חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

לראש הממשלה יש תפיסת ביטחון חדשה שמתעלמת מהיבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו בפני צוערי קורס קציני יבשה, הסביר רה"מ נתניהו את חשיבות הצורך להתאים את המענה הביטחוני לאיומים המשתנים ולטפל באתגרים "כשהם קטנים". למרות שהדגיש בפני הצוערים את חשיבותם כמפקדי העתיד של כוחות היבשה, ממה שנחשף אודות תפיסת הביטחון החדשה שלו, היבשה כלל לא חשובה.

בשבוע שעבר נשא ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, נאום ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג, שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. מורנו נהרג במהלך פשיטה, חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. הפעולה הצליחה אך מורנו נהרג בעת הנסיגה מהיעד, בהתקלות עם פעילי חזבאללה. ויינברג, שעזב את היחידה כמפקד צוות, עבר לחטיבת הצנחנים ונחשב למפקד פלוגה וגדוד נערץ בתקופת השהייה בלבנון (פקודו גיא חזות, לימים תא"ל, אמר שלתאר אותו כ"אמיץ זה כמו להגיד על השמש שהיא זורחת, ברור שהיא זורחת"). הוא נהרג ב-2002 בעת ששימש כמח"ט חברון, בהתקלות עם חוליית ג'יהאד אסלאמי בפיגוע בציר המתפללים. לצד משפחותיהם של שני הקצינים כלל קהל השומעים ביום העיון גם 650 צוערים מקורס קציני יבשה של צה"ל. 

בנאומו העלה על נס רה"מ נתניהו, בעצמו יוצא סיירת מטכ"ל, את גבורתם של שני הקצינים ולאחר מכן העלה זיכרונות משירותו הצבאי. בבה"ד 1, אמר, למד שהציווי הראשון שנדרש ממפקד צבאי הוא לעמוד במשימה. אבל לכך, ציין, נלווה יעד משלים. "השגת המשימה במינימום המחיר. כי מפקד בינוני, אולי יוכל להצליח לבצע את המשימה אבל עם הרבה נפגעים, ולעומת זאת מפקד מעולה יודע להשיג אותה עם כמה שפחות נפגעים". לו עצמו, סיפר, זכורים "קרבות אש מעבר לגבולות, שהשתתפתי בהם", אולם עיקר גאוותו היא שכמפקד צוות בסיירת מטכ"ל לא איבד אף חייל ועמד בכל המשימות שהוטלו עליו.

רה"מ נתניהו ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל מורנו ואל"מ ויינברג, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

בהמשך נאומו הודה נתניהו, שבטרם יציאתו לקורס קצינים היתה חסרה לו הכשרה והבנה בנוגע לאופן שבו פועל כוח חי"ר "רגיל", שכן ביחידה כלל המסלול אז בעיקר פרקים בלוחמה זעירה, ניווט וקומנדו. בכדי להתגבר על כך ביקש את עצת אחיו הגדול, יוני, ש"היה קצין צנחנים מנוסה, ותיק קרבות" ושירת במקביל אליו כקצין ביחידה. האחים נתניהו יצאו לשטח אש סמוך לבסיס, ושם על גבעה שאל האח הבכור כיצד צריך מפקד כוח חי"ר מוקטן לפעול בתגובה לאש אויב הנפתחת מן הגבעה ממול. הייתי משאיר את המא"גיסט ברתק ולוקח את עיקר הכוח, מאגף את הגבעה, ומפתיע את האויב מן הצד, השיב האח הצעיר. יוני, סיפר רה"מ נתניהו, חשב שהפתרון שהציע בסדר, אבל העיר לו כי שכח עיקרון חשוב. "אתה חייב מעת לעת להציץ, להרים את הראש מהציר הנסתר שלך, תוך כדי ציר התנועה, כדי לוודא שהאויב לא זז. כי גם האויב זז. מלחמה זה לא דבר סטטי. קרב זה לא דבר סטטי. זה דבר דינמי. ולכן אתה כל הזמן חייב לעדכן את המהלכים שלך ולהתאים אותם לשדה הקרב המשתנה". כלל נוסף שמנחה אותו, אמר רה"מ, הוא הצורך "לזהות סכנה בזמן, ולפעול נגדה מבעוד מועד".

היכולת שופרה אבל עוד ארוכה הדרך

כפי שציין רה"מ נתניהו בהרצאתו, הצורך להתאים את המענה שברשות מדינת ישראל לאיומים המשתנים הינו חיוני, שכן אלו אכן משתנים, ואתם המציאות האזורית. האמריקנים הודיעו על כוונתם לסגת מסוריה (במועד כזה או אחר), ואילו הרוסים העמיקו את נוכחותם. בנוסף, כפי שציין רה"מ בכנס, "צה"ל הוא הצבא הסדיר היחיד שנלחם היום בצבא איראן".

מימין: ראש אמ"ן היימן, הרמטכ"ל איזנקוט, ואלוף פיקוד הצפון סטריק, (צילום: דו"צ).

העימות הגלוי עם איראן הודגש גם בכתבות שסיכמו בשבוע שעבר את כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמסיים את תפקידו ב-15 בינואר. נראה כי הרמטכ"ל, ראה בסוגיה זו עין בעין עם ראש הממשלה, שהדגיש בכנס לזכר קציני סיירת מטכ"ל את הצורך לטפל באיומים בשלב מוקדם, "כשהם קטנים". איזנקוט, שליווה כמפקד פלוגת הנ"ט של גולני, כמג"ד וכמח"ט גולני ובהמשך גם כמפקד פיקוד הצפון, את צמיחת חזבאללה מארגון גרילה וטרור קטן לכדי ארגון היברידי סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה גם בסוריה. נקודות השיא בשנה האחרונה היו אמנם תקיפת הגמול של צה"ל להפלת מטוס ה-F-16 ומבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, אולם אלו היו כפי שמתואר בכתבות, רק קצה הקרחון הגלוי מעל פני הים. מתחת, התרחשה שורה ארוכה של מבצעים חשאיים, במסגרת המערכה שבין המלחמות (מב"ם), בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר והותקפו משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות. בראיון שנערך אתו כשפיקד על גולני, לפני כשני עשורים, אמר איזנקוט שאף שעשה את כל דרכו הצבאית בגדודים הוא אינו חש שחסר לו משהו מכיוון שלא שירת בסיירת. אם לשפוט על-פי פרסומים זרים אודות מספרן הגדול של הפעולות המיוחדות שבוצעו בהצלחה בכהונתו כרמטכ"ל, ניתן להניח שצדק. 

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" כתב נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), פרופסור אפרים ענבר, כי יש להשקיע בשיפור ושדרוג כוחות היבשה של צה"ל. עימות עם חזבאללה בלבנון, מחייב לתפיסתו, "כוח פלישה גדול, מעבר לשימוש בחיל אוויר, וגם התרחיש הפחות סביר למלחמה קונבנציונלית רחבת היקף, מחייב הפעלת כוח יבשתי גדול וטוב. בצה"ל נשמעה כבר הביקורת ביחס לדגש שהושם על פעילות אווירית המבוססת על מודיעין מדויק, בכך שהדבר נעשה על חשבון בניית יכולת תמרון יבשתית". לכן יישם איזנקוט, במקביל למערכה החשאית שניהל, את התכנית הרב-שנתית "גדעון", ששמה דגש רב על שיפור כשירות כוחות היבשה של צה"ל. חוזקו אוגדות ההכרעה, הוקמה חטיבת הקומנדו ונערכה רפורמה במערך המילואים ביבשה שיצרה בידול בכשירות היחידות ותיעדפה את אימון החטיבות המתמרנות של המערך. למרות זאת, כפי שמלמדות הטענות של נציב קבילות חיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, עוד ארוכה הדרך.

מענה ישראלי מתאים לאיומים המשתנים

עוד מימיו כאלוף פיקוד הצפון נהג איזנקוט לחזור על הכלל ש"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה". קביעה זו נכונה הן ליכולות האויב, שבהן פגע הצבא שבפיקודו ללא הרף, והן לחובתו של צה"ל לחזק ולשפר את מוכנותו ליום פקודה. אבל עכשיו איזנקוט מסיים את כהונתו, והרמטכ"ל הנכנס, האלוף אביב כוכבי, יכנס לתפקידו כשמול התפיסה של קודמו, שחיזק משמעותית את כוחות היבשה, ניצבת תפיסה אחרת אותה מוביל ראש הממשלה, שלה דגשים שונים לגמרי לבניין הכוח. לפני מספר חודשים חשף רה"מ כי גיבש מסמך תפיסת ביטחון חדשה. שלא כמו "אסטרטגיית צה"ל" שפרסם בפומבי הרמטכ"ל איזנקוט לפני כארבע שנים (ועודכנה בשנה שעברה), תפיסת הביטחון של נתניהו לא נחשפה לציבור. ראש המל"ל לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור, אמר בשעתו ל"ישראל היום", כי מדובר במסמך חשוב מאוד שיסייע לדרג מקבלי ההחלטות לתעדף את צרכי הביטחון. לדבריו, "המסמך לא בא לפתור בעיה קונקרטית אבל יסייע בדיון על הבעיות הקונקרטיות כאשר יצוצו, כיוון שהוא יזכיר למקבלי ההחלטות את הנושאים בהם עסקו כאשר העמיקו את הדיון על תפיסת הביטחון". יש בכך מן הצדק, משום שתכנית שכזו אכן עשויה לשמש מעין מפת דרכים לבניין הכוח והיכולות של הצבא והמדינה. אבל כדאי בכל זאת להטיל ספק או שניים בכיוון שאליו מצביעה התכנית. 

מהמעט שפורסם בתקשורת עולה כי התכנית כוללת מהלכים שיחזקו את כושר התקיפה של ישראל ויקנו לה יכולת סייבר מעצמתית, וכן שידרוג של מערכות ההגנה מטילים ומיגון העורף וכן השלמה של בניית המכשולים וגדרות הביטחון בגבולות. מה שפורסם מלמד כי אינה עוסקת ואינה מקדישה תשומות לשדרוג יכולתו ההתקפית של הצבא בשדה הקרב היבשתי, אף שרה"מ הדגיש בנאומו בפני צוערי קורס קציני זרוע היבשה את חשיבותם לביטחון ישראל כמפקדים הבאים של צה"ל. עיקר חיזוק כושר התקיפה יתבטא בהשקעה נוספת בחיל האוויר ובמערכות הפעלת אש מנגד. בסרטון שפרסם ראש הממשלה הוא ציין שמיזמים אלו מחייבים תוספת תקציבית משמעותית. לפי הערכות שונות תקצוב זה כולל תוספת של 40 מיליארד שקלים שתיפרס על-פני עשור. מדובר בתוספת משמעותית לתקציב הביטחון, שרה"מ טוען שהיא הכרחית בכדי להתאים את המענה הישראלי לאיומים משמעותיים. 

קשה להתווכח אתו בהתחשב בכך שבבית הלבן יושב נשיא שאמנם תומך בישראל, אבל מחליט מהיום למחר שאיראן יכולה לעשות בסוריה ככל העולה על רוחה (הצהרה שרוככה מאז בידי פקידי הממשל האמריקני הבכירים), היחסים עם רוסיה מתוחים מאז שהופל מטוס ביון רוסי סמוך ללטקיה, בעזה החמאס מותח את החבל רגע מהסלמה כל העת והאיראנים פועלים להתבסס בסוריה. אבל כשמדובר בהוצאה תקציבית כה גדולה אולי מוטב להסביר לציבור במה בדיוק משקיעים, ולמה במערכות ובתחומים כאלה ולא באחרים. במאמר שכתב בשעתו התריע האלוף אהרון חליוה על כך שבצה"ל "מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". התוצאה של המהלכים הללו, כתב, שנועדו להימנע מהקרב היבשתי, הסתכמה במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. למרות המסקנה שלו, נראה שתפיסת הביטחון החדשה עושה בדיוק את זה. 

בעת שהציג את מסקנות הבדיקה שקיימה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בהתייחס לדו"ח של האלוף בריק, הזהיר ח"כ עמר בר-לב, ש"ראש הממשלה מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030 שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". בעבר נכתב כאן כי האתגר העיקרי של כוכבי כרמטכ"ל יהיה להחדיר במפקדים את אותה תחושת מסוגלות ויוזמה שאפיינה אותו כמח"ט הצנחנים (כמו גם כמה מעמיתיו באותה עת). עתה מסתמן שניצב בפניו אתגר נוסף. הצורך לפתור את המשבר שזיהה בריק במוכנות חלק מכוחות היבשה המתמרנים ולמנוע את בריחתם של מפקדים איכותיים מהצבא, כשמנגד ישנה תפיסת הביטחון החדשה שגיבש רה"מ נתניהו שמחזקת את "הרגל הבריאה", על חשבון זו "הצולעת". 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.01.2019)