מספרו של ליוטננט־קולונל ג'ון גאלבין עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע לפני שיתאושש האויב.
- פורסם באתר "מערכות"
- 19 במאי 2021
אחת התמורות הטקטיות שסיפק הממד האווירי הייתה האיגוף האנכי – היכולת לנייד כוחות לוחמים במהירות מעל למערכי האויב לעורפו. בספר "היורדים לקרב" (הוצאת מערכות, 1972) ביקש ליוטננט־קולונל (מקביל לדרגת סא"ל) ג'ון גאלבין מצבא היבשה האמריקני לתאר את התפתחותה של הלוחמה ניידת־האויר ואת המהפכה שיצר השימוש בכוחות מוטסים, מוצנחים, מוטסי דאונים ומוסקים במבצעי היבשה.
גאלבין שירת כקצין חי"ר בצבא היבשה, לחם במלחמת וייטנאם, "פיקד כמג"ד על מבצעים שביצעו פרשי האויר בקמבודיה, ואחר שימש ב'פיקוד לפיתוח תורת לחימה' שבפנטגון" (מתוך גב הספר). הוא עוטר בעיטור כוכב הכסף על אומץ ליבו בווייטנאם, ולימים הגיע לדרגת גנרל ושימש כמפקד פיקוד אירופה והכוח הצבאי של נאט"ו באירופה.
בהקדמה לספר כתב הגנרל ג'יימס גאבין כי "מאז ומתמיד חתר האדם להשיג יתרון בניידות על יריבו, במלחמה" (עמ' 7). גאבין, שפיקד על חטיבת החי"ר המוצנח ה־505 ועל הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, ציין כי המלחמה "הביאה רמה נוספת של ניידות למלחמה: ההסתערות־האוירית" (עמ' 7).
הגרמנים עולים להתקפה
הצבא הראשון שהחל לפתח כוחות מוטסים היה הצבא האדום של ברית המועצות, אולם מן הספר עולה כי הצבא שזיהה לנכון ופיתח ביצירתיות ובאופן יעיל את השימוש בכוחות מוטסים היה הצבא הגרמני במלחמת־העולם השנייה. דוגמה בולטת לשימוש היעיל של הכוחות הגרמניים בכוחות מוטסי דאונים הוא כיבוש המבצר אבאן אמאל שבגבול בלגיה וגרמניה, סמוך לתעלת אלברט, ביומה הראשון של המערכה על צרפת ב־10 במאי 1940. היה זה מבצר תת־קרקעי שהגן על הדרך האסטרטגית ללייז'.
המשימה הוטלה על פלוגת צנחנים מדיוויזיית הצנחנים ה־7, שעליה פיקד האופטמן (מקביל לדרגת סרן) ואלתר קוך. הפלוגה עברה אימונים ייעודיים למבצע. "כל חייל אומן לבצע לפחות שני תפקידים, והצוותים אורגנו להילחם כיחידות עצמאיות" (עמ' 36). הכוח בפיקודו הוטס למבצר בדאונים. "ארבעה־עשר דאונים, שמצנחי הבלימה נגררים אחריהם לצמצם את מהירות צלילתם, הגיחו מתוך החשיכה ללא קול, והחליקו לנחיתה בזה אחר זה על הכיפה המדושאת של המצודה" (עמ' 39). מיד לאחר הנחיתה התארגנו הלוחמים והחלו במשימתם.
"אנשיו של קוך בשוטפם את העמדות המשוריינות, נתקלו בהתנגדות מעטה. הרגלים הבלגים הצליחו להפעיל שני מקלעים, אך אלה חוסלו כמעט מייד. צוותי תותחים נגד־מטוסים ניסו להגיע אל עמדותיהם, אך נקצרו באש. עד מהרה היתה הפעילות היחידה על גבי המצודה פיצוציהם של הפלסים הגרמנים, הפורצים אל רשת המחילות" (עמ’ 39). למחרת נכנע חיל המצב במבצר. התכנון וההכנות המדוקדקות שנשענו על מודיעין מדויק, בצירוף ההפתעה שהשיגה הפלוגה בפיקוד קוך, הכריעו את הקרב.
הכוחות המוטסים הגרמנים, כמתואר בספר, המשיכו להיות בליבת המבצעים של הצבא הגרמני עד לכיבוש כרתים במבצע מוטס. הצנחנים הגרמנים אמנם כבשו את כרתים, אבל ספגו אבדות כה כבדות עד כי היטלר חשש מהפעלת כוחות מוטסים ברמה מערכתית בהמשך המלחמה.
פשיטה בעורף האויב
הצבא הבריטי אימץ אף הוא במלחמה את השימוש בכוחות מוטסים, אך תחילה ביקש להפעיל אותם בפשיטות ומבצעים מיוחדים. אחד ממבצעים אלה היה מבצע "בייטינג", שנערך בלילה שבין 28/27 בפברואר 1942. במטרה לסגור פערי מודיעין בדבר יכולות מערכות המכ"ם שהפעילו הגרמנים בצרפת, הוטל על פלוגה בפיקוד מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ג'ון פרוסט מהדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־1, לבצע צניחת לילה סמוך לעיירה ברינבאל שבצרפת, לפשוט על תחנת מכ"ם ולסגת לאחר שהטכנאים שצורפו לפלוגה יאספו חלקים חיוניים.
בליל הפשיטה הוטסה הפלוגה לצרפת. "החוף הופיע מרחוק וגדל חיש, עד שפתע חלפו הסלעים מתחתם, בחפזה. בהידלק האור הירוק, דחף פרוסט את עצמו החוצה לתוך החשיכה, ואנשיו באו אחריו" (עמ' 98). הצנחנים נחתו בשלום והחלו בפשיטה. תחילה תקפו את המבנה הגדול בתחנת המכ"ם, אולם כמעט שלא נתקלו בהתנגדות. לאחר מכן "תקפו הצנחנים את עמדות־המגן לאורך שפת הסלעים, הרגו חמישה גרמנים ושבו אחד" (עמ' 98). במקביל הגיעו לחוף הסירות שהיו אמורות לפנות אותם בחזרה לבריטניה. הטכנאים פירקו חלקים חיוניים מהמכ"ם ופרוסט ואנשיו חברו לסירות ונסוגו בבטחה לבריטניה. שניים מחייליו של פרוסט נהרגו, שישה נפצעו ושישה נוספים נפלו בשבי. המידע שהושג היה חיוני לחיל האוויר המלכותי הבריטי.
מבצע דומה, אגב, ביצע צה"ל במלחמת ההתשה. במבצע "תרנגול 53" שנערך בלילה שבין 27/26 בדצמבר 1969 כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, הוטס במסוקים לגדה המערבית של תעלת סואץ. הצנחנים פשטו על תחנת מכ"ם מצרית שבה מכ"ם חדיש מתוצרת סובייטית, הרגו כמה חיילים מצרים, שבו ארבעה נוספים. אז הטיסו מסוקים את המכ"ם לגדה המזרחית של התעלה שבשליטת צה"ל, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.
יוזמה בלחימה
גם הצבא האמריקני אימץ את רעיון הכוחות המוטסים, אולם כנהוג אצל האמריקנים ביקשו אלה להפעיל כוחות בעיקר במסגרת מבצעים בקנה מידה רחב. דוגמה בולטת לכך היא מבצע "מרקט גארדן" בספטמבר 1944, שבו ביקשו בעלות־הברית להשיג הכרעה מהירה במלחמה באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על־ידי הצנחת מספר דיוויזיות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. החטיבה המוצנחת ה־501 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 פעלה בגזרת העיר פאכאל.
לאחר צניחת החטיבה, שעליה פיקד קולונל (מקביל לדרגת אל"ם) הווארד ג'ונסון, היה "ליוטננט־קולונל הארי קינארד, שפיקד עתה על הגדוד ה־1 של ה־501, מבקש מג'ונסון להניח לו לנוע מערבה מן הדרך, ולתקוף את כוחות האויב המתכנסים ממש בקצה טווח כלי־נשקו" (עמ' 212). המח"ט סירב. "קינארד התעקש. הוא אמר לג'ונסון כי על מנת להגן על פאכאל יהיה על הצנחנים להדוף את הכוחות הגרמניים המתרכזים והולכים. לגישה התקפית נרחבת סיכוי טוב יותר לשמור את הכביש פתוח, מאשר הגנה סבילה במוצבים" (עמ' 213). לבסוף הסכים ג'ונסון.
תחילה פקד קינארד על פלוגה ג' לנוע לעמדת חסימה בעורפם של הכוחות הגרמניים. לאחר מכן הניע את פלוגות א' ו־ב' מערבה לעבר עמדות הצבא הגרמני. "בשעות הראשונות היתה ההתקדמות קשה ואטית, כולה רצופה הסתערויות כיתתיות או מחלקתיות, תחת אש צולבת של מקלעים ומרגמות. הגרמנים נעו אחורנית בסדר טוב עד עיצומן של שעות אחר הצהריים, עת נתקלו באש פלוגה ג', שהיתה פזורה בקו דק לרוחב צירי הנסיגה שבין כביש פאכאל והתעלה" (עמ' 213).
התוכנית של קינארד פעלה. הגדוד שבה 418 חיילים גרמנים, והרג 40 נוספים. חמישה מחיילי הגדוד נהרגו וחמישה נוספים נפצעו. "בלא כל יתרון במספר אנשיו או בעוצמת אשו גבר בתמרוניו על גדוד האויב והשמידו במלכודת נהדרת" (עמ' 213).
"חריקות" קטנות וצורמות
בספרו של גאלבין יש מעט "חריקות" שצורמות לקורא. כשתיאר את פעולת הגדוד ה־2 של החטיבה המוצנחת ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 יום לאחר שצנח בנורמנדי ב־6 ביוני 1944, כשקרב הגדוד לחוף יוטה, כתב, איתרו אנשיו סוללת תותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף. "קפטן ר.ד. וינטרס, מפקד פלוגה ה', פילס דרכו אל החוף והביא עימו טנקים מספר מגדוד הטנקים ה־79 שיסייעו בחיסול מוצב זה" (עמ' 178). תיאור זה שגוי. בפועל הוביל המ"פ, ריצ'רד וינטרס, כוח צנחנים שפשט על סוללת התותחים, הרג כמה מחייליה והשמיד את התותחים. רק אז נע לעבר חוף "יוטה" והחביר כוח שריון שהשלים את המשימה.
"חריקה" נוספת נגעה לעובדה שבפרק שסקר את המבצעים המוטסים (של הבריטים והצרפתים) במסגרת מבצע "מוסקטיר" בסואץ ב־1956, לא הוזכרו מבצעי הצניחה שביצע צה"ל במיתלה (גדוד 890) ובא־טור (גדוד הנח"ל המוצנח). אין לחשוד במחבר שאינו מאוהדי ישראל, ולמהדורה העברית אף הוסיף פרק מיוחד לה.
איזון בין עוצמת־אש וניידות
בהמשך תיאר גאלבין כיצד החליף המסוק, יורשו של הדאון, את מרבית הפעולות המוצנחות. אחד הקרבות הבולטים שבהם בא הדבר לידי ביטוי התרחש בנובמבר 1965 במהלך מלחמת וייטנאם. במסגרת המערכה בעמק יא דראנג שברמת פלייקו "הסתער הגדוד ה־1 מחטיבת הפרשים ה־7, שבפיקודו של לויטננט־קולונל האל מור, לתוך שטח הנחיתה "קרן־X", הנמצא באמצע מחנה־הבסיס של החטיבה ה־66 שלמרגלות ההרים" (עמ' 336).
הגדוד של מור, קצין צנחנים שלחם קודם לכן בקוריאה, נקלע לקרב קשה מול החטיבה־66, אך "מפציצי־קרב של חיל־האויר נתנו סיוע נהדר, עורכים בממוצע תקיפה אחת בכל חמש־עשרה דקות במשך ארבעים שעות" (עמ' 337). ב־16 בנובמבר תקפו כוחות החטיבה ה־66 מצבא צפון וייטנאם מספר פעמים את המתחם הגדודי. "אלה נהדפו באבדות כבדות לאויב" (עמ' 337).
מן הספר עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע, באופן מקצועי ובהתאם לתורת הלחימה, לפני שיתאושש האויב מההלם שבעצם נוכחותם בעומק שטחו.
הספר מרתק לקריאה, ומתאר בפירוט את התמורות וההתפתחויות בכוחות המוטסים למן מלחמת־העולם השניה ועד מלחמת וייטנאם. רשאים אנו לקוות, כתב גאלבין, "כי לא נשוב ונדע עוד מלחמה; אך בינתיים תוסיף חובתם של אנשי־הצבא להיות – עמידה על המשמר. להיות מוכן תמיד לכל מלחמה עתידה (ולא לחזור על המשגה נושן שבכוננות ללחום שוב את המלחמה שעברה) – פירושו לפקוח עין על האיזון בין עוצמת־האש והניידות" (עמ' 365).
על הכוונת 