הדו"ח של האו"ם על "צוק איתן" מוטה ומוטעה. אבל מטרידה בהרבה היא העובדה שישראל לא חקרה לעומק את המלחמה בקיץ האחרון? הרי אם הכל היה "כל כך מושלם" למה לקח 50 יום לנצח את החמאס?
רפיח לאחר מבצע "צוק איתן".
האמת, הדו"ח של האו"ם היה צפוי. אף אחד בישראל לא נפל מהכיסא כשהתפרסמה הביקורת של ועדת החקירה של האו"ם על מדיניות האש שהפעילה במבצע "צוק איתן". זר המביט מן הצד על תמונות שג'עייה, רפיח וחרבת אחזעה לא יכול שלא להשתומם על ממדי ההרס. אבל הישראלים לא זרים, וכשהעולם מביט בתמונות בטוויטר ו-CNN, הם ישבו במרחב המוגן וחיכו שייגמר. העזתים חטפו? אז חטפו. הקהילה הבינלאומית מגנה? מה הם מבינים? כמו תמיד ישראל נשענת על אסטרטגיות הגנה בנוסח "העולם אנטישמי" ו"אף אומה אחרת בעולם לא היתה מסכימה ש…" הכל כנראה נכון ועדיין מה ציפו הקברניטים שיקרה כשהמיטו הרס בממדים כאלה על רצועת עזה.
כוחות שריון ב"צוק איתן".
העובדה שהוועדה האשימה גם את החמאס בביצוע פשעי מלחמה אין בה בכדי להקל. אין ספק כי היתה מוטה מראש ומסקנותיה מוטעות. צה"ל לוחם כבר שנים ברצועה תחת הגבלות ואיסורים בהפעלת הכוח במטרה לשמור על מוסר לחימה גבוה. בהקשר הזה הדברים שאמר מח"ט שלחם בעזה בקיץ האחרון היו זהים לאלו שאמר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי (כיום ראש אמ"ן) לאחר מבצע "עופרת יצוקה".
צה"ל דבק במבצע בדוקטרינת ההרס ועוד הרס ללא התחשבות ב"כלכלת מלחמה" ומלאים, והדבר רק פגע בקרב על דעת הקהל הבינלאומית ושירת את מטרות הגרילה. שהרי כמאמר הנרי קיסנג'ר, הצבא הסדיר מפסיד אם אינו מנצח בעוד שהגרילה מנצחת אם אינה מפסידה. כל שעליה לעשות הוא להחזיק מעמד. והחמאס החזיק מעמד. לא קונץ גדול במיוחד בהתחשב בעובדה שלאף אחד לא היתה כוונה להפיל את שלטונו.
יו"ר ועדת הבדיקה של האו"ם, השופטת מרי מקגוואן דייוויס.
האשמות כאמור חמורות (וצפויות מראש) אבל עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, כפי שאמר בן גוריון ב-1955, אלא במה יעשו היהודים. ואלו, כך נראה, לא עושים יותר מדי. כבחירת מחדל הוחלט שלא לשתף פעולה עם צוותי החקירה של ועדת האו"ם. לאחר מעשה התפלאו בישראל שהללו נותרו רק עם פרשנות שנתנו לתמונות והגרסה הפלסטינית. גם הבדיקה של ועדת חוץ וביטחון (אולי הגוף האחרון שהיה צריך להטיל עליו את המלאכה) את אירועי "צוק איתן" הופסקה בשל הבחירות שהתקיימו לא מזמן. הח"כ עפר שלח אף הצהיר בראיון כי אינו צופה המשך של עבודת הוועדה בנושא זה.
צה"ל מצידו הכריז על ניצחון ואף קיים טקס לחלוקת צל"שים. אין בדברים בכדי לזלזל בדרגים הלוחמים למן הרמטכ"ל לשעבר גנץ וכלה באחרון הטוראים, אולם כאשר רכבת משא (אם להשאיל ממשל ישן של שר השיכון הנוכחי) מתנגשת במשאית קטנה כדאי לה לרכבת שלא תתהדר יותר מדי בהישג. במבט מן הצד על צה"ל, לא נראה שמץ מאותו "גוש בבטן" שנותר לפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה. מוזר, בהתחשב בעובדה שהדרך אל הניצחון במלחמה האחרונה נמשכה 50 ימי לחימה בה פגש צה"ל אויב נחוש.
שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גנץ מבקרים כוח צה"ל במהלך מבצע עמוד ענן, 2012.
ממרחק הזמן נראה מבצע "עמוד ענן" כמבצע קטן ומושכל בהרבה מ"עופרת יצוקה" שלפניו ומ"צוק איתן" שלאחריו. הפעלת כוח מושכלת ומדודה (המבצע ארך שבוע ללא מעורבות קרקעית) שהביאה לשנה של שקט יחסי. לא רע בכלל במונחים של עלות מול תועלת. אמת, לעיתים אין מנוס מפעולה קרקעית. אולם זו חייבת לבוא כחלק מן ההיגיון של המערכה כולה ושיהיו לה יעדים ברורים ומדידים. ובכלל נראה שצה"ל ממהר להפעיל את דוקטרינת הדאחיה שעיצב. כלל לא בטוח גם שדוקטרינה הכוללת הרס ותמרון אגרסיבי שמתאימה ללבנון, מתאימה גם לסיבוב הבא בעזה. במקרה של צוק איתן יכול להיות שהורידו פטיש כבד מדי על מסמר שרק נתקע חזק יותר ועכשיו לך תחלץ אותו.
על הכוונת 