מרוץ סוסים | מאת גל פרל פינקל

הספר "סוסים איטיים" שכתב מיק הרון הוא מותחן הריגול מותחן ריגול חכם ומהנה, שאולי גם מבשר שנמצא יורש לג'ון לה־קארה שנפטר לפני כשלושה חודשים. יורש היא מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספריו נוכל להתנחם בהיעדר הגדול מכולם.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 28 במרץ 2021

בדצמבר האחרון נפטר הסופר הבריטי דיוויד קורנוול, המוכר יותר בשם העט שלו – ג'ון לה־קארה. הוא היה הכוהן הגדול של ספרות הריגול, וספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. גיבורו האלמותי, רב־המרגלים ג'ורג' סמיילי, הגוץ הממושקף, היווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד, אף שידע להיות, קשוח, ערום ואפילו אכזרי פי כמה ממנו.

מותחני ריגול בנוסח "זהות כפולה" (הוצאת שלגי־רמדור, 1980) שכתב רוברט לדלום, נכתבים ומתפרסמים כמעט על בסיס שבועי. רובם נסוב סביב דמותו של גיבור כמו ג'ייסון בורן, שיצר לדלום.

בורן שירת במלחמת וייטנאם ביחידת קומנדו בשם "מדוזה" שהפעיל האגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA, וששם הקוד שלו היה דלתא. "זו היתה יחידת־מחץ סודית שהתפצלה מהכוחות הסדירים ופעלה בשיטת ההתגנבות־וההרס. הכוח הורכב במגמה האחת, לפעול מאחורי קווי האויב" (עמוד 242).

באחת המשימות יצא כוח היחידה בפיקודו "לצניחת־לילה באזור הקרוי טאם־קואן" (עמוד 250), במטרה לחלץ קצין מודיעין אמריקני שנפל בשבי צבא צפון־וייטנאם. זו היתה מלכודת, והאויב ציפה לבואם.

בורן הותיר את פקודיו במסתור, ואילו "הוא יצא לבדו לפשיטות־יחיד, נע והתקדם למרות אש־המרגמות, התרוצץ בין הרימונים המתפוצצים – והוסיף להרוג בהם" (עמוד 251). לאחר המלחמה הפך למתנקש של סוכנות הביון המרכזית. בקיצור, קלינט איסטווד על סטרואידים, או לפחות מאט דיימון שגילם את בורן בסדרת סרטי הפעולה שהופקה על בסיס הספר והמשכיו.

לא שאין כיף בקריאת ספרים אודות גיבורי וגיבורות פעולה שכאלה, אבל מותחני ריגול אינטיליגנטיים ומורכבים באמת, שקריאתם מהנה פי כמה, מתפרסמים אולי (בדגש על אולי) אחת לשנה.

לכן, כשנפטר לה־קארה, הערכתי כי לא במהרה יקום לו יורש, שיוכל כמותו לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל. התברר שטעיתי.

הסוסים האיטיים

הספר "סוסים איטיים" (הוצאת לסה, 2021) שכתב הסופר הבריטי מיק הרון (איך לא? כדי שזה יהיה מותחן ריגול חכם באמת, כנראה שהמחבר צריך להיות בריטי) הוא סנונית ראשונה ומוצלחת בסדרה שזכתה בפרסים רבים, ומעובדת לתוכנית טלוויזיה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס.

בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5) ושירות הביון החשאי (SIS), אלה שפישלו בצורה מחפירה עד כדי כך שמצד אחד אינם יכולים עוד לפעול בתחום המבצעי, ומנגד מוטב לא לפטר אותם. סוג של גולאג או מושבת עונשין למרגלים. הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים".

בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים מוזרים, ניתן למנות את ההאקר שנשמר לעצמו, סוכן השטח ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה, מומחה המעקבים והפריצות שאיבד אובייקט שאחריו עקב, העוזרת של מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות, וכמובן הסוכנת היפייפיה שאיש אינו יודע בגין איזו פשלה הוגלתה לבית סלאו. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה.

על כל אלה מפקד ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. איש אינו יודע מדוע הוא מונה למפקד היחידה, ואיזה פשלה בעברו הביאה אותו לשם. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך כפי שציינה המשנה לראש השירות וראש אגף מבצעים, ליידי דיי טברנר, "הוא היה בשטח" (עמוד 142), ונדרש להתמודד עם סיכונים "כמו להיתפס, לעבור עינויים ולחטוף כדור. הוא שרד" (עמוד 143).

שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה כאשר חברי ארגון ימני קיצוני חטפו צעיר ממוצא פקיסטני ואיימו לשדר את עריפת ראשו בשידור חי באינטרנט.

כמה מ"הסוסים" חושבים שיש פה הזדמנות לגאולה ולחזרה "אל הכפור", כפי שלה־קארה כינה את הפעילות המבצעית בשטח אויב. אבל בפרשת החטיפה יש צד סמוי מן העין. הצעיר שנחטף, לא נחטף באקראי, ויש מי שעשוי להרוויח הרבה מאוד לא רק מחטיפתו, אלא גם מחילוצו בבטחה. 

"לאמב בילה את החלק הארי של חייו המקצועיים מאחורי קווי האויב" (עמוד 152). עתה עליו לנווט את עצמו ואת אנשיו במבוך של אינטריגות ואינטרסים, בכדי להצליח להוציא את בית סלאו מנצח, ובעיקר למנוע מגורמים בעלי כוח לנצל אותו כשעיר לעזאזל.

שאב השראה מלה־קארה

קל לזהות במהלך הקריאה כי המחבר שאב השראה מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית של מקצוע הריגול.

"חליפות וסוכנים היו משני צידי המתרס מאז ומעולם, אבל המשחק השתנה בעשר השנים האחרונות, ומודיעין הפך לעסק כמו כל עסק אחר. תמיד יהיו שדות קרב שיהפכו עקובים מדם, אבל ברמה הדירקטוריונית, מלחמות המודיעין של היום מתנהלות כמו שקוקה קולה נאבקה בפפסי" (עמוד 302).

בספרו "כל אנשי סמיילי" הציג לה־קארה את חוקי מוסקבה, כללים מבצעיים שלאורם פועלים סוכנים בארצות יעד שהסתכמו, כפי שכתב הרון בספרו, במילים "שמור על הגב שלך" (עמוד 262).

אך לצד חוקים אלו, ציין, התקיימה עוד מערכת חוקים, חוקי לונדון, שפירושם:

"שמור על התחת שלך. חוקי מוסקבה נכתבו ברחובות, בעוד שחוקי לונדון נהגו במסדרונות וסטמיניסטר, והגרסה המקוצרת גרסה: מישהו תמיד משלם, ודא שזה לא יהיה אתה. ואיש לא ידע זאת טוב יותר מג'קסון לאמב. ואיש לא שיחק בזה טוב יותר מדיי טברנר" (עמוד 263).

גם בסגנון ביקש הרון להידמות ללה־קארה. בספריו של האחרון כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים".

המותחן המוצלח שכתב הרון יש בו כדי ללמד שיתכן ונמצא יורש ללה־קארה. יורש היא אולי מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספרי הריגול שלו נוכל להתנחם בהיעדר הגדול מכולם.

לא מנוער ולא מעורבב | מאת גל פרל פינקל

השבוע נפטר הכהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר ג'ון לה־קארה, שהיטב לתאר את עולם הביון, על אפרוריותו הקרה. גיבוריו הערמומיים והשקטים היו אנטיתזה לסוכן החשאי הנועז והקשוח ג'יימס בונד, שיצר איאן פלמינג. שירות מודיעין מוצלח חייב לדעת להפעיל בשום שכל את השניים גם יחד.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 18 בדצמבר 2020

השבוע נפטר הסופר הבריטי ג'ון לה־קארה, בגיל 89 כתוצאה מדלקת ריאות. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, נחשב לכוהן הגדול של ספרות הריגול ולאיש שהצליח יותר מכולם (אורן נהרי נוהג לכלול ברשימה זו, בצדק, את הסופרים לן דייטון וגרהם גרין) לכתוב בז'אנר הזה ספרות יפה של ממש. ספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד.

בשנת 1961 התגייס קורנוול לשירות החשאי, ופעל כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. נאמן למעסיקיו משכבר, מעולם לא חשף את טיב שירותו, אך ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול (בשם עט, משום שהיה, כאמור, בשירות פעיל).

בעקבות מותו שבתי לראשון שבספריו, "חיוג אל השאול" (הוצאת רמדור, 1966), שבו הציג את גיבורו, רב־המרגלים והשועל מספר אחד של שירות הריגול הבריטי, ג'ורג' סמיילי, הנמוך, השמנמן והממושקף, המהווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד. "מתחת לאותה חיצוניות סתמית שלו היה ג'ורג' סמיילי כרוך בכל לבו אחר הפעילות החשאית שלו בתחומי המודיעין" (עמוד 11).

סמיילי פעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, וכמו בונד גם הוא אומן "בזמנו בתורת הלחימה־פנים־אל־פנים" (עמוד 190). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ובחשיבה תחבולנית לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. 

בספר, שמתרחש בראשית המלחמה הקרה, נדרש סמיילי, שעבר לתקופת מה לשירות הביטחון ועסק בריגול נגדי, לבדוק את מהימנותו של פקיד משרד החוץ הבריטי, סמואל פנאן. והנה, יממה לאחר שקבע כי פנאן הוא נתין נאמן של הכתר הבריטי, נמצא הלה מת, לאחר שהתאבד. מדוע? יתרה מכך, דומה שהזמין לעצמו שיחת השכמה לשעה מאוחרת יותר מזו שבה, לכאורה, התעורר ובה נטל את חייו. ברומן בלשי מתחקה סמיילי אחר רשת ריגול של הביון המזרח־גרמני שמפעילה סוכנים בבריטניה.

זהותו של קורנוול כקצין מודיעין נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לביון הסובייטי. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העט ג'ון לה־קארה.

ספרו השלישי, ואולי הטוב מכולם, "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), הוא שהפך את לה־קארה לסופר בעל שם בינלאומי. בספר נדרש הגיבור, אלק לימאס, לפרוש מן השירות החשאי לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בברלין נלכדו או נרצחו. "הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

למעשה, לימאס נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר, בכדי להפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. בספר מצטט ראש השירות החשאי, קונטרול, ללימאס את ג'ורג' אורוול ואמר לו כי "אנו עושים מעשים לא־נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19).

ספריו האחרים של לה־קארה, שתיארו את המורכבות הזו, עמדו בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה־קארה מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. למעשה, הראה קורנוול לקוראיו, עולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד, ובעיקר אפור. אין "שחור ולבן" ומוסר מוחלט.

לא קשה לקבל קידומת אפס־אפס

אין בכך לומר, אגב, שספרי ג'יימס בונד, אותם יצר איאן פלמינג, אינם טובים. הראשון שבהם, "קזינו רויאל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), היה כתוב למופת ואפילו הסופר האמריקני ריימונד צ'אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי הנפלא פיליפ מרלו, חלק לו שבחים רבים.

בספר הציג פלמינג, שבמלחמת העולם השנייה שירת כעוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי בדרגת לוטננט־קומנדר, את דמותו של קומנדר ג'יימס בונד, איש המבצעים האולטימטיבי, קר־רוח, צלף קטלני הבקי בלחימה מטווחים קרובים, כמו גם קלפן מוכשר וג'נטלמן אנגלי מושלם. בונד "היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת" (עמוד 15).

דמותו הפכה לאייקון הבולט ביותר בספרות הריגול. כל הקלישאות אודות סוכנים חשאיים קשוחים ההורגים "למען המלכה והארץ", ולחלופין כל אותם ספרים שביקשו להציג את עולם הריגול כפי שהוא, אפור וקר (לה־קארה כינה זאת "הכפור"), ולאו דווקא זוהר כפי שניסה פלמינג לתארו, נוצרו בעקבות דמותו של בונד והעולם בו פעל.

פלמינג לא כפר בכך שפעילותם הקלאסית והחשובה ביותר של סוכני ביון היא בעיקרה איסוף מודיעין והפעלת סוכנים, להיפך, אולם בונד לא היה מבחינתו סוכן חשאי שכזה. "הוא ירדוף את האיום שמאחורי המרגלים, האיום שגורם להם לרגל" (עמוד 195).

"לא כל כך קשה לקבל קידומת אפס־אפס אם אתה מוכן להרוג אנשים" (עמוד 69), אמר בונד בספר, וציין שדרושים שני חיסולים בכדי להפוך למתנקש מן המניין בשירות הביון הבריטי. בונד עצמו זכה לקידומת במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שני חיסולים שביצע. בראשון, הרג בצליפה מומחה צופן יפני שפיצח צפנים של בעלות־הברית.

זו היתה משימה מוצלחת, אמר, "גם יפה וגם נקייה. מטווח שלוש־מאות מטרים. בלי מגע אישי. הפעם הבאה, בשטוקהולם, כבר לא היתה נחמדה כל כך. הייתי צריך להרוג נורווגי, סוכן כפול שריגל עבור הגרמנים. הוא הצליח להסגיר שניים מאנשינו – מן הסתם חיסלו אותם, עד כמה שאני יודע. זאת היתה חייבת להיות משימה חשאית לחלוטין מכל מיני סיבות. בחרתי בחדר השינה של הדירה שלו ובסכין. אלא שהוא לא מת כל כך מהר" (עמוד 147). בזכות שתי המשימות האלה זכה בונד לקידומת אפס־אפס בשירות החשאי. 

למרות שבספרים מאוחרים יותר רקם פלמינג עלילות מופרכות, הרי שבספרו הראשון תיאר מבצע מודיעין מתוחכם. על בונד מוטל לחסל סוכן רוסי יעיל במיוחד ושמו "לה שיפר", שארגן משחק באקרה יוקרתי בסכומים גבוהים כדי לכסות את הפסדיו הגדולים, שאותם העלים משולחיו בביון הסובייטי. על בונד להביסו במשחק באופן שירושש אותו לחלוטין. אם יצליח עשוי "לה שיפר" לבקש לערוק למערב על מנת להציל את חייו, ואילו הרוסים עלולים לחסלו בכדי לסכל זאת.

מאז שיצר פלמינג את בונד נכתבו ספרי מתח רבים בהשראתו, בעולם וגם בארץ (רוברט לדלום, ודניאל סילבה למשל, הם מהבולטים שבהם), ותוארו בהם סוכנים קשוחים ונועזים שהצדק והמוסר לצדם, המצילים את העולם ברגע האחרון מידי נבלים ורשעים. מעטים הצליחו לכתוב טוב כמוהו, ואף טוב יותר. 

פרדריק פורסיית' הבריטי, למשל, עודנו כותב. ספרו האחרון (שטרם תורגם לעברית), "השועל", אודות סר אדריאן וסטון, יוצא הרגימנט המוצנח ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוא הוכחה לכך. בספר מוציא לפועל וסטון שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר, ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.

מנגד, יורש ללה־קארה, על יכולתו המופלאה לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל, סביר שלא יקום במהרה.

ארגון שמשלב בין סמיילי לבונד

השבוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את ד', יוצא סיירת מטכ"ל שעשה מסלול ארוך בשירות המוסד כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) ובתפקידי פיקוד בכירים, למחליפו של ראש המוסד, יוסי כהן. גם ד', כמו כהן, עשה את עיקר שירותו באגף צומת (וגם פיקד עליו), האגף שאחראי על גיוס והפעלת סוכנים ומהווה את ליבת עבודת הביון הקלאסית.

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שיחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף, משלים כהונה רבת הישגים, ובהם השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, סיוע לרקימת בריתות בין ישראל למדינות מתונות באזור ועל־פי פרסומים זרים שורת סיכולים ממוקדים (ובהם מוחסן פח'ריזאדה, ראש תכנית הגרעין האיראנית שחוסל לאחרונה).

העובדה שהארגון הצליח להעמיד בראשו, בפעם השלישית ברצף, מפקד שצמח בו, אומרת טובות על מצבו. כמו כהן, גם ד' יצטרך להפעיל בשום שכל הן את מפעילי הסוכנים, בנוסח ג'ורג' סמיילי, והן את מי, שכמו ג'יימס בונד, אחראים על המבצעים המיוחדים. שכן בניגוד לפלמינג ולה־קארה, שתיארו בספריהם רק סוג אחד של סוכן, שירות מודיעין מוצלח חייב להפעיל אותם במשולב.

. 

זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד | מאת גל פרל פינקל

איש השירות החשאי הבריטי עובר לפני פרישה לעבודה נוחה לכאורה, ואז הכול מתהפך. סופר הריגול ג'ון לה־קארה ברומן מתח חדש, שנותן ביטוי גם לתפיסותיו הגיאו־פוליטיות האקטואליות.

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 21 באוגוסט 2020

ספר חדש מאת המלך הבלתי מעורער של ספרי הריגול, ג'ון לה־קארה, הוא תמיד סיבה לשמחה גדולה. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, תיאר בספריו, אולי טוב מכולם, את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה. ספריו אודות קצין המודיעין הבריטי ג'ורג' סמיילי, שהיווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד – נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול – הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. "הספן השב הביתה מן הים" (עמ' 25), מברך דומיניק טרנץ' ראש תחנת לונדון, את נט, גיבור הספרו, במשפט שמהדהד את כותרת ספרו הטוב והמפורסם ביותר של לה־קארה, "המרגל שחזר מן הכפור".

משלח יד בודד

בלילת הספר החדש "איש שטח" (כנרת זמורה־דביר, 2020), שנכתב בגוף ראשון, מגולל נט, איש השירות החשאי הבריטי, העומד לפני פרישה, את פרשיית הריגול האחרונה שבה היה מעורב. יותר מעשרים שנה, מספר נט לקוראים, "שֵירַתי את מלכתי במסווה דיפלומטי או קונסולרי במוסקבה, בפראג, בבוקרשט, בבודפשט, בטביליסי, בטריאסטה, בהלסינקי, וממש לאחרונה בטאלין, מגייס ומפעיל סוכנים חשאיים מכל גוני הקשת" (עמ' 21).

למעט אשתו, פרודנס המכונה "פְּרוּ", איש מחבריו או מכריו לא ידע במה עסק כל אותם שנים. הוא היה רוצה, למשל, להסביר לבתו, סטפני שלא הצליח לטלפן ולברך אותה ביום הולדתה התשע־עשרה, משום "שישבתי אז בצד האסטוני של הגבול הרוסי בשלג סמיך והתפללתי לאלוהים שהסוכן שלי יצליח לחצות את הקווים מתחת לערימה של קורות עץ מנוסרות" (עמ' 38). או לספר לה על אחד המבצעים החשובים שניהלו הוא וראש מחלקת העיקוב בשירות, פרסי פּרַייס, "שוטר לשעבר כחוש ושתקן בשנות החמישים לחייו. לפני עשר שנים, בסיוע אחת החוליות שלו וסוכן שהפעלתי, גנבנו אבטיפוס של טיל מונחה מביתן התצוגה הרוסי בתערוכת נשק בינלאומית" (עמ' 47). אך אינו יכול.

מקצוע המרגל, הסביר לנו לה־קארה, הוא מקצוע מסוכן שבו, כפי שכתב באחד מספריו, התגובות שלך חייבות להיות מהירות כשל שחקן טניס מקצועי. אבל הוא בעיקר משלח יד בודד מאוד. נט, כאמור, שב הביתה משנים של ניהול מבצעים בנכר, בכפור, ומוטל עליו לנהל את "המקלט", תחנת־משנה זנוחה שכפופה לתחנת לונדון שמנהל טרנץ', ואשר אחראית על כלל פעילות השירות החשאי בלונדון.

איום על העולם התרבותי

נט חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. העבודה ב"מקלט" נוחה ומאפשרת לו לבלות זמן איכות עם אשתו, עורכת דין מצליחה לזכויות אדם, ולשחק בדמינטון עם בחור צעיר ותמהוני בשם אד בכל יום שני. נט אינו יודע דבר על אד, זולת שהוא מלא בזעם פוליטי. הוא מתנגד לבקרזיט, וכועס ועל נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, המהווה בעיניו "איום וקריאת תיגר על העולם התרבותי כולו" (עמ' 64).

בדיוק אז הכול מתהפך. משפט סתמי שפולט סוכן רוסי רדום שערק למערב, בתחקיר שערך לו נט, גרם לאחרון לחשוד שהרוסים מפעילים סוכן בביון הבריטי, ולפתוח בחקירה. עד מהרה מתברר לו שיריבתו היא לא אחרת מאשר ולנטינה, קצינת איסוף נודעת לשמצה של המרכז המוסקבאי, כפי שלה־קארה מכנה בספריו את המודיעין הרוסי. ולנטינה, הזהיר אותו אחד מסוכניו, "מפעילה סוכנים רדומים. תירדם איתה, לא תתעורר לעולמים" (עמ' 149).

קוראיו הוותיקים של לה־קארה ימצאו בוודאי דמיון בין החקירה שמנהל נט למצוד הבלשי שניהל סמיילי, עקב בצד אגודל, אחר הבוגד בספר "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975). למד את העובדות, הסביר סמיילי לעוזרו בספר, ואז "מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמ' 242). וזה בדיוק מה שעושה נט.

האומץ לבגוד בארצי

כמו רבים מגיבורי הספרים שכתב לה־קארה לאחר תום המלחמה הקרה, גם נט יגלה בספר שהמדינה שאותה הוא משרת פועלת בהתאם לאינטרסים קרים ואכזריים כמעט כמו אלו שמניעים את יריבותיה, שאחריהן ריגל כל השנים. בשירותה פועלים גם אנשים מושחתים, שמחפשים רווח אישי וטובת המדינה אינה עומדת לנגד עיניהם.

בספר פורס לה־קארה את תפיסתו שלו אודות המציאות הגיאו־פוליטית האקטואלית. אחד הסוכנים שהפעיל נט בעבר, קולונל בביון הרוסי, הטיף לו מוסר וקשה להתווכח עם טיעוניו. הנשיא טראמפ, אמר הסוכן, פועל בשם פוטין, ועושה עבורו כל מה שהוא לא יכול לעשות בעצמו. הוא פוגע בזכויות אדם, פוגע בנאט"ו, מקבל את תביעת רוסיה לריבונות על קְרים, ובינתיים מהי המדיניות הבריטית כלפי רוסיה? "אתם מקבלים אותנו בברכה אם אנחנו נוכלים מספיק גדולים. אתם מוכרים לנו חצי לונדון. אתם פוכרים ידיים כשאנחנו מרעילים את הבוגדים שלנו ואתם אומרים בבקשה, בבקשה, חברים רוסים יקרים, חִתמו איתנו על הסכמי סחר. בשביל זה סיכנתי את החיים שלי"? שאל הסוכן.

ספרי ריגול מבוססים מטבעם על שאלת הנאמנות. הנאמנות למשפחה, למדינה, לחברים לנשק. תמיד ישנו בוגד, בין שהוא פועל בשירות הטובים למען מטרה נעלה, ובין שהוא עובד עבור הרעים בשם אידיאולוגיה או בצע כסף. גם נט נדרש בסוף לבחור צד. הסופר האנגלי א"מ פורסטר אמר פעם: "אם אצטרך לבחור בין בגידה בארצי לבין בגידה בחבריי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד בארצי". וכמובן, לא נגלה כאן במה בחר.

המלחמה הבאה

אף שבספר הזה חזר לה־קארה לאזור הנוחות שלו וכתב על המודיעין הבריטי שבו שירת, בעבר כבר כתב גם על המודיעין הישראלי והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו "המתופפת הקטנה" (הוצאת זמורה ביתן, 1984), שנכתב על רקע מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים שביצעו את טבח הספורטאים במינכן, תיאר כיצד איש המוסד מרטין קורץ מגייס את גדי, איש מבצעים של המוסד שפרש, כדי להפעיל את צ'ארלי, שחקנית תיאטרון בריטית, שתסתנן לתא טרור פלסטיני רצחני. הרקורד המבצעי של גדי נפרס "מפשיטות הלילה הרבות שלו מעבר לירדן" (עמ' 49), בימיו בצנחנים, ועד להפעלת סוכנים בלוב ומעבר לתעלת סואץ, אך למרות קשיחותו אינו יכול שלא להתאהב בצ'ארלי.

לה־קארה סיפק בכתיבתו השראה לרבים מהסופרים בז'אנר, ובהם גם ישראלים שכתבו ספרי מתח משובחים. בין אלה ניתן למנות את תא"ל במיל' יפתח רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד על מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, חגי טיומקין, יונתן דה־שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית (שכמו לה־קארה כותב בשם בדוי) שספרו הראשון, "בוגד", היה מעין הומאז' "החפרפרת", ואת מישקה בן־דוד, בעברו בכיר במוסד. ספרו של בן־דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), מותחן מהמוצלחים שנכתבו כאן, תיאר כיצד מפקד על יחידה מבצעית נדרש לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חיזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות.

מי שאימץ את "המתופפת הקטנה" כתסריט קבוע לספריו הוא סופר המותחנים רבי־המכר דניאל סילבה. גם גיבורו, סוכן המוסד והרסטורטור של יצירות אמנות גבריאל אלון, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל שהיה למתנקש הראשי במבצע "זעם האל", נקרא לשוב מפרישה לבקשת ראש המוסד שומרון, ומפעיל – ספר אחר ספר – נשים יפהפיות שמסתננות לארגוני טרור וביון. התרגיל המשומש של סילבה, אף שהוא כותב ספרי מתח נוסחתיים מלאים בדמויות צדקניות בעובי של קרטון, עובד, כמעט תמיד.

בכל פעם שיוצא ספר חדש ללה־קארה, ובמיוחד כשמדובר בספר מוצלח כמו הנוכחי, מתברר שאפשר לכתוב ספרות יפה באמת. כזו שמציגה דמויות ודילמות מורכבות, גם כשהעלילה מתרחשת בעולמם של מרגלים ואנשי מודיעין. ואולי, הסיבה שהספרים שלו מוצלחים כל־כך היא שאנחנו יודעים שהחיים עצמם מורכבים, ויש בהם הרבה יותר גוני אפור מאשר שחור ולבן.

ועוד דבר ביקש לה־קארה לספר לנו, שאפשר להניח שציער אותו מאוד להכיר בו. המלחמה הקרה לא נעלמה עם נפילת הגוש הסובייטי. בספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983) הסביר הגיבור אלק לימאס כי המלחמה הקרה היא "מלחמה לא־נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני־אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמ' 185). מקריאת ספרו החדש נראה כי דבר לא השתנה.

משחק תחבולות ועורמה | מאת גל פרל פינקל

מהפך אידאולוגי הביא קצין קג"ב בכיר לחצות את הקווים ולסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר יודע להפוך כרוניקה מבוססת על תחקיר קפדני למתחרה בטובים שבספרי המתח

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 25 באוקטובר 2019

העיתונאי והסופר הבריטי בן מקנטייר הוא אחד המוכשרים שבכותבי ההיסטוריה הפופולרית על אודות מבצעי מודיעין ומבצעים מיוחדים. בסגנונו המיוחד הוא מצליח לרקום סיפורים מרתקים ורחבי יריעה. באחד מספריו, "מבצע קציצה"‬ (עם עובד, 2010), הוא תיאר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות את הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב־‭,1943‬ כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה הייתה סיציליה.

רק מקנטייר בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה כלולים עוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי, "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (‭,(Fleming‬ שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד" (עמ' 18), מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'אוול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמ' 173), ואילו ג'אוול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני. כולם לכאורה לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח.

בספר המתח "הרמאי" (ספריית מעריב, ‭1992‬) שכתב סופר מותחני הריגול הבריטי פרדריק פורסיית נדרש סם מקרידי, רב־מרגלים בשירות החשאי הבריטי, להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ. מקרידי, "סוכן־שטח לשעבר", מפעיל סוכן המכונה "מזכרת", קצין קג"ב בשגרירות בריה"מ בלונדון בשם גורודוב. "מזכרת" מזהיר אותו כי מדובר במזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמ' 205). הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לגורודוב. לבסוף מתברר כי המידע שבידי מקרידי מהימן, והוא מחלץ את "מזכרת" מלב מוסקבה במבצע מילוט מתוחכם שבמהלכו הוסתר העריק במכונית והוברח בטיסה ללונדון.

עטיפת ספרו של מקנטייר, (מקור: סימניה).

נזכרתי בספרו של פורסיית, כאשר כצרכן כמעט כפייתי של ספרות ריגול והיסטוריה צבאית, מותחנים וספרי עיון כאחד, מיהרתי לקרוא את ספרו החדש של מקנטייר, "המרגל והבוגד" (תכלת, 2019). גיבור הספר הוא אולג גורדייבסקי, קצין בכיר במנהלת הראשונה של הקג"ב, שירות המודיעין הסובייטי, שריגל עבור השירות החשאי הבריטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'יימס ג'יזֶס אֶנגלטון, ראש הריגול הנגדי בסי־איי־אי בשנות השישים ופרנואיד שראה בוגדים בכל פינה, תיאר את משחק הריגול כ"ג'ונגל של מראות" (עמ' 68), מלא שקרים והונאות, שבו לא ברור מי חבר ומי אויב. הקריאה בספר ממחישה עד כמה צדק.

רטוריקה תוקפנית במערב

גורדייבסקי הלך בעקבות אביו ואחיו, קציני קג"ב, ובשנת 1962 החל את הכשרתו ב"דגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים (קציני איסוף, כפי שהם מכונים בקהיליית המודיעין הישראלית), המגייסים ומפעילים סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. שם למד את "סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה" (עמ' 30-29).

לאחר הקורס הוא הוצב בדנמרק. ניסיון ההפיכה הכושל בצ'כוסלובקיה גרם לו למהפך אידאולוגי, והוא ביקש לסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר מציין בספר כי הדוגמה הקרובה ביותר למקרה שכזה, אם כי הפוכה, היא זו של הרולד "קים" פילבי, קצין הביון הבריטי שריגל במשך שלושים שנים עבור הרוסים עד שנמלט למוסקבה רגע לפני שנתפס, וחי שם עד מותו. אך בעוד שפילבי התגייס מרצונו לשירות הרוסים במטרה לסייע להם כנגד המערב הקפיטליסטי, גורדייבסקי שהיה אזרח סובייטי נאמן כשהתגייס לקג"ב ביקש לפגוע בו פגיעה אנושה.

ב־‭1970‬ נתקל בשמו קצין מודיעין בריטי "נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול. הוא הזכיר את ג'ורג' סמיילי ולא את ג'יימס בונד דווקא" (עמ' 50). כמו רב־המרגלים סמיילי, גיבורו האלמותי של ג'ון לה־קארה (שם העט של איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול), הכהן הגדול של ספרות הריגול, הייתה לו חשיבה יצירתית ותחבולנית שגרמה נזק אדיר למודיעין הסובייטי. הקצין סימן את גורדייבסקי כיעד לגיוס והפעיל אותו בהצלחה.

לפני גורדייבסקי היה הסוכן המוצלח ביותר שהפעיל המערב בלב המודיעין הסובייטי קולונל במודיעין הצבאי בשם אולג פֶּנקובסקי. הוא "הופעל בידי אם־איי־6 וסי־איי־אי במשותף, וסיפק למפעיליו במוסקבה מידע מדעי וצבאי, ובכלל זה דיווח על הצבת הטילים הסובייטיים בקובה – מידע שאִפשר לנשיא ג'ון פ' קנדי לצאת כשידו על העליונה ממשבר הטילים בקובה" (עמ' 62). ב־‭1962‬ הוא נתפס והוצא להורג. עתה היה למודיעין הבריטי פנקובסקי חדש, סוכן בלב הקג"ב שחשף בפניהם את זהות הסוכנים הסובייטים בסקנדינביה. בהמשך, כסגן ראש תחנת הקג"ב בלונדון, מסר גורדייבסקי מידע חיוני וקריטי למערב בנושאי מפתח.

בין היתר התברר כי בראשית שנות השמונים חרד ראש הקג"ב יורי אנדרופוב מפני מתקפת פתע גרעינית אמריקנית. הרטוריקה התוקפנית של מנהיגי המערב רייגן ותאצ'ר ותרגילים צבאיים שביצעה נאט"ו שיכנעו אותו שהוא צודק והוא ראה בסכנה זו את האיום הראשון במעלה. ככל שגדלה הפרנויה, הפך כל מידע מודיעיני לכזה שחיזק את הנחת הבסיס. משהפך אנדרופוב למנהיג בריה"מ היה העולם, בשל פחדיו, מרחק כמה צעדים מוטעים ממלחמת עולם גרעינית. גורדייבסקי הזהיר את מפעיליו במודיעין הבריטי מפני הסכנה החמורה, ובשל כך מיתנו מנהיגי המערב את הצהרותיהם והסובייטים בתורם, בהדרגה, נרגעו.

הרוסים רצים למרחקים ארוכים

בשנת 1985 מונה גורדייבסקי לראש תחנת הקג"ב בלונדון, ובדיוק אז – רגע לפני שהיה יכול להיחשף למידע מסווג יותר ולהעבירו למפעיליו הבריטים – נחשף. כמו הביון המערבי גם הקג"ב גייס והפעיל בכישרון רב אנשי מפתח בשירותי המודיעין של יריביו. באחד המחזות הסוריאליסטים שהמחישו את "ג'ונגל המראות", שנראה כאילו נלקח מאחד מסרטי המתח על המלחמה הקרה, מתוארת בספר עריקת גנרל הקג"ב יורצ'נקו לארה"ב. איש הסי־איי־אי שחקר אותו "היה המומחה של הסוכנות לריגול נגדי, אולדריץ' איימס" (עמ' 350), שבעצמו ריגל עבור רוסיה. איימס נחשב עד היום בארה"ב לאחד הבוגדים הידועים לשמצה, והוא האיש שהסגיר את שמו של גורדייבסקי למפעיליו ברוסיה. גורדייבסקי זומן ל"התייעצות דחופה" במוסקבה, נחקר, אך לא נאסר. האיש שהוטל עליו לחלצו, במבצע מילוט מסמר שיער, היה הוויקונט רוי אסקוט, ראש תחנת אם־איי־6 במוסקבה. "תואר אצולה הוא כיסוי טוב למרגל, והוויקונט אסקוט היה מרגל מעולה" (עמ' 274). אבל עם כל כישוריו, משימת החילוץ הזו הייתה, ככל הנראה, לקוחה מהסדרה "משימה בלתי־אפשרית".

את הספר חותמת אחרית דבר מרתקת מאת סופר מותחני הריגול ואיש קהיליית המודיעין, יונתן דה שליט. "גיוסו של סוכן בתוך לבו של שירות ריגול אחר, בעיקר אם מדובר בשירות ריגול של אויבך המר ביותר, הוא הישג יוצא דופן. כדי להצליח במבצע גיוס שכזה אתה נדרש לפעול נגד מקצוען שחושיו ערניים ודרוכים. כל מה שאתה מנסה לעשות לו – הוא כבר עשה לאחרים" (עמ' 382), כתב. עריקה, ציין, כמו חלק לא מבוטל מסיפורי הגבורה, היא לרוב כישלון גדול. בעולם מושלם היה שירות מודיעין מפעיל את הסוכן שגייס עד אין קץ, או לפחות עד שחדל להביא תועלת.

מנגד, גיוס והפעלה של קצין איסוף אינה, ככלל, המטרה. מוטב היה לגייס קצין במטה שיש לו נגישות לכלל מבצעי הארגון. גם במערכה צבאית, הדגיש דה שליט, "חילות אוויר תוקפים תחילה את מערך הנ"מ של האויב, לא כי הוא הכי חשוב, אלא כי הוא מאיים על יכולתם לתקוף את המטרות החשובות באמת" (עמ' 385). גורדייבסקי היה המקרה היוצא מן הכלל, שבו הפך האיש בקצה לנכס מודיעיני שלא יסולא בפז.

במותחן אחר של פרדריק פורסיית, "המתווך" (ספרית מעריב, 1990), נקלע קְווִין, בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמ' 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, לקנוניה סבוכה וקטלנית. במהלך מרדף אחר בוגד בסי־איי־אי פגש קווין בגנרל בכיר בקג"ב, המגלה לו כי הרוסים אינם מעורבים בפרשה. מיואש מכך שנותר ללא כיוון חקירה של ממש, הודה קווין שנותר, כהגדרתו, ללא אס בשרוול. הגנרל השיב שהאמריקנים תמיד משווים הכול לקלפים ושאל האם קווין משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל־זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמ' 376-375).

נשיא רוסיה, פוטין, ונשיא טורקיה, ארדואן. מעורבות רוסיה במבצע הטורקי בסוריה היא דוגמה למעורבותם הגוברת במזה"ת, (מקור: (ויקיפדיה).

הרוסים הם אכן, כפי שציין גם דה שליט, רבי־אמן בשחמט ובהטעיה. המערב אולי ניצח במלחמה הקרה, אבל משחק הריגול, כפי שכתב מקנטייר, בדומה לריצה למרחקים ארוכים, מחייב סבלנות, יכולת עמידה וחוש עיתוי טובים. הרוסים משחקים לטווח ארוך, וכפי שמלמדת מעורבותם במערכות הבחירות בצרפת ובארה"ב, וכן במהלכים שהם מבצעים במזרח התיכון, הם ממש לא סיימו לשחק.

בחזרה אל הכפור | מאת גל פרל פינקל

ג'ון לה-קארה הוציא ספר חדש, המציג מזווית אחרת את ספרו "המרגל שחזר מן הכפור", אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב. בספר תוהה הסופר הבריטי (סוכן חשאי לשעבר בעצמו), האם האמצעים ששימשו את המערב בכדי לנצח במלחמה הקרה הצדיקו את המטרה?

יושב לו סוכן חשאי בדימוס, שמאחוריו עשרות מבצעי ריגול מורכבים במלחמה הקרה, מול באני, היועץ המשפטי של השירות (מי לעזאזל קורא לעצמו באני?) ומורט את שיערות ראשו. מה, הם לא יודעים שהמבצע ההוא, מלפני כמעט 60 שנה, הצליח? 

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

הבשורה על ספר חדש מאת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה-קארה (ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול), שמתאר עלילה חדשה שגיבורה הוא רב-המרגלים "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג'ורג' סמיילי" (עמוד 13), שמחה אותי מאוד. בספריו תיאר הסופר, בעצמו איש השירות החשאי הבריטי, אולי טוב מכולם, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות-בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. בספריו, הוצגו המרגלים כאנשים רגילים, אפורים, העובדים בארגון ממשלתי בירוקרטי, מסואב ומנוכר. ההיפך הגמור מגיבוריו של רוברט לדלום ובהם המתנקש ג'ייסון בורן, שתמיד לובשים טוקסידו, חמושים באקדחים עם משתיקי-קול ומיישמים היטב את שיעור ה"שלוף – דרוך –תירה" שלמדו. אין זה אומר שהספרים שכתב היו גרועים, להיפך. בביקורת שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" על אחד מספריו של לדלום נכתב שמדובר ב"ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו". הספרים הללו הציגו את עולם הריגול כזוהר וכעימות בין טובים ורעים, ומחבריהם כתבו מותחנים. לה-קארה, כדברי אלוף (מיל') שהיה מיודד עמו, הוא סופר של ממש.

לה-קארה, כתב הסופר והמתרגם יונתן דה שליט (איש מודיעין אף הוא) בהקדמה לאוטוביוגרפיה שפרסם הסופר הבריטי בשנה שעברה, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". והנה, הכנופייה הישנה רוכבת שוב. סמיילי, גווילם, לימאס, קונטרול וגם ביל היידון הזכור לשמצה ועוד ועוד. 

אמת שברירית

סמיילי וגווילם חוזרים, (מקור: הוצאת כנרת).

ספרו החדש "מורשת של מרגלים" (הוצאת כנרת, 2018), מתמקד הפעם באחת מדמויות המשנה בטרילוגיית קארלה הנודעת של לה-קארה (על שם יריבו הגדול של סמיילי במרכז המוסקבאי). גיבור הספר, אם כן, הוא פיטר גווילם, פעם נערו ושותפו של סמיילי בשירות החשאי הבריטי, וכיום מרגל מזדקן שנהנה מפרישתו בחווה מבודדת בבריטני. סמיילי, ש"היה ראש השירות בעשר השנים הכי קרות של המלחמה הקרה" (עמוד 29), הוא שגייס את גווילם בשעתו, כשהציע לו "להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים" (עמוד 14). הוא עבר הכשרה בבית הספר של השירות ("החממה"ׂ, כפי שכינה זאת בספריו) שבסאראט והיה לקצין איסוף. 

גווילם הוא מהגיבוריו הזכורים לטוב של לה-קארה, מעין נער-פוסטר מוכשר ואולי הגיבור היחיד שלו שמזכיר במשהו את גיבורו של איאן פלמינג, ג'יימס בונד. בשעתו הפעיל גווילם סוכנים בצפון-אפריקה הצרפתית, תפקיד שנחשב למסוכן מאוד. הכיסוי שלו, בדומה לזה של המחבר, "נשרף", סוכניו נתלו והוא "קורקע", ונעשה לאחראי על יחידת המתנקשים של השירות, המכונה "ציידי-הגולגולות". בפרספקטיבה על אותם ימים מעיר גווילם ש"בחממה שבסאראט לא לימדו הגנה עצמית אלא מגוון דרכים להרוג, אחדות מהן בשקט, אחרות קצת פחות, אבל הגנה עצמית לא הופיעה בתפריט" (עמוד 112). עתה נקרא גווילם הקשיש ללונדון בכדי לספק לבאני, היועץ המשפטי של השירות ולא של גווילם (כפי שהוא מתעקש להבהיר), הסבר על תפקידו "במבצע הונאה בריטי, שם-קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח-גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו" (עמוד 7). 

בניין השירות החשאי הבריטי בלונדון, (מקור: ויקיפדיה).

גווילם שב ללונדון, ואז מבהיר לנו לה-קארה, באמצעותו, מה דעתו על המטה החדש והגרנדיוזי של השירות החשאי הבריטי, ועל הדרך מספק לנו פלאשבק לימי המלחמה הקרה. "צריך להיות מרגל מהדור הישן כדי להבין את הסלידה שתקפה אותי למחרת בארבע אחר הצהריים, כששילמתי לנהג המונית והתחלתי להעפיל במעלה שביל הבטון המוביל למטה החדש והראוותני של השירות. הייתם צריכים להיות אני בשיא קריירת הריגול שלי, כשחזרתי עייף כמו כלב ממוצב שכוח-אל של האימפריה – הסובייטית בדרך כלל, או אחת החברות בה. הגעתם היישר מנמל התעופה של לונדון באוטובוס, ואז נסעתם בתחתית לכיכר קיימברידג'. צוות ההפקה המתין לתחקר אתכם. עליתם בחמש מדרגות מטונפות אל מפתן הזוועה הוויקטוריאנית המכונה ה"מטה", ה"משרד", או פשוט ה"כיכר". והגעתם הביתה" (עמוד 19). עד מהרה מגלה גווילם כי בשירות בגלגולו הנוכחי עובדים אנשים ש"לא ידעו את יוסף" ואין להם מושג איך ניצחו הוא וחבריו בעימות הקטלני ההוא, שהיום מכונה המאבק הבין-גושי אך עבורם היה עניין של חיים ומוות, כשהם פועלים לבדם בארצות יעד. 

מבצעי מודיעין שפעם נחשבו להצלחה גדולה, נבחנים בעיניים של מי שהתרגלו לבחון כל דבר בכלים משפטיים ומוטרדים בעיקר מכך שהשירות יהיה חשוף לתביעה. על גווילם לבאר להם מדוע נשלח הסוכן אלק לימאס למזרח גרמניה. כשמתכננים מבצע, מצטט גווילם את הכלל שטבע לימאס בנוגע למבצעים, "צריך להביא בחשבון כל דרך שבה השירות עלול לדפוק אותך, ולחכות לדרך היחידה שלא חשבת עליה, אבל הם כן חשבו" (עמוד 137). לימאס אכן נדפק, כהוגן, בידי אנשיו שלו. עכשיו, אחרי כל השנים שעברו, חייב גווילם לוודא שהוא לא יהיה השעיר לעזאזל שישלם על כך. כי מישהו חייב לשלם. 

המטרה מצדיקה את האמצעים?

כרזת הסרט, "המרגל שחזר מן הכפור", בכיכובו של ריצ'ארד ברטון, (מקור: ויקיפדיה).

לימאס הוא, כאמור, גיבור הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, והמבצע שנדרש גווילם להסביר, "מערבולת", הוא בעצם סיפור המעשה בספר ההוא, שהפך את לה-קארה לסופר בעל שם בינלאומי. לימאס, גבר נמוך וחסון ממוצא אירי, הינו איש מבצעים מנוסה ומיומן שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושימש בראשית שנות השישים כראש "תחנת ברלין". הוא שב לבריטניה לאחר שכל הסוכנים שהפעיל נלכדו או נרצחו על-ידי השטאזי, שירות הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ונאלץ לפרוש מן השירות. "בסופו של דבר, הם אמרו, ברלין היתה כישלון זה שנים, ומישהו היה צריך לשלם את המחיר. מלבד זה, הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

אך למעשה לימאס לא פרש כי אם נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר. עליו לחצות מעבר למסך הברזל ולהפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. המבצע ההוא מסתבך ולימאס מגלה שכל האמצעים כשרים בכדי להשיג ולהצדיק את המטרה. בפרספקטיבה מאוחרת בספרו החדש, נראה שהסופר (שלחם במלחמה הקרה בעצמו) לעתים אינו בטוח בכך. אף שהספר החדש אינו מוצלח כפי שהיו אלו שכתב בשנות השישים והשבעים, הרי שגם כאשר לה-קארה בינוני הוא טוב בהרבה מכותבי מותחני הריגול. 

בספר שכתב אז, ב-63', שם לה-קארה את הציטוט הידוע של ג'ורג' אורוול בפי ראש השירות החשאי דאז, קונטרול, שמסביר ללימאס כי "אנו עושים מעשים לא-נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19). בעצם, אמר לנו לה-קארה כבר אז, הביון המערבי לא היה חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמציו לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם כפי שהיו אנשיו רוצים לחשוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2018)

מרגל מושלם\ מאת גל פרל פינקל

ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון לה קארה הוא למעשה שורה של מפגשים וחוויות שאסף במרוצת חייו. למרות זאת, בסוף הקריאה נותר הקורא עם ההבנה שלה קארה, מרגל ותיק, חשף טפח וכיסה טפחיים.

לה קארה, לא השתחחר מעולם, (מקור: סימניה).

באוטוביוגרפיה "מנהרת היונים" (הוצאת כנרת, 2016), מאת ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, הכהן הגדול של ספרות הריגול, מכניס אותנו המחבר לעולמו הפרטי. אין זאת אומרת שהוא חושף בפנינו פרטים אינטימיים רבים מדי, שכן ההרגלים שרכש בימיו בעולם הסוד, השירות החשאי הבריטי, וכן היותו קנאי לפרטיותו מונעים מראש חשיפה שערורייתית של סודות. ניכר בו, במחבר כי עודנו נאמן לשירות בו עבד ולכללים החלים על עובדיו בהווה או בעבר. במבוא של הספר, מספר המתרגם, יונתן דה שליט (סופר ובעצמו איש קהיליית המודיעין), כי במפגש שקיים עם לה קארה, שאל אותו האחרון האם עודנו בשירות פעיל, ובכדי למנוע ממנו לבוא במבוכה ענה מיד בעצמו שאין זה חשוב. "הרי אנחנו לא באמת מסוגלים להשתחרר לעולם, מה?" (עמוד 5).

המרגל שחזר מן הכפור

קורנוול, שלמד באיטון ובאוקספורד, שירת בצבא הבריטי "כקצין מודיעין הצבאי באוסטריה" (עמוד 111) והצטרף לשירות הביטחון הבריטי, אם-אי-5. לדבריו, שם קיבל את השיעורים הטובים והקפדניים ביותר בכתיבת פרוזה, שכן הממונים עליו, בעצמם בוגרי בתי-ספר יוקרתיים, העירו לו על הדו"חות והמסמכים שחיבר בפדנטיות של ממש, שחייבה אותו לפתח כלים ומיומנויות כמספר מוכשר. בעצם, אומר לנו לה קארה, במקום לעסוק בריגול נגדי הוא למד לכתוב. בשנת "1961 סיימתי את קורס הקליטה באם-איי-6, אשר סיפק לי כישורים שמעולם לא נזקקתי להם וששכחתי במהירות" (עמודים 33-34). המחבר, נאמן למעסיקיו משכבר, אינו מסגיר בספרו את טיב שירותו כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול.

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

"חוק מספר אחת של המלחמה הקרה: שום דבר, שום דבר בתכלית, איננו כפי שהוא נראה. לכולם יש מניע משני, אם לא שלישי" (עמוד 64). אף שהוא אינו מתייחס לכך בספר, נראה שזהותו נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לצד שכנגד. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. כאשר זכה אחד מספריו להצלחה של ממש נאלץ לבחור בין קריירה ספרותית לבין קריירה כמרגל. אין ספק שבחר נכון. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. לה קארה, כתב דה שליט במבוא לספר, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" (עמוד 8).

גרי אולדמן שגילם את סמיילי בסרט על-פי הספר, (מקור: אתר סימניה).

גיבורו הגדול ביותר של לה קארה הוא רב-המרגלים ג'ורג' סמיילי, נמוך, שמן וממושקף, שהופיע כבר בספרו הראשון וזכה לפופולריות עצומה בספרו השביעי, "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975), אולי החכם והמוצלח שבספריו. סמיילי שונה מאוד מג'יימס בונד ודומיו ולה קארה אף הודה שאת ההשראה לדמותו ולדמות העזר כנגדו פיטר גוילאם קיבל מגיבוריו של קונן-דויל, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. כמו בונד גם סמיילי, שפעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, עבר הכשרה מקיפה וכשהוא שולף אקדח הוא נזכר "שעשה זאת מאות פעמים בתנועה, במטווח-לילה בסאראט לפני המלחמה" (עמוד 270). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו של סמיילי הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ולתכנן פעולות מתוחכמות לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. בספר, מצוד אחר בוגד בלב השירות החשאי הבריטי הפועל עבור הרוסים, מסביר סמיילי לעוזרו כי בחקירה יש ללמוד את העובדות ו"אחר כך מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמוד 242). באוטוביוגרפיה החדשה שלו הודה לה קארה כי "החפרפרת" נכתב כאשר "המנורה העכורה של קים פילבי היא זו שהאירה לי את הדרך" (עמוד 35).

לה קארה וישראל

ככלל, ניכר בלה קארה שהוא אוהד את העם היהודי. לא מן הנמנע (והוא מעולם לא שלל זאת) שגיבורו סמיילי, הוא בכלל יהודי. מנגד, יש לו קשיים, כמי שתמיד תמך במאבקם של חלשים ונדכאים, לתמוך במטרותיה של מדינת ישראל נוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא עסק בנושא בספרו, "המתופפת הקטנה", בו תיאר מבצע של המוסד שבמהלכו שחקנית בשם צ'רלי "מגויסת על ידי סוכן כריזמטי ללוחמה בטרור בשם ג'וזף כדי לשחק את התפקיד הראשי במה שהוא מכנה תיאטרון המציאות" (עמוד 97). בטרם הכתיבה בילה לה קארה "ימים רבים עם הכוחות המיוחדים הישראליים, ישבתי במשרדים יפים ודיברתי עם ראשי מודיעין ישראלים נוכחיים ומן העבר" (עמוד 99). הפתיחות שבה התקבל בקרב קהילת המודיעין הישראלית מרשימה. יש בה גם בכדי ללמד עד כמה היו לה קארה ותיאורו את עולם הביון מקובלים על אנשיה.

בין היתר הוא מתאר את מפגשו עם בריגיטה, אקטיביסית רדיקלית גרמנייה, אשר שימשה כתצפיתנית לקבוצת טרור פלסטינית שתכננה להפיל מטוס אל-על בשעה שזה עמד לנחות בנמל התעופה בניירובי, קניה. בריגיטה נלכדה שעה שעמדה בתא טלפון ציבורי במטרה לדווח למפעיליה על נחיתתו הצפויה של המטוס, והם בתורם ישגרו לעברו טילי כתף מגג בטווח מסלול הטיסה. זה מה שהיא עשתה "כאשר קבוצה של לוחמים חשאיים ישראלים הצטרפה אליה, ובאותה נקודה תמה תרומתה למבצע. המטוס הוזהר מראש, וכבר הגיע ריק מנוסעים מלבד אלה שתפסו אותה. הוא חזר לתל אביב עם בריגיטה אזוקה לרצפתו. גורל הבחורים על הגג נותר מעורפל. טיפלו בהם, הרגיע אותי הקצין מהשב"כ, אך לא הסביר כיצד, ולא חשבתי שמנומס לשאול" (עמוד 109). סיפורה של הגרמנייה כשלעצמו, צפוי ונדוש, אבל לה קארה, ברגישות האופיינית לו מציג באמצעותו סיפור נוסף אודות מנהלת בית המעצר שבו היא מוחזקת – ניצולת שואה ששרדה את דכאו.

יש מודיעין אמיתי?

טיל נ"ט מסוג קורנט שבידי חזבאללה. מידע אודותיו יציל את חייהם של צוותי טנקים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרים של לה קארה מצטייר המודיעין כמשהו שחסר ערך של ממש. המודיעין שמשיגים גיבוריו, תוך סיכון חייהם, אינו משנה את פני המציאות, לא מעצב את המדיניות ונותר תיאורטי בלבד. במפגש ביניהם ניסה דה שליט לערער על תפיסה זו של לה קארה. "הוא מקשיב לי בנימוס. "קח למשל את המידע שמאפשר לסכל פיגועי טרור," אני אומר. "אין ויכוח, מודיעין טוב מציל חיים. אם אתה מצליח לסכל פיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס, אתה מונע את מותם האכזרי, האקראי, של אנשים חיים, אמיתיים. אתה מציל נפשות, פשוטו כמשמעו. ואם אתה מצליח להביא מידע טכני על טילי נ"ט של האויב, אתה מציל את חייהם של צוותי טנקים, של בחורים צעירים ויפים שכל עתידם לפניהם." אני מתלהב. מתרגש. יש מודיעין אמיתי, לא בדוי, שנוגע לחיים עצמם" (עמודים 11-12).

דה שליט צודק. יש מודיעין אמיתי, שמציל חיים, ואף שלה קארה כמעט שלא עסק בו כסופר הרי שאחרים ובהם קלנסי, פורסיית, וגם, ברמה הלוקאלית, מישקה בן דוד עשו זאת לא מעט. ספריו של לה קארה לעומת זאת, דנו כמעט תמיד, בסוגיות של נאמנויות, ערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו. העלילה כמעט תמיד עוסקת בסיפור על ריגול-נגדי ומרדף אחר בוגד בשורות, קרי "צייד חפרפרות", או לחלופין במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (גם הוא בוגד, אבל בצד השני). בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, עמד לה קארה על כך ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144).

כמו קצין מודיעין טוב מאמין לה קארה באדם, ועוסק בעיקר בו, במניעיו, בחולשותיו, אבל גם ברגעים שבהם הוא מתעלה על עצמו, מתעלם מחישובי אנטרסים קרים ומחוק-המוסר האחד, ופועל למען האחר. האוטוביוגרפיה שכתב היא אסופה של מפגשים מרתקים מחייו כמרגל, אך כמו כל קצין מודיעין טוב הוא בסך הכל חושף טפח כדי לכסות טפחיים.