המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

מבחן תפקודו של רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־ מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

בניגוד למדינות מערביות אחרות, בישראל – ראש המטה הכללי של צה"ל, מפקד הצבא, הוא אולי האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה בכל האמור לסוגיות ביטחון. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה הן בהיותו אמון על הפעלת הכוח, הן משום שהוא מפקד הגוף האחראי על כלל עבודת המטה המאורגנת ביותר שבו נעזרת הממשלה, והן משום שלרוב הוא האיש עם הניסיון הרב ביותר בחדר, שכן השרים מגיעים לדיוני הקבינט כמעט ללא ידע רלוונטי מוקדם (שלח, 2015).

אומנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שזו תמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל דן חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה (שם), ולא פחות מכך בדוח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התוכנית הרב־שנתית ׳גדעון׳, שאותה יזם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לפי הדוח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, בעיקר משום שהרמטכ"ל המליץ עליה (הכנסת, ספטמבר 2017).

לכן הספר, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), שכתב תת־אלוף (מיל׳) ד"ר מאיר פינקל, בעברו מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, חשוב כל כך.

על פי חוק יסוד הצבא הרמטכ"ל הוא "הדרג הפיקודי העליון בצבא", והוא "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון" (הכנסת, 9 באפריל 1976). מסמך ׳אסטרטגיית צה"ל׳ שפרסם הרמטכ״ל איזנקוט הרחיב את היריעה והגדיר את הרמטכ״ל כ"מפקד המערכה" וכ"קובע את הרעיון והתפישה להשגת המשימה" (עמ׳ 17 בספר).

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל איזנקוט כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה־רבתי; וראייה על־זרועית, אופרטיבית" (עמ׳ 9). למעשה הוא מתפקד הן כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הן כיועץ להפעלת הכוח ובניינו והן כמפקד הצבא במערכה כולה, וכקבלן הביצוע של החלטות הממשלה ושל בניין הצבא.

בספר הציע פינקל הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה) ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני". לגישתו, הרמטכ"ל אחראי גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעה והכוונה של התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. לשיטתו של המחבר, במונח "תרבות צה"ל" נכללים הערכים שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים – נורמות התנהגות – החל בדבקות במשימה ועד התייחסות לעבירות משמעת והיחס להטרדות מיניות (עמ׳ 20).

מן הקריאה בספר עולה כי בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

מתודולוגיית המחקר

המחבר מציג ניתוח השוואתי של תפקוד רמטכ"לים שונים בהתייחס לשישה היבטים שונים, שאותם הגדיר כמשמעותיים. את הניתוח ההשוואתי ביסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על ביוגרפיות אישיות, על פרסומים בתקשורת וכן על ראיונות שקיים עם קצינים בכירים ועם חלק מן הרמטכ"לים עצמם.

אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים שכולל מוסד הרמטכ"לות.

המחקר אינו היסטורי/תיעודי ואינו כולל את כל הרמטכ"לים, אלא רק 15 מהם. המחבר הניח מראש שלא תתאפשר הערכה כוללת על תקופת כהונתו של כל אחד מן הרמטכ"לים המוצגים בו. יתרה מכך, חלק מן הרמטכ"לים והתמודדותם עם מצבים נתונים מופיעים בכמה פרקים, וחלקם רק בפרק אחד. עוד סייג המחבר והצהיר כי למרות שמדובר בדמות אחת – הרמטכ"ל – הרי בפועל מדובר בחלק ממערכת מורכבת העוטפת את הרמטכ"ל ושאיתה הוא מנהל מערכות יחסים מורכבות – שר הביטחון, ראש הממשלה, הקבינט והמערכת הפוליטית והמטה הכללי.

המחבר בחר לבחון דפוסי פעולה ומרכיבי פיקוד שהמאפיינים שלהם הם פעולה במצבי קיצון: מלחמה, שינוי מצב אסטרטגי או שינוי בבניין הכוח. לשם כך הוגדרו שישה אתגרים או היבטים שבהתייחס אליהם נותחה התמודדות מספר רמטכ"לים במצבים דומים (עמ׳ 21-20):

  1. "תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי השינוי במציאות, בהכרזה עליו ובהנעת ההשתנות של הצבא לאורו".
  2. "היכרות הרמטכ"ל היבשתי את אופן הפעלת חיל האוויר בתוכניות המלחמה ובמלחמה (ולהפך – היכרות רמטכ"ל יוצא ח"א עם היבשה)".
  3. "משבר אמון – אבדן אמון של הרמטכ"ל באלוף תוך כדי לחימה".
  4. "פיקוד על הצבא במשבר, אחרי מלחמה שתוצאותיה נתפשות ככישלון".
  5. "הובלת שינוי מגמה בבניין הכוח".
  6. "יחסי העבודה של הרמטכ"ל עם הדרג המדיני בנושאי בניין הכוח".

מלכתחילה טען המחבר שקיים קושי בבחינה ההשוואתית. כך למשל, תפקיד הרמטכ"ל כמי שמתווך את ההבנות וההחלטות של הדרג המדיני לפעולות צה"ל בוצע במלחמת העצמאות על ידי שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון, ואילו במלחמת סיני על ידי הרמטכ"ל משה דיין. במלחמת ששת הימים ביצע זאת אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר. במלחמת יום הכיפורים אלעזר שב וביצע זאת בתפקידו כרמטכ"ל, ואילו במלחמת לבנון הראשונה ביצע זאת שר הביטחון אריאל שרון.

רוצה לומר, לכל תקופה ולכל התרחשות נוספים מרכיבים שמשפיעים על הדיאלוג והתיווך בין השחקנים, אשר נובעים מחוזקות ומחולשות של חלקים אחרים במערכת. אולם ניתוח תפקודם של מספר רמטכ"לים מול אותם אתגרים אפשר למחבר לגבש מסקנה מבוססת בדבר מהות תפקודם של אותם רמטכ"לים, ולהקיש מכך לגבי האופן שבו פועל או עשוי לפעול רמטכ"ל מול אתגר דומה נתון.

הניתוח שהציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. דוגמה מאלפת המופיעה בפרק על אודות תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי שינוי מציאות היא של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ברצועת הביטחון בלבנון בשנת 1995. חשיבותה רבה משום מיעוט המחקר והכתיבה על 18 השנים שבהן לחם צה"ל בלבנון.

קודמיו של ליפקין־שחק בתפקיד תפסו את שהיית צה"ל ברצועת הביטחון כפעולת ביטחון שוטף (בט"ש) שלא הושקע בה מאמץ מטכ"לי מיוחד בתחום הכוונת המודיעין, הארגון או פיתוח אמצעי הלחימה, ואילו הוא, שנכנס באותה שנה (1995) לתפקידו, "הכריז כי מדובר ב׳לחימה בארגון טרור וגרילה ולא בבט"ש'" (עמ׳ 39). הרמטכ"ל הפנה משאבים מודיעיניים, הנחה על פיתוח אמל"ח ייעודי ועל הקמת יחידה ייעודית ללחימה בחזאבללה, יחידת אגוז, וכן הוביל קו לוחמני ונחוש בלחימה בחזבאללה.

השינוי שעליו הורה הרמטכ"ל ליפקין־שחק שיפר באופן משמעותי את הישגי צה"ל בלחימה בחזבאללה לבנון, אך המחבר הקפיד לציין כי למרות שהרמטכ"ל זיהה אל נכון את השינוי, הרי ללא שותפות "סוכני השינוי" בפיקוד באוגדות ובחטיבות, הוא לא היה מתרחש (עמ׳ 44-41).

מסקנות המחקר

"תפקיד הרמטכ"ל הוא תפקיד אתגרי המצריך הבנה עמוקה במגוון תחומים, יכולת ניהול ופיקוד ברמה המאפשרת לו להוות סמכות עליונה, חושים חדים לזיהוי שינויים, יכולת הנעת תהליכים והתמודדות עם התנגדות להם (פנימית וחיצונית), קור רוח במצבים קשים ועוד ועוד" (עמ׳ 215). המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן שבהם נמדד הרמטכ"ל, והניתוח ההשוואתי העלה תובנות רבות ומעניינות. בין היתר ציין כי עצם זיהוי שינוי המציאות אינו מספיק, ועל הרמטכ"ל לגבות זאת בפעולות מוחשיות.

המחבר קובע בצדק, בהתייחס לאתגר ההיכרות של הרמטכ"ל ה"ירוק" עם חיל האוויר (ולהפך), כי עליו להכיר את יכולות ותוכניות החיל ואף להיות מעורב בעיצובן. מסקנה זו, אף שהיא נכונה, קשה לאימוץ בשל מבנה צה"ל ובשל העובדה שחיל האוויר נפרד מזרוע היבשה.

מסקנה נוספת נוגעת למצב שבו הרמטכ"ל מאבד אמון במפקד בעת לחימה. אף שלא ניתן למנוע את המתח, ניתן לייצר מראש וגם במהלך הלחימה פורומים של למידה, שבהם מלובנות מחלוקות באופן דיסקרטי ותוך הימנעות ממלחמת גנרלים. כך אירע בעת מבצע ׳חומת מגן׳, כשהיו חיכוכים בין הרמטכ"ל מופז לאלוף פיקוד המרכז יצחק איתן, ויש ללמוד מכך.

המחבר ציין כי מגוון התפקידים ותחומי האחריות שמונחים לפתחו של הרמטכ"ל רחבים מכדי שיוכל להם אדם אחד לבדו. לכן, ציין, פיצלו האמריקאים את תפקיד "מפקד הצבא" בין יושב ראש המטות המשולבים, האחראי על בניין הכוח ומייעץ לנשיא על הפעלת הכוח, לבין מפקדי הפיקודים המרחביים, הכפופים גם הם ישירות לנשיא.

מאחר שבישראל המצב שונה, מנה המחבר מספר גורמים שיכולים לסייע לרמטכ"ל בהתמודדות: ניסיונו האישי, מינוי ממלאי תפקידים משלימים (כדוגמת סגן רמטכ"ל מהיבשה, כאשר הרמטכ"ל מגיע מחיל האוויר), קיום תהליכי למידה פעילה וראייה בשר הביטחון "בר־שיח" ושותף אמיתי לנשיאה בנטל (עמ׳ 224-216.)

מה חסר בספר

אף שמדובר במחקר מקיף, הוא נמנע מעיסוק במגוון היבטים של תפקיד הרמטכ"ל. אומנם כשבוחנים מחקר בדיעבד אפשר תמיד לטעון זאת, אולם דומה כי תפקיד הרמטכ"ל בסוגיית ההתמודדות עם האיום בנשק גרעיני על ישראל, סוגיה שהייתה ונותרה רלוונטית, חייב בחינה וניתוח.

אף שחלק ניכר מן הדיונים והמקורות בכל האמור בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית ובשאלה אם לתקוף ואם לאו נותרו חסויים ובדין, ניתן היה ומוטב היה לעסוק בתפקיד שמילאו הרמטכ"לים רפאל איתן וגבי אשכנזי בדיונים שקדמו לתקיפות הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), בהובלתם את היערכות הצבא למשימה ובהשלכותיה, ולהסיק מכך על תהליכים עתידיים.

אתגרי בניין הכוח שנותחו בפרק "פיקוד על הצבא במשבר" בנוגע לתקופת כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל חסרו את הרקע, שלפיו נדרש להכין את הצבא למערכה שעלולה לפרוץ בצפון רק כשנה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, שכן חזבאללה והצבא הסורי היו עלולים להגיב, והאירוע יכול היה בנקל להסלים לכדי מלחמה (כץ, 2020).

לימים סיפר אשכנזי כי עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום הגרעיני הסורי "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה" (בן ישי ושומפלבי, 2018).

מפרסומים מאוחרים יותר נראה כי האופציה של תקיפה מן האוויר, שבה תמכו בדיונים הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, היא זו שבחר הקבינט בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט לאשר (כץ, 2020), ומכאן שהייתה לרמטכ"ל השפעה מכרעת גם על הדרך שבה בוצעה הפעולה ואחריות על השלכותיה האפשריות, ובהן מלחמה.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור,"אין תחליף לניצחון".

נדבך נוסף שחסר בספר נוגע לרקע הצבאי של הרמטכ"לים השונים. רמטכ"ל לא נולד כזה. הוא גדל במערכת הצבאית החל מהיותו טירון ומפקד זוטר ועד הפיכתו למפקד בכיר, ולבסוף למפקד הצבא כולו. מסלול זה קובע את מידת בקיאותו בנושאים שונים, ולא בכדי בחן המחבר במסגרת פרק בספר את מידת בקיאות הרמטכ"לים אנשי היבשה בהפעלת הכוח האווירי בעת לחימה. כך למשל, כאשר מונה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לאחר מלחמת לבנון השנייה ונדרש לשקם את זרוע היבשה, היתה לניסיונו הרב, כיוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה לאורך כל שירותו, משמעות עצומה (הנדל וכץ, 2011).

סיכום

ספרו המרתק של תת־אלוף (מיל׳) מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת חשובה להבנה טובה יותר של הציבור באשר לתפקיד הרמטכ"ל, לאחריות ולאתגרים שניצבים לפניו.

אחד מהאתגרים החשובים הוא עיצוב רוח הלחימה של צה"ל ותחושת המסוגלות של הצבא. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו כתב ח"כ עפר שלח על חוויותיו משנת 1979, עת השתתף "כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע ׳מנורה׳ בדרום לבנון", הפשיטה הראשונה שבה נטל חלק. הוא ציין כי התרשם מאוד מהרוגע ומהשלווה המקצועית שהפגינו מח"ט הצנחנים דאז אמנון ליפקין־שחק ומפקד הגדוד שלו שאול מופז (שניהם רמטכ"לים לעתיד) בפיקודם על הכוח. צה"ל של אז, כתב, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה". שלח כתב שהתפקיד של רמטכ"ל צה"ל הנוכחי, אביב כוכבי, שכמוהו היה פקוד של שאול מופז בצנחנים, "הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו" (שלח, 2019).

אתגר זה העומד לפתחו של כוכבי ניצב בפני כל רמטכ"ל ונותר מרכזי כשהיה, כפי שהדגים המחבר כשבחן את פעולות הרמטכ"ל משה דיין לשינוי רוח הלחימה של צה"ל לפני מלחמת סיני.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, "אין תחליף לניצחון".

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מודה לאמו, ד"ר גילי פרל דיין ז"ל, על הערותיה הטובות למאמר. כמו כן מבקש המחבר להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל׳) מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

הגנרל הדיפלומט | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מונה לשר החוץ, ועתה עליו לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות. שם, עליו ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

השבוע נכנס לתפקידו כשר החוץ הרמטכ"ל לשעבר והח"כ בהווה גבי אשכנזי. לראשונה מזה זמן רב שקצין בכיר לשעבר יכהן בתפקיד ויתרה מכך, אולי מאז ציפי לבני, ישראל שבה וממנה למשרה אדם שניסיונו, קשריו בקהילה הבינלאומית ומעמדו הציבורי הם כאלה שיש ביכולתו למלא את הנעליים. 

היו לנו כבר בישראל גנרלים מהוללים שכיהנו כדיפלומטים הבכירים בישראל, אבל רק על קצין בכיר אחד בדימוס ניתן לומר שהשאיר חותם של ממש כשר חוץ – הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין.

במסלולו הצבאי, הספיק דיין לפקד על גדוד הקומנדו 89 ועל חטיבה במלחמת העצמאות ועל צה"ל כולו במלחמת סיני. כשר ביטחון היה שותף להצלחה במלחמת ששת הימים, ואחד האחראיים הבולטים למחדלי מלחמת יום הכיפורים. 

בהתאם למוטו שלו הוא לא הסביר ולא התנצל ולאחר ה"מהפך" בבחירות 1977, חבר לממשלתו של מנחם בגין כשר חוץ. את כהונתו ניצל כדי לשקם את מעמדו הציבורי לאחר הכתם שדבק בו, והיה לאדריכל הסכם השלום עם מצרים, אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. 

הגנרל שעוצב בלבנון

אשכנזי הוא גולנצ'יק, הראשון שהגיע מהחטיבה החומה לתפקיד הרמטכ"ל. הוא התגייס לחטיבת גולני ב־1972 וכצוער בקורס קציני חי"ר לחם במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה סיים את הקורס בהצטיינות ולחם כמ"מ בגולני במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

כשהיה מ"פ בגדוד 13 צירף אותו מח"ט גולני, אורי שגיא, לכוח הפושט באנטבה. לימים סיפר שמהמבצע הוא זוכר בעיקר את "הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים".

לבנון היתה המעצב העיקרי של הקריירה שלו. הפשיטה הראשונה שלו שם כמ"פ, אמר בראיון, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, הייתה עבורו לחוויה הקרבית המכוננת. "אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם", סיפר.

הוא היה סמג"ד בחטיבה במבצע ליטני (שם גם נפצע בפשיטה על יעד מחבלים), מג"ד 51 בפשיטות בלבנון, כסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה פיקד על כוח גולני שכבש את מבצר הבופור וב־1987 פיקד על החטיבה כולה בלחימה בלבנון. 

גם בתפקידי פיקוד בכיר אשכנזי השלים מסלול שלם ומקיף ככל שניתן: רח"ט מבצעים, עוזר ראש אג"ם ואלוף פיקוד צפון. לפני עשרים שנה, החודש, פיקד אשכנזי על נסיגת צה"ל מלבנון, מבצע מסובך בן שני לילות, שהסתיים, כמו שאהבו לומר אחר־כך בצה"ל, כשהחיילים יצאו "ללא שריטה". לאחר מכן שימש כסגנו של הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון. כל זה לא עזר כשראש הממשלה שרון רצה בטייס הקרב דן חלוץ כרמטכ"ל. 

למערכת הביטחון הוא חזר בדלת האחורית, כמנכ"ל משרד הביטחון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. צה"ל לאחר המלחמה והכשלים שהתגלו בה, היה צבא במשבר. היו כאלה שנזכרו אז בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את מצב הצבא האמריקני לאחר מלחמת וייטנאם. עם התפטרות הרמטכ"ל חלוץ בינואר 2007, היה אשכנזי, שלא היה נגוע במשגי המלחמה, בחירה כמעט טבעית להחליפו. 

תחת פיקודו חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. האות לכך ניתן כבר ביומו השני בתפקיד, בדברים שאמר בסיום קורס בפו"ם, כשציטט את נאומו המכונן של ראש הממשלה יצחק רבין. "נדמה כי ברבות השנים דבריו של רבין מקבלים משנה תוקף ועלינו להפנים את עוצמתם, את תקפותם וליישם אותם יום יום, שעה שעה. אין מקום ל'סמוך', ל'יהיה בסדר'. יש מקום לתכנון, לירידה לפרטים ולמקצועיות. עלינו לתבוע מעצמנו ומאנשינו רמת ביצוע גבוהה, נקיטת יוזמה, לקיחת אחריות, מתן גיבוי ומעקב מוקפד אחר ביצוע החלטות והנחיות", אמר אז.

במאמר לסיכום כהונתו כרמטכ"ל כתב אלוף (מיל.) גיורא איילנד כי במהלכה "שופרה מאד מוכנות הצבא". איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אגף מבצעים, נתן ציון גבוה גם להפעלת הכוח הצבאי. "מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע צבאי מוצלח", כתב, וגם תקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב־2007 "הייתה מבצע מרשים".

על כהונתו המוצלחת העיבה בעיקר המריבה המתוקשרת (והמיותרת) עם שר הביטחון אהוד ברק על מעמד ציבורי וקרדיט, ובה אף צד לא יצא נקי. בסופו של דבר נקבע כי לא היה "פוטש" בקריה ותיקי החקירה המשטרתיים כנגד הרמטכ"ל ועוזריו נסגרו. האם היה על אשכנזי לפעול אחרת? כנראה שכן, וגם הוא הודה בכך.

דיפלומט עם ידיים קשורות

כשר החוץ יידרש אשכנזי לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, במיוחד עתה שמגפת הקורונה עשויה לתת לג'ו ביידן ולמפלגה הדמוקרטית סיכוי של ממש בבחירות לנשיאות, ולחזק את קשריה במערב אירופה. אבל למרות שהתפקיד עוסק במדיניות חוץ, שני האתגרים העיקריים שלו היו בבית.

הראשון, והפחות שבהם, יהיה להפוך לשליחה העיקרי של ישראל לענייני מדיניות חוץ. בכהונתו האחרונה הסתמך רה"מ נתניהו בעיקר על שליחים אישיים דוגמת עו"ד יצחק מולכו או ראשי המל"ל, או ראש המוסד ומתאם פעולות צה"ל בשטחים (כשפולי מרדכי כיהן בתפקיד). אף שראש ממשלה, כל ראש ממשלה נעזר גם בשליחים שכאלה, הרי שהנתח העיקרי של המגעים הדיפלומטיים של ישראל צריך להיות מופקד בידי השר הממונה.

השני, יהיה שיקום משרד החוץ. רה"מ נתניהו רוקן, מאז עזב ליברמן את המשרה, את המשרד והעומד בראשו מכל תוכן ממשי, פגע אנושות במעמד המשרד וקיצץ בתקציבו.

המשימה של אשכנזי תהיה, בדומה לכהונתו כרמטכ"ל, לשקם את המשרד, להשיג לו תקציב ראוי ולא פחות חשוב מכך, להחזיר את אנשיו (ואת עצמו) לחדר שבו מתקבלות החלטות.

במלחמת לבנון השנייה קבלה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, כי ראש הממשלה נמנע מלתת למהלכים מדיניים ולא צבאיים את המקום הראוי להם וכי התעלם ממנה לא פעם במהלך המלחמה. אולמרט הפגין מאז עקומת למידה מרשימה, וללבני היה תפקיד מפתח בדיונים על תקיפת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה" וכן במשא ומתן עם הפלסטינים.

על אשכנזי לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות, ואז ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

הוא יידרש לעשות את כל זה כשלמעשה סמכויותיו ותחומי האחריות שלו פחותים משמעותית מאלו שהיו בידי רוב קודמיו בתפקיד. הקשר עם המעצמות, רוסיה וארצות הברית, ומינוי השגרירים החשובים ביותר, נותרו במסגרת ההסכם הקואליציוני בידי רה"מ נתניהו.

ולמרות זאת, האדם עושה את התפקיד. בין שאשכנזי יבחר להיות שר חוץ שרק מוסיף מיילים לכרטיס הנוסע המתמיד שלו, ובין שיחליט לנסות ולהשפיע באמת, תלוי בעיקר בו. 

במאמרו מנה איילנד עוד נדבך לכהונת אשכנזי כרמטכ"ל, וציין כי הוא יצר קשרים יוצאים מן הכלל עם מפקדי צבאות רבים, ובהם במצרים, ירדן, וכן באירופה ובארצות הברית. "חשיבות קשרים אלה – המבוססים על אמון והערכה – גבוהה גם בימים כתיקונם יותר מכפי שהעין משגת, אך השפעתם של קשרים אלה בעת משבר היא עצומה. במובן זה הוכיח הרמטכ"ל, כי הוא לא רק 'חייל' אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני". עכשיו עליו לפרוע את השטר. 

לאור הקורונה, כל שנותר מתכנית הרמטכ"ל הוא מינויי הקצינים הבכירים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחודש האחרון מינה הרמטכ"ל שורת קצינים לתפקידים בכירים. נראה כי לאור מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שיבוא בעקבותיה, המינויים הם כמעט כל שנותר מהתכנית הרב-שנתית שהשיק הרמטכ"ל. מצד שני, כמו בכל תחום בחיים, בסוף הכל מסתכם באנשים. הם אלה שקובעים את התוצאות.

משבר מגפת הקורונה השפיע על צה"ל, כפי שהשפיע על שאר המשק. חלק מהיחידות עברו לעבוד במתכונת מצומצמת, במשמרות, וחלקן, בעיקר יחידות לוחמות הסתגרו מן העולם והתרכזו או באימוני הטירונים או במשימות המבצעיות. החיילים, בין שבבסיס ובין שבבית, יאלצו להתנחם בפתגם שטבעו הרובאים בגולני לפיו "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". 

בינתיים, כמאמר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, מוכרחים להמשיך לנגן, והרמטכ"ל, אביב כוכבי, החליט על שורת מינויים בכירים שמצטרפים לשורת מינויים עליהם החליט בחודש שעבר

בין היתר הוחלט למנות אלוף פיקוד העורף את תמיר ידעי, המתמודד כעת עם המשבר האפידמיולוגי הראשון בתולדותיה של ישראל, לאלוף פיקוד המרכז.

ידעי, יוצא חטיבת גולני, מצא עצמו במשבר שונה מזה שעמו התמודדו כל קודמיו בתפקיד. הם נדרשו להתמודד בעיקר עם איום הטילים והרקטות על העורף האזרחי, איום אותו הכירו והבינו היטב. לא כך הפעם. למרות זאת, אמר בתדרוך לכתבים הצבאיים, כי פיקוד העורף מצוי "באירוע הזה מהרגע שהוא התחיל עם נציגות כזו או אחרת, במל"ל או במשרד הבריאות".

ישראל מצויה רק בראשיתו של המשבר, ועם העלייה במספר החולים סביר שעל הפיקוד של ידעי יוטלו עוד ועוד משימות. כבר כעת, סיפר, נערכים אנשיו למודל הדרום קוריאני של בדיקות "דרייב אין", שבהן מגיע אדם עם רכבו, נבדק וממשיך הלאה. 

מסומנים

מחליפו של ידעי בפיקוד העורף הוא תא"ל אורי גורדין שצמח בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"ל. במלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על כוח במבצע "חד וחלק", פשיטת כוחות סיירת מטכ"ל ושלדג על יעדי חזבאללה בבעלבכ. בשנים 2010-2007 פיקד גורדין על היחידה בשורת מבצעים חשאיים, שעל אחד מהם הוענק לה צל"ש, ובמבצע "צוק איתן" פיקד על חטיבת הנח"ל שלחמה בבית חאנון.

גורדין עשה מסלול מקיף ושלם, אך נשאלת השאלה מדוע הוחלט למנות את מי שהתמחה במהלך שירותו בפעילות בעורף האויב, דווקא לפיקוד העורף ולא למפקדה של מפקדת העומק

בנוסף הוחלט על קידומם של שני מפקדים בכירים מחיל האוויר, התא"לים טל קלמן ותומר בר. כחלק מהרה-ארגון עליו החליט הרמטכ"ל, במסגרת התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "תנופה", יעמוד קלמן בראש אגף אסטרטגיה ואיראן החדש, ואילו בר יעמוד בראש אגף בניין הכוח.

השניים עשו את עיקר שירותם כטייסי מטוסי קרב. קלמן פיקד על טייסת F-16I במלחמת לבנון השנייה וכראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון. בר כיהן כראש מחלקת מבצעים של החיל, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה". זהו תפקיד מפתח ובין הקצינים שכיהנו בו ניתן למנות את האלופים אמיר אשל, נמרוד שפר וכן את מפקד החיל הנוכחי, עמיקם נורקין, שכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה ובעת תקיפת הכור הסורי ב-2007. בקידומם סימן הרמטכ"ל את מי שיהיו מועמדיו להחליף את נורקין בפיקוד על חיל האוויר.

מקפצה לאלופים

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת געש, לראש חטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד) באגף המבצעים. תפקיד החטיבה הוא "לשאת באחריות לתורות היסוד של צה"ל, להפקת לקחים, לאימונים ולהדרכה ולתחום היסטוריה הצבאית, להוות מוקד ידע לתחום האיכות ותפיסות הניהול בצה"ל".

כמו ראש תוה"ד הנוכחי, האלוף יעקב בנג'ו, גם גיל הוא איש ספר, אך בניגוד לבנג'ו השריונר הוא עשה כמעט את כל שירותו בצנחנים. מפקד פלוגת הנ"ט בשלהי השהייה בלבנון, ומפקד גדוד הסיור החטיבתי בשורת המבצעים שלאחר "חומת מגן".

בהמשך שימש כמפקד היחידה המובחרת דובדבן והוביל אותה לשורה של הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני. בתקופתו כמפקד היחידה נדרש גיל להתמודד עם אירוע בו סירבו מפקד צוות ושלושה מלוחמיו לצאת למבצע מעצרים בג'נין. ברקע עמד מבצע קודם, בעיירה קבטיה הסמוכה לג'נין, במהלכו לחם במשך כשלוש שעות כוח קטן מהיחידה, תחת אש עזה, במחבלים. אף שהפעולה ההיא הסתיימה בהצלחה והכוח הרג שניים מהמחבלים, ניכר כי האירוע השפיע בעיקר על סגל הפיקוד של הצוות והם חששו לצאת לפעילות נוספת.

גיל מצדו פנה אל הלוחמים במילים קשות, אולם הם נותרו בעמדתם. ועדת בדיקה מיוחדת לפרשה, שבראשה עמד אל"מ (לימים אלוף) ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, מצאה כי הלוחמים ביקשו סיוע נפשי בטרם האירוע אך מפקדי היחידה התמהמהו בטיפול בבעיה. 

גיל הדיח מתפקידי לחימה שניים מהסרבנים, מפקד הצוות והסמל, ובעקבות ממצאי ועדת הבדיקה רשם לו הרמטכ"ל, דן חלוץ, הערה פיקודית. במבט לאחור קל לטעון שגיל היה צריך להיות קשוב לאנשיו, אבל בצה"ל, בטח ביחידות כמו דובדבן ובטח במהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה, מפקדים קרביים צריכים לחתור למגע, ולדרוש זאת מפקודיהם, אחרת הם במקצוע הלא נכון.

ב"צוק איתן" פיקד גיל, כמפקד בית הספר לקצינים על חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, שהיתה צוות הקרב החטיבתי היחיד במערך המילואים שלחם ברצועה. בעיקר בגלל התעקשות של גיל להיות היכן שנלחמים ויורים.

קצין מילואים בכיר בחטיבה סיפר שגיל העריך מראש, בחודשים שקדמו ל"צוק איתן", שהצבא בדרך לעימות בדרום. הוא גייס את גדודי המילואים של החטיבה לסדרות מקצועיות בשטחי בה"ד 1, "ובכך העלה את הכשירות של הכוחות, וחשוב לא פחות, את ביטחונם העצמי ואת תחושת המסוגלות שלהם".

גם במינוי הזה סימן הרמטכ"ל מסלול ברור, שכן כל ארבעת קודמיו של גיל בראשות תוה"ד ובהם תמיר ידעי, תמיר היימן, מוטי ברוך ובנג'ו עצמו, היו לאלופים. 

עם או בלי תר"ש צה"ל חייב לנצח

נוכח משבר הקורונה ניתן להעריך שהמינויים והרה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתר"ש של כוכבי. אם קודם לכן הבעיה המרכזית היתה העובדה שבישראל מכהנת רק ממשלת מעבר שאינה יכולה לחוקק חוק תקציב שנתי ולמעשה להקצות לתכנית את המשאבים הדרושים, באה המחלה וקברה את התכנית כמעט באופן סופי.

כשהמחלה תחלוף יישאר כאן המשבר הכלכלי וצה"ל בפיקוד כוכבי יידרש להדק חגורה, ולהיערך לקיצוץ ניכר בתקציבו. הקורונה כ"ברבור שחור" שאיש לא צפה את בואו, טרפה את חפיסת הקלפים, המעורבבת גם כך, של הרמטכ"ל.

שלוש השנים הבאות שבהן יכהן כוכבי בתפקידו עשויות להיות דומות מאוד לכהונת אחד מקודמיו, בני גנץ, שכמותו עשה את רוב שירותו בצנחנים. גנץ נדרש להתמודד עם קיצוץ תקציבי עמוק שנבע מהמחאה החברתית ב-2011. 

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, שבהתחשב בשלוש מערכות הבחירות, הכאוס הפוליטי והקורונה, "הלכה גם התכנית הרב שנתית של צה"ל". צריך, קבע, לחזור לשולחן השרטוט ולתכנן מחדש.

דנק צודק, אך הוא טועה בקביעה שתכנון התר"ש הוא "המשימה החשובה ביותר של הרמטכ"ל". למרות חשיבות התר"ש לצבא, שמהווה מצפן שלאורו הוא פועל ובונה את הכוח, המבחן והמשימה המרכזית של הרמטכ"ל הוא המלחמה, כפי שהדגימה באופן כואב מלחמת לבנון השנייה.

טענותיו של הרמטכ"ל חלוץ כי כשירותו הירודה של הצבא נבעה מהחלטות שקיבלו קודמיו נפלו, ממש כמו טענות גנץ על כך שהקיצוץ התקציבי השפיע על מוכנות הצבא למערכה בקיץ 2014, על אוזניים ערלות. הסיבה היא, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי אודות חשיבות ערך הניצחון, שבמלחמה מצופה מהצבא להשיג תוצאות, לא תירוצים.

מי שזיהה נכון את הבעיה המרכזית במלחמה ב-2006 היה סגנו של חלוץ במהלכה ולאחריה, האלוף משה קפלינסקי. בראיון הפרישה שנתן ל"ידיעות אחרונות" בשלהי 2007 סיפר קפלינסקי כי שירת במקומות "המורכבים והקשים ביותר ובכל תפקידי הפיקוד. מ"מ, מפקד סיירת גולני במלחמת שלום הגליל, מג"ד, מח"ט בשלושה תפקידים, שני תפקידי מפקד אוגדה, אלוף פיקוד מרכז בתקופה קשה מאוד של לחימה בטרור הפלסטיני, סגן רמטכ"ל". מתוקף ניסיונו, קבע, המטה הכללי, ובכלל זה הוא עצמו, היה צריך "לאפשר לפיקוד הצפון ולאוגדות שלנו לפעול בצורה יותר נכונה, יותר תורתית ויותר משוחררת כדי להסיר את האיום".

יש בכך משהו מעודד כי בסוף, כמאמר המיליארדר מורטון מנדל, "הכול תלוי באנשים". לפני התר"ש, ההצטיידות והאימונים, המפקדים שימנה הרמטכ"ל וחופש הפעולה והגיבוי שייתן להם, הם שיקבעו את יכולתם להצליח במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.03.2020)

הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו.

האלוף אשל, אותו הציע חן למנות לרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

יש שיאמרו שההתנגדות למינוי אשל נובעת מתפקודו של הרמטכ"ל ה"כחול" הקודם דני חלוץ במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אבל אחרי יותר מעשר שנים, מבחן הזמן מלמד אחרת: ישראל שיקמה את ההרתעה מול החיזבאללה ונהנית כיום משקט מוחלט בגבול הלבנוני.

נכון, חלוץ אחראי לביצועים הפושרים – אך גם להצלחה האסטרטגית; הוא בטח לא אחראי לכל הבעיות שהתגלו אז בצה"ל. למבקריו הוא השיב בצדק: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו. אלה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שהם קרו אצלי". הלחץ הציבורי שהופעל עליו גרם לו להתפטר, פשוט כי רבים מאמינים שהדחת הקודקוד תפתור את הבעיה. הם לא מבינים שהבעיה היא כמעט תמיד דווקא מערכתית הרבה יותר מאישית. 

אשל לא מתאים להיות רמטכ"ל לא בגלל תדמית, אלא בגלל טיעונים ענייניים לגמרי. בצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, אך על צבא היבשה מפקד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הגדיר את הסיטואציה כ"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". לצה"ל היום הסיטואציה הזו מתאימה בהחלט בגלל גודלו והגזרות בהן הוא פועל. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר זאת במפורש.

ביבשה לומדים "דרך הרגליים"

בהשוואה לכוחות היבשה, חיל האוויר קוסם לדרג המדיני ולמפקדי צה"ל – בעיקר בזכות יכולת התגובה המהירה, החשאיות והגמישות שהוא מפגין. בשביל לדעת להשתמש בו, הרמטכ"ל צריך מומחה אווירי. כשמפעילים כוח יבשתי, לעומת זאת, התוצאות לא ידועות מראש, ודבר אחד ידוע: יהיה מחיר של חיי אדם. החיכוך עם אוכלוסייה זרה והתמרון בשטח אויב דורשים מהרמטכ"ל מומחיות בתחום.

מי שלא צמח בזרוע היבשה לא יכול להכיר את כל החוזקות והחולשות שלה. השלמת פערים, גם אם היא אפשרית, לעולם לא מתקיימת. ההכשרה בזרוע היבשה היא מיליציונית, לעומת ההכשרות המקצועית בזרועות האוויר והים. הכשרה קצרה לתקופה קצרה. מח"טים לומדים את התפקיד "דרך הרגליים".

הדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים רק מחדד למה הרמטכ"ל חייב להיות "ירוק". הנציב, אלוף (מיל') יצחק בריק, תיאר בדו"ח כיצד לחם ב-1973 "בסיני ובמצרים כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד הגדודים שחוו את הלחימה הכי קשה באותה חזית, ונשבע שיעשה הכל "כדי שלא נתפס שוב לא מוכנים". בריק מצא פערים מדאיגים במוכנות למלחמה של יחידות המילואים בצבא היבשה, ואף ביקש במסיבת עיתונאים שלא להשיב לשאלות על המוכנות של צה"ל למלחמה בדרום.

מי שלא בא מזרוע היבשה לא יבין מה יש לו ומה אין לו, מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש – וזה בדיוק מה שקרה לרמטכ"ל חלוץ ב-2006. נוסיף למשוואה את האיום על העורף, שידרוש בעימות הבא – כמאמר אלוף יאיר גולן – "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד", והמסקנה ברורה: הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מימין: האלופים כוכבי וגולן, עשו מסלול הכשרה מקיף שהכין אותם לתפקיד הרמטכ"ל, (מקור: דו"צ).

כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)

המשמעת! אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" הוצג מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה כאחד מגיבוריה הטרגיים של המלחמה. יש בכך בעיקר "ניסיון לסדר את העבר ברוורס". המשמעת והפקודות, במקרה זה כמו בפרשת אלאור אזריה, הם לא המלצה בלבד.

טנק מחטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר תחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 10 אודות הפרשה שקטעה את הקריירה הצבאית של אל"מ אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת לבנון השנייה. חטיבה 7 היא חטיבה שלה מורשת מפוארת. מיום הקמת צה"ל נותרו בו כחטיבות סדירות רק גולני וחטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים, תחת פיקודו של יאנוש בן-גל ועם מג"דים דוגמת אביגדור קהלני, לחמה החטיבה בקרבות הבלימה (ולאחר מכן בהבקעה) אל מול השריון הסורי ברמת הגולן. היא נחשבה, שנים, לבת הבכורה בחיל השריון.

מיום גיוסו, בשנת 84', עשה אשל את מרבית שירותו בחיל השריון וכשנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה מונה למפקד חטיבה 7. רבים מן הקצינים שפיקדו על החטיבה במרוצת השנים קודמו לתפקידים בכירים וסביר להניח שאילולא המלחמה היה גם אשל הולך בעקבותיהם. במהלך המלחמה היתה כפופה החטיבה בפיקודו לאוגדת הגליל, עליה פיקד תא"ל גל הירש. האירוע שקטע את אופק השירות שלו לא היה קרב כושל, תאונת אימונים רשלנית או אפילו פרשה פלילית, מן הסוג שגדע את מסלולם של כמה קצינים מבטיחים, אלא סרט טלוויזיה קצר. הבמאית נורית קידר התלוותה לאשל ולמפקדת החטיבה במהלך המלחמה, וצילמה סרט המתעד את פעילותה. במהלך הסרט תועד אשל מטיח באוזני פקודיו ביקורת קשה על התנהלות מפקד האוגדה, שלא בנוכחותו, ומאשים אותו שאינו שולט במתרחש ופועל בניגוד לכל תורות הלחימה הנהוגות בצה"ל. עוד חשף הסרט כיצד פעל אשל מאחורי גבו של הירש במטרה לעכב ולבטל את ביצועה של משימה שקיבל. אשל ספג בשל כך הערה פיקודית מן הרמטכ"ל וקידומו עוכב לשנתיים.

למעשה, נחסמה בפניו הדרך להמשיך ולשרת בצבא. תחקיר "המקור" נועד להציג את גרסתו המלאה של אשל לאירוע. לדבריו, קיבל פקודה לנוע בלב העיירה בינת' ג'בייל, שלא טוהרה מכוחות חזבאללה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים", אמר אשל. לטענתו ניתן היה להשלים את המשימה מבלי לבצע את המהלך, והוא פעל לשכנע בכך את דרגי הפיקוד שמעל הירש ובמקביל עיכב את ביצוע הפקודה. כל זה התרחש, על-פי אשל, כאשר האמון בינו לבין מפקד האוגדה נסדק בשל אירועים שהתרחשו קודם לכן, ובהם הקרב בכפר מארון א-ראס. מה אמור לעשות מפקד במצב כזה שהוא אינו מאמין במפקדו ובמשימות שהוטלו עליו? זוהי דילמה פיקודית לא פשוטה ודרוקר מציג אותה היטב.

אז מה עושים?

%d7%9b%d7%95%d7%97-%d7%a6%d7%94%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%95

כוח צה"ל עולה למסוק בדרכו לפעולה במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

בצה"ל התרחשו מקרים כאלה לא אחת. דוגמה בולטת למפקד שלא האמין במשימה שהוטלה עליו היא זו של אלי גבע, שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת השריון 211 ובחר להשתחרר מתפקידו, נוכח הפקודה לכבוש את מערב ביירות. אפשר לבקר את גבע אולם הוא לא חתר תחת מפקדיו אלא הבהיר להם את תחושתו, ונמנע מלנסות ולסכל את המהלך. טוב עשה אשל שלא בחר לעשות כמוהו, משום שאז היה מפקיר את פקודיו להתמודד עם אתגרי המלחמה לבדם. אבל יש גם פתרונות אחרים. במהלך המלחמה ב-2006 הטילה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, משימה על היחידה המובחרת מגלן, שמפקדה, אליעזר טולדנו (כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), חשב שאינה ממצה כראוי את יכולות היחידה. בתגובה הציע פעולה חלופית שהתקבלה. המבצע, שזכה לשם הקוד "נערי החוף", נחשב לאחד המבצעים המיוחדים המוצלחים שביצע צה"ל במלחמה.

הירש נמנע מלהתייחס השבוע לאירוע אך בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), תיאר אותו בחומרה. לטענת הירש בטרם שידור הסרט ציין בפניו אשל כי היתה זו זכות עבורו להילחם תחת פיקודו של הירש. 48 שעות מאוחר יותר שודרה הכתבה והירש הבין שאשל ראה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיאר בפניו. לתפיסתו אשל השמיץ אותו בפני קציני החטיבה, והסביר למצלמה "כיצד עקף אותי ופנה אל מפקדי בשרשרת הפיקוד והשיא – "תדריך מצולם למטה החטיבה על משקל: 'כך נתחמן את מפקדת האוגדה' טרם הקרב האוגדתי של "שינוי כיוון 8", עולב בי, משבש את מהלכי" (עמוד 454). הירש טען בספר שהרמטכ"ל דאז, חלוץ, התעקש לטפל במקרה בעצמו, ומתח ביקורת על כך שזה האחרון לא הדיח אותו מיד מפיקוד על החטיבה. לטענתו היה בכך מסר שלילי על-פיו ניתן להתנהג כך בזמן מלחמה ולצאת מזה (כמעט) ללא פגע.

נראה שהירש הגזים מעט, אבל בסופו של יום הוא צודק. במרוצת השנים נהגו בצה"ל בסלחנות כלפי מפקדים שהתעלמו מן הפקודות, אך ביצעו את המשימה. כך למשל, נהג הירש עצמו בעת שפיקד על יחידת שלדג בפשיטה בעומק לבנון, במהלכה כיבה הירש את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, נזף בו על התנהגותו אך גם שיבח את אומץ הלב. לתפיסתו של הירש קיים מתח בין ההכרח במשמעת בצבא, וחובתם של מפקדים לחתור למגע ולעמוד במשימה. במתח הזה יש לפעול.

התחקיר הציג את אשל כגיבור טרגי שקידומו נעצר בגלל שצה"ל למעשה הובך בעת שידור הסרט של קידר. יתכן, אבל ניסיונו של אשל "לסדר את העבר ברוורס" מתעלם מן העובדה שפעל בניגוד לפקודות ולנורמות הנהוגות בצבא, במטרה לבטל פקודת משימה שקיבל. במידה ובחר להישאר חלק משדרת הפיקוד של צה"ל, הרי שהוא אינו יכול לראות בהן המלצה בלבד. "המשמעת!", נהג לומר טאיטו, הרנ"ג המפורסם של בית הספר לקצינים, "אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה".

מתי חותרים למגע?

השבוע נקלע מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, שלא בטובתו לסערת התקשורתית סביב פקודו, סמל אלאור אזריה, שהורשע בשבוע שעבר בהריגה לאחר שירה במחבל פצוע בחברון. חזות, קצין צנחנים מצטיין, נפגש עם אביו של החייל והציע עסקה. בתמורה לשינוי מהותי בהתנהלות המשפחה והפסקת המאבק המתלהם כנגד הצבא תהיה הקלה בעונש. נוכח התנהלות המשפחה היה על הצבא להיות חכם יותר. כמעט כלל בעלי התפקיד ששוחחו עמם הוקלטו ובהם ראש הממשלה נתניהו. אבל נסיונה של המשפחה לטעון לעיוות דין, ולחלופין לטעון כי בריחת צוערי בה"ד 1 בפיגוע בירושלים (שבסופו חלקם הרגו את המחבל) נבעה מחששם שבדומה לאזריה גם להם לא יינתן גיבוי, מגוחכים. אזריה פעל בניגוד לפקודות והמשמעת המבצעית והמנהלתית, כמו גם בניגוד לקוד האתי של צה"ל. השגיאות של הצבא ושל מי מן הצוערים לא ישנו זאת.

גיורא רום בתפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון, 1995

האלוף במיל' רום בעת שכיהן כנספח הצבאי בוושינגטון, (מקור: ויקיפדיה).

בכנס המנהיגות שנערך השבוע בחיפה אמר האלוף במיל' גיורא רום, בעברו יו"ר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ואלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, כי בפנימייה הצבאית "חונכנו לחתירה למגע. זה מה שעשה אמנון בכארמה. זה מה שעשה חיים דנון ברמת הגולן. זה מה שעשה דורון אלמוג בדרכו לביירות. זה מה שעשה אלי גליקמן על חופים רחוקים במקומות עלומים. זה מה שעשה נמרוד אלוני בבלאטה. זה מה שעשינו כשהפלנו מיגים בכל מקום אפשרי", וזה מה שעשו בוגרים רבים אחרים של הפנימייה, וזה נבע מן החינוך שקבלו בפנימייה הצבאית. לדבריו במרוצת השנים שמע סיפורים רבים על בוגרי הפנימיה, ואף לא אחד מהם כלל בריחה משדה-הקרב. "ועוד דבר. מעולם לא לקח לנו 11 דקות להתחיל פתאום לחתור למגע".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.01.2017)

קדימון להתמודדות על הרמטכ"לות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על תפקיד סגן הרמטכ"ל הבא מתמודדים ארבעה קצינים מוכשרים. מדובר למעשה בקדימון לקרב על הרמטכ"לות והמירוץ שהיה כמעט סגור, הפך פתוח לחלוטין.

הטבלה, כמו שנהוג לומר בכדורגל, לא משקרת. זולת מקרים שבהם כיהן סגן יחיד (ליפקין-שחק למשל), האחרון שכיהן בתפקיד מונה לרמטכ"ל. כך היה כשכיהן בתפקיד רק אדם אחד, שניים ואפילו שלושה (בני גנץ). מאחר וכך, ההתמודדות על תפקיד מחליפו של יאיר גולן, שבנאומו ביום השואה פגע קשות בסיכוייו להתמנות למפקד הצבא, היא למעשה קדימון להתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל. ארבעת האלופים שמתמודדים על התפקיד הם סמי תורג'מן, ניצן אלון, אמיר אשל, ואביב כוכבי. כולם קצינים מנוסים, בעלי מהלכים בפוליטיקה ובתקשורת.

כחול לא יכול לפקד על הצבא הירוק

%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%a4%d7%93%d7%99%d7%94

האלוף אשל, אינו בקי דיו בהפעלת כוחות היבשה, (צילום: ויקיפדיה).

כשבוחנים את המועמדים קופץ ראשון שמו של מפקד חיל האוויר אשל, טייס קרב ומפקד מנוסה, אשר שימש בעבר כראש אג"ת וכמעט בכל תפקיד ליבה בחיל האוויר. אבל למרות הכישורים והניסיון, עומדת כנגדו תקופת כהונתו של דן חלוץ כרמטכ"ל. מלחמת לבנון השנייה, שעמדה במוקד כהונתו של חלוץ, נוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אם זאת בחלוף עשור לא ניתן להתעלם מכך שיעדיה העיקריים של המלחמה הושגו. מאז הפסקת האש נהנית ישראל משקט מוחלט בגבולה הצפוני, ושוקמה ההרתעה מול החזבאללה. חלוץ, האחראי לביצועיו הלא מספקים של הצבא שבפיקודו, אחראי גם לכך.

אבל הסיבה האמיתית שבגינה אשל אינו מועמד מתאים לתפקיד נוגעת לכך שבצה"ל, בעוד שמפקדי חילות האוויר והים מופקדים כל אחד על הפעלת הזרוע שבראשה הוא עומד, הרמטכ"ל הוא מפקד צבא היבשה במלחמה. כבר היו בצה"ל ומחוצה לו מי שטענו שיש לשנות זאת שכן, כפי שניסח זאת מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד, הדבר דומה ל"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". אבל האמת היא, שהמרחב שעליו חולש צה"ל וגודלו הנוכחי אינם מצדקים שינוי שכזה, ברוח המודל אמריקני של המטות המשולבים. מסמך אסטרטגיית צה"ל, שפרסם הרמטכ"ל איזנקוט, מעגן זאת וקובע שהמטה הכללי, ובראשו הרמטכ"ל, משמש "גם כמפקדה מבצעית עליונה להפעלת כוחות היבשה". לכן, הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מרוץ פתוח

ראש אמ"ץ, ניצן אלון, אף שצבר ניסיון רב בכוחות המיוחדים ובלוחמה בטרור באיו"ש, חסר רקורד משמעותי ב"צבא הגדול" ובפיקוד על כוחות מתמרנים. כמו אשל מהחיל הכחול, עשה אלון את עיקר שירותו ביחידות עלית עתירות משאבים כמו סיירת מטכ"ל. מנגד, במידה וייבחר יגיע לתפקיד כשברשותו בקיאות רבה בתחומים אלו לצד הבנה עמוקה את אופן עבודת המטה הכללי. לעומתו האלוף סמי תורג'מן, קצין שריון שפיקד על פיקוד הדרום במבצע "צוק איתן", שימש בתפקידי מפתח רבים בזרוע היבשה ובמטה הכללי. בין היתר שימש כמפקד עוצבת געש וכמפקד זרוע היבשה. טיוטת דו"ח המבקר אודות "צוק איתן" ציינה לחיוב את היערכות הפיקוד בראשותו לאיום המנהרות בהשוואה לשאר הצבא.

אלוף אביב כוכבי כמפקד פיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

אלוף אביב כוכבי, עד לאחרונה המועמד הבולט לתפקיד, (צילום: דו"צ).

מפקד פיקוד הצפון אביב כוכבי היה, עד לעזיבת יעלון את תפקיד שר הביטחון לפני כחצי שנה, המועמד הבולט לתפקיד. כוכבי, פקוד ותיק של יעלון בגדוד 890, שימש כמעט בכל תפקיד אפשרי בכל זירות הלחימה. מח"ט מרחבית בלבנון בשנות השהייה תחת ארז גרשטיין, מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ומפקד אוגדת עזה, שם נרשמה לחובתו חטיפת החייל גלעד שליט. בהמשך שימש כראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא, וכראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". העובדה שאמ"ן בראשותו לא צפה את העימות בעזה ב-2014, ולא הבין את משמעות איום המנהור ההתקפי יש בה כדי לפגוע במועמדותו, מה גם שלא ברור מה מעמדו אצל השר החדש, ליברמן.

ועדיין, "מי שלא טועה לא עושה", כפי שאמר אמר לי מפקד המחלקה בצנחנים ביום הראשון של הטירונותהרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, השלים כבר למעלה משנה וחצי בתפקידו. מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר 2015 נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. בהוראתו גובשה התכנית הרב-שנתית גדעון הכוללת קיצוץ תקנים ומפקדות, הקמת זרוע הסייבר חיזוק אוגדות החוד ורפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה. אף שכבר ראינו רפורמות ותר"שים מרחיקי לכת שנקבעו בצה"ל לאחר עבודת מטה ארוכה ובוטלו כלאחר יד, הרי שהרמטכ"ל שיחליף את איזנקוט ייכנס לנעליים גדולות ויקבל לידיו צבא כשיר יותר שמותאם יותר לאתגרי ההווה והעתיד. כשיידרש שר הביטחון לבחור את זהות הרמטכ"ל הבא, בעוד כשנתיים וחצי, כדאי שהמועמדים יהיו מי שלרשותם ההכשרה והניסיון הרבים ביותר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.10.2016)

בסוף, כל הזיכרונות טובים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה נראה שמשתנה התפיסה לגביה בציבור. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי מדיניות סדורה. המערכה הבאה עלולה להיות קשה בהרבה ולכלול את אותם כשלים. 

בדיעבד, תמיד רואים 6:6. עשר שנות השקט בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה עשויות לגרום למלחמה, על מהלכיה, כשליה והישגיה, להיראות טובים בהרבה מכפי שנראו כשנדם קול התותחים. חלק ניכר מכלי התקשורת, ואפילו צה"ל, אף פרסמו לאחרונה כתבות אודות גבורת הלוחמים והישגי הצבא. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי תכנון קלאוזיביציוני סדור ("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים") אלא פועל יוצא של יתרונה המובנה מלכתחילה של ישראל אל מול חזבאללה.

אלו הטוענים כי ההישג בדמות עשר שנים שקטות בצפון הארץ נובע ישירות מן המערכה שהתנהלה ב-2006 גורסים כי הישגיה יצרו הרתעה משמעותית בצפון. מולם ישנם אלו התולים זאת במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה מחזבאללה ללמעלה מ-1,600 הרוגים, בריסון שכפתה איראן על חזבאלה לאחר המלחמה ובהרתעה הדדית הקיימת, שכן חזבאללה רכש במערכה בסוריה נסיון מבצעי מרשים (שכלל שיתוף פעולה צמוד עם הצבא הרוסי) ומחזיק כיום ברשותו ארסנל רקטות עצום ומתקדם שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

דגל ארגון חזבאללה

ארגון חזבאללה, "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי".

בפועל, נשמר השקט גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים הסורית, וניתן להניח שלמלחמה, כמו גם לפעולות שעל-פי פרסומים זרים ביצעה ישראל (ובהם הפצצת הכור בסוריה וחיסול עימאד מוע'נייה), היה אפקט של הרתעה מצטברת, כפי שהגדיר את התופעה בשעתו האלוף במיל' דורון אלמוג. בהרצאה שנשא ב-2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל) כי חזבאללה "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי", וכי להבנתו למרות הכשלים והליקויים בפעולת צה"ל במלחמה הרי שהארגון "עבר חוויה קשה מאוד", ולפיכך הוא מורתע מפני האפשרות שבמערכה נוספת. נראה כי חשש זה נשמר גם בהמשך כאשר חזבאללה מצא עצמו שקוע בסוריה.

שקט לבדו אינו מדד

השקט בצפון וגם ההרתעה שהושגה אינם יכולים להיות המדד היחידי על-פיו נבחנת המערכה. מרגע שנחטפו רגב וגולדווסר על-ידי חזבאללה עברה היוזמה חזרה לצד הישראלי. בכירי הדרג המדיני והצבאי קיבלו החלטה חפוזה, אף שמוצדקת, לפעול כנגד חזבאללה מבלי להבין את משמעויותיה (מלחמה) ומבלי לדעת את מצב מוכנות הכוחות והעורף, שהיווה חזית נוספת. את התנהלותם במערכה המהוססת והממושכת ניתן לתאר בשורה משיר הילדים הידוע"התגלגלו לו-לו-לו-לו, התבלבלו לו-לו-לו-לו, השתוללו לו-לו-לו-לו כל היום".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מלמדת, לכאורה, כי ההישג בדמות עשור שקט בצפון הארץ הורכב אמנם ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, דוגמת המערך הרקטי ארוך הטווח, ונפגעו לו גם מרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. כאשר הסתיימה המלחמה, נוכח חזבאללה כי הציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רובעים שלמים בביירות. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. מבט מפוכח יותר על המערכה מלמד שהמערכה התנהלה ללא הגיון מסדר ושהמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה.

article_paragraph_1223182

האלוף קפלינסקי, ייחס את הכשל העיקרי לחוסר ההבנה שזאת מלחמה, (צילום: דו"צ).

בהרצאה שנשא שלוש שנים לאחר המלחמה ייחס האלוף במיל' קפלינסקי את כשלי המלחמה בעיקר לחוסר היכולת לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) של הציבור, הממשלה וכמובן הצבא להבנה "שהעימות עם חזבאללה איננו המשך ישיר לפעולות השוטפות שביצענו בשש השנים שלפני המלחמה ביהודה ובשומרון, אלא זאת מלחמה". הכשל התפיסתי הזה עמד במוקד קבלת ההחלטות של המערכה ופגע באופן אנוש ביכולת להגדיר מטרות ולפעול בהתאם להשגתן. יחסי הכוחות בין ישראל לחזבאללה בפתיחת המערכה, ובמידה רבה גם כיום, הם שקבעו (כמעט מראש) שישראל ניצחה את חזבאללה.

תחושת ההחמצה

תחושת ההחמצה במלחמה נובעת מהיעדרו של מהלך מכריע מצד צה"ל, בדומה לאלו שביצע במערכות קודמות. קרב אום כתף, "מבצע מוקד", צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית, מבצע אנטבה, הנחיתה מן הים בשל"ג ומבצע חומת מגן הם רק כמה מהמבצעים שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. אך נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? צה"ל, מודל 2006 היה רחוק מאוד מהצבא היעיל, הלוחמני והכשיר שצלח את התעלה ב-73' (שהיה ככל הנראה, "הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל"). פעילות השיטור בשטחים וכהמשך לה הלחימה הסזיפית כנגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה הביאו לשחיקת יכולות אלו.

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון

כניסת כוחות מילואים ללבנון, (צילום: דו"צ).

יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמר האלוף ישי בר, לרמטכ"ל חלוץ ולראש הממשלה אולמרט בבוטות מה, כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (בשנים 1995-2000) עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. שורת החלטות נחושות וסדורות יותר של הממשלה ושל מפקדיו היתה משיגה זאת.

בשל תחושה זו והכשלים בהפעלת הכוח במהלכה, ספגו מפקדי צה"ל במלחמה, במיוחד בדרג הטקטי, ביקורת ציבורית נוקבת (חלקם כונו, לא בהכרח בצדק, "מפקדי הפלזמות") שהתעלמה גם מן ההצלחות שאכן היו בשדה הקרב. חלק מן היחידות בסדיר ובמילואים גילו, גם אם הדרגים מעליהם, חסרו זאת, את הרוח היוזמת וההתקפית האופיינית לצה"ל. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, קצין צנחנים מצטיין. פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה אמנם עומדת לחובתו, וכמוה גם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, אבל במלחמה המבולבלת ההיא היה הירש מפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה. לאחר המלחמה חווה "זובור" ציבורי קשה יותר מכל מפקד אוגדה במלחמות ישראל ונאלץ לפרוש מצה"ל.

השתנות האיום

תועלת

המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתתית ל"מלחמה בקרב האנשים".

תחושת ההחמצה נובעת גם מחוסר הבנה כי האיום השתנה. כנגד ישראל ניצב (מצפון ומדרום) ארגון היברידי הפועל באופן מבוזר וחמקמק ואינו מחזיק במערכים מבוצרים חיוניים באופן דומה ליריבים קודמים, שלא ניתן לצור עליו ולכתרו עד כדי הכרעה (כשם שנעשה כנגד הארמייה בסיני, אש"ף בביירות ומחבלים פלסטינים בגדה). המלחמה בארגונים כאלו שונה. הגנרל הבריטי רופרט סמית אפיין בספרו "התועלת שבכוח" את השתנות המלחמה מתעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד החברה שממנה הוא בא.

החברה המערבית, שישראל היא חלק ממנה, רגישה מאוד לאבדות וארגונים היברידיים אלו מנצלים תורפה זו כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלהם. המערכה כנגדם צריכה להיות משולבת וסימולטנית. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. ב"מלחמה בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה. שינוי זה לא הופנם די צורכו בישראל ובשל כך נותר הציבור, ובתוכו הצבא, עם התחושה שלא מימש את יעדיו. אין מדובר כאן בהיעדרה של תמונת ניצחון, אלא בחסרונו של מהלך סדור שאף שלא ימוטט את מערכי האויב כבעבר יביא, מתוך אסטרטגיה סדורה, לכדי הישגים מוחשיים במערכה.

העימות הבא

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות של חזבאללה בדרום לבנון.

החזבאללה התעצם מאז המלחמה, והפך למיני-צבא. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכשו פעיליו ניסיון מבצעי משמעותי וזכו לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע), שברשותו כוחות קומנדו שייעודם לחדור לישראל, מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ומלאי רקטות מדויקות וארוכות טווח. ניתן להניח, שהארגון למד את לקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

המלחמה היוותה קריאת השכמה לצבא ולממשלה בהקשר להשתנות האיום. חלק ניכר מן הכשלים והליקויים, ובהם כשירות היחידות הלוחמות, תוקנו עם הזמן וחלקם עוד עימנו. הרמטכ"ל הנוכחי שימש כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמ"פ בגולני) ומילא בה תפקיד מפתח. בין היתר דחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה. מאז נכנס לתפקידו הוביל תהליכי התעצמות ובניין כוח משמעותיים במטרה לחזק את מוכנות צה"ל לעימות. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו, ונראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת. ביוטי לשינוי בתפיסה היא "אסטרטגיית צה"ל", שמעגנת עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. על-פי עקרונותיה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת. מימוש תפיסה זו עשוי להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. 

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, כפי שאירע בחטיפת החיילים ב-2006 (אירוע שנסראללה עצמו ציין שהוא מתחרט עליו), עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. אף שבצבא נבנה הכוח, וגובשו תכניות אופרטיביות, חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, בדומה לקודמותיה, ממושכת וחסרת יעדים אסטרטגיים ברורים, אך בממדי הרס גדולים בהרבה.

לא תמיד ה"כחולים" מקבלים את מה שהם רוצים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעוד שבישראל מתקבלות רוב דרישות ההצטיידות של חיל האוויר ללא ויכוח או פיקוח, סוגיית מטוס ה-A-10 מלמדת שבארצות הברית המצב שונה בתכלית. יש מה ללמוד מזה.

מטוס הקרב F-35.

מטוס הקרב F-35.

בצה"ל כש"הכחולים" רוצים צעצוע חדש, קשה להתווכח איתם. במציאות שבה החיל הוא הזרוע הגמישה והקטלנית ביותר בצה"ל, האמונה על קשת האיומים ש"מהסכין ועד הגרעין", מה שמפקדיו יגדירו כצורך קריטי הם יקבלו. בפברואר פורסם כי חיל האוויר עתיד להצטייד בארבע-עשר מטוסי קרב מסוג F-35, שיתווספו ל-19 עליהם הוחלט ב-2010. סך הכל 33 מטוסים, בעלות התחלתית של כ-110 מיליון דולר ליחידה. המטוסים הראשונים יגיעו לקראת סוף 2016 והשאר ייקלטו בחיל בתהליך שיימשך עד 2021.

במידה וארצות הברית תבחר להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל, לאור ההסכם עם איראן, יופנה עיקר הסיוע להתעצמות חיל האוויר. כוחות היבשה יצטרכו פשוט להוסיף ולהמתין לתורם שיגיע, מתישהו, לרוב אחרי שהמלחמה הבאה תיגמר. אבל המציאות הזו היא לא נחלת כל המדינות.

לא בלי אישור הקונגרס

בארצות הברית הביע חיל האוויר את רצונו להוציא מן השירות את מטוס A-10 ת'נדרבולט II, המשמש לסיוע לכוחות היבשה, ולרכוש במקומו F-35. המטוס נקלט בחיל האוויר האמריקני בשנת 1979 ונודע כמשמיד טנקים מקצועי. בין היתר ביצע המטוס משימות במלחמת המפרץ, במלחמת עיראק ובאפגניסטן. אחרי יותר מ-30 שנות פעילות הציעו בחיל האוויר להוציא את צי המטוסים (כמעט 300 במספר) משירות עד לשנת 2019. המהלך יחסוך 4.2 מיליארד דולרים בשנה, אותם ניתן יהיה להפנות להצטיידות ב-F-35.

נציגי חיל האוויר גם טענו כי מטוסי ה-F-16 המפעילים חימוש מונחה לייזר מבצעים בהצלחה משימו סיוע אש קרוב באפגניסטן. עוד טענו אנשי החיל כי ה-A-10 היה מעורב באפגניסטן במידה רבה יותר ממטוסים אחרים באירועים שבהם נהרגו חיילים ואזרחים מאש ידידותית. זאת במטרה להציגו כמטוס סיוע טוב פחות. אולם בניגוד לישראל, בה נפסלו כל האלטרנטיבות שהועלו לרכישת המטוס, הביע הקונגרס האמריקני התנגדות נחרצת והודיע כי לא יאשר זאת. חברי בית הנבחרים טענו כנגד החיל כי המטוס מספק סיוע אש קרוב לכוחות הקרקע באיכות שטרם נמצאה לה תחליף, וזאת כמעט בכל תנאי מזג אוויר. בנוסף פקפקו בקונגרס בסכום החיסכון השנתי שהציג חיל האוויר. יתרה מזאת, בדיקת הנתונים על ידי הפרויקט לפיקוח ממשלתי (PGO) מראה כי החיל "שיחק עם המספרים" וכי בחינה אובייקטיבית שלהם מלמדת כי סטטיסטית המטוס היה מעורב במעט אירועי אש ידידותית. דובר החיל טען בתגובה כי מטרת החיל היתה לציין כי גם מטוסים נוספים פועלים היטב במשימות סיוע אש קרובה, עם נזק היקפי קטן יחסית.

24197525

חברת הקונגרס מרתה מקסאלי, בימיה כטייסת A-10 בחיל האוויר האמריקני.

האדבוקטורית הבולטת ביותר בקמפיין להשארת המטוס בחיל היא חברת הקונגרס הרפובליקנית מרתה מקסאלי מאריזונה. מקסאלי, בעברה טייסת קרב שלחמה בעיראק ואפגניסטן ואף פיקדה על טייסת A-10 השתחררה מחיל האוויר האמריקני כקולונל לאחר 22 שנות שירות. מקסאלי שמכירה את המטוס "דרך הרגליים" לא קיבלה את טענות החיל בו צמחה. הגדילה לעשות גם הסנאטורית הרפובליקנית קלי איוט מניו-המפשייר שהודיעה כי תצא כנגד כל מועמד לתפקיד מזכיר חיל האוויר עד אשר יבהיר את עמדתו בנוגע למטוס ה-A-10.

רא

רא"ל דן חלוץ לאחר טיסה ב-F-16, (מקור: אתר חיל האוויר).

אפשר כמובן להציג טיעונים מקצועיים בזכות כמעט כל נושא – גנרל ג'ון הר טען בשעתו לטובת שימור חיל הפרשים בצבא אמריקני גם שנים לאחר שבוטל – אולם נראה כי הפעם עומד מאחורי הקמפיין יותר מאשר סנטימנטים כלפי פלטפורמת לחימה. כך למשל, הגדיר דן חלוץ את מטוס הפאנטום F-4 שעליו טס במלחמת יום הכיפורים, "הדבר המכוער הכי יפה בעולם." זה לא מנע ממנו כמפקד החיל להחליט על הוצאתו מן השירות. בעלות בריתה של ארצות הברית בנאט"ו דווקא מרוצות מן המהלך והביעו את שביעות רצונן מכך שטייסת A-10 (שיעילותו כמשמיד טנקים הופכת אותו לאיום משמעותי על כוחות השריון של רוסיה) נפרשה באירופה. בטווח הארוך תתקבל,ככל הנראה, עמדת חיל האוויר האמריקני, אולם רק לאחר שיציג מענה הולם לפערים עליהם עמדו חברי הקונגרס והסנאט.

יש מה ללמוד מזה

בית הנבחרים האמריקני

בית הנבחרים האמריקני.

בסופו של יום הדיון על עתיד המטוס הוא רק דוגמה לאופן שבו מתקיים הפיקוח של בתי הנבחרים בארצות הברית על גופי הצבא והביטחון השונים. בארצות הברית נדרשים גנרלים המועמדים לפקד על זרועות ופיקודים (ולמעשה גם פקידי ממשל בכירים דוגמת מועמדים לראשות ה-CIA) להציג לבית הנבחרים את משנתם בטרם מונו, ותהליכי הצטיידות רוחביים מותנים באישור מצד נבחרי העם.

בישראל המצב שונה. ההחלטות על רכש ומינויים מתקבלות רק על-ידי אנשי משרד הביטחון, שמאז 2007 נוהל על-ידי בשר מבשרה של המערכת, הרא"לים במיל' אהוד ברק ומשה יעלון. אין כמעט שום פיקוח (במיוחד לאחר שוועדת טירקל הפכה לחותמת גומי) על מהלכים שהם והכפופים להם בצבא ומחוצה לו מבצעים. דמיינו לעצמכם סיטואציה שבה המועמד לראשות אג"ת עמיקם נורקין (שמונה בשבוע שעבר לתפקיד) יציג לוועדת המשנה לתפיסת הביטחון ולבניין הכוח את תפיסתו לגבי המגמות העתידיות של צה"ל. רק למען ההשוואה שווה לזכור כי שום פורום של נבחרי ציבור לא נדרש לבחון את מידת התאמתו של דן חלוץ, איש חיל האוויר, לתפקיד הרמטכ"ל. למרות שהפערים בהכשרתו היו גלויים לעיני כל. את התוצאות אנחנו יודעים.

כדאי ללמוד מזה משהו.