירת אלטיירי כסמל מחלקה. ב־10 ביולי 1943, בשעה 03:00 לפנות בוקר נחת צוות הקרב בחופי העיירה ג'אלה שבסיציליה ונקלעו ללחימה עזה. ברגע שהנחתת שלו הגיעה עמ’ לחוף, כתב אלטיירי, "יישרנו את רגלינו הדואבות ופרצנו מתוך הסירה כעדת מטורפים" (עמ’ 261).
המג"ד, דארבי, היה בין הראשונים לנחות בג׳אלה. הוא ומקלען בשם ריילי נתקלו בכוח שנדרש לכבוש בית מלון שבו התבצרו כשלושים קצינים איטלקים. נאמן לציווי לחתור למגע, ״הנהיג דארבי – וריילי בעקבותיו – את ההסתערות של הריינג׳רים לתוך המלון. קרב שוצף התנהל מחדר לחדר״ (עמ’ 264). הכוח בפיקודו הרג את מרבית המתבצרים ושבה אחדים. על הגבורה שהפגין בלחימה בג'אלה (בה גם השמיד טנק מטווח קצר באמצעות תותח נ"ט) עוטר דארבי בצלב השירות המצוין.
במערכה באיטליה הוטל על צוות הקרב לכבוש את העיירה ציסטרנה. שניים מגדודיו נפלו למארב של שני רג'ימנטים גרמנים וספגו נפגעים רבים. צוות הקרב פורק ואנשיו שבו לארצות־הברית ואימנו כוחות חי"ר. אלטיירי, שהוענקה לו דרגת קצונה בשדה הקרב ובמערכה באיטליה מונה למ"פ בגדוד (ועוטר על גבורתו בשני כוכבי ארד), היה ביניהם.
לנוכח הצלחת הריינג'רים של דארבי, הוקמו גדודי הריינג'רים השני והחמישי ואוגדו לצוות קרב חטיבתי, בפיקוד ליוטננט־קולונל ג'יימס ראדר. בפלישה לנורמנדי, ב־6 ליוני 1944, הוטל על צוות־הקרב לנחות מן הים, לכבוש את המוצבים שבמצוקי פואנט־די־הוק ולהשמיד סוללת תותחי־חוף. הריינג'רים בפיקוד ראדר "פעלו כחוד החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות־חוף של האויב" (עמ’ 317). לאחר קרב קשה המוצבים נכבשו, התותחים הושמדו ונמנע השימוש בהם כנגד הכוחות הנוחתים בחוף אומהה.
באפריל 1945 נהרג קולונל דארבי, והוא סגן מפקד דיוויזיית החי"ר ה־10, בלחימה באיטליה. הגנרל פאטון אמר שדארבי "היה האמיץ מכל בני האדם שהכרתי" (עמ’ 318), והוא הועלה לדרגת בריגדיר־גנרל. לאחר המלחמה פורקו גדודי הריינג'רים, אך "הרוח וטכניקות הלחימה של הריינג'רים הונחלו לצבא היבשה כולו" (עמ’ 316). ב־1974 הוקם רג'ימנט הריינג'רים ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, השואבת את מורשתה מגדודי הריינג'רים שהקים דארבי ומשמשת מודל לחיקוי לצבא היבשה כולו.
לא ניתן לקרוא על נתיב הקרבות של פלוגת הריינג'רים שבה שירת המחבר מבלי לחשוב על ספר המופת "אחים בקרב" מאת סטיבן א' אמברוז (הוצאת זמורה־ביתן, 2005), על פלוגה Easy (ה') בגדוד השני של רג'ימנט הצנחנים ה־506, שבדיוויזיה המוטסת ה־101. בפלישה לנורמנדי נדרשו הכוחות המוטסים לבודד את חופי הנחיתה מפני תגבורות אויב ולזרוע הרס ובלבול בקרב כוחות הצבא הגרמני. כוחות אלה נדרשו, בדומה לריינג'רים, לגלות עצמאות, יוזמה והתקפיות.
דוגמה בולטת היא הפשיטה שביצע כוח קטן מפלוגה Easy על סוללת תותחים גרמנית באחוזת ברקור, שעמדה לירות לעבר הכוחות הנוחתים בחוף יוטה. כמו שאר הכוחות המוטסים בפלישה לנורמנדי גם אנשי הפלוגה "צנחו מגובה נמוך בהרבה ממטוסים שטסו במהירות רבה מדי" (עמ’ 81), והתפזרו בשטח. עם שחר זיהה המג"ד סוללת תותחים שאיימה על הכוחות הנוחתים בחוף יוטה והורה לסגן ריצ'רד וינטרס, המ"פ בפועל, להשמידה.
וינטרס, שהצליח לרכז שניים־עשר לוחמים, בחר לבצע "הסתערות חזיתית מהירה, נתמכת על ידי בסיס אש מעמדות שונות, קרובות ככל האפשר לתותחים" (עמ’ 90). עם תחילת המתקפה "קרא וינטרס: "אחרי," וצוות ההסתערות שעט לאורך משוכת השיחים אל תוך התעלה" (עמ’ 92), שם הרג, שבה והניס את חיילי הסוללה. בהמשך חבר אליו סגן רונלד ספירס, מ"מ מפלוגה ד', ועמו חמישה צנחנים. "ספירס הוביל את התקיפה על התותח האחרון. הוא אכן כבש והשמיד את התותח, אך איבד שניים מחייליו" (עמ’ 94). כך סיכלו הצנחנים, בדומה לריינג'רים במצוקי פואנט־די־הוק, את השימוש בתותחים כנגד הכוחות הנוחתים בחוף יוטה.
במהלך מבצע "מארקט גרדן" בספטמבר 1944 הוצנחה הפלוגה בהולנד ונשלחה להגן על העיירה אודן מפני התקפה גרמנית. המ"פ, וינטרס, זיהה כוח סיור גרמני שנע לעבר העיירה. "הוא ירד בריצה במדרגות, אסף את המחלקה ואמר: "חבר'ה, אין מה להתרגש. המצב נורמלי – אנחנו מכותרים". הוא אירגן התקפה, נע לעבר הסיור הגרמני, פגע בו קשה והדף אותו לאחור" (עמ’ 151). זוהי המחשה טובה לדרך החשיבה והפעולה שנדרשת מכוח המצוי בעומק שטח האויב.
מה יכול מפקד בצה"ל ללמוד מהספר
לקורא הישראלי המחיש הספר לחשיבותם של כוחות מובחרים ומיומנים היודעים לפעול בשטח האויב ולעשות בו כבתוך שלהם. יש בספר בכדי להזכיר את הקמת גדוד הצנחנים 890 בפיקוד רס"ן אריאל שרון (לאחר שמוזג עם יחידה 101), שפיתח טכניקות קרביות וקבע נורמות לחימה בפעולות הגמול שנות החמישים, ובהמשך הפך לחטיבת צנחנים סדירה. יתרה מכך, במוקד בניין הכוח של צה"ל כצבא התקפי ויוזם, כתב עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים, עמדה במשך שנים "תפיסת הפשיטה. בניגוד לקונוטציה המיידית, פשיטה היא לא רק מבצע לילי של כוח קטן, החוזר עם שחר הביתה. זו תפיסה שלמה של הפעלת הכוח, בפעולות ניידות בגדלים משתנים, במטרה לערער את האויב וליצור הפתעה, תחושת נרדפות ופגיעה, שלאחריה יוצאים חזרה אל מעבר לגבול".
במלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג בפיקוד אל"ם ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ שבעומק לבנון והרגו כ־20 מפעיליו. פשיטה זו ואחרות גרמו להנהגת חזבאללה לחוש שהעורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייבו את הארגון, שמשאביו מוגבלים, לתגבר שם את כוחותיו. אך פשיטות אלו בוצעו בכוחות קטנים מדי ששהו בעומק האויב זמן קצר מדי בכדי שתהיה לפעולתם השפעה מערכתית. לעומת זאת, לכוחות מובחרים במסה קרבית גדולה, שיחדרו לעומק ויפעלו בו זמן ממושך עשויה להיות השפעה כזו. בכוחם ליצור, כמאמר תא"ל אבי בלוט, קצין צנחנים ומח"ט הקומנדו לשעבר, "אזור מוכה קומנדו".
אלטיירי הוציא מתחת ידו ספר מרתק והקורא למד ממנו (כמו גם מספרו של אמברוז) על רעות לוחמים, חשיבה תחבולנית ועל חשיבות הדוגמה האישית של המפקדים. כל אלו הינם לקחים על זמניים. בנוסף, כמאמר אלוף וירוב, בעוד שמפקדים בגדוד חי"ר נדרשים לדעת להוביל את אנשיהם בעיקר כחלק מצוות קרב גדודי, הרי שמפקדים ביחידות מובחרות נדרשים לפקד על כוחות עצמאיים, בהתאם לתפיסת "פיקוד משימה" ליזום ולהעז.
כשנה וחצי לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, יוצא חטיבת גולני שפיקד על אוגדת עזה, כי "אסור שמפקדים יכנסו לקיבעון שיסיט את התעוזה וההקרבה לביצוע המשימה. יוזמה, התקפיות ותעוזה – חתירה למגע – זו לא ססמה, זו תפיסת הפעלה. במקום בו יש אויב מפקד צריך לחתור למגע". ניכר מהספר כי הריינג'רים ומפקדיהם חתרו למגע עם האויב וקבעו נורמות לביצוע ורמת לחימה לשאר הצבא. זוהי גם תרומתן של היחידות המובחרות לצה"ל ושם טמונה חשיבותם.
על הכוונת 