מתבוסה לניצחון – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"מתבוסה לניצחון" (הוצאת מערכות, 1977),

מאת גנרל ויליאם סלים,

Defeat Into Victory", By William Slim"

תרגום: אריה חשביה,

מכיל 390 עמודים.

האתגר שעומד בפני המצביא הצבאי אינו רק להעריך נכונה או "לדמיין", כמאמר לידל הארט, כיצד ערוך האויב (לידל הארט, 1986, עמ' 11), אלא הוא גם לגבש מענה מתאים בדמות תפיסה אסטרטגית ובתוכה תפיסת הפעלת כוח רלוונטית.

הפילדמרשל ויליאם סלים, מפקד קורפוס בורמה של הצבא הבריטי (ובהמשך מפקד הארמיה ה־14) במלחמת העולם השנייה ומצביא שסיפורו הוא בבחינת דוגמה מובהקת למפקד ברמה המערכתית שנדרש לדמיין ולגבש כוח צבאי לכדי כוח לוחם אפקטיבי, הציב מענה רלוונטי מול היערכות האויב. את סוגת ספרי הזיכרונות שכתבו מפקדים (בעיקר בכירים) על המערכות שעליהן פיקדו, יש לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". לא פעם ניתן לסווג ספרים אלו, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, תחת הכותרת "כמה טוב הייתי". אין זה המקרה בכל האמור בספר זה.

ראשית, משום שלמרות הוויכוחים ההיסטוריים שתמיד נלווים לספרים כאלה, ישנה הסכמה ולפיה סלים תיאר את האירועים כהווייתם. שנית, סלים היטיב, יותר מרבים אחרים, לתאר באופן קולח את האירועים, את האופן שבו זיהה את הצורך בשינוי הדרוש בהפעלת הכוח, ואת גיבוש תפיסת ההפעלה והאסטרטגיה הרלוונטית לאתגר המבצעי, את בניין הכוח שקיים כדי שכוחותיו יוכלו לממש את היעדים שהציב, ולבסוף את הפעלת הכוח היה נתון לפיקודו.

בספר שכתב, "מתבוסה לניצחון", אף שהוא בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, תיאר סלים באופן קולח, נהיר ומרתק את הדרך שעשו הכוחות תחת פיקודו מן התבוסה והנסיגה מבורמה לעבר הניצחון בזירה זו על הצבא היפני. סלים, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה בקרב גליפולי ושעוטר בצלב הצבאי על גבורתו, פיקד בראשית מלחמת העולם השנייה על חטיבת חי"ר הודית שלחמה בצבא האיטלקי באתיופיה, ובהמשך על הדיביזיה ההודית ה־10 בעיראק. ב־1942 הוא הוזעק לקבל את הפיקוד על הקורפוס הבריטי בבורמה שספג תבוסה קשה מידי הצבא היפני.

לנצח בתחרות הלמידה ולחשל את החרב

"היינו כמתאגרף עיוור המבקש להכות ביריב לא־נראה ולבלום מהלומות שאין הוא יודע כי הן מכוונות אליו, עד שהן פוגעות בו" (סלים, 1977, עמ' 25), תיאר סלים את המציאות שאותה פגש כשנכנס לתפקידו.

הצבא הבריטי, קבע סלים, פיגר בתחרות הלמידה אחר אויבו היפני ושילם על כך מחיר כבד. בעיני יחידות הקורפוס, הבריטיות, הנפאליות וההודיות גם יחד, הוא כותב: "היה הג'ונגל מקום זר ואימתני; לנוע ולהילחם בו – זה היה סיוט. נטינו יותר מדי להגדיר את הג'ונגל כ"בלתי־חדיר", ואכן היה בלתי־עביר לתובלה הממונעת שלנו, לאספקה המסורבלת ולחוסר־הניסיון שלנו. בעינינו היה הג'ונגל אך ורק מכשול לתנועה ולראות; בעיני היפאנים הוא היה אמצעי מבורך לתמרון בהסתר ולאפתעה. היפאנים הפעילו עוצבות שאומנו וצוידו במיוחד לשטח מיוער ומבותר על־ידי נהרות, ואילו אנו השתמשנו הגייסות שאימונם וציודם – במידה שהושלמו – נועדו למדבר הפתוח. היפאנים קטפו את הפרי שהיו ראויים לו, בשכר ראיית־הנולד והכנה יסודית: אנו שילמנו את הקנס על מחדלינו בשני התחומים הללו" (סלים, 1977, עמ' 83). נוסף על כך, ציין סלים, בלט הצבא היפני ברוח הלחימה של אנשיו (שם, עמ' 381).

הדבר דומה במידה רבה ליכולת של הצבא המצרי לעקוף את צה"ל במרוץ הלמידה שקדם למלחמת יום הכיפורים, ולייצר באמצעות הצטיידות בטילי נ"מ ונ"ט יתרון טקטי שהביא אותו לעמדת יתרון מערכתית (אלמוג, 1997, עמ' 7).

לאחר הנסיגה מבורמה נדרש סלים להפוך שוב את הקורפוס שלו ליחידה לוחמת ולגבש מענה רלוונטי לאתגר המבצעי שניצב בפניו. העקרונות שלאורם תכנן את כל המבצעים היו אלה: "א) המגמה העיקרית חייבת להיות התקפית; ב) הרעיון המרכזי שעליו תושתת התכנית חייב להיות פשוט; ג) יש לזכור רעיון זה כל העת, ועל כל השאר להיות מוכפף לו; ד) התכנית מוכרחה לכלול את יסוד האפתעה" (סלים, 1977, עמ' 153). את כללי התכנון שלו צריך כל מפקד בצה"ל לראות לנגד עיניו כל העת. אף שאת ניסוח פקודות המבצע למערכה הותיר בידי מטהו, התעקש סלים לנסח תמיד בעצמו סעיף אחד, הקצר ביותר, שנגע לכוונה (בצה"ל נקרא מושג זה המטרה). סעיף זה, כותב סלים, הבהיר "את כוונתו המדויקת של המפקד. זוהי הבעת רצונו הקובעת, שלאורה חייבים לפעול כל קצין וכל חייל בארמיה, במשך כל המבצע. משום כך צריך המפקד בעצמו לנסח סעיף זה" (שם, עמ' 154).

את תקופת האימון ועיצוב הכוחות כינה סלים "חישול החרב". הוא תבע מאנשיו לגלות יוזמה ולוחמנות, אך לצד זאת הוא תבע מהם מקצועיות בהפעלת הכוח (שם, עמ' 130). דרישה זו טבועה בקרב לוחמי צה"ל ומפקדים זוטרים ובכירים כאחד. כך למשל נהג אל"ם דרור וינברג ז"ל, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על גדוד הצנחנים 890 בלחימה בדרום לבנון (ונהרג לימים כמח"ט יהודה), לומר לפקודיו שהמוטיבציה חשובה: "אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו" (לוינשטיין־מלץ, 2010, עמ' 161).

במקביל לאימונים ביקש סלים לנטוע בלב אנשיו תחושת עליונות על האויב: "עשינו זאת בשורה של מבצעים התקפיים קטנים, מתוכננים בקפידה, אשר בוצעו ככל שהשתפר מזג־האוויר, כנגד פלגות קדומניות של האויב. מבצעים אלה נערכו בקפדנות ובפיקוד מוכשר – וכפי שהקפדתי לוודא תמיד, בעוצמה בעלת עדיפות רבה. תקפנו עמדות פלוגתיות של היפאנים – בחטיבות, בסיוע מלא של ארטילריה ומטוסים; עמדות מחלקתיות – בגדודים. באחד הימים, שעה שבדקתי תכנית למבצע כזה, שהגיש לי המפקד המקומי, אמר קצין־מטה שביקר אצלי: "האינך משתמש בקורנס לפיצוח אגוז?" – "אם יש בידך קורנס", עניתי, "ואם לא איכפת לך שלא יישאר דבר מן האגוז, אין זו שיטה רעה לפיצוחו." בשלב זה לא יכולנו להרשות לעצמנו אפילו כשלונות קטנים. ספגנו מספר קטן מאוד של כשלונות, והעדיפות של הפרט – אשר טופחה בפטרולים מוצלחים – התפתחה להרגשת עדיפות ביחידות ובעוצבות. אזי מוכנים היינו לביצוע מבצעים גדולים יותר" (סלים, 1977, עמ' 136).

לקורא הישראלי עשויה השיטה שבה נקט סלים להזכיר את האופן שבו ביקש הרמטכ"ל משה דיין לחזק את תחושת המסוגלות, היוזמה וההתקפיות בצה"ל, כאשר מפקדיו ולוחמיו התקשו לממש ערכים, כמו חתירה למגע ודבקות במשימה. דיין איחד ב־1954 את יחידת הקומנדו 101 עם גדוד הצנחנים 890 ומינה למפקד גדוד הצנחנים המאוחד את רס"ן אריאל שרון: "שכבר הוכיח את מנהיגותו ואת יכולתו להצליח בפשיטות נועזות בעומק שטח האויב" (בר־און, 2014, עמ' 97). בשלוש השנים הבאות היה הגדוד לכוח שנשא בעיקר פעולות הגמול, אך עם הזמן עמד דיין על כך שבפעולות הגמול תשולבנה יחידות מחטיבות אחרות, שכן: "ביקש להפיח בכל שכבת הקצינים של צה"ל רוח לוחמנית" (שם, עמ' 97).

בהיסטוריה הקרובה יותר ניתן למצוא דמיון גם לאופן שבו פעל הרמטכ"ל גבי אשכנזי בבואו לשקם את צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. לדבריו השיקום: "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תוכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים" (אשכנזי, 2021). בהמשך לכך דרש אשכנזי מדרג מפקדי החטיבות ומטהו כי "הנורמה היא: המפקדים נמצאים מלפנים!" (אשכנזי, 2007). ואכן כך היה במבצע "עופרת יצוקה".

במקביל אישר אשכנזי לבצע ברצועת עזה פשיטות קרקעיות שיזם תא"ל משה "צי'קו" תמיר, פקודו בחטיבת גולני ומפקד אוגדת עזה דאז. לדברי אשכנזי הוא נקט דרך זאת בין היתר בשל תרומתם: "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" (אשכנזי, 2021). בפשיטות אלו היה לכוחות הפושטים, ובהם גדודים מחטיבות הצנחנים, גבעתי וגולני, כמו יחידות מובחרות, יתרון מובהק של עדיפות מקומית שאפשר להם להביא, כמאמר סלים, קורנס במטרה לפצח את האגוז. בפשיטות אלו פגעו הכוחות באויב, השלימו את המשימות ואף חיזקו את ביטחונם של המפקדים ותחושת המסוגלות שלהם לקראת המערכה הבאה.

סלים, בדומה למפקדים רבים בהיסטוריה, המחיש לקורא בספרו כי אחד מתפקידיו המרכזיים של המצביא הוא העמדת מענה תפיסתי רלוונטי לאתגר המבצעי שמולו הוא ניצב, ככלי משמעותי בגיבוש הכוח הלוחם שתחת פיקודו; לעצבו ולחשלו לאור תפיסה זו באופן שחייליו יאמינו ביכולתם לנצח אך גם יהיו מיומנים ומקצועיים דיים לעשות כן.

מיצוי הכוח בחזית ובעומק

למרות שסלים פיקד על מערכה הרחק מישראל, הרי שבכל זאת לאירועים שהתרחשו בארץ ישראל מספר שנים לפני המלחמה הייתה נגיעה והשפעה על עיצובו של אחד מפקודיו הבכירים הבריגדיר־גנרל אורד צ'ארלס וינגייט, אחד מחלוצי לוחמת הכוחות המיוחדים והלחימה בעומק.

יצחק שדה כתב על וינגייט כך: "[את] לימודיו הצבאיים גמר כתותחן, והשגרה הצבאית של חיל הרגלים לא הייתה נהירה לו. אף על פי כן פסק הלכות ובדק אותן בניסיון אש. תמיד היה מגיע מצד שלא ציפו לו, ועשה פעולה שלא התכוננו לקראתה. כל תכסיסיו היו יצירותיו הוא, ובשל מקוריותם היה בהם כל פעם משום הפתעה; כי וינגייט היה מעיין לא אכזב של המצאות. במובן זה לא היה קצין מקצועי. הוא חידש שיטות והתאים אותן" (גרייצר, 2015, עמ' 18). כדי ללחום ביעילות בכנופיות הערביות הוא יזם ב־1938 את הקמת פלגות הלילה המיוחדות (פל"ם) בארץ ישראל ופיקד עליהן. הפל"ם נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הכוח המגן העברי. וינגייט טען כי הדרך הנכונה להתמודד עם הכנופיות הערביות הפושטות על יישובים יהודים ועל צינור הנפט אינה "באמצעות חילופי ירי ממרחק, אלא בקרב פנים אל פנים עם פגיון ופצצות" (שם, עמ' 130). תחת פיקודו הצליחו פלגות הלילה המיוחדות לפגוע בכנופיות ולהרתיע אותן מלפעול.

בחזית בורמה פיקד וינגייט על חטיבת חיל רגלים ה־77 ההודית שהפכה תחת פיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בפיקוד על כוחות מובחרים בארץ ישראל ובאתיופיה הביא אותו להאמין בפוטנציאל ההשפעה המערכתית שעשויה להיות לכוח מובחר בהיקף גדול שיבצע חדירה ארוכת־טווח לעומק האויב.

לתפיסתו כדי שכוח יוכל לפעול היטב בעומק האויב, עליו להיות גמיש ומהיר בהבנה ובביצוע. לכאורה ניתן להשיג זאת באמצעות אימונים חוזרים ונשנים ובאמצעות "פתרונות בית־ספר" קבועים מראש. אולם, כך קבע וינגייט, הדבר: "יוביל בהכרח לקיבעון של מחשבה ופעולה, וימנע את היכולת להתגמש. לכן צריכים האימונים להשריש בכל דרגי הפיקוד את היכולת לנקוט יוזמה ולהתאים את התרגולות לנסיבות המתהוות של הבעיה שצריך לפתור […] במלחמה אין אפשרות להעתיק, והמפקד הדבק ברוטינה ומסרב להשתנות מעולם לא ניצח, ולעולם לא תהא ידו על העליונה" (שם, עמ' 175). לקח על־זמני זה הוא בחזקת ציווי לכל מצביא ומפקד באשר הוא.

ביוזמה של וינגייט פיתחו שיטות לחימה מתקדמות שבחלקן טמונים היסודות ללא מעט תפיסות וטכניקות קרביות שמשמשות צבאות מודרניים, ובכלל זה צה"ל כיום. כך למשל בכל האמור בסיוע אווירי קרוב. כדי להיות יעילים וקטלניים בעומק אפשר חיל־האוויר המלכותי למפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (קאלברט, 1955, עמ' 24).

כוחות בעומק תלויים, כאמור, בסיוע אש מתווך אחר (אוויר וים), משום שהם חסרים לרוב עוצמת אש ושריון. שם, בכוח של וינגייט, נזרעו הזרעים שמהם פותחו לימים לא מעט מטכניקות הסיוע אש הקרוב של הצבאות המערביים, לרבות בצה"ל, כמו סגירת מעגלי האש בין כוחות קרקע המכווינים כלי טיס. כוחותיו של וינגייט תפקדו אז, כפי שכוחות שכאלה עושים גם כיום, כקטרים המושכים את הצבאות והמפתחים שיטות לחימה יעילות יותר. כך עושים בצה"ל כיום הכוחות המיוחדים, עוצבת הקומנדו וכן היחידה הרב־ממדית "רפאים", שיש לה יכולת איתור, חשיפה והשמדת אויב באש ותמרון בהיקפים ובמהירות גדולים מבעבר.

ביוני 1942 שב וינגייט מן הפשיטה הראשונה שלו לבורמה. סלים כתב כך: "חטיבתו עברה בין מוצבי־החוץ של הקורפוס ה־15 לאורך הצ׳ינדווין וחדרה לעומק 300 ק"מ מזרחה לתוך בורמה הכבושה בידי היפאנים, כשהיא פועלת במספר שדרות ומקבלת את כל אספקה מן האוויר. אנשיו פוצצו גשרים וצמתי־מסילה" (סלים, 1977, עמ' 115). כמבצע צבאי הייתה הפשיטה כישלון יקר, שכן האבדות שגרמה לאויב היו אפסיות, וכאלף חיילים, כשליש מאנשי הכוח, לא שבו ממנה.

סלים, יוצא "הצבא הגדול", לא חיבב יתר על המידה פעולות כוחות מיוחדים וכוחות מובחרים בעומק, ובעיקר הוא התנגד להשקעה העצומה במשאבים (לווינגייט הוקצו כוח אווירי פרטי וציוד לחימה איכותי) ביחס לתועלת שטמונה בהם. למרות זאת גם הוא הודה כי עצם הדבר: "שבוצעה חדירה עמוקה מעבר לקווים היפאניים וכי הפושטים חזרו – ניתן להציגו כניצחון בריטי על היפאנים בלחימה בג'ונגל" (שם, עמ' 116). סלים עמד כאן על חשיבות התודעה וחיזוק תחושת ההצלחה בקרב החיילים, ואכן הפשיטה הוצגה בכלי התקשורת כהצלחה של ממש.

בשל הפוטנציאל הטמון בה הפך וינגייט למפקד אוגדה מובחרת שבה היו מספר חטיבות לחדירה לעומק. לאחר שורה ארוכה של ויכוחים, מאבקים אישיים וארגוניים הוכפף לבסוף וינגייט לסלים, והשניים השכילו לרתום את כוחות החדירה לעומק של וינגייט לטובת מהלכי הארמייה של סלים.

כמצביא בלט סלים בין היתר גם משום שהצליח לשלב במתקפה שהוציא אל הפועל שיטות לוחמה משולבות וחדישות. לצד עיקר כוחות הארמיה תחת פיקודו, שנעו באופן לינארי, השכיל סלים להפעיל בהצלחה בעומק האויב את האוגדה המובחרת של וינגייט.

במארס 1944 ביצעו כוחותיו של וינגייט חדירה עמוקה לשטח שבידי היפאנים, שנועדה לתמוך את המתקפה של סלים, והתמקמו "בין בני־מעיו של האויב" (שם, עמ' 195). האויב לא זיהה בזמן את החדירה, במיוחד את חדירת החטיבה המוטסת ה־77 שעליה פיקד בריגדיר מייקל קאלברט. "איטיות התגובה מצד האויב אפשרה לחטיבה 77 של קאלברט להנחית את המהלומה הראשונה. ב־16 במארס, אחרי שהשמיד קאלברט פלוגה יפאנית, הוא הכין מסלול־תעופה ומעוז" (שם, שם), וניתק למעשה את עורק־התחבורה הראשי של הכוחות היפניים שלחמו בכוחות האמריקנים והסיניים. פעילות הכוח של וינגייט זרעה בלבול ומהומה בעומק האויב וסייעה גם לפעולות הארמיה ה־14 של סלים.

ב־1945 פיקד סלים על מתקפה משמעותית נגד הצבא היפני בבורמה ונתקל באתגר שבפניו ניצבו היפנים כשתקפו בכיוון ההפוך את כוחותיו שנה קודם לכן – נהר האירוואדי. אך בניגוד לצבא היפני, אנשיו של סלים חצו את הנהר באמצעות גשר ביילי ארוך שחלקיו הועמסו על גבי פרדות והועברו לנקודת הצליחה. יש בכך כדי להזכיר את האופן שבו צלח צה"ל את תעלת סואץ באמצעות גשר הגלילים במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן כבש צבאו את הערים מייקטילה ומאנדאלי והבקיע את קווי היפנים במישורי בורמה.

בקרב על מאנדאלי בלטה הדיביזיה ההודית ה־19 שעליה פיקד גנרל תומאס ויינפורד ריז, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה. על הדיביזיה של ריז הוטל לכבוש יעד מבוצר שכונה גבעת מאנדאלי: "בכל שעות היום והלילה של 9 במארס נמשכה לחימה עזה ביותר, פנים אל פנים, שעה שגדוד גורקאי הסתער במעלה המדרונות ופרץ אל תוך בנייני הבטון בחומרי־נפץ ובתת־מקלעים. למחרת הצטרפו אליהם שתי פלוגות מגדוד בריטי, והלחימה המרה נמשכה. היפאנים עמדו עד לאיש האחרון – עד שהושמדו אחרוני המגינים" (שם, עמ' 330). כשביקר סלים את הדיוויזיה בשלהי הלחימה מצא את אנשיה שקועים בשירה ובראשם מפקדם ריז. "הגנרלים שלי התברכו באופי. אנשיהם הכירום והם הכירו את אנשיהם" (שם, עמ' 330), קבע סלים. סלים הפעיל בהצלחה את שני המאמצים, זה שבחזית וזה שבעומק. הכוח שבעומק יצר בלבול רחב היקף וחוסר ודאות בעורף האויב והקל את ההתנגדות למאמץ העיקרי שבחזית.

אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל ואוגדת שריון בעברו (ולימים הרמטכ"ל), כתב בעת שכיהן כראש אמ"ן, כי התנאי המרכזי לאיכות פיקוד השדה הבכיר הוא היכולת לשלב "בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות. מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה" (לידל הארט, 1986, עמ' 9). סלים ומפקדי המשנה הבכירים שלו פעלו בהתאם לציווי זה, וגם כיום בשדה הקרב המודרני נדרש המצביא לדעת להפעיל את כוחות הצבא שלרשותו באופן שימצה את יכולותיהם בחזית ובעומק האויב, ולמרות מערכות הפיקוד והשליטה המתקדמות להיות גם היכן שמתרחשת הלחימה כדי להשפיע באמת.

מתבוסה לניצחון – המקרה הישראלי

גם לצה"ל יש מקרה מובהק של "מתבוסה לניצחון" במערכה קשה. אומנם מלחמת יום הכיפורים ב־1973 אינה דומה בהיקפה ובסדרי הגודל שלה למלחמת העולם השנייה, ואין שדות הקרב במדבריות סיני ומצרים וברמת הגולן דומים לג'ונגלים של בורמה, אך אין ספק כי נוכח תנאי הפתיחה הקשים נדרש רמטכ"ל צה"ל דאז דוד "דדו" אלעזר לאושש את צה"ל ולהובילו מתבוסה לניצחון בשתי חזיתות. כמפקד צעיר בפלמ"ח, בקרב סן־סימון, למד דדו את הכלל שטבע יצחק שדה ולפיו: "כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב" (ברטוב, 2002, עמ' 29). בימים הראשונים של המלחמה שב דדו ושינן כלל זה לפקודיו במטה הכללי והדגיש כי בקרב מנצח זה שמחזיק מעמד.

דדו היה מי שקיבל את ההחלטה האסטרטגית לתעדף כמאמץ עיקרי של צה"ל את הזירה הצפונית על פני הדרומית (שם, עמ' 408). לדבריו, הוא החליט: "לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מייד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם" (שם, עמ' 409). הסיכון השתלם, ותרומת אוגדה 146 שעליה פיקד תא"ל מוסה פלד, הייתה מכרעת לניצחון על הצבא הסורי.

בהמשך המלחמה, במהלכי הכרעה, כמו צליחת התעלה ובלחימה האפורה והשוחקת, ניכרו טביעות האצבע של דדו. בסקירת פעילות צה"ל בפני הממשלה ב־14 באוקטובר הוא תיאר את המצב בחזית הסורית ואמר שתוכנית התקפת המתחמים הסוריים שבלמו את התקדמות השריון לעבר סעסע, ושלביצועה דחף במשך יומיים, בוצעה בלילה שעבר נגד הכוח הסורי המבוצר בתל א־שמס: "היה שם לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הלג׳ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו" (שם, עמ' 578).

"המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון" (גולן, 2018, עמ' 90).

בבואו לקרוא את ספרו של סלים הקורא הישראלי צריך לזכור שגם צה"ל מצא עצמו במצב דומה, שבו הופתע ונקלע לעמדת נחיתות קשה, ומצביאיו, הרמטכ"ל בראשם, נדרשו לגבש מענה רלוונטי ולהפעיל את הכוחות בצורה המקצועית והנכונה לאור המצפן האסטרטגי.

גם בעימותים עצימים פחות מהמלחמה ב־1973, כדוגמת המערכה בשנות השהייה בלבנון ובראשית האינתיפאדה השנייה, התקשה צה"ל לפעול באופן רלוונטי עם תפיסה יעילה ומגובשת אל מול אויב גמיש ששינה את אופי העימות. מצב זה עלול להתרחש פעם נוספת. המלחמה לא שינתה את טבעה, אך מאפייני הלחימה השתנו, ומכאן שהמפקדים אינם יכולים לבצע, כמאמר וינגייט, "העתק־הדבק" מן הספר. מנגד, הספר עשוי לתת למפקדי צה"ל כלים והמחשה לאופן שבו מפקד מזהה את הצורך בשינוי בדרך שבה הצבא פועל ולוחם, מגבש מענה רלוונטי ומפעיל את הכוח נכון עד להכרעת האויב.

סיכום

ספרו של סלים הוא מופת של כתיבה צבאית תמציתית אך מלאה כרימון, חכמה ומלאת לקחים על־זמניים על פיקוד, יוזמה, לוחמה בעומק ובחזית בתנאים קשים, והוא מתאר סיפור מרתק על לחימה בחזית כמעט נשכחת. סלים נחשב לאחד המפקדים הגדולים ביותר של הצבא הבריטי, ובזכות ספרו נוכל ללמוד מדוע. הפסקה הכמעט אחרונה בספר טומנת בחובה לקח על־זמני:

המלחמות ישתנו תמיד; איך כיון שמלחמות נטושות בין אנשים, יותר מאשר בין כלי־נשק, יפול הניצחון בידי הצד המאומן יותר ובעל המוראל הגבוה יותר (כאשר החימוש יהיה שקול, יחסית). האימון והמוראל הם יתרונות שלא קל לרוכשם, ולא במהירות רוכשים אותם – אף לא בלי קרבנות, ולא בכסף בלבד, בימי־שלום. המלחמה היא עדיין אמנות, וככל האמנויות יש בה עקרונות בני־קיימא" (סלים, 1977, עמ' 390).

עם זאת, כותב סלים, בשעתו לימד אותו הרב־סמל שלו כי למעשה ישנו רק עקרון־מלחמה אחד: "הכה את האויב בהקדם האפשרי ובעוצמה המירבית, במקום שיכאיב לו ביותר שעה שאין הוא מבחין בך!" (שם, שם). כלל זה נותר נכון.

"מצביאים מקבלים על עצמם את הסיזיפיות שבלמידה עצמית מתמדת ואת ארעיות הידע שהם מפתחים ועליהם למצוא את הדרך לנוע בנינוחות בין הפרספקטיבות המשתנות" (גרייצר, 2015, עמ' 53). כאן יש לפנינו את סיפורו של מצביא שלמד היטב את האתגר והאויב שלפניו, הכיר היטב הכוחות והמפקדים (ובהם וינגייט) שהיו תחת פיקודו, והשכיל לרתום תפיסות פעולה חדישות כדי לפעול בשילוב רב־לאומי, רב־חילי (ובכלל זה שילב בהצלחה בין פעולות כוחות מובחרים ו"רגילים") ורב־זרועי. שומה על צה"ל ללמוד מהצלחתו, שכן סלים מוכיח שרק המפקד הלומד, המתחכך באויב ושוב לומד, מצליח ומביס את האויב.

רשימת מקורות

  • אלמוג, דורון. (1997). "לקחי מש"י כמשבר בהתפתחות תורת הלחימה", מערכות, גיליון 354, 2־9.
  • אשכנזי, גבי. "הרצאה לחניכי פו"ם ברק". מחנה דיין, 13 במאי 2007.
  • בר־און, מרדכי (2014). משה דיין. עם עובד, תל־אביב.
  • ברטוב, חנוך (2002). דדו: 48 שנה ועוד 20 יום. דביר, אור יהודה, 2002.
  • גרייצר, עפרה (2015). שני צעדים לפני כולם. מערכות ומודן, בן־שמן, 2015.
  • כוכבי, אביב (2018)). "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח", בתוך חגי גולן (עורך), הגיבורים שלנו. משרד הביטחון, תל־אביב.
  • לוינשטיין־מלץ, רונית (2010). וקראתם דרור. ידיעות ספרים, תל־אביב.
  • לידל הארט, באזיל הנרי (1986). הצד השני של הגבעה. מערכות, תל־אביב.
  • סלים, ויליאם (1977). מתבוסה לניצחון. מערכות, תל־אביב.
  • קאלברט, מייקל (1955). אסירי תקווה. מערכות, תל־אביב.
  • ראיון עם רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי, תל־אביב, 24 בפברואר 2021.
* גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל־אביב. פרל פינקל כתב תזה בנושא השינוי במערך המילואים הישראלי לאור האתגרים האסטרטגיים במאה ה־21, והוא דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
* המילה 'היפאנים' אינה טעות כתיב. זה היה הכתיב המקובל בזמן תרגום הספר. הוא הדין לגבי המילה 'אפתעה', לגבי מילים נוספות המופיעות בהמשך ולגבי סימני פיסוק.

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

לראש הממשלה יש תפיסת ביטחון חדשה שמתעלמת מהיבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו בפני צוערי קורס קציני יבשה, הסביר רה"מ נתניהו את חשיבות הצורך להתאים את המענה הביטחוני לאיומים המשתנים ולטפל באתגרים "כשהם קטנים". למרות שהדגיש בפני הצוערים את חשיבותם כמפקדי העתיד של כוחות היבשה, ממה שנחשף אודות תפיסת הביטחון החדשה שלו, היבשה כלל לא חשובה.

בשבוע שעבר נשא ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, נאום ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג, שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. מורנו נהרג במהלך פשיטה, חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. הפעולה הצליחה אך מורנו נהרג בעת הנסיגה מהיעד, בהתקלות עם פעילי חזבאללה. ויינברג, שעזב את היחידה כמפקד צוות, עבר לחטיבת הצנחנים ונחשב למפקד פלוגה וגדוד נערץ בתקופת השהייה בלבנון (פקודו גיא חזות, לימים תא"ל, אמר שלתאר אותו כ"אמיץ זה כמו להגיד על השמש שהיא זורחת, ברור שהיא זורחת"). הוא נהרג ב-2002 בעת ששימש כמח"ט חברון, בהתקלות עם חוליית ג'יהאד אסלאמי בפיגוע בציר המתפללים. לצד משפחותיהם של שני הקצינים כלל קהל השומעים ביום העיון גם 650 צוערים מקורס קציני יבשה של צה"ל. 

בנאומו העלה על נס רה"מ נתניהו, בעצמו יוצא סיירת מטכ"ל, את גבורתם של שני הקצינים ולאחר מכן העלה זיכרונות משירותו הצבאי. בבה"ד 1, אמר, למד שהציווי הראשון שנדרש ממפקד צבאי הוא לעמוד במשימה. אבל לכך, ציין, נלווה יעד משלים. "השגת המשימה במינימום המחיר. כי מפקד בינוני, אולי יוכל להצליח לבצע את המשימה אבל עם הרבה נפגעים, ולעומת זאת מפקד מעולה יודע להשיג אותה עם כמה שפחות נפגעים". לו עצמו, סיפר, זכורים "קרבות אש מעבר לגבולות, שהשתתפתי בהם", אולם עיקר גאוותו היא שכמפקד צוות בסיירת מטכ"ל לא איבד אף חייל ועמד בכל המשימות שהוטלו עליו.

רה"מ נתניהו ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל מורנו ואל"מ ויינברג, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

בהמשך נאומו הודה נתניהו, שבטרם יציאתו לקורס קצינים היתה חסרה לו הכשרה והבנה בנוגע לאופן שבו פועל כוח חי"ר "רגיל", שכן ביחידה כלל המסלול אז בעיקר פרקים בלוחמה זעירה, ניווט וקומנדו. בכדי להתגבר על כך ביקש את עצת אחיו הגדול, יוני, ש"היה קצין צנחנים מנוסה, ותיק קרבות" ושירת במקביל אליו כקצין ביחידה. האחים נתניהו יצאו לשטח אש סמוך לבסיס, ושם על גבעה שאל האח הבכור כיצד צריך מפקד כוח חי"ר מוקטן לפעול בתגובה לאש אויב הנפתחת מן הגבעה ממול. הייתי משאיר את המא"גיסט ברתק ולוקח את עיקר הכוח, מאגף את הגבעה, ומפתיע את האויב מן הצד, השיב האח הצעיר. יוני, סיפר רה"מ נתניהו, חשב שהפתרון שהציע בסדר, אבל העיר לו כי שכח עיקרון חשוב. "אתה חייב מעת לעת להציץ, להרים את הראש מהציר הנסתר שלך, תוך כדי ציר התנועה, כדי לוודא שהאויב לא זז. כי גם האויב זז. מלחמה זה לא דבר סטטי. קרב זה לא דבר סטטי. זה דבר דינמי. ולכן אתה כל הזמן חייב לעדכן את המהלכים שלך ולהתאים אותם לשדה הקרב המשתנה". כלל נוסף שמנחה אותו, אמר רה"מ, הוא הצורך "לזהות סכנה בזמן, ולפעול נגדה מבעוד מועד".

היכולת שופרה אבל עוד ארוכה הדרך

כפי שציין רה"מ נתניהו בהרצאתו, הצורך להתאים את המענה שברשות מדינת ישראל לאיומים המשתנים הינו חיוני, שכן אלו אכן משתנים, ואתם המציאות האזורית. האמריקנים הודיעו על כוונתם לסגת מסוריה (במועד כזה או אחר), ואילו הרוסים העמיקו את נוכחותם. בנוסף, כפי שציין רה"מ בכנס, "צה"ל הוא הצבא הסדיר היחיד שנלחם היום בצבא איראן".

מימין: ראש אמ"ן היימן, הרמטכ"ל איזנקוט, ואלוף פיקוד הצפון סטריק, (צילום: דו"צ).

העימות הגלוי עם איראן הודגש גם בכתבות שסיכמו בשבוע שעבר את כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמסיים את תפקידו ב-15 בינואר. נראה כי הרמטכ"ל, ראה בסוגיה זו עין בעין עם ראש הממשלה, שהדגיש בכנס לזכר קציני סיירת מטכ"ל את הצורך לטפל באיומים בשלב מוקדם, "כשהם קטנים". איזנקוט, שליווה כמפקד פלוגת הנ"ט של גולני, כמג"ד וכמח"ט גולני ובהמשך גם כמפקד פיקוד הצפון, את צמיחת חזבאללה מארגון גרילה וטרור קטן לכדי ארגון היברידי סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה גם בסוריה. נקודות השיא בשנה האחרונה היו אמנם תקיפת הגמול של צה"ל להפלת מטוס ה-F-16 ומבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, אולם אלו היו כפי שמתואר בכתבות, רק קצה הקרחון הגלוי מעל פני הים. מתחת, התרחשה שורה ארוכה של מבצעים חשאיים, במסגרת המערכה שבין המלחמות (מב"ם), בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר והותקפו משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות. בראיון שנערך אתו כשפיקד על גולני, לפני כשני עשורים, אמר איזנקוט שאף שעשה את כל דרכו הצבאית בגדודים הוא אינו חש שחסר לו משהו מכיוון שלא שירת בסיירת. אם לשפוט על-פי פרסומים זרים אודות מספרן הגדול של הפעולות המיוחדות שבוצעו בהצלחה בכהונתו כרמטכ"ל, ניתן להניח שצדק. 

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" כתב נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), פרופסור אפרים ענבר, כי יש להשקיע בשיפור ושדרוג כוחות היבשה של צה"ל. עימות עם חזבאללה בלבנון, מחייב לתפיסתו, "כוח פלישה גדול, מעבר לשימוש בחיל אוויר, וגם התרחיש הפחות סביר למלחמה קונבנציונלית רחבת היקף, מחייב הפעלת כוח יבשתי גדול וטוב. בצה"ל נשמעה כבר הביקורת ביחס לדגש שהושם על פעילות אווירית המבוססת על מודיעין מדויק, בכך שהדבר נעשה על חשבון בניית יכולת תמרון יבשתית". לכן יישם איזנקוט, במקביל למערכה החשאית שניהל, את התכנית הרב-שנתית "גדעון", ששמה דגש רב על שיפור כשירות כוחות היבשה של צה"ל. חוזקו אוגדות ההכרעה, הוקמה חטיבת הקומנדו ונערכה רפורמה במערך המילואים ביבשה שיצרה בידול בכשירות היחידות ותיעדפה את אימון החטיבות המתמרנות של המערך. למרות זאת, כפי שמלמדות הטענות של נציב קבילות חיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, עוד ארוכה הדרך.

מענה ישראלי מתאים לאיומים המשתנים

עוד מימיו כאלוף פיקוד הצפון נהג איזנקוט לחזור על הכלל ש"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה". קביעה זו נכונה הן ליכולות האויב, שבהן פגע הצבא שבפיקודו ללא הרף, והן לחובתו של צה"ל לחזק ולשפר את מוכנותו ליום פקודה. אבל עכשיו איזנקוט מסיים את כהונתו, והרמטכ"ל הנכנס, האלוף אביב כוכבי, יכנס לתפקידו כשמול התפיסה של קודמו, שחיזק משמעותית את כוחות היבשה, ניצבת תפיסה אחרת אותה מוביל ראש הממשלה, שלה דגשים שונים לגמרי לבניין הכוח. לפני מספר חודשים חשף רה"מ כי גיבש מסמך תפיסת ביטחון חדשה. שלא כמו "אסטרטגיית צה"ל" שפרסם בפומבי הרמטכ"ל איזנקוט לפני כארבע שנים (ועודכנה בשנה שעברה), תפיסת הביטחון של נתניהו לא נחשפה לציבור. ראש המל"ל לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור, אמר בשעתו ל"ישראל היום", כי מדובר במסמך חשוב מאוד שיסייע לדרג מקבלי ההחלטות לתעדף את צרכי הביטחון. לדבריו, "המסמך לא בא לפתור בעיה קונקרטית אבל יסייע בדיון על הבעיות הקונקרטיות כאשר יצוצו, כיוון שהוא יזכיר למקבלי ההחלטות את הנושאים בהם עסקו כאשר העמיקו את הדיון על תפיסת הביטחון". יש בכך מן הצדק, משום שתכנית שכזו אכן עשויה לשמש מעין מפת דרכים לבניין הכוח והיכולות של הצבא והמדינה. אבל כדאי בכל זאת להטיל ספק או שניים בכיוון שאליו מצביעה התכנית. 

מהמעט שפורסם בתקשורת עולה כי התכנית כוללת מהלכים שיחזקו את כושר התקיפה של ישראל ויקנו לה יכולת סייבר מעצמתית, וכן שידרוג של מערכות ההגנה מטילים ומיגון העורף וכן השלמה של בניית המכשולים וגדרות הביטחון בגבולות. מה שפורסם מלמד כי אינה עוסקת ואינה מקדישה תשומות לשדרוג יכולתו ההתקפית של הצבא בשדה הקרב היבשתי, אף שרה"מ הדגיש בנאומו בפני צוערי קורס קציני זרוע היבשה את חשיבותם לביטחון ישראל כמפקדים הבאים של צה"ל. עיקר חיזוק כושר התקיפה יתבטא בהשקעה נוספת בחיל האוויר ובמערכות הפעלת אש מנגד. בסרטון שפרסם ראש הממשלה הוא ציין שמיזמים אלו מחייבים תוספת תקציבית משמעותית. לפי הערכות שונות תקצוב זה כולל תוספת של 40 מיליארד שקלים שתיפרס על-פני עשור. מדובר בתוספת משמעותית לתקציב הביטחון, שרה"מ טוען שהיא הכרחית בכדי להתאים את המענה הישראלי לאיומים משמעותיים. 

קשה להתווכח אתו בהתחשב בכך שבבית הלבן יושב נשיא שאמנם תומך בישראל, אבל מחליט מהיום למחר שאיראן יכולה לעשות בסוריה ככל העולה על רוחה (הצהרה שרוככה מאז בידי פקידי הממשל האמריקני הבכירים), היחסים עם רוסיה מתוחים מאז שהופל מטוס ביון רוסי סמוך ללטקיה, בעזה החמאס מותח את החבל רגע מהסלמה כל העת והאיראנים פועלים להתבסס בסוריה. אבל כשמדובר בהוצאה תקציבית כה גדולה אולי מוטב להסביר לציבור במה בדיוק משקיעים, ולמה במערכות ובתחומים כאלה ולא באחרים. במאמר שכתב בשעתו התריע האלוף אהרון חליוה על כך שבצה"ל "מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". התוצאה של המהלכים הללו, כתב, שנועדו להימנע מהקרב היבשתי, הסתכמה במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. למרות המסקנה שלו, נראה שתפיסת הביטחון החדשה עושה בדיוק את זה. 

בעת שהציג את מסקנות הבדיקה שקיימה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בהתייחס לדו"ח של האלוף בריק, הזהיר ח"כ עמר בר-לב, ש"ראש הממשלה מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030 שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". בעבר נכתב כאן כי האתגר העיקרי של כוכבי כרמטכ"ל יהיה להחדיר במפקדים את אותה תחושת מסוגלות ויוזמה שאפיינה אותו כמח"ט הצנחנים (כמו גם כמה מעמיתיו באותה עת). עתה מסתמן שניצב בפניו אתגר נוסף. הצורך לפתור את המשבר שזיהה בריק במוכנות חלק מכוחות היבשה המתמרנים ולמנוע את בריחתם של מפקדים איכותיים מהצבא, כשמנגד ישנה תפיסת הביטחון החדשה שגיבש רה"מ נתניהו שמחזקת את "הרגל הבריאה", על חשבון זו "הצולעת". 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.01.2019)