משחק תחבולות ועורמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מהפך אידאולוגי הביא קצין קג"ב בכיר לחצות את הקווים ולסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר יודע להפוך כרוניקה מבוססת על תחקיר קפדני למתחרה בטובים שבספרי המתח

העיתונאי והסופר הבריטי בן מקנטייר הוא אחד המוכשרים שבכותבי ההיסטוריה הפופולרית על אודות מבצעי מודיעין ומבצעים מיוחדים. בסגנונו המיוחד הוא מצליח לרקום סיפורים מרתקים ורחבי יריעה. באחד מספריו, "מבצע קציצה"‬ (עם עובד, 2010), הוא תיאר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות את הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב־‭,1943‬ כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה הייתה סיציליה.

רק מקנטייר בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה כלולים עוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי, "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (‭,(Fleming‬ שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד" (עמ' 18), מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'אוול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמ' 173), ואילו ג'אוול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני. כולם לכאורה לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח.

בספר המתח "הרמאי" (ספריית מעריב, ‭1992‬) שכתב סופר מותחני הריגול הבריטי פרדריק פורסיית נדרש סם מקרידי, רב־מרגלים בשירות החשאי הבריטי, להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ. מקרידי, "סוכן־שטח לשעבר", מפעיל סוכן המכונה "מזכרת", קצין קג"ב בשגרירות בריה"מ בלונדון בשם גורודוב. "מזכרת" מזהיר אותו כי מדובר במזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמ' 205). הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לגורודוב. לבסוף מתברר כי המידע שבידי מקרידי מהימן, והוא מחלץ את "מזכרת" מלב מוסקבה במבצע מילוט מתוחכם שבמהלכו הוסתר העריק במכונית והוברח בטיסה ללונדון.

עטיפת ספרו של מקנטייר, (מקור: סימניה).

נזכרתי בספרו של פורסיית, כאשר כצרכן כמעט כפייתי של ספרות ריגול והיסטוריה צבאית, מותחנים וספרי עיון כאחד, מיהרתי לקרוא את ספרו החדש של מקנטייר, "המרגל והבוגד" (תכלת, 2019). גיבור הספר הוא אולג גורדייבסקי, קצין בכיר במנהלת הראשונה של הקג"ב, שירות המודיעין הסובייטי, שריגל עבור השירות החשאי הבריטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'יימס ג'יזֶס אֶנגלטון, ראש הריגול הנגדי בסי־איי־אי בשנות השישים ופרנואיד שראה בוגדים בכל פינה, תיאר את משחק הריגול כ"ג'ונגל של מראות" (עמ' 68), מלא שקרים והונאות, שבו לא ברור מי חבר ומי אויב. הקריאה בספר ממחישה עד כמה צדק.

רטוריקה תוקפנית במערב

גורדייבסקי הלך בעקבות אביו ואחיו, קציני קג"ב, ובשנת 1962 החל את הכשרתו ב"דגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים (קציני איסוף, כפי שהם מכונים בקהיליית המודיעין הישראלית), המגייסים ומפעילים סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. שם למד את "סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה" (עמ' 30-29).

לאחר הקורס הוא הוצב בדנמרק. ניסיון ההפיכה הכושל בצ'כוסלובקיה גרם לו למהפך אידאולוגי, והוא ביקש לסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר מציין בספר כי הדוגמה הקרובה ביותר למקרה שכזה, אם כי הפוכה, היא זו של הרולד "קים" פילבי, קצין הביון הבריטי שריגל במשך שלושים שנים עבור הרוסים עד שנמלט למוסקבה רגע לפני שנתפס, וחי שם עד מותו. אך בעוד שפילבי התגייס מרצונו לשירות הרוסים במטרה לסייע להם כנגד המערב הקפיטליסטי, גורדייבסקי שהיה אזרח סובייטי נאמן כשהתגייס לקג"ב ביקש לפגוע בו פגיעה אנושה.

ב־‭1970‬ נתקל בשמו קצין מודיעין בריטי "נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול. הוא הזכיר את ג'ורג' סמיילי ולא את ג'יימס בונד דווקא" (עמ' 50). כמו רב־המרגלים סמיילי, גיבורו האלמותי של ג'ון לה־קארה (שם העט של איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול), הכהן הגדול של ספרות הריגול, הייתה לו חשיבה יצירתית ותחבולנית שגרמה נזק אדיר למודיעין הסובייטי. הקצין סימן את גורדייבסקי כיעד לגיוס והפעיל אותו בהצלחה.

לפני גורדייבסקי היה הסוכן המוצלח ביותר שהפעיל המערב בלב המודיעין הסובייטי קולונל במודיעין הצבאי בשם אולג פֶּנקובסקי. הוא "הופעל בידי אם־איי־6 וסי־איי־אי במשותף, וסיפק למפעיליו במוסקבה מידע מדעי וצבאי, ובכלל זה דיווח על הצבת הטילים הסובייטיים בקובה – מידע שאִפשר לנשיא ג'ון פ' קנדי לצאת כשידו על העליונה ממשבר הטילים בקובה" עמ' 62). ב־‭1962‬ הוא נתפס והוצא להורג. עתה היה למודיעין הבריטי פנקובסקי חדש, סוכן בלב הקג"ב שחשף בפניהם את זהות הסוכנים הסובייטים בסקנדינביה. בהמשך, כסגן ראש תחנת הקג"ב בלונדון, מסר גורדייבסקי מידע חיוני וקריטי למערב בנושאי מפתח.

בין היתר התברר כי בראשית שנות השמונים חרד ראש הקג"ב יורי אנדרופוב מפני מתקפת פתע גרעינית אמריקנית. הרטוריקה התוקפנית של מנהיגי המערב רייגן ותאצ'ר ותרגילים צבאיים שביצעה נאט"ו שיכנעו אותו שהוא צודק והוא ראה בסכנה זו את האיום הראשון במעלה. ככל שגדלה הפרנויה, הפך כל מידע מודיעיני לכזה שחיזק את הנחת הבסיס. משהפך אנדרופוב למנהיג בריה"מ היה העולם, בשל פחדיו, מרחק כמה צעדים מוטעים ממלחמת עולם גרעינית. גורדייבסקי הזהיר את מפעיליו במודיעין הבריטי מפני הסכנה החמורה, ובשל כך מיתנו מנהיגי המערב את הצהרותיהם והסובייטים בתורם, בהדרגה, נרגעו.

הרוסים רצים למרחקים ארוכים

בשנת 1985 מונה גורדייבסקי לראש תחנת הקג"ב בלונדון, ובדיוק אז – רגע לפני שהיה יכול להיחשף למידע מסווג יותר ולהעבירו למפעיליו הבריטים – נחשף. כמו הביון המערבי גם הקג"ב גייס והפעיל בכישרון רב אנשי מפתח בשירותי המודיעין של יריביו. באחד המחזות הסוריאליסטים שהמחישו את "ג'ונגל המראות", שנראה כאילו נלקח מאחד מסרטי המתח על המלחמה הקרה, מתוארת בספר עריקת גנרל הקג"ב יורצ'נקו לארה"ב. איש הסי־איי־אי שחקר אותו "היה המומחה של הסוכנות לריגול נגדי, אולדריץ' איימס" (עמ' 350), שבעצמו ריגל עבור רוסיה. איימס נחשב עד היום בארה"ב לאחד הבוגדים הידועים לשמצה, והוא האיש שהסגיר את שמו של גורדייבסקי למפעיליו ברוסיה. גורדייבסקי זומן ל"התייעצות דחופה" במוסקבה, נחקר, אך לא נאסר. האיש שהוטל עליו לחלצו, במבצע מילוט מסמר שיער, היה הוויקונט רוי אסקוט, ראש תחנת אם־איי־6 במוסקבה. "תואר אצולה הוא כיסוי טוב למרגל, והוויקונט אסקוט היה מרגל מעולה" (עמ' 274). אבל עם כל כישוריו, משימת החילוץ הזו הייתה, ככל הנראה, לקוחה מהסדרה "משימה בלתי־אפשרית".

את הספר חותמת אחרית דבר מרתקת מאת סופר מותחני הריגול ואיש קהיליית המודיעין, יונתן דה שליט. "גיוסו של סוכן בתוך לבו של שירות ריגול אחר, בעיקר אם מדובר בשירות ריגול של אויבך המר ביותר, הוא הישג יוצא דופן. כדי להצליח במבצע גיוס שכזה אתה נדרש לפעול נגד מקצוען שחושיו ערניים ודרוכים. כל מה שאתה מנסה לעשות לו – הוא כבר עשה לאחרים" (עמ' 382), כתב. עריקה, ציין, כמו חלק לא מבוטל מסיפורי הגבורה, היא לרוב כישלון גדול. בעולם מושלם היה שירות מודיעין מפעיל את הסוכן שגייס עד אין קץ, או לפחות עד שחדל להביא תועלת.

מנגד, גיוס והפעלה של קצין איסוף אינה, ככלל, המטרה. מוטב היה לגייס קצין במטה שיש לו נגישות לכלל מבצעי הארגון. גם במערכה צבאית, הדגיש דה שליט, "חילות אוויר תוקפים תחילה את מערך הנ"מ של האויב, לא כי הוא הכי חשוב, אלא כי הוא מאיים על יכולתם לתקוף את המטרות החשובות באמת" (עמ' 385). גורדייבסקי היה המקרה היוצא מן הכלל, שבו הפך האיש בקצה לנכס מודיעיני שלא יסולא בפז.

במותחן אחר של פרדריק פורסיית, "המתווך" (ספרית מעריב, 1990), נקלע קְווִין, בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, לקנוניה סבוכה וקטלנית. במהלך מרדף אחר בוגד בסי־איי־אי פגש קווין בגנרל בכיר בקג"ב, המגלה לו כי הרוסים אינם מעורבים בפרשה. מיואש מכך שנותר ללא כיוון חקירה של ממש, הודה קווין שנותר, כהגדרתו, ללא אס בשרוול. הגנרל השיב שהאמריקנים תמיד משווים הכול לקלפים ושאל האם קווין משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמ' 376-375).

נשיא רוסיה, פוטין, ונשיא טורקיה, ארדואן. מעורבות רוסיה במבצע הטורקי בסוריה היא דוגמה למעורבותם הגוברת במזה"ת, (מקור: (ויקיפדיה).

הרוסים הם אכן, כפי שציין גם דה שליט, רבי־אמן בשחמט ובהטעיה. המערב אולי ניצח במלחמה הקרה, אבל משחק הריגול, כפי שכתב מקנטייר, בדומה לריצה למרחקים ארוכים, מחייב סבלנות, יכולת עמידה וחוש עיתוי טובים. הרוסים משחקים לטווח ארוך, וכפי שמלמדת מעורבותם במערכות הבחירות בצרפת ובארה"ב, וכן במהלכים שהם מבצעים במזרח התיכון, הם ממש לא סיימו לשחק.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 25.10.2019)

בחזרה אל הכפור | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ג'ון לה-קארה הוציא ספר חדש, המציג מזווית אחרת את ספרו "המרגל שחזר מן הכפור", אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב. בספר תוהה הסופר הבריטי (סוכן חשאי לשעבר בעצמו), האם האמצעים ששימשו את המערב בכדי לנצח במלחמה הקרה הצדיקו את המטרה?

יושב לו סוכן חשאי בדימוס, שמאחוריו עשרות מבצעי ריגול מורכבים במלחמה הקרה, מול באני, היועץ המשפטי של השירות (מי לעזאזל קורא לעצמו באני?) ומורט את שיערות ראשו. מה, הם לא יודעים שהמבצע ההוא, מלפני כמעט 60 שנה, הצליח? 

John le Carre.jpg

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

הבשורה על ספר חדש מאת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה-קארה (ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול), שמתאר עלילה חדשה שגיבורה הוא רב-המרגלים "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג'ורג' סמיילי" (עמוד 13), שמחה אותי מאוד. בספריו תיאר הסופר, בעצמו איש השירות החשאי הבריטי, אולי טוב מכולם, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות-בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. בספריו, הוצגו המרגלים כאנשים רגילים, אפורים, העובדים בארגון ממשלתי בירוקרטי, מסואב ומנוכר. ההיפך הגמור מגיבוריו של רוברט לדלום ובהם המתנקש ג'ייסון בורןשתמיד לובשים טוקסידו, חמושים באקדחים עם משתיקי-קול ומיישמים היטב את שיעור ה"שלוף – דרוך –תירה" שלמדו. אין זה אומר שהספרים שכתב היו גרועים, להיפך. בביקורת שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" על אחד מספריו של לדלום נכתב שמדובר ב"ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו". הספרים הללו הציגו את עולם הריגול כזוהר וכעימות בין טובים ורעים, ומחבריהם כתבו מותחנים. לה-קארה, כדברי אלוף (מיל') שהיה מיודד עמו, הוא סופר של ממש.

לה-קארה, כתב הסופר והמתרגם יונתן דה שליט (איש מודיעין אף הוא) בהקדמה לאוטוביוגרפיה שפרסם הסופר הבריטי בשנה שעברה, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". והנה, הכנופייה הישנה רוכבת שוב. סמיילי, גווילם, לימאס, קונטרול וגם ביל היידון הזכור לשמצה ועוד ועוד. 

אמת שברירית

סמיילי וגווילם חוזרים, (מקור: הוצאת כנרת).

ספרו החדש "מורשת של מרגלים" (הוצאת כנרת, 2018), מתמקד הפעם באחת מדמויות המשנה בטרילוגיית קארלה הנודעת של לה-קארה (על שם יריבו הגדול של סמיילי במרכז המוסקבאי). גיבור הספר, אם כן, הוא פיטר גווילם, פעם נערו ושותפו של סמיילי בשירות החשאי הבריטי, וכיום מרגל מזדקן שנהנה מפרישתו בחווה מבודדת בבריטני. סמיילי, ש"היה ראש השירות בעשר השנים הכי קרות של המלחמה הקרה" (עמוד 29), הוא שגייס את גווילם בשעתו, כשהציע לו "להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים" (עמוד 14). הוא עבר הכשרה בבית הספר של השירות ("החממה"ׂ, כפי שכינה זאת בספריו) שבסאראט והיה לקצין איסוף. 

גווילם הוא מהגיבוריו הזכורים לטוב של לה-קארה, מעין נער-פוסטר מוכשר ואולי הגיבור היחיד שלו שמזכיר במשהו את גיבורו של איאן פלמינג, ג'יימס בונד. בשעתו הפעיל גווילם סוכנים בצפון-אפריקה הצרפתית, תפקיד שנחשב למסוכן מאוד. הכיסוי שלו, בדומה לזה של המחבר, "נשרף", סוכניו נתלו והוא "קורקע", ונעשה לאחראי על יחידת המתנקשים של השירות, המכונה "ציידי-הגולגולות". בפרספקטיבה על אותם ימים מעיר גווילם ש"בחממה שבסאראט לא לימדו הגנה עצמית אלא מגוון דרכים להרוג, אחדות מהן בשקט, אחרות קצת פחות, אבל הגנה עצמית לא הופיעה בתפריט" (עמוד 112). עתה נקרא גווילם הקשיש ללונדון בכדי לספק לבאני, היועץ המשפטי של השירות ולא של גווילם (כפי שהוא מתעקש להבהיר), הסבר על תפקידו "במבצע הונאה בריטי, שם-קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח-גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו" (עמוד 7). 

בניין השירות החשאי הבריטי בלונדון, (מקור: ויקיפדיה).

גווילם שב ללונדון, ואז מבהיר לנו לה-קארה, באמצעותו, מה דעתו על המטה החדש והגרנדיוזי של השירות החשאי הבריטי, ועל הדרך מספק לנו פלאשבק לימי המלחמה הקרה. "צריך להיות מרגל מהדור הישן כדי להבין את הסלידה שתקפה אותי למחרת בארבע אחר הצהריים, כששילמתי לנהג המונית והתחלתי להעפיל במעלה שביל הבטון המוביל למטה החדש והראוותני של השירות. הייתם צריכים להיות אני בשיא קריירת הריגול שלי, כשחזרתי עייף כמו כלב ממוצב שכוח-אל של האימפריה – הסובייטית בדרך כלל, או אחת החברות בה. הגעתם היישר מנמל התעופה של לונדון באוטובוס, ואז נסעתם בתחתית לכיכר קיימברידג'. צוות ההפקה המתין לתחקר אתכם. עליתם בחמש מדרגות מטונפות אל מפתן הזוועה הוויקטוריאנית המכונה ה"מטה", ה"משרד", או פשוט ה"כיכר". והגעתם הביתה" (עמוד 19). עד מהרה מגלה גווילם כי בשירות בגלגולו הנוכחי עובדים אנשים ש"לא ידעו את יוסף" ואין להם מושג איך ניצחו הוא וחבריו בעימות הקטלני ההוא, שהיום מכונה המאבק הבין-גושי אך עבורם היה עניין של חיים ומוות, כשהם פועלים לבדם בארצות יעד. 

מבצעי מודיעין שפעם נחשבו להצלחה גדולה, נבחנים בעיניים של מי שהתרגלו לבחון כל דבר בכלים משפטיים ומוטרדים בעיקר מכך שהשירות יהיה חשוף לתביעה. על גווילם לבאר להם מדוע נשלח הסוכן אלק לימאס למזרח גרמניה. כשמתכננים מבצע, מצטט גווילם את הכלל שטבע לימאס בנוגע למבצעים, "צריך להביא בחשבון כל דרך שבה השירות עלול לדפוק אותך, ולחכות לדרך היחידה שלא חשבת עליה, אבל הם כן חשבו" (עמוד 137). לימאס אכן נדפק, כהוגן, בידי אנשיו שלו. עכשיו, אחרי כל השנים שעברו, חייב גווילם לוודא שהוא לא יהיה השעיר לעזאזל שישלם על כך. כי מישהו חייב לשלם. 

המטרה מצדיקה את האמצעים?

Spy cold.jpg

כרזת הסרט, "המרגל שחזר מן הכפור"בכיכובו של ריצ'ארד ברטון, (מקור: ויקיפדיה).

לימאס הוא, כאמור, גיבור הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, והמבצע שנדרש גווילם להסביר, "מערבולת", הוא בעצם סיפור המעשה בספר ההוא, שהפך את לה-קארה לסופר בעל שם בינלאומי. לימאס, גבר נמוך וחסון ממוצא אירי, הינו איש מבצעים מנוסה ומיומן שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושימש בראשית שנות השישים כראש "תחנת ברלין". הוא שב לבריטניה לאחר שכל הסוכנים שהפעיל נלכדו או נרצחו על-ידי השטאזי, שירות הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ונאלץ לפרוש מן השירות. "בסופו של דבר, הם אמרו, ברלין היתה כישלון זה שנים, ומישהו היה צריך לשלם את המחיר. מלבד זה, הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

אך למעשה לימאס לא פרש כי אם נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר. עליו לחצות מעבר למסך הברזל ולהפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. המבצע ההוא מסתבך ולימאס מגלה שכל האמצעים כשרים בכדי להשיג ולהצדיק את המטרה. בפרספקטיבה מאוחרת בספרו החדש, נראה שהסופר (שלחם במלחמה הקרה בעצמו) לעתים אינו בטוח בכך. אף שהספר החדש אינו מוצלח כפי שהיו אלו שכתב בשנות השישים והשבעים, הרי שגם כאשר לה-קארה בינוני הוא טוב בהרבה מכותבי מותחני הריגול. 

בספר שכתב אז, ב-63', שם לה-קארה את הציטוט הידוע של ג'ורג' אורוול בפי ראש השירות החשאי דאז, קונטרול, שמסביר ללימאס כי "אנו עושים מעשים לא-נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19). בעצם, אמר לנו לה-קארה כבר אז, הביון המערבי לא היה חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמציו לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם כפי שהיו אנשיו רוצים לחשוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2018)

מרגל מושלם\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון לה קארה הוא למעשה שורה של מפגשים וחוויות שאסף במרוצת חייו. למרות זאת, בסוף הקריאה נותר הקורא עם ההבנה שלה קארה, מרגל ותיק, חשף טפח וכיסה טפחיים.

image_minheret_hayonim_master

לה קארה, לא השתחחר מעולם, (מקור: סימניה).

באוטוביוגרפיה "מנהרת היונים" (הוצאת כנרת, 2016), מאת ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, הכהן הגדול של ספרות הריגול, מכניס אותנו המחבר לעולמו הפרטי. אין זאת אומרת שהוא חושף בפנינו פרטים אינטימיים רבים מדי, שכן ההרגלים שרכש בימיו בעולם הסוד, השירות החשאי הבריטי, וכן היותו קנאי לפרטיותו מונעים מראש חשיפה שערורייתית של סודות. ניכר בו, במחבר כי עודנו נאמן לשירות בו עבד ולכללים החלים על עובדיו בהווה או בעבר. במבוא של הספר, מספר המתרגם, יונתן דה שליט (סופר ובעצמו איש קהיליית המודיעין), כי במפגש שקיים עם לה קארה, שאל אותו האחרון האם עודנו בשירות פעיל, ובכדי למנוע ממנו לבוא במבוכה ענה מיד בעצמו שאין זה חשוב. "הרי אנחנו לא באמת מסוגלים להשתחרר לעולם, מה?" (עמוד 5).

המרגל שחזר מן הכפור

קורנוול, שלמד באיטון ובאוקספורד, שירת בצבא הבריטי "כקצין מודיעין הצבאי באוסטריה" (עמוד 111) והצטרף לשירות הביטחון הבריטי, אם-אי-5. לדבריו, שם קיבל את השיעורים הטובים והקפדניים ביותר בכתיבת פרוזה, שכן הממונים עליו, בעצמם בוגרי בתי-ספר יוקרתיים, העירו לו על הדו"חות והמסמכים שחיבר בפדנטיות של ממש, שחייבה אותו לפתח כלים ומיומנויות כמספר מוכשר. בעצם, אומר לנו לה קארה, במקום לעסוק בריגול נגדי הוא למד לכתוב. בשנת "1961 סיימתי את קורס הקליטה באם-איי-6, אשר סיפק לי כישורים שמעולם לא נזקקתי להם וששכחתי במהירות" (עמודים 33-34). המחבר, נאמן למעסיקיו משכבר, אינו מסגיר בספרו את טיב שירותו כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול.

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

"חוק מספר אחת של המלחמה הקרה: שום דבר, שום דבר בתכלית, איננו כפי שהוא נראה. לכולם יש מניע משני, אם לא שלישי" (עמוד 64). אף שהוא אינו מתייחס לכך בספר, נראה שזהותו נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לצד שכנגד. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. כאשר זכה אחד מספריו להצלחה של ממש נאלץ לבחור בין קריירה ספרותית לבין קריירה כמרגל. אין ספק שבחר נכון. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. לה קארה, כתב דה שליט במבוא לספר, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" (עמוד 8).

כרזת הסרט משנת 2011 כעטיפת המהדורה המחודשת של הספר, (מקור: אתר סימניה).

גרי אולדמן שגילם את סמיילי בסרט על-פי הספר, (מקור: אתר סימניה).

גיבורו הגדול ביותר של לה קארה הוא רב-המרגלים ג'ורג' סמיילי, נמוך, שמן וממושקף, שהופיע כבר בספרו הראשון וזכה לפופולריות עצומה בספרו השביעי, "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975), אולי החכם והמוצלח שבספריו. סמיילי שונה מאוד מג'יימס בונד ודומיו ולה קארה אף הודה שאת ההשראה לדמותו ולדמות העזר כנגדו פיטר גוילאם קיבל מגיבוריו של קונן-דויל, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. כמו בונד גם סמיילי, שפעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, עבר הכשרה מקיפה וכשהוא שולף אקדח הוא נזכר "שעשה זאת מאות פעמים בתנועה, במטווח-לילה בסאראט לפני המלחמה" (עמוד 270). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו של סמיילי הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ולתכנן פעולות מתוחכמות לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. בספר, מצוד אחר בוגד בלב השירות החשאי הבריטי הפועל עבור הרוסים, מסביר סמיילי לעוזרו כי בחקירה יש ללמוד את העובדות ו"אחר כך מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמוד 242). באוטוביוגרפיה החדשה שלו הודה לה קארה כי "החפרפרת" נכתב כאשר "המנורה העכורה של קים פילבי היא זו שהאירה לי את הדרך" (עמוד 35).

לה קארה וישראל

ככלל, ניכר בלה קארה שהוא אוהד את העם היהודי. לא מן הנמנע (והוא מעולם לא שלל זאת) שגיבורו סמיילי, הוא בכלל יהודי. מנגד, יש לו קשיים, כמי שתמיד תמך במאבקם של חלשים ונדכאים, לתמוך במטרותיה של מדינת ישראל נוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא עסק בנושא בספרו, "המתופפת הקטנה", בו תיאר מבצע של המוסד שבמהלכו שחקנית בשם צ'רלי "מגויסת על ידי סוכן כריזמטי ללוחמה בטרור בשם ג'וזף כדי לשחק את התפקיד הראשי במה שהוא מכנה תיאטרון המציאות" (עמוד 97). בטרם הכתיבה בילה לה קארה "ימים רבים עם הכוחות המיוחדים הישראליים, ישבתי במשרדים יפים ודיברתי עם ראשי מודיעין ישראלים נוכחיים ומן העבר" (עמוד 99). הפתיחות שבה התקבל בקרב קהילת המודיעין הישראלית מרשימה. יש בה גם בכדי ללמד עד כמה היו לה קארה ותיאורו את עולם הביון מקובלים על אנשיה.

בין היתר הוא מתאר את מפגשו עם בריגיטה, אקטיביסית רדיקלית גרמנייה, אשר שימשה כתצפיתנית לקבוצת טרור פלסטינית שתכננה להפיל מטוס אל-על בשעה שזה עמד לנחות בנמל התעופה בניירובי, קניה. בריגיטה נלכדה שעה שעמדה בתא טלפון ציבורי במטרה לדווח למפעיליה על נחיתתו הצפויה של המטוס, והם בתורם ישגרו לעברו טילי כתף מגג בטווח מסלול הטיסה. זה מה שהיא עשתה "כאשר קבוצה של לוחמים חשאיים ישראלים הצטרפה אליה, ובאותה נקודה תמה תרומתה למבצע. המטוס הוזהר מראש, וכבר הגיע ריק מנוסעים מלבד אלה שתפסו אותה. הוא חזר לתל אביב עם בריגיטה אזוקה לרצפתו. גורל הבחורים על הגג נותר מעורפל. טיפלו בהם, הרגיע אותי הקצין מהשב"כ, אך לא הסביר כיצד, ולא חשבתי שמנומס לשאול" (עמוד 109). סיפורה של הגרמנייה כשלעצמו, צפוי ונדוש, אבל לה קארה, ברגישות האופיינית לו מציג באמצעותו סיפור נוסף אודות מנהלת בית המעצר שבו היא מוחזקת – ניצולת שואה ששרדה את דכאו.

יש מודיעין אמיתי?

250px-9m133_kornet

טיל נ"ט מסוג קורנט שבידי חזבאללה. מידע אודותיו יציל את חייהם של צוותי טנקים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרים של לה קארה מצטייר המודיעין כמשהו שחסר ערך של ממש. המודיעין שמשיגים גיבוריו, תוך סיכון חייהם, אינו משנה את פני המציאות, לא מעצב את המדיניות ונותר תיאורטי בלבד. במפגש ביניהם ניסה דה שליט לערער על תפיסה זו של לה קארה. "הוא מקשיב לי בנימוס. "קח למשל את המידע שמאפשר לסכל פיגועי טרור," אני אומר. "אין ויכוח, מודיעין טוב מציל חיים. אם אתה מצליח לסכל פיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס, אתה מונע את מותם האכזרי, האקראי, של אנשים חיים, אמיתיים. אתה מציל נפשות, פשוטו כמשמעו. ואם אתה מצליח להביא מידע טכני על טילי נ"ט של האויב, אתה מציל את חייהם של צוותי טנקים, של בחורים צעירים ויפים שכל עתידם לפניהם." אני מתלהב. מתרגש. יש מודיעין אמיתי, לא בדוי, שנוגע לחיים עצמם" (עמודים 11-12).

דה שליט צודק. יש מודיעין אמיתי, שמציל חיים, ואף שלה קארה כמעט שלא עסק בו כסופר הרי שאחרים ובהם קלנסי, פורסיית, וגם, ברמה הלוקאלית, מישקה בן דוד עשו זאת לא מעט. ספריו של לה קארה לעומת זאת, דנו כמעט תמיד, בסוגיות של נאמנויות, ערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו. העלילה כמעט תמיד עוסקת בסיפור על ריגול-נגדי ומרדף אחר בוגד בשורות, קרי "צייד חפרפרות", או לחלופין במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (גם הוא בוגד, אבל בצד השני). בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, עמד לה קארה על כך ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144).

כמו קצין מודיעין טוב מאמין לה קארה באדם, ועוסק בעיקר בו, במניעיו, בחולשותיו, אבל גם ברגעים שבהם הוא מתעלה על עצמו, מתעלם מחישובי אנטרסים קרים ומחוק-המוסר האחד, ופועל למען האחר. האוטוביוגרפיה שכתב היא אסופה של מפגשים מרתקים מחייו כמרגל, אך כמו כל קצין מודיעין טוב הוא בסך הכל חושף טפח כדי לכסות טפחיים.