הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו.

האלוף אשל, אותו הציע חן למנות לרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

יש שיאמרו שההתנגדות למינוי אשל נובעת מתפקודו של הרמטכ"ל ה"כחול" הקודם דני חלוץ במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אבל אחרי יותר מעשר שנים, מבחן הזמן מלמד אחרת: ישראל שיקמה את ההרתעה מול החיזבאללה ונהנית כיום משקט מוחלט בגבול הלבנוני.

נכון, חלוץ אחראי לביצועים הפושרים – אך גם להצלחה האסטרטגית; הוא בטח לא אחראי לכל הבעיות שהתגלו אז בצה"ל. למבקריו הוא השיב בצדק: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו. אלה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שהם קרו אצלי". הלחץ הציבורי שהופעל עליו גרם לו להתפטר, פשוט כי רבים מאמינים שהדחת הקודקוד תפתור את הבעיה. הם לא מבינים שהבעיה היא כמעט תמיד דווקא מערכתית הרבה יותר מאישית. 

אשל לא מתאים להיות רמטכ"ל לא בגלל תדמית, אלא בגלל טיעונים ענייניים לגמרי. בצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, אך על צבא היבשה מפקד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הגדיר את הסיטואציה כ"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". לצה"ל היום הסיטואציה הזו מתאימה בהחלט בגלל גודלו והגזרות בהן הוא פועל. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר זאת במפורש.

ביבשה לומדים "דרך הרגליים"

בהשוואה לכוחות היבשה, חיל האוויר קוסם לדרג המדיני ולמפקדי צה"ל – בעיקר בזכות יכולת התגובה המהירה, החשאיות והגמישות שהוא מפגין. בשביל לדעת להשתמש בו, הרמטכ"ל צריך מומחה אווירי. כשמפעילים כוח יבשתי, לעומת זאת, התוצאות לא ידועות מראש, ודבר אחד ידוע: יהיה מחיר של חיי אדם. החיכוך עם אוכלוסייה זרה והתמרון בשטח אויב דורשים מהרמטכ"ל מומחיות בתחום.

מי שלא צמח בזרוע היבשה לא יכול להכיר את כל החוזקות והחולשות שלה. השלמת פערים, גם אם היא אפשרית, לעולם לא מתקיימת. ההכשרה בזרוע היבשה היא מיליציונית, לעומת ההכשרות המקצועית בזרועות האוויר והים. הכשרה קצרה לתקופה קצרה. מח"טים לומדים את התפקיד "דרך הרגליים".

הדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים רק מחדד למה הרמטכ"ל חייב להיות "ירוק". הנציב, אלוף (מיל') יצחק בריק, תיאר בדו"ח כיצד לחם ב-1973 "בסיני ובמצרים כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד הגדודים שחוו את הלחימה הכי קשה באותה חזית, ונשבע שיעשה הכל "כדי שלא נתפס שוב לא מוכנים". בריק מצא פערים מדאיגים במוכנות למלחמה של יחידות המילואים בצבא היבשה, ואף ביקש במסיבת עיתונאים שלא להשיב לשאלות על המוכנות של צה"ל למלחמה בדרום.

מי שלא בא מזרוע היבשה לא יבין מה יש לו ומה אין לו, מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש – וזה בדיוק מה שקרה לרמטכ"ל חלוץ ב-2006. נוסיף למשוואה את האיום על העורף, שידרוש בעימות הבא – כמאמר אלוף יאיר גולן – "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד", והמסקנה ברורה: הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מימין: האלופים כוכבי וגולן, עשו מסלול הכשרה מקיף שהכין אותם לתפקיד הרמטכ"ל, (מקור: דו"צ).

כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)

המשמעת! אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" הוצג מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה כאחד מגיבוריה הטרגיים של המלחמה. יש בכך בעיקר "ניסיון לסדר את העבר ברוורס". המשמעת והפקודות, במקרה זה כמו בפרשת אלאור אזריה, הם לא המלצה בלבד.

טנק מחטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר תחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 10 אודות הפרשה שקטעה את הקריירה הצבאית של אל"מ אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת לבנון השנייה. חטיבה 7 היא חטיבה שלה מורשת מפוארת. מיום הקמת צה"ל נותרו בו כחטיבות סדירות רק גולני וחטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים, תחת פיקודו של יאנוש בן-גל ועם מג"דים דוגמת אביגדור קהלני, לחמה החטיבה בקרבות הבלימה (ולאחר מכן בהבקעה) אל מול השריון הסורי ברמת הגולן. היא נחשבה, שנים, לבת הבכורה בחיל השריון.

מיום גיוסו, בשנת 84', עשה אשל את מרבית שירותו בחיל השריון וכשנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה מונה למפקד חטיבה 7. רבים מן הקצינים שפיקדו על החטיבה במרוצת השנים קודמו לתפקידים בכירים וסביר להניח שאילולא המלחמה היה גם אשל הולך בעקבותיהם. במהלך המלחמה היתה כפופה החטיבה בפיקודו לאוגדת הגליל, עליה פיקד תא"ל גל הירש. האירוע שקטע את אופק השירות שלו לא היה קרב כושל, תאונת אימונים רשלנית או אפילו פרשה פלילית, מן הסוג שגדע את מסלולם של כמה קצינים מבטיחים, אלא סרט טלוויזיה קצר. הבמאית נורית קידר התלוותה לאשל ולמפקדת החטיבה במהלך המלחמה, וצילמה סרט המתעד את פעילותה. במהלך הסרט תועד אשל מטיח באוזני פקודיו ביקורת קשה על התנהלות מפקד האוגדה, שלא בנוכחותו, ומאשים אותו שאינו שולט במתרחש ופועל בניגוד לכל תורות הלחימה הנהוגות בצה"ל. עוד חשף הסרט כיצד פעל אשל מאחורי גבו של הירש במטרה לעכב ולבטל את ביצועה של משימה שקיבל. אשל ספג בשל כך הערה פיקודית מן הרמטכ"ל וקידומו עוכב לשנתיים.

למעשה, נחסמה בפניו הדרך להמשיך ולשרת בצבא. תחקיר "המקור" נועד להציג את גרסתו המלאה של אשל לאירוע. לדבריו, קיבל פקודה לנוע בלב העיירה בינת' ג'בייל, שלא טוהרה מכוחות חזבאללה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים", אמר אשל. לטענתו ניתן היה להשלים את המשימה מבלי לבצע את המהלך, והוא פעל לשכנע בכך את דרגי הפיקוד שמעל הירש ובמקביל עיכב את ביצוע הפקודה. כל זה התרחש, על-פי אשל, כאשר האמון בינו לבין מפקד האוגדה נסדק בשל אירועים שהתרחשו קודם לכן, ובהם הקרב בכפר מארון א-ראס. מה אמור לעשות מפקד במצב כזה שהוא אינו מאמין במפקדו ובמשימות שהוטלו עליו? זוהי דילמה פיקודית לא פשוטה ודרוקר מציג אותה היטב.

אז מה עושים?

%d7%9b%d7%95%d7%97-%d7%a6%d7%94%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%95

כוח צה"ל עולה למסוק בדרכו לפעולה במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

בצה"ל התרחשו מקרים כאלה לא אחת. דוגמה בולטת למפקד שלא האמין במשימה שהוטלה עליו היא זו של אלי גבע, שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת השריון 211 ובחר להשתחרר מתפקידו, נוכח הפקודה לכבוש את מערב ביירות. אפשר לבקר את גבע אולם הוא לא חתר תחת מפקדיו אלא הבהיר להם את תחושתו, ונמנע מלנסות ולסכל את המהלך. טוב עשה אשל שלא בחר לעשות כמוהו, משום שאז היה מפקיר את פקודיו להתמודד עם אתגרי המלחמה לבדם. אבל יש גם פתרונות אחרים. במהלך המלחמה ב-2006 הטילה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, משימה על היחידה המובחרת מגלן, שמפקדה, אליעזר טולדנו (כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), חשב שאינה ממצה כראוי את יכולות היחידה. בתגובה הציע פעולה חלופית שהתקבלה. המבצע, שזכה לשם הקוד "נערי החוף", נחשב לאחד המבצעים המיוחדים המוצלחים שביצע צה"ל במלחמה.

669471

ספרו של הירש, בו תיאר את הפרשה והמלחמה כולה מנקודת מבטו.

הירש נמנע מלהתייחס השבוע לאירוע אך בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), תיאר אותו בחומרה. לטענת הירש בטרם שידור הסרט ציין בפניו אשל כי היתה זו זכות עבורו להילחם תחת פיקודו של הירש. 48 שעות מאוחר יותר שודרה הכתבה והירש הבין שאשל ראה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיאר בפניו. לתפיסתו אשל השמיץ אותו בפני קציני החטיבה, והסביר למצלמה "כיצד עקף אותי ופנה אל מפקדי בשרשרת הפיקוד והשיא – "תדריך מצולם למטה החטיבה על משקל: 'כך נתחמן את מפקדת האוגדה' טרם הקרב האוגדתי של "שינוי כיוון 8", עולב בי, משבש את מהלכי" (עמוד 454). הירש טען בספר שהרמטכ"ל דאז, חלוץ, התעקש לטפל במקרה בעצמו, ומתח ביקורת על כך שזה האחרון לא הדיח אותו מיד מפיקוד על החטיבה. לטענתו היה בכך מסר שלילי על-פיו ניתן להתנהג כך בזמן מלחמה ולצאת מזה (כמעט) ללא פגע.

נראה שהירש הגזים מעט, אבל בסופו של יום הוא צודק. במרוצת השנים נהגו בצה"ל בסלחנות כלפי מפקדים שהתעלמו מן הפקודות, אך ביצעו את המשימה. כך למשל, נהג הירש עצמו בעת שפיקד על יחידת שלדג בפשיטה בעומק לבנון, במהלכה כיבה הירש את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, נזף בו על התנהגותו אך גם שיבח את אומץ הלב. לתפיסתו של הירש קיים מתח בין ההכרח במשמעת בצבא, וחובתם של מפקדים לחתור למגע ולעמוד במשימה. במתח הזה יש לפעול.

התחקיר הציג את אשל כגיבור טרגי שקידומו נעצר בגלל שצה"ל למעשה הובך בעת שידור הסרט של קידר. יתכן, אבל ניסיונו של אשל "לסדר את העבר ברוורס" מתעלם מן העובדה שפעל בניגוד לפקודות ולנורמות הנהוגות בצבא, במטרה לבטל פקודת משימה שקיבל. במידה ובחר להישאר חלק משדרת הפיקוד של צה"ל, הרי שהוא אינו יכול לראות בהן המלצה בלבד. "המשמעת!", נהג לומר טאיטו, הרנ"ג המפורסם של בית הספר לקצינים, "אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה".

מתי חותרים למגע?

השבוע נקלע מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, שלא בטובתו לסערת התקשורתית סביב פקודו, סמל אלאור אזריה, שהורשע בשבוע שעבר בהריגה לאחר שירה במחבל פצוע בחברון. חזות, קצין צנחנים מצטיין, נפגש עם אביו של החייל והציע עסקה. בתמורה לשינוי מהותי בהתנהלות המשפחה והפסקת המאבק המתלהם כנגד הצבא תהיה הקלה בעונש. נוכח התנהלות המשפחה היה על הצבא להיות חכם יותר. כמעט כלל בעלי התפקיד ששוחחו עמם הוקלטו ובהם ראש הממשלה נתניהו. אבל נסיונה של המשפחה לטעון לעיוות דין, ולחלופין לטעון כי בריחת צוערי בה"ד 1 בפיגוע בירושלים (שבסופו חלקם הרגו את המחבל) נבעה מחששם שבדומה לאזריה גם להם לא יינתן גיבוי, מגוחכים. אזריה פעל בניגוד לפקודות והמשמעת המבצעית והמנהלתית, כמו גם בניגוד לקוד האתי של צה"ל. השגיאות של הצבא ושל מי מן הצוערים לא ישנו זאת.

גיורא רום בתפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון, 1995

האלוף במיל' רום בעת שכיהן כנספח הצבאי בוושינגטון, (מקור: ויקיפדיה).

בכנס המנהיגות שנערך השבוע בחיפה אמר האלוף במיל' גיורא רום, בעברו יו"ר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ואלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, כי בפנימייה הצבאית "חונכנו לחתירה למגע. זה מה שעשה אמנון בכארמה. זה מה שעשה חיים דנון ברמת הגולן. זה מה שעשה דורון אלמוג בדרכו לביירות. זה מה שעשה אלי גליקמן על חופים רחוקים במקומות עלומים. זה מה שעשה נמרוד אלוני בבלאטה. זה מה שעשינו כשהפלנו מיגים בכל מקום אפשרי", וזה מה שעשו בוגרים רבים אחרים של הפנימייה, וזה נבע מן החינוך שקבלו בפנימייה הצבאית. לדבריו במרוצת השנים שמע סיפורים רבים על בוגרי הפנימיה, ואף לא אחד מהם כלל בריחה משדה-הקרב. "ועוד דבר. מעולם לא לקח לנו 11 דקות להתחיל פתאום לחתור למגע".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.01.2017)

 

קדימון להתמודדות על הרמטכ"לות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על תפקיד סגן הרמטכ"ל הבא מתמודדים ארבעה קצינים מוכשרים. מדובר למעשה בקדימון לקרב על הרמטכ"לות והמירוץ שהיה כמעט סגור, הפך פתוח לחלוטין.

הטבלה, כמו שנהוג לומר בכדורגל, לא משקרת. זולת מקרים שבהם כיהן סגן יחיד (ליפקין-שחק למשל), האחרון שכיהן בתפקיד מונה לרמטכ"ל. כך היה כשכיהן בתפקיד רק אדם אחד, שניים ואפילו שלושה (בני גנץ). מאחר וכך, ההתמודדות על תפקיד מחליפו של יאיר גולן, שבנאומו ביום השואה פגע קשות בסיכוייו להתמנות למפקד הצבא, היא למעשה קדימון להתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל. ארבעת האלופים שמתמודדים על התפקיד הם סמי תורג'מן, ניצן אלון, אמיר אשל, ואביב כוכבי. כולם קצינים מנוסים, בעלי מהלכים בפוליטיקה ובתקשורת.

כחול לא יכול לפקד על הצבא הירוק

%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%a4%d7%93%d7%99%d7%94

האלוף אשל, אינו בקי דיו בהפעלת כוחות היבשה, (צילום: ויקיפדיה).

כשבוחנים את המועמדים קופץ ראשון שמו של מפקד חיל האוויר אשל, טייס קרב ומפקד מנוסה, אשר שימש בעבר כראש אג"ת וכמעט בכל תפקיד ליבה בחיל האוויר. אבל למרות הכישורים והניסיון, עומדת כנגדו תקופת כהונתו של דן חלוץ כרמטכ"ל. מלחמת לבנון השנייה, שעמדה במוקד כהונתו של חלוץ, נוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אם זאת בחלוף עשור לא ניתן להתעלם מכך שיעדיה העיקריים של המלחמה הושגו. מאז הפסקת האש נהנית ישראל משקט מוחלט בגבולה הצפוני, ושוקמה ההרתעה מול החזבאללה. חלוץ, האחראי לביצועיו הלא מספקים של הצבא שבפיקודו, אחראי גם לכך.

אבל הסיבה האמיתית שבגינה אשל אינו מועמד מתאים לתפקיד נוגעת לכך שבצה"ל, בעוד שמפקדי חילות האוויר והים מופקדים כל אחד על הפעלת הזרוע שבראשה הוא עומד, הרמטכ"ל הוא מפקד צבא היבשה במלחמה. כבר היו בצה"ל ומחוצה לו מי שטענו שיש לשנות זאת שכן, כפי שניסח זאת מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד, הדבר דומה ל"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". אבל האמת היא, שהמרחב שעליו חולש צה"ל וגודלו הנוכחי אינם מצדקים שינוי שכזה, ברוח המודל אמריקני של המטות המשולבים. מסמך אסטרטגיית צה"ל, שפרסם הרמטכ"ל איזנקוט, מעגן זאת וקובע שהמטה הכללי, ובראשו הרמטכ"ל, משמש "גם כמפקדה מבצעית עליונה להפעלת כוחות היבשה". לכן, הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מרוץ פתוח

ראש אמ"ץ, ניצן אלון, אף שצבר ניסיון רב בכוחות המיוחדים ובלוחמה בטרור באיו"ש, חסר רקורד משמעותי ב"צבא הגדול" ובפיקוד על כוחות מתמרנים. כמו אשל מהחיל הכחול, עשה אלון את עיקר שירותו ביחידות עלית עתירות משאבים כמו סיירת מטכ"ל. מנגד, במידה וייבחר יגיע לתפקיד כשברשותו בקיאות רבה בתחומים אלו לצד הבנה עמוקה את אופן עבודת המטה הכללי. לעומתו האלוף סמי תורג'מן, קצין שריון שפיקד על פיקוד הדרום במבצע "צוק איתן", שימש בתפקידי מפתח רבים בזרוע היבשה ובמטה הכללי. בין היתר שימש כמפקד עוצבת געש וכמפקד זרוע היבשה. טיוטת דו"ח המבקר אודות "צוק איתן" ציינה לחיוב את היערכות הפיקוד בראשותו לאיום המנהרות בהשוואה לשאר הצבא.

אלוף אביב כוכבי כמפקד פיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

אלוף אביב כוכבי, עד לאחרונה המועמד הבולט לתפקיד, (צילום: דו"צ).

מפקד פיקוד הצפון אביב כוכבי היה, עד לעזיבת יעלון את תפקיד שר הביטחון לפני כחצי שנה, המועמד הבולט לתפקיד. כוכבי, פקוד ותיק של יעלון בגדוד 890, שימש כמעט בכל תפקיד אפשרי בכל זירות הלחימה. מח"ט מרחבית בלבנון בשנות השהייה תחת ארז גרשטיין, מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ומפקד אוגדת עזה, שם נרשמה לחובתו חטיפת החייל גלעד שליט. בהמשך שימש כראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא, וכראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". העובדה שאמ"ן בראשותו לא צפה את העימות בעזה ב-2014, ולא הבין את משמעות איום המנהור ההתקפי יש בה כדי לפגוע במועמדותו, מה גם שלא ברור מה מעמדו אצל השר החדש, ליברמן.

ועדיין, "מי שלא טועה לא עושה", כפי שאמר אמר לי מפקד המחלקה בצנחנים ביום הראשון של הטירונותהרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, השלים כבר למעלה משנה וחצי בתפקידו. מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר 2015 נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. בהוראתו גובשה התכנית הרב-שנתית גדעון הכוללת קיצוץ תקנים ומפקדות, הקמת זרוע הסייבר חיזוק אוגדות החוד ורפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה. אף שכבר ראינו רפורמות ותר"שים מרחיקי לכת שנקבעו בצה"ל לאחר עבודת מטה ארוכה ובוטלו כלאחר יד, הרי שהרמטכ"ל שיחליף את איזנקוט ייכנס לנעליים גדולות ויקבל לידיו צבא כשיר יותר שמותאם יותר לאתגרי ההווה והעתיד. כשיידרש שר הביטחון לבחור את זהות הרמטכ"ל הבא, בעוד כשנתיים וחצי, כדאי שהמועמדים יהיו מי שלרשותם ההכשרה והניסיון הרבים ביותר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.10.2016)

בסוף, כל הזיכרונות טובים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה נראה שמשתנה התפיסה לגביה בציבור. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי מדיניות סדורה. המערכה הבאה עלולה להיות קשה בהרבה ולכלול את אותם כשלים. 

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

בדיעבד, תמיד רואים 6:6. עשר שנות השקט בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה עשויות לגרום למלחמה, על מהלכיה, כשליה והישגיה, להיראות טובים בהרבה מכפי שנראו כשנדם קול התותחים. חלק ניכר מכלי התקשורת, ואפילו צה"ל, אף פרסמו לאחרונה כתבות אודות גבורת הלוחמים והישגי הצבא. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי תכנון קלאוזיביציוני סדור ("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים") אלא פועל יוצא של יתרונה המובנה מלכתחילה של ישראל אל מול חזבאללה.

אלו הטוענים כי ההישג בדמות עשר שנים שקטות בצפון הארץ נובע ישירות מן המערכה שהתנהלה ב-2006 גורסים כי הישגיה יצרו הרתעה משמעותית בצפון. מולם ישנם אלו התולים זאת במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה מחזבאללה ללמעלה מ-1,600 הרוגים, בריסון שכפתה איראן על חזבאלה לאחר המלחמה ובהרתעה הדדית הקיימת, שכן חזבאללה רכש במערכה בסוריה נסיון מבצעי מרשים (שכלל שיתוף פעולה צמוד עם הצבא הרוסי) ומחזיק כיום ברשותו ארסנל רקטות עצום ומתקדם שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

דגל ארגון חזבאללה

ארגון חזבאללה, "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי".

בפועל, נשמר השקט גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים הסורית, וניתן להניח שלמלחמה, כמו גם לפעולות שעל-פי פרסומים זרים ביצעה ישראל (ובהם הפצצת הכור בסוריה וחיסול עימאד מוע'נייה), היה אפקט של הרתעה מצטברת, כפי שהגדיר את התופעה בשעתו האלוף במיל' דורון אלמוג. בהרצאה שנשא ב-2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל) כי חזבאללה "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי", וכי להבנתו למרות הכשלים והליקויים בפעולת צה"ל במלחמה הרי שהארגון "עבר חוויה קשה מאוד", ולפיכך הוא מורתע מפני האפשרות שבמערכה נוספת. נראה כי חשש זה נשמר גם בהמשך כאשר חזבאללה מצא עצמו שקוע בסוריה.

שקט לבדו אינו מדד

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

השקט בצפון וגם ההרתעה שהושגה אינם יכולים להיות המדד היחידי על-פיו נבחנת המערכה. מרגע שנחטפו רגב וגולדווסר על-ידי חזבאללה עברה היוזמה חזרה לצד הישראלי. בכירי הדרג המדיני והצבאי קיבלו החלטה חפוזה, אף שמוצדקת, לפעול כנגד חזבאללה מבלי להבין את משמעויותיה (מלחמה) ומבלי לדעת את מצב מוכנות הכוחות והעורף, שהיווה חזית נוספת. את התנהלותם במערכה המהוססת והממושכת ניתן לתאר בשורה משיר הילדים הידוע"התגלגלו לו-לו-לו-לו, התבלבלו לו-לו-לו-לו, השתוללו לו-לו-לו-לו כל היום".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מלמדת, לכאורה, כי ההישג בדמות עשור שקט בצפון הארץ הורכב אמנם ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, דוגמת המערך הרקטי ארוך הטווח, ונפגעו לו גם מרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. כאשר הסתיימה המלחמה, נוכח חזבאללה כי הציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רובעים שלמים בביירות. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. מבט מפוכח יותר על המערכה מלמד שהמערכה התנהלה ללא הגיון מסדר ושהמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה.

article_paragraph_1223182

האלוף קפלינסקי, ייחס את הכשל העיקרי לחוסר ההבנה שזאת מלחמה, (צילום: דו"צ).

בהרצאה שנשא שלוש שנים לאחר המלחמה ייחס האלוף במיל' קפלינסקי את כשלי המלחמה בעיקר לחוסר היכולת לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) של הציבור, הממשלה וכמובן הצבא להבנה "שהעימות עם חזבאללה איננו המשך ישיר לפעולות השוטפות שביצענו בשש השנים שלפני המלחמה ביהודה ובשומרון, אלא זאת מלחמה". הכשל התפיסתי הזה עמד במוקד קבלת ההחלטות של המערכה ופגע באופן אנוש ביכולת להגדיר מטרות ולפעול בהתאם להשגתן. יחסי הכוחות בין ישראל לחזבאללה בפתיחת המערכה, ובמידה רבה גם כיום, הם שקבעו (כמעט מראש) שישראל ניצחה את חזבאללה.

תחושת ההחמצה

תחושת ההחמצה במלחמה נובעת מהיעדרו של מהלך מכריע מצד צה"ל, בדומה לאלו שביצע במערכות קודמות. קרב אום כתף, "מבצע מוקד", צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית, מבצע אנטבה, הנחיתה מן הים בשל"ג ומבצע חומת מגן הם רק כמה מהמבצעים שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. אך נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? צה"ל, מודל 2006 היה רחוק מאוד מהצבא היעיל, הלוחמני והכשיר שצלח את התעלה ב-73' (שהיה ככל הנראה, "הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל"). פעילות השיטור בשטחים וכהמשך לה הלחימה הסזיפית כנגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה הביאו לשחיקת יכולות אלו.

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון

כניסת כוחות מילואים ללבנון, (צילום: דו"צ).

יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמר האלוף ישי בר, לרמטכ"ל חלוץ ולראש הממשלה אולמרט בבוטות מה, כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (בשנים 1995-2000) עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. שורת החלטות נחושות וסדורות יותר של הממשלה ושל מפקדיו היתה משיגה זאת.

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הרמטכ"ל חלוץ עם מפקד אוגדת הגליל הירש.

בשל תחושה זו והכשלים בהפעלת הכוח במהלכה, ספגו מפקדי צה"ל במלחמה, במיוחד בדרג הטקטי, ביקורת ציבורית נוקבת (חלקם כונו, לא בהכרח בצדק, "מפקדי הפלזמות") שהתעלמה גם מן ההצלחות שאכן היו בשדה הקרב. חלק מן היחידות בסדיר ובמילואים גילו, גם אם הדרגים מעליהם, חסרו זאת, את הרוח היוזמת וההתקפית האופיינית לצה"ל. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, קצין צנחנים מצטיין. פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה אמנם עומדת לחובתו, וכמוה גם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, אבל במלחמה המבולבלת ההיא היה הירש מפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה. לאחר המלחמה חווה "זובור" ציבורי קשה יותר מכל מפקד אוגדה במלחמות ישראל ונאלץ לפרוש מצה"ל.

השתנות האיום

תועלת

המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתתית ל"מלחמה בקרב האנשים".

תחושת ההחמצה נובעת גם מחוסר הבנה כי האיום השתנה. כנגד ישראל ניצב (מצפון ומדרום) ארגון היברידי הפועל באופן מבוזר וחמקמק ואינו מחזיק במערכים מבוצרים חיוניים באופן דומה ליריבים קודמים, שלא ניתן לצור עליו ולכתרו עד כדי הכרעה (כשם שנעשה כנגד הארמייה בסיני, אש"ף בביירות ומחבלים פלסטינים בגדה). המלחמה בארגונים כאלו שונה. הגנרל הבריטי רופרט סמית אפיין בספרו "התועלת שבכוח" את השתנות המלחמה מתעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד החברה שממנה הוא בא.

החברה המערבית, שישראל היא חלק ממנה, רגישה מאוד לאבדות וארגונים היברידיים אלו מנצלים תורפה זו כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלהם. המערכה כנגדם צריכה להיות משולבת וסימולטנית. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. ב"מלחמה בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה. שינוי זה לא הופנם די צורכו בישראל ובשל כך נותר הציבור, ובתוכו הצבא, עם התחושה שלא מימש את יעדיו. אין מדובר כאן בהיעדרה של תמונת ניצחון, אלא בחסרונו של מהלך סדור שאף שלא ימוטט את מערכי האויב כבעבר יביא, מתוך אסטרטגיה סדורה, לכדי הישגים מוחשיים במערכה.

העימות הבא

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות של חזבאללה בדרום לבנון.

החזבאללה התעצם מאז המלחמה, והפך למיני-צבא. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכשו פעיליו ניסיון מבצעי משמעותי וזכו לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע), שברשותו כוחות קומנדו שייעודם לחדור לישראל, מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ומלאי רקטות מדויקות וארוכות טווח. ניתן להניח, שהארגון למד את לקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

איזנקוט 2 דוצ

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל מילואים, (צילום: דו"צ).

המלחמה היוותה קריאת השכמה לצבא ולממשלה בהקשר להשתנות האיום. חלק ניכר מן הכשלים והליקויים, ובהם כשירות היחידות הלוחמות, תוקנו עם הזמן וחלקם עוד עימנו. הרמטכ"ל הנוכחי שימש כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמ"פ בגולני) ומילא בה תפקיד מפתח. בין היתר דחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה. מאז נכנס לתפקידו הוביל תהליכי התעצמות ובניין כוח משמעותיים במטרה לחזק את מוכנות צה"ל לעימות. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו, ונראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת. ביוטי לשינוי בתפיסה היא "אסטרטגיית צה"ל", שמעגנת עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. על-פי עקרונותיה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת. מימוש תפיסה זו עשוי להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. 

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, כפי שאירע בחטיפת החיילים ב-2006 (אירוע שנסראללה עצמו ציין שהוא מתחרט עליו), עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. אף שבצבא נבנה הכוח, וגובשו תכניות אופרטיביות, חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, בדומה לקודמותיה, ממושכת וחסרת יעדים אסטרטגיים ברורים, אך בממדי הרס גדולים בהרבה.

לא תמיד ה"כחולים" מקבלים את מה שהם רוצים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעוד שבישראל מתקבלות רוב דרישות ההצטיידות של חיל האוויר ללא ויכוח או פיקוח, סוגיית מטוס ה-A-10 מלמדת שבארצות הברית המצב שונה בתכלית. יש מה ללמוד מזה.

מטוס הקרב F-35.

מטוס הקרב F-35.

בצה"ל כש"הכחולים" רוצים צעצוע חדש, קשה להתווכח איתם. במציאות שבה החיל הוא הזרוע הגמישה והקטלנית ביותר בצה"ל, האמונה על קשת האיומים ש"מהסכין ועד הגרעין", מה שמפקדיו יגדירו כצורך קריטי הם יקבלו. בפברואר פורסם כי חיל האוויר עתיד להצטייד בארבע-עשר מטוסי קרב מסוג F-35, שיתווספו ל-19 עליהם הוחלט ב-2010. סך הכל 33 מטוסים, בעלות התחלתית של כ-110 מיליון דולר ליחידה. המטוסים הראשונים יגיעו לקראת סוף 2016 והשאר ייקלטו בחיל בתהליך שיימשך עד 2021.

במידה וארצות הברית תבחר להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל, לאור ההסכם עם איראן, יופנה עיקר הסיוע להתעצמות חיל האוויר. כוחות היבשה יצטרכו פשוט להוסיף ולהמתין לתורם שיגיע, מתישהו, לרוב אחרי שהמלחמה הבאה תיגמר. אבל המציאות הזו היא לא נחלת כל המדינות.

לא בלי אישור הקונגרס

בארצות הברית הביע חיל האוויר את רצונו להוציא מן השירות את מטוס A-10 ת'נדרבולט II, המשמש לסיוע לכוחות היבשה, ולרכוש במקומו F-35. המטוס נקלט בחיל האוויר האמריקני בשנת 1979 ונודע כמשמיד טנקים מקצועי. בין היתר ביצע המטוס משימות במלחמת המפרץ, במלחמת עיראק ובאפגניסטן. אחרי יותר מ-30 שנות פעילות הציעו בחיל האוויר להוציא את צי המטוסים (כמעט 300 במספר) משירות עד לשנת 2019. המהלך יחסוך 4.2 מיליארד דולרים בשנה, אותם ניתן יהיה להפנות להצטיידות ב-F-35.

נציגי חיל האוויר גם טענו כי מטוסי ה-F-16 המפעילים חימוש מונחה לייזר מבצעים בהצלחה משימו סיוע אש קרוב באפגניסטן. עוד טענו אנשי החיל כי ה-A-10 היה מעורב באפגניסטן במידה רבה יותר ממטוסים אחרים באירועים שבהם נהרגו חיילים ואזרחים מאש ידידותית. זאת במטרה להציגו כמטוס סיוע טוב פחות. אולם בניגוד לישראל, בה נפסלו כל האלטרנטיבות שהועלו לרכישת המטוס, הביע הקונגרס האמריקני התנגדות נחרצת והודיע כי לא יאשר זאת. חברי בית הנבחרים טענו כנגד החיל כי המטוס מספק סיוע אש קרוב לכוחות הקרקע באיכות שטרם נמצאה לה תחליף, וזאת כמעט בכל תנאי מזג אוויר. בנוסף פקפקו בקונגרס בסכום החיסכון השנתי שהציג חיל האוויר. יתרה מזאת, בדיקת הנתונים על ידי הפרויקט לפיקוח ממשלתי (PGO) מראה כי החיל "שיחק עם המספרים" וכי בחינה אובייקטיבית שלהם מלמדת כי סטטיסטית המטוס היה מעורב במעט אירועי אש ידידותית. דובר החיל טען בתגובה כי מטרת החיל היתה לציין כי גם מטוסים נוספים פועלים היטב במשימות סיוע אש קרובה, עם נזק היקפי קטן יחסית.

24197525

חברת הקונגרס מרתה מקסאלי, בימיה כטייסת A-10 בחיל האוויר האמריקני.

האדבוקטורית הבולטת ביותר בקמפיין להשארת המטוס בחיל היא חברת הקונגרס הרפובליקנית מרתה מקסאלי מאריזונה. מקסאלי, בעברה טייסת קרב שלחמה בעיראק ואפגניסטן ואף פיקדה על טייסת A-10 השתחררה מחיל האוויר האמריקני כקולונל לאחר 22 שנות שירות. מקסאלי שמכירה את המטוס "דרך הרגליים" לא קיבלה את טענות החיל בו צמחה. הגדילה לעשות גם הסנאטורית הרפובליקנית קלי איוט מניו-המפשייר שהודיעה כי תצא כנגד כל מועמד לתפקיד מזכיר חיל האוויר עד אשר יבהיר את עמדתו בנוגע למטוס ה-A-10.

רא

רא"ל דן חלוץ לאחר טיסה ב-F-16, (מקור: אתר חיל האוויר).

אפשר כמובן להציג טיעונים מקצועיים בזכות כמעט כל נושא – גנרל ג'ון הר טען בשעתו לטובת שימור חיל הפרשים בצבא אמריקני גם שנים לאחר שבוטל – אולם נראה כי הפעם עומד מאחורי הקמפיין יותר מאשר סנטימנטים כלפי פלטפורמת לחימה. כך למשל, הגדיר דן חלוץ את מטוס הפאנטום F-4 שעליו טס במלחמת יום הכיפורים, "הדבר המכוער הכי יפה בעולם." זה לא מנע ממנו כמפקד החיל להחליט על הוצאתו מן השירות. בעלות בריתה של ארצות הברית בנאט"ו דווקא מרוצות מן המהלך והביעו את שביעות רצונן מכך שטייסת A-10 (שיעילותו כמשמיד טנקים הופכת אותו לאיום משמעותי על כוחות השריון של רוסיה) נפרשה באירופה. בטווח הארוך תתקבל,ככל הנראה, עמדת חיל האוויר האמריקני, אולם רק לאחר שיציג מענה הולם לפערים עליהם עמדו חברי הקונגרס והסנאט.

יש מה ללמוד מזה

בית הנבחרים האמריקני

בית הנבחרים האמריקני.

בסופו של יום הדיון על עתיד המטוס הוא רק דוגמה לאופן שבו מתקיים הפיקוח של בתי הנבחרים בארצות הברית על גופי הצבא והביטחון השונים. בארצות הברית נדרשים גנרלים המועמדים לפקד על זרועות ופיקודים (ולמעשה גם פקידי ממשל בכירים דוגמת מועמדים לראשות ה-CIA) להציג לבית הנבחרים את משנתם בטרם מונו, ותהליכי הצטיידות רוחביים מותנים באישור מצד נבחרי העם.

בישראל המצב שונה. ההחלטות על רכש ומינויים מתקבלות רק על-ידי אנשי משרד הביטחון, שמאז 2007 נוהל על-ידי בשר מבשרה של המערכת, הרא"לים במיל' אהוד ברק ומשה יעלון. אין כמעט שום פיקוח (במיוחד לאחר שוועדת טירקל הפכה לחותמת גומי) על מהלכים שהם והכפופים להם בצבא ומחוצה לו מבצעים. דמיינו לעצמכם סיטואציה שבה המועמד לראשות אג"ת עמיקם נורקין (שמונה בשבוע שעבר לתפקיד) יציג לוועדת המשנה לתפיסת הביטחון ולבניין הכוח את תפיסתו לגבי המגמות העתידיות של צה"ל. רק למען ההשוואה שווה לזכור כי שום פורום של נבחרי ציבור לא נדרש לבחון את מידת התאמתו של דן חלוץ, איש חיל האוויר, לתפקיד הרמטכ"ל. למרות שהפערים בהכשרתו היו גלויים לעיני כל. את התוצאות אנחנו יודעים.

כדאי ללמוד מזה משהו.

מלחמת הגרסאות השנייה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

תכנית התחקירים "המקור" שידרה ראיון משולש עם קברניטי מלחמת לבנון השנייה: אולמרט, פרץ וחלוץ. אולם השלושה, במקום לקחת אחריות על מחדלי המלחמה עסקו בעיקר בהטחת אשמה באחרים וב"סידור העבר ברוורס".

אתמול שודר בערוץ 10 חלקו הראשון של תחקיר "המקור" על מלחמת לבנון השנייה במהלכו הציגו שלושת קברניטי המלחמה, אולמרט, פרץ וחלוץ, את גרסתם לאירועים. במבט מן הצד ניכר כי מדינת ישראל נכנסה למלחמה כשהיא מתעלמת מכל הכללים של "דוקטרינת פאואל" (שניסח בשעתו הרמטכ"ל האמריקני קולין פאואל). למלחמה, טען קולין פאואל, יש לצאת רק כאשר היעדים מוגרים היטב וכשאינטרס חיוני למדינה בסכנה. זאת לאחר מיצוי אפשרויות אחרות ותוך גיוס לגיטימציה פנימית ומן הקהילה הבינלאומית. אולם חשוב לא פחות מכך יש לתכנן "אסטרטגיית יציאה". לאחר שסוגיות אלו טופלו יש לצאת למערכה קצרה ככל האפשר. טוב, אז זה לא קרה.

כוח צה

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

יותר מזה, פרץ בתכנית אף אומר בגלוי שצה"ל אפילו לא הבין כי הוא מצוי במלחמה. יש בכך לא מעט אמת. למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. השלושה קיבלו החלטה חפוזה לצאת למלחמה (אף שמסיבות מוצדקות), נמנעו מלהבין את משמעויותיה והובילו למערכה מהוססת, ממושכת שהתנהלה כמו בשיר: "צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו". במקום להודות בכך ולקחת אחריות על המשגים (אחריות להישגים הם לוקחים גם לוקחים) נשמעים דברי השלישייה כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

צבא היבשה לא יכול או לא רוצה?

חלק מטענותיו של רא"ל במיל' דני חלוץ בתכנית אינן חדשות והן מופיעות בספר "בגובה העיניים". להגנתו הוא מביא ציטוט מפי ראש אגף המבצעים דאז, גדי איזנקוט בדבר אי-מילוי פקודות בצבא היבשה (בניגוד לאופן שבו הדברים נעשים בחיל האוויר). המשמעות ברורה – חלוץ נתן את הפקודות הנכונות אבל הצבא הירוק מיסמס אותן. אילו רק היו הדברים כה פשוטים. חלוץ ממשיך וטוען בתכנית כי כשירותו הנמוכה של צבא היבשה היא הגורם לעיכוב הממושך בפתיחת המערכה הקרקעית, וכי עוד מימי ממשל רבין בשנות ה-90 נמנעו בשל כך בכירי הדרג המדיני והצבאי מהפעלה משמעותית של התמרון היבשתי. כך מנמק חלוץ את בחירתו לנהל את המלחמה כמערכה אווירית בעיקרה ואת התעלמותו מן ההמלצות של ותיקי לבנון ובהם קפלינסקי ואיזנקוט (יוצאי חטיבת גולני) וגנץ (יוצא הצנחנים), לגייס מילואים בפרוץ המלחמה ולהכינם למהלך קרקעי. אלו גיוסו לבסוף מאוחר והכנסתם ללחימה היתה מלווה בטעויות רבות.

הדברים אינם מתיישבים עם העובדה כי ב-2002 ביצע צה"ל תמרון קרקעי רחב ומוצלח בערי הגדה ולאחריו שורת פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים ואוגדתיים בגדה המערבית וברצועת עזה. כל אלו בהצלחה רבה. הרי מדובר, כפי שציין לאחר המלחמה רא"ל במיל' יעלון, באותו הצבא. מה גם שלאחר חטיפת גלעד שליט ביצע צה"ל בהובלת אלוף הפיקוד יואב גלנט ומפקד האוגדה אביב כוכבי את מבצע "גשמי קיץ" – שני צוותי קרב חטיבתיים (גבעתי וגולני) ברצועת עזה הרגו כ-300 פעילי חמאס ועוד כמאה אזרחים. אמת, צה"ל, כהגדרת הפרשן המנוח זאב שיף, התקלקל בשטחים. לחץ הפעילות השוטפת במלחמת ההתשה הממושכת (המכונה משום מה "האינתיפאדה השנייה") הביא לירידה ניכרת במוכנותו של הצבא הסדיר למלחמה, שלא לדבר על צבא המילואים שהפך חלול. אמנם, חזבאללה הוכיח במלחמה כי רמת הלחימה של פעיליו גבוהה בהרבה מזו של פעילי ארגוני הטרור וההתנגדות הפלסטינים, אולם הכשירות הנמוכה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל.

מדגם מייצג לכך היא הפשיטה שביצע גדוד 931 של הנח"ל על הכפר חול'א שתועדה בכתבתו של איתי אנגל. הגדוד ספג מעט נפגעים וביצע "אחורה פנה". הח"כ עפר שלח העיד כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו." ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצה"ל, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

נבחרת ב'

במינויים שביצע בטרם המלחמה הקפיד חלוץ למנות את אלו שלתפיסתו מגיע להם מבלי לבחון האם הוכשרו כראוי לתפקידם, כך במקרה של האוגדונר יוצא השייטת ארז צוקרמן ובמקרים נוספים. חלוץ עצמו הודה בספרו שטעה ולא הקצה לפיקוד הצפון אלוף מנוסה בלחימה בחזבאללה כישראל זיו, יוצא הצנחנים שעיקר ניסיונו הקרבי עבר עליו בלבנון. היה כבר מי שאמר שבמלחמת לבנון השנייה נתקע צה"ל עם "נבחרת ב'": רמטכ"ל כחול שאינו בקיא בנבכי האיום הצפוני "דרך הרגליים" וכמוהו אלוף פיקוד מן השריון (שפיקד דווקא על חזית שבה עיקר הכוח המתמרן היעיל הוא חי"ר) ומפקד אוגדה שבתפקידיו הקודמים שירת בעיקר בגדה המערבית.

יתרה מזאת מרבה חלוץ לדבר על סכינאות בקרב הקצונה הבכירה ועל הצורך לגבות את פקודיו. למרות זאת שקל חלוץ לא פעם את החלפת הנבחרת בפיקוד הצפון ולא נתן גיבוי נאות לתא"ל גל הירש, אשר אוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה. כתוצאה מכך עסק הירש לאורך המלחמה כולה במאבק בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו לסלקו מתפקידו. למרות שחלוץ אינו רואה דופי במעשיו לדבר בוודאי היתה השפעה על תפקוד מפקדי החזית.

המלחמה שתהיה

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה.

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, נסראללה, (מקור: ויקיפדיה).

הישגי המלחמה ובהם פגיעה קשה בחזבאללה אמנם הביאו את נסראללה להודות כי חטיפת החיילים היתה שגיאה ולרגיעה ממושכת בחזית הצפונית. לא הזיקו גם מהלכים להחלשת הארגון דוגמת ההתנקשות בעימאד מוע'ניה. אולם ניכר כי השקט בצפון מקורו בהרתעה הדדית. למול עוצמת צה"ל כונן חזבאללה ארסנל רקטות (חלקן בעלות דיוק רב) עצום שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל. הצמרת הביטחונית של ישראל אינה כפי שהיתה ב-2006. ליד ההגה יושב צוות מנוסה בהרבה בלחימה בחזבאללה, החל בשר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט, סגנו יאיר גולן ואלוף הפיקוד כוכבי. כולם בוגרי שנות השהייה בלבנון. אולם המלחמה שהיתה אינה כמלחמה שתהיה, זו עשויה להיות מלחמת לבנון השנייה על סטרואידים.