ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)

 

מודעות פרסומת

מבצע חוק וסדר: 30 שנה אחרי | מאת גל פרל פינקל ואבירם רינג

רשומה רגילה

הפשיטה על הכפר מידון הייתה מבצע התקפי מורכב שאפשר לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב

במאי 1988 פעלו כוחות צה"ל נגד בסיס חזבאללה בכפר הנטוש מידון, מעבר לרצועת הביטחון שבדרום לבנון, במה שנחשבת לפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון הראשונה. לקחי קרב זה הביאו לשינוי תפישתי בפעולה ובהיערכות של חזבאללה, בעוד שבצה"ל לא השכילו להבין את משמעויותיו של הקרב.

"חוק" ו"סדר" – הרקע ליציאה למבצע

בשלהי 1987 רבו ניסיונות החדירה לשטח ישראל במרחב הר דב- ואדי שבעא, וגברו הפיגועים שבוצעו ברצועת הביטחון על־ידי חזבאללה, שהתבסס בכפר מידון ובסביבתו. שיאם היה באפריל 1988. בעקבות התראה על חדירה לשטח ישראל באזור הר הבתרים, זיהה סיור של צה"ל עקבות משני צידי הגדר וסולם בצידה הישראלי. בסריקות שנערכו נתקל הכוח במחבלים וחיסל אותם, אך באירוע נהרגו סא"ל שמואל אדיב, מג"ד צבר של חטיבת גבעתי והגשש שלו, סמל רמזי וחש. שני חיילים נוספים נפצעו. התחקיר שבוצע בפיקוד הצפון הצביע על כך שהמחבלים הצליחו לשהות לילה אחד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, משך שסייע בידם להיערך כנדרש לפעילות טרור ותקיפת כוחות צה"ל. 

מתוך כוונה לחזק את אחיזת צה"ל ברצועת הביטחון יזם אלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד, מבצע שקיבל את שם הקוד "חוק וסדר". מטרתו הייתה פגיעה בפעילות הארגון, פגיעה במחבלים והשמדת תשתית פח"עית באזור מידון.

השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: "החדרת לילה של כוחות חי"ר השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: ונ"ט ממערב למזרח, לתפיסת השטחים השולטים ברכס קלעת ג'בור וכן מדרום למידון. תוך החדרת יום של חי"ר וחש"ן לביצוע פשיטה על הכפר מידון, השמדת מחבלים וכן מבנים ותשתית אויב בכפר. העברת אחריות לידי צד"ל בגמר סריקות הכפר על־ידי צה"ל בסיוע אוויר, טנקים, הנדסה וארטילריה".

תוכנית הקרב

המבצע, בהובלת חטיבת הצנחנים ומפקדה אל"ם שאול מופז, תוכנן בשני שלבים:

מבצע "חוק". תוכנן כמהלך הטעייה שנועד להפחית את רמת הדריכות בקרב פעילי חזבאללה בכפר מידון, שהיה היעד העיקרי. באמצעות אוגדה 36 וכוחות נוספים מחטיבת הצנחנים ויק"ל, בוצעו סריקות בוואדי שבעא ובכפרים שבעא, מימס, כפר אל־זית ועין עטא, במטרה לפגוע במחבלים ובאמצעי לחימה. במהלך הסריקות פוזרו כרוזים שהזהירו את תושבי הכפרים משיתוף פעולה עם חזבאללה, ואף משהייה בכפרים סמוכים.

מבצע "סדר". ב־4 במאי 1988 יצא לדרך מבצע "סדר", שמטרתו הייתה פגיעה במחבלים, פיצוץ מתקנים והריסת תשתיות בכפר מידון. המבצע היה המאמץ העיקרי בפעולה, בצורת קרב של פשיטה חטיבתית. חטיבת הצנחנים, ששהתה באותה העת באימון ברמת הגולן, נערכה בנוהל קרב מזורז אך יסודי. במהלכו הספיקו הכוחות להיערך הן בהכנת אמצעי לחימה והן בלמידת תוכנית הקרב, תרגולות ומודלים. "בסוף, כל מה שמלמדים אותך בקורס קצינים פתאום קורה לך", העיד על נוהל הקרב אהרון חליוה, ששימש מפקד מחלקה בגדוד. הכוחות שהוקצו למבצע היו חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם שאול מופז, פלוגת טנקים ו' מגדוד עוז (עוצבת סער מגולן), גדוד ההנדסה הקרבית המח"ץ, גדוד התותחנים רשף, כוח מסוקי תקיפה מסוג קוברה ודיפנדר וכן גדוד שריון רומח בעתודה. 

צוות הקרב החטיבתי תוכנן לתקוף את הכפר מידון, כשלאחר מכן יהרסו כוחות הנדסה קרבית את המבנים שבשימוש המחבלים. המשימה העיקרית, כיבוש יעדי המחבלים בכפר, הוטלה על גדוד צפע בפיקוד סא"ל יצחק (ג'רי) גרשון. בשלב זה הצטרפו מפקדי פלוגה ו' מגדוד עוז לחטיבת הצנחנים. מ"פ הטנקים, סרן עמרי שדה, זיהה בתצלומי האוויר מחסום נ"ט, ובעקבות כך הוחלט לחבר לטנק המ"פ נגח במטרה להדוף את המחסום לצדדים. לאור המודיעין שהיה על היעד, תרגלו הכוחות מודל לפשיטה על הכפר זעורה שברמת הגולן. הלך הרוח היה כמאמר מג"ד צפע: "כאן תהיה המלחמה".

בנוסף, תוכנן להניע שני כוחות אבטחה לתפיסת הכתפיים של ג'בל עיזקן וג'בל אל־רחית על־מנת לאבטח את הציר החטיבתי, להביא את הכוח העיקרי לכיוון מידון ולספק מודיעין בזמן אמת על־ידי אמצעים תרמיים. הכוח הדרומי של הצוות מפלס"ר חטיבת הצנחנים תוכנן לנוע ולהתמקם על ג'בל עיזקן, ולשלוט בתצפית על ציר התנועה ועל הכפר. משימת הכוח העיקרי של פלוגת הסיור הייתה להוביל את הכוח לשטחים הדרומיים ששלטו על הכפר, בצורה שקטה או באמצעות חיפוי ארטילרי. לפי התוכנית, לאחר שיתפסו את השטחים השולטים ויסגרו את המפנה המערבי, המפנה הדרומי והמפנה מזרחי – תופעל ארטילריה כבדה על הכפר, וכוחות הסיירת יתמקמו ויסגרו את כל המפנה המזרחי והצפוני.

הכוח הצפוני בפיקוד סמג"ד צפע, רס"ן רמי צור חכם, הורכב משני כוחות משנה:

  1. כוח מהפלוגה המסייעת שישלוט על החלק המערבי של הכפר בטווחים יעילים לצלפים ומקלעים, ומשימתו לפגוע במחבלים במנוסתם מערבה וצפונה. הכוח הורכב משלושה כוחות שעליהם פיקד שלמה בן דוד (בנדה), שהיה מ"פ המסייעת עד שבועות ספורים לפני המבצע.
  2. צוות מפלוגת הנ"ט שישתלט על תל־חלה, ויאבטח את ציר התנועה. משימתו של סגן מפקד הפלוגה הייתה להשתלט על ג'בל רחאיית, ולאבטח את האגף.

תוכנית הקרב לטיהור הכפר אמורה הייתה להיפתח בירי צלפים, טנקים ומסק"רים, ובחסותם ייכנס גדוד צפע ללחימה מדרום לצפון. משימתה של פלוגת מאי 1987 בפיקוד סרן זאב ברנשטיין, הייתה להשתלט על הרחוב המרכזי ולטהר אותו. זאת במקביל לכיבוש השטח השולט מדרום על־ידי הפלוגה המסייעת, בפיקוד סרן ציון מזרחי. על־פי התוכנית, עם כיבוש הרחוב המרכזי והשכונה הדרומית על־ידי גדוד צפע, יכבשו הפלחה"ן את השכונה הדרום־מערבית והפלס"ר את הרחוב הצפון מערבי בנוסף לעמדת נ"מ. רק אז תחל משימת ההריסה על־ידי מג"ד ההנדסה, שמשימתו הייתה פיצוץ 33 מבנים מאותרים ועמדות מחבלים. משימת ההריסה והעברת האחריות לצד"ל תוכננה לשעה 15:00, שלאחריה ייסגו הכוחות דרומית ל"קו האדום" – גבול רצועת הביטחון.

הכפר מידון כמבצר צבאי

עם נסיגתה של ישראל מלבנון והתרכזותם של צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, חיפשו בחזבאללה בסיסי יציאה לפיגועים בסמוך לגבול רצועת הביטחון. הכפר מידון היה איום ממשי על השטח המחבר את מובלעת ג'זין לאזור הביטחון. בעקבות השתלטות חזבאללה על הכפר, תושביו, שהיו חקלאים ברובם, עברו לחיות בכפרים סמוכים. בימים היו מעבדים את אדמותיהם, ובלילות שבו למקום מגוריהם החדש. כך קרה שחזבאללה סילק מן הכפר את מרבית תושביו, והפך אותו ליעד מבוצר. הם חפרו תעלות לחימה, הקימו בונקרים, זרעו מוקשים בדרכי הגישה והקיפו את הכפר ברשת של גדרות תיל. מידון הייתה מבצר צבאי לכל דבר.

הבסיס במידון נחשב ליעד מורכב ומבוצר, וכוחות צה"ל פעלו נגדו בהזדמנויות קודמות. דוגמה לפעולות אלה הוא מבצע "עיניים ירוקות" בשנת 1987, שכלל תקיפה משולבת של כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד סרן יאיר גולן, וכוח מיחידת שלדג, בפיקוד סא"ל אליק רון, כנגד יעדי מחבלים בכפר. עם שחר, פתחו צלפים מיחידת שלדג בירי על מחבלי חזבאללה, כשבמקביל ירה כוח הצנחנים טילי נ"ט על כלי רכב של מחבלים ואיתורי אויב. המבצע היה מוצלח ובמהלכו נהרגו שישה מחבלים ונפצעו עוד כתריסר, וכן הושמדו 3 רכבים. בשנה שלאחר מכן, נוכח עליית המדרגה בפעולות חזבאללה, הוחלט בפיקוד על פעולה בהיקף נרחב.

הקרב על מידון: 3-2 במאי 1988

ביום שני, 2 במאי 1988, החל החלק הראשון של מבצע "חוק", כאשר כוחות צנחנים בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס בן חיים, סרקו לאיתור תשתיות מחבלים והשמדתן בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. הלוחמים חילקו כרוזים שהציגו את חזבאללה כמי שאחראי להסלמה באזור.

ביום שלישי, 3 במאי 1988, חצה את הגבול צוות הקרב החטיבתי שיועד למבצע "סדר" הן בתנועה רגלית, והן על גבי טנקים ונגמ"שים. בשל הצורך בשמירה על ביטחון מידע, הוסתר המבצע מפני צד"ל. הדבר הביא לכך שכוחות צד"ל פתחו באש על צוות הקרב, אולם מאש זו לא היו נפגעים בזכות תיאום מהיר בין כוחות צה"ל וצד"ל. גדוד צפע נע ברגל 12 קילומטרים לעבר היעד בציר הררי, מבלי שנחשף. ב־4 במאי, לקראת השעה 3:00, ניצבו מרבית הכוחות בעמדות השולטות לפני תקיפת הכפר.

שלושה צוותים מהפלוגה המסייעת בפיקוד סמג"ד צפע תפסו עמדות מארבי־צלפים וחסמו את אפשרות הבריחה מהכפר לכיוון מערב. הכוח העיקרי של גדוד צפע התמקם בצומת הכניסה לכפר מבלי שנחשף. כוח החוד הגדודי הורכב מפלוגת מחזור מאי 1987 והפלוגה המסייעת, עליה פיקד סרן ציון מזרחי. בעוד המ"פ נערך לירי טיל נ"ט על אחד המבנים בכפר, זיהתה אותו תצפית של חזבאללה ופטרול מחבלים החל לנוע לכיוונם. הפטרול זוהה על־ידי כוח סמג"ד צפע שדיווח על כך בקשר. המג"ד הורה למ"פ שלא לירות, שכן חלק מכוחות החטיבה לא הספיקו להיערך בעמדותיהם ועלה החשש שייחשפו בטרם עת.

חוליית לוחמי חזבאללה הוסיפה לזחול לעבר כוח מ"פ המסייעת, ולבסוף פתחה עליו באש. בקרב הקצר שהתפתח הרג כוח המסייעת את המחבלים. המחבלים ששהו בעמדותיהם המבוצרות ובמבנים בכניסה לכפר פתחו באש מקלעים, טילי נ"ט ומרגמות על הכוח. מאש זו נפצע אנושות המ"פ מזרחי (שנפטר מאוחר יותר מפצעיו) ונהרג קשר המח"ט, סמל מרקו ברנשטיין. במקביל החלו מרגמות חזבאללה ותותחים סורים שהיו פרושים בבקעת הלבנון להפגיז את כוח הצנחנים במידון.

בשלב זה הפכה הפעולה לגלויה והמח"ט הורה על הפעלת אש ארטילריה על עמדות המחבלים בכפר. בנוסף ביקש סיוע מצד מסוקי הקוברה ופקד על פלוגת השריון ו', בפיקוד סרן עומרי שדה, להיכנס ללחימה. גדוד התותחנים גדוד רשף, בפיקוד סא"ל צבי פוקס, ירה למעלה מ־3,000 פגזים לעבר הכפר. האש הארטילרית סייעה להפחתת ירי המחבלים בצפון הכפר, אולם מאחר ובדרום הכפר לחמו הצנחנים בקרבת עמדות המחבלים, נמנע מהם הסיוע הארטילרי. ב־5:20 בבוקר הכווין סגן מפקד פלוגת הנ"ט של הצנחנים, סגן אמיר נדן, שהתמקם על ג'בל רחאיית, מסוקי קוברה לעבר מבנים מהם ירו המחבלים על הכוח, והם השמידו את התותחים הסוריים שאיימו על הכוחות.    

סגן מפקד הפלוגה המסייעת, סגן יניב אדם, תפס את הפיקוד על הפלוגה והתקדם עם הרופא הגדודי לטפל במ"פ הפצוע. בדרכו נתקל בשלושה מחבלים והרג אותם. ב־6:15 בבוקר חברו הטנקים לכוח בכפר, תפסו שטחים שולטים מדרום לו ופתחו באש לעבר עמדות המחבלים בכפר. הטנקים פגעו בכל מבנה ועמדה בה זוהו מחבלים, ורק לאחר מכן נכנסו הצנחנים. באותן דקות קריטיות נורו על הלוחמים שמדרום לכפר ארטילריה ופצצות מרגמה, שגרמו לפצועים רבים מקרב הצנחנים ובעיקר מלוחמי הפלחה"ן.

גדוד צפע, בסיוע שתי מחלקות טנקים, החל בלחימה בפאתי הכפר. המג"ד, סא"ל גרשון, תכנן בטרם הקרב להתמקם על גבעה בפאתים ולנהל את לחימת שתי הפלוגות בכפר. נוכח האש חש כי אינו יכול להגיד לחיילים להיכנס פנימה. "החלטתי לתת דוגמה אישית, ולהוביל את הפלוגה הראשונה לתוך הרחוב הראשי של הכפר", סיפר. "תוך־כדי תנועה נפל עלינו פגז סורי, וכתוצאה מכך נהרג, מטרים ספורים ממני, חוקר השבויים שצורף אלינו לפני המבצע (סרן בועז רביד, גפ"פ ו־א"ר). לאחר שנקבע מותו הוריתי להמשיך לכיוון הבתים הראשונים של הכפר".

ב־7:30 החלו הלוחמים לטהר את המבנים וניהלו לחימה מבית לבית, תוך שהם סופגים אש מרגמות ומקלעים עזה. לימים תיאר המג"ד את שאירע כשנע עם פלוגת החוד של הצנחנים: "יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר־פי־ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש". הטנקים סייעו לצנחנים לטהר את מבני הכפר באמצעות אש, וביצירת חורים בקירות הבתים באמצעות אש פגזים.

גדוד צפע המשיך במשימתו וסיים אותה ב־00:10 ,עם כיבוש השכונה הדרומית, ופלוגת החה"ן בפיקוד רס"ן רוני אלשיך וסרן גל הירש טיהרה את השכונה הצפון־מערבית ואת תעלות הקשר, והשמידה בונקרים ועמדות מחבלים. לימים כתב הירש כי: "פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משליך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו".

במהלך הקרב על מידון בידד הכוח בפיקודו של סמג"ד צפע את מרחב הלחימה, מנע את נסיגת המחבלים מהכפר ופגע במי מהם שביקש לסגת. באחד המקרים ניסו שישה מחבלים להימלט מן הכפר, אך זוהו על־ידי כוח צלפים ומקלענים בעמדת חסימה. לימים סיפר אהרון חליוה, שפיקד על כוח הצנחנים בעמדה, כי משזוהו המחבלים: "כולם פותחים באש. מחלקים מטרות ויורים". חלק מהמחבלים נפגעו, אולם שניים מהם הסתתרו בתוך שיח במדרון, ואחד מהם עסק במתן טיפול רפואי לחברו שנפצע. חליוה סיפר כי הופתע מרמת החיילות הגבוהה, ומן התעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה. לדבריו, "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם". מעל לתריסר מחבלים נפגעו בידי כוחות החסימה שבפיקוד הסמג"ד. 

עם סיום טיהור היעד נכנסה פלוגת הסיור להתקפה על השכונה הצפון־מזרחית לטיהור ממחבלים, ואילו פלוגת השריון נעה לגבעות שמצפון לכפר, פתחה באש לעבר עמדות הארטילריה הסורית ובודדה את מרחב הלחימה בעבור כוח צד"ל – עליו הוטל להשלים את הריסת הבתים. ב־15:45 העביר צה"ל את השליטה בכפר לידי צד"ל, והכוחות נסוגו לשטח ישראל. 

תוצאות הקרב

המבצע היה כאמור הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיקפו שניהל צה"ל נגד חזבאללה בתקופת השהייה בלבנון, והפעולה הקרקעית הגדולה ביותר בהיקפה שצה"ל ניהל בלבנון בין מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. הוא הוגדר כהצלחה שכן יעדיו הושגו. חזבאללה ספג 50 מחבלים הרוגים, ולצה"ל היו כ־20 פצועים ו־3 הרוגים: סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין וסרן בועז רביד – חוקר שבויים שצורף למבצע ונהרג מירי המרגמות של חזבאללה. מפקד גדוד צפע, סא"ל גרשון, הודה שבניגוד לקרבות כנגד הארגונים הפלסטינים במלחמת לבנון הראשונה, מחבלי החזבאללה הפגינו רוח לחימה ורמת מיומנות ונחישות גבוהות.

עם זאת העיר כי: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". מח"ט הצנחנים, אל"ם שאול מופז, ציין כי במשך כל שירותו הצבאי לא זכור לו מבצע שבו נהרגו כל־כך הרבה מחבלים. "בקרב הזה באה לידי ביטוי היכולת המבצעית, המקצועית, האישית והקבוצתית, וזו הייתה יכולת לתפארת". 

לקחי חזבאללה

לאור התבוסה שספג במידון, הפיק חזבאללה לקחים שניכרים בפעילותו עד היום:

  1. הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים שאינם מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה.
  2. הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. דוגמה למאחז נסתר ניתן לראות במזרעת עקמתה, שהוקם ב־1991 על כתף במדרון התלול והסבוך של ג'בל סוג'וד.

הגנרל הבריטי רופרט סמית ציין, כי לארגוני טרור וגרילה ישנה שיטת פעולה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונבנציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא להגיב תגובה קונבנציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה".

דוגמה לאופן שבו אילץ חזבאללה את צה"ל לפעול לפי תנאיו היא מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. עוד בטרם המבצע הקפיד חזבאללה לבצע את עיקר הירי הרקטי ותלול המסלול לעבר מוצבי צה"ל, צד"ל ויישובי הצפון, מלב הכפרים השיעים שבדרום לבנון. במהלך המבצע שימשה עמדת או"ם הסמוכה לכפר כנא מחסה לאנשי חזבאללה, שזיהו כוח מיחידת מגלן וירו עליו. אש ארטילרית לחילוץ שירה צה"ל פגעה בעמדה, בה הסתתרו גם רבים מתושבי הכפר, אש שממנה נהרגו עשרות אזרחים.

כיום חזבאללה הוא ארגון שונה בתכלית מזה שהיה בשנות השהייה בלבנון. זאת כתוצאה מן הפגיעה שספג במלחמת לבנון השנייה, כמו גם מן הניסיון שצבר במלחמת האזרחים בסוריה, בה זכו כוחותיו לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. כיום זהו ארגון היברידי, המשלב בין יכולות גרילה, טרור וצבא סדיר, שערוך היטב בכ-160 כפרים שיעים בהם הקים עמדות מבוצרות על־פני הקרקע ומתחת לה.

ניתן להניח שהארגון למד את הלקח ממבצע "משקל סגולי" שנערך בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ובמהלכו השמיד חיל האוויר הישראלי חלק גדול מהמערך הרקטי לטווח הארוך והבינוני של חזבאללה. ייתכן כי תוצאות הלמידה יגרמו לחזבאללה להפעיל את יכולותיו בשיטת use it or lose it, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון, אך לא עוד. הארגון מקים מסגרות לחימה גדולות יותר, ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 – גדל מספרם של לוחמי חזבאללה לכדי 20,000 לוחמים, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף, הוקם לארגון מערך מילואים המונה כמה עשרות־אלפים.

לקחי צה"ל

שנים רבות נהג צה"ל להתגונן מפני התקפות האויב ולא ליזום במערכה בדרום לבנון, ועיקרי פעילותו היו מארבי ארטישוק (מארבים של כוחות שריון וחי"ר) ומארבי בטן (מארבים שגרתיים של כוחות חי"ר). השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל נבע מתוך זיהוי אופן הפעולה החדש של חזבאללה, כמו גם מלקחי מבצע "ניב מדובר" בפברואר 1992. במהלך מבצע זה נועד גדוד צפע בסיוע כוחות הנדסה ושריון, לפשוט על מרחב הכפרים כפרא־יעטר במטרה לפגוע במחבלים ולהשמיד משגרי קטיושה. הכוח זוהה במהלך התנועה ליעד והיה חשוף לירי מרחוק באמצעות נ"ט וארטילריה, שכתוצאה ממנו נהרגו שני לוחמים ונפצעו שלושה. אף שחזבאללה ספג שמונה הרוגים וכ־20 פצועים, ניכר כי פעולה בסדר כוח שכזה אינה משיגה את התוצאה הנדרשת.

מאז ועד לנסיגה מלבנון נמנע צה"ל ממבצעים קרקעיים בסדרי כוחות כמו במבצע "חוק וסדר". לעומת זאת שוכללו יכולות צה"ל במבצעים מיוחדים ופשיטות, כדוגמת המארב בו הרג כוח סיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שישה פעילי חזבאללה שהיוו את כוח האבטחה של הארגון בפאתי הכפר זוותר אל־שרקיה בשנת 1996. פעולה דומה נעשתה במבצע "מהלך מבריק" של יחידת אגוז בפיקוד סא"ל משה (צ'יקו) תמיר, ב-1998, במהלכו תקף כוח בפיקודו כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה, והרג שמונה מחבלים.

צה"ל פיתח שיטות להתמודדות עם מאחזי החזבאללה, ובהם מארבי צלפים שמוקמו במרחק מהמאחזים במספר נקודות שולטות. מאוחר יותר, עם הקמת יחידת אגוז – יחידה ייעודית ללוחמת גרילה בפיקוד צפון – פותחו שיטות לביעור מאחזים. באחד הראשונים שבהם, ב-1996, הוביל מפקד אגוז סא"ל ארז צוקרמן את הכוח ללחימה בטווחים קרובים עד לכיבוש עמדות החזבאללה בג'בל סוג'וד. אולם צבא הוא ארגון גדול, כבד ומסורבל. ארגון כזה יתקשה להתמודד עם כוח גמיש ונייד הפועל חוליות־חוליות, ללא מרכזי כובד ברורים. כפי שציין בשעתו המדינאי הסיני מאו דזה זונג: "אם הטיגריס יעמוד בדרכו של הפיל, הפיל לבטח ירמוס אותו. אך הטיגריס לעולם לא יעמוד. הוא יתחבא בג'ונגל ויתקוף את הפיל לילה אחר לילה, עד אשר יתמוטט הפיל".

הרמטכ"ל, רא"ל דן שומרון, אמר בסיכום המבצע "חוק וסדר": "אני רואה את כל הנושא הזה של המלחמה בטרור, מהמבצעים הקטנים ועד המבצעים הגדולים מהסוג הזה, כמכשיר להכנת הצבא למלחמה". תפישה זו תואמת את התפיסה שבה דגל באותה עת הצבא הבריטי, שראה בלחימה כנגד ה-IRA בצפון אירלנד הכנה למלחמה: "גם בחיכוך עם 'משימות השיטור', כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפוקלנד לא התקשו בכך".

בראייה לאחור ציין חליוה, כי הפשיטה על מידון הייתה פרק חשוב בחייו הצבאיים: "בהקשר הזה של הבנת החשיבות של התרגול, של האימון של האיפוס, של השיח. איזו דרמה פיקודית ומנהיגותית ותפקודית זו לדבר עם האנשים שלך. הדבר הזה שנקרא מנהיגות או פיקוד, שלחלקנו נראה מובן מאליו, הוא כל־כך לא מובן מאליו. צריך להשקיע בו ולעשות אותו".

סיכום

בעקבות אימון שערכה יחידת מגלן ב-2005 כתב מפקדה, סא"ל אמיר ברעם: "למדתי שיכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב".

לקח זה היה נכון בטרם המלחמה ב-2006 , ונכון עוד יותר כיום, שכן ייתכן כי העובדה שהארגון חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו, שוב, לפגיע למול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש, כשם שהיה בעת פעולת מידון. על צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו לבין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את "מרב העוצמה הישראלית בו־זמנית על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי". במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום במהירות מעל העורף, הבהיר גולן, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד".​

הפשיטה על הכפר מידון הייתה אחת מאותם מבצעים התקפיים מורכבים, המאפשרים לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב. תחבולה, דבקות במשימה, מנהיגות וחתירה למגע, הם אבני הראשה במבצע זה ובקרבות אחרים בהם הפגינו מפקדי צה"ל יוזמה ותעוזה. נכון היה אם הפשיטה על מידון הייתה נכנסת למורשת הקרב של צה"ל.

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. סא"ל (מיל') אבירם רינג, מפקד גדס"ר חטיבה 261 וסטודנט לתואר שלישי למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 477, אפריל 2018, עמודים 61-55)

 

"באופן ודאי היה שם מארב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

תהילת אנטבה, יש על מה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, בחינה מחודשת של מהלך הפעולה מראה כי יש לו, לצבא החובבים הישראלי, במה להתגאות. הקרב על הקרדיט מיותר כי התהילה מספיקה לכולם 

מבצע אנטבה בשלשו דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

מבצע אנטבה בשלוש דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, אחד המבצעים המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. שני סרטים הופקו בהוליווד בעקבות המבצע (גם בישראל הופקו כמה, הידוע שבהם אף ייצג את ישראל בטקס האוסקר), ונכתבו אודותיו ספרים, כתבות תחקיר ואפילו קומיקס וסרטון אנמציה.

האמת, בצדק מסוים. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלקים רבים ביחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. רוצים דוגמה? בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב-2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

לוחמי סיירת מטכ

לוחמי סיירת מטכ"ל עם המרצדס השחורה עם שובם ממבצע אנטבה (צילום: לע"מ).

העובדה שצה"ל נחלץ לפעולה, כנשוך נחש, באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, נטולת מליצות, מתגמשת, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרת מחטיבת הצנחנים ונבחרת מחטיבת גולני על מטוסי C-130 "הרקולס" בדרך לאנטבה.

המבצע

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב"ג בסיום הפשיטה.

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטחו את נחיתתם והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין.

במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים, ובניגוד לתכנית המקורית פקד יוני נתניהו לירות בהם, ככל הנראה. משום שחשש כי הללו יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא, שישב מאחורי יוני. האוגנדי נרתע לאחור והתנדנד. כנראה נפגע, אך למרות פגיעתו, לא נוטרל לחלוטין." לאחר הירי השקט ירו באוגנדי גם חיילים שבג'יפים שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ומקלע מא"ג. ירי זה הפך את הפעולה ל"רועשת" ופגע באלמנט ההפתעה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

שיירת הרכבים האיצה לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בצר הוביל את כוח הפריצה ונתניהו נע לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר, שירה במהלך ריצתו, האט במטרה להחליף מחסנית. נתניהו שחשש מעיכוב ומחזרה על "אסון מעלות" שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

אחד החיילים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, היו ללוחמים הראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. רגע לאחר מכן פרצו לאולם לוחמים נוספים. בראיון איתו סיפר מוקי בצר כי "חייל עם מגאפון קורא בקול: 'לשכב, לא לקום, צה"ל הגיע', וחוזר על זה כל הזמן, לפי התרגולת שעשינו בארץ. היה ירי מסיבי מאחור, מכיוון שכולם ראו עוד ועוד חיילים אוגנדים, והיו צרחות וצעקות מסביב. הבנו ש-3 מחבלים הרוגים, אבל יש עוד אחד או עוד 3. פתאום אחד המחבלים קם מתוך הקהל, ממרחק של 15 מטר. איך שהוא מרים את הנשק אלינו אני יורה בו, ועמוס גורן יורה בו. כל אחד כדור, והוא נופל, נהרג."

כאן הוכרע, למעשה, הקרב על בני הערובה. בחילופי האש נפגעו 3 מבני הערובה. אף שמדובר באחד ההיבטים הטרגיים של המבצע הרי שכל מי שהתאמן בלוחמה במבנה עם "ידידים ויריבים" יודע כי כאשר מתרוממים "ידידים" (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של המצב הקרבי הם עלולים להיפגע. הדבר רק ממחיש את מורכבות פעולת ההשתלטות.

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. נבחרת חטיבת גולני איבטחה את עליית בני הערובה למטוסים. כוח מן היחידה, עליו פיקד יפתח רייכר-עתיר, הרג מספר חיילים אוגנדיים. נבחרת חטיבת הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלטה על הטרמינל החדש. שם נורה ונפצע קשה סורין הרשקו בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏. כוח הנגמ"שים, בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח בעוד כוח אחר מסיירת מטכ"ל, בפיקוד עמר בר-לב, השמיד 8 מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה-74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

הצלחה חסרת תקדים

הכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם על אדי אותה תהילה מאמצע שנות ה-70'. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד ושאב ממנו השראה. ולא בכדי. מי שבוחן את הפשיטה ביחס לאתגרים שבהם נתקלו צבאות אחרים, מקצועיים וממוסדים יותר, יגלה שצבא החובבים הישראלי הצליח היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

הגרמנים נכשלו כליל במינכן ב-72' (אך השתפרו ב-77' בהשלטות על מטוס לופטהנזה במוגדישו) והאופן שבו טיפלו האמריקנים במשבר בני הערובה שנכלאו בשגרירות האמריקנית באיראן הפך לאחד הכישלונות המשפילים בהיסטוריה הצבאית האמריקנית. אז, נשלח כוח דלתא, בפיקוד קולונל צ'רלי "המחויב" בקווית', לפשיטה כל כך לא אפויה ולא סבירה מבצעית, עד כי נראתה כאילו יצאה מסרטו של מנחם גולן. הפעולה נכשלה בצורה מחפירה והאמריקנים נמלטו מן המדבר האיראני בעור שיניהם, כשהם משאירים מאחור גופות לוחמים וציוד לחימה שכלל בין היתר 6 מסוקים.

הקרב על הקרדיט

יוני נתניהו ז

יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה.

את הישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מצאו עצמם במעין קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. הצדדים מתכתשים על שורה של סוגיות במהלך המבצע. ראשית, בהקשר לתכנון המבצע. בצר טוען (ככל הנראה בצדק) כי היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. נתניהו שב ליחידה שלושה ימים לערך בטרם המבצע, השתתף במודלים והכין את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו ''Secret Soldier''

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו "Secret Soldier"

שנית, ישנה החלטתו של יוני נתניהו לירות בזקיף האוגנדי. אל"מ במיל' בצר, יוצא סיירת צנחנים שאימן ב-71' את הצנחנים האוגנדים, טוען כי האוגנדי לא היווה איום וניתן היה לעוקפו. לעומתו משפחת נתניהו טוענת כי הלה סיכן את הכוח. חיזוק נוסף לטענה זו סיפק תא"ל במיל' רייכר-עתיר שאמר כי "אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק…שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות." שתי הפרשנויות לגיטמיות ולא ברור מדוע יש מקום להתפלמס בעניין. מדובר בהחלטת מפקד שבמבחן התוצאה גם הוכיחה את עצמה.

שלישית, ישנה סוגיית ההסתערות על הטרמינל. בצר מזוהה כאיש שרץ קדימה ראשון ושנאלץ לעצור כדי שלא לפרוץ לאולם ללא כדור בקנה. באותו רגע, משום שכל עיכוב הוא הרה אסון, עקף אותו נתניהו ומשך לעבר היעד. בכך עמד נתניהו בדרישה כי מפקד יהיה הראשון לשאת בעול, להסתער ולצאת קדימה ברגע קשה. אולם כמוהו בצר, אשר משנפצע נתניהו לקח את הפיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה. בלחימה, כמאמר האלוף ישראל טל, התכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע.

מפקד המבצע, תא

מפקד המבצע, תא"ל דן שומרון.

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ נוספים, חשובים לא פחות ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה ובראשה ראש הממשלה יצחק רבין (שאף הפקיד בידי מזכיר הממשלה מכתב התפטרות למקרה והמבצע יכשל). את המבצע יזמו שר הביטחון שמעון פרס, והאלופים בני פלד, מפקד חיל האוויר, ויקותיאל אדם, ראש אג"ם, ולולא התעקשותם לא היה יוצא לפועל. אך בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה  דן שומרון. שומרון איש הצנחנים בעברו, נשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה על כל מרכיביה. הוא היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, והוא מי שפיקד על הלחימה בשדה התעופה. אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

יש מה ללמוד מזה

תמצית מבצע אנטבה ניתנת להגדרה במשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון החזק שלו ממנו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." זאת המהות של המבצע. המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה ושלחה כוח צבאי לחלצם, רק מפני שהם אזרחיה, והצליחה. המאבק על קרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה.

"אותו הדרעק"\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

ההתמודדות לתפקיד הרמטכ"ל ה-21 מראה כי מה שהיה הוא מה שיהיה. אותו הדרעק. ככה זה עובד: מאבקי הכוח בין המתמודדים, העלאת פרשיות מן העבר והיעדר בחינה אמיתית תוך שמירה על שקיפות ציבורית של המועמדים לתפקיד. 20 מפקדי צבא עליונים ומתוכם מספר זעום שנמנע מלקחת חלק בקרב הבוץ על הרמטכ"לות. אם רוצה מי מן המועמדים בתפקיד עליו לוודא כי אין בארונו שלדים וכי הצמיח עור של פיל, וגם זה אולי לא יספיק.

בניין המטכ

בניין המטכ"ל בקרייה

בשבועיים האחרונים התחוללה סערה תקשורתית זוטא, סביב מינוי הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל. מאבקי כוח פוליטיים (בין שפנים ארגוניים, ובין שמחוץ לצה"ל) הם חלק בלתי נפרד כמעט מהליך מינויו של כל בעל תפקיד בכיר במערכת הציבורית, ומקומה של מערכת הביטחון לא נפקד. התהליך עצמו פשוט מאוד: השר הממונה (שר הביטחון) מזמן את המועמדים (בדר"כ שניים-שלושה, בסיבוב הקודם היו חמישה) לסבב ראיונות. לאחר מכן ממליץ על המועמד מטעמו לראש הממשלה (לרה"מ שמורה הזכות לפסול את מועמד השר ו"לשלוח אותו להשלמות" ובעצם לבחור במישהו אחר, אך אינו יכול להורות לו במי). או אז יתקיים למועמד שימוע בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה (ועדת טירקל). כשיימצא המועמד ראוי בעיני הוועדה (היא מעולם לא פסלה מועמד) יאושר מינויו בהצבעת ממשלה, לה כפוף צה"ל וכפועל יוצא הקצין הבכיר ביותר שבו. אין ועדת טוהר מידות מקדימה עוד בשלב מינוי הקצינים לאלופים, לציבור לעולם יצטייר המועמד שנבחר (שר הביטחון וראש הממשלה יצהירו זאת בכל פה) כמי שיש לו את כל הכישורים וכלל המעלות לבצע את התפקיד ולנהג את צה"ל בידיים בוטחות. בסך הכל בצדק, שהרי (וזה נכתב ללא ציניות) מדינת ישראל נתברכה ברשימה ארוכה של רבי-אלופים אמיצים, נכונים, נבונים הן במהלך שירותם הצבאי והן בשרתם כראשי המטה הכללי. אולם האם הם הוכשרו לתפקיד ומילאו את כלל המטריצות הדרושות בטרם היו לבכיר שבקציני המטכ"ל? שר הביטחון הנוכחי למשל, וכמוהו גם הרמטכ"ל וסגנו משוכנעים (לדידי, בדין) כי רמטכ"ל חייב להיות מי שכיהן כסגן רמטכ"ל (תפקיד שבמקרה מופיע בביוגרפיה של שלושתם) או לפחות ביצע תפקיד כראש אגף במטה הכללי. שר הביטחון הקודם חשב אחרת וכמוהו גם המועמד שרצה למנות. מי צודק? מדוע אין הבהרות? הסברים, משהו?

וילנאי, מפקד נערץ אך חסר את חוש הציד של חיה טורפת

וילנאי, מפקד נערץ אך חסר את חוש הציד של חיה טורפת

כשההתאמה העליונה לתפקיד היא אהדת שר הביטחון למועמד (ואין הדברים אמורים בשר הביטחון הספציפי אלא כהערה כללית על המצב) אזי, כשם שאמר בשעתו שאול מופזמי שלא יהיה פוליטיקאי לעולם לא יהיה רמטכ"ל. ואכן מתן וילנאי, מפקד נערץ בצה"ל, לא מונה לרמטכ"ל ומופז (אשר שימש כמ"פ תחת המג"ד וילנאי בצנחנים) חביבו של השר איציק מרדכי שהתחרה במתן וילנאי הוכיח את משנתו. אין, אם כן, להלין על מי מן המועמדים (אך יש לשבח את מי שלא התפשר על עקרונותיו) שבחר את קרבת שר משפיע זה או אחר, או שלחלופין בחר לנהוג על פי עצת גראוצ'ו מרקס והראה כי יש לו גם עקרונות אחרים. הצדק היה עם מופז גם בשל אופי התפקיד, שכן הרמטכ"ל מייצג גם את האינטרסים של הצבא במאבק הפוליטי (זו התחסדות לומר שאין כאלו ובהם תקציב, הגמוניה בדיונים ובקבלת החלטות ועוד). נראה כי מועמד החסר את אותו חוש-לציד של חיה טורפת, כפי שכינה זאת רה"מ הבריטי הרולד וילסון, שאינו מוכן לפגוע באנשים בכדי להשיג את רצונו, לא יצלח בהתמודדות על תפקיד זה.

עזר ויצמן.

עזר ויצמן. "אותו הדרעק"

על כן, אין להתפלא מחרושות השמועות, המריבות, ההתקרבות הפתאומית ושאר האירועים בהם מעורבים המועמדים לתפקידים בכירים. כך למשל, נתפרסמה פרשה במהלך ההתמודדות הקודמת לתפקיד הרמטכ"ל הקודם שכללה שיחה בין שניים מן המועמדים (היו שלושה) בעת שהיו לבדם בחדר. פרטי השיחה נודעו בדיעבד כחלק מפרשייה רחבה יותר וניתן לקבל מהם מושג על היריבות בין ה"טוענים לכתר". הקריאה (המוצדקת כשלעצמה) לשפר את הליך מינוי הרמטכ"ל, למסד אותו ולהגביר את שקיפותו, היא במקומה. אולם, תהא זו טעות להניח כי גם במידה והמלצות מבקר המדינה בעקבות פרשת הרפז יהיו לנורמה, יהפוך הליך מינוי ואישור הרמטכ"ל לנטול קרבות אגו והשלכת בוץ. זה בסדר, זוהי דרכו של עולם. עזר ויצמן אמר בשעתו כי מאבקי הכוח בצבא ובפוליטיקה זהים ("אותו הדרעק") אולם בצבא זה עם צנזורה ובפוליטיקה לא.

מופז כרמטכ

מופז כרמטכ"ל בתרגיל בחברת אייל בן ראובן ויואב גלנט. היה פולטיקאי ומונה לרמטכ"ל

20 רבי אלופים היו עד כה לצה"ל ואת המקרים בהם מונה לתפקיד אדם מבלי שנדרש למאבקי כוח ומבלי שההליך לווה ביריבות אישית קשה בין המועמדים ניתן לספור על יד אחת (ועוד ישארו אצבעות): דדו התנגש עם שייקה גביש, ברק דרש להיות סגן יחיד לשומרון ונאבק ביוסי פלד, הרצל שפיר התחרה ברפאל איתן, אמנון ליפקין-שחק מנע את מינוי אורי שגיא לסגן הרמטכ"ל בכדי שייוותר מועמד יחיד, יואב גלנט התנגח עם הרמטכ"ל המכהן אשכנזי ונאבק בגדי איזנקוט ובני גנץ על התפקיד (וזכה לאהדת והעדפת שר הביטחון ברק, עד אשר בוטל מינויו בשל פרשת הקרקעות), אפילו אשכנזי וקפלינסקי (חברים ותיקים מגולני) ניהלו התמודדות קצרה ולא מפרגנת (קפלינסקי שלח מכתב לפרץ המטיל באשכנזי דופי מרומז).

10684

דן שומרון, נאבק בעלילה זדונית.

זכור לדיראון המאבק שניהל בשנת 1987 דן שומרון כנגד רפול, "מוישה וחצי" ואמיר דרורי על תפקיד הרמטכ"ל. שומרון, הצנחן הגבוה  שפיקד בהצלחה על מבצע אנטבה, מצא עצמו נדרש להסברים כאשר הרמטכ"ל המכהן העליל עליו שהוא הומוסקסואל בארון, ועשוי להיות נתון לאיומי סחיטה מצד גורמים עוינים. היתה זו אולי הפרשה הקשה ביותר שהתרחשה סביב ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל (קשה בהרבה מ"פרשת הרפז" וספיחיה שיצאה מכל פרופורציה), אשר הוכרעה רק לאחר שחברו של שומרון, האלוף וילנאי, העיד בפני שר הביטחון רבין כי אין אמת בשמועות. שונות במובהק היו ההתמודדויות בין חיים בר-לב ועזר ויצמן והתחרות הג'נטלמנית בין עוזי דיין ובוגי יעלון (ידידים מהימים שהיו מפקד היחידה וסגנו). גם ההתמודדות בין אשכנזי לחלוץ היתה הוגנת (לא הזיק לזה האחרון שראש הממשלה שרון תמך בו וכפה את מינויו).

כפיש הגדיר את הדברים אשכנזי,

כפי שהגדיר את הדברים אשכנזי, "בשני המקרים זה דרעק"

גם הליכי מינוי דוגמת אלו המתקיימים בארה"ב, בהם נדרש המועמד לעבור שימוע בסנאט לאחר שנבחר לתפקיד על ידי הנשיא,אינם מבטיחים כי הדבר ישתנה. הם רק מנקים את השולחן. מתחת לשולחן תמשיך לבעבע הקלחת. ולא בכדי. אנשים הם אנשים, עם אינטריגות, אינטרסים וחולשות. מה שהיה הוא שיהיה, כדברי הרמטכ"ל אשכנזי על מסמך הרפז שפורסמו לאחרונה"בושה וחרפה, אם זה זיוף זה חרא ואם זה לא זיוף זה גם חרא. בשני המקרים זה דרעק." 

"תמורת שלום הייתי מוכן לתת כמעט הכול" \ מאת גל פרל

רשומה רגילה

"את המצב היטיב לתאר רל"ש הרמטכ"ל, שעל פי דוח ועדת אגרנט רשם ביומנו בבוקר יום ראשון: "המצב בגזרת התעלה רע עד רע מאוד. מצבו של דני [שומרון, מח"ט 401] קשה" (עמוד 113).

ציר סקרנות צומת וודאות (כנרת זמורה-ביתן, 2013)

עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

את הספר "ציר סקרנות צומת ודאות" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2013) מאת ד"ר רון פונדק ז"ל קראתי בנשימה עצורה ביום השואה האחרון. ד"ר רון פונדק, יליד תל אביב, התגייס לצה"ל חמישה שבועות לאחר מות אחיו אורי במלחמה, שובץ בחיל המודיעין ושירת כקצין מודיעין. בהמשך שימש בתפקידים שונים בשירות המודיעין בצבא ובממשלה. פונדק כתב ופרסם דוקטורט בתחום ההיסטוריה המדינית של המזרח התיכון עבור אוניברסיטת לונדון. היה מעורב במשך כעשרים שנה בתהליכים מדיניים לקידום השלום בין ישראל לארצות ערב, והיה בין היתר מאדריכלי הסכם אוסלו. יצא לי לפגוש בו השנה בשל היותו יו"ר הארגון שבו עבדה זוגתי. מצאתי בו איש שיחה מרתק ומבריק. אחד שאמר ועשה.

בספר מתחקה פונדק, שנפטר ממש לאחרונה, אחר נתיב הקרבות של אחיו הבכור, סגן אורי פונדק ז"ל, אשר שימש במלחמת יום הכיפורים כקצין המבצעים בגדוד השריון 46 שבחטיבת הטנקים 401 בעת מלחמת יום הכיפורים. באמצעות סיפור זה אורז למעשה פונדק, ומגיש לקורא, את סיפור משפחתו כולה. פונדק מתארו קטעים קטעים החל מן הבריחה מן העיר רומני שבאוקראינה לדנמרק, מאימת הפוגרמים, עבור בבריחה מפני הנאצים בשואה והמשך בעליית אביו הרברט, שהיה לעיתונאי חשוב בישראל ובדנמרק וככה "על הדרך" למרגל ואיש מוסד, ואימו סוזי. וכך, שוזר המחבר קטעים משפחתיים בחוויות המלחמה של גדוד שלם. פונדק ביצע עבודת תחקיר מרשימה, ושוחח עם כל בעל תפקיד רלוונטי שנותר בחיים, בין שהיה זה נהג טנק אלמוני, חובש דוגמת מי שיהיה לימים פרופסור מריו ליביו, מ"מים ומ"פים בגדוד כמו ירון רם או עירא עפרון וכמובן המג"ד, דוד שובל שבטנק שלו, טנק המג"ד, לחם אורי ז"ל במלחמה עד שנפגע ונהרג, בגדה המערבית של תעלת סואץ.

דן שומרון, לא חיכה ולא מילא את ההוראות.

דן שומרון, לא חיכה ולא מילא את ההוראות.

פונדק מתאר את המלחמה באופן המטלטל את הקורא ומשליך אותו באחת למרחבי החולות בסיני בשנת 1973. אחד התיאורים שממש תפסו אותי היה אודות מפקד חטיבה 401, דן שומרון איש הצנחנים (ולימים מפקד מבצע אנטבה והרמטכ"ל), אשר לא האמין לדברי ההרגעה מן הפיקוד הבכיר כאשר המצרים ריכזו כוחות בקרבת התעלה, "שומרון חזר לחטיבה בתחושה שצריך לעשות הכול כדי להתכונן למלחמה ונתן הוראה, על דעתו בלבד, לאסוף כל חייל בעל רישיון נהיגה שאינו טנקיסט, לקחת את הרכבים, להגיע לימ"חים (יחידות מחסני חירום), לפתוח אותם ולהעמיס תחמושת ודלק. על פי עדותו בוועדת אגרנט, כשנודע באוגדה שהוא פותח את הימ"חים נאמר לו ש"אין אישור לפתוח ימ"חים." הוא התקשר לסגן מפקד האוגדה והלה אמר לו, "אסור לך להוציא תחמושת  ואסור לך להכין את הדרגים." שומרון השיב, "אני עושה את זה בניגוד להוראות," והתשובה שקיבל היתה, "טוב, אם תצליח – תצליח; אם לא, תשלם על זה שאתה עושה בניגוד להוראות." כארבע-עשרה שעות אחר כך, בעוד המלחמה בעיצומה והתחמושת אוזלת, שאל האוגדונר את שומרון איך הוא מסתדר, ונענה, "מזלי שלא חיכיתי ולא מילאתי הוראות, והדרגים [עם התחמושת] בדרך." לולא התושייה והחוצפה של שומרון, הטנקים של החטיבה היו נתקעים לפנות בוקר בלי דלק ובלי תחמושת" (עמוד 32).

800px-Israeli_M60_wreckage

טנק מג"ח ישראלי שנפגע בקרבות בסיני.

תיאור אחר המביא את קרב ואדי מבעוק מן הזווית של השריונרים היה מרתק לא פחות,"כעשרים דקות אחרי שהפלוגה של ירון רם פתחה באש, פתחו באש גם הטנקים של עירא, טנק המג"ד ובו אורי ושלושת הצנטוריונים. חטיבת השריון המצרית נכנסה למלכדות קטלנית. מהרגע שהגדוד "תקע" בפקק את שדרת המסע של הדיוויזיה המצרית, שכללה משאיות ונגמ"שים נוסף על טנקים של החטיבה הקדמית שנפגעה באופן אנוש, הצטרפו לחגיגת המלחמה כוחות ישראליים נוספים, ובעיקר אלה שהיו מצוותים לגדוד הצנחנים והארטילריה. מאוחר יותר הופעל גם חיל האוויר" (עמודים 161-160).

אורי פונדק ז

אורי פונדק ז"ל, למען השלום היה נותן כמעט הכול.

קראתי את הספר כמי שזכה לפגוש את המחבר, וכמי שמתעניין במלחמת יום הכיפורים ובהיסטוריה צבאית (את הסמינר שלי בתואר ראשון כתבתי על ההכרעה הצבאית בחזית הדרום). תיאורי הקרבות גרמו לי לא פעם לחשוב כיצד היינו, חברי ואני לשירות הסדיר והמילואים, עומדים בכאוס וקריסת מערכות דוגמת זה שהתרחש באוקטובר 1973. ועוד דבר, שנותר חזק יותר מכל קטע אחר בספר, מהדהד מן השורות שכתב אורי פונדק ז"ל לעצמו בשנת 1970 במכתב שהותיר במגירה בביתו ונתגלה לאחר מותו, "השלום רחוק, יש לי הרגשה שכיום תמורת שלום הייתי מוכן לתת כמעט הכול, חוץ מהחיים. אבל אולי יום אחד אצטרך לתת את החיים כדי שבבוא העת אחרים יוכלו ליהנות מהדבר המופלא הזה שנקרא שלום. לא שלום חטוף ברחוב, אלא שלום מלא בעולם" (עמוד 52).

מומלץ בחום רב!!!