"יש לך הרבה עזרה, אתה מקשיב לכולם, ואז אתה קובע את המהלך" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צוות הסדרה "הבית הלבן" התאחד לשחזור פרק בסדרה, שמתכתב עם משבר הטילים בקובה, ומלמד משהו על זהות האיש שצריך להיות נשיא ארצות־הברית.

הלילה שודר פרק האיחוד של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין). בפרק משחזרים השחקנים את אחד מפרקי העונה השלישית של הסדרה, "הארטספלד לנדינג".

האיחוד של צוות הסדרה והפקת הפרק היו יוזמה של עמותה שמטרתה היא להגדיל את שיעור המצביעים בבחירות. כיוון שכך, חלק ניכר מעלילת הפרק, שעובד וצולם כמחזה בתיאטרון, נסוב סביב הצבעה שנערכת סמוך לבחירות לנשיאות בעיירה הבדיונית הארטספלד לנדינג, שהצליחה פעם אחר פעם לנבא את זהותו של הזוכה בבחירות. בין מערכות המחזה שולבו קטעים שבהם פנו שחקנים ודמויות מרכזיות בפוליטיקה האמריקנית, ובהן הנשיא לשעבר ביל קלינטון, הגברת הראשונה לשעבר מישל אובמה, והשחקן והמחזאי זוכה פרס הפוליצר (על המחזמר שכתב, "המילטון") לין־מנואל מירנדה, פנו לצופים וקראו להם להצביע.

הפרק נפתח כאשר מודיע ראש הסגל, ליאו מקגארי (בפרק המקורי גילם אותו השחקן ג'ון ספנסר שנפטר סמוך לסיום הסדרה, ולכן גילם אותו הפעם השחקן סטרלינג קיי בראון), לנשיא ברטלט כי לאור ניסוי טילי פטריוט שעורך הצבא של טאיוואן, סין הכריזה על ריכוז כוחות צבא גדולים לתרגיל צבאי. תרגיל שעלול, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, לשמש כמסווה לפלישה סינית לטאיוואן.

מקגארי, בעברו טייס קרב בחיל האוויר שלחם בווייטנאם, היועצת לביטחון לאומי, ד"ר ננסי מקנאלי, ויו"ר המטות המשולבים, אדמירל פרסי פיצוואלס, ממליצים בתגובה לנשיא לשלוח שתי קבוצות קרב של נושאות מטוסים למצר טאיוואן, בכדי להרתיע את הסינים מפלישה שכזו. ברטלט מקבל את ההמלצה.

המתיחות עם סין מוצגת לצופים כדומה למשחק שחמט, והנשיא אף משחק במהלכה שני משחקי שחמט במקביל עם שניים מאנשי צוותו, סם סיבורן וטובי זיגלר. כשאחד מהם ניסה להבין מהי האסטרטגיה של הנשיא במשבר מול הסינים, ביקש ממנו הנשיא להסתכל "על כל הלוח"

מדוע, שאל סיבורן את ברטלט, להציב את נושאות המטוסים במצר טאיוואן, בעמדה שבה עלול הצבא הסיני לתקוף אותן. האם הן במצר? שאל הנשיא. הן בדרך, השיב סיבורן. "האם זה אותו הדבר", שאל ברטלט. האיום בהצבת כוחות צי אמריקניים בעמדות מהן יוכלו לתקוף את סין, כך התברר, הספיק בכדי שהסינים יסכימו לפשרה מדינית.

"טעויות בחישוב, אי־הבנה והסלמה"

המתיחות עם סין מזכירה במובנים רבים את משבר הטילים בקובה, שהתרחש החודש, לפני 58 שנים בין ברית־המועצות לארצות־הברית. ראשיתו של המשבר ב־16 באוקטובר 1962, כאשר בגיחת צילום אווירית חשפה לביון האמריקני שבקובה נבנים אתרי שיגור טילים קרקע־קרקע המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים.

בספרו המרתק "איך נמנע העימות" (הוצאת עם עובד, 1970) תיאר רוברט "בובי" קנדי כיצד ניהל אחיו הגדול, נשיא ארצות־הברית, ג'ון פ. קנדי, את המשבר. כשנבחר לנשיאות מינה הנשיא קנדי את אחיו, "בובי", לתפקיד התובע הכללי של ארצות־הברית, ומתוקף כך במשבר לקח האח הצעיר חלק בכל הדיונים וישיבות הקבינט. ספרו (שפורסם לאחר שנרצח, בדומה לאחיו, בידי מתנקש בשנת 1968), אם כן, הוא חשוב גם בשל העובדה שלמחבר היתה בנקודת מבט ייחודית על האירועים.

שלא כקודמו בבית הלבן, דווייט אייזנהאואר, שהיה חייל, מפקד ומבכירי המצביאים במלחמת העולם השנייה, הגיע קנדי לנשיאות כפוליטיקאי מנוסה אך כאזרח מובהק. אמנם במהלך מלחמת העולם השנייה שירת קנדי בהצטיינות כקצין צי בדרגת סגן, ואף פיקד באומץ על טרפדת במערכה באוקיינוס השקט, אולם שירות זה כקצין זוטר היה כל הרקע הביטחוני שהיה לו בעת שנבחר לנשיאות.

והנה, מצא עצמו קנדי נדרש לנהל את המדיניות האמריקנית באחד המשברים הביטחוניים החמורים ביותר שבהם עמדה מעודה. חששו העיקרי היה מפני "טעויות בחישוב, אי־הבנה והסלמה מצד אחד, גורמות לתגובת־נגד. שום פעולה נגד יריב חזק אינה נעשית בחלל ריק" (עמוד 75). 

בטרם תקיפה יש למצות חלופות אחרות

בישיבת הקבינט "הגנרל דויד מ. שופ, מפקד חיל־הנחתים, סיכם את הרגשת כולם: "אתה נמצא במצב ביש, אדוני הנשיא". הנשיא ענה מיד: "אתם נמצאים בו יחד אתי". כולם צחקו" (עמוד 23).

אבל למרות ההומור, האווירה היתה מתחוה מאוד. "הגנרל קרטיס לה־מאי, ראש מטה חיל־האויר, טען נמרצות כי הכרחית התקפה צבאית" (עמוד 22). לאורך הקריירה שלו היה לה־מאי הלוחמני, ממנו שאב סטנלי קובריק השראה כשעיצב את דמות הגנרל בסרט הנפלא "דוקטור סטריינג'לאב", מאמין גדול בהפעלת כוח אווירי ובמה שיכול כוח צבאי להשיג. במגבלות הכוח, הוא פחות הכיר. 

יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מקסוול טיילור, שפיקד בשעתו על הדיביזיה המוטסת ה־101 שצנחה מאחורי קווי הגרמנים בנורמנדי במלחמת העולם השנייה, היה מעט מתון יותר, אבל ככלל תבעו הגנרלים מהנשיא כי יורה על תקיפת האתרים בקובה. בשל כך, מתח המחבר ביקורת נוקבת בספר על הראייה הצרה שהפגינו בכירי הצבא, וציין שהנשיא קנדי התאכזב לגלות שמפקדי הצבא "חוץ מן הגנרל טיילור – לא נתנו כנראה דעתם כראוי על המשמעויות המתחייבות מהצעדים שהציעו" (עמוד 72).

למרות תביעת מפקדי הצבא לתקוף הנשיא קנדי ביקש תחילה למצות אופציות אחרות, ובהן מצור ימי, שאפשרו "יותר גמישות ופחות התחייבות מאשר בהתקפה צבאית" (עמוד 23). שכן, הנשיא קנדי הבין כי "אם אנו נבצע מהלומת־אויר נגד קובה, וברית־המועצות תגיב בהתקפה על תורכיה, תהיה נאט"ו כולה מעורבת. ומיד יצטרך הנשיא להחליט אם להשתמש בנשק גרעיני נגד ברית־המועצות, והמין האנושי כולו יימצא בסכנה" (עמוד 58).

לאורך כל המשבר הנשיא נהג כמי שאינו מוטרד מפני הצעד הראשון, כי אם מפני "ההסלמה משני הצדדים אל הצעד הרביעי והחמישי – ולא נגיע אל הששי, משום שלא תהיה עוד נפש חיה לעשות צעד נוסף. עלינו לזכור שאנו עולים על דרך מסוכנת ביותר" (עמוד 59). במפגן מנהיגות ואסטרטגיה מרשים הצליחו הנשיא קנדי וממשלו להביא לפתרון המשבר ולנסיגת הרוסים מקובה. 

למרות שהמתיחות בין ארצות־הברית לסין, שמתכתבת עם "משבר הטילים בקובה" היא החלק המותח בפרק, הרי שבמרכזו עומדים עצם התהליך הדמוקרטי, טיב המועמדים והצורך, בראיית סורקין, שנשיא ארצות־הברית יהיה אדם בעל שיעור קומה. ברטלט למשל, שיצר סורקין, הוא ד"ר לכלכלה זוכה פרס נובל, שהצטייר כאסטרטג מעולה.

בראשית העונה השישית למשל, הוא הוא ביקש ליזום משא ומתן בתיווך אמריקני בקמפ דייוויד בין ישראל לפלסטינים. סמוך למועד קיום השיחות ביצע ארגון טרור פלסטיני פיגוע והרג בכירי ממשל אמריקנים שביקרו ברצועת עזה. הנשיא חיפש מתווה שיאפשר לו מחד גיסא לקיים את השיחות, ומאידך גיסא להגיב באופן נחרץ על הפיגוע. הפתרון שהגה היה יצירתי. בעוד הצדדים מתיישבים לשולחן המשא ומתן, הודיע במסיבת עיתונאים יו"ר המטות המשולבים החדש, הגנרל ניקולס אלכסנדר, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה (בדומה ליו"ר הנוכחי, הגנרל מארק מילי), כי מטוסי קרב של הצי תקפו מחנות אימונים של הארגון בסוריה. הפלסטינים, שהיו מבטלים את בואם לשיחות לו היתה התקיפה מתרחשת בטרם הגעתם, "סונדלו" ונאלצו להישאר.

גם לנבחרת שמקיפה את הנשיא יש משמעות. יוסי לוי, יועץ אסטרטגיה ותקשורת, הסביר בראיון לפודקאסט "פרות קדושות" לפני כחודשיים את ההבדל בין יועץ לעוזר של ראש מדינה. היועץ, הדגיש לוי, הוא מי שיכול לומר למנהיג שהוא טועה, ואף להזהיר אותו "תשמע, אתה הולך לכיוון לא נכון. צריך לעשות ככה ולא ככה". העוזר, להבדיל, הוא מי שהמנהיג יאמר לו "אתה תעשה כך וכך!". השאלות שהוא עשוי לשאול עוזר שכזה הן טכניות בלבד.

איך אתה עושה זאת, שאל סיבורן את הנשיא ברטלט בסוף הפרק. "יש לך הרבה עזרה, אתה מקשיב לכולם, ואז אתה קובע את המהלך", השיב. מי שינצח בבחירות בנובמבר, צריך להיות אדם שיודע, כמו הנשיא קנדי במקרה של משבר הטילים וכמו ברטלט בסדרה, לרכז סביבו קבוצה איכותית מאוד של יועצים, לא עוזרים, להקשיב להם ולהחליט נכון. 

"הוא הרג חפים מפשע, הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". ויש לזה מחיר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מפקד כוחות קודס האיראניים, הגנרל קאסם סולימאני, הוא מהלך חיובי כשלעצמו. אבל יהיו לו השלכות ומחירים, יתכן שגם על ישראל.

בלילה שבין חמישי לשישי חוסל מפקד כוחות קודס, הגנרל קאסם סולימאני. השיירה שבה נסע בבגדאד הותקפה מן האוויר, ככל הנראה על-ידי מל"טים, והוא ומפקד המיליציה הפרו-איראנית כתאיב חזבאללה, ג'מאל איברהימי, נהרגו. הנשיא דונלד טראמפ אישר לאחר הפעולה כי ארצות-הברית עמדה מאחוריה. "בהוראתי חיסל הצבא את סולימאני שתכנן פיגוע מיידי על אנשי צבא ודיפלומטיים אמריקנים", אמר בנאום בפלורידה. 

סולימאני פיקד במשך שנים רבות על כוחות קודס, הכוחות המיוחדים של משמרות המהפכה האיראניים האחראיים בין השאר לכל המבצעים החשאיים מחוץ לגבולות איראן. כוחות אלו מנחים, מאמנים, מסייעים ומספקים אמצעי לחימה לארגוני טרור ומיליציות פרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

הוא נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, אף השווה את סולימאני לאוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה, וציין שבכתבה במגזין "ניו יורקר" הושווה סולימאני לקארלה, רב-המרגלים הסובייטי ואויבו המיתולוגי של ג'ורג' סמיילי בספרי המתח המופתיים של ג'ון לה-קארה. לאורך השנים נקשר שמו של סולימאני למאות פעולות טרור שיזם והנחה.

לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. הריגתו, המוצדקת כשלעצמה, מהווה פגיעה מורלית ותפקודית (בשל יכולתו הגבוהה) לאיראן ושלוחיה. 

נהוג לומר שאין אנשים שאין להם תחליף, אבל כמו במקרה של חברו של סולימאני, רמטכ"ל חזבאללה, עימאד מוע’ניה, שעל-פי פרסומים זרים חוסל בידי ישראל בדמשק ב-2008, הרי שלעתים מציאת המחליף לוקחת זמן רב. 

הוגדשה הסאה

האיראנים שיחקו בתקופה האחרונה משחק מסוכן מול ארצות הברית ובעלות בריתה, ונראה שהגדישו את הסאה. ההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, הגבירו את ביטחונה העצמי של איראן כי ביכולתה לעשות כרצונה בעיראק ובמרחבים נוספים במזרח התיכון.

בנאומו לפני שבוע במרכז הבינתחומי הרצליה ציין הרמטכ"ל אביב כוכבי שישראל פועלת כנגד התוקפנות האיראנית במזרח התיכון. "היה טוב יותר אילו לא היינו לבד", אמר.

במבט לאחור נראה כי ירי רקטות שביצעה מיליציה פרו-איראנית לעבר בסיס צבאי בקרבת העיר כירכוכ, שבצפון עיראק, ממנו נהרג קבלן אמריקני שעבד במקום, היה הקש ששבר את גב הגמל. ארצות-הברית הגיבה בתקיפה אווירית על יעדים של המיליציה השיעית כתאיב חזבאללה, שלוחה איראנית בעיראק, בה נהרגו כ-25 פעילים ונפצעו כמה עשרות.

מי שצפה שלתקיפה פוטנציאל להפוך לתפנית של ממש היה מפקד חיל האוויר הישראלי, אלוף עמיקם נורקין, שאמר זאת בהרצאה בוועידת התחזיות של "כלכליסט" השבוע. ההסלמה שהחלה בירי הרקטות, המשיכה בתקיפת האווירית האמריקנית, עלתה מדרגה כאשר המון צר על השגרירות האמריקנית בבגדאד.

ההפגנה האלימה מחוץ לשגרירות, ככל הנראה בהנחיית כוחות קודס האיראניים, הזכירה לאמריקנים את התמונות משגרירות ארצות-הברית בטהרן, שאת אנשיה תפסו האיראנים ב-1979 כבני ערובה, ומהשגרירות בבנגאזי, שהותקפה בידי מיליציות חמושות ב-2012. התגובה לא איחרה לבוא בדמות התנקשות במפקד כוחות קודס סולימאני. 

שליפה מהמותן

המבצע המוצלח החזיר אותי לפרק הכפול הסוגר את העונה השלישית של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין).

בפרק נדרש הנשיא להחליט האם להורות על מבצע שמטרתו להתנקש בפעיל טרור בכיר. במהלך העונה התברר ששר ההגנה של המדינה הבדיונית קומאר, שבמפרץ הפרסי, עבדול שריף, הינו למעשה מנהיג בארגון הג'יהאד העולמי "הבאהי" (גם הוא מומצא).

יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ראה בו יעד לסיכול ממוקד. "אנו מודדים את הצלחת המשימה בשני דברים: האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים פגענו. הם מודדים הצלחה בכמה שיותר. נשים בהריון מעבירות פצצות. אתה מדבר איתי על חוקים בינלאומיים? חוקי הטבע אפילו לא חלים כאן. אני חייל כבר שלושים ושמונה שנים, ומצאתי אויב שאני יכול להרוג", אמר לראש הסגל, ליאו מקגארי, ולחץ עליו לשכנע את הנשיא לאשר את המבצע.

מקגארי, בתורו, אמר לנשיא כי השר הקומארי הוא פעיל טרור מסוכן. "הוא הרג אנשים חפים מפשע. הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". הנשיא משתכנע, ובסיום העונה, ביים המודיעין האמריקני תקלה במטוסו הפרטי של שריף. כשהאחרון המתין על מסלול נחיתה בברמודה לתיקון המטוס, הרגו אותו לוחמי כוחות מיוחדים מצבא ארצות-הברית.

בסדרה נראה שהנשיא וצוותו שוקלים זמן רב, ובוחנים מכל זווית, את ההחלטה להרוג את שריף. במציאות, נראה שהנשיא החליט על הפעולה בסוג של שליפה מהמותן, מבלי להביא בחשבון את כל ההשלכות.

ארצות-הברית היא מעצמת-על, וככזאת יש ביכולתה לקיים מעקב מתמיד אחר תנועותיו של סולימאני (שלא פעם אף טרח לפרסם את מיקומו) ולשים צלב של מטרה על גבו, כשכוח כזה או אחר מוכן בכל רגע נתון להורגו. היו, ללא ספק, מספר מקרים שבהם היה מוצדק ונכון יותר לפגוע בו, אחר פרובוקציות איראניות במרחב, והוחלט להימנע מכך. אם כן, מדוע עכשיו? גם לא ברור מדוע הנשיא טראמפ חושב כדבריו, שהחיסול ימנע מערכה עם איראן ולא יקרב אותה?

האיראנים יהיו חייבים להגיב על הפגיעה. אין דין מנהיג ארגון טרור, שמוכוון על-ידי מדינה או לחלופין פועל באופן עצמאי כדין קצין בכיר בצבאה של מדינה ריבונית. למי שמחפש את ההקבלה כדאי להיזכר בתחושות הקשות בישראל לאחר שחזבאללה התנקש בחיי מפקד יחידת הקישור ללבנון (שהיתה אמונה אגב, על אימון, סיוע והכוונת צבא דרום לבנון, מיליציה שהקימה ישראל בלבנון), תא"ל ארז גרשטיין, ב-1999.

בספר "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), אמר תא"ל שמואל זכאי, פקוד ותיק של גרשטיין בגולני, למחברים עמוס הראל ואבי יששכרוף, כי לאחר מותו של גרשטיין "כמה ברגים השתחררו לי – ולא רק אצלי. מאוד הפריע לי שלא גבינו מחיר על הדבר הזה. ארז היה דמות. אנשים לא הבינו מה הוא היה בשביל החיילים, בשבילנו. רצינו נקמה" (עמוד 17). מי שחושב שאלו הן לא התחושות באיראן, לא מבין את מעמדו של סולימאני.

מותר ורצוי להחליט להרוג אדם יעיל, רצחני ומסוכן כמו סולימאני. הפגיעה כאמור, עשויה לאותת לאיראן שארצות הברית מתכוונת ברצינות לכך שהיא רוצה שתרסן את פעולותיה ההתקפיות במזרח התיכון. אבל ישנו בהחלט סיכוי שהריגתו תהווה קטליזטור להמשך הסלמה, שתדרוש מאצות-הברית ונשיאה מחויבות ונוכחות באזור שאין לו שום רצון בהן. 

בינתיים, פיקוד המרכז האמריקני שאחראי לזירת המזרח התיכון תוגבר בכ,3,000 חיילים והעלה הכוננות. מפקדו, גנרל קנת' מקנזי מחיל הנחתים. מקנזי, קצין חי"ר שפיקד בשעתו על יחידת המשלוח ה-22 של החיל (חטיבה מובחרת) באפגניסטן ועיראק, נדרש עתה להיערך לתגובה משמעותית מצד איראן על יעדים אמריקנים במזרח התיכון.

גם בישראל, במהלך שהוא בבחינת "אספו את החשודים הרגילים", החליטו אתמול לסגור את אתר החרמון (שנפתח בינתיים), מחשש לתגובת נקם מצד מיליציות פרו איראניות בסוריה. אבל סביר שהאיראנים לא יפעלו מהר כל כך, אלא ינצלו את ירידת המתח בכוחות, שלעולם לא ניתן לשמר לזמן רב מדי, בכדי להכות. 

בסדרת הטלוויזיה, "הבית הלבן", נמנע ממשל ברטלט מלקחת אחריות על ההתנקשות בשר הקומארי. אבל עבור ממשלת קומאר לא היה בכך צורך. התגובה הראשונה היתה להאשים את ישראל כי סייעה לפעולה, ובהמשך הפילו הקומארים מטוס ועליו שר החוץ הישראלי. פעולת התגמול הישראלית, בדמות מתקפה אווירית קשה בקומאר, היתה רק ההתחלה ובהמשך העונה ביצע ארגון הטרור "באהי" פיגוע קשה בארצות-הברית שהביא לפרוץ מלחמה.

לחיים, לעתים, יש דרך לחקות האמנות. וכדאי להיות מוכנים גם לזה. הערכת המודיעין של צה"ל שתפורסם בשבוע הבא צפויה להזהיר כי הפוטנציאל לעימות בצפון עם חזבאללה גדל. אף שישראל לא עמדה מאחורי הפעולה בעיראק היא עלולה, בשל היותה בעלת ברית קרובה של ארצות-הברית, להוות יעד לתגובה מצד שלוחתה של איראן מצפון. האיראנים, העם שהמציא את השח-מט, משחקים היטב ולטווח ארוך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.01.2020)

 

 

"דברים שרואים משם – לא רואים מכאן"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנשיא-הנבחר טראמפ עתיד לגלות את מגבלות הכוח וכי "דברים שרואים משם – לא רואים מכאן". מנגד, כדאי שלא להיצמד לתחזיות אודות כהונתו, שכן הן עלולות להתברר כשגויות. טראמפ בהחלט יכול להפתיע.

גנרל דנפורד

גנרל דנפורד, הזהיר מהישענות-יתר על הנחות-עבודה, (צילום: ויקיפדיה).

ביומיים שחלפו מאז הבחירות בארצות הברית, נכתב כבר רבות על משקלם של הסקרים, ההערכות והפרשנויות שקדמו להן. גם הטור הזה נכתב מחדש לאחר שביום שלישי, כשהתחלתי בכתיבתו הוא נפתח בסיכום ניצחונה של קלינטון. בנאום שנשא בחודש שעבר ראש המטות המשולבים, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד, הוא דיבר על משקלן האמיתי של הערכות והנחות-עבודה. דנפורד סיפר לקהל על כוח המשימה "סמית'", גדוד חי"ר ברגימנט ה-21 בצבא האמריקני, שבשעות הראשונות של מלחמת קוריאה היה הכוח הראשון שנתקל בצבא הצפון קוריאני הפולש. במלחמה ההיא, ציין, "לחמנו על הקרקע, במקום ובזמן בתנאים שפשוט לא צפינו, ואני חושב שכולנו יודעים שהתוצאות הראשוניות היו הרסניות. אני רוצה להזכיר לאלו הבטוחים בהערכתם היכן ומתי נלחם את העימות הבא, כי מלחמת קוריאה פרצה מיד לאחר שכמה מטובי האסטרטגים שהיו לנו אי-פעם החליטו להסיט את המשאבים והכוחות דווקא לאירופה". שבע שעות לאחר שכוח המשימה "סמית'" נתקל באויב היו 185 מחייליו פצועים והרוגים. "זה מה שהנחות-עבודה יכולות לעשות", אמר הגנרל, ולכן יש לחזק את מוכנות הכוחות להתפתחויות לא צפויות.

donald_j-_trump_at_marriott_marquis_nyc_september_7th_2016_05

נגד כל הסיכויים והערכות, דונלד טראמפ הוא הנשיא-הנבחר של ארצות הברית, (צילום: ויקיפדיה).

כאמור, הבחירות בארצות הברית מאחורינו. כבר היה מי שאמר ש"הנחת-עבודה היא אם כל חטאת", וכלל זה כוחו יפה גם כאן. במקרה הנ"ל, כל שזה דרש הוא מחיקה של כל שנכתב בטרם בוקרו של יום רביעי וכתיבתו מחדש נוכח מציאות חדשה לגמרי. ישנם מקרים, כפי שתיאר זאת דנפורד (ומוכר היטב גם במקומותינו) שבהם מחיר הנחת-עבודה שגויה הוא כבד בהרבה. בזמן שנותר עד כניסתו לתפקיד יצטרך הנשיא-הנבחר (President-elect) טראמפ ללמוד לעומק שורה ארוכה של תחומים. בשנה האחרונה התמקד בעיקר בקמפיין ובניצחון על יריבתו, עכשיו הדגש יהיה על הרכבת הקבינט, העבודה מול המפלגה (שיחסיו עם חלק ממנהיגיה, פול ראיין למשל, פחות מטובים) ועל עיצוב האסטרטגיה למאה הימים הראשונים לממשלו. "מדד מאה הימים" נחשב באופן מסורתי לכלי שמאפשר להעריך את כהונתו של נשיא בארצות הברית. מקורו של המדד בימי הנשיא פרנקלין רוזוולט, שבמאה הימים הראשונים לממשלו הוציא לפועל את תכנית ה"ניו דיל" לחילוץ המשק מן "השפל הגדול" של שנות השלושים. טראמפ, מיותר לציין, אינו רוזוולט. אבל גם על רייגן, שניצח במלחמה הקרה ובמאה הימים הראשונים לממשלו פתר את משבר בני-הערובה באיראן, מתחו ביקורת דומה בטרם נכנס לתפקיד.

שיעור במגבלות הכוח

בפרק השלישי של הסדרה "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (בגילומו של מרטין שין), נדרש הנשיא הטרי להחליט כיצד להגיב על כך שארגון טרור שפועל בחסות סוריה הפיל מטוס תובלה של חיל האוויר האמריקני. הנשיא הזועם מסרב לקבל את תרחישי התגובה הפרופורציונאליים שמציג לו יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ומשיב כי על העולם לדעת ש"אם תהרגו אמריקני, כל אמריקני, אנו נגיב, לא באמצעות תגובה פרופורציונאלית, אלא באמצעות הרס מוחלט". יתרה מכך, דרש הנשיא בסדרה כי האדמירל והמטות המשולבים יקדישו את השעה הקרובה לגיבוש תרחיש תגובה שלא יגרום לו להרגיש שהוא מקצץ בדמי הכיס של מישהו. סביר שעם היבחרו של טראמפ ביום רביעי, נזכרו כמה אנשים בסצינה הזו ודמיינו שכך, פחות או יותר (לטראמפ חסרה הג'נטלמניות והממלכתיות שהפגין שין בסדרה), תראה ישיבת המטכ"ל הראשונה בראשות טראמפ.

saving_captain_hotchkiss

ברטלט עם המטות המשולבים בחדר-המצב בסדרה "הבית הלבן", (צילום: youtube).

הקטע הנ"ל תפס תאוצה ברשתות החברתיות בימי מבצע "צוק איתן". ארגוני הסברה, לרוב מן הצד הימני של המפה, הציגו אותו כהסבר לכך שאין שום הגיון לתקיפות המידתיות של צה"ל ברצועה. דווקא המשך הפרק ראוי לתשומת לב. אז מוצע לנשיא תרחיש הכולל תקיפה אווירית נרחבת על תשתיות קריטיות בסוריה שעשויה לגרום למשבר הומניטרי, והוא מבין, למרות אובדן החיים הטרגי, שאין ביכולתו "לגזור עונש בשווי 5,000 דולרים על פשע ששוויו 50 דולר". למעשה, בקטע הנ"ל ניסה יוצר הסדרה והתסריטאי שלה, ארון סורקין, ללמד את הצופים שיעור במגבלות הכוח. גם מעצמת-העל היחידה בעולם אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, או ליתר דיוק על רוחו של נשיאה.

82nd-airborne-deploys-1500-ts600

חיילי האוגדה המוטסת ה-82 בתרגיל מוצנח, (צילום: חיל האוויר האמריקני).

"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו גנרל קולין פאואל כיו"ר המטות המשולבים, והדברים עמדו לנגד עיניו של הנשיא אובמה במשך כל כהונתו. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית לימדו אותו שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאע"ש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת ומדממת, מן הסוג שהנחתים ואנשי צבא היבשה לחמו במערכות בעיראק ואפגניסטן. כחלופה אישר הנשיא פעולות מיוחדות ותקיפות מן האוויר בכמות חסרת-תקדים. בתחילת החודש פורסם כי צבא ארצות הברית שולח את צוות-הקרב החטיבתי ה-2 שבאוגדה המוטסת ה-82 לעיראק בכדי להחליף שם צוות קרב-חטיבתי מהאוגדה המוטסת ה-101. צוות-הקרב, שמונה 1,700 צנחנים מאחת האוגדות הקשוחות והמובחרות בעולם, ימשיך במשימת האימון, ההדרכה והתמיכה בצבא העיראקי כנגד דאעש, אך לא ייקח חלק פעיל בלחימה. לעומתם, במוסול לוחמים כמאה חיילים מן הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית ומצוותי פקחי הטיסה הקרביים של חיל האוויר (יחידת המבצעים המיוחדים של החיל), האמונים על הכוונת התקיפות המדויקות מן האוויר. סביר שגם בימיו של טראמפ כנשיא היקף ה"מגפיים על הקרקע" שהאמריקנים מוכנים להשקיע שם לא ישתנה.

משנה מקום משנה עמדה

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

יועצו הקרוב של טראמפ בנושא הביטחוני הוא הגנרל מייקל פלין, הנחשב למועמד בולט לתפקיד שר ההגנה, או לחלופין היועץ לביטחון לאומי. פלין, יליד רוד איילנד, התגייס כקצין לצבא ארצות הברית במסגרת העתודה האקדמית. הוא התנדב לצנחנים אך את עיקר שירותו עשה כקצין מודיעין בכוחות המוטסים ובפיקוד המבצעים המיוחדים. פלין קורא כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה, ונחשב למי שממליץ להימנע מעימות עם רוסיה בנוגע למזרח אירופה. בתפקידו האחרון שימש כראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA). ב-2013, שנה לפני שפרש לגמלאות, ערכה הסוכנות בראשותו סמינר לציון שלושים שנים למבצע "זעם דחוף", הפלישה האמריקנית לגרנדה ב-83'. פלין, שלחם במבצע כמפקד מחלקה באוגדה המוטסת ה-82, סיפר אז כי היתה זו הפעם הראשונה בה היה עד למותם של חיילים אמריקניים בשדה הקרב, ואמר כי בסוכנות מבינים את החשיבות שב"להיות מוכנים לבלתי-נודע". גם הוא, כמו טראמפ, עשוי לגלות שהרוסים, כפי שהזהיר באחרונה הגנרל מארק מילי, משחקים משחק משלהם ושאין בכוונתם להגיע לשיתוף פעולה עם האמריקנים, כי אם לחתור תחתם.

בעוד פחות משלושה חודשים ייכנס דונלד טראמפ לתפקידו כמפקד העליון של הצבא החזק בעולם. לא יהיו לו מאה ימי חסד, ולא בטוח שאפילו כמה שעות בטרם יידרש להיכנס לחדר-המצב שבו יישבו יו"ר המטות המשולבים דנפורד, מפקד צבא היבשה מילי וכנראה גם מייקל פלין, ולהחליט כיצד על ארצות הברית להגיב לאירוע נתון. הוא עתיד ללמוד שם שיעור קשה במגבלות הכוח, וכי הנוף שרואים מהכיסא של המועמד לנשיאות שונה מאוד מזה שנשקף מהמשרד שבשדרות פנסילבניה 1600. בעונתה החמישית של "הבית הלבן", בשל משבר חוקתי, נכנס לנעלי הנשיא יו"ר בית-הנבחרים, רפובליקני שמרן וניצי (אותו מגלם ג'ון גודמן), שמתגלה, להפתעת הדמויות והצופים, כאסטרטג זהיר, מדוד ומוכשר. בהחלט יכול להיות שכך יקרה גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.11.2016)

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)