אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל \ מאת גבי סיבוני, יובל בזק וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

כשהיה הגנרל מאטיס מפקד אוגדת הנחתים בצבא האמריקאי, הוא טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל", שכן למרות השינוי באופי המלחמה בעת המודרנית, נותרו עקרונותיה כשהיו. ואולם, בשל היחלשותה של המחשבה הצבאית בצה"ל, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה עדכנית, הועדפו פתרונות של אש מנגד על פני התמרון. הפעם האחרונה שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון והעביר את הלחימה לשטח האויב הייתה במבצע 'חומת מגן' ובשורת הפשיטות ללב הערים הפלסטיניות שלאחריו. לפיכך, השאלה שצריכה להישאל היום איננה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

מבוא

המלחמה היא לפני הכול ומעל הכול תופעה אנושית־חברתית, וככזאת עקרונותיה נותרו, וככל הנראה גם ייוותרו בטווח הנראה לעין נאמנים לטבעם של בני האנוש, שאינו משתנה. מתוך הבנה זו שלח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, לימים שר ההגנה של ארצות־הברית, מייל לקציניו בטרם יציאת האוגדה שבפיקודו לתעסוקה מבצעית בעיראק, ובו טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל".

מזווית אחרת אפשר לשאול: אילו עמד אריק שרון עם אוגדתו ב־1967 או ב־1973 אל מול האתגרים של מלחמת לבנון השנייה, האם הוא היה מתבלבל? או במילים אחרות, האם השינוי במלחמה היה כל כך דרמטי, כפי שמנסים לשכנע תאורטיקנים מאסכולה פוסט מודרניסטית? האם אכן התרחשו שינויים בטבע המלחמה, המייתרים את הניסיון של מלחמות העבר והופכים את ניסיון העבר ללא רלוונטי, או שמא מדובר בעוד התפתחות הנובעת מההקשר הספציפי, ודורשת התאמה של עקרונות ישנים וטובים למציאות השונה, לעתים באופן קיצוני, מזו שמולה נקבעו עקרונות אלה.

בעוד טבע האדם נותר קבוע ומכתיב עקרונות אוניברסליים, הסביבה המשתנה מחייבת יישום מותאם, לעתים באופן מרחיק לכת. זהו כנראה האתגר המשמעותי ביותר בעולם המלחמה — איך להתאים עקרונות קבועים לסביבות משתנות. השמרנים נותרים נאמנים לתבניות המסורתיות אשר סופן להתנפץ במפגש הראשון עם המציאות החדשה, ויש המייצרים תבניות חדשות שאינן מעוגנות בעקרונות האוניברסליים. אלה גם אלה סופן להיכשל.

אחד מהיסודות המכוננים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל היה עקרון העברת המלחמה לשטחו של האויב. עיקרון זה הוביל לבנייתו של כוח המחץ ולבחירה בגישת התמרון, ששאפה ליטול את היוזמה ולתמרן לעומק שטחו של האויב כדי להכריעו במהירות האפשרית. במשך שנים אחדות פיתח צה"ל יכולת תמרון מרשימה, שהובילה לניצחונות בשדה הקרב ולערעור תחושתם של האויבים שביכולתם לממש את מטרתם האסטרטגית — השמדת מדינת ישראל באמצעות כיבושה. מאז סוף שנות השבעים אימצו אויביה של מדינת ישראל גישות חדשות על מנת להמשיך לחתור למימוש מטרותיהם ולחיסולו של הפרויקט הציוני. בד בבד שינה גם צה"ל את דרכי פעולתו לצורך התאמתן למציאות המתהווה, ובתוך כך זנח כמעט לחלוטין את גישת התמרון שאפיינה את רוחו ואת עקרונות פעולתו, מתוך אמונה שהלכה ונקבעה כי גישה זו כבר איננה מתאימה ל"מלחמות החדשות". האומנם?

מאמר זה יציג את הטענה כי לא השינוי באופי המלחמות הוביל להעדפת האש מנגד על התמרון, אלא הייתה זו היחלשותה של המחשבה הצבאית, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה חדשה שתתמודד עם האתגרים שהציב שדה קרב זה, בהתאם לעקרונות תפיסת הביטחון. תחת זאת נזנח התמרון וכובד המשקל הועבר לתפיסות אש מבוססות טכנולוגיה.

הדוקטרינה כמעצב מרכזי

מלחמה היא תופעה חברתית וככזו היא מהווה בבואה של מאפייני התקופה, של רוח הזמן, תפיסת האיום, התגייסות החברה, משאבי האומה, טכנולוגיה זמינה ועוד. המלחמה מושפעת כמובן גם מיחסי הכוחות בין האויבים, מהמצב התודעתי ביחס לצד האחר, מתפיסות אסטרטגיות ואופרטיביות שמתפתחות ומתהליכי בניין כוח. כל אלו גורמים לכך שמלחמה אחת אינה דומה לאחרת.

זוהי גם הסיבה לכך שמעל הכול מלחמה היא אתגר אינטלקטואלי גדול. רכיב ההפתעה תופס בו מקום מרכזי משום שהפתעה מערערת את הביטחון בתפיסות הקיימות וגורמת מבוכה, בלבול ואובדן דרך, ובהמשך — הכרעה. כך קרה לצרפתים שעמדו מול הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, כך אירע לצה״ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כאשר תפיסותיו בנושא העליונות האווירית והמגננה ההתקפית התפרקו לעיני המנהיגות הצבאית והאזרחית. כך עמדו גם מדינות ערב מול הפתעת ששת הימים. חוסר התפקוד לא נבע רק מכשלים פיזיים אלא מעל הכול — מהפער שנוצר בין ציפיותיהם לאופן שבו תתפתח המלחמה לבין אופן התפתחותה בפועל.

מאז שנות השמונים לא השכיל צה"ל לפתח מענה דוקטרינרי ההולם את יסודות תפיסת הביטחון, ובה בעת הוא מתמודד עם האתגרים החדשים של שדה הקרב. תחת זאת שחק צה"ל את התמרון והמיר אותו ביכולות אש ומודיעין מבוססות טכנולוגיה. במאמר שעסק באתגרי בניין הכוח בצה"ל טען מפקד בכיר כי הניסיון של צה"ל — כמענה לשינויים באופי המלחמות — "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו — יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא יש לשוב ולחזק את נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". יש לשוב ולחזק את החשיבה התחבולנית ואת התפיסה הגורסת כי מגע ישיר ותמרון מהיר ואגרסיבי לשטח האויב הם המפתח להשגת הכרעה בשדה הקרב.

במלחמת יום הכיפורים, אחרי 48 שעות של מבוכה שבו כוחות היבשה של צה"ל וארגנו מחדש את שורותיהם על בסיס דוקטרינה ברורה, כוחות מאומנים ושדרת פיקוד מנוסה. מובן שהעובדה שהן המצרים והן הסורים נעצרו, כתוצאה מהחלטותיהם שלהם, תרמה ליכולת של צה"ל להתעשת, ליטול את היוזמה ולהפוך את הקערה על פיה למרות תנאי הפתיחה הקשים, ולמרות ההפתעה שערערה את ביטחונם של מקבלי ההחלטות. הגם שמלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעתנו ככישלון, היה בה ניצחון צבאי מרשים שהוא תוצר של תפיסת ביטחון ודוקטרינה שעוצבו בשנות החמישים, והלכו והשתכללו באמצעות פיתוח המחשבה הצבאית והניסיון הרב שנצבר.

ללחימה עם הפלסטינים בתחילת שנת 2000 נכנס צה"ל ללא דוקטרינה מתאימה וללא יכולות שיאפשרו לו להתמודד עם אתגרי העימות. התוצאה הייתה שבמשך שנה ומחצה היו אלו הפלסטינים שהובילו את ההתרחשויות, מבלי שהיה לצה"ל ולמערכות הביטחון מענה אפקטיבי. מנהיגות מדינית נחושה ויוזמות של מפקדי שדה הובילו את מערכת הביטחון ובתוכה צה"ל לשנות את תפיסת המנופים והשחיקה ששררה בתחילת העימות, ולגבש תפיסה של הכרעה שהתבססה על כיבוש מחודש של השטח ונטילת היוזמה. צה"ל הוכיח כי באמצעות תמרון מהיר, כפי שביצע במבצע 'חומת מגן', והעברת המלחמה לשטח האויב לפי יסודות הדוקטרינה שהתפתחה בשנות החמישים והשישים, ניתן להכריע את הפלסטינים וליצור את התנאים להביס את הטרור ולנצחו, גם בעימות שמאפייניו שונים לחלוטין. מהלכים צבאיים אלו היוו את התשתית לשיפור דרמטי של ביטחון תושבי ישראל, ובהמשך לצמיחה כלכלית וליצירתם של תנאים לצעדים מדיניים. ביהודה ושומרון שב צה"ל לרעיון של תמרון בתוך שטח האויב. היה זה תמרון שונה לחלוטין מזה שבמלחמות אחרות, והוא הביא הישג עצום שעד היום לא שוחזר באף זירה אחרת בעולם.

ברצועת עזה, לעומת זאת, המשיך צה"ל בתפיסה של הפעלת אש מנגד, בעיקר מתוך תחושה שניתן להכיל את הטרור על בסיס הגדר. בן־גוריון הגיע למסקנה כי עם לא נשבר תחת הפצצות כששהה בלונדון בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה, והניסיון להוכיח אחרת מתנפץ מול המציאות פעם אחר פעם. גישה זו נכשלה. הטרור מיהודה ושומרון שהיווה בעיה אסטרטגית אקוטית צומצם באופן דרמטי, אולם האיום מכיוון רצועת עזה גבר והתעצם. הנה כי כן, המלחמה היא אותה מלחמה, האויב הוא אותו אויב, החברה היא אותה חברה וגם הזירה הבינלאומית זהה. ההבדל המרכזי בין שתי הזירות היה בהחלטה לאמץ פרדיגמה של הכרעה ביהודה ושומרון מול שימורה של פרדיגמת ההכלה בעזה, והתוצאות ניכרות עד היום.

בלחימה נגד אויב המשתמש בשיטות של גרילה וטרור עומדות שתי תפיסות מסורתיות זו מול זו — לחימה מנגד הכוללת הפעלת אש מדויקת מרחוק, ותפיסת המגע הישיר, החותרת למגע קרבי ישיר עם האויב בשטח שלו. הפעלתה של תפיסת הלחימה מנגד מבטיחה הישגים מבצעיים טקטיים, אך יש לה מגבלות רבות: ראשית, פרק הזמן של העדיפות הטכנולוגית מוגבל, והיריב ימצא דרכים לצמצם אותו; שנית, לחימה מנגד מאדירה את התנגדות, משום שהשימוש התדיר במערכות הנשק מתוחכמות יוצר "מצע להאדרה של האבן ביד הילדים מול המסוק, והמטען המאולתר מול המטוס", שלישית, הנזק האגבי שיוצרת הפעולה מנגד, הכולל לצד פגיעה בפעילי טרור רבים פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. לחלופין, גישת המגע הישיר מחייבת העברת הלחימה לשטח האויב, תנועה ואש בקצב גבוה, קיום פשיטות בספיקה גבוהה תוך מימוש פעילות חשאית, ניצול גורם ההפתעה ומזעור נזק אגבי.

השוני בין תפיסות מבצעיות אלה מתבטא גם בממד הפיקודי. בתפיסת הלחימה מנגד ממוקם הפיקוד המבצעי במרכזים טכנולוגיים מרוחקים, ואילו בתפיסת המגע הישיר הפיקוד הוא "ישיר ובלתי אמצעי של מפקד כוחות הקרקע על מרחב המבצעים".

במשך שנים רבות, החל בתקופת שהייתו של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובתהליך איטי ומתמשך, נטש צה"ל בהדרגה את יסודותיו הדוקטרינריים. התמרון היבשתי שהיה לבו של כוח המחץ איבד מכושרו ויותר מכך, הלך ואיבד את ביטחונו. רק בשנת 2006 ניתנה למגמה זו גושפנקה במסמך רשמי של צה"ל. תפיסת ההפעלה שפורסמה בשנה זו על ידי המטה הכללי גרסה כי טבע המלחמות השתנה, וכי נדרש לאמץ גישה חדשה שבמרכזה האש מבוססת המודיעין. לתמרון היבשתי ניתן בתפיסה זו תפקיד משני בלבד. התוכנית הרב־שנתית 'קשת' שעליה עמלו אגפי המטכ"ל ביטאה גישה זו ופנתה לקיצוץ חד ביכולות ובסדר כוחות היבשה, בכלל זה פירוקן של מפקדות הגייסות. מלחמת לבנון השנייה שפרצה מספר חודשים לאחר מכן חייבה את צה"ל לחשב מסלול מחדש. הנה כי כן, כל דוקטרינה היא פרי בחירתו של המצביא.

גישה דוקטרינרית כמעט לעולם אינה עומדת כברירה היחידה, היא לרוב פרי בחירתו של מצביא. ניתן בהחלט לשער שתחת מנהיגות שונה, המלחמות שניהלה מדינת ישראל עם מדינות ערב בראשית ימיה היו מתנהלות באופן שונה. גישת ההכרעה מבית מדרשו של בן־גוריון לא הייתה תולדה של מצב נתונים עובדתי המוביל לחלופה אחת בלתי ניתנת לערעור, אלא בעיקר פרי החלטה מנהיגותית של בן־ גוריון, שהקדיש זמן רב ללימוד בעיות הביטחון הצפויות למדינת ישראל, והבין כי מלחמות ארוכות דוגמת מלחמת העצמאות, על המחירים העצומים שהיא תבעה מהמדינה שנולדה זה מקרוב, יפעלו נגד האינטרסים החיוניים של המפעל הציוני.

זאת ועוד, מלחמת העצמאות שאליה נקלע היישוב ובהמשך — המדינה הייתה בעלת מאפיינים שונים לחלוטין מאלו שאליהם כיוון בן־גוריון את תפיסת הביטחון ואת הדוקטרינה שעוצבה בהמשכו. הבנתו כי המלחמות הבאות יהיו שונות בתכלית וכי צה"ל נדרש להיבנות כצבא מקצועי עם דוקטרינה אופנסיבית עמדו בלב לבו של הוויכוח בינו לבין יוצאי ה'הגנה'. כלומר, הבחירה בגישה הכרעתית שאותה אימץ בן־גוריון לא רק שלא הייתה מסקנה מתבקשת ובחירה "טבעית" לנוכח מציאות עובדתית נתונה שהתקיימה בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, אלא רחוק מכך. מעטים ראו באותה תקופה את התמונה שהחלה להתעצב בראשו של בן־גוריון. הדינמיקה שהתקיימה במנגנוני הביטחון דחפה לכיוונים אחרים לגמרי.

מחשבה צבאית בלב מעשה המלחמה

המלחמה משנה את פניה כל העת. המנצח הוא זה שמשכיל להבין ראשון את המאפיינים הייחודיים של המלחמות העתידיות ומסגל יכולת השתנות בכדי לפעול ביעילות בתנאים אלו. התופעה של התכוננות למלחמות העבר היא תופעה מוכרת, ונובעת בדרך כלל משמרנות ומקיפאון מחשבת.

מעטים הם המצביאים המצליחים לצפות אל מעבר לערפל ולפענח את צפונותיו של שדה הקרב העתידי, נדירים מתוכם הם אלו המוכנים לשים את כל כובד משקלם כדי לנפץ פרדיגמות שתקפותן חלפה ולבנות מסד חדש תחתן.

המחשבה הצבאית הישראלית ינקה בראשית ימיה משלושה מקורות עיקריים: הראשון — החשיבה הצבאית הבריטית שהביאו עמם בעיקר יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. השני — הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה. אלו שמו את הדגש על הרוח המיוחדת של הפלמ"ח ונטו לדחות את רעיון ההתמקצעות וההתמסדות במעבר מיישוב למדינה. המקור השלישי היה הניסיון האוניברסלי הרב שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה, ממנה לדוגמה נשאב רעיון (בליצקריג) ש"עבר גיור" ומתוכו צמח כוח המחץ הישראלי שהתבסס, לא במקרה, על חיל האוויר וכוחות יבשה ניידים המיועדים להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולפרוץ לעומק שטחו. נוסף על אלו היווה תהליך הכשרת המפקדים הבכירים במכללות צבאיות בחו"ל נדבך מהותי בפיתוח המחשבה הצבאית הישראלית, ששימש בסיס לפיתוח המסד המקצועי־אינטלקטואלי.

מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברה המחשבה הצבאית הישראלית תהליך מתמשך של שינוי, תוך שהיא מאמצת יותר ויותר את קו המחשבה והגישות האמריקאיות — גישות מבוססות טכנולוגיה. גישת השחיקה. האמריקאית עמדה בניגוד גמור לגישת התמרון הישראלית ששלטה עד תחילת שנות השמונים. המחשבה שניתן לשחוק את יכולות האויב — בהתבסס על יתרונות הטכנולוגיה ועוצמה עדיפה ולהביא לכניעתו — היא גישה אמריקאית טיפוסית, אלא שהיא לא התאימה כלל לצה״ל, לא מבחינת אורך הנשימה הנדרש, לא במרכיב הלגיטימציה הבינלאומית שמאפשרת את חופש הפעולה הנדרש ליישומה של גישה זו, וודאי לא ברמת האיום המתמשך על העורף. הניסיונות לפתח דפוס של מערכות שוחקות מבוססות טכנולוגיה, שאותו החל לאמץ צה"ל בראשית שנות התשעים, נועד מראש לכישלון. הניסיון של צה"ל להמשיך לדבוק בגישה זו, שעמדה מראשיתה בניגוד מוחלט לתפיסת הביטחון, הוא לב לבה של הבעיה, ולא השינוי של שדה הקרב.

אומנות המלחמה היא מקצוע חמקמק. כרוך בו סיכון עצום ועל כפות המאזניים מונחים כבוד, יוקרה, חיי אדם ואינטרסים לאומיים. הם אלה שהפכו את המצביאים הדגולים לנערצים והוקיעו את הנכשלים לדראון עולם. מצביאות דורשת הכרה והבנה מעמיקה בהיסטוריה של המלחמות, בלקחי הקרבות ובעקרונות והכללים שעוצבו בעטיים. היא דורשת גם יכולת הפשטה, דמיון, יצירתיות והבנת ההתפתחויות של שדה הקרב כדי להכין את הגייסות למלחמה שתתרחש בעתיד, ומאפייניה יהיו שונים לחלוטין מאלה של המלחמות הקודמות. נדרשת הבנה מעמיקה כי שדה הקרב ישנה תמיד את פניו, ולעולם יפתיע מחדש את מי שלא נערך אליו כראוי. אבל מעל הכול דורשת מצביאות עילאית אומץ לב בהכנת צבא לקרב ובהובלת הגייסות בעת התרחשותו. אומץ לב כזה מצריך הכרעות קשות ואימוץ גישות ודפוסי פעולה חדשים, כדי להתאים את הצבא ואת דפוסי המחשבה שלו לאתגרים העתידיים.

ההתפתחות בצה"ל

בשני העשורים האחרונים פחת האיום הקונוונציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל עלה האיום התת־קונוונציונלי מצד ארגונים צבאיים, ובהם חמאס, חזבאללה וארגוני טרור נוספים. סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל נעשתה אנכרוניסטית כמעט, אך גבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, שלהם מערכי נשק תלול מסלול בהיקף ניכר. שינוי זה מחייב את ישראל לפתח יכולת להתמודד עם איום קונוונציונלי — איום צבאי קלאסי; איום תת־קונוונציונלי — מצד ארגונים צבאיים וארגוני טרור; איום בלתי קונוונציונלי — נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; איום קיברנטי — פגיעה במערכות מחשבים ותקשורת. למרות השינוי באיומים גבר הנתק בין המטה הכללי של צה"ל לבין תהליכי בניין כוח, שהפכו בעבור המטה הכללי לאסופה של פרויקטים שיזמו הזרועות וגופי בניין הכוח. במקביל המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מפקדת הפעלת כוחות היבשה, "מסרה את המקל" לידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך לזרוע היבשה.

תהליכים אלו, לצד הפעלה מהוססת של כוחות יבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי החלטות כי הכוח היבשתי של צה"ל רלוונטי פחות לאתגרי שדה הקרב בהווה ובעתיד, לעומת כוחות האוויר והמודיעין. בעוד צה"ל השקיע עוד ועוד בכוחות אלו, הלכה ונפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ובתוך כך כשירותו של מערך המילואים היבשתי, שהיווה את עמוד התווך של התמרון הצה"לי. 

צה"ל, שנהנה בשנותיו הראשונות מזרוע אינטלקטואלית של יוצאי צבא בריטניה בעיקר, אשר הניחה את המסד לתורות הלחימה ולמערך ההדרכה, ומקצונה עתירת ניסיון קרבי במלחמות, הלך ואיבד במהלך השנים את המשענת העיקרית שהיוותה את ליבת איכותו. ככל שפחת הידע הדוקטרינרי פנה צה"ל יותר ויותר החוצה אל התעשיות השונות, כדי למצוא מענה המבוסס על פתרונות טכנולוגיים, תוך שהוא ומזניח את "פיתוח האונה האינטלקטואלית". ככל שזו הלכה ונשחקה מצא עצמו צה"ל ללא ידע דוקטרינרי מספק, שעליו ניתן לבסס את המענה לאתגרים שהלכו והתפתחו. גם אם ברמה הטקטית עוד זכו קציני צה"ל להכשרה מסודרת וצברו ניסיון מסוים בשדות הלחימה של העימות המוגבל, ניכרו פערים הולכים ומעמיקים ברמות החשיבה הגבוהות — האסטרטגית והאופרטיבית — שאחראיות בעיקר לפיתוח התפיסות המעצבות את בניין כוחו של צה"ל ואת הגישות להפעלתו. הדומיננטיות הטכנולוגית שהלכה וקנתה לה אחיזה על חשבון האיכות הדוקטרינרית הובילה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין, ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).

כשנכנס הרמטכ"ל גדי איזנקוט לתפקידו בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו והושם דגש ניכר על התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. אף שהנתק בין המטה הכללי לנושא היבשה טרם תוקן, בתחילת 2017 נקבע בצה"ל כי המפקדה הכללית היא זו שתגבש את תפיסת התמרון היבשתי, ובכך תכווין את בניין הכוח ביבשה (שימשיך להתבצע על ידי זרוע היבשה). החלטה זו מחזירה למעשה את המפקדה הכללית לתפקידה כמפקדת כוחות היבשה — דבר שממנו נמנעה במשך שנים רבות. זהו צעד חשוב בדרך לפתרון, אך עוד ארוכה הדרך לתיקון הנדרש.

סיכום

לא השינוי בטבע המלחמות הוא זה שהוביל להזנחת התמרון היבשתי, גם לא השינוי שחל בחברה, אלא היחלשות דוקטרינרית שהובילה להסתמכות הולכת וגוברת על טכנולוגיה, על חשבון אומנות המלחמה. מאז שנות השמונים ניסה צה"ל פעם אחר פעם לפעול בגישה של שחיקה תוך הפעלת מנופים. גישה זו נוגדת באופן בולט את תפיסת הביטחון, ששאפה לקצר את המלחמות על ידי שאיפה להכרעה מהירה באמצעות העברת המלחמה לשטחו של האויב, ותמרון מהיר לעומק שטחו. פעם אחר פעם מסיים צה"ל את המבצעים הללו בתחושת החמצה, ופעם אחר פעם פונה מחדש לחזק את המודיעין ואת האש כדי לנסות לשפר את ביצועיהם בעימות הבא. התמרון היבשתי הפך מהגורם המכריע לגורם שמשתמשים בו בהססנות ובמשורה, אם בכלל, בדרך כלל בשלבים מאוחרים יחסית, ולמשימות מצומצמות בהיקפן. המעגל פועל כך שככל שמנמיכים את הציפיות מהכוחות המתמרנים, כך יורד גם כושר הביצוע שלהם, ואולי יותר מכול הולכת ומתפוגגת הרוח שאפיינה את התמרון היבשתי — רוחם של הסוסים הדוהרים.

בפעם היחידה בשלושים השנים האחרונות שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון של מדינת ישראל והעביר את המלחמה לשטחי הרשות הפלסטינית — במסגרת מבצע 'חומת מגן' שביצעו כוחות פיקוד המרכז 20 ו'מכסחת הדשא' שהופעלה אחריו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות — הוא הצליח למגר את הטרור וליצור את התנאים להשגת מטרותיו האסטרטגיות.

הנה כי כן, לא המלחמה היא זו ששינתה את טבעה אלא הייתה זו בחירתה — קרוב לוודאי שלא מדעת — של מערכת הביטחון. השאלה שצריכה להישאל כיום לפיכך אינה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל, ומהם הכישורים והיכולות הנדרשים לו כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

המצביאים הגדולים הבינו באנשים — מה מניע אותם, מה מפחיד אותם, מה שובר אותם ומה גורם להם להתעלות מעל ליכולותיהם. אלה היו ונותרו היסודות שמהם עשויה המלחמה. ככל שעולים מהרמה הטקטית, המושפעת משינויים של הסביבה והטכנולוגיה, לרמה האופרטיבית והאסטרטגית המושפעת בעיקר מתודעתם של בני אנוש, הופכת אומנות המלחמה לדומיננטית הרבה יותר. שם באה לידי ביטוי הגאונות, שם גם מצויה עליונותה של המצביאות, היודעת להפוך תובנות עמוקות לתבניות מלחמתיות מנצחות. אלכסנדר הגדול היה גאון שהבין היטב את אומנות המלחמה.

למרות הזמן שחלף, הטכנולוגיה המתקדמת והשינויים והתהפוכות שהתרחשו באופי המערכות מאז ימי אלכסנדר הגדול ועד עתה, הרי בסיכומו של דבר, אותם עקרונות שהנחו אותו ושחייבו ללמוד את המלחמה כמקצוע, לפעול באופן תחבולני, להכיר בחשיבותו של השטח, לדעת להפיק ממנו את המרב והצורך לבוא במגע ישיר עם האויב — כל אלה נותרו רלוונטיים כפי שהיו בימיו. אכן, נראה שגם אילו ניצב אלכסנדר הגדול מול אתגרי שדה הקרב הנוכחי, מצויד בעקרונות עתיקי יומין ובגאונותו הצבאית, היה נדרש לו פרק זמן ללימוד המאפיינים הייחודיים של שדה הקרב המודרני, אבל קרוב לוודאי שהוא לא היה מתבלבל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
אל"ם במיל' יובל בזק הוא מפקד המעבדה התפיסתית של צה"ל.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי, "עדכן אסטרטגי", כרך 20, גיליון 3, אוקטובר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)
מודעות פרסומת

סגן הרמטכ"ל תקע את האצבע בחור שבסכר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו בערב יום השואה אודות החברה הישראלית היה סגן הרמטכ"ל גולן כאותו ילד בסיפור ההולנדי שסותם באצבעו את החור שבסכר המתקפה כנגדו מוכיחה עד כמה צדק

ליפקין דוצ1111

הרמטכ"ל ליפקין-שחק טען כי צה"ל הפך לשק החבטות של החברה הישראלית, (צילום: דו"צ).

בשנת 1996, ביום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, נשא הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק נאום מלא תוכחה על חוסר הגיבוי שהעניקה החברה הישראלית באותם ימים לצה"ל. בנאומו התריע הרמטכ"ל כי צה"ל מאבד ממעמדו. "נכון, אין פרות קדושות ולא צריך שיהיו; אבל הביקורת הנוקבת שבאה מרצון לתקן, מאהבה, פינתה במידה רבה את מקומה לניכור. הקשר הבלתי-אמצעי בין צה"ל לחברה האזרחית, שהיה נשמת אפו של הצבא, חלק מהייחוד שלו ומרכיב בעוצמתו – הקשר הזה הפך למעיק, לא תמיד ענייני, קצת חונק". 

בנאומו ציין ליפקין-שחק כי "הקיטוב, הנהנתנות, הסקטוריאליות, האדישות, האופורטוניזם והמניפוליטביות, ניתבו עצמם אל לב הקונסנסוס. ושם, במרכז הזירה, מצאו שק אגרוף לחבטות. כוחו של צה"ל בהיותו צבא העם, לא רק כור היתוך אלא חתך של החברה, מראה המשקפת את דמותה על כל מרכיביה, ולא במהופך". בשל הנאום מתחו גורמים בפוליטיקה ובתקשורת ביקורת קשה על הרמטכ"ל, אולם הוא לא חזר בו.

נאום אחד יותר מדי

עשרים שנה מאוחר יותר מצא עצמו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן במקום דומה. הצבא, שבו הוא משרת כמספר 2 בשרשרת הפיקוד, הפך לשק החבטות של הימין בשל האיפוק, המידתיות והפעלת הכוח השקולה עליה מקפידים מפקדיו. בחודשים האחרונים הוטחה במפקדי הצבא, ובראשם הרמטכ"ל איזנקוט, ביקורת קשה בעקבות "נאום המספריים" ופרשת "החייל היורה". הדעת נותנת שהדברים עמדו לנגד עיניו של גולן בשעה שחיבר את הנאום שנשא בטקס בערב יום השואה בשבוע שעבר.

סגן הרמטכ"ל גולן בטקס, (צילום: אסף שילה/ישראל סאן)

סגן הרמטכ"ל גולן, מודאג מתהליכים המתרחשים בחברה הישראלית, (צילום: אסף שילה/ישראל סאן).

בנאומו ציין גולן (בעצמו דור שני לשואה) כי הוא מוצא כיום עדויות לקיומם של תהליכים מטרידים, מן הסוג שהתרחש באירופה בכלל ובגרמניה בפרט בעת עליית הנאצים לשלטון, בחברה הישראלית. לדבריו, השואה "חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית על איך אנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם. הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר. אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות. ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית". 

גולן אמר כי בדומה לכך שיום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש פרטי, צריך יום השואה לשמש כיום של חשבון נפש לאומי. בהמשך התייחס גולן לסוגיית טוהר הנשק באומרו כי "חריגות בשימוש בנשק ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה"ל מאז היווסדו. גאוותו של צה"ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים ללא משוא פנים וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו, לא כיסינו, לא טייחנו, לא קרצנו ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות, גם אם האמת קשה והאחריות כבדה. אנו מאמינים מאוד בצדקת דרכנו, אך לא כל דבר שאנו עושים צודק. אנו בוטחים ברמתו המוסרית של צה"ל כארגון, אך איננו מתעלמים מחריגות של פרטים".

קצין שמדבר דוגרי

האלוף גולן בתרגיל, (צילום: דו"צ).

האלוף גולן בתרגיל, (צילום: דו"צ).

כמו ליפקין-שחק עשה יאיר גולן, שהתגייס ב-1980, את עיקר שירותו בצנחנים, אולם באישיותו הוא מזכיר דווקא את קצינים אחרים שפיקדו על החטיבה (דורון רובין, דורון אלמוג וגם משה יעלון אם להזכיר כמה) שהצטיינו בטקטיקה בשדה הקרב אך לא בטקט תקשורתי. כצוער בקורס קציני חי"ר, תחת המג"ד גיורא איילנד, לחם במלחמת לבנון הראשונה. לימים כתב כי הלחימה במזרח ביירות כללה "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", וכי למד ממנה "שהאימון הוא בעצם ניסיון לתאר ללוחם את מה שצפוי לו בדמיון, בתחושה ובתודעה. השיח עם הלוחמים של היום בנושאים אלו הוא שנותן להם את הכוח, ולעתים הוא חשוב פי כמה מהמיומנות המקצועית".

בשנות הלחימה הארוכות בלבנון ובמהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה נודע גולן כקצין לוחמני, סוער האומר את שעל ליבו, כמעט מבלי להתחשב בהשלכות. כמח"ט הנח"ל פיקד על 21 מבצעים חטיבתיים, חלקם קטנים וחלקם גדולים ובהם "חומת מגן". במלחמת לבנון השנייה, והוא מפקד אוגדת איו"ש, ביקר אצל פקודו משכבר, מח"ט גולני אל"מ תמיר ידעי. כשידעי ציין בפניו כי אינו יודע איזה מטרה שירת הקרב בבינת-ג'בייל, השיב לו כי "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" לאחר השיחה עם המח"ט שלח גולן מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. ההצעתו לא התקבלה.

הרצאתו בכנס באוניברסיטת בר אילן לפני כחודשיים היא דוגמה טובה לכך שסגן הרמטכ"ל משוכנע כי כל אמת יכולה להישמע. בין היתר התייחס גולן בהרצאה לאינטרסים המשותפים של ישראל ורוסיה בסוריה, ציין כי בעיניו מהווה טורקיה תחת שלטון ארדואן "גורם בעייתי ביותר" וביקר את מדיניות הפעלת הכוח האמריקנית. אף שאבחנותיו היו ברובן נכונות הרי שהמקום והזמן היו מתאימים פחות. הכנס תועד וההרצאות הועלו ליוטוב, אין זה מפתיע שהרצאתו אינה זמינה עוד לצפייה ברשת.

לאחר נאומו בשבוע שעבר ספג גולן גינויים מצד בכירים במערכת הפוליטית ובהם שר החינוך בנט, ראש הממשלה נתניהו ועוד. בתקשורת וברשתות החברתיות היו מי שהאשימו את סגן הרמטכ"ל כי גלש לפוליטיקה ודן בסוגיות שלא לו. למרות הקריאות לפטרו (הגזמה של ממש) וגם הטענות חסרות השחר שחרג מגבולות הגזרה, סביר שגולן ימשיך לכהן בתפקידו. אם יש לקח שהופנם ממלחמת לבנון השנייה הרי שנדרש צוות מנוסה על יד ההגה. הדברים מתחדדים נוכח ההסלמה ברצועת עזה והמשך הלחימה בסוריה (שעשויה להשפיע גם על ישראל). גולן, שפיקד על פיקוד העורף ועל פיקוד הצפון, הוא עתיר ניסיון.

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014 צילום משהבט)

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014, (צילום: משהב"ט).

למרות הגיבוי לו זכה מן השר יעלון (שפיקד עליו בצנחנים ומעריך אותו מאוד), מיהר גולן להבהיר למחרת כי לא התכוון להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לגרמניה לפני 70 שנה. המסר רוכך אך חומרתו נותרה מהדהדת. בנאומו בערב יום השואה אודות החברה הישראלית היה סגן הרמטכ"ל גולן כאותו ילד בסיפור ההולנדי שסותם באצבעו את החור שבסכר. הסערה הציבורית מלמדת עד כמה התהליכים מפניהם הזהיר אכן מתרחשים. ההוכחה, כפי שנאמר בפרסומת הישנה, היא בפודינג. מי שתוקף את גולן יודע, ככל הנראה, שסגן הרמטכ"ל התכוון אליו ממש.

 

השוטרים של השטחים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחמי חטיבת כפיר פועלים כבר מעל לשני עשורים בשטחים כ"משמר גבול משודרג" ● הרבה אחרי שהסערה סביב פרשת הירי בחברון תיגמר החטיבה עוד תישאר שם.

תג חטיבת כפיר

תג חטיבת כפיר.

הסערה הציבורית סביב פרשת הירי בחברון ממאנת לגווע. בין הדיונים על טוהר הנשק ל"סיבוב" שעושים על הפרשה פוליטיקאים מימין ומשמאל, מצויה חטיבה אחת שבטרם האירוע, וככל הנראה גם הרבה אחרי שבישראל ישכחו ממנו כליל (לציבור בישראל יש זיכרון של דג זהב, אסון הכרמל, "צוק איתן" ואירועים נוספים נשכחים כלא היו), תהיה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, מתמודדת עם האינתיפאדה השלישית ועם מורכבות הולכת וגוברת. חטיבת כפיר הוקמה ב-2005 כשהיא מאגדת בתוכה את "גדודי ה-90", גדודי חי"ר ממוכן ייעודיים לתעסוקה מבצעית בשטחים שנוצרו בראשית שנות התשעים. עיקר פעילותה מתרחש בשטחי יהודה ושומרון.

העובדה שלוחמיה עושים את עיקר שירותם בשטחים יוצרת בעבורם זהות בעייתית. בעימותים בזירות הדרום והצפון הם אינם לוקחים חלק ומנגד הם נדרשים למבחן יום-יומי בסיטואציות ודילמות לא פשוטות בלב הערים הפלסטיניות. במקביל החטיבה מקיימת פעילות מבצעית שוטפת ללוחמה בטרור הכוללת מעצרים וסיורים. לוחמי החטיבה מצאו עצמם גם בלב אירועי הטרור של האינתיפאדה השלישית, ובכלל זה ניסיון פיגוע הדקירה שהסתיים בירי המיותר במחבל הפצוע בחברון.

שוטרי השטחים

הרמטכ"ל אשכנזי ומח"ט כפיר אבמן בתרגיל של אחד מגדודי החטיבה, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל אשכנזי ומח"ט כפיר אבמן בתרגיל של החטיבה, (צילום: דו"צ).

עם הקמת החטיבה שאפו מפקדיה להפוך אותה לחטיבת חי"ר זהה לאחיותיה, וזאת למרות שהיא מאגדת בתוכה יותר גדודים מן החטיבות המקבילות. הפיקוד הבכיר של הצבא התייחס לכך באופן אמביוולנטי. מצד אחד אפשרו בצה"ל לגדודי החטיבה להתאמן במתאר צפוני ואף לבצע לעתים תעסוקה בגבול לבנון וברצועת עזה, אולם מצד שני טרם הוקם בחטיבה גדוד סיור כפי שישנו בחטיבות המקבילות. הקמתו תהווה חותמת כשירות לחטיבה ככוח מתמרן לעימותים. מפקדי החטיבה לאורך השנים, כמו גם הפיקוד הבכיר של זרוע היבשה, ניסו להתמודד עם הדימוי הבעייתי של החטיבה כ"שוטר שטחים" (באחד המאמרים לאחרונה תוארו אנשיה כ"משמר גבול משודרג").

איתי וירוב, צילום דוצ 1

תא"ל וירוב, גיבה את אנשיו נוכח הפעילות השוחקת בשטחים, (צילום: דו"צ).

במטרה לשדרג את רמתה של החטיבה פיקדו עליה מיטב מפקדי השדה של צה"ל. המח"טים אודי בן-מוחה ואורן אבמן, יוצאי גולני, השקיעו מאמצים רבים בטיפוח גאוות יחידה בחטיבה ("הכפירים טובים יותר", כמאמר אבמן). מח"ט אחר, איתי וירוב, יוצא הצנחנים שפיקד בהצלחה על חטיבת מילואים במלחמת לבנון השנייה, עסק בעיקר במתן גיבוי לאנשיו נוכח הפעילות השוחקת וגם התעקש על שילוב גדוד מן החטיבה במבצע "עופרת יצוקה". וירוב התפרסם כאשר העיד לטובת קצין בחטיבה שהואשם כי במהלך פעילות מבצעית בשומרון הכה עצור פלסטיני. במהלך עדותו הצהיר וירוב כי המצב בשטח סבוך ומחייב שיקול דעת משום ש"בסיטואציה אחת מכה היא עבירה חמורה, ובסיטואציה שנייה היא חלק אינטגרלי מביצוע המשימה." בשל הדברים נזף אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, במח"ט ואף נפתחה חקירת פצ"ר בעניינו (שנסגרה כעבור שנה לאחר שנקבע כי אין בפעולותיו דופי). וירוב מצידו, רק רצה לתת גיבוי לאנשיו שנדרשים לפעול במרחב פעולה אפור, הרבה פחות ברור מזה שבפעילות קרבית מובהקת, שבו, כפי שהגדיר זאת פעם אחד ממפקדי חטיבת חברון, אמצעי הלחימה העיקרי הוא השכל הישר.

 אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום" דו"צ).

אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום: דו"צ).

כמו רוב מפקדי החטיבה גם מפקדה הנוכחי, אל"מ גיא חזות, העביר את הקריירה הצבאית שלו במקומות אחרים. הוא התגייס לצנחנים ושימש במגוון תפקידי פיקוד בחטיבה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון בלבנון. בין היתר היה מ"פ פלוגת הנ"ט החטיבתית, באותן שנים ממובילות הטבלה המבצעית בלבנון, שנייה רק ליחידת אגוז. כמפקד גדוד 202 באינתיפאדה השנייה התבטא באומץ כנגד תושבי ההתנחלות יצהר שפעלו באלימות כנגד חייליו (ואף תקף את אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, על שלא גיבה אותו ואת פקודיו מולם). בהמשך שימש כסגנו של הרצי הלוי בצנחנים ב"עופרת יצוקה", כמח"ט חברון וכמפקד חטיבת צנחנים במילואים. עכשיו הוא שוב בחברון, הפעם כמח"ט כפיר.

יש מי שמצדיק את הירי ומגבה את היורה

ח"כ סמוטריץ', מעולם לא שירת בתפקידי לחימה.

ח"כ סמוטריץ', מעולם לא שירת בתפקידי לחימה.

הסערה התקשורתית סביב פרשת הירי בחברון כללה בתוכה התייחסויות רבות מצד מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל נחלצו לתמוך בקו השקול והאחראי שמובילים שר הביטחון והרמטכ"ל. חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. אך היו גם כאלו שמצאו את הירי מוצדק. ח"כ סמוטריץ' למשל, התרפק בעמוד הפייסבוק שלו בגעגועים על הימים שבהם סיסמת חטיבת הצנחנים (שניסח המח"ט דאז, האלוף במיל' ישראל זיו) קבעה שמטרת הצנחן היא "לחתור למגע עם האויב להורגו ולנצח בקרב". סמוטריץ', יש לומר, לא שירת בחטיבה (או ביחידה לוחמת). הוא גם בחר שלא לציין שזיו, כצוער בקורס קצינים בעת מבצע ליטני, הוציא במכות מא"ג מידי מקלען שירה על שני זקנים משום שלדבריו "סכינאי, דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא".

לפני כעשור פרסם אל"מ חזות מאמר בביטאון הצבאי "מערכות" אודות האתגר שבלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, תוך שמירה על ערכי צה"ל והחברה הישראלית. "הניצחון על הטרור והכרעתו בוא יבואו", כתב אז. "השאלה היא באיזה מחיר. אם זה יהיה במחיר השחתתם של החברה הישראלית בכלל ושל לוחמי צה"ל בפרט, יהיה זה ניצחון בקרב אך הפסד במערכה". חזות חתם את מאמרו בתחזית אופטימית על-פיה לחברה בישראל ישנם לא רק עוצמה צבאית אלא גם את "העוז והרוח להשיג ניצחון מוסרי שיביא לניצחון גם במערכה". לאור התגובה הציבורית לפרשת החייל נשאלת השאלה האם המח"ט לא היה אופטימי מדי.

לירות על מנת להרוג, לא חשוב את מי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הירי שביצע החייל בחברון מנוגד לערכי צה"ל ולפקודותיו ● זה לא מנע מבכירי המערכת הפוליטית להתנצח בשאלה מי מגבה יותר אותו או את מפקדי הצבא ● ניחוש מושכל מלמד שגם מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועיים, היה מגנה את הירי

סערת הירי בחברון בשבוע שעבר הפכה למחול שדים פוליטי ולוויכוח בין ימין ושמאל. החייל, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה למוות במחבל פצוע שהיה שרוע על הרצפה לאחר שנפגע מירי כוח צה"ל בעת שניסה לבצע פיגוע דקירה. על-פי התחקיר שערך אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נשוא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. החייל ירה במחבל לאחר שזה כבר נוטרל, מושג מתחום הלחימה בטרור על-פיו המחבל אינו מוסיף להוות איום. חיילים קרביים בסדיר, גברים צעירים בני 18, נוטים לחשוב בטעות שהרג הוא סוג של מבחן גבריות שאלו שביצעו אותו זכו בחותמת "גבר" לכל החיים. לו הייתי צריך לנחש, זהו המניע לירי ולא אידיאל או עקרון פוליטי כזה או אחר.

בכיר אש"ף, אבו ג'יהאד, שחוסל בידי כוח קומנדו בפיקוד יעלון בתוניס.

בכיר אש"ף, אבו ג'יהאד, שחוסל בידי כוח קומנדו בפיקוד יעלון בתוניס.

אולם טוהר הנשק, ערכי הלחימה ומוסר נותרו בצד בדיון אודות הירי. במקומם נותרה רק התנצחות בין בכירי המערכת הפוליטית בשאלה מי מגבה את צה"ל\ את החייל יותר? עד מהרה קיבל הדיון הציבורי תפנית והגיע גם למחוזות מגוחכים במיוחד ובהם ההקבלה שעשתה אמו של החייל בין מעשיו של בנה לאלו של שר הביטחון יעלון בעת שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל במבצע הצגת תכלית ב-88'. אז, על-פי חלק מעדויות המשתתפים בפשיטה ירה יעלון מקרוב בגופת רב-המחבלים אבו ג'יהאד. אולם אין דמיון בין ירי, פרוע, מיותר וחסר צורך במחבל פצוע השוכב בשטח שבשליטת צה"ל לבין מבצע סיכול ממוקד, שמטרתו הרג בכיר באש"ף, בלב תוניס שבמרחק של 2,300 קילומטרים מישראל. יתרה מזו, הכוח בפיקוד יעלון הקפיד על טוהר הנשק, נמנע מפגיעה בבלתי מעורבים ופגע ביעד כשהוא חמוש ומסוכן.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

גם הוויכוח שהתגלע בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר החינוך בנט הוא מיותר. בנט, באופן שמזכיר את המ"פ במגלן שאכן היה, מיהר לגבות את החייל ולהגן עליו מימין כשהוא תוקף את נתניהו והממשלה על שהם מפקירים את החייל. ראש הממשלה מצדו לא נותר חייב והעיר כי בחייו, "נתתי גיבוי לחיילים והובלתי חיילים לקרב יותר ממך. לכן אתה לא תטיף לי מוסר בנושא הזה". כאן בניגוד לבדיחה הישנה על הרבי, שני הצדדים טועים. בנט, המגן על החייל במטרה למנוע הישנות של תסמונת הש.ג טועה. צה"ל אינו מקריב את החייל במטרה להגן על הפיקוד הבכיר מנזקה של פשלה כזו או אחרת. מדובר בחייל שפעל על דעת עצמו, בניגוד לפקודות ולערכים להם מחנכים בצה"ל. נתניהו, בזיגזג ההצהרתי שלו שבו הוא פעם מגבה את מפקדי צה"ל ופעם מגבה את החייל מימין יוצר מציאות בעייתית במיוחד. מה גם שכלל לא בטוח שבהשוואה של הרזומה הקרבי של שני יוצאי סיירת מטכ"ל מוביל דווקא סרן במיל' נתניהו.

ShowImage (2)

כרוז המציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע.

ככל שהסערה נמשכת מתברר עד כמה צדקו הרמטכ"ל איזנקוט ושר הביטחון יעלון שמיהרו להציב לפני כחודש מצפן ערכים ברור ללוחמי צה"ל הפועלים בשטחים. ב"נאום המספריים" שלו שידר איזנקוט מסר ברור – את הכוח יש להפעיל במידת הצורך ובמידה הראויה. נראה כי אותם אנשים שתקפו אז את סירובו של להתיר שימוש מופקר ומסוכן בנשק שלא לצורך, עשו זאת שוב באמצעות כרוז המציג אותו כהמן הרשע. אך למרות שהפך מטרה למתקפה מן הימין הקיצוני, עד כה נראה שהרמטכ"ל מסרב להתרגש ואינו מאפשר ל"רעשי רקע" שכאלו להשפיע על ההתנהלות התקינה של הצבא. האירוע תוחקר, נבדק וטופל בכלים הפיקודיים והמשפטיים של הצבא, ללא השפעות מבחוץ.

כמוהו נוהג גם שר הביטחון משה "בוגי" יעלון. זה זמן רב שיעלון מתפקד על תקן המבוגר האחראי של המערכת. בסוגיות של חוק, מוסר ומשפט מקפיד יעלון על קו שקול, הגון וראוי. כמי שפיקד על צה"ל בלחימה באינתיפאדה השנייה (במהלכה שימש איזנקוט כמפקד אוגדת איו"ש) מודע יעלון היטב לסכנה שבאי-הקפדה על הנהלים ועל הקוד האתי של הצבא. היעדרם של גבולות ברורים לפעולה עשויים להוות מדרון חלקלק שמוביל לקהות חושים בקרב הלוחמים מן הסוג שרווח בצבאות המנהלים מלחמות התשה מדממות וממושכות. דוגמה בולטת להתדרדרות שכזו היא ההתנהלות החיילים האמריקניים בכלא אבו גרייב בעיראק. באינתיפאדה השנייה אמר יעלון כי "תפקידם של המפקדים לשמור על החיילים מיצרם ולדעת להסביר להם מה כללי ההתנהגות הנכונים". נראה כי זהו תפקידם גם בגל הטרור (אינתיפאדה) הנוכחי.

מנוחת הלוחם שידע את מגבלות הכוח

לפני כשבועיים נפטר ראש המוסד לשעבר, האלוף במיל' מאיר דגן. מעשרות ההספדים והכתבות שפורסמו לאחר מותו עלתה דמותו של קצין אמיץ, כמעט חסר פחד, שחושב מחוץ לקופסה. דגן שצמח בצנחנים פיקד על סיירת רימון ברצועת עזה בשנות השבעים בשורה ארוכה של מבצעים בהן חוסלו בכירי המבוקשים הפלסטינים. למרות שהיחידה נודעה ברחבי צה"ל כיחידת חיסול התעקש דגן כי היחידה פעלה "כיחידה צבאית לכל דבר. כל הכללים שהיו נהוגים לגבי כלל צה"ל היו נהוגים גם לגביה". בהמשך פיקד על חטיבת שריון במלחמת לבנון הראשונה ועל חטיבת המבצעים במטכ"ל. הבנתו המעמיקה באסטרטגיה מחד ובטקטיקה מאידך אפשרה לו להוביל את המוסד בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים חשובים ולמצב שוב את הארגון כאחד הטובים בעולם בתחומו.

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועייים. סביר שהיה מסתיי ממעשהו של החייל.

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועייים. סביר שהיה מסתייג ממעשהו של החייל.

אף שהיה צמחוני ("אני לא צמחוני, אני לא אוכל בשר", העיד פעם בראיון לאילנה דיין) הרי שכאיש צבא זכה למוניטין של "זולל ערבים". בכל שנותיו בשירות המדינה היה דגן מאלו שעשו יותר מאשר דיברו וזאת מבלי להתעכב על אישורים, כללים ושאר ירקות. בשנת 2000 אף התבטא כנגד המשפטיזציה שהתחוללה בצה"ל וטען כי בהשוואה לימיו כסרן צעיר, לחיילים לא ניתן הגיבוי הנדרש על מעשיהם בשטח. למרות זאת ספק אם היה מצדיק את הירי במחבל בחברון. דגן האמין שמלחמה, ובכלל זה ההרג שגלום בה, היא בבחינת רע הכרחי שיש לעשותו רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". היעדר הצורך שבפעולת החייל בחברון היה ככל הנראה גורם גם לדגן המנוח להסתייג מן המעשה.

מיליציה מקצועית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתגובה על "פו"ם שמום" מאת תמיר ליבל ("הארץ", 17.2)

במאמרו מציין ד"ר תמיר ליבל כי צה"ל, צבא מודרני ומתקדם, אינו מקנה לקציניו "את ההשכלה הדרושה להם למילוי תפקידם". הקצונה, כפי שמציין ליבל, היא מקצוע, המחייב הכשרה והשכלה נאותות כדי שהקצינים יוכלו "לנהל יחידות בשגרה ולתכנן ולהוציא לפועל מבצעים צבאיים בעת חירום". הנחת העבודה המובלעת במאמר היא שצה"ל הוא צבא מקצועי ככל הצבאות המערביים ונדרש לעמוד באותם הסטנדרטים או לחלופין לקיים תהליך שיהפוך אותו לכזה.

10155807_1041355319244318_9013340283725990006_n

הרמטכ"ל איזנקוט בסיום קורס קצינים, פברואר 2016, (צילום: דו"צ).

אולם צה"ל אינו כזה. צה"ל הוא צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, הנשען על הגיוס וההפעלה של צבא העם (וטוב שכך). המ"מ ביחידות השדה הוא אמנם, כפי שמדגים ליבל, הכלאה בין קצין למש"ק, אך הדבר נובע מכך שעיקר הצבא מושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש". אף שיש להשתפר בתהליכי הכשרת הכוחות ("לא השכלנו למצוא את האיזון בין הללטף ללקרוע", ציין בשעתו אלוף במטכ"ל), צה"ל מצליח להפיק מקציניו ומחייליו רמת ביצועים גבוהה על פי רוב.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל פאואל כתב ש"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג."

"השכלה צבאית לא בהכרח מונעת טעויות", כותב ליבל, "אך היא מקנה לקצין את הידע והכישורים להתמודד עם מצבים שטרם חווה מניסיונו האישי בשטח". בפועל לא הוכיחו צבאות בעלי ההכשרה, המסד והטפחות, כי ניתנו בידם כלים לעשות כן. "אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו גנרל קולין פאואל כרמטכ"ל צבא ארצות הברית. במלחמת עיראק חטא הצבא האמריקאי בדיוק לעיקרון זה, ולא הוכיח כי ההכשרה גישרה על חוסר הניסיון. לעומתו, צה"ל המיליציוני אך עתיר הניסיון היטיב להתמודד עם הלחימה באינתיפאדה השנייה.

להשית על צבא מיליציוני סטנדרטים מלאים של צבא מקצועי, שאינם בהכרח מתאימים לו, זה כמו לדרוש מכדורגלן לשחק כדורסל, רק כי בשני המקרים משחקים בכדור.

(המאמר פורסם במקור באתר "הארץ", 24.02.2016)