הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו.

האלוף אשל, אותו הציע חן למנות לרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

יש שיאמרו שההתנגדות למינוי אשל נובעת מתפקודו של הרמטכ"ל ה"כחול" הקודם דני חלוץ במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אבל אחרי יותר מעשר שנים, מבחן הזמן מלמד אחרת: ישראל שיקמה את ההרתעה מול החיזבאללה ונהנית כיום משקט מוחלט בגבול הלבנוני.

נכון, חלוץ אחראי לביצועים הפושרים – אך גם להצלחה האסטרטגית; הוא בטח לא אחראי לכל הבעיות שהתגלו אז בצה"ל. למבקריו הוא השיב בצדק: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו. אלה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שהם קרו אצלי". הלחץ הציבורי שהופעל עליו גרם לו להתפטר, פשוט כי רבים מאמינים שהדחת הקודקוד תפתור את הבעיה. הם לא מבינים שהבעיה היא כמעט תמיד דווקא מערכתית הרבה יותר מאישית. 

אשל לא מתאים להיות רמטכ"ל לא בגלל תדמית, אלא בגלל טיעונים ענייניים לגמרי. בצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, אך על צבא היבשה מפקד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הגדיר את הסיטואציה כ"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". לצה"ל היום הסיטואציה הזו מתאימה בהחלט בגלל גודלו והגזרות בהן הוא פועל. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר זאת במפורש.

ביבשה לומדים "דרך הרגליים"

בהשוואה לכוחות היבשה, חיל האוויר קוסם לדרג המדיני ולמפקדי צה"ל – בעיקר בזכות יכולת התגובה המהירה, החשאיות והגמישות שהוא מפגין. בשביל לדעת להשתמש בו, הרמטכ"ל צריך מומחה אווירי. כשמפעילים כוח יבשתי, לעומת זאת, התוצאות לא ידועות מראש, ודבר אחד ידוע: יהיה מחיר של חיי אדם. החיכוך עם אוכלוסייה זרה והתמרון בשטח אויב דורשים מהרמטכ"ל מומחיות בתחום.

מי שלא צמח בזרוע היבשה לא יכול להכיר את כל החוזקות והחולשות שלה. השלמת פערים, גם אם היא אפשרית, לעולם לא מתקיימת. ההכשרה בזרוע היבשה היא מיליציונית, לעומת ההכשרות המקצועית בזרועות האוויר והים. הכשרה קצרה לתקופה קצרה. מח"טים לומדים את התפקיד "דרך הרגליים".

הדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים רק מחדד למה הרמטכ"ל חייב להיות "ירוק". הנציב, אלוף (מיל') יצחק בריק, תיאר בדו"ח כיצד לחם ב-1973 "בסיני ובמצרים כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד הגדודים שחוו את הלחימה הכי קשה באותה חזית, ונשבע שיעשה הכל "כדי שלא נתפס שוב לא מוכנים". בריק מצא פערים מדאיגים במוכנות למלחמה של יחידות המילואים בצבא היבשה, ואף ביקש במסיבת עיתונאים שלא להשיב לשאלות על המוכנות של צה"ל למלחמה בדרום.

מי שלא בא מזרוע היבשה לא יבין מה יש לו ומה אין לו, מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש – וזה בדיוק מה שקרה לרמטכ"ל חלוץ ב-2006. נוסיף למשוואה את האיום על העורף, שידרוש בעימות הבא – כמאמר אלוף יאיר גולן – "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד", והמסקנה ברורה: הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מימין: האלופים כוכבי וגולן, עשו מסלול הכשרה מקיף שהכין אותם לתפקיד הרמטכ"ל, (מקור: דו"צ).

כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)

מודעות פרסומת

הרינו מכריזים בזאת על המלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת החודש חוקקה הכנסת חוק שמסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להכריז על מלחמה לבדם, בנסיבות קיצוניות. השבוע התעשת הקבינט המדיני ביטחוני והודיע כי סמכות זו תישאר בידיו. עכשיו רק נשאר שחברי הקבינט יבינו שעם הסמכות באה גם האחריות. במלחמה הבאה תירוצים בנוסח "לא ידענו" ו"לא הבנו", לא יתקבלו. 

בתחילת החודש עבר בכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית", בעקבות הצעה של שרת המשפטים, איילת שקד. החוק, שראשיתו בהמלצות ועדה שבראשה עמד האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, נועד להסדיר את עבודת הקבינט ואת סמכויותיו שלא היו ברורות עד כה. בדו"ח שפרסמה הוועדה נכתב, בין היתר, כי "שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד". בעוד שהחוק הקודם הסמיך את הממשלה לבדה להכריז מלחמה, או לחלופין ליזום מהלך שעלול להוביל לעימות בעצימות גבוהה, הרי שהתיקון לחוק הסמיך לכך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני ביטחוני). 

שרי הקבינט מקבלים תדריך ברמת הגולן

שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).

והנה נפל דבר, ובעת אישור הצעת החוק השתרבבה "עז" להצעת החוק לפיה "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". כך, לבדם, הוסמכו שני נושאי משרה להחליט על מלחמה בנסיבות שההגדרה להן נותרה עמומה ונתונה לכל פרשנות מרחיבה או מצמצמת בהתאם לרצונם. ומה קורה אם ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון? מדוע לא נקבע שבמקרה כזה יהיה המחליט השני שר החוץ, למשל, ולו רק כדי שלא יהיה זה אדם יחיד? במקרה מעט פחות דרמטי עשוי שר הביטחון להיות מינוי מקצועי של אדם שאינו ח"כ. אדם כזה שימנה ראש הממשלה יהיה תלוי בו לחלוטין וכמעט תמיד יתמוך במדיניות שלו, וגם אז הופך הכלל המחייב שני אנשים להסכים על פתיחת מערכה, לריק מתוכן. 

חוק שאין מקביל לו במדינות המערב

לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, שכן הוא חסר את האיזונים והבלמים שהינם חלק מיסודות במשטר דמוקרטי. יתרה מכך, הוא מתעלם מכך שמלחמה מחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של בית הנבחרים, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרשת לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב. אין זה אומר שלנשיא האמריקני, המפקד מתוקף תפקידו על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. להיפך. הנשיא הוא מפקד הצבא ומוסמך להפעילו, אולם רק במבצעים מוגבלים. מתוקף כך למשל, הורה הנשיא טראמפ על התקיפות בסוריה

Lyndon B. Johnson, photo portrait, leaning on chair, color cropped.jpg

הנשיא ג'ונסון, פירש אישור מסויג של הקונגרס כהכרזת מלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

מלחמת וייטנאם למשל, היא פועל יוצא של החלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת בית הנבחרים בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית. בספרו, "הזנחת החובה" ("Dereliction of Duty") כתב הגנרל הרברט מקמאסטר, היועץ לביטחון לאומי עד לא מכבר וקצין שריון מעוטר בצבא ארצות הברית, שהנשיא ג'ונסון וקבינט המלחמה שלו כלל לא תכננו להסלים את העימות לכדי מלחמה ופירשו את ההחלטה "לתקוף את צפון וייטנאם כחלופה למלחמה ולא כמלחמה עצמה". בפועל, התקיפות האוויריות כנגד צפון וייטנאם הגבירו את עצימות המערכה לכדי מלחמה של ממש, שהיתה ארוכה, עתירת נפגעים וכושלת. הגנרל מקמאסטר גם האשים בספרו את המטות המשולבים דאז על שהזניחו את חובתם להבהיר את המשמעויות וההשלכות לדרג המדיני, ועל שלא לקחו חלק של ממש בשיח המתחייב בין הדרג המדיני לצבאי.

הקבינט התעשת, עכשיו שייקח אחריות

השבוע התעשת הקבינט והחליט להחזיר סמכות זו לידיו ולתקן את החוק בחזרה לנוסח המקורי, לפיו תידרש הצבעה של מחצית מחברי הקבינט בכדי להכריז על מלחמה או בכדי לאשר פעולה שכתוצאה ממנה עשויה לפרוץ מלחמה (הפצצת כור גרעיני בסוריה, למשל). נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמדו של הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו להתחמק מאחריות בטענה שלא היו בקיאים בסוגיות השונות, דוגמת היקף איום המנהרות במבצע "צוק איתן". תפקידם ואחריותם – לדעת. שרים אינם מחלקים לגופים השונים עצות מיניסטריאליות, כהגדרת שר הביטחון דיין ב-73'. הם מנחים לפעולה.

בהיסטוריה של מלחמות ישראל זכורים שרים שהיתממו, התחמקו והפגינו יכולת אתלטית מרשימה במטרה להימנע מקבלת אחריות פורמלית למהלכים. היו אף כאלה שהצביעו בניגוד לדעתם. הם חשבו שיש לפעול בכיוון אחד ואילו הצבא, וראש הממשלה הציעו חלופה אחרת. ובסוף, בהצבעה? נו, באמת.

מופז כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

כך למשל שר התחבורה שאול מופז, רמטכ"ל מוצלח שגם היה שר ביטחון טוב, הציע בשלהי מלחמת לבנון השנייה לראש הממשלה אהוד אולמרט רעיון למהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, לזה שהציע הצבא, שכלל ארבע אוגדות, שינועו מקו הגבול צפונה. מופז, שלחם בלבנון כמפקד חטיבה מרחבית בשל"ג, כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ומפקד אוגדת הגליל, והכיר את המרחב ככף ידו טען אז שבקבועי הזמן האלה המהלך לא ישיג את יעדיו ושמוטב לפעול באופן שונה. הוא שרטט לרה"מ מהלך שאפתני פחות, שהכיר במגבלות הזמן והמרחב וכלל גם פחות כוחות, והיה בו פוטנציאל להבאת הישג של ממש. הרעיון היה להניע את הכוחות מערבה מבלי לפעול כנגד המרחב הסמוך לגבול, ובמקביל להטיס כוחות צפונה, כך שישלטו על קו נהר הליטני ממזרח למערב, עד פאתי העיר צור. כך, באבחה מהירה אחת, ינתק צה"ל את כוחות החזבאללה ויימנע מהם נסיגה צפונה ותגבורות. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד. וכך גם שרים נוספים.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תכנית של ממש, היה ישים, אבל הרמטכ"ל דאז, חלוץ, ושר הביטחון דאז, פרץ, לא טרחו להתווכח עם הרעיון של מופז ברמה עניינית ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תכניות. הגדיל לעשות הרמטכ"ל וטען שהרעיון של מופז מגולם למעשה בתכנית שצה"ל הניח לפני הקבינט, אף שלא כך היה. ומופז? לאור טענת הרמטכ"ל השיב שאם כך זה בסדר והוא "בעד המלצת צה"ל". כך אושרה תכנית שראש הממשלה אולמרט לא אהב והשר עם הניסיון הצבאי הרב ביותר בקבינט בכלל התנגד לה. 

מימין: יגאל אלון ויצחק רבין במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949, (מקור: ויקיפדיה).

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע עתיר סיכונים שבבסיסו צליחת אוגדה בפיקוד אריק שרון את התעלה בתפר שבין שתי ארמיות מצריות והקמת ראש גשר בגדה המערבית שלה. במידה ויצליח, יהווה המבצע שלב ראשון בתכנית לכיתור הארמייה השלישית. במקרה וייכשל ינותקו הכוחות הצולחים, חטיבת צנחנים וכוח שריון, וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שנאמר לו שכלל הפיקוד הפיקוד הבכיר של צה"ל, בראשות הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד החזית חיים בר-לב וסגן הרמטכ"ל טל, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק בכדאיות המהלך. בתום הדיון הודיע אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח ופיקד במלחמת העצמאות על חזית הדרום, כי אינו בקי דיו בסוגיה בכדי להיות משוכנע בהצלחתה כפי שהיה הרמטכ"ל אלעזר, ועל כן אמר, "לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון". אלון נסע לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו והשתכנע בכך שהמהלך אפשרי. בישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל. 

הסיפור כאן הוא לא על תמרון יבשתי מוצלח אלא על שר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. החוק, לאחר שיבוטל הסעיף המקנה לרה"מ את היכולת להכריז מלחמה כמעט לבדו, יעביר באופן פורמלי את הכדור למי שממילא מחזיק בו כיום – הקבינט המדיני ביטחוני. בתקופה שבה ישנה מתיחות גבוהה בצפון ובדרום (שתמונת מטוס ה-F-35 של חיל האוויר מעל ביירות לא תרמה להפחתתה), וכשסיום שלטון אבו מאזן בגדה המערבית נראה לעין, ואתו האפשרות של פריצת סבב אלים גם באיו"ש, מוטב שיפנימו שעם הסמכות באה גם האחריות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.04.2018)

 

בסוף, החבל המתוח שעליו הולכת ישראל בצפון יקרע. הנפילה תהיה כואבת לכולם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משחקת משחק מסוכן מול איראן בסוריה ומהלכת על חבל כה מתוח שבנס טרם נקרע. האמריקנים עוזבים את האזור ואילו הרוסים, כאן בכדי להישאר.

בלילה שבין ראשון לשני הותקפו מספר בסיסים של צבא סוריה במחוז חמה, בהם בסיס חטיבה 47 של צבא סוריה הסמוך לחמה ובסיסים הסמוכים לבסיס חיל האוויר הסורי בסלחאב. סך הכל, בתקיפות נהרגו כ-40 חיילים ונפצעו כ-60, ככל הנראה רבים מהם משורות מיליציית "גדוד זינביון" המזוהה עם משמרות המהפכה האיראניים ולפחות 18 איראניים. בעוד שהעיתון הסורי "תשרין", הנאמן למשטר אסד, טען שהתקיפה היא מעשה ידי ארצות הברית ובריטניה ששיגרו טילים בליסטיים מבסיסיהן בירדן, מיהרו שאר כלי התקשורת במדינה להצביע על החשוד המיידי – ישראל. מכאן שהמתיחות בצפון, שגם כך רחוקה מספר מהלכים מוטעים ואגרסיביים ממלחמה של ממש, מגיעה לשיא חדש, כשברקע עומדת התקיפה שמיוחסת לישראל בשדה התעופה T-4, בתחילת החודש, בה נהרגו ארבעה-עשר ובהם שבעה איראניים. בכירים איראניים כבר איימו שישראל תשלם מחיר על התקיפה ההיא. עתה, סביר שהמוטבציה לאזן את החשבון רק גברה.

איראן בסיס T4 T-4 ()

האנגר בשדה התעופה T-4 לאחר התקיפה, (מקור: טוויטר).

בישראל, ממש כמו לאחר התקיפה שיוחסה לישראל בגבול סוריה בינואר 2015 (בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה ומומחי צבא איראניים, ובהם בנו של עימאד מורנייה וגנרל בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים) צה"ל הגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה". אז ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר כוח גבעתי בגבול לבנון והרג את רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני. הפעם אמר בכיר חזבאללה, השייח' נעים קאסם, כי ארגונו מעריך שתהיה "תגובה איראנית נגד ישראל אבל אנחנו לא יודעים את אופייה או פרטייה". יתכן שחזבאללה מתכנן לשבת על הספסל בסיבוב הזה והתגובה, אם תבוא, תהיה במישרין מאיראן. אם ישראל אכן עומדת מאחורי התקיפות, ב-T-4. והלילה, יתכן שהדבר נעשה עקב צורך חיוני, אולם גם אז ראוי לשאול האם היא אינה דוחקת את האיראנים לפינה ומחייבת אותם להגיב. איראן כבר הוכיחה בעבר, בפיגועים בארגנטינה בשנות ה-90 למשל, את יכולתה לגבות מחיר כואב מישראל.

כאמור, בכירים איראניים כבר איימו על ישראל בנקמה ובכירים ישראליים החליפו עמם מהלומות רטוריות ואיומים הדדיים. כך למשל, איים שר הביטחון ליברמן בראיון לאתר החדשות הסעודי "אילאף" כי במידה ואיראן "תתקוף את תל אביב, ישראל תתקוף את טהרן ותהרוס כל מוצב צבאי איראני בסוריה שמאיים על ישראל". יתרה מכך, בשונה ממדינות אחרות, ישראל, כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלה, נוטה לגבות מחיר אישי מדמויות בכירות בהנהגה של היריב. בשבוע שעבר שודר ב"כאן 11" חלקו השני של הסרט "לגעת בשמיים", בו ראיין אסף ליברמן, מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת", כמה ממפקדי חיל האוויר לדורותיהם. בחלק בסרט שנגע למלחמת לבנון השנייה הסביר רא"ל (מיל') דני חלוץ, שכיהן אז כרמטכ"ל, שבמלחמות ככלל אין מבצע יחיד המשנה פני מערכה, "אלא אם אתה מוריד את ראש… ראש העקרב", ההנהגה הבכירה של האויב.

חלוץ, במהלך טיסה במטוס F-16, (צילום: ליאור דיין, אתר חיל האוויר).

ישראל, חשף חלוץ, ניסתה במלחמה להרוג את מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, יותר מפעם אחת, בעת תקיפות רובע הדאחייה בביירות אך נכשלה. בתשובה לשאלה מה היתה שיטת הפעולה בניסיונות אלו, השיב חלוץ, בעצמו טייס קרב, ש"עם מטוסים ועם פצצות". אולם אף שנסראללה אכן היה ביעדים שהותקפו, "התברר שהוא נמצא עמוק מדי. הוא היה בעומקים כאלה ש…. צריך את "נובל אנרג'י" בשביל לקדוח לעומקים האלה. אם היו לנו דברים שיש לנו… שיהיו לנו או שיש לנו היום, אז… אז זה היה קורה". דוגמה אחרת, מוצלחת יותר, היא חיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, עם פתיחת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אחד המנופים, אם כן, שמשמש את ישראל בכדי להרתיע את איראן, הוא שבתגובה עשויה ישראל לפגוע לאו דווקא בקולונל בכיר במערך המל"טים האיראני (שנהרג בתקיפה ב-T-4) אלא דווקא באישיות בכירה יותר.

נראה שהפעם מוטב לא לראות באיום של השר ליברמן (שהמשיך ואיים גם מכנס ג'רוזלם פוסט השבוע) עוד הצהרה שאין בה ממש כמו איומים מהעבר על סכר אסוואן ואיסמעיל הנייה. באופן חריג, בכירי מערכת הביטחון הישראלית, כמו גם הדרג הפוליטי הבכיר, תמימי דעים בהצהרות ובמדיניות שתגובה איראנית תביא בהכרח לתגובה קשה מצד ישראל, שמוכנה ללכת "All out" (עד הסוף). נראה שמטרת איומים אלו, מלבד הרתעה וריסון האיראנים מתגובה, כמו גם שחקנים אחרים בסוריה, היא לשכנע את האמריקנים ובעלי בריתם לשמר נוכחות במרחב, משום שבהיעדרה המצב עלול להסלים משמעותית.

בא לומר שלום לפני שהולכים

בשבוע שעבר ערך לראשונה מפקד פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), הגנרל ג'וזף ווטל, בישראל ביקור רשמי. תחת אחריות פיקוד המרכז האמריקני מדינות המזרח התיכון ובהן עיראק וסוריה, מרחבים שהעסיקו לא מעט את ווטל וכוחותיו בשנתיים האחרונות. למרות זאת ישראל, מבחינת הצבא האמריקני, אינה מוגדרת לכאורה תחת אחריותו של ווטל. בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, ישראל מצויה תחת אחריות פיקוד אירופה של ארצות הברית (EUCOM). מנגד, ישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה, ולכן, מטבע הדברים, מתקיימים קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית. בין מפקדי הפיקוד הבולטים ניתן למנות את קציני הנחתים אנתוני זיני וג'יימס מאטיס ואת גנרל צבא היבשה האמריקני דיוויד פטראוס.

משמאל: הנשיא טראמפ בביקור בפיקוד המרכז לצד הגנרל ווטל, (מקור: ויקיפדיה).

ווטל, הוא קצין חי"ר מנוסה. ב-2001, במבצע "קרנף", צנח בראש גדוד מרגימנט הריינג'רס ה-75 שעליו פיקד והשתלט על שדה תעופה הסמוך לקנדהר, אפגניסטן. בהמשך ריכז את מאמצי הצבא האמריקני להתמודד עם מטעני הצד בעיראק, שהזכירו באופן הפעולה שלהם את אלה שנהג חזבאללה להניח לחיילי צה"ל בלבנון. אז גם החל לקשור קשרים הדוקים עם בכירים בצה"ל שסייעו רבות ושיתפו מניסיונם בתחומי המודיעין ושיטות הפעולה. זאת התאפשר מסיבה פשוטה, שכן האיום, בלבנון ובעיראק, הגיע מאותו מקור – איראן.

במאמר שפרסם ווטל, אז מפקד פיקוד המבצעים מיוחדים (SOCOM), יחד עם כמה מפקודיו בכתב העת "Joint Force Quarterly" ב-2016, הוא ציין כי בעתיד הקרוב תידרש ארצות הברית להתמודד עם עלייה במספר העימותים מן הסוג שהתרחש בסוריה ובעיראק. הכוחות המיוחדים, לשיטתו, הם הכוח המועדף לפעולה במקרה זה. ניצחון בעימותים שכאלה, כתב, "אינו ניצחון במובן הלוחמה הקלאסית. הניצחון לפעמים מתואר טוב יותר כשמירה על עמדת היתרון של הממשל האמריקני, בדגש על יכולתו להשפיע על שותפים, קהלים ואיומים לקראת השגת היעדים האזוריים או האסטרטגיים שלנו". ההצלחה במערכות אלו, ציין ווטל ותיאר, הלכה למעשה, את האופן שבו ארצות הברית פועלת בעימותים אלו, תושג בעזרת "חברינו המקומיים וקואליציית שותפים". לאור הפגיעה הקשה שהשיגה הקואליציה האמריקנית בדאעש ניתן להעריך שהאמריקנים עוזבים את סוריה בקרוב. ישראל, למרות תמיכת הנשיא טראמפ והביקור של מזכיר המדינה פומפיאו (כבר בחודש הראשון בתפקידו החדש), תצטרך להתמודד עם איראן, גרורתה חזבאללה ומשטר אסד לבדה. ואם זה לא מסובך מספיק, בזירה יש עוד שחקן משמעותיה שישראל תאלץ לקחת בחשבון – רוסיה.

הרוסים משחקים שחמט בסוריה

(מקור: ויקיפדיה)

בספרו תיאר פורסיית את הרוסים כשחקני שחמט גם כשזה מגיע למדיניות החוץ, (מקור: ויקיפדיה).

בספר "המתווך" מאת פרדריק פורסיית (הוצאת ספרית מעריב, 1990) נדרש קְווִין, מתווך המתמחה במשא ומתן עם מחבלים וחוטפים, לפעול לשחרור בנו של נשיא ארצות הברית שנחטף באירופה. קווין, שהיה בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, מגלה שהוא נקלע לקנוניה סבוכה וקטלנית. בעיצומו של המרדף אחר החוטפים מוצא עצמו קווין אל מול גנרל בכיר ב-KGB, המגלה לו כי לרוסים אין מעורבות בחטיפה. קווין, המיואש, משתף את המרגל הוותיק בכך שהוא נותר למעשה ללא כיוון חקירה של ממש, או כהגדרתו ללא יד טובה במשחק. הגנרל בתגובה העיר שהאמריקנים תמיד משווים הכל לקלפים ושאל את קווין אם הוא משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמודים 376-375). בסוריה, הרוסים משחקים שחמט ולא פוקר.

אף שישראל לא לקחה אחריות על תקיפת T-4 רוסיה "הוציאה אותה מן הארון" והאשימה אותה בתקיפה. ההצהרה הרוסית כי תספק מערכת נ"מ מתקדמת מסוג S-300 לסוריה היא בבחינת עז נוספת למערכת מורכבת ומתוחה דיה. מדובר במערכת נ"מ מתקדמת שהרוסים כבר פרסו בסוריה במטרה להגן על בסיסם האווירי בחמיימים. סוללות נ"מ אלו מופעלות בידי צוות רוסי, בעוד שאת המערכת החדשה יפעילו אנשי חיל האוויר הסורי. לא ברור מתי תימסר המערכת לסורים ומתי תהפוך מבצעית, שכן הטמעת מערכת נשק חדשה לא מתרחשת מהיום למחר. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שהרוסים כבר הכשירו צוות סורי בהפעלת המערכת מבעוד מועד וחיכו רק לתזמון הנכון בו ניתן יהיה לאפשר להם לפרוס את המערכת. חיל האוויר הישראלי קיים שורה של אימונים משותפים עם מקבילו היווני, בהם תרגל משימות בטווחים רחוקים ופיתח מענה מבצעי אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 הרוסית, שברשות הצבא היווני.

מערכת טילי S-300 שרוסיה עשויה לספק לסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

שגריר רוסיה בישראל, אלכסנדר שיין, סירב לאשר בראיון ל-"Ynet" כי הוחלט לספק את מערכת ה-S-300 לסוריה וביקש להבהיר כי בכל מקרה מדובר במענה ל"תוקפנות המערב נגד סוריה ואין כל קשר לישראל". רוסיה השקיעה רבות בשימור משטר אסד במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, והנשיא פוטין לא מתכוון לתת לאף אחד למנוע ממנו את ה-ROI (החזר השקעה) שלו. לישראל יש, כמובן, אינטרסים משלה בגזרה הצפונית שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. בהקשר הזה ציין שיין כי המדיניות הישראלית לא תואמת "את המאמצים שלנו כאשר בראש מעיינינו השגת איזון פוליטי של הסכסוך בסוריה. אנחנו כמובן מבינים את הסיבות שישראל מחליטה לבצע פעולות מהסוג הזה וכמובן שעדיף שגם סיבות אלו לא יהיו". המדיניות האגרסיבית שרוסיה מפעילה מול המערב בשנים האחרונות, במסגרת רצונה שלה להרחיב את תחומי השפעתה ברחבי העולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מלמדים שהרוסים כאן בכדי להישאר ושהם נכונים להיאבק על מקומם. מנגד, בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה" שמשמעותו היא פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות. אבל לצד הנחישות בשמירה עליהם, זה מחייב זהירות מופלגת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.04.2018)

מלחמת הגרסאות השנייה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

תכנית התחקירים "המקור" שידרה ראיון משולש עם קברניטי מלחמת לבנון השנייה: אולמרט, פרץ וחלוץ. אולם השלושה, במקום לקחת אחריות על מחדלי המלחמה עסקו בעיקר בהטחת אשמה באחרים וב"סידור העבר ברוורס".

אתמול שודר בערוץ 10 חלקו הראשון של תחקיר "המקור" על מלחמת לבנון השנייה במהלכו הציגו שלושת קברניטי המלחמה, אולמרט, פרץ וחלוץ, את גרסתם לאירועים. במבט מן הצד ניכר כי מדינת ישראל נכנסה למלחמה כשהיא מתעלמת מכל הכללים של "דוקטרינת פאואל" (שניסח בשעתו הרמטכ"ל האמריקני קולין פאואל). למלחמה, טען קולין פאואל, יש לצאת רק כאשר היעדים מוגרים היטב וכשאינטרס חיוני למדינה בסכנה. זאת לאחר מיצוי אפשרויות אחרות ותוך גיוס לגיטימציה פנימית ומן הקהילה הבינלאומית. אולם חשוב לא פחות מכך יש לתכנן "אסטרטגיית יציאה". לאחר שסוגיות אלו טופלו יש לצאת למערכה קצרה ככל האפשר. טוב, אז זה לא קרה.

כוח צה

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

יותר מזה, פרץ בתכנית אף אומר בגלוי שצה"ל אפילו לא הבין כי הוא מצוי במלחמה. יש בכך לא מעט אמת. למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. השלושה קיבלו החלטה חפוזה לצאת למלחמה (אף שמסיבות מוצדקות), נמנעו מלהבין את משמעויותיה והובילו למערכה מהוססת, ממושכת שהתנהלה כמו בשיר: "צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו". במקום להודות בכך ולקחת אחריות על המשגים (אחריות להישגים הם לוקחים גם לוקחים) נשמעים דברי השלישייה כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

צבא היבשה לא יכול או לא רוצה?

חלק מטענותיו של רא"ל במיל' דני חלוץ בתכנית אינן חדשות והן מופיעות בספר "בגובה העיניים". להגנתו הוא מביא ציטוט מפי ראש אגף המבצעים דאז, גדי איזנקוט בדבר אי-מילוי פקודות בצבא היבשה (בניגוד לאופן שבו הדברים נעשים בחיל האוויר). המשמעות ברורה – חלוץ נתן את הפקודות הנכונות אבל הצבא הירוק מיסמס אותן. אילו רק היו הדברים כה פשוטים. חלוץ ממשיך וטוען בתכנית כי כשירותו הנמוכה של צבא היבשה היא הגורם לעיכוב הממושך בפתיחת המערכה הקרקעית, וכי עוד מימי ממשל רבין בשנות ה-90 נמנעו בשל כך בכירי הדרג המדיני והצבאי מהפעלה משמעותית של התמרון היבשתי. כך מנמק חלוץ את בחירתו לנהל את המלחמה כמערכה אווירית בעיקרה ואת התעלמותו מן ההמלצות של ותיקי לבנון ובהם קפלינסקי ואיזנקוט (יוצאי חטיבת גולני) וגנץ (יוצא הצנחנים), לגייס מילואים בפרוץ המלחמה ולהכינם למהלך קרקעי. אלו גיוסו לבסוף מאוחר והכנסתם ללחימה היתה מלווה בטעויות רבות.

הדברים אינם מתיישבים עם העובדה כי ב-2002 ביצע צה"ל תמרון קרקעי רחב ומוצלח בערי הגדה ולאחריו שורת פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים ואוגדתיים בגדה המערבית וברצועת עזה. כל אלו בהצלחה רבה. הרי מדובר, כפי שציין לאחר המלחמה רא"ל במיל' יעלון, באותו הצבא. מה גם שלאחר חטיפת גלעד שליט ביצע צה"ל בהובלת אלוף הפיקוד יואב גלנט ומפקד האוגדה אביב כוכבי את מבצע "גשמי קיץ" – שני צוותי קרב חטיבתיים (גבעתי וגולני) ברצועת עזה הרגו כ-300 פעילי חמאס ועוד כמאה אזרחים. אמת, צה"ל, כהגדרת הפרשן המנוח זאב שיף, התקלקל בשטחים. לחץ הפעילות השוטפת במלחמת ההתשה הממושכת (המכונה משום מה "האינתיפאדה השנייה") הביא לירידה ניכרת במוכנותו של הצבא הסדיר למלחמה, שלא לדבר על צבא המילואים שהפך חלול. אמנם, חזבאללה הוכיח במלחמה כי רמת הלחימה של פעיליו גבוהה בהרבה מזו של פעילי ארגוני הטרור וההתנגדות הפלסטינים, אולם הכשירות הנמוכה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל.

מדגם מייצג לכך היא הפשיטה שביצע גדוד 931 של הנח"ל על הכפר חול'א שתועדה בכתבתו של איתי אנגל. הגדוד ספג מעט נפגעים וביצע "אחורה פנה". הח"כ עפר שלח העיד כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו." ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצה"ל, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

נבחרת ב'

במינויים שביצע בטרם המלחמה הקפיד חלוץ למנות את אלו שלתפיסתו מגיע להם מבלי לבחון האם הוכשרו כראוי לתפקידם, כך במקרה של האוגדונר יוצא השייטת ארז צוקרמן ובמקרים נוספים. חלוץ עצמו הודה בספרו שטעה ולא הקצה לפיקוד הצפון אלוף מנוסה בלחימה בחזבאללה כישראל זיו, יוצא הצנחנים שעיקר ניסיונו הקרבי עבר עליו בלבנון. היה כבר מי שאמר שבמלחמת לבנון השנייה נתקע צה"ל עם "נבחרת ב'": רמטכ"ל כחול שאינו בקיא בנבכי האיום הצפוני "דרך הרגליים" וכמוהו אלוף פיקוד מן השריון (שפיקד דווקא על חזית שבה עיקר הכוח המתמרן היעיל הוא חי"ר) ומפקד אוגדה שבתפקידיו הקודמים שירת בעיקר בגדה המערבית.

יתרה מזאת מרבה חלוץ לדבר על סכינאות בקרב הקצונה הבכירה ועל הצורך לגבות את פקודיו. למרות זאת שקל חלוץ לא פעם את החלפת הנבחרת בפיקוד הצפון ולא נתן גיבוי נאות לתא"ל גל הירש, אשר אוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה. כתוצאה מכך עסק הירש לאורך המלחמה כולה במאבק בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו לסלקו מתפקידו. למרות שחלוץ אינו רואה דופי במעשיו לדבר בוודאי היתה השפעה על תפקוד מפקדי החזית.

המלחמה שתהיה

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה.

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, נסראללה, (מקור: ויקיפדיה).

הישגי המלחמה ובהם פגיעה קשה בחזבאללה אמנם הביאו את נסראללה להודות כי חטיפת החיילים היתה שגיאה ולרגיעה ממושכת בחזית הצפונית. לא הזיקו גם מהלכים להחלשת הארגון דוגמת ההתנקשות בעימאד מוע'ניה. אולם ניכר כי השקט בצפון מקורו בהרתעה הדדית. למול עוצמת צה"ל כונן חזבאללה ארסנל רקטות (חלקן בעלות דיוק רב) עצום שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל. הצמרת הביטחונית של ישראל אינה כפי שהיתה ב-2006. ליד ההגה יושב צוות מנוסה בהרבה בלחימה בחזבאללה, החל בשר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט, סגנו יאיר גולן ואלוף הפיקוד כוכבי. כולם בוגרי שנות השהייה בלבנון. אולם המלחמה שהיתה אינה כמלחמה שתהיה, זו עשויה להיות מלחמת לבנון השנייה על סטרואידים.

מפקד מצבא כחול כרמטכ"ל של צבא ירוק | מאת גל פרל

רשומה רגילה

אחרי שסיימתי לקרוא את "בגובה העיניים" (הוצאת ידעות ספרים, 2010), האוטוביוגרפיה שכתב רא"ל במיל' דני חלוץ נוכחתי שוב בנכונות הכלל שניסח תא"ל במיל' דב תמרי"לכל האוטוביוגרפיות שקראתי, של אנשי צבא לשעבר ומדינאים – כאלה שהצליחו במעשיהם וכאלה שפחות – היו ארבעה מאפיינים בולטים: המאפיין הראשון – הכותב סידר את העבר ברוורס; השני – הכותב תמיד צדק; השלישי – בספר שבו הוא פורש את יריעת חייו ושירותו הוא פוגע במתכוון, או שלא במתכוון, באנשים אחרים שהצטלבו בדרכו; והרביעי – כדי להציג יושרה הוא מודה בכמה טעויות, מינוריות בדרך כלל, לעומת מעשיו האחרים. אמרתי לבני שיחי כי אם אכתוב את זיכרונותי מן הסתם לא אצליח להימלט מהמאפיינים האלה".

40 שנים ושלושה חודשים שירת דני חלוץ בצה"ל והקדיש את חייו (וסיכנם) למען ביטחון ישראל. שורות אלה נכתבות לא מן הפה ולחוץ, אלא מתוך הערכה כנה לתרומתו לביטחון ישראל. חלוץ התגייס לצה"ל ב-1966, הוכשר כטייס קרב, ולחם כטייס "פאנטום" במלחמת ההתשה כנגד מערכות הנ"מ המתוחכמות שהציבה מצרים בתעלה.

מטוס F-4 פנטום בגיחת הפצצה.

מטוס F-4 פאנטום בגיחת הפצצה.

במלחמת יום הכיפורים לחם בשורות טייסת "האחת" (טייסת 201), שספגה יותר נפגעים מכל טייסת אחרת בחיל האוויר, בין היתר השתתף בתקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק. "ראיתי שהעננים סוגרים על ההר ומשכתי אל מעל העננים. היה נדמה לי שרוני הולך להתנגש בהר… מעל פסגות הענן מופיע פנטום אחד ועוד אחד; כולנו יצאנו מהעננים, ורוני מגיח אחרון. התארגנו שוב למבנה. אגן דמשק נקי, ללא בדל ענן. יכולנו לראות למרחוק. המלחמה התנהלה מאחורינו ברמת הגולן. המטרה גדולה וברורה, נקודת המכוון שלי בולטת, אי-אפשר להתבלבל. נכנסנו לתקיפה, שקט מוחלט ואף אחד לא יורה… מוזר! ארבעת המטוסים מטילים 24 פצצות על המתחם. הפיצוצים על הקרקע צבעו אותה בכתום שחור. פגענו פגיעות מצוינות. מראה תחנת הכוח קורסת תחת מטר הפצצות היה מרשים בעוצמתו" (עמוד 100).

סוקר מסדר בסיום קורס קצינים

רא"ל חלוץ, סוקר מסדר בסיום קורס קצינים.

בהמשך פיקד על טייסות ובבסיסים והיה לאחד הדומיננטיים במפקדי חיל האוויר, עליו פיקד באינתיפאדה השנייה. ביוני 2005 מונה לרמטכ"ל "ה"כחול" הראשון בתולדות צה"ל ופיקד על ביצוע ההתנתקות מעזה ועל צה"ל במלחמת לבנון השנייה. כבר בעמוד 19 בספר מודה חלוץ בטעויות שביצע במלחמה, ובכלל זה כי החליט על גיוס המילואים מאוחר מדי, העובדה כי לא הצליח לשכנע בדבר הצורך לתקוף תשתיות לאומיות בלבנון, העובדה שלא ביקר כראוי את מימוש התכניות בפיקוד הצפון, הטיפול הלקוי בתקשורת ובהסברה וכי אפשר את ההתנהגות הבלתי-לויאלית של המפקדים ועוד. בהמשך אף מודה חלוץ כי שגה במינויים שונים בכלל זה בכך שלא מיינה את האלוף ישראל זיו לאלוף פיקוד. אולם העובדה כי הודה בהן בפתח ספרו ובהמשך אינה באה מתוך אמונה כנה כי טעה. לשיטתו המערכת כשלה לא האיש.

ארז צוקרמן, לקח אחריות

ארז צוקרמן, לקח אחריות.

האבחנה הזו מעניינת לאור התייחסותו להתפטרות תא"ל ארז צוקרמן, מפקד אוגדה 366 מצה"ל. חלוץ משבח את צוקרמן אשר, "החל את שירותו בשייטת 13, עבר מסלול פיקודי-מבצעי בחיל הים, פיקד על סטי"ל, הגיע לפיקוד על שייטת 13, ולאחר מכן עבר לשרת בצבא היבשה כמפקד מצליח, ששיאו בפיקוד על חטיבת גולני. ארז נבחר לתפקיד מפקד אוגדה על רקע הצלחותיו כמפקד חטיבה מרחבית וחטיבה סדירה. היה ברור כי הוא מצוי בנתיב המרכזי של תפקידי הפיקוד, ועתידו לפניו. התוצאות המאכזבות של ללחימת האוגדה שבפיקודו הביאו אותו להחלטה לפרוש מצה"ל, כביטוי למושג האחריות כפי שהוא ראה אותו בהקשר הלחימה בלבנון. בניגוד לרבים אחרים, ארז לא ניסה לגלגל את הדברים לפתחם של אחרים, הגם שהיו לו סיבות לעשות כן. הערכתי האישית לארז כאדם וכמפקד נועז וערכי היתה גבוהה לפני מלחמת לבנון השנייה, ונותרה כזו גם אחריה" (עמוד 462).

מילא שהמחבר אינו מדייק וכותב כי הלה שירת כמח"ט מרחבית (מה שמעולם לא היה) ומשמיט כי פיקד בהצטיינות על יחידת אגוז (אותה הקים) בלבנון, אולם רא"ל חלוץ בספרו אינו מציין כי בדרכו לפיקוד על האוגדה לא הוכשר צוקרמן לתפקיד זה, ואף לא עבר הסבה לשריון (שהיווה את עיקר כוחה של האוגדה). היעדר הכשרה שלא מנע מחלוץ למנותו לתפקיד זה. כוחות האוגדה בפיקודו, אף שהרגו כמה עשרות אנשי חיזבאללה והפחיתו את הירי לקריית שמונה, לא השיגו את שהוטל עליהם. פרישתו של תא"ל צוקרמן לפיכך, ללא קולות בכי ונהי ותוך לקיחת אחריות מלאה על פעולותיו במלחמה, היתה שונה בתכלית מזו של חלוץ.

רא

רא"ל חלוץ ותא"ל הירש זמן קצר לאחר המלחמה, "ביטחונו העצמי חזר אליו."

חלוץ מפרגן בספר גם למפקד אוגדת הגליל תא"ל גל הירש, יוצא הצנחנים, שלמרות המישגים להם היה אחראי היה הבולט, היוזם וההתקפי שבמפקדי האוגדות במלחמה. חלוץ מתאר בספר כיצד התעשת הירש כשבוע לאחר פרוץ הקרבות ו"חזר להיות חיוני כפי שהיה מוכר לי מן העבר. ביטחונו העצמי חזר אליו, וראיתי בו את הנחישות לשעוט קדימה" (עמוד 443). את התנהגותו כלפי הירש, ובכלל זה העובדה כי  שקל להחליפו בלחימה ולא העניק לו גיבוי והערכה במהלך המלחמה ולאחריה הוא מקטין ורואה בה אי-הבנה. הדבר הוביל לפרישת האוגדונר בתחושה כי הופקר על ידי מפקדיו.

 גם את הטענה כי לא כינס את פורום מטכ"ל ולו פעם אחת במהלך המלחמה, ומוצב הפיקוד העליון מנפנף חלוץ בביטול הצידה. במקום זאת ניהל את הלחימה באמצעות פורום מצומצם שכלל אלופים ספורים. בין אלה בולט בשונותו אלוף אחד עליו כותב חלוץ בכנות מפתיעה. "במלחמה זו שימש האלוף גדי איזנקוט כראש אגף המבצעים. בתוקף תפקידו זה התהדקו היחסים בינינו, ונדמה לי שנכון יהיה לומר כי הוא היה האיש הכי קרוב אלי במהלך המלחמה. את רוב שירותו הצבאי עשה גדי בחטיבת גולני, שבה התחיל כטירון וסיים כמח"ט, אך הוא מילא שורה של תפקידים גם ביחידות אחרות, ביניהם מפקד אוגדת "עמוד האש" ואוגדת איו"ש. אפשר להגיד עליו שמעטים הם האנשים המכירים את כוחות היבשה של צה"ל באופן כה יסודי ומעמיק כגדי איזנקוט(עמוד 320). ועוד הוא כותב עליו כי,"גדי נתפס בעיני כאדם בעל קו מחשבה מקורי שאומר את אשר הוא חושב ואינו נרתע מלהיות בודד בעמדתו" (עמוד 405).

לאן נעלמו האלופים האחרים? באלוף בני גנץ, הרמטכ"ל דהיום, הוא נועץ במהלך המלחמה, אולם התעלם מעצתו בפרוץ המלחמה לבצע גיוס מילואים נרחב וללכת על מהלך מתמרן (עליה חזר בדיון עם ראש הממשלה אולמרט בפיקוד צפון). מנגד, בחר חלוץ לציין את הנחת העבודה של גנץ שאמר, "אני לא חושב שאנחנו נפרק פה את החיזבאללה במערכה הזאת, ואני לא חושב שאי-פעם חשבנו שזה מה שנעשה" (עמוד 503). לצד כל משגה  מופיע הסבר המבהיר מדוע חלוץ למעשה אינו האחראי הישיר או הבלעדי לכך. הדבר מעלה את השאלה למה הוא כן אחראי? אין כוונה בכך לזלזל באיש ובפועלו, שכן היה לוחם ומפקד שנטל האחריות לפקודים ולמשימה היה מונח על כתפיו, אולם לא ניתן להימנע מן הרושם כי הספר הינו למעשה כתב הגנה ארוך ומנומק.

למרות העובדה כי המלחמה נוהלה באופן כושל ומתגלגל ושערכים דוגמת דבקות במשימה ובערכים דוגמת יוזמה, רציפות והמשכיות, לוחמנות, נחישות וחתירה למגע עם האויב לא באו לכדי יישום מספק, הרי שבחלוף שמונה שנים לא ניתן להתעלם מכך שיעדיה העיקריים של המלחמה הושגו. מאז הפסקת האש נהנית ישראל משקט מוחלט בגבולה הצפוני, והוחזרה ההרתעה מול החזבאללה. חלוץ, האחראי לביצועיו הלא מספקים של הצבא שבפיקודו, אחראי גם להצלחה זו. נוסף על כך ראוי לציין את נכונות אמירתו של חלוץ כי, "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו, זה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שזה קרה אצלי".

לא ניתן גם להימלט מן הרושם, הסובייקטיבי אולי בעבור מי ששירת בצבא היבשה, שלו היה לצה"ל במלחמה רמטכ"ל אחר, יוצא חילות היבשה ובדגש על חיל-הרגלים, היתה התוצאה מושגת תוך הפעלה נכונה, מושכלת ויעילה יותר של הצבא. הספר עצמו קריא מאוד ומעניין. זיכרונותיו של צה"ל משירותו רב השנים בצה"ל מרתקים. יתרונו הנוסף של הספר הינו בכך שהוא אחד היחידים שנכתבו בידי מי מהפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמה אודותיה (רק ספרו של הירש מקיף וחשוב יותר). העובדה כי מדובר בנקודת המבט של המפקד הבכיר בצבא, שאף פיקד עליו בשעת מבחן הופכת אותו למסמך מרתק ומלמד לא רק בשל חשיבותו לחקר המלחמה אלא גם בהקשר למלחמות ואתגרי העתיד.