להפסיד במלחמות קטנות – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

Losing Small Wars: British Military Failure in Iraq and Afghanistan

By: Frank Ledwidge

Yale University Press, 2011, second edition 2017.Pages: 288

"הכלי החשוב ביותר שכל חייל נושא עימו אינו נשקו כי אם שכלו. בימים אלו, כמו גם בימים הבאים שיהיו הרחק ככל שאנו יכולים לצפות, הידע שברשות חיילים בכל הדרגות חיוני להצלחתם לפחות כמו יכולתם הפיזית", כתב הגנרל האמריקני דייוויד פטראוס ב־2007. כלל אצבע זה שניסח אחד המפקדים הבולטים בצבא האמריקני בשנים האחרונות, מדגיש את הציווי שמטילים העימותים המודרניים, דוגמת עיראק ואפגניסטן, על הלוקחים בהם חלק. עימותים אלה שתיאר בשעתו הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, כ"מלחמה בקרב האנשים", אינם מתנהלים בהכרח בין צבאות, בוודאי שלא משני הצדדים, ובשדה קרב מבודד. "זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים".

בשל מורכבות זו חייבים מפקדים, כמו חיילים, ללמוד היטב את הזירה שבה הם פועלים, ובכלל זה את האוכלוסייה, את ההיסטוריה, את התרבות, ואת המורכבות הרבה שהיא כוללת. והנה הקריאה בספר המרתק של ד"ר פרנק לדווידג' "להפסיד במלחמות קטנות" (Losing Small Wars) מלמדת שהצבא הבריטי לא טרח לעשות כן, בטרם שקע בשני עימותים ממושכים בעיראק ובאפגניסטן. לדווידג', עורך־דין פלילי ששירת כקצין מודיעין בדרגת לוטננט־קומנדר (רב־סרן) במילואי הצי המלכותי הבריטי, לקח חלק במערכות שניהלה בריטניה בבוסניה, בקוסובו, בעיראק, באפגניסטן ובלוב והתמחה הן בלוחמה בטרור (counter-insurgency) והן בתהליכי ייצוב ושיקום (stabilization). אף ששירת בצי הוצב לדווידג' בארגון המודיעין של השירותים המשולבים, ומשם הייתה קצרה דרכו לשירות ביחידות מודיעין שפעלו בשטח. הפרספקטיבה שלו היא כפולה – של אדם שלחם, ושל זה שלאחר שובו הביתה חקר את התנהלות הצבא הבריטי.

בדומה לאנשי המילואים בצה"ל, גם לדווידג' היה אזרח במדים, ולכן ביקורתו אינה של צופה מן הצד, אלא של אחד הרואה עצמו חלק מהקבוצה והמצביע על שגיאות וכשלים כדי ללמוד מהם ולהשתפר, ומקווה "שלקחים ש'זוהו' הופכים ללקחים ש'נלמדו'".

בשתי הזירות, עירק ואפגניסטן, מדגיש המחבר את הגרסה הצבאית שניסח הגנרל רופרט סמית לעיקרון ה"אל תזיק" משבועת היפוקרטס. "ישנה", כותב סמית, "חשיבות עליונה לכך שהיעדים הצבאיים ייבחרו בהתאם לערך שלהם בהשגת המטרה או היעד המדיני, ולא בגלל היתכנות שלהם מבחינה צבאית. יש להימנע מבלבול בין פעילות ותוצאה". למרות התחושה ונוכח המציאות בשטח ש'חייבים לעשות משהו', והעובדה שלעתים נוצרים תנאים מבצעיים נוחים, ממליץ סמית (ולדווידג' מהדהד זאת) להימנע מהפעלת כוח שאינה משרתת את האסטרטגיה הכוללת, שכן הדבר עשוי להביא לתוצאה הפוכה מהרצויה, והתוצאה כוללת עוינות וניכור מצד האוכלוסייה האזרחית, הזדהות עם גורמי הטרור ותמיכה בהם, והגדלת המוטיבציה שלהם להוסיף ולהילחם.

לבריטים יש צבא עם מסורת ומורשת ארוכות שנים, והוא היה החלוץ העיקרי בהיסטוריה המודרנית בהפעלת לוחמה לא סדירה, כוחות קומנדו וכוחות מיוחדים. בעת המרד הערבי (1936) יזם קצין תותחנים בריטי שהוצב בארץ ישראל, אורד צ'ארלס וינגייט שמו, את הקמת "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות שניסו לפגע בצינור הנפט. במלחמת העולם השנייה יזמו הבריטים את ההקמה של יחידות מובחרות רבות, אולם הנודעת שבהן היא יחידת השירות האווירי המיוחד (S.A.S). את היחידה הקים סגן דייוויד סטירלינג, יוצא גדוד הקומנדו ה־8 ,במהלך הלחימה נגד האיטלקים והגרמנים במדבר המערבי. הוא ואנשיו פשטו על שדות תעופה ובסיסים בעורף הגרמני והשמידו מטוסים, רכב, מאגרי דלק ותחמושת בכמות שהסבה נזק של ממש לצבא של הגנרל רומל.

כך גם בעימותים נמוכי־עצימות, שנשאו אופי של ביטחון שוטף, נגד כוחות טרור וגרילה במלאיה בשנים 1960-1952 ובצפון־אירלנד, מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ועד הסכמי "יום שישי הטוב" שסיימו את הסכסוך ב־1998, הפעיל הצבא הבריטי בהצלחה יחידות מודיעין, כוחות חי"ר וכוחות מיוחדים. הצלחתו בשני סוגי העימותים, מלחמה בצבאות סדירים ולחימה נגד כוחות טרור וגרילה, הקנתה לו מוניטין של צבא איכותי ברחבי העולם, והפכה אותו למקור השראה וחיקוי לצבאות רבים. צה"ל הושפע רבות מאופן החשיבה הצבאית הבריטית באופן כללי, בעיקר מהשיטות שהביאו עימם יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. אומנם לצד המסורת הבריטית המיובאת נשענה החשיבה הצבאית הישראלית על הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה והפלמ"ח בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה, אך קשה להמעיט בחשיבות התרומה של המסורת, החשיבה והניסיון של הצבא הבריטי (והיהודים אשר שירתו בו) להתפתחות צה"ל.

אלוף (במיל') ישראל טל שלחם בשורות הבריגדה היהודית כמפקד כיתת חי"ר, סיפר לימים על תרומת יוצאי הצבא הבריטי לצה"ל: "הם קיבלו את המטען המקצועי של צבא סדיר ושל ניסיון מלחמת העולם. הם נתנו לצה"ל את הממד המקצועי. הם הקימו את החילות המקצועיים, בלעדיהם בכלל לא ידעו מה זה חיילוּת. הם לימדו ועיצבו את תורות הלחימה".

גם הכוחות המיוחדים של צה"ל הושפעו מן הצבא הבריטי. למשל אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, התרשם מאוד ממעללי סטירלינג ויחידתו והקים את יחידת העילית של צה"ל במתכונת דומה. היחידה אף אימצה את המוטו שטבע סטירלינג – "המעז מנצח".

באמצע שנות התשעים נשלח אל"ם שמואל זכאי להשתלמות בצבא בריטניה במטרה ללמוד כיצד פועל הגוף המכשיר בצבא זה את היחידות העתידות להישלח לתעסוקה מבצעית בצפון־אירלנד ולפעול כנגד המחתרת האירית הרפובליקנית (I.R.A). כששב לישראל הקים זכאי ב־1997 את בית־הספר ללוחמה נגד גרילה, כגוף המקצועי בצבא והלוחמה ההררית של לבנון.

אך למרות הניסיון, ואולי אף בגללו, הבריטים הגיעו לבצרה שבעיראק ולמחוז הלמאנד שבאפגניסטן והם סומכים על הניסיון המוצלח שצברו בעת הלחימה במלאיה ובצפון־אירלנד, בלי להבין שהמציאות המבצעית והגיאופוליטית שבה הם פועלים שונה לחלוטין. בשני העימותים, במלאיה ובצפון־אירלנד, שלטו הבריטים בממשל המקומי, לא נדרשו לפעול ולתחזק בריתות שבירות עם סיעות שונות ומפוצלות, נהנו ממודיעין יעיל, מדויק ועדכני שנשען על ניסיון רב (למשל באירלנד הם דיברו את שפת המקומיים), והפעילו כוח גדול ומיומן של שוטרים וחיילים, במיוחד כוחות מיוחדים. אף אחד מהיתרונות החיוניים הללו לא עמד לרשותם בעיראק או באפגניסטן. אולם אחת ה"רעות החולות" שמהן "סובלים" צבאות ברחבי העולם, היא הניסיון להעתיק שיטה שהצליחה בזירת לחימה אחת, לאחרת בלי לעשות את ההתאמות הנדרשות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון של צה"ל לפעול במלחמת לבנון השנייה בהתאם לדפוסים המוצלחים שסיגל לעצמו בלחימה באינתיפאדה השנייה. דוגמה אחרת ניתן למצוא במכתב של קצין איטלקי שלחם נגד הצבא הבריטי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה: "אנחנו מנסים להילחם במלחמה הזאת כאילו הייתה זאת מלחמה קולוניאלית באפריקה. אבל זאת מלחמה אירופית באפריקה, שנלחמים בה בכלי נשק אירופיים נגד אויב אירופי". ברוב המקרים הדבר יוביל לכישלון.

תחילה תיאר המחבר את הלחימה שניהל הצבא הבריטי בבצרה, ואת השגיאות הטקטיות של הכוחות שפעלו בזירה זו. כזכור ב־2003 פלשו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות הברית לעיראק והביסו עד מהרה את הצבא העיראקי. התוכנית לכיבוש עיראק לא כללה תוכנית סדורה לייצוב המדינה לאחר מיטוט שלטון צדאם חוסיין. לכן נותרה ללא מענה השאלה המפורסמת של הגנרל פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בעת כיבוש עיראק, "כיצד זה מסתיים?". בהיעדר תכנית כזו הפכה עיראק עד מהרה לזירה כאוטית שבה לחמו כוחות הקואליציה וכוחות השיטור והצבא העיראקי (שהקימה הקואליציה) במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות חמושות.

חייל חי"ר בריטי במהלך הקרב על בצרה, 2003, (מקור: ויקיפדיה).

לדווידג' מאבחן את הכישלון הבריטי בבצרה בעובדה שהכוח הבריטי לא הצליח להגדיר את האויב שנגדו הוא לוחם. ב־2003 הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה־1, בפיקוד גנרל רובין ברימס, להשתלט על בצרה. האויב היה ברור וכלל את נאמני מפלגת בעת' של צדאם ואת פעילי הפדאין. אך לאחר שכבשו את העיר, שגה הפיקוד הבריטי ולא שעה לאזהרות הכוחות בשטח ולבקשות התושבים לספק להם הגנה מפני המיליציות החמושות שהחלו להתגבש בעיר. הדיוויזיה הבריטית חיפשה אויב שלמעשה לא היה שם – פעילי אל־קעאדה.

הכשל בזיהוי האויב הנכון הביא במהרה לעליית הכוח של מיליציות שיעיות ובראשן המיליציה שהנהיג מוקתדא א־סאדר. ב־2006 כבר היה ברור שהעיר נשלטת בפועל בידי המיליציות, והבריטים ספגו אש מרגמות ורקטות על בסיסיהם בעיר כמו אבדות (פצועים והרוגים) על בסיס יומי. כתגובה הכוח הבריטי יצא למספר מבצעים גדולים. המחבר מזכיר מבצע שבו השתתף ושכלל צוות קרב בן 600 לוחמים שמטרתו היתה ללכוד מספר סוחרים, שעל פי המודיעין תכננו להפיל מטוסים בריטיים במרחב שדה התעופה של בצרה. הכוחות לכדו את הסוחרים, אולם אז התברר שהסוחרים הופללו בידי קבוצת סוחרים יריבה שהעלילה עליה כדי שהבריטים יסלקו עבורם את המתחרים. בעיראק ובאפגניסטן, כותב לדווידג', היה הצבא הבריטי פעמים רבות מדי "אדיוט שימושי" בידי הכנופיות והמיליציות היריבות שניצלו אותו, כדי שיפגע עבורם בקבוצה מתחרה או יריבה. ב־2007 כבר החלה בריטניה בהסגת כוחות ממרחב העיר ולבסוף פינתה אותה לחלוטין, והמיליציות החמושות ביססו את שליטתן בעיר.

באותה עת, במקביל לנסיגת הבריטים, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לשנות אסטרטגיה. האמריקנים, כותב לדווידג', "החליטו לנצח". בניגוד לבריטים, הוא מציין, האמריקנים לא היססו לפתח דוקטרינה משלהם ללחימה בטרור, לגייס אנתרופולוגים ולהשקיע מאמצים ומשאבים כדי ללמוד את התרבות, ואת הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה שבקרבה לחמו. גנרל פטראוס מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק והוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה פריסת כוחות אמריקניים נוספים בעיראק, לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בבגדד, כותב לדווידג', סיפקו האמריקנים לתושבים בדיוק את מה שהבריטים כשלו לספק לתושבי בצרה: ביטחון ושירותים עירוניים מתפקדים. בהנהגת פטראוס השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, והפגיעה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה בשנת 2011.

ב־2008 השתלט על בצרה הצבא של הממשל העיראקי החדש שכוננה הקואליציה, בסיוע כוחות אמריקניים במבצע שכונה "מתקפת האבירים". הצבא הבריטי כבר לא היה שם כשזה קרה, ולתפיסת לדווידג' כישלון הבריטים לשלוט במרחב בצרה הביא לפגיעה קשה במוניטין של הצבא הבריטי ככוח לוחם.

עם זאת המחבר מונה בספרו שני מבצעים יעילים מאוד שבהם היו מעורבים כוחות בריטיים בעת הלחימה בעיראק. המבצע הראשון היה פעילות כוח משימה של ה־אס־אי־אס כחלק מכוח המשימה האמריקני, שעליו פיקד הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הכוחות המוטסים והריינג'רס. כוח המשימה של מקריסטל כלל אגד כוחות מיוחדים שקיים שיתוף פעולה מבצעי הדוק בין מודיעין עדכני לבין צוותי לוחמים מובחרים וניהל מערכה מוצלחת שבשיאה הגיעה לכ־300 פשיטות בחודש. במהלך הפשיטות פגעו לוחמי האגד בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. אם רוצים למוטט את הרשת, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים, גורס מקריסטל, וקובע: "דרושה רשת בכדי להביס רשת". המבצע השני, שעליו פיקד הגנרל הבריטי גראהם לאמב, קצין חי"ר שפיקד אז על הכוחות המיוחדים הבריטיים, היה מבצע שבמהלכו רתמו וגייסו בהצלחה כוחות בריטיים ("כוחות מיוחדים שהובלו, אומנו וציודו בצורה מעולה") שבטים מקומיים בעיראק לפעול וללחום עבור כוחות הממשל העיראקי החדש. אין זה מקרה ששני המבצעים המוצלחים התבססו על מודיעין עדכני ועל הפעלת כוח מדויקת נגד האויב הנכון במקום ובזמן הנכון.

לקורא הישראלי עשוי "הנחשול" להזכיר את לחימת צה"ל ביהודה ושומרון באנתיפאדה השנייה, ובמיוחד את התפיסה המבצעית לאחר מבצע "חומת מגן" שאותה הוביל בשנים 2005-2003 מפקד אוגדת איו"ש תא"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני. "מול טרור של מתאבדים, נשק תלול מסלול וירי, אפשר להילחם באופן אפקטיבי רק תוך שליטה בשטח", אמר איזנקוט. במסגרת השיטה צומצמו משמעותית כוחות השריון במרחב, ובמקום זאת הופעלו כוחות מיוחדים וחי"ר מעולה שקיימו נוכחות קבועה בשטח ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות. גם הפשיטות התבססו על מודיעין מדויק, והן בוצעו תוך שימת הדגש על אבחנה מדויקת בין מחבלים לאזרחים בלתי מעורבים. מחליפו, תא"ל יאיר גולן, יוצא הצנחנים, המשיך באותו הקו גם בשנתיים שלאחר מכן, ובסיום כהונתו ציין גולן שכוחות צה"ל "פועלים בכל הקסבות ובמחנות הפליטים. כך לדוגמה, תשתית חמאס בשכם סוכלה עד אחרון אנשיה, והכל בזכות חופש פעולה מבצעי". השיטה מיגרה את טרור המתאבדים הפלסטיני באיו"ש ודיכאה למעשה את האנתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון.

לאחר ניתוח שני המבצעים המוצלחים ממשיך המחבר ומנתח את הלחימה שניהל הצבא הבריטי במחוז הלמאנד שבאפגניסטן בשנת 2007. הצבא הבריטי לחם ופעל באפגניסטן מהפלישה ב־2001. בנובמבר אותה שנה, באחד המבצעים הראשונים במערכה באפגניסטן בכלל ובהלמאנד בפרט, פשט כוח אס־אי־אס בפיקוד לוטננט־קולונל (סגן אלוף) אד באטלר (בהמשך מפקד חטיבת הסער האווירית ה־16 שהוצבה בהלמאנד) על בסיס של אל־קעאדה. בקרב קשה הרגו לוחמי יחידת העילית כמאה פעילי אל־קעאדה והוכיחו שוב את היעילות של כוח מיומן הפועל לאור מודיעין עדכני.

החל מ־2006 פעלו הכוחות הבריטיים במחוז הלמאנד גם מתוך שאיפה לשקם את תדמית הצבא שנפגעה בבצרה. שוב פעל הצבא בכוח רב בלי להבחין בין אויב לחבר ובלי שאיתר את האויב הנכון. את התעסוקה המבצעית שביצעה חטיבת הסער האווירית ה־16 (צנחנים) הגדיר לדווידג' "הרסנית". לטענתו קשה יהיה למצוא חטיבה מתאימה פחות למשימת השלטת סדר וייצוב מרחב כמו חטיבת הצנחנים המדוברת, שחייליה הם חיילי הסער הטובים בצבא. כוח שהוכשר למצבי לחימה מובהקים בצבאות סדירים ובארגוני גרילה ולא למשימות שיטור. אילוצי כוח האדם והמשאבים הביאו את הצבא להציב בזירה הנפיצה דווקא את הכוח הלא נכון.

כוח מגדוד הצנחנים ה-3 הבריטי בהיתקלות עם פעילי טאליבן במחוז הלמנד, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי החליפה את הצנחנים. אנשיה באו מוכנים יותר מקודמיהם, אבל גם הם עסקו בעיקר בחיפוש אחר אויב שאותו יוכלו להרוג, ולא בניסיון לייצר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה ולרתום אותה למאמץ המלחמתי ("לזכות בלבבות ובמוחות"). את התעסוקה המבצעית של הנחתים סיכם לדווידג' במשפט לקוני: "הרבה לוחמי 'אויב' נהרגו. כמו תמיד, כל קרב נוצח. כמו תמיד, במלחמות אזרחים (כפי שזו היתה), זה היה חסר משמעות". התיאור הזה מהדהד שיחה אחרת המצוטטת בספר החשוב של אמיל סימפסון, שלחם באפגניסטן כקצין חי"ר בצבא הבריטי (בין היתר במחוז הלמאנד). בשיחה שהתקיימה שבוע לפני נפילת סייגון, באפריל 1975 ,הקולונל האמריקני הארי סאמרס הטיח בקולונל טו, מקבילו מצבא צפון־וייטנאם, כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". הלקח, אם כן, היה מונח על רצפת ההיסטוריה הרבה לפני המערכות באפגניסטן ובעיראק, וניכר שגם מפקדי צה"ל ולוחמיו, שלחמו בשלושים השנים האחרונות בלבנון וביהודה ושומרון, ימצאו אותו רלוונטי. למשל בשנות השהייה בלבנון ניצח צה"ל כמעט בכל היתקלות או קרב גדול, אך המדינאים והפיקוד הבכיר לא תרגמו הישגים אלו להישג מדיני או צבאי של ממש.

נקודה נוספת שאליה מתייחס המחבר בספרו, נוגעת לאיכות החשיבה האסטרטגית והפיקוד הבריטי הבכיר. הרוב המוחלט של קציני הצבא הבריטי שפגש, כותב המחבר, התגלו כאינטליגנטים, ולצד היותם מנהיגים קרביים מעולים הם הפגינו חשיבה ביקורתית מפותחת כלפי עצמם וסביבתם. עם זאת, טוען לדווידג', נמנע הפיקוד הבריטי הבכיר לקדם קצינים שהעזו להביע דעה אחרת מדעה הרווחת. חשיבה קבוצתית שכזו היא תופעה מוכרת בכל צבא, ובצה"ל הזהירו מפניה אלופים גרשון הכהן ואמיר אבולעפיה. קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", כותב אבולעפיה. הדבר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי־הסכמה עם עמדתם כך: "התנגדות אישית להם". לטענתו המציאות שבה קצינים רבים בצבא חסרים את האומץ לחלוק על מפקדיהם, תוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי". לטענת לדווידג' קצינים הנכונים למתוח ביקורת ולהשמיע דעה עצמאית כדוגמת הרברט מקמאסטר, קצין בצבא ארצות הברית שהצטיין כמ"פ טנקים במלחמת המפרץ ובהמשך כשפיקד על חטיבת שריון במלחמת עיראק, נדירים בצבא הבריטי, וככלל הצבא האמריקני פתוח יותר לכך שמפקדיו הבכירים ישמיעו דעות סותרות לתפיסה המקובלת. 

חמורה לא פחות, מציין המחבר, היא נטיית הפיקוד הבריטי הבכיר להימנע מהכרה בכישלון. הלחימה בבצרה, לדברי אחד מבכירי המפקדים הבריטיים, הייתה הצלחה מבריקה, אף שלא הייתה כזו. כישלון, כותב לדווידג', "רע לקריירה", ולכן הפיקוד העליון נמנע מהודאה שהוא התרחש. המחבר מעלה על נס את מדינת ישראל שבה קצינים ומדינאים שנמצאו אחראיים לכישלונות צבאיים, נדרשו לפרוש מן השירות, ולעתים הם אף לקחו אחריות ובחרו לעשות זאת מרצונם. דומה שכאן המחבר שוגה לחשוב שהדחת מפקדים שכשלו היא הפתרון. אכן, לעתים נדרשים המדינאים והמפקדים האחראים לשלם מחיר אישי ומקצועי על כישלון, אך כפי שכותב אלוף (במיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש ראש אמ"ץ, "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד". ההנחה הרווחת שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת לרוב כמוטעית. פעמים רבות הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. עם זאת צודק המחבר שהנכונות להודות בכישלון, בבחינת הכרה בבעיה, היא הצעד הראשון לפתרון.

לדווידג', אם כן, הוציא מתחת ידו ספר המדגיש את הצורך במלחמות המתרחשות "בקרב האנשים", בלימוד קפדני של זירת המערכה, של ההקשר הייחודי ושל האוכלוסייה החיה בה, על כלל הסיעות אליהן היא מתחלקת, בזיהוי אל נכון את האויב ורק אז לפעול נגדו בכוח מקצועי ומיומן המבחין בין פעילי האויב לאוכלוסייה שאינה מעורבת. מי שיפעל במקום זאת בכוח רב, אך נגד האויב הלא נכון, יחטא למטרה ויפעיל כוח כדי "לעשות משהו" ולא כמהלך המשרת את התכלית המדינית.

כאמור, הקורא הישראלי ימצא בוודאי נקודות דמיון בניסיון הבריטי להשיג שליטה בבצרה ובהלמאנד ולרתום את אהדת התושבים ללחימת צה"ל בתקופת השהייה בלבנון משנת 1983 ועד הנסיגה ובאינתיפאדה השנייה, כמו בפעילות הבט"ש שמקיים צה"ל כיום ביהודה ושומרון ובגבול עזה. לא כמו הצבא הבריטי, שהוא בעיקרו חיל משלוח הנלחם הרחק ממדינתו, היתרון של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר.

המחבר חותם את ספרו בציטוט של ההיסטוריון הבריטי הנודע סר מייקל הווארד, בעצמו קצין חי"ר שהצטיין בקרב על מונטה קאסינו ב־1944 ,שאמר כי אף שאינו יודע על איזו דוקטרינה עובדים כעת בצבא, הרי שהוא מתפתה להכריז דוגמטית: "שהם עושים זאת לא נכון. מה שקובע הוא יכולתם לעשות זאת נכון ובמהירות כשהרגע מגיע". כוונת הווארד, כפי שמבין אותה לדווידג', היא שהתוכנית שהכין הצבא, ושהמציאות שאותה יפגשו הכוחות, יהיו שונים מכפי שצפו. יכולתם להשתנות, להסתגל ולהתאים עצמם למצב תקבע את יכולתם לנצח. בפקודת היום הראשונה שפרסם, כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי על צה"ל "לדעת להשתנות בהתאמה למאפייני הלחימה הנוכחיים ולאתגרי העתיד". הצבא הבריטי לא עשה כן בעיראק ובאפגניסטן. צה"ל יכול לפעול אחרת וחייב לעשות כן הן בפעילותו בביטחון השוטף ביהודה ושומרון ולאורך הגבולות והן במלחמה הבאה.

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית 'צבא ואסטרטגיה' במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומפעיל הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק פרל פינקל בצה"ל, במערך המילואים שלו, בדוקטרינות ובאסטרטגיות צבאיות וביחסי חברה־צבא בישראל.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית, "בין הקטבים", גיליון 23-22, ביטחון שוטף – חלק ג', אוקטובר 2019. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

בהיעדר הנהלה מעורבת הצבא קובע עובדות בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח אודות התכנית הרב־שנתית של צה"ל, מציג דרג מדיני שאינו מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון. אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

הדו"ח קובע שהדרג המדיני לא היה שותף מלא לעיצוב וגיבוש התר"ש של צה"ל, ואישר אותה כלאחר יד.

דו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד) קבע שהתוכנית הרב-שנתית של צה"ל "מעוצבת כמעט כולה "מלמטה למעלה", כלומר בעבודת מטה של הצבא עצמו וללא תפיסת ביטחון מאושרת וידועה למדינת ישראל, ותפיסת הפעלה שניסח ואישר הדרג המדיני לפעולתו של הצבא" (עמוד 3). הוועדה, שהינה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחנה את תהליך עיצוב וגיבוש התכנית הרב־שנתית (תר"ש) של צה"ל, "גדעון", שמוביל כבר שנה וחצי הרמטכ"ל איזנקוט ומצאה כי הדרג המדיני לא היה שותף מלא לתהליך, ונראה כי אישר אותה כמעט כלאחר יד, שלושה חודשים לאחר שהצבא החל ביישומה. בהמשך מציין הדו"ח כי גם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) לא היווה גורם משפיע בעיצוב התכנית עד כי "ספק, והדברים נאמרים בצער, אם משהו היה משתנה בתר"ש "גדעון" אילולא היה המל"ל קיים כלל" (עמוד 3). זוהי אמירה בוטה שתופסת בתמצית את סיפור המל"ל כולו: גוף חשוב שלו תפקיד חיוני, שאינו מתפקד כנדרש משום שהדרג הממונה עליו אינו מעוניין בכך.

ועדת המשנה כוללת בתוכה שורה של חברי כנסת שלהם ניסיון ביטחוני רב שנים. הח"כים בר-לב ויוגב שירתו בסיירת מטכ"ל (יוגב כמ"פ ובר-לב מחייל ועד מפקד היחידה) ופיקדו על חטיבות מרחביות, אלוף (מיל') איל בן-ראובן עשה שירות ארוך בחיל השריון ופיקד על גיס. ניכר גם כי שלושת החברים בוועדה שאינם מגיעים מרקע ביטחוני, קיש, מרב מיכאלי ושלח עצמו רכשו במרוצת השנים בקיאות רבה בתחום. שלח למשל, מ"פ צנחנים במילואים, שימש כפרשן צבאי בשורה של כלי-תקשורת ופרסם ארבעה ספרים בנושא. לצורך כתיבת הדו"ח קיימה הוועדה תחקיר מעמיק במסגרתו זכתה לשיתוף פעולה ניכר מן הצבא. שניים מחברי הוועדה, יואב קיש (הליכוד) ומוטי יוגב (הבית היהודי) סירבו לחתום על הדו"ח משום שטענו שגרסתו הפומבית חריפה מזו המסווגת, במטרה לנגח את הממשלה. ב"הארץ" פרסם עמוס הראל כי אלו שקראו את שתי הגרסאות של הדו"ח תמכו בטענת ח"כ שלח כי אין זה כך. לעומת שני הח"כים בחר דווקא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (אף הוא מהליכוד), לחתום על מסקנות הדו"ח. אולי משום שכראש שב"כ לשעבר הוא מבין את חשיבותו.

הדו"ח מפרגן לצה"ל

הדו"ח משבח את הצבא בשורה של נושאים. כך ציינה הוועדה לחיוב את החלטת הרמטכ"ל על גיבוש ופרסום מסמך "אסטרטגיית צה"ל", כמו גם את התפיסה כי זהו מסמך חי, המתעדכן מפעם לפעם ומהווה בסיס לדיון מתמשך. בקרוב צפוי עדכון של המסמך שיכלול דגש משמעותי על המערכה שבין המערכות (מב"מ). לתפיסת הוועדה, להסדרה המסתמנת בסוריה ולכוחות הרוסיים המוצבים בה יש "השלכות הן על הפעלת הכוח במב"מ והן על האפשרויות והסיכונים במקרה של מערכה משמעותית בצפון" (עמוד 13). הדבר מהווה תזכורת נוספת, אם היה צריך כזו בהתחשב בעלות התר"ש ובכך שמדובר בצבא העם, בצורך בדיון עומק בין הצבא לדרג המדיני אודות תפיסת ההפעלה שממנה ייגזרו התכניות האופרטיביות.

בנוסף, התייחסה הוועדה לדגש ששם הרמטכ"ל איזנקוט במסמך "אסטרטגיית צה"ל" על התמרון היבשתי. במקרה של מערכה יפעיל צה"ל תמרון מיידי לצד מהלומת אש הרסנית ומדויקת. הוועדה שיבחה את המעבר להפעלת צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) "גדעון", שמשלבים בתוכם כוחות חי"ר, הנדסה, שריון ועוד, לכדי מסגרת חטיבתית מתמרנת אחת בעת מלחמה, ואת פיתוח תפיסת חופת האת"ר להפעלת האש. בדו"ח הוועדה נכתב כי "תפיסה זו היא שילוב של שתי תפיסות שהתחרו זו בזו בצה"ל בעשורים האחרונים: זו ששמה את הדגש על התמרון, התנועה וכיבוש השטח, כדי ליצור נוכחות שתשתק את האוייב ותאיים עליו עד כדי הכרעה; וזו שביקשה לרתום את החידושים בתחומי המחשוב, הרשתיות והנשק המדוייק כדי ליצור דומיננטיות ב"שדה הקרב ריק", שבו כוחות קטנים יחסית מפעילים אש מרחוק לפגיעה מדוייקת באוייב. צק"חי "גדעון" וחופת האת"ר הם למעשה כוח מתמרן משמעותי כמו פעם, עם סיוע במונחים של שדה הקרב החדש" (עמוד 23).

כוחות שריון וחי"ר של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

הצבא והרמטכ"ל זוכים, כאמור, בדו"ח להערכה על התכנית ויישומה, אך הוא כולל בתוכו גם ביקורת. הדו"ח מציין כי תהליך ההצטיידות של הצבא בכמות מספקת של מובילים לטנקים ונגמ״שים ובמערכות מיגון חדישות דוגמת ״מעיל רוח״ אטי מדי. יש בכך מן הצדק, שכן נוכח השאיפה לקצר את משך הלחימה, על צה"ל להוציא אל הפועל את המהלך המתמרן מהר ככל האפשר ואיכות טילי הנ״ט של החזבאללה מוטב שיהיו בידי צה״ל די מובילי טנקים ומערכות מיגון. במקרה זה הביקורת אינה במקומה, שכן אלו אינם תנאים מחייבים לתמרון יעיל ומהיר. מערכי ההגנה של חזבאללה בלבנון מבוצרים פחות מאילו שבהם החזיקו הגרמנים בנורמנדי, או לחלופין מאלו שבהם החזיקו המצרים באום-כתף ב-67'. למרות מערכים אלו, הצליח התמרון של הכוחות התוקפים, בין שיהיו אלה בעלות הברית ב-44' או צה"ל במערכות השונות, משום שהסתמך על מקצועיות, נחישות של מפקדים ולוחמים, תפיסת לחימה משולבת ויעדים ברורים להתקדמות.

מנגד, הוועדה הצביעה על כך שכפיפותם של שני אלופים (ראש אט"ל, חליוה, ומפקד בית הספר לפו"ש, בכר) למפקד זרוע היבשה ברק, אלוף אף הוא, הינה בגדר מצב ניהולי לא פשוט וציינה כי העובדה שבלחימה משתנה כפיפות ראש אט"ל ועוברת ישירות לרמטכ"ל, יוצרת ניגוד חריף בין שגרה לחירום, שעלול להוות פתח לתקלות. הוועדה גם הזהירה מפני היווצרות פערי כשירות בין הסדיר למילואים באותה יחידה עצמה. כשהכוח הסדיר מתאמן 40% מהזמן, יש להקפיד, ציינו הח"כים בדו"ח, כי יחידות המילואים האמורות לפעול אתו במשולב לא יישארו מאחור ויתאמנו אף הן.

אין תעודת ביטוח מפני טעויות

הדו"ח הוא אכן שינוי מגמה חיובי בתחום הפיקוח האזרחי על הצבא, שמזכיר במקצת את ההתנהלות בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט האמריקני. מנגנוני הפיקוח והבקרה של הממשל האמריקני על זרועות הביטחון והמודיעין, הכוללים ועדות בבית הנבחרים (שלהן סמכויות של ממש) ודיון פומבי ער בשלל נושאים החל בתקציב וכוח-אדם ועד לתפיסות בניין והפעלת כוח, מרשימים מאוד. עם זאת הם אינם מבטיחים הצלחה. האמריקנים התכוננו לפלישה לעיראק ב-2003 במשך זמן רב, שבמהלכו הוכשרו כוחות, נרכשו מערכות נשק וגובשו תכניות אופרטיביות. תהליכים אלו עברו בקרה נאותה מצד ועדות הסנאט וגופי הממשל השונים. והנה, עם השלמת כיבוש עיראק התברר שאיש לא טרח לגבש מדיניות של ממש בנוגע לשלב הבא, שלאחר מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך מצא עצמו הצבא המצויד והמתוקצב ביותר בעולם נדרש לפתרונות "טלאי על טלאי", במערכה שההצדקה לה הלכה ופחתה (בעוד שהמשאבים שמושקעים בה הולכים וגדלים) וכלל לא ברור מהו היעד המדיני ומהן הדרכים להגיע אליו.

הגנרל פטראוס, מונה למפקד הכוחות בעיראק מבלי שהוגדרו לו יעדים ומדיניות, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך לכך תיאר לימים הגנרל דייוויד פטראוס כיצד, כשמינה אותו הנשיא בוש הבן למפקד הכוחות בעיראק, הוא לא הגדיר לו שום יעד ולא צייד אותו בהנחיות מדיניות ברורות שלאורן יפעל. פטראוס, קצין צנחנים שבמהלך הפלישה לעיראק פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101, נאלץ להגדירן לעצמו. בסיוע צוות שלם של מומחים יצר את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב-2011. אסטרטגייה זו, כמו "אסטרטגיית צה"ל" ותר"ש "גדעון" נעשתה "מלמטה למעלה". מכאן שקיום שיח מתמשך בין הצבא לנבחרי הציבור והממשל מצמצם את מרחב הטעות אבל אינו מהווה תעודת ביטוח מפני כשלים בהשגת היעדים המדיניים או אפילו את היכולת להגדירם מראש. יתרה מכך, גם קיומם של מנגנונים אלו אינו יכול לחייב את הדרג הפוליטי-מדיני לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון אם אינו רוצה בכך. קיומם של תהליכי בקרה ושיח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הביטחוני מבטיחים רק שבמדינה דמוקרטית יתקיימו תהליכי בניין והפעלת הכוח כפי שהם אמורים להיות, בהתאם לרצון האזרחים.

הוועדה לעידוד השיח

ההחלטה לפרסם את הדו"ח בפומבי (יש לו גם גרסה מסווגת) היא המשך למאמציו של ח"כ שלח לעודד דיון ציבורי בנושאי הביטחון במדינת ישראל. ניכר כי עצם קיומו של הדיון חשוב לו והוא פועל ללא לאות במטרה לעוררו ולעודדו עוד מימיו בתקשורת וביתר שאת מאז מאז יצא לאור ספרו האחרון, "האומץ לנצח", ב-2015 בו הניח מתווה אפשרי, מקיף ומפורט למדיניות הביטחון של ישראל. בעמוד הפייסבוק שלו העלה שלח סרטון שבו התייחס לדו"ח והדגיש כי "בביטחון יש הרבה מאוד סודות אבל הביטחון עצמו איננו סוד. חברה חזקה שבקיאה בעניינים הביטחוניים, שהם מונחים לפניה, היא תשתית לכוחו של צה"ל וליכולת של ישראל להגן על עצמה". הדו"ח שחיברה הוועדה בראשותו מתכתב לא מעט עם ספרו האחרון. כך למשל, מוצע בדו"ח כי הצבא יפעל, גם במבצעים גדולים בהיקפם, "בהגיון של פשיטה ולאו דווקא של כיבוש" (עמוד 14). בספר שכתב הופיעו דברים דומים.

מימין: הח"כים יוגב, שלח ודיכטר בתדרוך עיתונאים של ועדת חוץ וביטחון, (ללא קרדיט).

בחלק מן הדברים שמתאר הדו"ח אין הרבה חדש. התר״ש של הצבא אינה המקרה הראשון שבו מאשרים הממשלה או הקבינט תכנית בתום דיון שטחי, שלא לומר לא רציני. כך למשל העיר בשעתו ח"כ ראובן "רובי" ריבלין (לימים נשיא המדינה), לשר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ועדת החוץ והביטחון דנה בתקציב הביטחון "יותר משבעים שעות. אתם בקבינט ישבתם שעה וחצי והרמתם יד בהצבעה". אולם נראה שהדו"ח מלמד על בעיה בסיסית יותר, שמוטב שטייס הקרב במיל', קיש, ושמפקד היחידה המובחרת מגלן לשעבר, יוגב, יתנו עליה את הדעת. אם השרים אינם מכירים את התר"ש, הרי שאינם מכירים את היכולות שבידי הצבא. מה גם שמאחורי רובם אין שירות ארוך שנים במדים כפי שיש למשל לשר השיכון, אלוף (מיל׳) יואב גלנט, והם גם אינם פועלים בכדי לגשר על הפער בידע. מן התרגיל המטכ"לי שהתקיים לפני כשנה נעדרו כלל חברי הקבינט זולת גלנט וליברמן, וכך קרה גם בתרגיל הגיס שהתקיים לאחרונה (פרט לשרים ליברמן, גלנט ובנט). אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.09.2017)

דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג בעת שירותו בצבא, (מקור: וקיפדיה).

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

קבינט של פטישים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הנשיא-הנבחר טראמפ גנרל בדימוס נוסף לתפקיד בכיר בקבינט המדיני-ביטחוני שלו. טראמפ רוצה שמי שיושב בקבינט ידע על בשרו את המשמעות שבשליחת חיילים לשדה-הקרב. לא בטוח שזה טוב.

hqdefault

סגן הנשיא פנס, הגנרל מטיס והנשיא-נבחר טראמפ, (צילום: youtube).

בשבוע שעבר בחר הנשיא-הנבחר דונלד טראמפ בגנרל בדימוס ג'יימס מטיס, מפקד פיקוד המרכז לעשבר, לתפקיד מזכיר ההגנה הבא של ארצות הברית. הבחירה במטיס כמזכיר ההגנה הפתיעה משום שמאז שנות החמישים לא מונה גנרל בדימוס לתפקיד. השבוע הודיע כי הוא ממנה את הגנרל בדימוס ג'ון קלי, מפקד פיקוד הדרום האמריקני למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. רוב החוקרים בממסד האקדמי האמריקני, העוסקים במדע המדינה וביחסי הדרג האזרחי-צבאי, "מקדשים" את חשיבות מעמדם האזרחי של שר ההגנה וראשי המערכות בממסד הביטחוני האמריקני כתנאי להבטחת יעילות ואיכות הפיקוח האזרחי על הצבא. למרות זאת נראה שהפעם בחרו רבים מהם לתמוך בבחירותיו של טראמפ בגנרלים אמריקנים בדימוס. חלקם אף קוראים לשנות את המגבלות שמטיל החוק האמריקני בדבר שבע שנות צינון, כדי לאפשר את המינויים הללו.

ד"ר קובי מיכאל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טוען שלצד ההנמקות שמספקים אותם חוקרים בזכות כישוריהם של אותם גנרלים והביטחון שהם משדרים בנוגע להבנתם את מהות יחסי הדרג אזרחי-צבאי וחשיבות הפיקוח האזרחי על הצבא, ניתן להצביע על הסבר נוסף, גם אם אינו מוצג בפומבי. הנשיא-הנבחר טראמפ נבחר בזכות גישתו האנטי-ממסדית ויש מי שחוששים מפני הסיכון שבשינוי כללי המשחק של הממשל האמריקני וערעור התשתית המוסדית של הפוליטיקה האמריקנית. לתחושתם, דווקא הגנרלים, שצמחו במערכת הממסדית ומבינים את חשיבותה ואת החשיבות שבהתנהגות אחראית ומרוסנת הן כלפי פנים והן בזירה הבינלאומית, עשויים להיות הגורם שירסן את הנשיא-הנבחר וימנעו ממנו לפרק את המערכת האמריקנית בשמה של האנטי-ממסדיות. דווקא אותם גנרלים נתפשים כאחראים מבוגרים, המבינים את מגבלות הכוח ומחשיבים תהליכי תכנון וחשיבה ובעיקר אחריות כלפי בני-ברית ועמיתים בזירה הבינלאומית. "אלא שאת הנימוק הזה", אמר מיכאל, "קשה לבטא בקול רם מדי".

הנחתים כבשו את הקבינט

(מקור: סימניה).

מטיס תואר בספר כ"סוג של נזיר לוחם", (מקור: סימניה).

מטיס השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים (וכונה בפי חייליו "כלב משוגע"). מטיס הוא תלמיד מובהק של ההיסטוריה הצבאית ונוהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש" אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס מייקל גורדון וגנרל הנחתים בדימוס ברנרד טריינור את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. מטיס הוצג בספר כ"סוג של נזיר לוחם. ג'ים קונווי, מפקד חיל המשלוח ה-1 של הנחתים ומפקדו הישיר של מטיס, שחקן פוטבול לשעבר, התנשא אמנם גבוה מעל הגנרל הנמוך והקשוח, אך לא היה קצין נחתים חסר סבלנות ואגרסיבי ממטיס. במלחמה באפגניסטאן הותיר מטיס את חותמו כאשר הוביל כוח של נחתים, שבסיסו על אוניות הצי בים הערבי, למרחק של כ-650 ק"מ עד לקנדהר. הוא היה נחוש בדעתו להצטיין גם בעיראק" (עמוד 209). מטיס הוביל את הדיוויזיה ה-1 של הנחתים במסע המלחמה עד לבגדד בסגנון ובתנופה שהזכירו לרבים את הגנרל פאטון. הוא נחשב, לצד היותו "נחת של נחתים", לקצין שחושב "מחוץ לקופסה".

דנפורד בעיראק 2

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד צוות-קרב של נחתים במלחמת עיראק, 2003, (צילום: youtube).

השבוע הודיע טראמפ כי הוא ממנה את גנרל הנחתים לשעבר ג'ון קלי למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. קלי שירת כעוזרו של מטיס כאשר הלה שימש כמפקד הדיוויזייה ה-1 במערכה לכיבוש עיראק ומטיס העריך אותו מאוד. במהלך הקרבות הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (הנחת הראשון שזוכה לכך בשדה הקרב מאז "צ'סטי" פולר) ופיקד על כיבוש העיירה תיכרית, בה נולד סדאם חוסיין. הצלע השלישית במשולש הזה, שהחלה את ה"השתלטות" של הנחתים על הממסד הביטחוני היא יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל ג'וזף דנפורד. במערכה בעיראק פיקד דנפורד על צוות-קרב חטיבתי בדיוויזיה של מטיס. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הכוחות ציפו כי יקבלו התרעה בת יומיים לפני שיוטל עליהם לפלוש לעיראק. לפתע שאל מטיס את דנפורד אם אנשיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום. גורדון וטריינור כתבו בספרם כי דנפורד ביצע את משימותיו במערכה ההיא במהירות, ביעילות ותוך חיסכון בחיי אדם. 16 שעות מרגע שהחלה כבר השלים דנפורד את משימתו הראשונה. "העיראקים ממזרח לגזרתו היו מרותקים, מתקני זיקוק הנפט ותחנות השאיבה החיוניים במערב נתפסו שלמים, וכמה מאות חיילים עיראקים נתפסו או נשבו" (עמוד 219). בהמשך לחם דנפורד תחת מטיס בבגדד ובפלוג'ה.

מטיס נחשב למבקר חריף של הסכם הגרעין עם איראן אך גם למי שמתח ביקורת נוקבת על ההתנחלויות וראה בהם מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. למרות זאת מטיס נחשב כמי שאוהד את ישראל וכמי שקשר קשרים חבריים עם רבים מקציני צה"ל הבכירים, בהם האלוף שי אביטל, שהתרשמו ממנו מאוד.

פטיש מסמר ניקח מהר

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

קלי ומטיס מצטרפים לגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. שמו של פלין, קצין צנחנים גם הוא שעשה את עיקר שירותו כקצין מודיעין בפיקוד המבצעים המיוחדים ובאפגניסטן, נקשר באחרונה לפרשת פיצה-גייט, תיאוריית קונספירציה הזויה על-פיה פיצרייה מנצלת ילדים קטנים כעבדי מין כחלק מרשת פדופיליה שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון. פלין ובנו היו בין אלו שצייצו ברשת אודות אמינות התיאוריה. גבר חמוש ברובה התפרץ השבוע לפיצריה בטענה שהגיע לחלץ את הילדים. האירוע נגמר, במזל גדול, ללא נפגעים. בנו של פלין פוטר בשל כך מצוות המעבר של הממשל החדש. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה קורא פלין כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות עם אתה בנוגע למזרח אירופה וכן כמי שתופס את האסילאם הקיצוני כאיום המרכזי על שלום העולם.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס כראש ה-CIA, (מקור: ויקיפדיה).

התפקיד המשמעותי היחיד בתחום מדיניות החוץ האמריקנית שטרם אויש בקבינט של טראמפ הוא זה של מזכיר המדינה. ברשימה הקצרה של המתמודדים בולט שמו של הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד פטראוס על פיקוד המרכז האמריקני ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). במאמר שפרסם השנה עם מייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) מתח פטראוס ביקורת על חלק מרעיונותיו של טראמפ לגבי מדיניות החוץ. פטראוס גם טען במאמר כי למרות שהממשל האמריקני הנוכחי נרתע מלקחת חלק בעימותים החורגים מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות, הרי ש"ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, ציין שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

יועציו של הנשיא-הנבחר טראמפ ציינו שהסיבה לבחירתו בגנרלים בדימוס היא רצונו כי הצוות האמון על ביטחון המדינה יכלול אנשים המבינים מתוך ניסיונם האישי את האתגרים בשליחת כוחות אמריקאיים לאזורי לחימה. זוהי שאיפה לגיטמית ואפילו ראויה. אבל באיוש כלל (או רוב) עמדות המפתח בקבינט המדיני-ביטחוני האמריקני בגנרלים בדימוס יש גם משהו מטריד. אנשים שהיו פטישים (אנשי צבא) במשך כל חייהם הבוגרים מתרגלים לראות כל בעיה כמסמר. זה לא תמיד המצב והפטיש אינו בהכרח פתרון לכל בעיה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2016)

מדיניות צבאית אמריקנית טובה יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הגנרל פטראוס ומייקל אוה'נלון, מציעים להגדיל את היקף הצבא האמריקני ותקציבו ולחזק את המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה אל מול סין ורוסיה. והם גם לא שוכחים לציין שמי שיתעלם משחקנים דוגמת דאעש, סופו שיפגוש בהם מוכן פחות.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים, (מקור: ויקיפדיה).

באחרונה פרסמו הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, בעברו מפקד פיקוד המרכז האמריקני וראש ה-CIA, ומייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, מאמר בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) המנתח את האתגרים הניצבים בפני הכוח הצבאי האמריקני. המאמר, שכותרתו היא "צבאה האדיר של אמריקה וכיצד להופכו לטוב יותר"קורא להגדלת היקף הכוח הצבאי האמריקני וההשקעה בתקציב ההגנה (או לפחות ביטול מגמת הקיצוץ הממושכת), ולהמשך המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה על כל המשתמע מכך. אמנם, ניתן לכאורה לסווג את המאמר ככזה הפועל בשירות "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", מערכת קשרים בין בית המחוקקים, התעשיות הביטחוניות והצבא על זרועותיו השונות כפי שהגדירם בשעתו הנשיא אייזנהאואר, אולם זהות הכותבים וכמה מן הנימוקים שהם מציבים מחייבים התייחסות רצינית יותר.

ליגה משלהם

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים קובעים כבר בפתיחה כי האינטרסים הלאומיים שהכוח הצבאי האמריקני נדרש לתמוך נותרו קבועים: הגנת המולדת, הבטחת שלומם של אזרחי ארצות הברית בחו"ל, במדינה ומחוצה לה, והבטחת ביטחונן של בעלות בריתה של ארצות הברית, הסדר והכלכלה העולמיים. לגישתם אלו מאוימים מצד מעצמות, בדגש על סין ורוסיה, שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים כגון אל-קאעדה ודאעש, מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, מגיפות והתפתחויות טכנולוגיות שעשויות לפגוע בארצות הברית, בדגש על המרחב הקיברנטי. באופן תמוה השניים לא מתייחסים כמעט לאיום הזה, במיוחד לאור הפרסומים בתקשורת אודות הפריצה האחרונה לשרתי ה-NSA ולמחשבי המפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר נוכח הפעילות ההתקפית האגרסיבית שמנהלים הרוסים במרחב זה כנגד אוקראינה. אם זאת הם מציינים כי כיום הכוחות האמריקניים בכל תחום, החל מלוחמה ימית, יכולות תקיפה כירורגיות, כוח אווירי, מודיעין וסיור וכן במבצעים מיוחדים – משחקים בליגה אחרת בהשוואה לשאר הצבאות.

אף שמצב זה לא צפוי להשתנות בזמן הקרוב, הרי ש-15 שנות לחימה ארוכות וקיצוצים תקציביים משמעותיים שנעשו בחמש השנים האחרונות גבו את מחירם. אין זאת שהכוח הצבאי של ארצות הברית אינו מוכן לקרב, אך הוא סובל מחוסרים בתחום כוח האדם והמשאבים. במאמרם טוענים השניים כי מגמת הקיצוצים מוכרחה להיפסק וכי הצי והצבא קטנים מדי בהיקפם. השניים מצביעים על כך שהמגמה התקציבית הנוכחית מלמדת על כך שמתוכננים קיצוצים נוספים ומציעים להעריך מחדש תכניות הצטיידות יקרות וזוללות משאבים דוגמת מטוס הקרב F-35.

מה משאיר את האמריקנים ערים בלילה

כוח שריון אמריקני בעיראק.

כוח שריון אמריקני בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מוטרדים מהתעצמות סין בתחום הצבאי, אולם טוענים שיש לראות במדיניות הסינית חלק ממשחק שח-מט ארוך יותר ולא כהכנות למלחמה ממשמשת ובאה. על ארה"ב להגיב, אבל לעשות זאת באופן מדוד. המשך תוקפנות סינית בים סין הדרומי תחייב תגובה אבל זו אינה צריכה להיות הפעלה ישירה של כוח. מוטב להדק קשרים ביטחוניים עם מדינות שונות באזור, ואולי להגביר את הנוכחות האמריקנית. דוגמאות למימוש תפיסה זו ניתן למצוא בפריסה המתוכננת של 2,500 נחתים לאוסטרליה והקמת בסיסים בווייטנאם ובפיליפינים.

גורם נוסף שממנו מוטרדים המחברים הינו רוסיה, שהשילוב בין כוח האש העצום שברשותה לשאיפות ההתפשטות של נשיאה, פוטין, הופכות אותה ליריב משמעותי המחייב תשומת לב רבה. מנגד, צריך לשים את התוקפנות הרוסית בפרספקטיבה. צעדיו של פוטין בחצי האי קרים ובסוריה אינם מאיימים על אינטרסים מרכזיים של ברית נאט"ו. מה שנדרש כעת הוא חיזוק המחויבות והנוכחות הצבאית של ארה"ב באירופה. כך למשל, מציעים המחברים פריסת חטיבת שריון אמריקנית בגרמניה והצבת כוח במדינות הבאלטיות במטרה להרתיע את רוסיה שמפרה באופן תדיר את ריבונות מדינות אלו וחודרת לשטחן. השניים גם מציינים את תרומתן של הסנקציות הכלכליות לריסון התוקפנות הרוסית, כמו גם האיראנית (ומייחסים להן את הגעתה למשא ומתן על הסכם הגרעין). לשיטתם בשל כך על מזכירות המדינה ומשרד ההגנה לקיים יותר שיתופי פעולה עם משרדי המשפטים והאוצר.

שדה הקרב השתנה

פטראוס כממ צנחנים

פטראוס כקצין צנחנים צעיר, (מקור: youtube).

מדיניות הגנה רצינית צריכה לקחת בחשבון כי אף שטבע המלחמה אינו משתנה, הרי ששדה הקרב השתנה משמעותית מאז הימים בהם היה סג"מ פטראוס מפקד מחלקה בצוות הקרב הגדודי המוצנח ה-509 של צבא ארצות הברית, אשר נועד לשמש כחי"ר קל ונייד במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו לברית ורשה באירופה. מהפכות צבאיות אמיתיות הן נדירות יחסית, והשינויים מתרחשים בדרך כלל בהדרגה, אך המחברים מצביעים על מהפכה אחת שכזו, כתוצאה מן השילוב שבין כוח אווירי, חימוש מונחה מדויק ומערכות מודיעין עדכני, מעקב וסיור (ISR), שמביאה לשינויים מפליגים באופן שהכוח הצבאי האמריקני מופעל בשדה הקרב. המהפכה הזו, שמקורה בתפיסת קרב אוויר-יבשה המשולב (Air-Land Battle) שפותחה בצבא האמריקני בעיקר לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים (צחוק הגורל שהצבא שהטמיע טוב מכולם את לקחי המלחמה ההיא לא לחם בה כלל), מאפשרת להפעיל כוח צבאי ולפגוע בדיוק רב ובו זמנית ביעדים בחזית ובעורף. 

כתוצאה מכך, גורמים בפנטגון, בהובלת שר ההגנה אשטון קרטר, שוקלים קיצוץ תקציבי נוסף. לגישתם בעימות אפשרי עם סין, למשל, על כלל יכולותיה, ובהן טילים בין יבשתיים, צוללות, מטוסי קרב וספינות בזירת האוקיינוס השקט, תוכל ארצות הברית לממש את יתרונה בהפעלת מערכות נשק מתקדמות ומדויקות. פטראוס ואוה'נלון טוענים במאמר כי לקידמה הזו יש גם מגבלות. כדי להפוך תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק ליעילה, צריך לאתר את המטרות שמסתתרות, בדרך כלל בערים, יערות וג'ונגלים או מתחת לפני קרקע. לוחמת היבשה נותרה גם היא מורכבת במיוחד נוכח העובדה שחלק ניכר ממלחמות ההווה הן כנגד יריבים דוגמת דאעש ואל-קאעדה הפועלים בחסות אוכלוסייה אזרחית, או כנגד יריב המנסה להסוות את הנעשה כפי שעשו הרוסים, שהפעילו באוקראינה "אנשים ירוקים קטנים" שפעלו במדים לא מסומנים.

להכין את הצבא לכל דבר

הצנטוריונים(2)

ספר שהשפיע רבות על פטראוס.

לאחר מלחמות קשות וממושכות באפגניסטן ובעיראק, נשמעה ביקורת כי כוחות היבשה האמריקניים אינם מתאימים למשימות מורכבות החורגות מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות. היו שהזכירו את הניסיון האמריקני הכושל במלחמת וייטנאם. כך למשל קבע מסמך ההנחיות האסטרטגי שפרסם ממשל אובמה ב-2012 כי אף שעל הכוח הצבאי האמריקני לשמר את הידע שנצבר בשנות הלחימה מאז 2001, הרי ש"היקף הצבא אינו צריך עוד להיות כזה המאפשר ניהול מבצעי שימור יציבות ממושכים", דוגמת אלו שניהל הצבא בעיראק ואפגניסטן.

דומה שאין מתאים מפטראוס לחלוק על תפיסה זו. כקצין צנחנים צעיר הושפע מאוד מן הספר "הצנטוריונים" מאת ז`אן לארטגי (הוצאת משרד הביטחון, 1982). ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים במלחמת בהודו-סין, מסביר הסגן מארינדל לחבריו כי בעוד שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן ישנם 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים בריג', ויש להם חמישים-ושנים קלפים" (עמוד 147). על הצבא הצרפתי להבין, חותם מארינדל את הסברו, שמאחר והצד השני מנהל כנגדם מלחמת גרילה דרוש שינוי באופן שבו הוא פועל ולוחם. פטראוס הציג במשך השנים פעמים רבות את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן בעוד שהאיום והאפשרות שבלחימה כנגד צבאות סדירים פחת, גדל האיום שמצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידייים כמו דאעש.

721px-david_petraeus_zafaraniyah

הגנרל פטראוס, בימיו כמפקד הכוחות בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

לאורך הקריירה שלו עסק פטראוס רבות באותו שינוי מחשבתי ובגיבוש מענה מתאים לשינויים בשדה הקרב. הוא פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק ובהמשך, כמפקד הכוחות במדינה, הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה. במאמרם טוענים אוה'נלון ופטראוס כי למרות שהממשל נרתע מלקחת חלק בעימותים מסוג זה "ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, הם מציינים, שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

השניים מציינים כי תפיסת ההפעלה של הצבא משנת 2014, "ניצחון בעולם מורכב", מכירה בחוכמה בכך שהצבא הנוכחי והעתידי חייב להיות מסוגל להתמודד עם מנעד רחב של אתגרים אפשריים, ובהם המלחמה בכוחות לא-סדירים. המסמך מתבסס על תפיסות קודמות ובהן "מלחמת שלושת הבלוקים" שהגה מפקד חיל הנחתים לשעבר, הגנרל צ'ארלס קרולאק, שגרסה שכוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמש ככוח משקיפים לשימור הרגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. בהקשר לכך ראוי לציין את הדיאלוג שמקיים צה"ל עם הכוחות האמריקניים. רק באחרונה ביקר בארצות הברית הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלו יחסים קרובים עם מקבילו גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד (שאף העניק לו עיטור). בפרסומים בתקשורת נכתב כי האמריקנים הביעו עניין רב בתהליכי בניין הכוח שהוא מוביל בצבא, ובתפיסותיו את האופן שבו יש ללחום בארגוני טרור וגרילה.

מסר של מוכנות לפעולה

Donald_Trump_August_19,_2015_(cropped)

דונלד טראמפ, סופג ביקורת במאמר, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מבקרים את הצעתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ (שאינו מוזכר במאמר בשמו), כי על בעלות הברית של ארה"ב לשלם בעבור ההגנה האמריקנית (מה שמוכר בעולם התחתון כ"פרוטקשן") אחרת לא יזכו לה, ומגדירים אותה כשגיאה מסוכנת. על-פי המאמר הוצאות הביטחון של ארה"ב, כ-650 מיליארד דולרים בשנה, הן עכשיו כשלושה אחוזים מהתמ"ג האמריקני. השניים גורסים כי אין מדובר ב"נטל מיותר על כלכלת ארה"ב וזוהי למעשה מציאה בהתחשב בשלום, הביטחון והיציבות הבינלאומיות שהיא מממנת". ארצות הברית נדרשת לכך משום שיש לה מגוון רחב של תחומי אחריות ואינטרסים גלובליים ומשום שעליה לשאוף להרתיע את אויביה ולא רק להסתפק ביכולת לנצחם.

המדיניות שמציעים פטראוס ואוה'נלון היא שקולה וזהירה ומתבססת בעיקר על חיזוק הבריתות והנוכחות ופחות על הפעלת כוח. מסר של מוכנות לפעולה והגנה על מה שמוגדר כאינטרסים חיוניים ועל ערכים אמריקניים. האתגר של הממשל הבא יהיה לבנות את הכוח, לטפל באירועים ולהוסיף ולתחזק את הדומיננטיות של הכוח הצבאי האמריקני בסביבה האסטרטגית המתפתחת. כדאי, אם כן, שהנשיאה (או הנשיא) הבאה של ארצות הברית, תקרא את המאמר בעיון.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.09.2016)