רמה נוספת של ניידות במלחמה | מאת גל פרל פינקל

מספרו של ליוטננט־קולונל ג'ון גאלבין עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע לפני שיתאושש האויב.

• פורסם באתר "מערכות"
• 19 במאי 2021

אחת התמורות הטקטיות שסיפק הממד האווירי הייתה האיגוף האנכי – היכולת לנייד כוחות לוחמים במהירות מעל למערכי האויב לעורפו. בספר "היורדים לקרב" (הוצאת מערכות, 1972) ביקש ליוטננט־קולונל (מקביל לדרגת סא"ל) ג'ון גאלבין מצבא היבשה האמריקני לתאר את התפתחותה של הלוחמה ניידת־האויר ואת המהפכה שיצר השימוש בכוחות מוטסים, מוצנחים, מוטסי דאונים ומוסקים במבצעי היבשה.

גאלבין שירת כקצין חי"ר בצבא היבשה, לחם במלחמת וייטנאם, "פיקד כמג"ד על מבצעים שביצעו פרשי האויר בקמבודיה, ואחר שימש ב'פיקוד לפיתוח תורת לחימה' שבפנטגון" (מתוך גב הספר). הוא עוטר בעיטור כוכב הכסף על אומץ ליבו בווייטנאם, ולימים הגיע לדרגת גנרל ושימש כמפקד פיקוד אירופה והכוח הצבאי של נאט"ו באירופה.

בהקדמה לספר כתב הגנרל ג'יימס גאבין כי "מאז ומתמיד חתר האדם להשיג יתרון בניידות על יריבו, במלחמה" (עמ' 7). גאבין, שפיקד על חטיבת החי"ר המוצנח ה־505 ועל הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, ציין כי המלחמה "הביאה רמה נוספת של ניידות למלחמה: ההסתערות־האוירית" (עמ' 7).

הגרמנים עולים להתקפה

הצבא הראשון שהחל לפתח כוחות מוטסים היה הצבא האדום של ברית המועצות, אולם מן הספר עולה כי הצבא שזיהה לנכון ופיתח ביצירתיות ובאופן יעיל את השימוש בכוחות מוטסים היה הצבא הגרמני במלחמת־העולם השנייה. דוגמה בולטת לשימוש היעיל של הכוחות הגרמניים בכוחות מוטסי דאונים הוא כיבוש המבצר אבאן אמאל שבגבול בלגיה וגרמניה, סמוך לתעלת אלברט, ביומה הראשון של המערכה על צרפת ב־10 במאי 1940. היה זה מבצר תת־קרקעי שהגן על הדרך האסטרטגית ללייז'.

המשימה הוטלה על פלוגת צנחנים מדיוויזיית הצנחנים ה־7, שעליה פיקד האופטמן (מקביל לדרגת סרן) ואלתר קוך. הפלוגה עברה אימונים ייעודיים למבצע. "כל חייל אומן לבצע לפחות שני תפקידים, והצוותים אורגנו להילחם כיחידות עצמאיות" (עמ' 36). הכוח בפיקודו הוטס למבצר בדאונים. "ארבעה־עשר דאונים, שמצנחי הבלימה נגררים אחריהם לצמצם את מהירות צלילתם, הגיחו מתוך החשיכה ללא קול, והחליקו לנחיתה בזה אחר זה על הכיפה המדושאת של המצודה" (עמ' 39). מיד לאחר הנחיתה התארגנו הלוחמים והחלו במשימתם.

"אנשיו של קוך בשוטפם את העמדות המשוריינות, נתקלו בהתנגדות מעטה. הרגלים הבלגים הצליחו להפעיל שני מקלעים, אך אלה חוסלו כמעט מייד. צוותי תותחים נגד־מטוסים ניסו להגיע אל עמדותיהם, אך נקצרו באש. עד מהרה היתה הפעילות היחידה על גבי המצודה פיצוציהם של הפלסים הגרמנים, הפורצים אל רשת המחילות" (עמ’ 39). למחרת נכנע חיל המצב במבצר. התכנון וההכנות המדוקדקות שנשענו על מודיעין מדויק, בצירוף ההפתעה שהשיגה הפלוגה בפיקוד קוך, הכריעו את הקרב.

הכוחות המוטסים הגרמנים, כמתואר בספר, המשיכו להיות בליבת המבצעים של הצבא הגרמני עד לכיבוש כרתים במבצע מוטס. הצנחנים הגרמנים אמנם כבשו את כרתים, אבל ספגו אבדות כה כבדות עד כי היטלר חשש מהפעלת כוחות מוטסים ברמה מערכתית בהמשך המלחמה.

פשיטה בעורף האויב

הצבא הבריטי אימץ אף הוא במלחמה את השימוש בכוחות מוטסים, אך תחילה ביקש להפעיל אותם בפשיטות ומבצעים מיוחדים. אחד ממבצעים אלה היה מבצע "בייטינג", שנערך בלילה שבין 28/27 בפברואר 1942. במטרה לסגור פערי מודיעין בדבר יכולות מערכות המכ"ם שהפעילו הגרמנים בצרפת, הוטל על פלוגה בפיקוד מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ג'ון פרוסט מהדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־1, לבצע צניחת לילה סמוך לעיירה ברינבאל שבצרפת, לפשוט על תחנת מכ"ם ולסגת לאחר שהטכנאים שצורפו לפלוגה יאספו חלקים חיוניים.

בליל הפשיטה הוטסה הפלוגה לצרפת. "החוף הופיע מרחוק וגדל חיש, עד שפתע חלפו הסלעים מתחתם, בחפזה. בהידלק האור הירוק, דחף פרוסט את עצמו החוצה לתוך החשיכה, ואנשיו באו אחריו" (עמ' 98). הצנחנים נחתו בשלום והחלו בפשיטה. תחילה תקפו את המבנה הגדול בתחנת המכ"ם, אולם כמעט שלא נתקלו בהתנגדות. לאחר מכן "תקפו הצנחנים את עמדות־המגן לאורך שפת הסלעים, הרגו חמישה גרמנים ושבו אחד" (עמ' 98). במקביל הגיעו לחוף הסירות שהיו אמורות לפנות אותם בחזרה לבריטניה. הטכנאים פירקו חלקים חיוניים מהמכ"ם ופרוסט ואנשיו חברו לסירות ונסוגו בבטחה לבריטניה. שניים מחייליו של פרוסט נהרגו, שישה נפצעו ושישה נוספים נפלו בשבי. המידע שהושג היה חיוני לחיל האוויר המלכותי הבריטי.

מבצע דומה, אגב, ביצע צה"ל במלחמת ההתשה. במבצע "תרנגול 53" שנערך בלילה שבין 27/26 בדצמבר 1969 כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, הוטס במסוקים לגדה המערבית של תעלת סואץ. הצנחנים פשטו על תחנת מכ"ם מצרית שבה מכ"ם חדיש מתוצרת סובייטית, הרגו כמה חיילים מצרים, שבו ארבעה נוספים. אז הטיסו מסוקים את המכ"ם לגדה המזרחית של התעלה שבשליטת צה"ל, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

יוזמה בלחימה

גם הצבא האמריקני אימץ את רעיון הכוחות המוטסים, אולם כנהוג אצל האמריקנים ביקשו אלה להפעיל כוחות בעיקר במסגרת מבצעים בקנה מידה רחב. דוגמה בולטת לכך היא מבצע "מרקט גארדן" בספטמבר 1944, שבו ביקשו בעלות־הברית להשיג הכרעה מהירה במלחמה באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על־ידי הצנחת מספר דיוויזיות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. החטיבה המוצנחת ה־501 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 פעלה בגזרת העיר פאכאל.

לאחר צניחת החטיבה, שעליה פיקד קולונל (מקביל לדרגת אל"ם) הווארד ג'ונסון, היה "ליוטננט־קולונל הארי קינארד, שפיקד עתה על הגדוד ה־1 של ה־501, מבקש מג'ונסון להניח לו לנוע מערבה מן הדרך, ולתקוף את כוחות האויב המתכנסים ממש בקצה טווח כלי־נשקו" (עמ' 212). המח"ט סירב. "קינארד התעקש. הוא אמר לג'ונסון כי על מנת להגן על פאכאל יהיה על הצנחנים להדוף את הכוחות הגרמניים המתרכזים והולכים. לגישה התקפית נרחבת סיכוי טוב יותר לשמור את הכביש פתוח, מאשר הגנה סבילה במוצבים" (עמ' 213). לבסוף הסכים ג'ונסון.

תחילה פקד קינארד על פלוגה ג' לנוע לעמדת חסימה בעורפם של הכוחות הגרמניים. לאחר מכן הניע את פלוגות א' ו־ב' מערבה לעבר עמדות הצבא הגרמני. "בשעות הראשונות היתה ההתקדמות קשה ואטית, כולה רצופה הסתערויות כיתתיות או מחלקתיות, תחת אש צולבת של מקלעים ומרגמות. הגרמנים נעו אחורנית בסדר טוב עד עיצומן של שעות אחר הצהריים, עת נתקלו באש פלוגה ג', שהיתה פזורה בקו דק לרוחב צירי הנסיגה שבין כביש פאכאל והתעלה" (עמ' 213).

התוכנית של קינארד פעלה. הגדוד שבה 418 חיילים גרמנים, והרג 40 נוספים. חמישה מחיילי הגדוד נהרגו וחמישה נוספים נפצעו. "בלא כל יתרון במספר אנשיו או בעוצמת אשו גבר בתמרוניו על גדוד האויב והשמידו במלכודת נהדרת" (עמ' 213).

"חריקות" קטנות וצורמות

בספרו של גאלבין יש מעט "חריקות" שצורמות לקורא. כשתיאר את פעולת הגדוד ה־2 של החטיבה המוצנחת ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 יום לאחר שצנח בנורמנדי ב־6 ביוני 1944, כשקרב הגדוד לחוף יוטה, כתב, איתרו אנשיו סוללת תותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף. "קפטן ר.ד. וינטרס, מפקד פלוגה ה', פילס דרכו אל החוף והביא עימו טנקים מספר מגדוד הטנקים ה־79 שיסייעו בחיסול מוצב זה" (עמ' 178). תיאור זה שגוי. בפועל הוביל המ"פ, ריצ'רד וינטרס, כוח צנחנים שפשט על סוללת התותחים, הרג כמה מחייליה והשמיד את התותחים. רק אז נע לעבר חוף "יוטה" והחביר כוח שריון שהשלים את המשימה.

"חריקה" נוספת נגעה לעובדה שבפרק שסקר את המבצעים המוטסים (של הבריטים והצרפתים) במסגרת מבצע "מוסקטיר" בסואץ ב־1956, לא הוזכרו מבצעי הצניחה שביצע צה"ל במיתלה (גדוד 890) ובא־טור (גדוד הנח"ל המוצנח). אין לחשוד במחבר שאינו מאוהדי ישראל, ולמהדורה העברית אף הוסיף פרק מיוחד לה.

איזון בין עוצמת־אש וניידות

בהמשך תיאר גאלבין כיצד החליף המסוק, יורשו של הדאון, את מרבית הפעולות המוצנחות. אחד הקרבות הבולטים שבהם בא הדבר לידי ביטוי התרחש בנובמבר 1965 במהלך מלחמת וייטנאם. במסגרת המערכה בעמק יא דראנג שברמת פלייקו "הסתער הגדוד ה־1 מחטיבת הפרשים ה־7, שבפיקודו של לויטננט־קולונל האל מור, לתוך שטח הנחיתה "קרן־X", הנמצא באמצע מחנה־הבסיס של החטיבה ה־66 שלמרגלות ההרים" (עמ' 336).

הגדוד של מור, קצין צנחנים שלחם קודם לכן בקוריאה, נקלע לקרב קשה מול החטיבה־66, אך "מפציצי־קרב של חיל־האויר נתנו סיוע נהדר, עורכים בממוצע תקיפה אחת בכל חמש־עשרה דקות במשך ארבעים שעות" (עמ' 337). ב־16 בנובמבר תקפו כוחות החטיבה ה־66 מצבא צפון וייטנאם מספר פעמים את המתחם הגדודי. "אלה נהדפו באבדות כבדות לאויב" (עמ' 337).

מן הספר עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע, באופן מקצועי ובהתאם לתורת הלחימה, לפני שיתאושש האויב מההלם שבעצם נוכחותם בעומק שטחו.

הספר מרתק לקריאה, ומתאר בפירוט את התמורות וההתפתחויות בכוחות המוטסים למן מלחמת־העולם השניה ועד מלחמת וייטנאם. רשאים ‏אנו לקוות, כתב גאלבין, "כי לא נשוב ונדע עוד מלחמה; אך בינתיים תוסיף חובתם של אנשי־הצבא להיות – עמידה על המשמר. להיות מוכן תמיד לכל מלחמה עתידה (ולא לחזור על המשגה נושן שבכוננות ללחום שוב את המלחמה שעברה) – פירושו לפקוח עין על האיזון בין עוצמת־האש והניידות" (עמ' 365).

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

האדומה הגדולה הראשונה | מאת גל פרל פינקל

הנחיתה של בעלות הברית בנורמנדי סימנה את תבוסתה של גרמניה. ספר חדש מתאר את הקרב בחוף אומהה שאותו הכריעו בנחישות החיילים הפשוטים, למרות שהכול כבר השתבש

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 5 באפריל 2018

ב־6 ביוני 2019 ימלאו 75 שנים לנחיתה הדרמטית של בעלות הברית בנורמנדי, מערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית – אף שהיו קרבות מכריעים יותר, ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הקרב בנורמנדי הניב מאות ספרי היסטוריה, "היום הארוך ביותר" מאת קורנליוס רייאן אם להזכיר את הבולט שבהם, כמו גם סרטי קולנוע לרוב. ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

הסופר היהודי ליאון יוריס, בעצמו יוצא המארינס שלחם בזירת האוקייאנוס השקט, כתב פעם שבנחיתות סער אמפיביות נדרשים הכוחות "להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ־הלב, להעבירם את קו־ההסתערות". תיאור זה תופס יפה את פני הדברים בנורמנדי וממחיש מדוע הפך לאחד המסוקרים, המנותחים והבולטים בהיסטוריה הצבאית בכלל ובהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בפרט.

למאגר הזה מצטרף עתה "המתים, ואלה העומדים למות" (הוצאת קוראים, 2018) מאת ד"ר ג’ון מקמאנוס, מומחה להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, שמתאר את לחימת דיביזיית הרגלים ה־1 בצבא היבשה האמריקני. דיביזיה המכונה "האדומה הגדולה הראשונה", שהיא אחת האוגדות האמריקניות המפורסמות ביותר שנתיב הקרבות שלה נמשך מלחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה ועד למלחמות עיראק ואפגניסטן, המתוארת בקרב החשוב ביותר שלה – בחוף אומהה שבנורמנדי ביום הפלישה. צ'רלס מקדונלד, שפיקד במלחמת העולם השנייה על פלוגת רגלים בצבא היבשה האמריקני בקרב הארדנים, כתב כי כשמדובר ב"פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה". לפנינו אם כן ספר על דיביזיה שלמה כזו.

בהקדמה שכתב המתרגם, עמוס רגב, הוא ציין כי בתהילה זכו אנשי יחידות הצנחנים והקומנדו, "אבל את הקרב הזה בחוף אומהה הכריעו החיילים הפשוטים, מיחידה "רגילה". כי כך מוכרעות מלחמות ברוב המקרים: על־ידי כוחות רגילים. הדיביזיה ה־1 הייתה "רגילה", אך גם שונה יחידה עם אופי, גאווה, שחצנות, ניסיון. כשקוראים עליה, אי אפשר שלא לראות קווי דמיון לתחרות בין יחידות גם בצה"ל: בין "גולני" ל"גבעתי" ול"חטיבת הצנחנים", למשל" (עמוד 14).

בחוף שרר כאוס

הדיביזיה הייתה יחידה ותיקה ומנוסה שלחמה קודם לכן באפריקה ובסיציליה. מפקד הארמיה האמריקנית ה־1, הגנרל עומר בראדלי, לא שש להטיל עליה להוביל פלישה משמעותית נוספת, אך בשל המשימה הקשה שהוטלה עליו, לנחות בחוף, להקים אזור צבירת־כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני, החליט ש"לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי" (עמוד 32). וכך נבחרה הדיביזיה להוביל את הפלישה.

שבעה חודשים התכוננה הדיביזיה באנגליה למשימה. "האימונים חקקו באנשים סוג של זיכרון מוכני. כל לוחם תרגל הסתערות על החוף כל כך הרבה פעמים, ולעתים כל כך תכופות, עד שהוא יוכל להסתער כמעט באורח אוטומטי – ובמיוחד, אם תהיה לו מנהיגות ראויה – ואפילו בנסיבות הקשות ביותר" (עמוד 47). גם הגרמנים, בפיקוד רומל, התכוננו היטב והקימו ברצועת החוף שורת עמדות אש וביצורים. בנוסף מיקשו הגרמנים את החוף ופרסו בו מכשולים הנדסיים רבים שיפריעו לנחיתת כוחות מן הים. רומל האמין כי אם יבססו בעלות הברית ראש חוף איתן לא יוכלו כוחותיו להדוף את הפלישה למערב אירופה, ועל־כן "אנחנו חייבים לעצור אותם במים, לא רק לעכב אותם אלא לחסל את כל ציודו של האויב בעודו על פני המים" (עמוד 54).

כפי שאירע לכוחות נוספים בשעות הבוקר המוקדמות של ה־6 ביוני 1944, גם התכנית של הדיביזייה "האדומה הגדולה הראשונה" לא שרדה את המגע עם האויב. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. פלוגות נחתו במקום הלא נכון, בשטח נחות תחת אש כבדה. שתי פלוגות שריון פרקו מוקדם מדי בים והטנקים שלהם שקעו. מתוך 56 הטנקים והכלים ההנדסיים שנועדו להגיע לחוף ולסייע לדיביזיה רק 16 הצליחו להגיע. הסמל ג'ון אלרי, ותיק קרבות בצפון־אפריקה וסיציליה, העיד ש"היה זה הריכוז הכבד ביותר של פצמ"רים, פגזי ארטילריה וכדורי מקלע שנתקלתי בו אי פעם" (עמוד 124).

"המלחמה היא ממלכת אי הוודאות", כתב קלאוזוביץ וכך אירע גם הפעם. בחוף שרר כאוס. יחידות ספגו נפגעים רבים עוד בטרם פרקו מן הנחתת. רק 14 מלוחמי מחלקה בת 32 לוחמים הצליחו להגיע לחוף. סרן ג'ו דוסון שירת "כבר שנתיים בדיביזיית החי"ר ה־1, בעיקר כקצין מטה, והשתתף בלא מעט פעילות, אבל מעולם, עד לבוקר זה, לא פיקד על גייסות בקרב" (עמוד 109). בחוף אומהה הוא פיקד על פלוגה G בחטיבה ה־16. הוא הוביל בדרך היחידה שידע "מקדימה, בדוגמה אישית, במתן עדיפות רק לביצוע המשימה ולאנשיו" (עמוד 110). במהלך הבוקר זיהתה קבוצה קטנה של חיילים מהפלוגה בפיקודו נקודת חולשה בקווי ההגנה הגרמניים והתקדמה במעלה הצוקים אל פנים הארץ. דוסון שהוביל ראשון זיהה עמדת מקלע מאוישת. "הוא שלף נצרות משני רימונים, והטילם למעלה לעבר עמדת המקלע. הגרמנים ראו אותו ברגע האחרון וניסו להטות את קנה המקלע אליו, אבל זה היה מאוחר מדי. הרימונים התפוצצו בין שני המקלענים והרגו אותם" (עמוד 116), וכך נוצרה הפירצה המשמעותית הראשונה בקו ההגנה הגרמני ששימשה בהמשך את שאר כוחות הדיביזיה.

במקביל נחת בחוף קולונל ג'ורג' טיילור, "חייל חי"ר בכל רמ"ח אבריו" (עמוד 154), שפיקד על צוות הקרב החטיבתי ה־16, כוח החוד של הדיביזיה. למרות אש התופת שירו הגרמנים לעבר החפ"ק שלו, מן הרגע שיצא מן המים נותר זקוף, צעד קדימה ושאג על אנשיו להתחיל לזוז. טיילור אמר אז לאנשיו: "יש רק שני סוגים של אנשים כאן! המתים! ואלה שימותו! אז בואו לעזאזל נסתלק מהחוף הזה ולפחות נמות ביבשת" (עמוד 157). הם נעו בעקבותיו, היישר לעבר עמדות הגרמנים, והמשפט הפך לחלק מהמיתוס של נורמנדי (ומכאן שם הספר). טיילור עוטר על גבורתו בצלב השירות המצוין – העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני – וכמוהו גם דוסון.

התעלמות מהצבא הגרמני

לנגד עיני הקורא פורס מקמאנוס את המשגים הקשים שעשו מתכנני הפלישה שכללו הערכת־חסר של תכנית ההגנה על החוף ושל יחידות הוורמאכט שעליהן הוטל לממשה, והערכת־יתר בכמות הציוד שנדרשו חיילי החי"ר האמריקנים לשאת, שהכביד עליהם והפכם למטרות קלות – סוגיה שנותרה רלוונטית גם כיום. הדיביזיה ספגה 1,174 נפגעים, מהם 461 הרוגים ונעדרים. למרות זאת גילו לוחמיה ומפקדיה נחישות, גבורה ודבקות במשימה עד שסובבו, כמאמר הכתב הצבאי דון וייטהד, "את המפתח שפתח את הדלת לניצחון באירופה" (עמוד 245).

ממש באותה השעה שחיילי הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" לחמו בחופי נורמנדי, כבר לחמו כוחות מוטסים בפנים הארץ. כך למשל, תיאר סטיבן אמברוז בספרו "יום הפלישה" (הוצאת זמורה־ביתן, 2002), כיצד "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה־506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה־105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.

במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה־עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267). כוחות שכאלו, דוגמת פלוגת הצנחנים של וינטרס, היו הופכים מנותקים אילולא היו לוחמי "האדומה הגדולה הראשונה" מבקיעים ברצועת החוף וחוברים אליהם.

אף שלחימת הכוחות באומהה תוארה בהרחבה, הרי שלחימת דיביזיית החי"ר ה־1, שהכריעה את הלחימה בחוף המרכזי בו נחתו האמריקנים, נותרה משום מה הרחק מאור הזרקורים. כאן נעוצה חשיבותו של הספר שמציג זווית חדשה על חוף אומהה שטרם נסקרה בעבר. הספר שהוציא מקמאנוס מתחת ידו קריא מאוד ומלאכת התרגום שעשה רגב טובה ומדויקת מאוד. ניכר גם שביצע מחקר מקיף. עם זאת, היעדר מפתח, שאכן קיים במהדורה האנגלית, ועץ מרשם יחידתי מקשים על הקורא למקם כל פלוגה וכוח בחוף ולהבין את תפקידו ומצבו בתמונת הקרב הכללית.

בנוסף לוקה הספר מבעיה רווחת, בה לוקים גם ספריו המרתקים של אמברוז, והיא העלאה על נס את גבורת החייל האמריקני תוך התעלמות מכך שהצבא הגרמני, על חייליו ומפקדיו, היה מיומן ויעיל מצבאות בעלות הברית והפגין יכולת לחימה והתאוששות ממשברים גבוהה פי־כמה. "אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית", כתב בשעתו ההיסטוריון הבריטי, סר מקס הסטינגס, והעיר שספרים שכאלו חסרים ניתוח אובייקטיבי. גם כך, מדובר בספר קריא ומרתק שמאיר את הלחימה בחוף אומהה בנורמנדי באור חדש ומתאר את פועלם של הרובאים שלחמו בפועל־ממש במלחמה והביאו למפנה במערכה.

מלחמות שקורות בחורף | מאת גל פרל פינקל

המערכה הקשה שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 28 ביולי 2017

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה, "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור (הוצאת ידיעות ספרים, 2017). הספר מביא תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב-אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

המינגוויי, משמאל, עם כוחות רגימנט הרגלים ה-22 בקרב ביער הירטגן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות-הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן-שוק" ויער הירטגן, בהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמוד 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הג'נרל ג'ורג' פטון ניהל פלירט עם מרלנה דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות-הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיביזיה המוטסת 82, מייג'ר-ג'נרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמוד 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

לגרמנים היו תכניות אחרות

ספרו הטוב היותר עד כה של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות-הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות-הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמוד 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות-הברית (SHAEF) פקפקו הג'נרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מאולטרה, שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על-ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלֶצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמוד 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, בפיקוד הג'נרל מודל, שכללה שתי ארמיות פַּנצֶר (שריון) ולצידן ארמיית רגלים. ב-16 בדצמבר 1944, ב-05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמנים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

בלי פאניקה

גנרל אייזנהאואר עם צנחני הדיביזיה המוטסת ה-101 בתדריך לפני הצניחה בנורמנדי, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הג'נרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל-רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות-הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמוד 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו-82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיביזיה המוטסת ה-101 השתלטה על בסטון ב-20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על-ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הג'נרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיביזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיביזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמוד 204). ההומור שחור היה, אולי, התרופה הטובה ביותר שהיתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הג'נרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיביזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה נסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמוד 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שווייצרית. "סרן ריצ'רד וִינטֶרס, סמג"ד 2 מחטיבה 506, אפילו ראה ליד פואה חייל גרמני ששלשל את מכנסיו כדי להתפנות מאחורי עמדת הפיקוד של גדודו" (עמוד 221). וינטרס, קצין צנחנים שהתפרסם כמפקד פלוגת ה' (Easy) שהונצחה בספרו של סטיבן אמברוז ובמיני-סדרה "אחים לנשק", שבה אותו מיד. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות-הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו, ראה בבסטון מהדורה מערב-אירופאית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

הפתעות והטעיות

מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, גנרל מק'אוליף (משמאל) וראש המטה שלו, קולונל קינארד, לאחר הניצחון בבסטון, (מקור: ויקפידיה).

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, הג'נרל טיילור, לארצות-הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל "Nuts". כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל "המפקד הגרמני" הלא-מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמוד 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ-150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים "מכופתרים" באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמוד 264). ב-27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של ג'נרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים, ובהם וינטרס, להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הימור שכשל

חיילי חי"ר אמריקניים בארוחה בחזית, הארדנים ינואר 1945, (מקור: ויקפדיה).

הגרמנים ספגו כ-80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות-הברית. אף שהדיביזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. "כשנודע לרס"ן דיק וינטרס ש-101 עומדת לעבור לאלזס, הוא חשב: "אלוהים בשמים, אין אף אחד אחר בצבא הזה שיסתום את החורים האלה?" לא היה ספק בכך שהדיביזיה זקוקה למנוחה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא," אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה." ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים" (עמוד 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיביזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות-הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמוד 340). המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח לא פחות מאשר ספר היסטוריה. בכישרון מספר-הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה, תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר וההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 28.07.2017)

דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות | מאת גל פרל פינקל

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

קבינט של פטישים\ מאת גל פרל פינקל

השבוע מינה הנשיא-הנבחר טראמפ גנרל בדימוס נוסף לתפקיד בכיר בקבינט המדיני-ביטחוני שלו. טראמפ רוצה שמי שיושב בקבינט ידע על בשרו את המשמעות שבשליחת חיילים לשדה-הקרב. לא בטוח שזה טוב.

סגן הנשיא פנס, הגנרל מטיס והנשיא-נבחר טראמפ, (צילום: youtube).

בשבוע שעבר בחר הנשיא-הנבחר דונלד טראמפ בגנרל בדימוס ג'יימס מטיס, מפקד פיקוד המרכז לעשבר, לתפקיד מזכיר ההגנה הבא של ארצות הברית. הבחירה במטיס כמזכיר ההגנה הפתיעה משום שמאז שנות החמישים לא מונה גנרל בדימוס לתפקיד. השבוע הודיע כי הוא ממנה את הגנרל בדימוס ג'ון קלי, מפקד פיקוד הדרום האמריקני למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. רוב החוקרים בממסד האקדמי האמריקני, העוסקים במדע המדינה וביחסי הדרג האזרחי-צבאי, "מקדשים" את חשיבות מעמדם האזרחי של שר ההגנה וראשי המערכות בממסד הביטחוני האמריקני כתנאי להבטחת יעילות ואיכות הפיקוח האזרחי על הצבא. למרות זאת נראה שהפעם בחרו רבים מהם לתמוך בבחירותיו של טראמפ בגנרלים אמריקנים בדימוס. חלקם אף קוראים לשנות את המגבלות שמטיל החוק האמריקני בדבר שבע שנות צינון, כדי לאפשר את המינויים הללו.

ד"ר קובי מיכאל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טוען שלצד ההנמקות שמספקים אותם חוקרים בזכות כישוריהם של אותם גנרלים והביטחון שהם משדרים בנוגע להבנתם את מהות יחסי הדרג אזרחי-צבאי וחשיבות הפיקוח האזרחי על הצבא, ניתן להצביע על הסבר נוסף, גם אם אינו מוצג בפומבי. הנשיא-הנבחר טראמפ נבחר בזכות גישתו האנטי-ממסדית ויש מי שחוששים מפני הסיכון שבשינוי כללי המשחק של הממשל האמריקני וערעור התשתית המוסדית של הפוליטיקה האמריקנית. לתחושתם, דווקא הגנרלים, שצמחו במערכת הממסדית ומבינים את חשיבותה ואת החשיבות שבהתנהגות אחראית ומרוסנת הן כלפי פנים והן בזירה הבינלאומית, עשויים להיות הגורם שירסן את הנשיא-הנבחר וימנעו ממנו לפרק את המערכת האמריקנית בשמה של האנטי-ממסדיות. דווקא אותם גנרלים נתפשים כאחראים מבוגרים, המבינים את מגבלות הכוח ומחשיבים תהליכי תכנון וחשיבה ובעיקר אחריות כלפי בני-ברית ועמיתים בזירה הבינלאומית. "אלא שאת הנימוק הזה", אמר מיכאל, "קשה לבטא בקול רם מדי".

הנחתים כבשו את הקבינט

מטיס תואר בספר כ"סוג של נזיר לוחם", (מקור: סימניה).

מטיס השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים (וכונה בפי חייליו "כלב משוגע"). מטיס הוא תלמיד מובהק של ההיסטוריה הצבאית ונוהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש" אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס מייקל גורדון וגנרל הנחתים בדימוס ברנרד טריינור את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. מטיס הוצג בספר כ"סוג של נזיר לוחם. ג'ים קונווי, מפקד חיל המשלוח ה-1 של הנחתים ומפקדו הישיר של מטיס, שחקן פוטבול לשעבר, התנשא אמנם גבוה מעל הגנרל הנמוך והקשוח, אך לא היה קצין נחתים חסר סבלנות ואגרסיבי ממטיס. במלחמה באפגניסטאן הותיר מטיס את חותמו כאשר הוביל כוח של נחתים, שבסיסו על אוניות הצי בים הערבי, למרחק של כ-650 ק"מ עד לקנדהר. הוא היה נחוש בדעתו להצטיין גם בעיראק" (עמוד 209). מטיס הוביל את הדיוויזיה ה-1 של הנחתים במסע המלחמה עד לבגדד בסגנון ובתנופה שהזכירו לרבים את הגנרל פאטון. הוא נחשב, לצד היותו "נחת של נחתים", לקצין שחושב "מחוץ לקופסה".

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד צוות-קרב של נחתים במלחמת עיראק, 2003, (צילום: youtube).

השבוע הודיע טראמפ כי הוא ממנה את גנרל הנחתים לשעבר ג'ון קלי למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. קלי שירת כעוזרו של מטיס כאשר הלה שימש כמפקד הדיוויזייה ה-1 במערכה לכיבוש עיראק ומטיס העריך אותו מאוד. במהלך הקרבות הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (הנחת הראשון שזוכה לכך בשדה הקרב מאז "צ'סטי" פולר) ופיקד על כיבוש העיירה תיכרית, בה נולד סדאם חוסיין. הצלע השלישית במשולש הזה, שהחלה את ה"השתלטות" של הנחתים על הממסד הביטחוני היא יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל ג'וזף דנפורד. במערכה בעיראק פיקד דנפורד על צוות-קרב חטיבתי בדיוויזיה של מטיס. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הכוחות ציפו כי יקבלו התרעה בת יומיים לפני שיוטל עליהם לפלוש לעיראק. לפתע שאל מטיס את דנפורד אם אנשיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום. גורדון וטריינור כתבו בספרם כי דנפורד ביצע את משימותיו במערכה ההיא במהירות, ביעילות ותוך חיסכון בחיי אדם. 16 שעות מרגע שהחלה כבר השלים דנפורד את משימתו הראשונה. "העיראקים ממזרח לגזרתו היו מרותקים, מתקני זיקוק הנפט ותחנות השאיבה החיוניים במערב נתפסו שלמים, וכמה מאות חיילים עיראקים נתפסו או נשבו" (עמוד 219). בהמשך לחם דנפורד תחת מטיס בבגדד ובפלוג'ה.

מטיס נחשב למבקר חריף של הסכם הגרעין עם איראן אך גם למי שמתח ביקורת נוקבת על ההתנחלויות וראה בהם מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. למרות זאת מטיס נחשב כמי שאוהד את ישראל וכמי שקשר קשרים חבריים עם רבים מקציני צה"ל הבכירים, בהם האלוף שי אביטל, שהתרשמו ממנו מאוד.

פטיש מסמר ניקח מהר

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

קלי ומטיס מצטרפים לגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. שמו של פלין, קצין צנחנים גם הוא שעשה את עיקר שירותו כקצין מודיעין בפיקוד המבצעים המיוחדים ובאפגניסטן, נקשר באחרונה לפרשת פיצה-גייט, תיאוריית קונספירציה הזויה על-פיה פיצרייה מנצלת ילדים קטנים כעבדי מין כחלק מרשת פדופיליה שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון. פלין ובנו היו בין אלו שצייצו ברשת אודות אמינות התיאוריה. גבר חמוש ברובה התפרץ השבוע לפיצריה בטענה שהגיע לחלץ את הילדים. האירוע נגמר, במזל גדול, ללא נפגעים. בנו של פלין פוטר בשל כך מצוות המעבר של הממשל החדש. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה קורא פלין כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות עם אתה בנוגע למזרח אירופה וכן כמי שתופס את האסילאם הקיצוני כאיום המרכזי על שלום העולם.

הגנרל פטראוס כראש ה-CIA, (מקור: ויקיפדיה).

התפקיד המשמעותי היחיד בתחום מדיניות החוץ האמריקנית שטרם אויש בקבינט של טראמפ הוא זה של מזכיר המדינה. ברשימה הקצרה של המתמודדים בולט שמו של הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד פטראוס על פיקוד המרכז האמריקני ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). במאמר שפרסם השנה עם מייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) מתח פטראוס ביקורת על חלק מרעיונותיו של טראמפ לגבי מדיניות החוץ. פטראוס גם טען במאמר כי למרות שהממשל האמריקני הנוכחי נרתע מלקחת חלק בעימותים החורגים מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות, הרי ש"ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, ציין שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

יועציו של הנשיא-הנבחר טראמפ ציינו שהסיבה לבחירתו בגנרלים בדימוס היא רצונו כי הצוות האמון על ביטחון המדינה יכלול אנשים המבינים מתוך ניסיונם האישי את האתגרים בשליחת כוחות אמריקאיים לאזורי לחימה. זוהי שאיפה לגיטמית ואפילו ראויה. אבל באיוש כלל (או רוב) עמדות המפתח בקבינט המדיני-ביטחוני האמריקני בגנרלים בדימוס יש גם משהו מטריד. אנשים שהיו פטישים (אנשי צבא) במשך כל חייהם הבוגרים מתרגלים לראות כל בעיה כמסמר. זה לא תמיד המצב והפטיש אינו בהכרח פתרון לכל בעיה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2016)

מדיניות צבאית אמריקנית טובה יותר\ מאת גל פרל פינקל

הגנרל פטראוס ומייקל אוה'נלון, מציעים להגדיל את היקף הצבא האמריקני ותקציבו ולחזק את המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה אל מול סין ורוסיה. והם גם לא שוכחים לציין שמי שיתעלם משחקנים דוגמת דאעש, סופו שיפגוש בהם מוכן פחות.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים, (מקור: ויקיפדיה).

באחרונה פרסמו הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, בעברו מפקד פיקוד המרכז האמריקני וראש ה-CIA, ומייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, מאמר בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) המנתח את האתגרים הניצבים בפני הכוח הצבאי האמריקני. המאמר, שכותרתו היא "צבאה האדיר של אמריקה וכיצד להופכו לטוב יותר", קורא להגדלת היקף הכוח הצבאי האמריקני וההשקעה בתקציב ההגנה (או לפחות ביטול מגמת הקיצוץ הממושכת), ולהמשך המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה על כל המשתמע מכך. אמנם, ניתן לכאורה לסווג את המאמר ככזה הפועל בשירות "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", מערכת קשרים בין בית המחוקקים, התעשיות הביטחוניות והצבא על זרועותיו השונות כפי שהגדירם בשעתו הנשיא אייזנהאואר, אולם זהות הכותבים וכמה מן הנימוקים שהם מציבים מחייבים התייחסות רצינית יותר.

ליגה משלהם

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים קובעים כבר בפתיחה כי האינטרסים הלאומיים שהכוח הצבאי האמריקני נדרש לתמוך נותרו קבועים: הגנת המולדת, הבטחת שלומם של אזרחי ארצות הברית בחו"ל, במדינה ומחוצה לה, והבטחת ביטחונן של בעלות בריתה של ארצות הברית, הסדר והכלכלה העולמיים. לגישתם אלו מאוימים מצד מעצמות, בדגש על סין ורוסיה, שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים כגון אל-קאעדה ודאעש, מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, מגיפות והתפתחויות טכנולוגיות שעשויות לפגוע בארצות הברית, בדגש על המרחב הקיברנטי. באופן תמוה השניים לא מתייחסים כמעט לאיום הזה, במיוחד לאור הפרסומים בתקשורת אודות הפריצה האחרונה לשרתי ה-NSA ולמחשבי המפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר נוכח הפעילות ההתקפית האגרסיבית שמנהלים הרוסים במרחב זה כנגד אוקראינה. אם זאת הם מציינים כי כיום הכוחות האמריקניים בכל תחום, החל מלוחמה ימית, יכולות תקיפה כירורגיות, כוח אווירי, מודיעין וסיור וכן במבצעים מיוחדים – משחקים בליגה אחרת בהשוואה לשאר הצבאות.

אף שמצב זה לא צפוי להשתנות בזמן הקרוב, הרי ש-15 שנות לחימה ארוכות וקיצוצים תקציביים משמעותיים שנעשו בחמש השנים האחרונות גבו את מחירם. אין זאת שהכוח הצבאי של ארצות הברית אינו מוכן לקרב, אך הוא סובל מחוסרים בתחום כוח האדם והמשאבים. במאמרם טוענים השניים כי מגמת הקיצוצים מוכרחה להיפסק וכי הצי והצבא קטנים מדי בהיקפם. השניים מצביעים על כך שהמגמה התקציבית הנוכחית מלמדת על כך שמתוכננים קיצוצים נוספים ומציעים להעריך מחדש תכניות הצטיידות יקרות וזוללות משאבים דוגמת מטוס הקרב F-35.

מה משאיר את האמריקנים ערים בלילה

כוח שריון אמריקני בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מוטרדים מהתעצמות סין בתחום הצבאי, אולם טוענים שיש לראות במדיניות הסינית חלק ממשחק שח-מט ארוך יותר ולא כהכנות למלחמה ממשמשת ובאה. על ארה"ב להגיב, אבל לעשות זאת באופן מדוד. המשך תוקפנות סינית בים סין הדרומי תחייב תגובה אבל זו אינה צריכה להיות הפעלה ישירה של כוח. מוטב להדק קשרים ביטחוניים עם מדינות שונות באזור, ואולי להגביר את הנוכחות האמריקנית. דוגמאות למימוש תפיסה זו ניתן למצוא בפריסה המתוכננת של 2,500 נחתים לאוסטרליה והקמת בסיסים בווייטנאם ובפיליפינים.

גורם נוסף שממנו מוטרדים המחברים הינו רוסיה, שהשילוב בין כוח האש העצום שברשותה לשאיפות ההתפשטות של נשיאה, פוטין, הופכות אותה ליריב משמעותי המחייב תשומת לב רבה. מנגד, צריך לשים את התוקפנות הרוסית בפרספקטיבה. צעדיו של פוטין בחצי האי קרים ובסוריה אינם מאיימים על אינטרסים מרכזיים של ברית נאט"ו. מה שנדרש כעת הוא חיזוק המחויבות והנוכחות הצבאית של ארה"ב באירופה. כך למשל, מציעים המחברים פריסת חטיבת שריון אמריקנית בגרמניה והצבת כוח במדינות הבאלטיות במטרה להרתיע את רוסיה שמפרה באופן תדיר את ריבונות מדינות אלו וחודרת לשטחן. השניים גם מציינים את תרומתן של הסנקציות הכלכליות לריסון התוקפנות הרוסית, כמו גם האיראנית (ומייחסים להן את הגעתה למשא ומתן על הסכם הגרעין). לשיטתם בשל כך על מזכירות המדינה ומשרד ההגנה לקיים יותר שיתופי פעולה עם משרדי המשפטים והאוצר.

שדה הקרב השתנה

פטראוס כקצין צנחנים צעיר, (מקור: youtube).

מדיניות הגנה רצינית צריכה לקחת בחשבון כי אף שטבע המלחמה אינו משתנה, הרי ששדה הקרב השתנה משמעותית מאז הימים בהם היה סג"מ פטראוס מפקד מחלקה בצוות הקרב הגדודי המוצנח ה-509 של צבא ארצות הברית, אשר נועד לשמש כחי"ר קל ונייד במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו לברית ורשה באירופה. מהפכות צבאיות אמיתיות הן נדירות יחסית, והשינויים מתרחשים בדרך כלל בהדרגה, אך המחברים מצביעים על מהפכה אחת שכזו, כתוצאה מן השילוב שבין כוח אווירי, חימוש מונחה מדויק ומערכות מודיעין עדכני, מעקב וסיור (ISR), שמביאה לשינויים מפליגים באופן שהכוח הצבאי האמריקני מופעל בשדה הקרב. המהפכה הזו, שמקורה בתפיסת קרב אוויר-יבשה המשולב (Air-Land Battle) שפותחה בצבא האמריקני בעיקר לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים (צחוק הגורל שהצבא שהטמיע טוב מכולם את לקחי המלחמה ההיא לא לחם בה כלל), מאפשרת להפעיל כוח צבאי ולפגוע בדיוק רב ובו זמנית ביעדים בחזית ובעורף. 

כתוצאה מכך, גורמים בפנטגון, בהובלת שר ההגנה אשטון קרטר, שוקלים קיצוץ תקציבי נוסף. לגישתם בעימות אפשרי עם סין, למשל, על כלל יכולותיה, ובהן טילים בין יבשתיים, צוללות, מטוסי קרב וספינות בזירת האוקיינוס השקט, תוכל ארצות הברית לממש את יתרונה בהפעלת מערכות נשק מתקדמות ומדויקות. פטראוס ואוה'נלון טוענים במאמר כי לקידמה הזו יש גם מגבלות. כדי להפוך תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק ליעילה, צריך לאתר את המטרות שמסתתרות, בדרך כלל בערים, יערות וג'ונגלים או מתחת לפני קרקע. לוחמת היבשה נותרה גם היא מורכבת במיוחד נוכח העובדה שחלק ניכר ממלחמות ההווה הן כנגד יריבים דוגמת דאעש ואל-קאעדה הפועלים בחסות אוכלוסייה אזרחית, או כנגד יריב המנסה להסוות את הנעשה כפי שעשו הרוסים, שהפעילו באוקראינה "אנשים ירוקים קטנים" שפעלו במדים לא מסומנים.

להכין את הצבא לכל דבר

ספר שהשפיע רבות על פטראוס.

לאחר מלחמות קשות וממושכות באפגניסטן ובעיראק, נשמעה ביקורת כי כוחות היבשה האמריקניים אינם מתאימים למשימות מורכבות החורגות מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות. היו שהזכירו את הניסיון האמריקני הכושל במלחמת וייטנאם. כך למשל קבע מסמך ההנחיות האסטרטגי שפרסם ממשל אובמה ב-2012 כי אף שעל הכוח הצבאי האמריקני לשמר את הידע שנצבר בשנות הלחימה מאז 2001, הרי ש"היקף הצבא אינו צריך עוד להיות כזה המאפשר ניהול מבצעי שימור יציבות ממושכים", דוגמת אלו שניהל הצבא בעיראק ואפגניסטן.

דומה שאין מתאים מפטראוס לחלוק על תפיסה זו. כקצין צנחנים צעיר הושפע מאוד מן הספר "הצנטוריונים" מאת ז`אן לארטגי (הוצאת משרד הביטחון, 1982). ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים במלחמת בהודו-סין, מסביר הסגן מארינדל לחבריו כי בעוד שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן ישנם 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים בריג', ויש להם חמישים-ושנים קלפים" (עמוד 147). על הצבא הצרפתי להבין, חותם מארינדל את הסברו, שמאחר והצד השני מנהל כנגדם מלחמת גרילה דרוש שינוי באופן שבו הוא פועל ולוחם. פטראוס הציג במשך השנים פעמים רבות את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן בעוד שהאיום והאפשרות שבלחימה כנגד צבאות סדירים פחת, גדל האיום שמצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידייים כמו דאעש.

הגנרל פטראוס, בימיו כמפקד הכוחות בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

לאורך הקריירה שלו עסק פטראוס רבות באותו שינוי מחשבתי ובגיבוש מענה מתאים לשינויים בשדה הקרב. הוא פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק ובהמשך, כמפקד הכוחות במדינה, הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה. במאמרם טוענים אוה'נלון ופטראוס כי למרות שהממשל נרתע מלקחת חלק בעימותים מסוג זה "ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, הם מציינים, שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

השניים מציינים כי תפיסת ההפעלה של הצבא משנת 2014, "ניצחון בעולם מורכב", מכירה בחוכמה בכך שהצבא הנוכחי והעתידי חייב להיות מסוגל להתמודד עם מנעד רחב של אתגרים אפשריים, ובהם המלחמה בכוחות לא-סדירים. המסמך מתבסס על תפיסות קודמות ובהן "מלחמת שלושת הבלוקים" שהגה מפקד חיל הנחתים לשעבר, הגנרל צ'ארלס קרולאק, שגרסה שכוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמש ככוח משקיפים לשימור הרגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. בהקשר לכך ראוי לציין את הדיאלוג שמקיים צה"ל עם הכוחות האמריקניים. רק באחרונה ביקר בארצות הברית הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלו יחסים קרובים עם מקבילו גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד (שאף העניק לו עיטור). בפרסומים בתקשורת נכתב כי האמריקנים הביעו עניין רב בתהליכי בניין הכוח שהוא מוביל בצבא, ובתפיסותיו את האופן שבו יש ללחום בארגוני טרור וגרילה.

מסר של מוכנות לפעולה

דונלד טראמפ, סופג ביקורת במאמר, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מבקרים את הצעתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ (שאינו מוזכר במאמר בשמו), כי על בעלות הברית של ארה"ב לשלם בעבור ההגנה האמריקנית (מה שמוכר בעולם התחתון כ"פרוטקשן") אחרת לא יזכו לה, ומגדירים אותה כשגיאה מסוכנת. על-פי המאמר הוצאות הביטחון של ארה"ב, כ-650 מיליארד דולרים בשנה, הן עכשיו כשלושה אחוזים מהתמ"ג האמריקני. השניים גורסים כי אין מדובר ב"נטל מיותר על כלכלת ארה"ב וזוהי למעשה מציאה בהתחשב בשלום, הביטחון והיציבות הבינלאומיות שהיא מממנת". ארצות הברית נדרשת לכך משום שיש לה מגוון רחב של תחומי אחריות ואינטרסים גלובליים ומשום שעליה לשאוף להרתיע את אויביה ולא רק להסתפק ביכולת לנצחם.

המדיניות שמציעים פטראוס ואוה'נלון היא שקולה וזהירה ומתבססת בעיקר על חיזוק הבריתות והנוכחות ופחות על הפעלת כוח. מסר של מוכנות לפעולה והגנה על מה שמוגדר כאינטרסים חיוניים ועל ערכים אמריקניים. האתגר של הממשל הבא יהיה לבנות את הכוח, לטפל באירועים ולהוסיף ולתחזק את הדומיננטיות של הכוח הצבאי האמריקני בסביבה האסטרטגית המתפתחת. כדאי, אם כן, שהנשיאה (או הנשיא) הבאה של ארצות הברית, תקרא את המאמר בעיון.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.09.2016)

אנקונדה – עמק אחד יותר מדי | מאת גל פרל פינקל

מבצע אנקונדה שביצע הצבא האמריקני ב־2002 נעשה ללא כוחות אורגניים, תוך הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה וללא מוטת שליטה אחודה. התוצאה – בלגן אחד גדול ומיותר.

• פורסם באתר "סימניה"
• 5 בנובמבר 2015

הספר "יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מתאר את מבצע אנקונדה, במהלכו פעלו יחידות מצבא ארצות הברית כנגד תשתיות טרור של ארגון אל־קאעדה והטליבאן בעמק שאח־אי־קוט שבאפגניסטן בשנת 2002. רשמית, המבצע הוכתר כהצלחה, אולם כשבוחנים לעומק את פעולת הכוחות הרי שהצלחה גדולה לא היתה שם. מה שכן הושג היה בזכות אומץ ליבם של הלוחמים על הקרקע שחיפו על שגיאות שלא היו צריכות להתרחש. לאלו לא היתה הצדקה רק משום שהאויב מקבל, כפי שנהוג לומר בצבא האמריקני, זכות בחירה ואינו פועל כפי שקיוו מתכנני המבצע.

המבצע כלל חדירה נסתרת של צוותי כוחות מיוחדים לנקודות שולטות בעמק, במטרה לספק מודיעין ולהכווין סיוע אש לעבר יעדים שיזהו בשטח. במקביל ינועו אל תוך העמק אנשי מיליציה אפגניים שהובלו ואומנו על ידי הכוחות המיוחדים. כוחות אלו יהוו את הפטיש ואילו את הסדן תהווה פריסה של כוחות חי"ר מונחתים ממסוקים שיחסמו את נתיבי הבריחה של פעילי אל־קאעדה מן העמק. שם המבצע נגזר מן הרעיון המבצעי שלו – כיתור העמק ויצירת לחץ על האויב שבתוכו עד להשמדתו, בדומה לאופן שבו צד נחש האנקונדה את טרפו. לכאורה זהו תמרון שהצבא האמריקני ביצע לא פעם במלחמת וייטנאם, אולם נראה כי מפקדיו התעקשו לבצע בדרך כמעט את כל הטעויות האפשריות.

הקומנדו הוא חזות הכל

למרות שארה"ב הטילה לאפגניסטן את מיטב יחידותיה הקרביות הרי שהפיקוד והשליטה, כמו גם היחידות שבחרו מפקדי הצבא להטיל למערכה, לקו בחסר. הטעות הראשונה היתה בבחירת הכוחות למבצע. למרות שרגימנט הריינג'רס ה־75, "כוח סער חי"ר מובחר, שחיבר בין החי"ר הקל למחויבות המבצעים המיוחדים" (עמוד 98), שהמשימה תפורה היטב למידותיו, הוצב באפגניסטן, אנשיו הוצבו במשימות אבטחה ולא הוקצו למבצע זה.

החלופה שנבחרה היתה איגוד כוחות שטרם פעלו יחדיו אשר כלל שני גדודים מרגימנט 'רקסאן' שבדיוויזיה המוטסת ה־101 (שזכתה לתהילה עוד במלחמת העולם השנייה) וגדוד מן הדיוויזיה ההררית ה־10, שמפקדה, הגנרל פרנקלין הגנבאק, פיקד על כלל כוחות החי"ר "רגילים" במבצע. מצב זה לא היה מיטבי, אולם היות ורבים "מהקצינים ומהמש"קים הוותיקים של 'רקסאן' וההררית 10, שירתו יחד בריינג'רס" (עמוד 98) נמצאה בין הכוחות שפה משותפת.

אולם זו לא כללה את אנשי יחידת הקומנדו הימי (ה־Navy SEALS), שהיוו חלק לא מבוטל מן הכוחות המיוחדים שפעלו במבצע. לצד אומץ הלב שהפגינו לוחמי היחידה היא מתגלה כיחידה אוטונומית, המנותקת מפעילות משותפת עם כוחות "רגילים" או מזרועות אחרות בכוחות המשולבים. אף שהיא מתמחה בפשיטות כירורגיות (ב־2011 זכו לוחמיה לפרסום בשל הריגת אוסאמה בן לאדן), נראה כי היא אינה מתאימה לקרב יבשתי משולב.

הבלגן חוגג

כל הכשלים שנמנו עד כה בהכנה לפעולה יצרו בשטח, במילים פשוטות, בלגן אחד גדול. בעוד שכוחות לא הגיעו בזמן ליעדם, או לחלופין נחתו בו משום שפקודת הביטול לא הגיעה בזמן, אנשי המיליציה האפגנית (לאחר שספגו ירי דו־צדדי ממטוסי חיל האוויר) סירבו לקחת חלק בלחימה. במקביל לתקלות אלו בולטת בספר דמותם של כמה ממפקדי השדה, רובם מצבא היבשה, אשר מצאו עצמם מנותקים בעומק השטח, תחת אש כבדה מצד כוחות גרילה מיומנים, וגילו מיומנות ויכולת מקצועית מרשימה.

לוטננט־קולונל (לימים גנרל) פול לקאמרה, "טיפוס חסון עם היסטוריה ארוכה כריינג'ר" (עמוד 226), אשר פיקד במבצע על גדוד חי"ר מהדיוויזיה ההררית ה־10, הוא מפקד שכזה. בטרם המבצע שם דגש בגדודו על ארבעה תחומים: כושר גופני, מתן עזרה ראשונה, תרגולות קרביות וקליעה למטרה, משום שלתפיסתו "בשדה הקרב יש רק שני סוגים של אנשים – קלעים ומטרות" (עמוד 227). הכנות אלו הוכיחו את עצמם כשכוחותיו נחתו הישר אל תוך מעוז ההתנגדות העיקש ביותר של אל־קאעדה בעמק. גדודו סיים את הלחימה למחרת ללא הרוגים הודות ליכולת הלחימה הגבוהה שהפגין.

עמק אחד יותר מדי

המחסור בכוחות חי"ר רגילים למשימות לא זוהרות אבל הכרחיות דוגמת חסימת ובידוד מרחב הלחימה, הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה והפעלת אגד כוחות רופף במקום כוחות "אורגניים", כפי שאלו מכונים בצה"ל, השייכים ליחידה אחת (אוגדה, חטיבה, גדוד), פגעו באפקטיביות המבצעית פגיעה אנושה. גם מוטת השליטה שהוגדרה למבצע לא היתה אחודה. גנרל אחד פיקד על הכוחות החי"ר המוטסים ואילו גנרל אחר, טייס תובלה לשעבר בחיל האוויר (ללא רקע בתחום) פיקד על הכוחות המיוחדים. פיצול זה הביא לנתק בתקשורת שבין הכוחות ולפערים בהבנת תמונת המצב בשטח.

צה"ל כמובן אינו חף מטעויות בהקשר זה. דוגמה בולטת לכך היא הקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, במהלכו שהו מפקדי שתי חטיבות (הנח"ל ו־401) באותו הבית ולא ידעו זאת. בהקדמה לספר כתב האלוף (לימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, אודות "הקלות הבלתי נסבלת בה לעיתים אנו חוטאים ביצירת מבני פיקוד ושליטה מסובכים ובלתי ישימים. חובה עלינו המפקדים לחתור לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב. זהו אחד היסודות החשובים ביותר בתורת הלחימה ובכל פעם בה אנו חוטאים לעקרון זה הקנס הוא מידי ועצום" (עמוד 8).

הקרב כאמור, לא השיג את מטרתו. הכוח האמריקני אמנם פגע והרג רבים מפעילי אל־קאעדה, אולם המטרה של המבצע לא הושגה והיריב התחמק בשנית מן הכיתור. בפרפרזה על מילותיו של הגנרל הבריטי בראונינג, בעקבות מבצע מארקט גארדן ("גן־שוק") במלחמת העולם השנייה, נראה שבמבצע  אנקונדה הלכו עמק אחד יותר מדי.