בהיעדר הנהלה מעורבת הצבא קובע עובדות בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח אודות התכנית הרב־שנתית של צה"ל, מציג דרג מדיני שאינו מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון. אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

הדו"ח קובע שהדרג המדיני לא היה שותף מלא לעיצוב וגיבוש התר"ש של צה"ל, ואישר אותה כלאחר יד.

דו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד) קבע שהתוכנית הרב-שנתית של צה"ל "מעוצבת כמעט כולה "מלמטה למעלה", כלומר בעבודת מטה של הצבא עצמו וללא תפיסת ביטחון מאושרת וידועה למדינת ישראל, ותפיסת הפעלה שניסח ואישר הדרג המדיני לפעולתו של הצבא" (עמוד 3). הוועדה, שהינה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחנה את תהליך עיצוב וגיבוש התכנית הרב־שנתית (תר"ש) של צה"ל, "גדעון", שמוביל כבר שנה וחצי הרמטכ"ל איזנקוט ומצאה כי הדרג המדיני לא היה שותף מלא לתהליך, ונראה כי אישר אותה כמעט כלאחר יד, שלושה חודשים לאחר שהצבא החל ביישומה. בהמשך מציין הדו"ח כי גם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) לא היווה גורם משפיע בעיצוב התכנית עד כי "ספק, והדברים נאמרים בצער, אם משהו היה משתנה בתר"ש "גדעון" אילולא היה המל"ל קיים כלל" (עמוד 3). זוהי אמירה בוטה שתופסת בתמצית את סיפור המל"ל כולו: גוף חשוב שלו תפקיד חיוני, שאינו מתפקד כנדרש משום שהדרג הממונה עליו אינו מעוניין בכך.

ועדת המשנה כוללת בתוכה שורה של חברי כנסת שלהם ניסיון ביטחוני רב שנים. הח"כים בר-לב ויוגב שירתו בסיירת מטכ"ל (יוגב כמ"פ ובר-לב מחייל ועד מפקד היחידה) ופיקדו על חטיבות מרחביות, אלוף (מיל') איל בן-ראובן עשה שירות ארוך בחיל השריון ופיקד על גיס. ניכר גם כי שלושת החברים בוועדה שאינם מגיעים מרקע ביטחוני, קיש, מרב מיכאלי ושלח עצמו רכשו במרוצת השנים בקיאות רבה בתחום. שלח למשל, מ"פ צנחנים במילואים, שימש כפרשן צבאי בשורה של כלי-תקשורת ופרסם ארבעה ספרים בנושא. לצורך כתיבת הדו"ח קיימה הוועדה תחקיר מעמיק במסגרתו זכתה לשיתוף פעולה ניכר מן הצבא. שניים מחברי הוועדה, יואב קיש (הליכוד) ומוטי יוגב (הבית היהודי) סירבו לחתום על הדו"ח משום שטענו שגרסתו הפומבית חריפה מזו המסווגת, במטרה לנגח את הממשלה. ב"הארץ" פרסם עמוס הראל כי אלו שקראו את שתי הגרסאות של הדו"ח תמכו בטענת ח"כ שלח כי אין זה כך. לעומת שני הח"כים בחר דווקא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (אף הוא מהליכוד), לחתום על מסקנות הדו"ח. אולי משום שכראש שב"כ לשעבר הוא מבין את חשיבותו.

הדו"ח מפרגן לצה"ל

הדו"ח משבח את הצבא בשורה של נושאים. כך ציינה הוועדה לחיוב את החלטת הרמטכ"ל על גיבוש ופרסום מסמך "אסטרטגיית צה"ל", כמו גם את התפיסה כי זהו מסמך חי, המתעדכן מפעם לפעם ומהווה בסיס לדיון מתמשך. בקרוב צפוי עדכון של המסמך שיכלול דגש משמעותי על המערכה שבין המערכות (מב"מ). לתפיסת הוועדה, להסדרה המסתמנת בסוריה ולכוחות הרוסיים המוצבים בה יש "השלכות הן על הפעלת הכוח במב"מ והן על האפשרויות והסיכונים במקרה של מערכה משמעותית בצפון" (עמוד 13). הדבר מהווה תזכורת נוספת, אם היה צריך כזו בהתחשב בעלות התר"ש ובכך שמדובר בצבא העם, בצורך בדיון עומק בין הצבא לדרג המדיני אודות תפיסת ההפעלה שממנה ייגזרו התכניות האופרטיביות.

בנוסף, התייחסה הוועדה לדגש ששם הרמטכ"ל איזנקוט במסמך "אסטרטגיית צה"ל" על התמרון היבשתי. במקרה של מערכה יפעיל צה"ל תמרון מיידי לצד מהלומת אש הרסנית ומדויקת. הוועדה שיבחה את המעבר להפעלת צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) "גדעון", שמשלבים בתוכם כוחות חי"ר, הנדסה, שריון ועוד, לכדי מסגרת חטיבתית מתמרנת אחת בעת מלחמה, ואת פיתוח תפיסת חופת האת"ר להפעלת האש. בדו"ח הוועדה נכתב כי "תפיסה זו היא שילוב של שתי תפיסות שהתחרו זו בזו בצה"ל בעשורים האחרונים: זו ששמה את הדגש על התמרון, התנועה וכיבוש השטח, כדי ליצור נוכחות שתשתק את האוייב ותאיים עליו עד כדי הכרעה; וזו שביקשה לרתום את החידושים בתחומי המחשוב, הרשתיות והנשק המדוייק כדי ליצור דומיננטיות ב"שדה הקרב ריק", שבו כוחות קטנים יחסית מפעילים אש מרחוק לפגיעה מדוייקת באוייב. צק"חי "גדעון" וחופת האת"ר הם למעשה כוח מתמרן משמעותי כמו פעם, עם סיוע במונחים של שדה הקרב החדש" (עמוד 23).

כוחות שריון וחי"ר של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

הצבא והרמטכ"ל זוכים, כאמור, בדו"ח להערכה על התכנית ויישומה, אך הוא כולל בתוכו גם ביקורת. הדו"ח מציין כי תהליך ההצטיידות של הצבא בכמות מספקת של מובילים לטנקים ונגמ״שים ובמערכות מיגון חדישות דוגמת ״מעיל רוח״ אטי מדי. יש בכך מן הצדק, שכן נוכח השאיפה לקצר את משך הלחימה, על צה"ל להוציא אל הפועל את המהלך המתמרן מהר ככל האפשר ואיכות טילי הנ״ט של החזבאללה מוטב שיהיו בידי צה״ל די מובילי טנקים ומערכות מיגון. במקרה זה הביקורת אינה במקומה, שכן אלו אינם תנאים מחייבים לתמרון יעיל ומהיר. מערכי ההגנה של חזבאללה בלבנון מבוצרים פחות מאילו שבהם החזיקו הגרמנים בנורמנדי, או לחלופין מאלו שבהם החזיקו המצרים באום-כתף ב-67'. למרות מערכים אלו, הצליח התמרון של הכוחות התוקפים, בין שיהיו אלה בעלות הברית ב-44' או צה"ל במערכות השונות, משום שהסתמך על מקצועיות, נחישות של מפקדים ולוחמים, תפיסת לחימה משולבת ויעדים ברורים להתקדמות.

מנגד, הוועדה הצביעה על כך שכפיפותם של שני אלופים (ראש אט"ל, חליוה, ומפקד בית הספר לפו"ש, בכר) למפקד זרוע היבשה ברק, אלוף אף הוא, הינה בגדר מצב ניהולי לא פשוט וציינה כי העובדה שבלחימה משתנה כפיפות ראש אט"ל ועוברת ישירות לרמטכ"ל, יוצרת ניגוד חריף בין שגרה לחירום, שעלול להוות פתח לתקלות. הוועדה גם הזהירה מפני היווצרות פערי כשירות בין הסדיר למילואים באותה יחידה עצמה. כשהכוח הסדיר מתאמן 40% מהזמן, יש להקפיד, ציינו הח"כים בדו"ח, כי יחידות המילואים האמורות לפעול אתו במשולב לא יישארו מאחור ויתאמנו אף הן.

אין תעודת ביטוח מפני טעויות

הדו"ח הוא אכן שינוי מגמה חיובי בתחום הפיקוח האזרחי על הצבא, שמזכיר במקצת את ההתנהלות בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט האמריקני. מנגנוני הפיקוח והבקרה של הממשל האמריקני על זרועות הביטחון והמודיעין, הכוללים ועדות בבית הנבחרים (שלהן סמכויות של ממש) ודיון פומבי ער בשלל נושאים החל בתקציב וכוח-אדם ועד לתפיסות בניין והפעלת כוח, מרשימים מאוד. עם זאת הם אינם מבטיחים הצלחה. האמריקנים התכוננו לפלישה לעיראק ב-2003 במשך זמן רב, שבמהלכו הוכשרו כוחות, נרכשו מערכות נשק וגובשו תכניות אופרטיביות. תהליכים אלו עברו בקרה נאותה מצד ועדות הסנאט וגופי הממשל השונים. והנה, עם השלמת כיבוש עיראק התברר שאיש לא טרח לגבש מדיניות של ממש בנוגע לשלב הבא, שלאחר מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך מצא עצמו הצבא המצויד והמתוקצב ביותר בעולם נדרש לפתרונות "טלאי על טלאי", במערכה שההצדקה לה הלכה ופחתה (בעוד שהמשאבים שמושקעים בה הולכים וגדלים) וכלל לא ברור מהו היעד המדיני ומהן הדרכים להגיע אליו.

הגנרל פטראוס, מונה למפקד הכוחות בעיראק מבלי שהוגדרו לו יעדים ומדיניות, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך לכך תיאר לימים הגנרל דייוויד פטראוס כיצד, כשמינה אותו הנשיא בוש הבן למפקד הכוחות בעיראק, הוא לא הגדיר לו שום יעד ולא צייד אותו בהנחיות מדיניות ברורות שלאורן יפעל. פטראוס, קצין צנחנים שבמהלך הפלישה לעיראק פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101, נאלץ להגדירן לעצמו. בסיוע צוות שלם של מומחים יצר את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב-2011. אסטרטגייה זו, כמו "אסטרטגיית צה"ל" ותר"ש "גדעון" נעשתה "מלמטה למעלה". מכאן שקיום שיח מתמשך בין הצבא לנבחרי הציבור והממשל מצמצם את מרחב הטעות אבל אינו מהווה תעודת ביטוח מפני כשלים בהשגת היעדים המדיניים או אפילו את היכולת להגדירם מראש. יתרה מכך, גם קיומם של מנגנונים אלו אינו יכול לחייב את הדרג הפוליטי-מדיני לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון אם אינו רוצה בכך. קיומם של תהליכי בקרה ושיח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הביטחוני מבטיחים רק שבמדינה דמוקרטית יתקיימו תהליכי בניין והפעלת הכוח כפי שהם אמורים להיות, בהתאם לרצון האזרחים.

הוועדה לעידוד השיח

ההחלטה לפרסם את הדו"ח בפומבי (יש לו גם גרסה מסווגת) היא המשך למאמציו של ח"כ שלח לעודד דיון ציבורי בנושאי הביטחון במדינת ישראל. ניכר כי עצם קיומו של הדיון חשוב לו והוא פועל ללא לאות במטרה לעוררו ולעודדו עוד מימיו בתקשורת וביתר שאת מאז מאז יצא לאור ספרו האחרון, "האומץ לנצח", ב-2015 בו הניח מתווה אפשרי, מקיף ומפורט למדיניות הביטחון של ישראל. בעמוד הפייסבוק שלו העלה שלח סרטון שבו התייחס לדו"ח והדגיש כי "בביטחון יש הרבה מאוד סודות אבל הביטחון עצמו איננו סוד. חברה חזקה שבקיאה בעניינים הביטחוניים, שהם מונחים לפניה, היא תשתית לכוחו של צה"ל וליכולת של ישראל להגן על עצמה". הדו"ח שחיברה הוועדה בראשותו מתכתב לא מעט עם ספרו האחרון. כך למשל, מוצע בדו"ח כי הצבא יפעל, גם במבצעים גדולים בהיקפם, "בהגיון של פשיטה ולאו דווקא של כיבוש" (עמוד 14). בספר שכתב הופיעו דברים דומים.

מימין: הח"כים יוגב, שלח ודיכטר בתדרוך עיתונאים של ועדת חוץ וביטחון, (ללא קרדיט).

בחלק מן הדברים שמתאר הדו"ח אין הרבה חדש. התר״ש של הצבא אינה המקרה הראשון שבו מאשרים הממשלה או הקבינט תכנית בתום דיון שטחי, שלא לומר לא רציני. כך למשל העיר בשעתו ח"כ ראובן "רובי" ריבלין (לימים נשיא המדינה), לשר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ועדת החוץ והביטחון דנה בתקציב הביטחון "יותר משבעים שעות. אתם בקבינט ישבתם שעה וחצי והרמתם יד בהצבעה". אולם נראה שהדו"ח מלמד על בעיה בסיסית יותר, שמוטב שטייס הקרב במיל', קיש, ושמפקד היחידה המובחרת מגלן לשעבר, יוגב, יתנו עליה את הדעת. אם השרים אינם מכירים את התר"ש, הרי שאינם מכירים את היכולות שבידי הצבא. מה גם שמאחורי רובם אין שירות ארוך שנים במדים כפי שיש למשל לשר השיכון, אלוף (מיל׳) יואב גלנט, והם גם אינם פועלים בכדי לגשר על הפער בידע. מן התרגיל המטכ"לי שהתקיים לפני כשנה נעדרו כלל חברי הקבינט זולת גלנט וליברמן, וכך קרה גם בתרגיל הגיס שהתקיים לאחרונה (פרט לשרים ליברמן, גלנט ובנט). אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.09.2017)

מודעות פרסומת

ומי לא בא? הקבינט\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

היעדרות מרבית חברי הקבינט הביטחוני מן התרגיל המטכ"לי צריכה להדיר שינה מעיני הציבור. השרים היו צריכים "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם. אם כך מתנהל הקבינט, לא בטוח שלמערכה הבאה ישראל תגיע מוכנה.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

במאי האחרון, ליוותה את כניסתה של "ישראל ביתנו" לקואליציה סערה תקשורתית. השר נפתלי בנט, ראש מפלגת "הבית היהודי" סירב לתמוך במתווה הקואליציוני אם לא תשתנה דרך עבודת הקבינט המדיני-ביטחוני. בנט טען אז כי לשרים חסר בסיס ידע עדכני ושוטף, מתח ביקורת על טיב הדיונים עצמם ודרש מזכיר צבאי לכל חבר קבינט שיהיה אחראי לעדכנו בחומר הנדרש. ראש הממשלה נתניהו כפר בטענות וסירב לבקשת השר, מה שאפשר לבנט למצב את עצמו בדיון כמי שמוטרד באמת מן האופן שבו מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות במדינה.

בכדי להמחיש את הצורך בדרישתו מינף בנט את הישגיו כחבר קבינט במבצע "צוק איתן". אז, כפי שפורסם בטיוטת דו"ח מבקר המדינה, מודרו חברי הקבינט ממידע קריטי אודות מנהרות החמאס ותמונת המצב הכוללת. גם בלי טיוטת הדו"ח ניתן להניח, לאור היעדרה של תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה והטיפול באוכלוסיית עוטף עזה, כי ישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. היעדרו של מהלך מדיני משלים למבצע ממחיש אף הוא עד כמה חסרה למערכה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

עד מהרה התברר שהיה מדובר ב"סערה בכוס תה". כמו תמיד בפוליטיקה הושגה פשרה על-פיה ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), שלדברי מי שהגה אותה, השר ליצמן, משתתף "גם ככה בקבינט יעדכן וידווח לחברי הקבינט. ראש המל"ל הוא איש רציני שמעדכן את כולם ואפשר לסמוך עליו". המתווה קואליציוני החדש אושר. העובדה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל, כבר לא חשובה. העיקר שיש חבל שבעזרתו אפשר לרדת מהעץ.

האלוף שפר, ארגן סימריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

האלוף שפר, ארגן סמינריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

הטענה שהעלה של בנט כי ראש הממשלה ממדר את חברי הקבינט נכונה רק בחלקה, שכן, כמאמר הפתגם, "ניתן להביא את הסוס לשוקת, אך לא ניתן להכריח אותו לשתות." בשעתו חשף "הארץ" כי ראש אג"ת דאז, האלוף שפר, ארגן לחברי הקבינט החדשים בממשלתו הקודמת של נתניהו, שבהמשך ניהלו את מבצע "צוק איתן", סמינריון לימודי. מטרת הסמינריון היתה לייצר עבור השרים, שרובם חסרו רקע ביטחוני מקיף, בסיס ידע מקיף בסוגיות הביטחוניות העדכניות, אולם איש מהם לא נכח בו. גם מזכיר צבאי לקבינט, אפילו יהיה המעודכן ביותר בחומר המודיעיני ובתמונת המצב האסטרטגית ככל שיהיה, אין ביכולתו לחייב את השרים להשיג בקיאות בחומר הנדרש.

חברי הקבינט לא "הגדילו ראש"

והנה פורסם באחרונה (שוב ב"הארץ") כי בתרגיל המטכ"לי שקיים צה"ל, הגיעו רק שניים משרי הקבינט, אביגדור ליברמן ויואב גלנט. התרגיל בחן את מוכנות צה"ל לתרחיש לחימה רב־זירתי שכולל הסלמה בשטחים ומערכה משולבת כנגד החמאס ברצועת עזה וחזבאללה בלבנון. ליברמן, כשר הביטחון, עוסק בסוגיות אלו מתוקף תפקידו כמעט כל יום, ומכאן שגם אם היה נעדר מן התרגיל הרי שהידע שלו בנושא מתעדכן ונבנה על בסיס קבוע. גם האלוף במיל' גלנט, שעד לפני כשש שנים עוד היה חבר בולט במטה הכללי, שוחה בסוגיות אלו (כמה מתאים ליוצא שייטת) כדג במים, בוודאי בהשוואה לחברי הקבינט האחרים. ראש הממשלה אמנם, נעדר מן התרגיל, אך דומה שבניגוד לאחרים עומד לזכותו ניסיונו הרב, כמי שעמד בראש הממשלה במערכה האחרונה בעזה ובאינתיפאדה השלישית.

לעומתם לשאר חברי הקבינט יש פערי ידע גדולים אודות אופן העבודה של הצבא ולגבי מכלול האיומים. היכולת לעמוד בראש משרד ממשלתי ולכהן כחבר קבינט מחייבת שלל יכולות, כישורים, ניסיון והבנה שלמה של מגבלות הכוח, שאינם נלמדים בקורס מ"פים. בנט למשל, יוצא סיירת מטכ"ל ומפקד פלוגה במגלן, התהדר במהלך מבצע "צוק איתן" בהיכרותו עם דרג השדה של צה"ל, שסיפק לו מידע קריטי על המצב בשטח. לחלק מחברי הקבינט ובהם שרת המשפטים איילת שקד, שר האוצר משה כחלון, ובוודאי שר הפנים אריה דרעי אין אפילו את זה. בתגובה לביקורת אודות היעדרותם מן התרגיל טענו השרים כי לא הוזמנו לבקר בו ולא ידעו על קיומו (אף שפורסם בתקשורת). זהו תירוץ משומש שמשמיעים טירונים באוזני מפקדיהם, שעל-פי רוב ישיבו להם שהיה עליהם "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם.

"דרג מדיני לא מוכן, לא יודע"

ח"כ עפר שלח, כתב בדף הפייסבוק שלו בתגובה לפרסום כי לאור היעדרם של השרים מן התרגיל ניתן להניח שאם "נידרדר למלחמה יגיע צה״ל שוב לדיונים על חיים ומוות, אל מול דרג מדיני לא מוכן, לא יודע, לא ראוי לקבל החלטות." שלח, שעמד על הבעיה גם בספרו "האומץ לנצח", ציין עוד שבכוונתו להציג במליאת הכנסת הצעת חוק שקובעת שחברי הקבינט יוכשרו לתפקידם על ידי המועצה לביטחון לאומי ויחויבו להקדיש לכך את הזמן הנדרש.

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שאליה לא היתה ישראל מוכנה, (צילום: ויקיפדיה).

השבוע מציינים 43 שנים לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בסיומה קמה זעקה ציבורית נוכח אותו "ליקוי מאורות" שבו לקו המערכת הביטחונית והקבינט המדיני-ביטחוני, שלא הבינו את משמעות החלטתם שלא לשאת ולתת עם סאדאת, כמו גם את משמעות הסימנים המעידים למלחמה. בארצות הברית נהוג לומר שההחלטות מתקבלות על ידי אילו שמגיעים. מי שלא מגיע שלא ילין על-כך שההחלטות מתקבלות בלעדיו. מי בציבור שהדבר לא מטריד אותו שלא ישאל מאוחר יותר כיצד זה שלמערכה הבאה בעזה או בלבנון (או בשטחים) השרים, וכפועל יוצא מכך המדינה כולה, הגיעו לא מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2016)

 

עיקר לוחמת הסייבר: איסוף מידע\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סייבר לצרכי מודיעין יכול להסב נזק ביטחוני רב, לא פחות ממתקפות קיברנטיות ● סקירה קצרה על הנעשה בתחום ועל הפנים לעתיד

בלוחמת הסייבר, לא כל תקיפה היא למטרת פגיעה במערכות ושיתוקן, כפי שנעשה, למשל, במתקפת סטוקסנט ובמהלכים שביצעו הרוסים בגאורגיה. חלק ניכר, ואולי אף עיקר התקיפות נועד לאיסוף מידע.

לפני מספר חודשים פורסם בלעדית באנשים ומחשבים כי יחידת סייבר איראנית ערכה מבצע לאיסוף מידע במהלכו חדרה לכ-1,800 מחשבים אישים ורשתות, שמאות מהם שייכים לישראלים, בהם אישים בכירים במערכת הביטחון – בעברם, כמו גם בשירות פעיל. שיטת התקיפה, במהלכה הופעל גורם שלישי בשירות האיראנים, האקר בשם יאסר בלאחי, נחשפה בשל כתובת מייל שהותיר אחריו התוקף באופן רשלני.

למרות זאת נודע כי בין היתר חדרה היחידה למחשבו האישי של רמטכ"ל לשעבר. תא"ל (מיל') אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל, ציין בראיון בנושא שאין זה סביר שהפעילות האיראנית הצליחה להניח את ידיה על חומר רגיש במיוחד, שכן יש "איסור מוחלט להוציא כל מדיה דיגיטלית מכל סוג שהוא ולחבר דיסק און קי וכיוצא באלה למחשבים הצבאיים, ואסור לקחת את החומר הביתה, אלא במקרים מיוחדים, בצורה מאובטחת". האיראנים מצדם עצרו את המבצע לפני מספר חודשים, כשהבינו שנחשפו, אולם מידת הנזק בדמות מידע מסווג שנחשף לעיניהם לא ברורה וסביר שגם תישאר מסווגת.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

בתחום זה, השחקניות בעלות היכולת המרשימה באמת הן עדיין המדינות ולא ארגונים דוגמת דאעש. כך, למשל, ניתן לציין את יחידה 61398 הסינית, שמבניין רגיל למראה בפרברי שנגחאי ניהלה מבצע רחב היקף לאיסוף מידע ולתקיפה נגד חברות מובילות בארצות הברית. אולם, הקדמה הטכנולוגית וזמינותה לכל דורש יצרו מצב שבו זו רק שאלה של זמן עד ששחקנים קטנים יותר יהפכו לבולטים בהרבה.

בספרו החדש והמצוין, "האומץ לנצח", מתאר ח"כ עפר שלח כי ארגוני הטרור ההיברידיים חמאס וחיזבאללה מחזיקים ביכולות צבאיות שפעם היו נחלתן של מדינות, לאו דווקא החלשות שבהן. הוא כותב כי "האמצעים להפיכת נשק סטטיסטי למדויק הולכים ונהיים זולים: אפשר לכוון אותו לא רק באמצעות GPS, אלא גם תוך שימוש במפות ובאמצעי ניווט הזמינים לכל אדם היום באינטרנט". הדברים מקבלים משנה תוקף כשבודקים את הנעשה בתחום הסייבר ואינם רלוונטיים רק לארגונים סדורים, כי אם גם ליחידים ולהתארגנויות בעלות אופי מחתרתי.

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

עם ההודעה על מינוי נדב ארגמן לתפקיד ראש השב"כ הבא פורסם בתקשורת כי אחד האיומים המרכזיים שאיתם יידרש להתמודד, לצד השמירה על חדות השב"כ כגוף האמון על סיכול טרור ועל ריגול נגדי, הוא התגברות איום טרור הסייבר. ארגמן, ששירת כקצין בסיירת מטכ"ל, כאיש מבצעים בשירות וכמפקד אגפים שונים בו, צבר ניסיון רב בלוחמה הקונבנציונאלית בטרור, זו הנעשית בשדה הקרב, בפעולות בחתימה גבוהה ונמוכה. מאז קום המדינה נבחנו השירות והעומד בראשו ביכולתם לסכל פיגועים ופעולות מודיעין נגד ישראל. אולם, ההתמודדות במרחב הסייבר, המשלבת מאמץ למניעת דלף מידע מחד וסיכול תקיפות סייבר מאידך, טומנת בחובה אתגרים וסיכונים מורכבים וגבוהים אף יותר.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 17.02.2016)

דרושה: מדיניות מוגדרת\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

גל הטרור הפלסטיני נמשך יותר ממאה ימים והמתח בצפון רק עולה. הניצחון על הטרור עוד רחוק ומחייב אורך רוח ואופק מדיני. דרושה גם מדיניות מוגדרת לסיבוב הבא בלבנון כדי שלא ייראה כמו 2006.

השבוע מנו מאה ימים לגל הטרור הפלסטיני (שיש מי שכבר הכתיר אותו סופית כאינתיפאדה) בו נרצחו 24 ישראלים ונפצעו רבים נוספים. גל הטרור הנוכחי, כמו קודמיו, לא החל בפיגועים מתוכננים היטב של ארגוני טרור שלהם תשתית ענפה, אלא במפגעים בודדים (אפילו ספונטניים) החמושים בעיקר בנשק קר בדגש על אבנים וסכינים. במרבית האירועים נוטרלו או נעצרו המחבלים בסמוך לפרוץ הפיגוע מבלי שהצליחו להביא למספר רב של נפגעים. באחרונה מצביעים בשב"כ על שינוי מגמה לכיוון פעילות מאורגנת יותר שבאה לידי ביטוי בפיגוע בו נרצחו בני הזוג הנקין ובתשתית הטרור של החמאס שנחשפה על-ידי כוחות הביטחון באבו דיס.

מפקד אוגדת איו''ש, תא''ל כרמלי (מימין) בזירת פיגוע בצומת שילה (צילום: דו"צ).

מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל כרמלי (מימין) בזירת הפיגוע בצומת שילה (צילום: דו"צ).

הפיקוד הבכיר של צה"ל ביהודה ושומרון כולל קבוצת קצינים בעלת היכרות ארוכה עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האלוף רוני נומה ומפקד האוגדה ליאור כרמלי שירתו באיו"ש כקצינים צעירים בצנחנים, כמפקדים ביחידות מיוחדות וכמפקדי חטיבות מרחביות בשטחים. מפקדי חטיבות כשי קלפר ויריב בן עזרא שירתו באיו"ש שנים ארוכות (קלפר בגולני ובן עזרא בדובדבן). הפעילות אותה הם מובילים שמה דגש על מבצעים ממוקדים מונחי מודיעין, דוגמת מעצר החוליה שרצחה את את הזוג הנקין (שאחד מהם "נקטף" בידי כוח מסתערבים היישר מבית החולים רפידייה בשכם). למרות זאת לא נרשמה ירידה במספר הפיגועים או במוטיבציה להוציא אותם לפועל. אין כמעט יום ללא פיגוע והפתרון אינו נראה באופק.

הרמטכ"ל האמריקני מאלן, טען שהניצחון בעימות שכזה דומה להחלמה ממחלה מושכת ולא לנוקאאוט.

אדמירל מאלן, טען שהניצחון יהיה דומה להחלמה ממחלה ממושכת ולא לנוק-אאוט.

בשנת 2010 השמיע הרמטכ"ל האמריקני דאז, אדמירל מייקל מאלן, אבחנה מעניינת על האופן שבו יושג הניצחון בעימותים שכאלה. לא יהיה, לדבריו, יום אחד שבו תושג ההכרעה. "אנחנו ננצח," אמר, "אבל נעשה זאת רק לאורך זמן ורק לאחר תהליך מתמיד של בחינה מחדש והתאמה. ההרגשה לא תהיה כמו מי שזה עתה הנחית מהלומת נוק-אאוט, אלא כמו מי שהחלים ממחלה ממושכת." נראה שגם שר הביטחון יעלון מסכים עם האבחנה הזו. השבוע סיפר כיצד למד, כמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה הראשונה, שיעור חשוב משר הביטחון דאז, משה ארנס. ארנס הגיע בשעתו למקום בו התרחש פיגוע בג'נין וסיפר לקצינים שפגש במקום כי שמע ברדיו שכדי לנצח את הטרור הפלסטיני נדרשת אמירה ברורה של הדרג המדיני. "אז עכשיו אני אומר לכם 'תמגרו את הטרור'," אמר השר וחייך. המשל, לשיטתו של יעלון ברור – אין "זבנג וגמרנו". 

אין, אם כן, בעת הזאת מקום ל"מבצע חומת מגן 2". היקף הפיגועים הנוכחי אינו דומה לזה שהתקיים ב-2002. נדמה גם שעיקרו של מבצע כזה, כפי שהעיר השר יעלון, יהיה באיסוף סכיני המטבח שברשות הפלסטינים. המלצתם של גורמי ביטחון בכירים על פעילות כירורגית מדויקת והימנעות מענישה קולקטיבית ועל שימור התיאום הביטחוני מתאימה יותר מאשר מבצע צבאי רחב. אולם כל פעולה צבאית שנעדרת מהלך מדיני משלים (כמאמר קלאוזוביץ) תביא להישגים מוגבלים ולא תוכל להרגיע את השטח לאורך זמן. ללא אופק מדיני יוסיפו ברחוב הפלסטיני להאמין שרק התנגדות אלימה תשפר את מצבם במקום הזה.

כשזה יתפוצץ, מה רוצים להשיג? 

מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו לנקום בישראל "בזמן ובמקום" המתאים.

מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו לנקום בישראל "בזמן ובמקום המתאים."

השבוע חוסלו בסוריה מספר פעילי טרור ובהם סמיר קונטאר. מדינת ישראל לא לקחה אחריות לפעולה אבל מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, הבטיח בנאומו, בדומה למנהיגים ישראלים לאורך השנים, לפרוע את החשבון "בזמן ובמקום המתאים." המתיחות ששוררת בצפון מאז מעלה את השאלה האם לישראל ישנה מדיניות אסטרטגית סדורה במידה ותפרוץ התלקחות בצפון. בספרו "האומץ לנצח" עומד ח"כ עפר שלח על הפער בין מה שיודעים חברי הקבינט הביטחוני, האמונים על גיבוש מדיניות זו, לבין מה שהם מבינים מתוך המידע. כבר שנים פועל הקבינט כפורום שעוסק בנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשר את מה שנסגר מראש. יתרה מזו הדיון בקבינט, על-פי רוב, אינו מתקיים כצופה פני עתיד אלא עם פרוץ האירועים. השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

דוגמה בולטת לפעולה צבאית ללא מדיניות מתוכננת הוא מבצע "צוק איתן". היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד, מעידים על כך שישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. לאחר מכן הכריז הצבא שמדובר בניצחון צבאי. על המהלך המדיני המשלים, המתחייב למעשה מכל פעולה צבאית, אין על מה לדבר. והדבר רק מלמד עד כמה חסרה לפעולה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

דיוני הקבינט עם פרוץ המבצע שיקפו זאת היטב. השרים, כך נתברר, לא ידעו כמעט דבר אודות מערך המנהרות של החמאס. מי שדיבר לראשונה על "הפיל שבחדר" הוא השר נפתלי בנט. מעלותיו של בנט בדיוני הקבינט באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה ביחידה המובחרת מגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על השר.

במתיחות מעין זו השוררת כעת בגבול הצפון עשויה תגובה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. השייח' נסראללה, כפי שהוכיח בעבר, אינו חותם על צ'קים ללא כיסוי וסביר שתגובת הארגון כנגד ישראל תגיע. הצבא עוסק בכך לא מעט. התקיימו דיונים, גובשו תכניות אופרטיביות ואוגדות ערכו אימונים מתאימים, אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה ל-2006 ו-2014. זה לא חייב להיות כך.

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם בארצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.

1024px-UH-1D_helicopters_in_Vietnam_1966

כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים" (עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר "שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה", ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza_(14538982609)

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.