"דברים שרואים משם – לא רואים מכאן"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנשיא-הנבחר טראמפ עתיד לגלות את מגבלות הכוח וכי "דברים שרואים משם – לא רואים מכאן". מנגד, כדאי שלא להיצמד לתחזיות אודות כהונתו, שכן הן עלולות להתברר כשגויות. טראמפ בהחלט יכול להפתיע.

גנרל דנפורד

גנרל דנפורד, הזהיר מהישענות-יתר על הנחות-עבודה, (צילום: ויקיפדיה).

ביומיים שחלפו מאז הבחירות בארצות הברית, נכתב כבר רבות על משקלם של הסקרים, ההערכות והפרשנויות שקדמו להן. גם הטור הזה נכתב מחדש לאחר שביום שלישי, כשהתחלתי בכתיבתו הוא נפתח בסיכום ניצחונה של קלינטון. בנאום שנשא בחודש שעבר ראש המטות המשולבים, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד, הוא דיבר על משקלן האמיתי של הערכות והנחות-עבודה. דנפורד סיפר לקהל על כוח המשימה "סמית'", גדוד חי"ר ברגימנט ה-21 בצבא האמריקני, שבשעות הראשונות של מלחמת קוריאה היה הכוח הראשון שנתקל בצבא הצפון קוריאני הפולש. במלחמה ההיא, ציין, "לחמנו על הקרקע, במקום ובזמן בתנאים שפשוט לא צפינו, ואני חושב שכולנו יודעים שהתוצאות הראשוניות היו הרסניות. אני רוצה להזכיר לאלו הבטוחים בהערכתם היכן ומתי נלחם את העימות הבא, כי מלחמת קוריאה פרצה מיד לאחר שכמה מטובי האסטרטגים שהיו לנו אי-פעם החליטו להסיט את המשאבים והכוחות דווקא לאירופה". שבע שעות לאחר שכוח המשימה "סמית'" נתקל באויב היו 185 מחייליו פצועים והרוגים. "זה מה שהנחות-עבודה יכולות לעשות", אמר הגנרל, ולכן יש לחזק את מוכנות הכוחות להתפתחויות לא צפויות.

donald_j-_trump_at_marriott_marquis_nyc_september_7th_2016_05

נגד כל הסיכויים והערכות, דונלד טראמפ הוא הנשיא-הנבחר של ארצות הברית, (צילום: ויקיפדיה).

כאמור, הבחירות בארצות הברית מאחורינו. כבר היה מי שאמר ש"הנחת-עבודה היא אם כל חטאת", וכלל זה כוחו יפה גם כאן. במקרה הנ"ל, כל שזה דרש הוא מחיקה של כל שנכתב בטרם בוקרו של יום רביעי וכתיבתו מחדש נוכח מציאות חדשה לגמרי. ישנם מקרים, כפי שתיאר זאת דנפורד (ומוכר היטב גם במקומותינו) שבהם מחיר הנחת-עבודה שגויה הוא כבד בהרבה. בזמן שנותר עד כניסתו לתפקיד יצטרך הנשיא-הנבחר (President-elect) טראמפ ללמוד לעומק שורה ארוכה של תחומים. בשנה האחרונה התמקד בעיקר בקמפיין ובניצחון על יריבתו, עכשיו הדגש יהיה על הרכבת הקבינט, העבודה מול המפלגה (שיחסיו עם חלק ממנהיגיה, פול ראיין למשל, פחות מטובים) ועל עיצוב האסטרטגיה למאה הימים הראשונים לממשלו. "מדד מאה הימים" נחשב באופן מסורתי לכלי שמאפשר להעריך את כהונתו של נשיא בארצות הברית. מקורו של המדד בימי הנשיא פרנקלין רוזוולט, שבמאה הימים הראשונים לממשלו הוציא לפועל את תכנית ה"ניו דיל" לחילוץ המשק מן "השפל הגדול" של שנות השלושים. טראמפ, מיותר לציין, אינו רוזוולט. אבל גם על רייגן, שניצח במלחמה הקרה ובמאה הימים הראשונים לממשלו פתר את משבר בני-הערובה באיראן, מתחו ביקורת דומה בטרם נכנס לתפקיד.

שיעור במגבלות הכוח

בפרק השלישי של הסדרה "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (בגילומו של מרטין שין), נדרש הנשיא הטרי להחליט כיצד להגיב על כך שארגון טרור שפועל בחסות סוריה הפיל מטוס תובלה של חיל האוויר האמריקני. הנשיא הזועם מסרב לקבל את תרחישי התגובה הפרופורציונאליים שמציג לו יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ומשיב כי על העולם לדעת ש"אם תהרגו אמריקני, כל אמריקני, אנו נגיב, לא באמצעות תגובה פרופורציונאלית, אלא באמצעות הרס מוחלט". יתרה מכך, דרש הנשיא בסדרה כי האדמירל והמטות המשולבים יקדישו את השעה הקרובה לגיבוש תרחיש תגובה שלא יגרום לו להרגיש שהוא מקצץ בדמי הכיס של מישהו. סביר שעם היבחרו של טראמפ ביום רביעי, נזכרו כמה אנשים בסצינה הזו ודמיינו שכך, פחות או יותר (לטראמפ חסרה הג'נטלמניות והממלכתיות שהפגין שין בסדרה), תראה ישיבת המטכ"ל הראשונה בראשות טראמפ.

saving_captain_hotchkiss

ברטלט עם המטות המשולבים בחדר-המצב בסדרה "הבית הלבן", (צילום: youtube).

הקטע הנ"ל תפס תאוצה ברשתות החברתיות בימי מבצע "צוק איתן". ארגוני הסברה, לרוב מן הצד הימני של המפה, הציגו אותו כהסבר לכך שאין שום הגיון לתקיפות המידתיות של צה"ל ברצועה. דווקא המשך הפרק ראוי לתשומת לב. אז מוצע לנשיא תרחיש הכולל תקיפה אווירית נרחבת על תשתיות קריטיות בסוריה שעשויה לגרום למשבר הומניטרי, והוא מבין, למרות אובדן החיים הטרגי, שאין ביכולתו "לגזור עונש בשווי 5,000 דולרים על פשע ששוויו 50 דולר". למעשה, בקטע הנ"ל ניסה יוצר הסדרה והתסריטאי שלה, ארון סורקין, ללמד את הצופים שיעור במגבלות הכוח. גם מעצמת-העל היחידה בעולם אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, או ליתר דיוק על רוחו של נשיאה.

82nd-airborne-deploys-1500-ts600

חיילי האוגדה המוטסת ה-82 בתרגיל מוצנח, (צילום: חיל האוויר האמריקני).

"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו גנרל קולין פאואל כיו"ר המטות המשולבים, והדברים עמדו לנגד עיניו של הנשיא אובמה במשך כל כהונתו. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית לימדו אותו שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאע"ש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת ומדממת, מן הסוג שהנחתים ואנשי צבא היבשה לחמו במערכות בעיראק ואפגניסטן. כחלופה אישר הנשיא פעולות מיוחדות ותקיפות מן האוויר בכמות חסרת-תקדים. בתחילת החודש פורסם כי צבא ארצות הברית שולח את צוות-הקרב החטיבתי ה-2 שבאוגדה המוטסת ה-82 לעיראק בכדי להחליף שם צוות קרב-חטיבתי מהאוגדה המוטסת ה-101. צוות-הקרב, שמונה 1,700 צנחנים מאחת האוגדות הקשוחות והמובחרות בעולם, ימשיך במשימת האימון, ההדרכה והתמיכה בצבא העיראקי כנגד דאעש, אך לא ייקח חלק פעיל בלחימה. לעומתם, במוסול לוחמים כמאה חיילים מן הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית ומצוותי פקחי הטיסה הקרביים של חיל האוויר (יחידת המבצעים המיוחדים של החיל), האמונים על הכוונת התקיפות המדויקות מן האוויר. סביר שגם בימיו של טראמפ כנשיא היקף ה"מגפיים על הקרקע" שהאמריקנים מוכנים להשקיע שם לא ישתנה.

משנה מקום משנה עמדה

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

יועצו הקרוב של טראמפ בנושא הביטחוני הוא הגנרל מייקל פלין, הנחשב למועמד בולט לתפקיד שר ההגנה, או לחלופין היועץ לביטחון לאומי. פלין, יליד רוד איילנד, התגייס כקצין לצבא ארצות הברית במסגרת העתודה האקדמית. הוא התנדב לצנחנים אך את עיקר שירותו עשה כקצין מודיעין בכוחות המוטסים ובפיקוד המבצעים המיוחדים. פלין קורא כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה, ונחשב למי שממליץ להימנע מעימות עם רוסיה בנוגע למזרח אירופה. בתפקידו האחרון שימש כראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA). ב-2013, שנה לפני שפרש לגמלאות, ערכה הסוכנות בראשותו סמינר לציון שלושים שנים למבצע "זעם דחוף", הפלישה האמריקנית לגרנדה ב-83'. פלין, שלחם במבצע כמפקד מחלקה באוגדה המוטסת ה-82, סיפר אז כי היתה זו הפעם הראשונה בה היה עד למותם של חיילים אמריקניים בשדה הקרב, ואמר כי בסוכנות מבינים את החשיבות שב"להיות מוכנים לבלתי-נודע". גם הוא, כמו טראמפ, עשוי לגלות שהרוסים, כפי שהזהיר באחרונה הגנרל מארק מילי, משחקים משחק משלהם ושאין בכוונתם להגיע לשיתוף פעולה עם האמריקנים, כי אם לחתור תחתם.

בעוד פחות משלושה חודשים ייכנס דונלד טראמפ לתפקידו כמפקד העליון של הצבא החזק בעולם. לא יהיו לו מאה ימי חסד, ולא בטוח שאפילו כמה שעות בטרם יידרש להיכנס לחדר-המצב שבו יישבו יו"ר המטות המשולבים דנפורד, מפקד צבא היבשה מילי וכנראה גם מייקל פלין, ולהחליט כיצד על ארצות הברית להגיב לאירוע נתון. הוא עתיד ללמוד שם שיעור קשה במגבלות הכוח, וכי הנוף שרואים מהכיסא של המועמד לנשיאות שונה מאוד מזה שנשקף מהמשרד שבשדרות פנסילבניה 1600. בעונתה החמישית של "הבית הלבן", בשל משבר חוקתי, נכנס לנעלי הנשיא יו"ר בית-הנבחרים, רפובליקני שמרן וניצי (אותו מגלם ג'ון גודמן), שמתגלה, להפתעת הדמויות והצופים, כאסטרטג זהיר, מדוד ומוכשר. בהחלט יכול להיות שכך יקרה גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.11.2016)

מודעות פרסומת

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)