להפסיד במלחמות קטנות – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

Losing Small Wars: British Military Failure in Iraq and Afghanistan

By: Frank Ledwidge

Yale University Press, 2011, second edition 2017.Pages: 288

"הכלי החשוב ביותר שכל חייל נושא עימו אינו נשקו כי אם שכלו. בימים אלו, כמו גם בימים הבאים שיהיו הרחק ככל שאנו יכולים לצפות, הידע שברשות חיילים בכל הדרגות חיוני להצלחתם לפחות כמו יכולתם הפיזית", כתב הגנרל האמריקני דייוויד פטראוס ב־2007. כלל אצבע זה שניסח אחד המפקדים הבולטים בצבא האמריקני בשנים האחרונות, מדגיש את הציווי שמטילים העימותים המודרניים, דוגמת עיראק ואפגניסטן, על הלוקחים בהם חלק. עימותים אלה שתיאר בשעתו הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, כ"מלחמה בקרב האנשים", אינם מתנהלים בהכרח בין צבאות, בוודאי שלא משני הצדדים, ובשדה קרב מבודד. "זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים".

בשל מורכבות זו חייבים מפקדים, כמו חיילים, ללמוד היטב את הזירה שבה הם פועלים, ובכלל זה את האוכלוסייה, את ההיסטוריה, את התרבות, ואת המורכבות הרבה שהיא כוללת. והנה הקריאה בספר המרתק של ד"ר פרנק לדווידג' "להפסיד במלחמות קטנות" (Losing Small Wars) מלמדת שהצבא הבריטי לא טרח לעשות כן, בטרם שקע בשני עימותים ממושכים בעיראק ובאפגניסטן. לדווידג', עורך־דין פלילי ששירת כקצין מודיעין בדרגת לוטננט־קומנדר (רב־סרן) במילואי הצי המלכותי הבריטי, לקח חלק במערכות שניהלה בריטניה בבוסניה, בקוסובו, בעיראק, באפגניסטן ובלוב והתמחה הן בלוחמה בטרור (counter-insurgency) והן בתהליכי ייצוב ושיקום (stabilization). אף ששירת בצי הוצב לדווידג' בארגון המודיעין של השירותים המשולבים, ומשם הייתה קצרה דרכו לשירות ביחידות מודיעין שפעלו בשטח. הפרספקטיבה שלו היא כפולה – של אדם שלחם, ושל זה שלאחר שובו הביתה חקר את התנהלות הצבא הבריטי.

בדומה לאנשי המילואים בצה"ל, גם לדווידג' היה אזרח במדים, ולכן ביקורתו אינה של צופה מן הצד, אלא של אחד הרואה עצמו חלק מהקבוצה והמצביע על שגיאות וכשלים כדי ללמוד מהם ולהשתפר, ומקווה "שלקחים ש'זוהו' הופכים ללקחים ש'נלמדו'".

בשתי הזירות, עירק ואפגניסטן, מדגיש המחבר את הגרסה הצבאית שניסח הגנרל רופרט סמית לעיקרון ה"אל תזיק" משבועת היפוקרטס. "ישנה", כותב סמית, "חשיבות עליונה לכך שהיעדים הצבאיים ייבחרו בהתאם לערך שלהם בהשגת המטרה או היעד המדיני, ולא בגלל היתכנות שלהם מבחינה צבאית. יש להימנע מבלבול בין פעילות ותוצאה". למרות התחושה ונוכח המציאות בשטח ש'חייבים לעשות משהו', והעובדה שלעתים נוצרים תנאים מבצעיים נוחים, ממליץ סמית (ולדווידג' מהדהד זאת) להימנע מהפעלת כוח שאינה משרתת את האסטרטגיה הכוללת, שכן הדבר עשוי להביא לתוצאה הפוכה מהרצויה, והתוצאה כוללת עוינות וניכור מצד האוכלוסייה האזרחית, הזדהות עם גורמי הטרור ותמיכה בהם, והגדלת המוטיבציה שלהם להוסיף ולהילחם.

לבריטים יש צבא עם מסורת ומורשת ארוכות שנים, והוא היה החלוץ העיקרי בהיסטוריה המודרנית בהפעלת לוחמה לא סדירה, כוחות קומנדו וכוחות מיוחדים. בעת המרד הערבי (1936) יזם קצין תותחנים בריטי שהוצב בארץ ישראל, אורד צ'ארלס וינגייט שמו, את הקמת "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות שניסו לפגע בצינור הנפט. במלחמת העולם השנייה יזמו הבריטים את ההקמה של יחידות מובחרות רבות, אולם הנודעת שבהן היא יחידת השירות האווירי המיוחד (S.A.S). את היחידה הקים סגן דייוויד סטירלינג, יוצא גדוד הקומנדו ה־8 ,במהלך הלחימה נגד האיטלקים והגרמנים במדבר המערבי. הוא ואנשיו פשטו על שדות תעופה ובסיסים בעורף הגרמני והשמידו מטוסים, רכב, מאגרי דלק ותחמושת בכמות שהסבה נזק של ממש לצבא של הגנרל רומל.

כך גם בעימותים נמוכי־עצימות, שנשאו אופי של ביטחון שוטף, נגד כוחות טרור וגרילה במלאיה בשנים 1960-1952 ובצפון־אירלנד, מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ועד הסכמי "יום שישי הטוב" שסיימו את הסכסוך ב־1998, הפעיל הצבא הבריטי בהצלחה יחידות מודיעין, כוחות חי"ר וכוחות מיוחדים. הצלחתו בשני סוגי העימותים, מלחמה בצבאות סדירים ולחימה נגד כוחות טרור וגרילה, הקנתה לו מוניטין של צבא איכותי ברחבי העולם, והפכה אותו למקור השראה וחיקוי לצבאות רבים. צה"ל הושפע רבות מאופן החשיבה הצבאית הבריטית באופן כללי, בעיקר מהשיטות שהביאו עימם יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. אומנם לצד המסורת הבריטית המיובאת נשענה החשיבה הצבאית הישראלית על הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה והפלמ"ח בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה, אך קשה להמעיט בחשיבות התרומה של המסורת, החשיבה והניסיון של הצבא הבריטי (והיהודים אשר שירתו בו) להתפתחות צה"ל.

אלוף (במיל') ישראל טל שלחם בשורות הבריגדה היהודית כמפקד כיתת חי"ר, סיפר לימים על תרומת יוצאי הצבא הבריטי לצה"ל: "הם קיבלו את המטען המקצועי של צבא סדיר ושל ניסיון מלחמת העולם. הם נתנו לצה"ל את הממד המקצועי. הם הקימו את החילות המקצועיים, בלעדיהם בכלל לא ידעו מה זה חיילוּת. הם לימדו ועיצבו את תורות הלחימה".

גם הכוחות המיוחדים של צה"ל הושפעו מן הצבא הבריטי. למשל אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, התרשם מאוד ממעללי סטירלינג ויחידתו והקים את יחידת העילית של צה"ל במתכונת דומה. היחידה אף אימצה את המוטו שטבע סטירלינג – "המעז מנצח".

באמצע שנות התשעים נשלח אל"ם שמואל זכאי להשתלמות בצבא בריטניה במטרה ללמוד כיצד פועל הגוף המכשיר בצבא זה את היחידות העתידות להישלח לתעסוקה מבצעית בצפון־אירלנד ולפעול כנגד המחתרת האירית הרפובליקנית (I.R.A). כששב לישראל הקים זכאי ב־1997 את בית־הספר ללוחמה נגד גרילה, כגוף המקצועי בצבא והלוחמה ההררית של לבנון.

אך למרות הניסיון, ואולי אף בגללו, הבריטים הגיעו לבצרה שבעיראק ולמחוז הלמאנד שבאפגניסטן והם סומכים על הניסיון המוצלח שצברו בעת הלחימה במלאיה ובצפון־אירלנד, בלי להבין שהמציאות המבצעית והגיאופוליטית שבה הם פועלים שונה לחלוטין. בשני העימותים, במלאיה ובצפון־אירלנד, שלטו הבריטים בממשל המקומי, לא נדרשו לפעול ולתחזק בריתות שבירות עם סיעות שונות ומפוצלות, נהנו ממודיעין יעיל, מדויק ועדכני שנשען על ניסיון רב (למשל באירלנד הם דיברו את שפת המקומיים), והפעילו כוח גדול ומיומן של שוטרים וחיילים, במיוחד כוחות מיוחדים. אף אחד מהיתרונות החיוניים הללו לא עמד לרשותם בעיראק או באפגניסטן. אולם אחת ה"רעות החולות" שמהן "סובלים" צבאות ברחבי העולם, היא הניסיון להעתיק שיטה שהצליחה בזירת לחימה אחת, לאחרת בלי לעשות את ההתאמות הנדרשות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון של צה"ל לפעול במלחמת לבנון השנייה בהתאם לדפוסים המוצלחים שסיגל לעצמו בלחימה באינתיפאדה השנייה. דוגמה אחרת ניתן למצוא במכתב של קצין איטלקי שלחם נגד הצבא הבריטי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה: "אנחנו מנסים להילחם במלחמה הזאת כאילו הייתה זאת מלחמה קולוניאלית באפריקה. אבל זאת מלחמה אירופית באפריקה, שנלחמים בה בכלי נשק אירופיים נגד אויב אירופי". ברוב המקרים הדבר יוביל לכישלון.

תחילה תיאר המחבר את הלחימה שניהל הצבא הבריטי בבצרה, ואת השגיאות הטקטיות של הכוחות שפעלו בזירה זו. כזכור ב־2003 פלשו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות הברית לעיראק והביסו עד מהרה את הצבא העיראקי. התוכנית לכיבוש עיראק לא כללה תוכנית סדורה לייצוב המדינה לאחר מיטוט שלטון צדאם חוסיין. לכן נותרה ללא מענה השאלה המפורסמת של הגנרל פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בעת כיבוש עיראק, "כיצד זה מסתיים?". בהיעדר תכנית כזו הפכה עיראק עד מהרה לזירה כאוטית שבה לחמו כוחות הקואליציה וכוחות השיטור והצבא העיראקי (שהקימה הקואליציה) במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות חמושות.

חייל חי"ר בריטי במהלך הקרב על בצרה, 2003, (מקור: ויקיפדיה).

לדווידג' מאבחן את הכישלון הבריטי בבצרה בעובדה שהכוח הבריטי לא הצליח להגדיר את האויב שנגדו הוא לוחם. ב־2003 הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה־1, בפיקוד גנרל רובין ברימס, להשתלט על בצרה. האויב היה ברור וכלל את נאמני מפלגת בעת' של צדאם ואת פעילי הפדאין. אך לאחר שכבשו את העיר, שגה הפיקוד הבריטי ולא שעה לאזהרות הכוחות בשטח ולבקשות התושבים לספק להם הגנה מפני המיליציות החמושות שהחלו להתגבש בעיר. הדיוויזיה הבריטית חיפשה אויב שלמעשה לא היה שם – פעילי אל־קעאדה.

הכשל בזיהוי האויב הנכון הביא במהרה לעליית הכוח של מיליציות שיעיות ובראשן המיליציה שהנהיג מוקתדא א־סאדר. ב־2006 כבר היה ברור שהעיר נשלטת בפועל בידי המיליציות, והבריטים ספגו אש מרגמות ורקטות על בסיסיהם בעיר כמו אבדות (פצועים והרוגים) על בסיס יומי. כתגובה הכוח הבריטי יצא למספר מבצעים גדולים. המחבר מזכיר מבצע שבו השתתף ושכלל צוות קרב בן 600 לוחמים שמטרתו היתה ללכוד מספר סוחרים, שעל פי המודיעין תכננו להפיל מטוסים בריטיים במרחב שדה התעופה של בצרה. הכוחות לכדו את הסוחרים, אולם אז התברר שהסוחרים הופללו בידי קבוצת סוחרים יריבה שהעלילה עליה כדי שהבריטים יסלקו עבורם את המתחרים. בעיראק ובאפגניסטן, כותב לדווידג', היה הצבא הבריטי פעמים רבות מדי "אדיוט שימושי" בידי הכנופיות והמיליציות היריבות שניצלו אותו, כדי שיפגע עבורם בקבוצה מתחרה או יריבה. ב־2007 כבר החלה בריטניה בהסגת כוחות ממרחב העיר ולבסוף פינתה אותה לחלוטין, והמיליציות החמושות ביססו את שליטתן בעיר.

באותה עת, במקביל לנסיגת הבריטים, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לשנות אסטרטגיה. האמריקנים, כותב לדווידג', "החליטו לנצח". בניגוד לבריטים, הוא מציין, האמריקנים לא היססו לפתח דוקטרינה משלהם ללחימה בטרור, לגייס אנתרופולוגים ולהשקיע מאמצים ומשאבים כדי ללמוד את התרבות, ואת הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה שבקרבה לחמו. גנרל פטראוס מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק והוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה פריסת כוחות אמריקניים נוספים בעיראק, לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בבגדד, כותב לדווידג', סיפקו האמריקנים לתושבים בדיוק את מה שהבריטים כשלו לספק לתושבי בצרה: ביטחון ושירותים עירוניים מתפקדים. בהנהגת פטראוס השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, והפגיעה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה בשנת 2011.

ב־2008 השתלט על בצרה הצבא של הממשל העיראקי החדש שכוננה הקואליציה, בסיוע כוחות אמריקניים במבצע שכונה "מתקפת האבירים". הצבא הבריטי כבר לא היה שם כשזה קרה, ולתפיסת לדווידג' כישלון הבריטים לשלוט במרחב בצרה הביא לפגיעה קשה במוניטין של הצבא הבריטי ככוח לוחם.

עם זאת המחבר מונה בספרו שני מבצעים יעילים מאוד שבהם היו מעורבים כוחות בריטיים בעת הלחימה בעיראק. המבצע הראשון היה פעילות כוח משימה של ה־אס־אי־אס כחלק מכוח המשימה האמריקני, שעליו פיקד הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הכוחות המוטסים והריינג'רס. כוח המשימה של מקריסטל כלל אגד כוחות מיוחדים שקיים שיתוף פעולה מבצעי הדוק בין מודיעין עדכני לבין צוותי לוחמים מובחרים וניהל מערכה מוצלחת שבשיאה הגיעה לכ־300 פשיטות בחודש. במהלך הפשיטות פגעו לוחמי האגד בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. אם רוצים למוטט את הרשת, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים, גורס מקריסטל, וקובע: "דרושה רשת בכדי להביס רשת". המבצע השני, שעליו פיקד הגנרל הבריטי גראהם לאמב, קצין חי"ר שפיקד אז על הכוחות המיוחדים הבריטיים, היה מבצע שבמהלכו רתמו וגייסו בהצלחה כוחות בריטיים ("כוחות מיוחדים שהובלו, אומנו וציודו בצורה מעולה") שבטים מקומיים בעיראק לפעול וללחום עבור כוחות הממשל העיראקי החדש. אין זה מקרה ששני המבצעים המוצלחים התבססו על מודיעין עדכני ועל הפעלת כוח מדויקת נגד האויב הנכון במקום ובזמן הנכון.

לקורא הישראלי עשוי "הנחשול" להזכיר את לחימת צה"ל ביהודה ושומרון באנתיפאדה השנייה, ובמיוחד את התפיסה המבצעית לאחר מבצע "חומת מגן" שאותה הוביל בשנים 2005-2003 מפקד אוגדת איו"ש תא"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני. "מול טרור של מתאבדים, נשק תלול מסלול וירי, אפשר להילחם באופן אפקטיבי רק תוך שליטה בשטח", אמר איזנקוט. במסגרת השיטה צומצמו משמעותית כוחות השריון במרחב, ובמקום זאת הופעלו כוחות מיוחדים וחי"ר מעולה שקיימו נוכחות קבועה בשטח ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות. גם הפשיטות התבססו על מודיעין מדויק, והן בוצעו תוך שימת הדגש על אבחנה מדויקת בין מחבלים לאזרחים בלתי מעורבים. מחליפו, תא"ל יאיר גולן, יוצא הצנחנים, המשיך באותו הקו גם בשנתיים שלאחר מכן, ובסיום כהונתו ציין גולן שכוחות צה"ל "פועלים בכל הקסבות ובמחנות הפליטים. כך לדוגמה, תשתית חמאס בשכם סוכלה עד אחרון אנשיה, והכל בזכות חופש פעולה מבצעי". השיטה מיגרה את טרור המתאבדים הפלסטיני באיו"ש ודיכאה למעשה את האנתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון.

לאחר ניתוח שני המבצעים המוצלחים ממשיך המחבר ומנתח את הלחימה שניהל הצבא הבריטי במחוז הלמאנד שבאפגניסטן בשנת 2007. הצבא הבריטי לחם ופעל באפגניסטן מהפלישה ב־2001. בנובמבר אותה שנה, באחד המבצעים הראשונים במערכה באפגניסטן בכלל ובהלמאנד בפרט, פשט כוח אס־אי־אס בפיקוד לוטננט־קולונל (סגן אלוף) אד באטלר (בהמשך מפקד חטיבת הסער האווירית ה־16 שהוצבה בהלמאנד) על בסיס של אל־קעאדה. בקרב קשה הרגו לוחמי יחידת העילית כמאה פעילי אל־קעאדה והוכיחו שוב את היעילות של כוח מיומן הפועל לאור מודיעין עדכני.

החל מ־2006 פעלו הכוחות הבריטיים במחוז הלמאנד גם מתוך שאיפה לשקם את תדמית הצבא שנפגעה בבצרה. שוב פעל הצבא בכוח רב בלי להבחין בין אויב לחבר ובלי שאיתר את האויב הנכון. את התעסוקה המבצעית שביצעה חטיבת הסער האווירית ה־16 (צנחנים) הגדיר לדווידג' "הרסנית". לטענתו קשה יהיה למצוא חטיבה מתאימה פחות למשימת השלטת סדר וייצוב מרחב כמו חטיבת הצנחנים המדוברת, שחייליה הם חיילי הסער הטובים בצבא. כוח שהוכשר למצבי לחימה מובהקים בצבאות סדירים ובארגוני גרילה ולא למשימות שיטור. אילוצי כוח האדם והמשאבים הביאו את הצבא להציב בזירה הנפיצה דווקא את הכוח הלא נכון.

כוח מגדוד הצנחנים ה-3 הבריטי בהיתקלות עם פעילי טאליבן במחוז הלמנד, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי החליפה את הצנחנים. אנשיה באו מוכנים יותר מקודמיהם, אבל גם הם עסקו בעיקר בחיפוש אחר אויב שאותו יוכלו להרוג, ולא בניסיון לייצר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה ולרתום אותה למאמץ המלחמתי ("לזכות בלבבות ובמוחות"). את התעסוקה המבצעית של הנחתים סיכם לדווידג' במשפט לקוני: "הרבה לוחמי 'אויב' נהרגו. כמו תמיד, כל קרב נוצח. כמו תמיד, במלחמות אזרחים (כפי שזו היתה), זה היה חסר משמעות". התיאור הזה מהדהד שיחה אחרת המצוטטת בספר החשוב של אמיל סימפסון, שלחם באפגניסטן כקצין חי"ר בצבא הבריטי (בין היתר במחוז הלמאנד). בשיחה שהתקיימה שבוע לפני נפילת סייגון, באפריל 1975 ,הקולונל האמריקני הארי סאמרס הטיח בקולונל טו, מקבילו מצבא צפון־וייטנאם, כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". הלקח, אם כן, היה מונח על רצפת ההיסטוריה הרבה לפני המערכות באפגניסטן ובעיראק, וניכר שגם מפקדי צה"ל ולוחמיו, שלחמו בשלושים השנים האחרונות בלבנון וביהודה ושומרון, ימצאו אותו רלוונטי. למשל בשנות השהייה בלבנון ניצח צה"ל כמעט בכל היתקלות או קרב גדול, אך המדינאים והפיקוד הבכיר לא תרגמו הישגים אלו להישג מדיני או צבאי של ממש.

נקודה נוספת שאליה מתייחס המחבר בספרו, נוגעת לאיכות החשיבה האסטרטגית והפיקוד הבריטי הבכיר. הרוב המוחלט של קציני הצבא הבריטי שפגש, כותב המחבר, התגלו כאינטליגנטים, ולצד היותם מנהיגים קרביים מעולים הם הפגינו חשיבה ביקורתית מפותחת כלפי עצמם וסביבתם. עם זאת, טוען לדווידג', נמנע הפיקוד הבריטי הבכיר לקדם קצינים שהעזו להביע דעה אחרת מדעה הרווחת. חשיבה קבוצתית שכזו היא תופעה מוכרת בכל צבא, ובצה"ל הזהירו מפניה אלופים גרשון הכהן ואמיר אבולעפיה. קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", כותב אבולעפיה. הדבר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי־הסכמה עם עמדתם כך: "התנגדות אישית להם". לטענתו המציאות שבה קצינים רבים בצבא חסרים את האומץ לחלוק על מפקדיהם, תוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי". לטענת לדווידג' קצינים הנכונים למתוח ביקורת ולהשמיע דעה עצמאית כדוגמת הרברט מקמאסטר, קצין בצבא ארצות הברית שהצטיין כמ"פ טנקים במלחמת המפרץ ובהמשך כשפיקד על חטיבת שריון במלחמת עיראק, נדירים בצבא הבריטי, וככלל הצבא האמריקני פתוח יותר לכך שמפקדיו הבכירים ישמיעו דעות סותרות לתפיסה המקובלת. 

חמורה לא פחות, מציין המחבר, היא נטיית הפיקוד הבריטי הבכיר להימנע מהכרה בכישלון. הלחימה בבצרה, לדברי אחד מבכירי המפקדים הבריטיים, הייתה הצלחה מבריקה, אף שלא הייתה כזו. כישלון, כותב לדווידג', "רע לקריירה", ולכן הפיקוד העליון נמנע מהודאה שהוא התרחש. המחבר מעלה על נס את מדינת ישראל שבה קצינים ומדינאים שנמצאו אחראיים לכישלונות צבאיים, נדרשו לפרוש מן השירות, ולעתים הם אף לקחו אחריות ובחרו לעשות זאת מרצונם. דומה שכאן המחבר שוגה לחשוב שהדחת מפקדים שכשלו היא הפתרון. אכן, לעתים נדרשים המדינאים והמפקדים האחראים לשלם מחיר אישי ומקצועי על כישלון, אך כפי שכותב אלוף (במיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש ראש אמ"ץ, "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד". ההנחה הרווחת שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת לרוב כמוטעית. פעמים רבות הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. עם זאת צודק המחבר שהנכונות להודות בכישלון, בבחינת הכרה בבעיה, היא הצעד הראשון לפתרון.

לדווידג', אם כן, הוציא מתחת ידו ספר המדגיש את הצורך במלחמות המתרחשות "בקרב האנשים", בלימוד קפדני של זירת המערכה, של ההקשר הייחודי ושל האוכלוסייה החיה בה, על כלל הסיעות אליהן היא מתחלקת, בזיהוי אל נכון את האויב ורק אז לפעול נגדו בכוח מקצועי ומיומן המבחין בין פעילי האויב לאוכלוסייה שאינה מעורבת. מי שיפעל במקום זאת בכוח רב, אך נגד האויב הלא נכון, יחטא למטרה ויפעיל כוח כדי "לעשות משהו" ולא כמהלך המשרת את התכלית המדינית.

כאמור, הקורא הישראלי ימצא בוודאי נקודות דמיון בניסיון הבריטי להשיג שליטה בבצרה ובהלמאנד ולרתום את אהדת התושבים ללחימת צה"ל בתקופת השהייה בלבנון משנת 1983 ועד הנסיגה ובאינתיפאדה השנייה, כמו בפעילות הבט"ש שמקיים צה"ל כיום ביהודה ושומרון ובגבול עזה. לא כמו הצבא הבריטי, שהוא בעיקרו חיל משלוח הנלחם הרחק ממדינתו, היתרון של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר.

המחבר חותם את ספרו בציטוט של ההיסטוריון הבריטי הנודע סר מייקל הווארד, בעצמו קצין חי"ר שהצטיין בקרב על מונטה קאסינו ב־1944 ,שאמר כי אף שאינו יודע על איזו דוקטרינה עובדים כעת בצבא, הרי שהוא מתפתה להכריז דוגמטית: "שהם עושים זאת לא נכון. מה שקובע הוא יכולתם לעשות זאת נכון ובמהירות כשהרגע מגיע". כוונת הווארד, כפי שמבין אותה לדווידג', היא שהתוכנית שהכין הצבא, ושהמציאות שאותה יפגשו הכוחות, יהיו שונים מכפי שצפו. יכולתם להשתנות, להסתגל ולהתאים עצמם למצב תקבע את יכולתם לנצח. בפקודת היום הראשונה שפרסם, כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי על צה"ל "לדעת להשתנות בהתאמה למאפייני הלחימה הנוכחיים ולאתגרי העתיד". הצבא הבריטי לא עשה כן בעיראק ובאפגניסטן. צה"ל יכול לפעול אחרת וחייב לעשות כן הן בפעילותו בביטחון השוטף ביהודה ושומרון ולאורך הגבולות והן במלחמה הבאה.

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית 'צבא ואסטרטגיה' במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומפעיל הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק פרל פינקל בצה"ל, במערך המילואים שלו, בדוקטרינות ובאסטרטגיות צבאיות וביחסי חברה־צבא בישראל.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית, "בין הקטבים", גיליון 23-22, ביטחון שוטף – חלק ג', אוקטובר 2019. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג בעת שירותו בצבא, (מקור: וקיפדיה).

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

מדיניות צבאית אמריקנית טובה יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הגנרל פטראוס ומייקל אוה'נלון, מציעים להגדיל את היקף הצבא האמריקני ותקציבו ולחזק את המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה אל מול סין ורוסיה. והם גם לא שוכחים לציין שמי שיתעלם משחקנים דוגמת דאעש, סופו שיפגוש בהם מוכן פחות.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים, (מקור: ויקיפדיה).

באחרונה פרסמו הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, בעברו מפקד פיקוד המרכז האמריקני וראש ה-CIA, ומייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, מאמר בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) המנתח את האתגרים הניצבים בפני הכוח הצבאי האמריקני. המאמר, שכותרתו היא "צבאה האדיר של אמריקה וכיצד להופכו לטוב יותר"קורא להגדלת היקף הכוח הצבאי האמריקני וההשקעה בתקציב ההגנה (או לפחות ביטול מגמת הקיצוץ הממושכת), ולהמשך המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה על כל המשתמע מכך. אמנם, ניתן לכאורה לסווג את המאמר ככזה הפועל בשירות "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", מערכת קשרים בין בית המחוקקים, התעשיות הביטחוניות והצבא על זרועותיו השונות כפי שהגדירם בשעתו הנשיא אייזנהאואר, אולם זהות הכותבים וכמה מן הנימוקים שהם מציבים מחייבים התייחסות רצינית יותר.

ליגה משלהם

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים קובעים כבר בפתיחה כי האינטרסים הלאומיים שהכוח הצבאי האמריקני נדרש לתמוך נותרו קבועים: הגנת המולדת, הבטחת שלומם של אזרחי ארצות הברית בחו"ל, במדינה ומחוצה לה, והבטחת ביטחונן של בעלות בריתה של ארצות הברית, הסדר והכלכלה העולמיים. לגישתם אלו מאוימים מצד מעצמות, בדגש על סין ורוסיה, שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים כגון אל-קאעדה ודאעש, מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, מגיפות והתפתחויות טכנולוגיות שעשויות לפגוע בארצות הברית, בדגש על המרחב הקיברנטי. באופן תמוה השניים לא מתייחסים כמעט לאיום הזה, במיוחד לאור הפרסומים בתקשורת אודות הפריצה האחרונה לשרתי ה-NSA ולמחשבי המפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר נוכח הפעילות ההתקפית האגרסיבית שמנהלים הרוסים במרחב זה כנגד אוקראינה. אם זאת הם מציינים כי כיום הכוחות האמריקניים בכל תחום, החל מלוחמה ימית, יכולות תקיפה כירורגיות, כוח אווירי, מודיעין וסיור וכן במבצעים מיוחדים – משחקים בליגה אחרת בהשוואה לשאר הצבאות.

אף שמצב זה לא צפוי להשתנות בזמן הקרוב, הרי ש-15 שנות לחימה ארוכות וקיצוצים תקציביים משמעותיים שנעשו בחמש השנים האחרונות גבו את מחירם. אין זאת שהכוח הצבאי של ארצות הברית אינו מוכן לקרב, אך הוא סובל מחוסרים בתחום כוח האדם והמשאבים. במאמרם טוענים השניים כי מגמת הקיצוצים מוכרחה להיפסק וכי הצי והצבא קטנים מדי בהיקפם. השניים מצביעים על כך שהמגמה התקציבית הנוכחית מלמדת על כך שמתוכננים קיצוצים נוספים ומציעים להעריך מחדש תכניות הצטיידות יקרות וזוללות משאבים דוגמת מטוס הקרב F-35.

מה משאיר את האמריקנים ערים בלילה

כוח שריון אמריקני בעיראק.

כוח שריון אמריקני בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מוטרדים מהתעצמות סין בתחום הצבאי, אולם טוענים שיש לראות במדיניות הסינית חלק ממשחק שח-מט ארוך יותר ולא כהכנות למלחמה ממשמשת ובאה. על ארה"ב להגיב, אבל לעשות זאת באופן מדוד. המשך תוקפנות סינית בים סין הדרומי תחייב תגובה אבל זו אינה צריכה להיות הפעלה ישירה של כוח. מוטב להדק קשרים ביטחוניים עם מדינות שונות באזור, ואולי להגביר את הנוכחות האמריקנית. דוגמאות למימוש תפיסה זו ניתן למצוא בפריסה המתוכננת של 2,500 נחתים לאוסטרליה והקמת בסיסים בווייטנאם ובפיליפינים.

גורם נוסף שממנו מוטרדים המחברים הינו רוסיה, שהשילוב בין כוח האש העצום שברשותה לשאיפות ההתפשטות של נשיאה, פוטין, הופכות אותה ליריב משמעותי המחייב תשומת לב רבה. מנגד, צריך לשים את התוקפנות הרוסית בפרספקטיבה. צעדיו של פוטין בחצי האי קרים ובסוריה אינם מאיימים על אינטרסים מרכזיים של ברית נאט"ו. מה שנדרש כעת הוא חיזוק המחויבות והנוכחות הצבאית של ארה"ב באירופה. כך למשל, מציעים המחברים פריסת חטיבת שריון אמריקנית בגרמניה והצבת כוח במדינות הבאלטיות במטרה להרתיע את רוסיה שמפרה באופן תדיר את ריבונות מדינות אלו וחודרת לשטחן. השניים גם מציינים את תרומתן של הסנקציות הכלכליות לריסון התוקפנות הרוסית, כמו גם האיראנית (ומייחסים להן את הגעתה למשא ומתן על הסכם הגרעין). לשיטתם בשל כך על מזכירות המדינה ומשרד ההגנה לקיים יותר שיתופי פעולה עם משרדי המשפטים והאוצר.

שדה הקרב השתנה

פטראוס כממ צנחנים

פטראוס כקצין צנחנים צעיר, (מקור: youtube).

מדיניות הגנה רצינית צריכה לקחת בחשבון כי אף שטבע המלחמה אינו משתנה, הרי ששדה הקרב השתנה משמעותית מאז הימים בהם היה סג"מ פטראוס מפקד מחלקה בצוות הקרב הגדודי המוצנח ה-509 של צבא ארצות הברית, אשר נועד לשמש כחי"ר קל ונייד במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו לברית ורשה באירופה. מהפכות צבאיות אמיתיות הן נדירות יחסית, והשינויים מתרחשים בדרך כלל בהדרגה, אך המחברים מצביעים על מהפכה אחת שכזו, כתוצאה מן השילוב שבין כוח אווירי, חימוש מונחה מדויק ומערכות מודיעין עדכני, מעקב וסיור (ISR), שמביאה לשינויים מפליגים באופן שהכוח הצבאי האמריקני מופעל בשדה הקרב. המהפכה הזו, שמקורה בתפיסת קרב אוויר-יבשה המשולב (Air-Land Battle) שפותחה בצבא האמריקני בעיקר לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים (צחוק הגורל שהצבא שהטמיע טוב מכולם את לקחי המלחמה ההיא לא לחם בה כלל), מאפשרת להפעיל כוח צבאי ולפגוע בדיוק רב ובו זמנית ביעדים בחזית ובעורף. 

כתוצאה מכך, גורמים בפנטגון, בהובלת שר ההגנה אשטון קרטר, שוקלים קיצוץ תקציבי נוסף. לגישתם בעימות אפשרי עם סין, למשל, על כלל יכולותיה, ובהן טילים בין יבשתיים, צוללות, מטוסי קרב וספינות בזירת האוקיינוס השקט, תוכל ארצות הברית לממש את יתרונה בהפעלת מערכות נשק מתקדמות ומדויקות. פטראוס ואוה'נלון טוענים במאמר כי לקידמה הזו יש גם מגבלות. כדי להפוך תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק ליעילה, צריך לאתר את המטרות שמסתתרות, בדרך כלל בערים, יערות וג'ונגלים או מתחת לפני קרקע. לוחמת היבשה נותרה גם היא מורכבת במיוחד נוכח העובדה שחלק ניכר ממלחמות ההווה הן כנגד יריבים דוגמת דאעש ואל-קאעדה הפועלים בחסות אוכלוסייה אזרחית, או כנגד יריב המנסה להסוות את הנעשה כפי שעשו הרוסים, שהפעילו באוקראינה "אנשים ירוקים קטנים" שפעלו במדים לא מסומנים.

להכין את הצבא לכל דבר

הצנטוריונים(2)

ספר שהשפיע רבות על פטראוס.

לאחר מלחמות קשות וממושכות באפגניסטן ובעיראק, נשמעה ביקורת כי כוחות היבשה האמריקניים אינם מתאימים למשימות מורכבות החורגות מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות. היו שהזכירו את הניסיון האמריקני הכושל במלחמת וייטנאם. כך למשל קבע מסמך ההנחיות האסטרטגי שפרסם ממשל אובמה ב-2012 כי אף שעל הכוח הצבאי האמריקני לשמר את הידע שנצבר בשנות הלחימה מאז 2001, הרי ש"היקף הצבא אינו צריך עוד להיות כזה המאפשר ניהול מבצעי שימור יציבות ממושכים", דוגמת אלו שניהל הצבא בעיראק ואפגניסטן.

דומה שאין מתאים מפטראוס לחלוק על תפיסה זו. כקצין צנחנים צעיר הושפע מאוד מן הספר "הצנטוריונים" מאת ז`אן לארטגי (הוצאת משרד הביטחון, 1982). ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים במלחמת בהודו-סין, מסביר הסגן מארינדל לחבריו כי בעוד שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן ישנם 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים בריג', ויש להם חמישים-ושנים קלפים" (עמוד 147). על הצבא הצרפתי להבין, חותם מארינדל את הסברו, שמאחר והצד השני מנהל כנגדם מלחמת גרילה דרוש שינוי באופן שבו הוא פועל ולוחם. פטראוס הציג במשך השנים פעמים רבות את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן בעוד שהאיום והאפשרות שבלחימה כנגד צבאות סדירים פחת, גדל האיום שמצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידייים כמו דאעש.

721px-david_petraeus_zafaraniyah

הגנרל פטראוס, בימיו כמפקד הכוחות בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

לאורך הקריירה שלו עסק פטראוס רבות באותו שינוי מחשבתי ובגיבוש מענה מתאים לשינויים בשדה הקרב. הוא פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק ובהמשך, כמפקד הכוחות במדינה, הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה. במאמרם טוענים אוה'נלון ופטראוס כי למרות שהממשל נרתע מלקחת חלק בעימותים מסוג זה "ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, הם מציינים, שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

השניים מציינים כי תפיסת ההפעלה של הצבא משנת 2014, "ניצחון בעולם מורכב", מכירה בחוכמה בכך שהצבא הנוכחי והעתידי חייב להיות מסוגל להתמודד עם מנעד רחב של אתגרים אפשריים, ובהם המלחמה בכוחות לא-סדירים. המסמך מתבסס על תפיסות קודמות ובהן "מלחמת שלושת הבלוקים" שהגה מפקד חיל הנחתים לשעבר, הגנרל צ'ארלס קרולאק, שגרסה שכוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמש ככוח משקיפים לשימור הרגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. בהקשר לכך ראוי לציין את הדיאלוג שמקיים צה"ל עם הכוחות האמריקניים. רק באחרונה ביקר בארצות הברית הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלו יחסים קרובים עם מקבילו גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד (שאף העניק לו עיטור). בפרסומים בתקשורת נכתב כי האמריקנים הביעו עניין רב בתהליכי בניין הכוח שהוא מוביל בצבא, ובתפיסותיו את האופן שבו יש ללחום בארגוני טרור וגרילה.

מסר של מוכנות לפעולה

Donald_Trump_August_19,_2015_(cropped)

דונלד טראמפ, סופג ביקורת במאמר, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מבקרים את הצעתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ (שאינו מוזכר במאמר בשמו), כי על בעלות הברית של ארה"ב לשלם בעבור ההגנה האמריקנית (מה שמוכר בעולם התחתון כ"פרוטקשן") אחרת לא יזכו לה, ומגדירים אותה כשגיאה מסוכנת. על-פי המאמר הוצאות הביטחון של ארה"ב, כ-650 מיליארד דולרים בשנה, הן עכשיו כשלושה אחוזים מהתמ"ג האמריקני. השניים גורסים כי אין מדובר ב"נטל מיותר על כלכלת ארה"ב וזוהי למעשה מציאה בהתחשב בשלום, הביטחון והיציבות הבינלאומיות שהיא מממנת". ארצות הברית נדרשת לכך משום שיש לה מגוון רחב של תחומי אחריות ואינטרסים גלובליים ומשום שעליה לשאוף להרתיע את אויביה ולא רק להסתפק ביכולת לנצחם.

המדיניות שמציעים פטראוס ואוה'נלון היא שקולה וזהירה ומתבססת בעיקר על חיזוק הבריתות והנוכחות ופחות על הפעלת כוח. מסר של מוכנות לפעולה והגנה על מה שמוגדר כאינטרסים חיוניים ועל ערכים אמריקניים. האתגר של הממשל הבא יהיה לבנות את הכוח, לטפל באירועים ולהוסיף ולתחזק את הדומיננטיות של הכוח הצבאי האמריקני בסביבה האסטרטגית המתפתחת. כדאי, אם כן, שהנשיאה (או הנשיא) הבאה של ארצות הברית, תקרא את המאמר בעיון.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.09.2016)