החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

מודעות פרסומת

מה אסור לעשות מאחורי קווי האויב\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "בראוו שתיים אפס" אודות משימה כושלת של יחידת העילית הבריטית, ה-S.A.S, במלחמת המפרץ מציג את עולם המבצעים המיוחדים המודרני. מצד שני, ממש לא בטוח שהיחידה, הנחשבת לטובה מסוגה בעולם, מרוצה מהישגיה במלחמה ההיא.

הורד

"בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב, הוצאת כתר, 1994.

הספר "בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב (הוצאת כתר, 1994) מתאר את סיפורו של פטרול שביצע כוח מרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 במלחמת המפרץ. אנדי מקנב הוא שם העט של סטיבן מיטצ'ל שהתגייס לחיל הרגלים הבריטי בנערותו. בשנת 84' התנדב לרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22, ולקח חלק במבצעים מיוחדים ברחבי העולם. במלחמת המפרץ פיקד על פטרול בעומק שטח עיראק (ששם הקוד שלו בקשר – "בראוו שתיים אפס"). את הספר קראתי לפני הצבא והוא הותיר בי רושם עצום. מנגד, ברבות השנים נראה שלא כל פרטי הסיפור נכונים וכי מן הסיפור יש ללמוד בעיקר כיצד אסור לפעול במבצע מיוחד בעומק האויב.

היחידה הטובה ביותר

היחידה בה שירת המחבר נחשבת כבר למעלה מ-70 שנים למעולה שביחידות העילית. לו היו יחידות מדורגת בטבלה משל היו קבוצות כדורגל, הרי שרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 של הצבא הבריטי היה תופס את המקום הראשון הן בביצועים והן בקביעת הסטנדרטים לכל השאר (גם לצה"ל יש נציגות ב"מועדון" זה בדמות סיירת מטכ"ל ושייטת 13).

רכס פן-איי-פאן שבבירקון ביקנס בו מתקיימים מבדקי המיון ל-S.A.S/

רכס פן-איי-פאן שבבירקון ביקנס בו מתקיימים מבדקי המיון ל-S.A.S.

בפרקים הראשונים מתאר המחבר את מבדקי הקבלה ליחידה ואת מסלול הכשרת הלוחם. "אחר-כך היה קורס צניחה בבריז נורטן, ואחרי המבחנים הקשים של הסלקציה, הקורס הזה היה דומה לחודש בבטלינס. אחרי שישה חודשים ארוכים ומתישים חזרנו להריפורד ונכנסנו אחד-אחד ללשכת המפקד. הוא הושיט לי את הכומתה המפורסמת בצבע-חול עם הפגיון המכונף ואמר: "תזכור דבר אחד: יותר קשה להתמיד מלהתקבל". לא קלטתי בדיוק מה שאמר. כל הזמן התאפקתי בקושי לא לרקוד לו באמצע המשרד" (עמודים 17-18). המשפט ההוא, של מפקד היחידה, נשאר אתי מאז והוא נכון תמיד.

הזדמנות פז ל"עבודה ירוקה"

דייוויד סטרלינג (מימין) ויחידת השירות האווירי המיוחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

דייוויד סטרלינג (מימין) ויחידת השירות האווירי המיוחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

מלחמת המפרץ סיפקה, כאמור, "הזדמנות-פז לכולם לבצע "עבודה ירוקה" – "שירות אווירי מיוחד" קלסי – שא"ם – מאחורי קווי האויב. לצורך זה בדיוק הקים דייוויד סטרלינג את הרג'ימנט, ועכשיו, מקץ כמעט חמישים שנה, חזרנו סוף-סוף לנקודת המוצא" (עמוד 10). במלחמה הוטל על המחבר להוביל כוח בן שמונה לוחמים לעומק עיראק במטרה לפגוע בקווי תקשורת ובמשגרי הסקאד הניידים שירו לעבר ישראל. העובדה כי המשימה הוטלה על כתפיו של סמל ותו לא יש בה בכדי להרשים. בצה"ל היתה משימה שכזו מוטלת על קצין בדרגת סרן.

לוחמי הצוות רגע. אלו שפרצופם מוסתר נותרו בשירות.

לוחמי הצוות רגע לפני שיצאו למשימה. אלו שפרצופם מוסתר נותרו בשירות.

הצוות שבפיקוד מקנב כלל אוסף טיפוסים ממינים שונים ובהם דינגר (ששמו האמיתי הוא איאן רוברט פרינג) הלוחמני ש"התגייס בהתחלה לצנחנים והשתתף במלחמה באיי פוקלנד. הוא גם נראה כזה – מחוספס וקשוח, עם קול מפחיד ואפילו עם עיניים מפחידות. אבל מאחורי הפרצוף של בריון ממגרש כדורגל הסתתר מוח אנליטי חריף" (עמוד 8), וקריס (ששמו האמיתי הוא קולין ארמסטרונג) אשר עבד עם היחידה כאזרח והחליט להתגייס לשורותיה. קריס "חשב שאם שווה עשות עבודה שווה לעשות אותה בהצטיינות ולכן התגייס קודם כל לצנחנים כדי קבל רקע מוצק של חיל רגלים. כשהשיג את דרגת הטר"ש המבוקשת, עזב את אלדרשוט, ניגש למבחני הקבלה והגיע להריפורד" (עמוד 20). בהמשך הספר עתיד קריס להתגלות כלוחם בעל התושייה.

8 בעומק האויב

andy-mcnab-

כוח ה-S.A.S הונחת בעומק האויב באמצעות מסוק.

לאחר נוהל קרב קצר בן יומיים, בליל ה-22 בינואר 1991, הונחתו הלוחמים באמצעות מסוק בעומק עיראק. בהתקרבם ליעדם, לאחר מסע מואץ בן 20 קילומטרים כאשר כל לוחם צועד ועליו מנשא השוקל כ-100 ק"ג של ציוד לחימה, התברר לכוח כי הם בלב מתחם רווי כוחות צבא עיראקים. לאחר שהייה בת יומיים בשטח זה התגלה הכוח וניהל קרב כנגד כוחות צבא עדיפים. תיאורו של מקנב את הלחימה הינו מדויק וניכר בו כי מדובר בעדות אישית של מי שהיה שם בגופו.

"אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלזנק על הרגליים, לרוץ לשכב; לזנק, לרוץ, לשכב. אחר-כך אתה שוכב מתנשף, מזיע, מתאמץ לשאוף אוויר, יורה, מחפש מטרות חדשות, משתדל לחסוך תחמושת. ברגע שהתקדמתי והתחלתי לירות, מקלעי המינימי הפסיקו לירות וגם הם קפצו קדימה. ככל שהתקדמו המצב השתפר – תודות לעוצמת האש הגבוהה שלהם. ככל שהתקרבנו, העיראקים פחדו יותר. הם בוודאי לא ציפו למהלך כזה מצדנו. הם בוודאי לא הבינו שעשינו זאת בלית ברירה" (עמוד 71).

מחבר הספר, מקנב (הוא מיטצ'ל), וציוד הלחימה שלקח למשימה.

המחבר והציוד שלקח למשימה.

בעוד המחבר וצוות האש שלו הסתערו על העיראקים גם "מרק ודינגר קמו ורצו קדימה. הם התרכזו בנגמ"ש לפניהם ופגעו בו בטילי כתף. הם השיגו "פגיעת ניידות" – הזחלים שלו לא יכלו לזוז. אבל התותח היה עדיין כשיר לשימוש. הם ירו בו בתקוה לנפץ את הפריסמה של התותחן. אני במקומו הייתי יוצא מהרכב ובורח, אבל הוא לא ידע שהם מחפשים אותו. הם הגיעו אל הנגמ"ש ומצאו שהדלתות האחוריות פתוחות עדיין. החיילים העיראקים היו עדיין בפנים. רימון הוטל פנימה והתפוצץ בחבטה עמומה אופיינית. האנשים בפנים נהרגו מיד" (עמוד 72).

המילוט, השבי ורב המכר

לאחר הקרב ניהל הכוח נסיגה לעבר הגבול עם סוריה. במשך יומיים נמלט הכוח כשהוא מנהל לחימה עם כוחות עיראקיים. במטרה להיטיב את סיכויי הבריחה התפצל הכוח לצמדים. בסופו של דבר נפלו ארבעה מחברי הכוח, ובהם מקנב, בשבי העיראקי. שלושה נהרגו ואחד, קריס, הצליח לחצות את הגבול לסוריה במסע רגלי ארוך ומפרך. הוא הועבר לשגרירות הבריטית בדמשק וחולץ (ולימים הפך גם הוא לסופר). המשימה כאמור, לא בוצעה.

andy-mcnab

תמונתו של מקנב כפי שהיא מוצגת באתר הרשמי שלו.

מכאן עובר המחבר לתאר את השבי על החקירות, ההשפלה והעינויים כמו גם גילויי הרעות ואחוות הלוחמים. המחבר טוען (אם כי קשה לי להאמין לטענה זו) כי הוא ואנשיו לא נשברו ו"מכרו" לחוקרים סיפור כיסוי במטרה להסתיר את משימתם האמיתית. בסוף המלחמה הוחזרו הארבעה לידי הבריטים בחילופי שבויים. לאחר שובם הגדיר מפקד הרג'ימנט את הפטרול כאחד ש"ייזכר לעד בתולדות הרג'ימנט". שישה חודשים לאחר שחרורו מהכלא בעיראק, חזר אנדי מקנב לשירות פעיל. על אופן פיקודו על הכוח עוטר המחבר במדליה הצבאית ובמדליית ההתנהגות המצוינת. הוא השתחרר מן השירות האווירי המיוחד בפברואר 1993 והפך לסופר. תחילה כתב על שירותו הצבאי (הספר היה לרב מכר בבריטניה ובארצות הברית, ונחשב לקלסיקה של ספרות המלחמה) ובהמשך חיבר מספר מותחנים.

אז מה היה כל זה שווה?

פטרול רכוב של ה-S.A.S בעיראק במלחמת המפרץ.

פטרול רכוב של ה-S.A.S בעיראק במלחמת המפרץ.

בקריאה חוזרת ניכר כי הביקורת שכתב בשעתו על הספר אל"מ מנחם דגלי, בעברו מפקד סיירת מטכ"ל, נותרה נכונה: "הכוח מתנהג בשטח כחבורת בריונים הנקלעת לשכונה זרה ומחפשת קטטה הגונה, שלא כל כך חשוב איך תסתיים. העיקר שנכנסנו, הפעלנו ציוד ונשק על פי הספר, וגם אם נמות – לא נורא, הלא לשם כך משלמים לנו. הם נוטשים זה את זה, והופכים לבודדים הנמלטים וניצודים בזה אחר זה, אין להם קשר, אין להם חילוץ, ונראה שלאף אחד, וגם להם עצמם, לא כל כך חשוב אין זה יסתיים."

סמל יחידת שירות הסירות המיוחד (SBS) שאנשיה פעלו בהצלחה מאחורי הקווים העיראקים במלחמה.

סמל יחידת שירות הסירות המיוחד (SBS) שאנשיה פעלו בהצלחה מאחורי הקווים העיראקים במלחמה.

בחינת האירועים מלמדת כי אף שמן המרחב בו ביצעה יחידת ה-S.A.S סיורים ופעולות מיוחדות לא נורה טיל אחד, הרי שהכוחות לא הצליחו לאתר ולהשמיד ולו משגר סקאד נייד אחד. דווקא "היחידה האחות", שירות הסירות המיוחד של חיל הנחתים המלכותי (SBS), השיגה במלחמה הצלחות מרשימות בהרבה. באחת מהן, ב-23 בינואר 91', הוטס כוח מן היחידה ליעד המרוחק 60 ק"מ מבגדד וחיבל בקו תקשורת שבין המפקדה העליונה של הצבא העיראקי לכוחותיו בשדה הקרב. הפעולה סייעה "לעוור" את מפקדי הצבא ותרמה להצלחת כוחות היבשה של הקואליציה. בניגוד לבחורים מהשירות האווירי המיוחד, החבר'ה מן הקומנדו הימי של הנחתים זכו להרבה פחות חשיפה. גישה שיש לאמץ.

מן המתואר בספר אודות יחידת ה-S.A.S (ולמעשה הצבא הבריטי כולו) מתקבלת תמונה של שכירי חרב במדים שעבורם החיילות היא רק עבודה משתלמת ולא שליחות. כמעט ללא קוד ערכי פטריוטי כחלק ממכלול מניעיו של החייל. זאת בניגוד לאופן שבו מצטיירת היחידה בספרים אחרים ובהם "לא פיקניק" המצוין מאת הגנרל ג'וליאן תומפסון. אם כך הוא המצב (ולהערכתי אין זה כך) הדבר מהווה תמרור עצור גבי סוגית המעבר מצבא הם לצבא מקצועי. במהלך השנים נשמעו טענות מצד גורמים שונים ובהם משפחות הנופלים וכן מספר עיתונאים חוקרים כי המחבר בדה מלבו חלקים מן הסיפור. יתכן וכך הוא הדבר, אולם גם כאשר מנפים כ-20% מן הספר ומקטלגים אותם כ"סיפורי חיילים" עדיין נותר סיפור חזק אודות נחישות, אומץ לב ואחוות לוחמים.