התביעה ניצחה במשפט אזריה אבל הממלכתיות הפסידה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרשעתו של החייל אלאור אזריה היתה צפויה מראש. אבל מול ההתנהגות האלימה והמתלהמת של תומכיו ושתיקת הממשלה, לא יספיק מכתב המג"דים. הכרעת-הדין אישררה את ערכי צה"ל, אך כנגדה קם לו ציבור שהתפרק מערכיו.

ShowImage (2)

כרוז שהציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע, (צילום: פייסבוק).

השבוע הורשע החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. מרגע שהתקבלה הכרעת הדין פרץ מחול שדים מצד הציבור התומך בחייל ובמעשיו. נקודת השיא של הסערה הציבורית, נכון לעכשיו, היתה האיום, הכמעט מפורש, על חיי הרמטכ"ל איזנקוט והחשש לביטחון השופטים. כזאת לא נראה כאן לאחר אירועים חשובים ומשמעותיים בהרבה. השיח האלים והמתלהם ("גדי, גדי תיזהר…") הניע את המילואימניקים, שומרי החותם האמיתיים של צה"ל, לפעולה. יותר מ-50 מפקדי גדודים במילואים חתמו ביום חמישי על מכתב המבקש "לחזק את צבא ההגנה לישראל, את מפקדיו ואת הרמטכ"ל העומד בראשו, המהווים את חומת המגן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית"במכתבם הוקיעו המג"דים את האמירות המתלהמות של הציבור שמטרתן להעמיק את הקרע בחברה הישראלית, והביעו אמון בצבא ובמפקדיו. התגייסותם של המג"דים (בהמשך הצטרפו גם יוצאי יחידות מובחרות) מרשימה, אך ספק אם תהווה משקל נגד לטענות ציבור תומכיו של אזריה, שאינם מוכנים שיבלבלו להם את האמת עם העובדות.

כדאי לדעת את העובדות

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

ובכל זאת, צריך לזכור כמה מן העובדות בפרשה, שראשיתה ב-24 במרץ, 2016. שני מחבלים חמושים בסכינים תקפו כוח צה"ל בעיר חברון והצליחו לפצוע את אחד החיילים. מחבל אחד נורה למוות ואילו השני, נפצע קשה. על-פי התחקיר, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נושא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. אלאור אזריה, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה בו. מרגע שהסתיים הפיגוע ועד זמן מה לאחר הירי שביצע אזריה, תועד האירוע כולו בוידיאו על-ידי ארגון "בצלם" והפך לוויראלי במהירות. כשעה לאחר מכן, ערך המג"ד, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב (והשבוע פורסם שיפקד על קורס קציני חי"ר), קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו: "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". מפקדיו של החייל, שהבינו במהירות מה יש להם בידיים, העבירו את הפרשה לציר המשפטי. במשפט טענה ההגנה לשורה של הסברים שבגינם ירה הנאשם במחבל. העיקרי שבהם חששו כי המחבל נושא עליו מטען. צפייה בסרט מבהירה כמעט מיד שטענה זו "לא מחזיקה מים".

הפרשה הפכה ל"תפוח אדמה לוהט" של ממש. על גלי הסערה הציבורית רכבו לא מעט מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל תמכו בקו השקול והאחראי שהוביל הרמטכ"ל, אך חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. האלופים במיל' דיין וביטון וכן תא"ל זכאי אף העידו למען אזריה במשפט, והתובע, סא"ל נדב ויסמן, ביטל את טענותיהם אחת לאחת. מפקדים שטענו כי הירי בוצע בניגוד לפקודות, שיקול הדעת וטוהר הנשק, מצאו עצמם תחת מתקפה מצד ציבור מתלהם, לא מעורה בפרטים וקיצוני בדעותיו. כך אירע, כאמור, לרמטכ"ל איזנקוט, שנשא את "נאום המספרים" וסירב לאפשר מצב שבו ישרור בצה"ל "אתוס של כנופיה", לסגנו יאיר גולן ולשר הביטחון לשעבר יעלון, שאף נאלץ להתפטר בשל התעקשותו "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת". למרות זאת עמדו מפקדי הצבא על שלהם ולא שינו את עמדתם.

חייל הוא לא ילד, והוא אחראי למעשיו

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a7

השופטת מאיה הלר, (צילום: פייסבוק).

הרכב השופטים כלל את האל"מים מאיה הלר וכרמל ווהבי, שניהם קצינים מנוסים בפרקליטות הצבאית, ואת סא"ל ירון סיטבון, קצין צנחנים שפיקד על יחידת עוקץ וכיום מפקד על בית הספר ללוחמה בטרור, שצורף להרכב בכדי לחזק את הבנתם בתחום המבצעי. במהלך המשפט קודמו השלושה. עצם קידומם, ללא קשר למשפט ובטרם ההכרעה, נועד להבטיח הליך שיפוט נטול פניות שבו מופרד ההליך המשפטי מהציר הפיקודי. כפי שניתן היה לצפות, השלושה הרשיעו "את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה" ובהמשך גם בהתנהגות שאינה הולמת. כשבוחנים באופן קר את הראיות קשה להניח שהיו יכולים לפסוק אחרת. הכרעת-הדין הסדורה והמנומקת שהוציאו מתחת ידם נועדה להבהיר מעל לכל ספק או חשד כי הגיעו למסקנה זו על סמך הראיות והן לבדן. אלו שיכנעו אותם שהירי שביצע אזריה לא עלה "בקנה אחד עם תחושת סכנה שחייבה מענה מיידי ובהול שנועד "להציל חיים" של חיילים ואזרחים שהתקבצו "בצורה שאננה" בקרבת המחבל".

בנאומו השבוע, בכנס לזכר רא"ל במיל' אמנון ליפקין-שחק, אמר הרמטכ"ל כי החיילים מחויבים לפעול על-פי ערכי צה"ל, תמיד. "גבר בן 18 שהתגייס לצבא הוא לא 'הילד של כולנו' והוא לא 'תינוק שנשבה', והוא לא עבר ליד קו הגבול ומישהו חטף אותו. הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנחנו מטילים עליו", אמר, והוסיף שמיתוג החיילים כילדים והשיח האלים פוגעים באופי הצבא. ההחלטה להרשיע את אזריה היא בהתאם לסטנדרט הזה. למעשה, עמד הרמטכ"ל בדבריו על מה שצריך היה להיות מובן מאליו – חייל הוא אדם בוגר שאחראי למעשיו. אין להסיק מכך שההרשעה היא אירוע משמח. להיפך. אזריה בחר לשרת איפה שקשה ומסוכן. הוא לא שירת בבסיסים נוחים הסמוכים למרכזי קניות, אלא בחטיבת כפיר, שמיום הקמתה מצויה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ומתמודדת עם מורכבות הולכת וגוברת. הרבה אחרי שהאש סביב הרשעתו תדעך החטיבה עוד תישאר שם.

מי יציל את צה"ל

%d7%92%d7%93%d7%99-4

הרמטכ"ל איזנקוט, הזכיר לציבור שחייל הוא לא ילד, (צילום: דו"צ).

לא ברור אם תומכיו של אזריה הופתעו מן ההרשעה או ציפו לה. כך או כך, במשפט הזה התביעה ניצחה במשפט אבל הממלכתיות הפסידה. קולם של מעט מדי חברי כנסת, שרים ומעצבי דעת הקהל נשמע למען התנהלות מתונה, גיבוי לרמטכ"ל ולקצינים בשטח ולמען הערכים שבשמם ולמענם צה"ל פועל. באינתיפאדה השנייה נהגו מפקדי צה"ל לומר שהמשימה של צה"ל היא "לנצח ולהישאר בני-אדם". בצבא, במיוחד לאור הרשעת אזריה, זה נותר האתוס שעל-פיו פועלים ולאורו מחנכים. בחלקים מסוימים של הציבור, מצער לומר, הרבה פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.01.2017)

מודעות פרסומת

אז למה הוא ירה? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

טענת ההגנה במשפט החייל היורה מחברון כי חשש מחגורת נפץ, אינה מתיישבת עם הסרט שמתעד את התקרית. גם עדויות האלופים במיל' אינן מספקות הסבר מניח את הדעת לירי.

כרזת הסרט.

כרזת הסרט.

בדרמה המשפטית "פקודה לא חוקית" נשלח כוח מיחידה מובחרת של נחתים לחלץ מן השגרירות האמריקנית בתימן את השגריר ומשפחתו, שכן המון זועם צר על המקום ומאיים לפרוץ פנימה בכוח. כוח החילוץ שנחת ממסוקים בסמוך לשגרירות, פינה את השגריר בבטחה תחת אש. לאחר שנהרגים שלושה מן הנחתים מזהה מפקד הכוח, אותו מגלם סמואל ל. ג'קסון, כי האש מגיעה מתוך ההפגנה עצמה, מצב שלוחמי צה"ל למדו להכיר היטב בראשית האינתיפאדה השנייה (שמכונה "הפרות סדר בנוכחות אמצעי לחימה"). הוא פוקד על אנשיו להשיב באש, למרות הסיכון לאזרחים שאינם חמושים. התוצאות קשות: 83 הרוגים ומאות פצועים. כיאה לדרמה משפטית, עומד המפקד, קולונל מעוטר ולמוד קרבות, למשפט צבאי באשמת רצח שכן לטענת מפקדיו חרג מפקודות הפתיחה באש. בהוליווד, כמו בהוליווד (זהירות ספוילר), זה נגמר בטוב. הרעים באים על עונשם ולטובים שלום. כרגיל, אצלנו, המפיצים עיוותו את שם הסרט בתרגום. לו היו מתרגמים אותו מילולית היה שמו "הוראות פתיחה באש".

הסיפור הזה, בהתאמות למציאות הישראלית העכשווית, הוא בדיוק מה שמנסים לטעון סנגוריו של החייל היורה, אלאור אזריה, העומד למשפט (באשמת הריגה, לא רצח) על שירה במחבל שנורה כשניסה לדקור חייל צה"ל בחברון והיה שרוע על הקרקע. על-פי גרסת החייל, שהגיע למקום עם כוחות התגבורת, הוא חשש שהמחבל נושא עליו מטען ועל כן ירה בו מתוך כוונה למנוע ממנו להפעילו. הבעיה היחידה היא שזה לא מסתדר עם העובדות. כשעה לאחר הירי, ערך מפקד גדוד שמשון, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב, קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו. "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". זהו. לא חגורת נפץ, לא פעולה של חייל לחוץ בסיטואציה קרבית (יותר או פחות). למרות התחקיר קו ההגנה של הסנגוריה טוען להגנה עצמית, שלא לומר אלטרואיזם, מהסוג ששפירא הפגין כשפרץ לזירת הפיגוע ב-2008.

סכנה ברורה ומיידית?

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

בהקרנה של הסרט "ארץ פצועה" שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי, סיפר ח"כ (ניצב בדימוס) מיקי לוי כיצד, כמפקד מחוז ירושלים, הגיע לזירת אירוע בו לכדו אנשיו מחבל שנשא על גופו חגורת נפץ בלב שכונת מגורים. לאחר שלא נמצאה דרך אחרת להבטיח כי המחבל לא יפעיל את המטען, פקד לוי על שוטר להרוג את המחבל. אולם לוי הדגיש כי פירוש המושג "נטרול" אינו בהכרח וידוא הריגה. "יש לנטרל את הסכנה, ולא את המחבל. כאשר יש כוונה לפגוע וסכנה מוחשית, ברור שיש לירות בשביל להרוג. אבל משחלפה הסכנה, המצב השתנה". העובדה שהאירוע צולם הפכה אותו, כך נראה, למרכזי בהרבה מאירועים אחרים שבהם בוצע ירי חריג, שנוי במחלוקת שאינו בהכרח תואם את ערכי צה"ל. בכדי להשיג זיכוי יידרשו הסנגורים להוכיח שהיה לאזריה יסוד סביר להניח כי המחבל נושא על גופו מטען, דבר שמהווה הצדקה לירי.

מצפייה בסרט נראה כי שאיש מהמעורבים, ובהם כוחות ההצלה, המשטרה והצבא, לא חשש שהמחבל נושא על גופו חגורת נפץ. כשיש חשש כזה, כפי שכתב בהקשר לכך יועז הנדל, אף אחד "לא מסתובב בזירה בנוחות כזאת". מתרחקים ככל שניתן ומחכים לחבלן. האם היה הדבר נבון ובהתאם להוראות הבטיחות? כנראה שלא. אבל כשמנסים להבין מה היה הקו המנחה לפעולות שנקטו הנוכחים בזירה, קשה להאמין שהחשש הזה ישב למישהו מהם בראש. למעשה, עד עכשיו לא ברור מדוע החליט אזריה לירות במחבל הפצוע.

מה שלא לומדים דרך הרגליים…

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (ציום:: דו"צ9.

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

השבוע העידו בבית המשפט שורת קצינים בכירים ובהם סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין וראש אט"ל דן ביטון. השניים התבטאו בתקשורת ובבית המשפט כנגד עצם קיום המשפט. בעדותו האשים ביטון את מפקדי החייל כי לא הקפידו על נהלים (אולי, אבל למה זה רלוונטי לשאלה האם הירי היה מוצדק) וציין כי לדעתו "במשפט הזה אין אחד שלא משקר". דיין מצידו טען כי למצ"ח אין את היכולת לחקור אירועים מבצעיים. בראיון שנתן באחרונה לרדיו דרום תיאר דיין מקרה שאירע בעת ששימש כמפקד פיקוד המרכז, במהלכו הרגו צנחנים מגדוד 101 שלושה פועלים פלסטינים במחסום תרקומיא. לדבריו, הוא הורה מיד על ועדת חקירה "…לא פצ"ר ולא מצ"ח ולא אף אחד", והחיילים לא נשפטו. דיין אכן גיבה אז את הצנחנים, אבל הוא שכח לציין שעל-פי מסקנות החקירה הרכב, ובו הפועלים הפלסטינים, סטה ככל הנראה עקב תקלה טכנית מהנתיב המותר ופגע במפקד המחסום. חייליו, שחשבו שמדובר בפיגוע דריסה, ירו לעבר המכונית, הרגו שלושה מהנוסעים ופצעו שניים. חששם של החיילים לחייהם היה ברור. החקירה, אגב, כפי שהתובע במשפט לא שכח להזכיר לדיין בעדותו, נוהלה על-ידי מצ"ח. דומה שדיין לא חשב אז שמדובר בחריגה מן הנורמה.

ואולי יש דברים שאפשר ללמוד רק דרך הרגליים. דיין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל (ואף פיקד עליה), שאין לה דבר וחצי דבר עם השירות השוחק בשטחים. גם ביטון, קצין שריון, לא פעל שם מרבית שירותו. נראה שהשניים מפשטים את המצב באמירות כלליות אודות פתיחה באש שמתעלמות מן המציאות בשטח, ואינן מהוות בהכרח צידוק בעבור אזריה (ומנוגדות לערכי צה"ל). דיין, למשל, העיד כי נתן "הוראות להרוג מחבלים בלי קשר לשאלה אם באותו רגע הייתה סכנה". הדילמות הפיקודיות, המוסריות, והערכיות שמולן ניצבים המפקדים והלוחמים בשטחים, מורכבות מכדי שניתן יהיה לסכמן בסלוגן נוסח "מחבלים לא יוצאים חיים".

בסדרת המדע-בדיוני "תיקים באפלה" הופיעה בפתיח, לצד שם הסדרה, האמירה, "האמת נמצאת אי-שם". דומה כי זוהי טענתה של ההגנה במשפט החייל היורה, שאין אמת מוחלטת, ושמה שהתרחש מצוי כנראה בחיבור בין גרסת החייל לגרסת התביעה. יתכן, אבל לא עדויות הקצינים הבכירים במיל' ולא השיח הציבורי המתלהם מספקים הסבר אמין לשאלה מדוע ירה החייל במחבל. בניגוד לטענת הצנחנים בתרקומיא ובניגוד למה שהציגה הוליווד בסרט "פקודה לא חוקית", לא הצליחה ההגנה עד כה לשכנע בטענתה כי מבחינת אזריה היתה באירוע סכנה ברורה ומיידית לחייו. קביעתו של שר הביטחון ליברמן, מתומכיו הבולטים של אזריה, כי מערכת הביטחון תעמוד "לצדו של החייל גם אם הוא טעה", שסותרת את תפיסת הגיבוי והפיקוד הצה"לית שאינה סובלנית למורשעים בפלילים, מלמדת שגם הוא מבין זאת ומנסה לשכנע את החייל ותומכיו כי יש לו רשת ביטחון גם אם יורשע. מה יבינו מזה הרמטכ"ל, המטה הכלי והמפקדים שבשטח, שמלהטים בין לחימה בטרור לבין שמירה על מרקם החיים התקין באיו"ש, זה כבר לסרט אחר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 23.09.2016)