'מלחמה משלו' – ביקורת ספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

לקחים שכוחם יפה גם כיום

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

קלאוזביץ עדיין רלוונטי לצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שששש,המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה. ציטוטים מן הספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מלמדים עד כמה נותרה הגותו רלוונטית, ועד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית של צה"ל.

לא פעם, בדיונים שונים בצבא ומחוצה לו, נשמעות אמירות ולפיהן המלחמה השתנתה, הצבאות השתנו, האיומים השתנו ובכלל זהו עולם חדש שמחייב הבנות חדשות. זה נכון. צה"ל פועל כיום בשש זירות, מול אויבים מסוגים שונים מבעבר, ונדרש לגבש מענים ויכולות רלוונטיים לאתגרים. אך אף שהשינוי חייב להיות מתמיד, הוא חייב להיעשות בהתאם לאותם כללים ועקרונות של מעשה המלחמה המודרני. ואלה נותרו כשהיו כאשר ניסח אותם הגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, שכן טבע המלחמה נותר כשהיה.

יש הסכמה מקובלת שקלאוזביץ הוא ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר. משנתו, חיבור בן עשרה כרכים בשם על המלחמה, ניתחה את המלחמה על שלל רכיביה, ועקרונותיה נטועים עמוק בצה"ל. קלאוזביץ לא רכש את בקיאותו בענייני המלחמה רק מתוך מחקר אקדמי אלא "דרך הרגליים", כאיש צבא. ב־1792, כצוער ברג'ימנט חי"ר בצבא הפרוסי (והוא רק בן 13), לחם נגד צרפת. בתום לימודיו באקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין מונה ב־1803 לשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה. בהמשך, ערק לצבא הרוסי ולחם בשירותו במגוון תפקידים נגד צבאו של נפוליאון ברוסיה. ב־1813 היה לראש מטה קורפוס ולמודן, הצטיין בקרב גרדה וב־1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש המטה של גנרל טילמן. ב־1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומוּנה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין.

הקורא העברי עוד לא זכה בתרגום מלא של החיבור הקנוני של קלאוזביץ, ודורות של קציני צה"ל נאלצו להסתפק בספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מאת רוג'ר אשלי לאונרד (הוצאת מערכות, 1977). שבו רוכזו העקרונות המרכזיים של משנתו. הבולט והמוכר שבהם: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (עמוד 65). ואכן, מאחורי מעשה המלחמה חייבת לעמוד אסטרטגיה סדורה שמטרתה להכווין את הפעלת הכוח הצבאי, כך שתסייע לעצב את המציאות בהתאם לרצון המדינאים. הפעלת כוח שלא כחלק ממדיניות שלמה – סופה שתהיה נואלת.

"המלחמה היא מעשה אלימות, שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו" (עמוד 51) קבע קלאוזביץ, וציין כי: "קרבות הם הלבֵנים שהמלחמה בנויה מהן" (עמוד 74). אמנם, יש במלחמה המודרנית יותר מאשר הקרבות לבדם והיא כוללת נדבך מדיני, כלכלי, ציבורי, תקשורתי ועוד, אבל בסופו של דבר ראשית הצירים של המלחמה היא הלחימה.

על החיכוך

בחיבורו ציין קלאוזביץ: "כל פעילות במלחמה קשורה, אפוא, בהכרח בקרב, במישרין או בעקיפין. את החייל מגייסים, מלבישים, ומאמנים; הוא ישן, אוכל, שותה וצועד – הכול רק כדי שיילחם בזמן הנכון ובמקום הנכון" (עמוד 72). קשה לנסח זאת באופן ברור וקולע יותר, ואין זה משנה אם מדובר בטייס קרב, צוות כוחות מיוחדים בעומק האויב, או צוות של סטי"ל, טנק או סוללת כיפת ברזל, ולחלופין במפעילי כטמ"מ שנדרשים להתייצב בזמן בקרון שליטה ולהטיס את כלי הטיס לעבר מטרה ביעד מרוחק. ואולם במלחמה יש חיכוך שמקשה על אלה לעמוד במשימה.

קלאוזביץ הוא האיש שטבע את המושג "חיכוך" בהקשר למלחמה. "חיכוך הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (עמוד 89), כתב. במלחמה יש סכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה"חיכוך", המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות.

הפעילות במלחמה, כתב, "היא תנועה בתווך סמיך. כשם שאדם השרוע במים אינו יכול לבצע בקלות ובאורח סדיר את התנועה הפשוטה והטבעית ביותר, הליכה, כך במלחמה, מי שאינו מתאמץ במיוחד, אינו יכול להגיע אפילו לבינוניות" (עמוד 90). על המפקד, כתב, "להיות מודע לחיכוך, כדי שיוכל להתגבר עליו ככל האפשר" (עמוד 90).

"המלחמה היא נחלת אי־הוודאות"

בהתייחס לקרב רווחת בצה"ל האמירה המפורסמת של קלאוזביץ, שחקוקה על קירות רבים בבסיסי האימונים, ולפיה "המלחמה היא נחלת אי־הוודאות" (עמוד 79). ואכן, שדה הקרב, בוודאי נוכח הקדמה הטכנולוגית שנתנה בידי הצבאות אמצעי לחימה קטלניים מבעבר, הוא סביבה כאוטית, מורכבת ודינמית שמחייבת קשיחות, יכולת קבלת החלטות ומיומנות מקצועית גבוהה.

לאימונים בעבר, אמר בשעתו עפר שלח, שלחם כמ"פ צנחנים במילואים במלחמת לבנון הראשונה: "היה יסוד קדוש אחד – הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא". שלח ציין כי כיום התפיסה בצה"ל גורסת: "שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות".

הגישה שבה התאמנו בצה"ל בעבר נבעה מקביעתו של קלאוזביץ, אבל גם זו שרווחת בצה"ל כיום בכל הנוגע להכשרת הכוחות ואימונם נובעת מתפיסתו. אף שהלחימה טומנת בחובה רכיבים שאותם לא ניתן לתרגל (בעיקר או שנוגעים לאויב אמיתי המבקש לפגוע בכוחותינו) הרי שקלאוזביץ הדגיש כי חשוב שהאימונים ידמו ככל שניתן את כל מה כן אפשר לדמות ולתרגל בכדי שאף חייל, בכל דרגה ותפקיד, לא יפגוש במלחמה לראשונה בדברים שעשויים לזעזע ולהפתיע אותו, גם אם נתקל בהם רק פעם אחת לפני כן. "הדברים אמורים אפילו בעייפות גופנית. נחוץ לתרגל אותם יותר למען ההרגל הנפשי מאשר למען ההרגל הגופני" (עמוד 91).

בשל כך, קבע בשעתו אלוף (מיל') דורון רובין, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בה"ד 1, כי: "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע , הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־2007, ציטט רא"ל גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה במהלך כל שירותו, את ההוגה הפרוסי שקבע כי לצבא יש שני מצבים: "הכנות למלחמה, והמלחמה עצמה" (עמוד 96).

בתקופת אשכנזי כרמטכ"ל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בתנופת אימונים גדולה שכוונה לקראת מלחמה שעלולה הייתה לפרוץ רק שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעקבות תקיפת הכור הגרעיני בסוריה (שלא פרצה לבסוף) ומערכה בעזה, בדמות מבצע "עופרת יצוקה". לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

"שלילת יכולות"

לתפיסת קלאוזביץ: "טקטיקה היא התורה של שימוש בכוחות צבא בקרב; אסטרטגיה היא התורה של שימוש בקרבות למען מטרת המלחמה" (עמוד 93). בכל האמור במפקדי הצבא קבע קלאוזביץ כי: "ככל שבכירה הדרגה, כן רב הצורך בכך, שאל העזה יתלווה מוח חושב, כדי שזו לא תהיה סתם התפרצות עיוורת של להט חסר מגמה" (עמוד 111).

בהגותו הדגיש קלאוזביץ את חשיבות התחבולה וההפתעה, ואף ציין כי יש לפעול כך שההפתעה תהיה "מצויה בכל המבצעים" (עמוד 117). תפיסה זו רווחת בצה"ל מיום היווסדו. כך למשל, נהג הרמטכ"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, להדגיש את הצורך לפעול כל העת בדפוס חשיבה האופרטיבי ולפיו: "צה"ל מפתיע בכל דרך". דוגמה מוצלחת לכך היא מבצע "מגן צפוני" בשלהי 2018, שאותו יזם ועליו פיקד, שהפתיע את חזבאללה ושלל את מהארגון את מנהרות החדירה – נשק ההפתעה של הארגון למערכה הבאה.

"בקרב מכוונת כל עשייה כלפי השמדת האויב, או ליתר דיוק השמדת יכולת הלחימה שלו. דבר זה נובע מעצם מושג הקרב. משום כך, חיסול יכולת הלחימה של האויב הוא תמיד האמצעי להשגת היעד בקרב" (עמוד 72), כתב קלאוזביץ. תפיסה זאת שבה והפכה רווחת בצה"ל בשנים האחרונות, בוודאי בכל האמור בקרב היבשתי.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים (מבצע "חומת מגן" ב־2002) ורח"ט מבצעים (מבצע "עופרת יצוקה" ב־2008). נראה שהלקח שנשא עימו הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי, ובשיחותיו עם מפקדים וחיילים הוא מהדהד את הכלל שניסח קלאוזביץ בחיבורו. כך למשל, במאי 2019, בשיחה שערך עם חניכי קורס פו"ם אלון שעתידים לפקד על גדודים ויחידות מבצעיות, אמר רא"ל כוכבי כי בעבר היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפיסה ולפיה זהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים שלפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה: "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח". בהתאם לקביעתו המקורית של קלאוזביץ קבע הרמטכ"ל כי: "הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב".

תפיסת ההפעלה לניצחון של צה"ל נועדה, לדברי רא"ל כוכבי, "לשלול את יכולת הלחימה של האויב עד להכרעתו. מעל לכול נדרשת שלילת יכולת האש של האויב – זו המכוונת לתקיפה רחבת־היקף ואפקטיבית של העורף האזרחי, של תשתיות המדינה וצה"ל, ושל הכוחות הלוחמים".

טבע המלחמה נותר כשהיה

המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה על־ידי הצבאות הלוחמים. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה, ועדיין מבקשות מדינות וישויות מדינתיות להשיג באמצעות כוח צבאי אינטרסים שלא ניתן היה להשיג בלעדיו.

טבעו של הקרב גם הוא נותר כשהיה מימי קדם ועד ימינו, ולא בכדי ציין בשעתו תא"ל ערן ניב, לשעבר מפקד בה"ד 1, שחלק ניכר מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים".

ציטוטים אלה מן הספר מלמדים עד כמה נותרה הגותו של קלאוזביץ רלוונטית לצה"ל, עד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית שלו ועד כמה חשוב הספר התמציתי שריכז את עיקרי הגותו, בהיעדר תרגום של הספר המלא. 

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

רף פצ"ן – לחשל את החרב | מאת אמיר ברעם וגל פרל פינקל

רשומה רגילה


אי־הוודאות שבה ייתקלו מפקדים, במיוחד בצבא היבשה, מחייבת אותם להפגין כישורי הסתגלות בביצוע ובהובלת כוחות. זאת בדיוק התפיסה שעמדה בבסיס רף פצ"ן – להטיל את הכוחות לשדה שידמה להם את האתגר המבצעי שיפגשו בלחימה בלבנון, לבחון את כשירותם לעמוד בו ולסגור את הפערים במוכנות עוד לפני המלחמה

בתהליך חשיבה אסטרטגי שקיים פיקוד הצפון לפני כשנתיים, זוהה צורך לשפר את רמת ההיכרות והמוכנות של הרובד הטקטי בכוחות היבשה עם האתגרים הצפויים לו אם יידרש להסלמה או למלחמה בלבנון. הדברים נוגעים למאפייני הקרקע (תכסית ותבליט) ולהיערכות האויב בדרום לבנון, וכן לתורת הלחימה שגיבש. זאת ועוד, מן השטח עלה הצורך לערוך מחדש את הטכניקות הקרביות הייעודיות לחזית הצפון ולבחון אותן בתרגול מעשי אל מול בִּיום אויב מומחה, כדי לחזק את מיומנות כוחותינו ואת השפה המשותפת.

במבצע "שומר החומות" ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש ללא תמרון נגד החמאס ברצועת עזה. במהלך המערכה נפגעו מערכים קריטיים של האויב ופעילי טרור רבים נהרגו. בזירת הדרום ניתן, בשל טיב האיום, ההיקף הגיאוגרפי של רצועת עזה והמענה המשוכלל של תשתיות ההגנה בגבול, לנהל מערכה שעיקרה ואף כולה מבוססת מהלומות אש.

בזירה הצפונית, לעומת זאת – האיום החמור על העורף, היקפו ופוטנציאל ההיזק ליישובים הרבים בגבול לבנון מחייבים, לצד אש עוצמתית, מערכתית ומדויקת, שיתבצע תמרון אגרסיבי וקטלני לשטח שברשות האויב במטרה להסיר את האיום. בוחן רף פצ"ן נוצר כדי לחזק, לשפר ולייצר את מוכנות כוחות היבשה לתמרון שכזה ולנטוע בהם ובדרגים שמעליהם את הביטחון בכוחם לבצע אותו בהצלחה.

מאז מלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה. בלחימה במלחמת האזרחים בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחשיפה ולחיכוך מלמדים מצד צבאות סדורים, מתקדמים ממנו בתורות ובטכניקות הקרביות, דוגמת הצבא הסורי והרוסי. הניסיון המבצעי שרכש הארגון, שהיה לפני כן מגננתי בהווייתו, שינה את אופיו והפך אותו להתקפי בפעולותיו ובתוכניותיו. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מאורגן הערוך היטב בתוככי האוכלוסייה בכפרים, מוגן בעמדות מבוצרות מעל לקרקע ומתחתיה.

לצד מאמץ מגננתי באופיו הבסיסי, חזבאללה ערוך ומתכנן לבצע מגוון התקפות רחב באמצעות כוחות שייעודם לחדור לשטח ישראל, תוך הישענות ומיצוי של השטחים הסבוכים או השולטים (באש ובתצפית) בסמוך לגבול, לבצע פעולות גרילה נגד מוצבי צה"ל ופיגועי טרור נגד יישובים בקו המגע, ולנצל את צירי הגישה המרכזיים לשיבוש יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

התיאורטיקן הפרוסי קרל פון קלאוזביץ הדגיש כי "חשוב עד מאוד שהחייל, הגבוה או הנמוך בדרגה, לא יפגוש במלחמה בתופעות אשר תמלאנה אותו, בראותו אותן לראשונה, חרדה או תימהון". על־מנת לגשר על הפער הוחלט על אימון ייעודי, מעין "בוחן רף" בעריכת פיקוד הצפון וזרוע היבשה, שאותו יעברו כלל צוותי הקרב הגדודיים בצה"ל במטרה להכין אותם ללחימה, בהתאם לתוכניות האופרטיביות למערכה הבאה בצפון. הבוחן ביקש לצמצם ככל שניתן את "מס הכניסה ללחימה" הצפוי, אותו משלמים תדיר כוחות לא מיומנים ולא אורגניים, באמצעות העלאת הכשירות ושיפור הבנת מתארי האיום והעימות בלבנון.

האימון נועד, כמאמר בריגדיר־גנרל סל"א מרשל, "לזרות באימונים אור כה חזק, עד כי יפזר הרבה מאופל ליל־הקרב". הוא שימש מצע לשיפור החולשות ושימור החוזקות בקרב הכוחות, ואפשר את בחינת מימוש התפיסה המטכ"לית ("ניצחון") בדרג הטקטי ואת תפיסת התמרון של זרוע היבשה ("בחכמ"ה"). יתרה מכך, הבוחן ייצר רף כשירות מדיד לגדוד המתורגל כפרט, וסיפק הבנה טובה של מצב הכשירות בכלל הגדודים הסדירים ביבשה ושל מוכנותם למלחמה בזירת פיקוד הצפון.

האימון נערך במתכונת של בוחן משום שבחנים דוחפים את הנבחן להתאמץ ולהשקיע את כל יכולתו. יתרה מכך, הדבר יוצר ממד של לחץ ומתח, שמדמה במעט את עקת הקרב שיחושו המפקדים בלחימה. אף שהבוחן לא נועד להכשיל את היחידות, קיום האימון במתכונת זו יצר מתח בריא וחייב את היחידות להתכונן באופן יסודי.

אלוף (מיל') דורון רובין, בהתייחסו לאמירתו של קלאוזביץ שקבע כי שדה הקרב הוא ממלכת אי־הוודאות, כתב כי "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע רובין, מהבולטים במפקדי הצנחנים, הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

יש יחידות שנכשלו בבוחן ולא עמדו ברף ובסטנדרטים שהציב הפיקוד למוכנות ללחימה בחזית לבנון. ברם מוטב שייכשלו שם, יתחקרו את עצמן וישתפרו להמשך, מאשר שייחוו כישלון בשדה הקרב. המלחמה אינה סלחנית למי שאינו מגיע מוכן, והמחיר על טעויות הוא כבד ובא לידי ביטוי בחיי אדם ובאי־עמידה במשימה. הבוחן אפשר ליחידות ללמוד מהאירועים המוצלחים שחוו במהלכו, אבל לא פחות חשוב מכך מהכישלונות, מכיוון שהכישלון הוא המורה הטוב ביותר, ולקחו הוא הצורב ביותר.

יש לציין כי במהלך השנים – בחיכוך המבצעי הטקטי נגד חזבאללה ברצועת הביטחון בלבנון, ובלחימה מול ארגוני הטרור הפלסטיניים ביהודה ושומרון באנתפאדה השנייה ונגד חמאס בעזה – נתקלו כוחות שפעלו באופן לקוי ושגוי מבצעית ב״אויב מעניש" שחייב אותם להשתפר. בשנים האחרונות אין חיכוך מבצעי משמעותי ביבשה, ולכן הדבר מחייב את צה"ל ״למשוך עצמו בשערות ראשו", כמאמר הברון מינכהאוזן, אל מעל לשגרה, על־מנת להכין עצמו לעימות.

מתווה הבוחן ואתגריו

האימון בחן את הרמה הגדודית, על יכולתה לתכנן, להיערך ולעמוד במשימות. בהתאם לכך היה הבוחן מוכוון תוכנית אופרטיבית ודימה היטב לחימה צפויה בתנאי השטח (הררי, סבוך, מרחב בנוי), אויב (דימוי אויב מציאותי הפועל בהתאם לתו"ל שלו) וכן זמן ומרחב בשטח בעל מאפיינים צפוניים ברצף של לחימת יום ולילה.

הגנרל הגרמני ארווין רומל, שלחם במלחמת העולם הראשונה כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר מובחר (ושימש גם כמג"ד בפועל), כתב לימים כי "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". בהתאם לכך הגדודים שעברו את הבוחן נדרשו לבצע מעבר מהיר וחלק ככל האפשר משגרה לחירום ומגדוד לצוות קרב גדודי בזמן קצר, ואז לבצע תכנון קרב גדודי בנוהל הקרב (ובהמשך, בניהול הקרב, לעדכן את התוכנית בהתאם לדרך פעולת האויב שהתממשה); להגות ולממש תחבולה (שלרוב תבוא לידי ביטוי בתקיפה ממקום ובזמן לא צפויים המנוגדים לכיוון ההיערכות של האויב); לנתח שטח (בעיקר לתת מענה לאיום טילי הנ"ט המרחבי); למצות את מכלול המבצעים הגדודי (שהוא רכיב חיוני בתיאום הקרב הגדודי ובחיבור למרחב החטיבתי); ולתפעל באופן מיטבי את מערכות הפו"ש והשו"ב.

לאחר מכן נבחנה יכולתו של הצק"ג לפעול בתצורות קרב שונות ובהן התקפה, הגנה, פשיטה ועוד. נוסף על כך נבחנה בקיאותו של הצוות ורמת שליטתו בטכניקות ובתרגולות הקרביות הייעודיות לזירת לבנון ובלחימה משולבת לצד כוחות חבירים, כמו גם יכולת מפקדיו להתמודד בהצלחה עם אירועי שינוי משימה.

נוסף על כך נדרשו הגדודים למצות את אמצעי הלחימה והכוח בהתאם לאתגר המבצעי ותורת הלחימה, ובכלל זה לתכנן ולהפעיל את האש הגדודית וגורמי אש נוספים במהלך כל שלבי הלחימה. הפעלת האש לסיוע קרוב, למיסוך ולריכוך היא רכיב חשוב בלחימת צק"ג.

דוגמה בולטת לכך נלמדה במהלך לחימת גדוד הסיור של הצנחנים שעליו פיקד סא"ל נמרוד אלוני, במלחמת לבנון השנייה. על הגדוד, שהפך לצק"ג שכלל פלוגת שריון, כלבנים וכוחות נוספים, הוטל להשתלט על הכפר מארון א־ראס. במהלך התנועה אל היעד הפעיל הקש"א סיוע אש קרוב לעבר יעדי חזבאללה בכפר. המג"ד אלוני סיפר כי "במהלך המלחמה כמעט לא היה לי מחסור באש. הארטילריה עבדה בצורה יוצאת מן הכלל – לרוב גם מאוד מדויקת". בקרב פגע הגדוד בפעילי חזבאללה רבים ונעזר כל העת בסיוע האש הקרוב שהפעיל הקש"א לעבר עמדות חזבאללה בכפר. אין ספק שבלבנון נידרש הן לאש שטח נרחבת, עוצמתית ומלוות תמרון, והן לאש מדויקת, מקדימה ומלווה, על בסיס מטרות שתוכננו מראש.

סוגיה נוספת שחיונית ללחימה בלבנון היא סוגיית היוזמה. בספר מתבוסה לניצחון תיאר פילדמרשל ויליאם סלים, שפיקד על קורפוס בורמה בצבא הבריטי בחזית בורמה במלחמת העולם השנייה, כיצד לאחר הנסיגה מבורמה גיבש את הקורפוס שלו שוב ליחידה לוחמת. בתקופת האימונים הזו, שכינה "חישול החרב", ביקש סלים לטפח בלב אנשיו תחושת ביטחון ומסוגלות. סלים שם במהלך האימונים דגש על הצורך "לבצע התקפות באיגוף ולפיתה, ולתקוף את האויב מן האגף ומן העורף, שעה שהאויב מרותק על־ידי לחץ חזיתי". נוסף על כך, ציין, אסור להניח לאויב היפני לנקוט יוזמה, שכן אז הוא במיטבו. מנגד, כאשר היוזמה היא בידי הכוח הבריטי, היפנים "מתבלבלים וקל לקטול בהם", ועל כן "על־ידי ניידות מרוחקת מהדרכים, הפתעה ופעולה התקפית, שומה עלינו לחדש את היוזמה ולהחזיק בה".

חשוב לציין, פעילי חזבאללה הלבנוניים אינם שווי ערך ללוחמים היפנים במלחמת העולם השנייה. ואולם הציווי לאחוז ביוזמה בלחימה הוא ציווי עליון. בקרב מידוויי במלחמת העולם השנייה (1942) נעו לקראת מפגש שני הציים, היפני בפיקוד אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, והאמריקני בפיקוד אדמירל ריימונד ספרואנס. היה ברור שהניצחון יהיה בידי הצי שיחשוף ראשון את כוח האויב, יתקוף אותו וישמידו. מטוסי הקרב של הצי האמריקני איתרו את הצי היפני בעודו בתנועה, תקפו ראשונים והכריעו את הקרב. הדבר דומה לתרשים ששרטט מח"ט גולני אל"ם ברק חירם, להמחשת ההכרח לזהות את הכוחות ההתקפיים של חזבאללה בעודם נעים למגע, להיערך במארב במרחב ההגנה ולהשמידם.

תרשים 1: תצורות טקטיות אפשריות למפגש עם התקפת חזבאללה

דבריו של סלים רלוונטיים ותקפים גם בהקשר של כוחות צה"ל ביבשה נוכח האתגר שניצב מולם בחזית לבנון. היוזמה בקרב מאפשרת לקזז את יתרון האויב, ואף להפוך את הקערה על פיה. מכאן שהדרך להביס את הכוחות ההתקפיים של האויב בקו המגע, ובהמשך את כוחות חזבאללה הערוכים בהגנה בשטח לבנון, היא באמצעות אותם ציוויים שציין סלים, ובהם ההימנעות מתנועה בנתיבים צפויים, נקיטת יוזמה ותחבולה טקטית.

לקחים ודגשים

מן הבוחן נלמדו נושאים מגוונים, שהטמעת לקחיהם המבצעיים עשויה לשפר את כשירות הכוחות המתמרנים ואת מוכנותם למלחמה הבאה. להלן עשרת הלקחים המרכזיים, תמצית תורת הלחימה והטכניקות הקרביות, כפי שנלמדו בתרגילי רף פצ"ן.

1. הציווי "לנצח בקרב הראשון" – הצורך למנוע מהאויב כל הישג בשלבי הלחימה הראשונים נובע מההבנה כי מטרתו, בהתאם לתפיסת ההפעלה שלו, היא לשבש את תוכניות צה"ל, ולכן אי־הצלחה בקרב הראשון עלולה לאפשר לו להצליח לממש את תפיסתו. יתרה מכך, ניצחון בקרב הראשון יכה את האויב גם מבחינה תודעתית, יכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי וייצור אצלו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הישג כזה יסייע הן לניצול המומנטום והן כדי לפרוץ את המחסום התודעתי והחשש בנוגע למלחמה ולתמרון רב־ממדי מעבר לקו הגבול הבין־לאומי בחזית לבנון.

יש לזכור שהלחימה מול חזבאללה תיערך לא רק בממדיה הישירים. במקביל ללחימה הקינטית הרב־ממדית בחזית ובעומק, תתנהל במהלך המערכה כולה תחרות על הנרטיב וההשפעה על האוכלוסיות והצבאות בשני הצדדים. העליונות המובהקת של הצק"ג המשולב בצה"ל על האויב והערך הקרבי המצרפי שלו – באיכות הלוחמים, בקטלניות אמצעי הלחימה, בתורה הצבאית (ובכלל זה הטכניקות הקרביות העדכניות) וברוח הקרב של הלוחם הישראלי – עשויים לתרום לניצחון צה"ל על חזבאללה בכוח, ברוח ובנרטיב – כבר בקרב הראשון.

2. תחושת המסוגלות של הכוחות – משיחות עם מג"דים ועם פקודיהם עלה כי רף פצ"ן בחן כמעט את כלל קשת היכולות המבצעיות והטכניקות הקרביות שלהן נדרש הגדוד בלחימה והציב אתגר של ממש בפני החיילים, מפקדי המשנה והמסגרת כולה. המג"דים שעברו את הבוחן ציינו כי על אף מורת הרוח שהבוחן עורר לעיתים בתחילתו, הרי בעקבותיו התחזקו הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות שלהם ושל אנשיהם לעמוד במשימות שיוטלו עליהם במלחמה הבאה.

כך, למשך, ציין סא"ל רן פרידמן, מפקד גדוד הצנחנים "צפע", כי הבוחן אפשר לגדוד לבחון ולשפר את הטכניקות הקרביות המתפתחות לקרב בחזית. "לוקחים הישג נדרש ומביאים אותו לקצה, דבר שמגביר את תחושת המסוגלות". מפקד גדוד השריון "סער", סא"ל איתי זעפרני, הוסיף כי לתפיסתו "הבוחן אפשר למג"ד להפעיל את כלל הפלטפורמות הגדודיות (בסדיר ובמילואים) ולקחת אותן לקצה, בהקשר של הערכת המצב המתמשכת וביצוע תהליכים עד הקצה".

3. מימוש עקרון מיצוי הכוח – הגדרת סדר פעולות ותהליך מבצעי ברור על־מנת שצוות־הקרב הגדודי יהפוך לסך כל מרכיביו, ובכלל זה גזירת המשמעויות המנהלתיות והלוגיסטיות, ציוות הכוחות ויצירת השפה המשותפת – בהקשר לכך אמר בשנת 1941 גנרל ג'ורג' פאטון, בנאום שנשא בפני דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו […] על כל כלִי נשק לתמוך בכל כלֵי הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס […] להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון".

נדרש, אם כן, להטמיע את התפיסה כי הגדוד הוא מסגרת חד־חילית רק בשגרה. בלחימה הוא פועל באופן רב־חילי כצק"ג, שמפקדו ופקודיו יודעים להילחם יחד ככוח אחד, עצמאי ואוטונומי, המפעיל ומקבל סיוע רב־חילי ורב־זרועי במהלך הלחימה.

לצוותי הלחימה בדרג הטקטי (צק"פ וצק"ג) יש כיום יותר יכולות מקושרות של שו"ב ופו"ש, שבעבר אפיינו רק את החטיבה והאוגדה. אלו מחייבים אותנו לשפר את השילוביות בדרג הנמוך והבוחן נועד לשמש ליבשה מצע לתרגל זאת ולבחון את מידת העמידה בהישג הנדרש הזה.

בהקשר לסדר הפעולות בצבירת הכוחות, מצאנו לנכון להדגיש כי במהלך המעבר משגרה לחירום ושינוע הכוחות צפונה יימצאו הכוחות תחת אש, ויידרשו להתגבר על צפיפות, צירים פקוקים ואנדרלמוסיה, שאין בהם כדי להפחית מאחריות המג"דים להגיע בזמן הנדרש למקום הנדרש. לפיכך, נדרשת הקפדה יתרה על משמעת במעברים ובתנועה בצירים. שימוש בדחיפה ויוזמה על־מנת לעמוד ב"ש" על חשבון פגיעה בסדר המעבר שתוכנן בקפידה על־ידי רמה ממונה, עלול ליצור אנדרלמוסיה שתפגע קשות בתוכנית עוד לפני המגע עם האויב.

במלחמת העולם השנייה, במהלך הפלישה הגרמנית לבלגיה ולצרפת, צפו מפקדי הצבא הגרמני את האנדרלמוסיה מראש והציבו בנקודות הפיקוח קצינים בכירים ולא שוטרים צבאיים, במטרה להשיג שליטה טובה יותר במפקדי השדה היוזמים וההתקפיים של הוורמאכט. יש לציין כי במהלך מלחמת יום הכיפורים, בחזית הדרום, התקשה צה"ל לשלוט בתנועה בצירים לעבר תעלת סואץ, והדבר פגע ביכולתו להניע כוחות באופן סדור ונכון לצליחת התעלה, כמו גם ללחימה בצבא המצרי בגדה המזרחית. על כן יש לתכנן באופן קפדני את תנועת הכוחות צפונה, שמחייבת שליטה משמעותית ומשמעת פעולה של הכוחות עצמם.

4. מחויבות המפקדים לשפר את התפיסה והלחימה המרחבית של הצק"ג בכלל ואת המיומנות ההיקפית מול טילי האויב בפרט – תפיסתו של חזבאללה, לנוכח הצלחותיו במלחמת לבנון השנייה בהפעלת טילים נגד טנקים, מתבססת על היערכות מגננתית הכוללת רכיבים של הגנה והתקפה על בסיס תשתיות קבועות בקרקע או כוחות ניידים – כל זאת כדי למנוע מצה"ל להגיע למגע קרוב עם כוחותיו ולפגוע בכוחות המתמרנים מבעוד מועד. אל"ם ישראל פרידלר, מפקד בא"פ אליקים, המשיל את אופן התחמשות חזבאללה במגוון טילי הנ"ט למתאגרף בעל זרועות ארוכות, המרחיק באמצעותן את יריבו כדי למנוע ממנו להתקרב ולפגוע בו. הנ"ט בחזבאללה הוא איום לא רק לכוחות השריון לבדם, אלא לתמרון היבשתי בכללותו, כלומר אמל"ח נ"ט הוא בפועל גם אמל"ח נ"ת (נגד תמרון).

לפיכך, המפקדים נדרשים לנתח לעומק את האיומים הנשקפים ממרחב ההתעניינות הגדודי, ולא רק את אלה שתחומים בגבולות מרחב אחריותם, ולתת להם מענה באמצעות החטיבה או האוגדה. בבוחן, שביקש לדמות את היערכות האויב באופן היקפי ככל הניתן, בלטה הצלחתם של הצק"גים שהשכילו לפרוס משמר קדמי גדודי והפעילו כוחות תצפית וחשיפה קטנים, מעבר לקו המגע, תוך שבירת הליניאריות בלחימה (בלי לאבד את השליטה בכוחות). אלה סייעו לא רק לחשוף את האויב ולהשמידו, אלא גם "לשבור צורה" ולבלבל אותו בנוגע לאופן ההיערכות הקרבית של כוחותינו. צק"גים שלא עשו כן שילמו בבוחן מחיר ומיד!

5. לוחמת הלילה – בתולדות כוח המגן העברי מקובל לייחס את לוחמת הלילה לקצין הבריטי אורד וינגייט, שהקים בעת המרד הערבי ב־1938 את "פלגות הלילה המיוחדות". ברם כפי שלימד וינגייט את לוחמיו, הלילה כמאפשר התקפה והפתעת אויב נזכר כבר בתנ"ך. בעת המלחמה בחמשת מלכי כנען בגבעון ניצל יהושע את הלילה לטובתו. "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, פִּתְאֹם: כָּל־הַלַּיְלָה, עָלָה מִן־הַגִּלְגָּל". הכוח בפיקוד יהושע נע במהלך הלילה כולו בציר העולה מן הגלגל לגבעון (ואדי קלט), נסתר, הפתיע את האויב באור ראשון והכריע אותו. ואמנם, בלילה סמיך ערפל המלחמה שבעתיים, אך די במצאי הרחב של אמצעי ראיית הלילה בצק"גים (בוודאי אלה הסדירים) וכן ברמת המיומנות הגבוהה והשליטה בטכניקות הקרביות הנדרשות בלחימה בשטחים סגורים ומבוצרים, כדי להיות מסוגלים לפעול ולנצח בלחימה באופן מובהק בלילה. היכולת הזו נשענת על מיצוי אמצעי הלחימה והקטלניות בלילה, על יוזמה, התקפיות וביטחון באש. לכך נוספות מצוינות טקטית בניווט, התמצאות במרחב ושליטה טובה ב"קווים השחורים" (קווי תיאום, קווי דיווח וגבולות גזרה) שבמרשמי כוחותינו.

6. תחבולה וטקטיקה – בדומה למערכה שניהל הצבא הבריטי בפיקוד גנרל אדמונד אלנבי לכיבוש מרחב ארץ־ישראל וסוריה במלחמת העולם הראשונה, גם צה"ל, על אף היותו הצד החזק יותר במערכה, חייב להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו אבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר ובאובדן מינימלי לכוחותינו. על כן יש להדגיש את הצורך להעמיד את התחבולה במוקד תוכנית הקרב של צוות הקרב הגדודי.

לעיתים יש נטייה לקבל כמובן מאליו את עקרונות המלחמה תחבולה ופשטות – אך הם אינם כאלה, ויש לשמור עליהם כל העת. יתרה מכך, נראה שהגדודים שעברו את הבוחן בהצלחה יתרה היו אלה שהקפידו לתכנן תוכניות בהירות ומובנות לביצוע, שהפשטות בבסיסן, ולהגות ולממש תחבולה טקטית ואיגופים מקומיים, הכלת אויב והטעיות שהפתיעו את כוחות ביום האויב, ערערו והוציאו אותם משיווי משקלם.

7. עבודת המודיעין – צק"ג נדרש "לראות את העצים ולהבין את היער". הבוחן הציף לא פעם את הציפייה בקרב הכוחות לכך שהרמה הממונה תספק להם תמונת מודיעין אויב שלמה ומקיפה. דא עקא, תמונה זו לא יכולה להיות שלמה ללא התוספת של הדרג המתמרן, המתחכך באויב ופוגע בו. לכן, לצד המודיעין המגיע מלמעלה, מהרמות הממונות, על הקמ"ן הגדודי לייצר תמונת אויב "מלמטה", מהשטח, לשלבה באופן דיאלקטי במידע שהועבר ולשקף אותה לרמות הממונות. רק כך תיווצר תמונת מודיעין אויב שלמה ועדכנית. על הקמ"ן להקפיד על מימוש תהליכי המודיעין ובהם הניתוח המבצעי של השטח, שהוא הבסיס לכלל תהליכי התכנון (ומשפיע על התחבולה הגדודית), ועל ניתוח אויב כמערכת על בסיס מודיעין ותו"ל. נוסף על כך, עליו להקפיד על מימוש תהליכי איסוף סדורים שמבוססים בעיקר על היכולות האורגניות הפנימיות בצק"ג, אך גם על יכולות הרמות הממונות (חביר, מוקצה ומרחבי).

בבוחן עסקנו רבות גם במימוש תפיסת הלוחמ"ם, המבקשת להעשיר את הקצה המתמרן במודיעין איכותי, רלוונטי ובזמן אמיתי, ולהכווין את תנועתו על־פי היערכות האויב בפועל. יש לזכור שהמלחמה, כמו כל תחום אחר של יחסים חברתיים, מושפעת מהתקדמות הטכנולוגיה בכל שטחי החיים, ובהקשר הלוחמ"ם היא רבה. ברם תהליך העברת המידע והידע המודיעיניים לקצה המתמרן מורכב ומושפע גם מדינמיות האויב, המשתנה במהלך הלחימה. כתוצאה מכך עלול להיווצר פער בין תמונת המודיעין הידועה לכוחות צה"ל מראש ובין היערכות האויב בשטח, בזמן אמיתי (ראו תרשים 2).

תרשים 2: לוחמ"ם והפיכת המידע לידע רלוונטי בזמן אמיתי

את אי־הוודאות יש לצמצם באמצעות טיוב וחיזוק היחסים בין המפקד ובין המודיעין, שיבואו לידי ביטוי במיצוי הידע המודיעיני בשילוב עם התקפות גישוש וגירוי כחלק ממאמץ החשיפה (אל היעדים ועליהם) של האויב, המסתתר בסבך, בשטח הבנוי ומתחת לפני הקרקע. צה"ל הצטיין בעבר, בעיקר במהלך האנתפאדה השנייה, במבצעי גירוי ותקיפה שבמהלכם הכריח את האויב לחשוף את עצמו ופגע בו באופן מדויק. יש לחזק את היכולות, ולהוסיף לעשות זאת. חשיפת האויב נסמכת על בקיאות בתו"ל האויב המשולבת בניתוח שטח, שאחריה "הלבשת" שכבות מידע רלוונטיות על תא שטח נתון, הפעלת הסנסורים המתאימים, גירוי ועירור האויב ולבסוף איתור, הפללה, אחיזה והשמדת האויב; בין שבאמצעות הכוונת אש ו"סגירת מעגלים" ובין שבאמצעות מגע ישיר של הכוחות בשטח הפוגעים באויב.

8. הפריצה, ההנדסה הקרבית והחבלה – מן הבוחן עלה כי הבקעת הדרך לתמרון היא קריטית למימוש הציווי "לנצח בקרב הראשון". האתגר הוא במעבר מהגנה למתקפה ובהתמודדות עם מעכבי תמרון. לאחר פריצת ומעבר המכשול בשטחינו, הכוחות ההנדסיים יידרשו לדעת להתמודד במשולב הן עם בורות ייקוש במעברים הכרחיים והן עם איום מרחבי־היקפי של טילי הנ"ט.

סא"ל אבשלום דדון, מפקד גדוד ההנדסה "אסף", ציין כי הבוחן המחיש לו כי עליו לחשב טוב יותר את כמויות החבלה והאמצעים שיישא עמו הגדוד במלחמה, ולהפנים כי משימתו תהיה נטרול יכולות אויב ולא בהכרח השמדתן. זאת, משום שמספר התשתיות הקרקעיות והרקטות במחפורות שברשות האויב רב.

כוחות ההנדסה יידרשו לממש "חשיפה בחיכוך" של תשתיות קרקעיות ואמל"ח, לתרגם מודיעין הנדסי בזמן אמת לטכניקות חבלה קרביות ולהכין מגננים מבוצרים לציוותי הקרב החטיבתיים בדרך למימוש היעדים.

כשביקש המצביא הקרתגני חניבעל לחצות את האלפים (218 לפנה"ס) עם צבא גדול, עוצמתי וכבד שכלל פילים, אמרו לו קציניו הבכירים כי הדבר אינו ניתן לביצוע. "אני אמצא דרך או אצור אחת", השיב, וחצה עם צבאו את האלפים. תפיסה זו צריכה לעמוד לנגד כוחות ההנדסה בלחימה הצפויה בחזית הלבנון. עליהם לאתר נתיבים בטוחים ועבירים לכוחות התמרון, או ליצור אותם.

9. רציפות השליטה בדיבור ובנתונים – התהליכים המבצעיים לטיוב רציפות השיח המבצעי, הנתונים והתרשימים (שתוכנם לא יפורט מטעמי ביטחון מידע) עשויים להפוך את הכוח לקטלני יותר בשדה הקרב. רציפות השליטה בדיבור ובנתונים היא לא רק בגדר מאפשר שליטה טוב יותר, אלא גם תנאי למיקסום יכולות הצק"ג והצק"ח לצורכי לחימה והשמדת אויב.

בתחקירים שבוצעו בעקבות בוחני רף פצ"ן השונים נבחנה שאלת היישום: כיצד עושים זאת, ומה נמצא באמתחתם של המפקדים ושל מכלול המבצעים הגדודי. מהתשובות עלה כי רק שילוב נכון בין קציני התקשוב, האג"ם והמפקד יספק את היכולת לבנות את אותה רשת דיגיטלית מבצעית. יתרה מכך, ראינו כי ניהול תהליכי לוחמה מבוססת רשת בצורה רציפה הוא רכיב מרכזי במיצוי קטלניות הכוח, וכתוצאה מכך הלחימה הופכת אפקטיבית יותר. צק"גים שנעדרו את היכולת להקים רשת ולמצות אותה נלחמו כמו לפני 30-20 שנה. אלו שמיצו את הרשת לצורכי לחימה, לעומת זאת, ניצחו.

כדי להתקדם בתחום זה, סוכמו טכניקות ייעודיות וסדר הפעולות בצק"ג בנוגע לאופן ביצוע מודל מערכות בנוהל הקרב, וכן אופן ביצוע ניתוח הקרקע ומיפוי נקודות התורפה של הרשת המבצעית בזירה הצפונית. הוגדרו מכפילי הכוח התקשוביים (אמצעי לחימה ובעלי תפקיד קריטיים) והאופן שבו יש להתמודד באמצעותם. כמו כן נותחו יחסי הגומלין הרצויים בחפ׳׳ק המג׳׳ד מלפנים ומכלול המבצעים הגדודי, בהיבטי פיקוד, שליטה ואופן ביצוע הפעולות לשם בניית הרשתיות המרחבית. ולבסוף, הוגדרו האחריות והעצמאות הנדרשות מצק"ג, כמו גם המקומות שבהם עליו להישען על היכולות התקשוביות המרחביות.

אל"ם עידן מורג, מח"ט שריון שחנך גדודים בבוחן, מצא כי התקשוב היה נקודת הכשל המרכזית של הגדודים במעבר מגדוד לצק"ג. "תהליכי החברת היחידות ויצירת הקישוריות במערכות הם מורכבים, לא ידידותיים ובעייתיים. מהבחנים שניהלתי ומקריאת הסיכומים של הבחנים האחרים אני מסיק כי האתגר התקשובי כיום גדול על יכולות מחלקות התקשוב בגדודים, זאת על אף שחוזקו בשנים האחרונות. המענה צריך להיות הן בחיזוק המחלקות באנשי שו"ב טכניים ואפליקטיביים והן ב'פישוט' המערכת".

יש לזכור כי באמצעי הלחימה החדישים והמערכות הטכנולוגיות המתקדמות אין כדי לבטל את הצורך בשמירה ואימון מיומנויות הבסיס. חובה על הכוחות לפעול בהתאם לכלל שניסח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, על הצורך "להיות מבריקים ביסודות" (Brilliance in the Basics). על אף יכולות הלחימה והשליטה על בסיס רשת, יש לשמר את השליטה בשיטות ובטכניקות המטה הישנות והטובות. כך, למשל, בהינתן הצורך בעבודה ללא רשתות או הצלחה חלקית בלבד בהעברת נתונים בין הרובד החטיבתי לרובד הגדודי, או כשמתעורר קושי של תקשורת נתונים בתוך הצק"ג עצמו (למשל בין רק"ם לחי"ר), יש לדעת לנהל מרשמי קרב מלאים: ״קווים שחורים״ ותמונת אויב (תמ"א) על בסיס עזרים קשיחים.

לסיכום סוגיית הרשת המבצעית, מצאנו כי המפקדים ביבשה, ללא יוצא מן הכלל, נדרשים להתערבות פיקודית משמעותית יותר במיצוי התהליכים המבצעיים במערכות השו׳"ב.

10. הלוגיסטיקה (בדגש על אספקה, טכנולוגיה ואחזקה) – בכל האמור באספקה יש לשמור על הצטיידות ריאלית (לקיחת הציוד החיוני למשימה בלבד), לבנות בסיסי אספקה קטנים לכוחות, לצמצם מלאים ולייצר עצמאות לוגיסטית ביחידות. בהתאם לשיטה הלוגיסטית, הרי התחמושת, הסוללות, הדלק והמזון יהיו צמודי תמרון.

היכרות עם היכולות והצרכים של הצק"ג השלם (ולא הגדוד) היא נדבך חשוב בתכנון הלוגיסטי בנוהל הקרב ובהמשך בניהול הקרב, ובכלל זה הפעלת פלוגת הסיוע המנהלתי בלחימה. למעשה, פלגות הטנ"א (הטכנולוגיה והאחזקה) נדרשות לעצמאות מלאה במתן המענה האחזקתי, ועליהן לזהות את התקלות ולתקנן מהר, במציאות מבצעית מאתגרת, לא פעם תחת אש תמ"ס ואחרת. העדיפות צריכה להינתן תחילה להחזרת יכולות מכפילות כוח עבור הצק"ג, ורק לאחר מכן יש לטפל ברכיבים נוספים. אמנם לא ניתן לקבוע מראש היכן יתמקמו מפקדי פלגות הטנ"א בלחימה, אך כלל האצבע הוא שכל מפקד צריך תמיד להיות במקום שבו הוא משפיע יותר מכול. מן הבחנים עלה כי נוכחות מפל"ג הטנ"א נדרשת מלפנים, משום שקיים פער מקצועי גדול של מפקדי הכוח הלוחם בטיפול בנושאי טכנולוגיה ואחזקה של אמצעי לחימה מורכבים.

הלחימה צריכה להיעשות לא רק באופן רב־ממדי (בהתאם לתפיסת הניצחון המטכ"לית), אלא גם באופן רב־תחומי. הצק"גים הטובים יותר בבוחן היו אלה שמפקדיהם העמיקו בתחומים השונים של הלוגיסטיקה בתמרון, כאמרתו המפורסמת של גנרל הנחתים האמריקני רוברט בארו, שקבע כי "חובבנים עוסקים בטקטיקה, ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה".

סיכום

בוחן רף פצ"ן נערך בשילוב הדוק עם מל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה). הדבר אפשר לא רק את סנכרון גרף האימונים, בתי הספר של גופי ההדרכה והמשאבים, אלא גם פיתוח של מדדי כשירות והבנה טובים יותר ואבחנתם בקרב של רמת הכשירות של כלל הגדודים הסדירים בצבא היבשה ללחימה בלבנון, ובכלל זה שריון, הנדסה, חי"ר (ובכלל זה גם בתי הספר) ויחידות מובחרות. הבחנים, כמאמר מפקד בסיס האימונים הפיקודי הצפוני, אל"ם פרידלר, "הניבו אבחון מעולה ליכולות ולפערים שגדודים אלה מביאים איתם למלחמה".

גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס מאטיס, כתב בשעתו, כי בהתחשב בכך שאנחנו "לוחמים על הפלנטה הזו עשרת אלפים שנים; זה יהיה טיפשי ולא אתי שלא לנצל ניסיון מצטבר שכזה. אם לא קראת מאות ספרים, אתה למעשה בור, ותהיה חסר יכולת, משום שניסיונך האישי לבדו אינו רחב מספיק על־מנת לקיים אותך. כל מפקד שטוען שהוא 'עסוק מכדי לקרוא' עומד למלא שקים בגופות חייליו, כשהוא לומד בדרך".

בניגודיות שמשלימה את גנרל מאטיס, תוארה בספר אנשי פאנפילוב הסובייטי לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במלחמה חנך מפקד האוגדה, גנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב", שב הגנרל ושינן לפקודו, שכן ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות, ולא רק של מעשי גבורה ואלתור. זאת בדיוק התפיסה שעמדה בבסיס רף פצ"ן – להטיל את הכוחות לשדה שידמה להם את האתגר המבצעי שיפגשו בלחימה בלבנון, לבחון את כשירותם לעמוד בו ולסגור את הפערים במוכנות עוד לפני המלחמה, שכן זוהי העת לחשל את הניצחון, עד אליה.

אלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון.
גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. 
המחברים מבקשים להודות לאל"ם ישראל פרידלר, סא"ל יניב פרידמן, אל"ם אלי דוד, סא"ל (מיל') ד"ר שגיא טורגן, סא"ל ינון אנגולץ וסא"ל (מיל') אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

המוכנות של הצבא לא תספיק, אם לא יהיה מי שיחליט נכון | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על רקע התקיפה האחרונה של חיל האוויר בסוריה מתחדדת ההבנה שהקבינט המדיני־ביטחוני בישראל מצוי בתת־תפקוד. וכשזה המצב, כל האימונים והיכולות של הצבא לא יעזרו.

בלילה שבין רביעי לחמישי, לפי פרסומים זרים, תקף חיל האוויר מטרות בסוריה, באזור דמשק. בתגובה, ירה מערך ההגנה האווירית הסורי טילים לעבר מטוסי הקרב, שאחד מהם, כך מסר דובר צה"ל, טיל קרקע־אוויר מדגם SA5, החטיא את המטוס שאליו כוון והתפוצץ סמוך לדימונה שבנגב. בתגובה תקף צה"ל והשמיד את סוללת הנ"מ שירתה את הטיל ופגע בסוללות נ"מ נוספות בסוריה.

אמנם מאז שהחלה המערכה בין המלחמות (מב"מ), לפני כעשור, אירעו כמה וכמה אירועים שכאלו, אבל דווקא לנוכח ישיבת הקבינט השבוע, ישיבה חריגה בעצם קיומה, משום שהקבינט כבר אינו מכונס באופן סדור, ולנוכח המתיחות הפוליטית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון בני גנץ – כדאי לשאול מי בעצם מקבל כאן את ההחלטות, לפני שהאירועים מסלימים לכדי מלחמה.

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין בחודש שעבר אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, והציג את משנתו על היחסים בין הדרג המדיני הבכיר לדרג הצבאי הבכיר.

עמידרור ציין כי לתפיסתו ההבדל העיקרי בין שני הדרגים הללו נובע גם מרוחב וגם מעומק. הדרג המדיני, אמר עמידרור, "רואה רוחב יריעה רחב הרבה יותר מהדרג הצבאי. הוא יותר מחובר לעולם, הוא יותר מחובר לבעיות הפנימיות של המדינה, הוא יותר מחובר לכלכלה. הוא יותר מחובר לפוליטיקה, הוא יותר מחובר למערכת היחסים בינינו לבין המדינות השכנות. דברים שאנשי הצבא או לא יודעים בכלל, או יודעים באופן חלקי, ובוודאי אין להם שום אחריות".

לתפיסתו, הדבר מוביל לנטייה של הדרגים המדיניים לאורך השנים למדר את הדרג הצבאי ולהסתיר ממנו מהלכים, מי יותר ומי פחות. ראשי ממשלה, ציין, מידרו את הצבא משורה של תהליכים משמעותיים: מנחם בגין את הצבא מתהליך השלום עם מצרים, יצחק רבין עשה כן בתהליך אוסלו ובנימין נתניהו עשה כן בעת גיבוש הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ. והיו מקרים נוספים. 

לדברי עמידרור, שהחל את דרכו בצנחנים ובהמשך היה לקצין מודיעין בכיר, "הם לא רוצים להיחשף, כדרג מדיני, והם לא רוצים לחשוף, את המאמצים שהם עושים, הם לא יודעים אם הם יצליחו או לא יצליחו. ולכן, זה מעבר לרוחב היריעה זה רוחב ההבנה. העומק של ההבנה. כי יש להם הרבה נתונים, שאין לדרג הצבאי. ולפעמים לדרג הצבאי נדמה שהוא רואה את התמונה. הוא טועה, זאת לא התמונה. זה אותו חלק בתמונה שהוא נחשף אליו, כי הדרג המדיני היה מוכן לחשוף אותו".

איזה רוחב ואיזו יריעה?

נוכח ההחלטה שהשרים יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, ומירי רגב, תא"ל (מיל.) ודוברת צה"ל לשעבר, ישמשו כחברי הקבינט המדיני־הביטחוני מטעם הליכוד לסירוגין, נשאלת השאלה על איזה רוחב ועומק יריעה הוא מדבר?

יתרה מכך, בעבר כונס הקבינט באופן סדור, והנה עד שהתכנס ביום ראשון השבוע, לא כונס הקבינט במשך כחודשיים. כשזו תדירות המפגשים, איזו רמת ידע יכולה להיות לשרים שעדיפה על זו של הדרג המקצועי. נראה שראש הממשלה ממדר לא רק את הצבא אלא גם את הממשלה, ואף שיש לכך תקדימים, זה לא מצב בריא.

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע מורכב, מסוכן, שעיקרו צליחת האוגדה שעליה פיקד האלוף אריק שרון את התעלה ב"תפר" שבין שתי ארמיות מצריות והקמת מאחז וראש גשר בגדה המערבית שלה.

במידה ויצליח, המבצע טומן בחובו אפשרות לכתר את הארמיה המצרית השלישית ושינוי מצב יסודי של המערכה לטובת ישראל. במקרה של כישלון, הכוחות הצולחים יהיו מנותקים וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שכלל הפיקוד הבכיר של צה"ל תמך בתכנית הצליחה, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק במהלך.

כשהסתיימה הישיבה הודיע אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות:

"לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון".

אמר ועשה. הוא ירד לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו, השתכנע בכך שהמהלך אפשרי ובישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל.

זוהי דוגמה לשר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. במציאות הפוליטית הנוכחית, קשה לומר שבקבינט ישנם שרים שפועלים כמותו. מה שגם שבהיעדר ישיבות הם אינם יכולים לעשות כן. כשזה המצב, כלל לא בטוח שהדרג המדיני מחזיק ברוחב ובעומק היריעה.

כשחברים בקבינט עושים "שבוע־שבוע" ניתן להעריך בזהירות שהחלטות, בוודאי לא החלטות משמעותיות, יתקבלו בישיבות הללו. 

המתיחות מול איראן, שנובעת הרבה פחות מהמערכה הימית ומפעילות חשאית כזו או אחרת שמיוחסת בפרסומים זרים לקומנדו הימי – והרבה יותר מפטפטת מסוכנת בישראל, ואיומים נוספים שהקבינט המדיני־הביטחוני אמור לתת את הדעת עליהם – יחכו. או שלא.

מתאמנים כמו שנלחמים

לפני כחודשיים כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ בבלוג שלו סקירה אודות הספר "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018) מאת האלוף (מיל.) דורון רובין, והמליץ עליו בחום. בעקבות הסקירה שבתי לספר והבנתי מדוע כתב זלמנוביץ את שכתב. 

"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. משם הוא עשה מסלול ארוך, כמפקד מחלקה ופלוגה, סמג"ד הנח"ל המוצנח בפשיטה על המכ"ם המצרי, וכמפקד גדוד 202 בצנחנים במלחמת יום הכיפורים.

שם, ובשורה של תפקידים בהמשך (עד שפרש כאלוף), קנה לעצמו שם של מפקד נועז, יסודי, מקצועי שהוביל מלפנים, אבל גם של מי שאינו חושש לומר את האמת שלו, בין שהיא נוחה או לא נוחה למפקדיו.

כמג"ד הטמיע בגדוד את גישתו ש"גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32), בשורה של אימונים מותאמים. הגישה השתלמה, ובקרב ואדי מבעוק רובין הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.

בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד לאורך כל הקרב שמע את "דורון ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8).

בקרב פעלו הצנחנים במשולב עם שני גדודי שריון, תותחנים וחיל האוויר, והשמידו חטיבת שריון מצרית. היה זה קרב מופת שנוהל היטב על־ידי כלל היחידות והמפקדים שלחמו בו, והוכרע בעיקר בזכות כוחות השריון והאוויר. התרומה של הצנחנים, חשובה ככל שהייתה, לא התקרבה למה שתואר בספר, וחבל שנופחה.

המוטו העיקרי של רובין בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא:

"מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18).

יש לציין כי בשנתיים האחרונות התקיימו בצה"ל לא מעט אימונים כאלה, שהפנימו את מסריו של רובין (בין שבמודע ובין שלא), ודימו היטב את שדה הקרב ואפשרו לכוחות לחוות אימון משמעותי. 

המוכנות חשובה, הקבינט חשוב יותר

בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ראיין הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, את מפקד גדוד השריון 71 שבחטיבה 188, רס"ן יוני נתניהו (שנהרג שנתיים אחר־כך כשפיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטת החילוץ באנטבה). למרות שעברו מאז כמעט חמישים שנים לקטעי הקישור של הכתב, כמו גם למסרים של המג"ד, ניתן היה לעשות "העתק־הדבק" לכל כתבה על גדוד של צה"ל כיום.

את שירותו הצבאי, סיפר שי בכתבה, נתניהו "עשה ביחידות צנחנים ביחידות סיור שונות". את סיירת מטכ"ל, אליה עבר נתניהו מהצנחנים כקצין, לא היה נהוג אז להזכיר, אבל חוץ מזה הכל נשמע אותו דבר.

לשריון עבר נתניהו אחרי המלחמה (שעל גבורתו בה עוטר בעיטור המופת). תחילה שימש כמ"פ ובהמשך כמג"ד. בשיחה עם שי הוא ציין כי הגדוד השלים "סדרה ארוכה מאוד של אימונים שהשיגו תוצאות טובות מאוד. היחידה שספגה אבדות קשות במלחמה שוקמה לחלוטין, לדעתי השיגה… השיגה כבר את אותו פער שהיה קיים, השיגה מזמן ועברה אותו. אנחנו נמצאים ברמת אימונים גבוהה, אולי יותר מאשר לפני המלחמה, אין ספק שיישמנו הרבה מאוד לקחים ותיקנו שגיאות ששגינו בהן בעבר". 

עוד אמר כי ההבנה כי האפשרות שתיפתח מלחמה בצפון ברורה למפקדי ולוחמי הגדוד, "והם מרגישים אמונה בכוח של עצמם להחזיק, ואם צריך להיכנס למלחמה, הם משוכנעים היום שהם ייצאו ממנה וייצאו ממנה טוב".

המסרים הללו חזרו ויחזרו על עצמם בכל ראיון שהתפרסם מאז ועד עתה עם מפקדי גדודים וחטיבות על אימון שעברו או לחלופין בתעסוקה מבצעית בגבולות. רק לאחרונה הם הדהדו בראיונות שפורסמו עם מח"ט גולני, אל"מ ברק חירם, ועם מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר. וטוב שכך.

אבל כל האימונים המותאמים והמדמים וכל תחושת המסוגלות והביטחון של הכוחות לפעול בהצלחה במלחמה הבאה לא יעזרו אם למעלה לא יהיה מי שיחליט להפעיל אותם, ולהפעיל אותם נכון. אבל בשביל זה הקבינט המדיני־הביטחוני צריך להתכנס באופן תדיר, לנהל דיונים יסודיים ולכונן את אותו בסיס ידע רחב יריעה שעליו דיבר עמידרור. וזה, כך נראה, יתרחש רק בסבירות נמוכה.

הטנקים נראו "כמו אחרי מלחמה", אך האנשים – פלדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מתאר אלוף (מיל.) עמנואל סקל את חוויותיו מן השירות בסיני, ובהן לחימתו כמפקד גדוד טנקים במלחמת יום הכיפורים. סיני כבר מזמן לא שלנו, אבל כמה מהלקחים שציין סקל נותרו מהדהדים.

מגפת הקורונה, כך נדמה, אמנם השביתה מערכות רבות, אך בתחום אחד נראה שיצרה פריחה – ספרי צבא וביטחון. כמו פטריות אחרי הגשם יוצאים להם עתה ספרים בתחום, ובהם ספר אודות סיירת מטכ"ל, ספר חדש על ההכרעה במלחמת יום הכיפורים שכתב ד"ר עמירם אזוב, ספר אחד מאת פרופסור אייל זיסר (בהוצאת מערכות) שסקר את מלחמת האזרחים בסוריה, וספר אחר (באותה הוצאה) על המערכה לכיבוש סוריה במלחמת העולם הראשונה. 

לספרים הללו הצטרף הספר "סיני שבלב" (ליאור שרף – הפצות,2020) מאת אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שעמד בשעתו בראש מפקדת חילות השדה. בספר תיאר את פרקי שירותו בחצי־האי סיני. סקל עשה את ראשית שירותו בגולני, השתחרר כמפקד מחלקה ובמלחמת ששת הימים לחם כאיש מילואים בפלוגת הסיור שבחטיבה 4.

ביולי 1968, כשהוא כבר אזרח זה שבע שנים, הוא קיבל החלטה "לחזור לשירות צבאי ודווקא לחיל השריון. אין ספק שלתיאורי קרבות השריון במלחמה ויותר מכל לספרו של שבתאי טבת, "חשופים בצריח", היה חלק לא מבוטל בגיבוש ההחלטה" (עמוד 13).

מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל, אישר את בקשתו והוא עבר הסבה לשריון ושובץ כסמ"פ בחטיבה 7, עליה פיקד אז המח"ט הנוקשה והקפדן אל"מ שמואל גונן, "גורודיש". בחטיבה הכיר סקל רק את הסמח"ט, סא"ל אברהם ברעם, "מימי גולני" (עמוד 16), ואצל המח"ט הוא התחיל "ברגל שמאל". בעקשנות, מקצוענות והתמדה הוא הצליח לזכות גם בהערכת מפקדיו בשריון ומונה למפקד פלוגה בגדוד.

מי יפקיד כיום מבצע כזה בידי סא"ל?

בהמשך מונה למפקד פלוגת הסיור של חטיבה 14. על החטיבה פיקד אז אל"מ ברוך הראל, המכונה "פינקו". הראל, כמו סקל מוסב מגולני, פיקד כסמח"ט על מבצע "רביב" , אחת הפשיטות הבולטות במלחמת ההתשה.

בלילה שבין ה־8ל־9 בספטמבר 1969 צלח בלילה, בסירות גומי, כוח משייטת 13 ומפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים עליה פיקד עוזי בן יצחק, יוצא סיירת מטכ"ל, ותפס ראש חוף במפרץ סואץ שבשליטת מצרים.

זמן קצר לאחר מכן פרקו בחוף נחתות טנקים כוח פלוגתי, שכלל טנקים ונגמ"שים, עליו פיקד הראל. הכוח נע בשטח המצרי וזרע הרס בדרכו. כ־150 חיילים מצרים נהרגו, והושמדו תחנות מכ"ם, תותחים, טנקים ושתי ספינות טובעו. 

"מי בצה"ל של היום יעז להפקיד פיקוד על מבצע נועז ומורכב כזה בידיו של סגן אלוף…" (עמוד 42), תהה סקל ולא בלי צדק. עם השנים הוזנחה והתנוונה תפיסת ה"פיקוד משימה" בצה"ל, תפיסה שבעבר היתה חלק מרכזי מן האתוס והכוח של צה"ל. כיום, אם יאושר מבצע מורכב שכזה, הוא יופקד בידי קצין בכיר בהרבה, יכלול הרבה יותר כוחות ויהיה הרבה פחות גמיש, יצירתי ונועז.

"זו מלחמה…!"

במאי 1972 מונה למפקד גדוד 52 בחטיבה 14, והוביל אותו במלחמת יום הכיפורים. סקל ניהל קרבות בלימה כנגד חטיבת נחתים מצרית שניסתה לצלוח את התעלה ולבצע איגוף עמוק. סקל לא ידע זאת אז, אבל באחר־הצהריים של היום הראשון למלחמה יתכן ופיקד על התקפת הנגד הצה"לית הראשונה במלחמה.

"פרשתי את נגמ"שי הפלס"ר משני צידי כביש המתלה-ציר "עטיפה" – בעוד הטנקים התקינים שנותרו מפלוגה ב׳, שלי ושל המ"פ המחליף אבי גור, נעו על הכביש. פקדתי "קדימה הסתער!" וחמשת הנגמ"שים ושני הטנקים שטפו באש עזה את הרמפות. המצרים נטשו אותן ונסו מערבה" (עמוד 121), תיאר כיצד הניסו הוא וכוחותיו כוח מצרי שצלח את התעלה ופגע בו. 

בערב היום הראשון למלחמה תוגבר גדודו של סקל תוגבר בפלוגה כ' מגדוד 195 שבחטיבה 401. סקל הכווין אליו את "מוטי פז, מ"פ כ׳, לוחם ומפקד אמיץ שפיקד בהתשה על סיירת הצנחנים הסדירה" (עמוד 150), וביקש שיעלה לטנק שלו. "הדלקתי נורה אדומה בצריח ולחצנו ידיים. "טוב שבאתם," אמרתי והוספתי: "שמע מוטי, זו מלחמה…!" רוצה לומר: לא מלחמת התשה מחודשת" (עמוד 137).

פז, כך נראה, הבין את המסר ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה במלחמה הוענק לו עיטור העוז.

למחרת בבוקר עבר הגדוד לפעול תחת פיקוד חטיבה 401, עליה פיקד אל"מ דן שומרון, "צנחן ותיק" (עמוד 252) שעשה הסבה לשריון והיה, כך קבע המחבר, מח"ט מעולה. "אל תסכן כלים, תפוס את הרמפות, תותחנות טווח ארוך ולא להיכנס לטווח של הטילים שלהם…" (עמוד 157), פקד שומרון על סקל, משום שהבין טוב מרבים שכוחות המילואים לא יגיעו במהירות, וכל טנק וצוות חשובים, ובגזרת התעלה אין מישהו אחר שיבלום את המצרים. 

בספר נדרש סקל לסוגיות שונות שהתרחשו בגזרתו, כמו גם בסמוך אליו, ובהן קרב ואדי מבע'וק ב־14 באוקטובר 1973, שבו בלמו כוחות שריון, ארטילריה, חיל אוויר וצנחנים חטיבת שריון מצרית. "גדוד 46 היה במנוחה והוא זה שהוזעק אל ואדי מבע׳וק לסייע לגדוד 202 של הצנחנים" (עמוד 215), כתב.

"לימים, כמו תמיד לאחר קרב מוצלח, ניסה דורון רובין, מג"ד 202, לנכס ליחידתו, ובלבד, את ההצלחה תוך גימוד חלקם של גדוד 46 וכוחות משלימים כמו המחלקה של דנינו, פלוגת "הפקר" ו"כוח אלמוגי" שביצעו את עיקר המלאכה" (עמוד 216). הצנחנים של רובין פעלו באומץ, אבל מוטב היה להיות צנועים ולתאר את חלקם כהווייתו, כמכוויני אש ושריון, ולא כמי שהשמידו חטיבת שריון כמעט לבדם.

בסיום המלחמה, כתב סקל, "הטנקים כצפוי, נראו באמת "כמו אחרי מלחמה"… אנטנות קצוצות, כנפיים קרועות וסימני חבטות פגזים על הצריחים. אך האנשים – פלדה" (עמוד 228). מקריאת הספר עולה שאכן, גם נוכח אויב עדיף ובתנאים קשים, סקל ואנשיו לחמו באומץ במקצוענות ובתבונה, והוא עצמו עוטר בעיטור העוז על גבורתו כמפקד גדוד.

לאחר המלחמה שימש סקל כסגנו של שומרון בחטיבה 401, כמו גם של אהוד ברק, המח"ט הבא. ברק, ששירת בעבר "כמפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 256), הרבה להשתתף באירועים מטכ"ליים ובמשחקי מלחמה ונכח פחות בחטיבה. וסקל ציין בהומור, שאנשי החטיבה נהגו לכנות אותה בשם "400 ואחד תמיד בבית…" (עמוד 257).

בהמשך פיקד סקל על חטיבה 401 בסיני ובתפקידו האחרון בסיני מונה, בשנת 1981, למפקד אוגדה 252, אוגדת סיני, והיה שם כשירו "את הפגז (נכון לומר כדור) הטנק הצה"לי האחרון שנורה בסיני" (עמוד 292), באימונים כמובן. 

ביקורת קטלנית, מעט לא מאוזנת

סקל מתח בספר ביקורת על נושאים שונים, אם כי מאחר וברובם עסק בהרחבה בספרים אחרים שחיבר, עשה זאת באופן תמציתי. הבולט שבהם היה, כצפוי, תפיסת ההפעלה השגויה של צה"ל להגנת סיני. 

תפיסת ההפעלה של צה"ל דאז, הניחה שהצבא הסדיר יבלום (כשם ספרו הראשון של סקל), ויתוגבר בצבא המילואים. אולם ההנחה הזו נסמכה על כך שתהיה לצבא התרעה שתאפשר די זמן לגייס ולהפעיל את כוחות המילואים מראש. בפועל, הדרג המדיני והצבאי הבכיר היה עיוור לסימנים. המילואים לא גויסו בזמן ובראשית המלחמה היה שם הצבא הסדיר לבדו. "הסדיר היה נחוש ולחם באומץ ומקצוענות אך חסר לו כוח להכרעה" (עמוד 169), כתב, אבל הוא הספיק, ולא יכול היה להספיק. 

גם כיום, כפי שכתב השבוע ב"מעריב" חברו לנשק של סקל, אותו החליף כמ"פ בגדוד 77, אלוף (מיל.) יצחק בריק, צה"ל מוסיף להזניח את המילואים, ועבר, בפועל, לתפיסת הסדיר יכריע. תפיסה זו מתאימה למבצעים מוגבלים כמו "עופרת יצוקה" או צוק איתן". בעימותים גדולים יותר היא לא תספיק.

חבל שסקל בחר בספר "לסגור חשבונות" עם כמה ממפקדיו ועם כוחות מקבילים שאינם שם להגן על עצמם. הביקורת, על האופן שבו ניהל את המערכה האלוף גונן, על האופן שבו הציג רובין את קרב וואדי מבע'וק ועל שומרון, שלא סייע לפקודיו להתקדם, מוצדקת. אבל היה מוטב להשמיעה בעודם בחיים.

גם הביקורת שמתח על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", התעלמה מתפקודו במהלך המלחמה. אין מלחמה בלי טעויות, גם אסטרטגיות ומחירן של טעויות במלחמה עלול להיות בחיי אדם. אולם לצד אלו, השכיל דדו לנווט בקור־רוח את צה"ל בקשה שבמלחמותיו מאז 1948, לכדי ניצחון צבאי מוחץ.

אם החליט סקל למתוח ביקורת, מוטב היה להציג את התמונה המלאה, על השגיאות ועל ההצלחות, וגם קצת סלחנות לא היתה מזיקה. 

אבל למרות "סגירת החשבונות", הספר של סקל מרתק. בשפה פשוטה וללא כחל וסרק מוצגות דילמות פיקודיות, לחימה עזה וכוחם של אנשים לעמוד באתגרים, קשיים וסכנות. צה"ל השתנה מאז הימים שנדרש להחזיק ולפעול בסיני, מערכיו, אתגריו ואפילו אויביו אינם כשהיו, אך לקחיו של סקל בדבר חשיבות המקצוענות, הלוגיסטיקה, הדוגמה האישית וכמובן, בדבר הצורך בגיבוש תפיסת הפעלה רלוונטית למתארי העימות נותרו רלוונטיים.

"האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו, "חומת סואץ", קבע בוריס דולין כי ברית המועצות הביסה את ישראל במלחמה בתוך מלחמה, שהתנהלה במלחמת ההתשה. הספר מרתק, השורה התחתונה טעונה בירור. יתכן שמי שניצח הם דווקא הישראלים.

ישראל הפסידה במלחמת ההתשה, קבע בוריס דולין, בספרו "חומת סואץ" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2020), ולא רק זו, אלא שהובסה בידי ברית המועצות. הספר הוא עיבוד של מחקר שביצע דולין, מורה בן 38 המתגורר בתקוע, במהלך לימודי התואר השני במסלול צבא וביטחון באוניברסיטת בר־אילן. 

בגב הספר נכתב כי הייתה זו מלחמה בתוך מלחמה, והמחבר תיאר כיצד שירת "מבצע קווקז" – הקמת כוח המשלוח הסובייטי ושיגורו למצרים – את האינטרסים של ברית המועצות במלחמה הקרה, ומדוע העימות בין הרוסים לישראלים נשמר בסוד (והאמריקנים נמנעו מלהתערב בו).

אף שהמחקר של דולין מאיר עיניים, והוא השכיל לכלול בו מקורות רוסיים שטרם נעשה בהם שימוש, הרי שהשורה התחתונה שלו, טעונה בירור ויתכן וקודם ירה חץ ורק אז סימן את המטרה.

"חוצפה פלמ"חניקית"

בספר תיאר דולין את המערכה כנגד המצרים (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) ואת האירועים המכוננים במהלכה באופן מרתק. כך למשל, כשהתגלה בשלהי דצמבר 1969 המכ"ם הסובייטי החדיש שבו הצטייד הצבא המצרי, עלה במטה הכללי הרעיון להעביר את תחנת המכ"ם כולה לישראל.

"הייתה כאן חוצפה פלמ"חניקית שקסמה לאנשי המבצעים. השם שניתן למבצע העתידי היה "תרנגול 53", והביצוע ניתן לנח"ל המוצנח" (עמוד 188), כתב דולין. באישון לילה הוטס כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, לגדה המערבית של תעלת סואץ. 

הכוח המצרי שאייש את תחנת המכ"ם לא חשד באפשרות שצה"ל יפעל במרחב שלו, ותוך ניצול גורם ההפתעה "תקפו הצנחנים את תחנת המכ"ם. הנחיתה הייתה קשה, אך לבסוף הגיחו 66 לוחמים מענן האבק שהעלו המסוקים והחלו בדרכם אל היעד. הם הלכו במשך קרוב לשעה. את המטרים האחרונים עשו בזחילה. רעש הגנרטור שעמד בסמוך למשאיות גבר על כל קול אחר" (עמוד 192). הקרב היה קצר, והצנחנים הרגו בו כמה חיילים מצרים ושבו ארבעה נוספים.

הכוח הפושט מיהר לארוז את המכ"ם ומסוקי סופר פרלון הטיסו אותו לגדה המזרחית של התעלה, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים, ב־22 בינואר 1970.

"בבוקר 22 בינואר הופיעו מעל שדואן מטוסי חיל האוויר הישראלי. פצצות כתשו את המוצבים המצריים. החיילים הורידו ראש, ירדו אל החפירות, חיפשו מקלט. הם לא ראו את המסוקים מגיעים. ארבעה סופר פרלונים נחתו בזה אחר זה על אחד ההרים במרכז האי. צנחנים ישראלים זינקו מתוכם, נערכו לתנועה והחלו להתקדם" (עמוד 208).

ניכר כי הצבא המצרי שחשש בעיקר מפני התקפה מן הים, לא נערך כראוי להגנה בלב האי, והופתע כאשר "הסתערו צנחנים ישראלים על מערך המוצבים. הקרב נמשך כמה שעות, בנקודות מסוימות היה קשה מאוד, אך ידם של הישראלים הייתה במהרה על העליונה" (עמוד 209).

הקרב היה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. אחד הצנחנים שלחמו בקרב היה דורון אלמוג, לימים אלוף פיקוד הדרום. בפשיטה, סיפר לימים, למד "שיש גיבורים גם בצד השני". הצנחנים הרגו כ־50 לוחמי קומנדו מצריים (ועוד כעשרים נהרגו כשחיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שביקשו לברר מה מצב הכוח המוצב בו) צרים ותפסו 62 שבויים. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

מובארק ממליץ להחזיר את המטוסים

הפרק המרתק בספר היה כמובן מבצע "רימון 20", מארב אווירי שערך חיל האוויר לטייסים הסובייטים ב־30 ביולי 1970. מפקד חיל האוויר, האלוף "מוטי הוד בחר למשימה את טובי האנשים של החיל – 12 טייסים, עם סך הפלות של 54 מטוסי אויב. התוכנית שנבנתה הייתה מארב מתוחכם שהתבסס על משחק מוחות עם מפעילי המכ"ם הסובייטים" (עמוד 311). בין הטייסים שנבחרו היו אביהו בן־נון, יפתח ספקטור ואביאם סלע.

כשהמארב הופעל, כתב דולין, צפה מפקד חיל האוויר המצרי, הגנרל חוסני מובארכ, בהתרחשות על מסך בתחנת המכ"ם. כטייס ותיק, הוא כבר חווה זאת כשהתמודד בשעתו כנגד חיל האוויר הישראלי, ולכן המליץ לגנרל הסובייטי שניצב בסמוך אליו להפסיק את הקרב מיד, אחרת לא יישארו לו מטוסי קרב להחזיר. הגנרל הסובייטי התעקש להילחם.

"שני הכוחות נפגשו באוויר. מנועי הסילון שאגו, קריאות נרגשות מילאו את רשתות הקשר וטילים שנורו חיפשו את המטרות שלהם. תוך שניות התברר שהישראלים שולטים בשמים. הסובייטים היו בצרות. הם לא הצליחו לשים ישראלים על הכוונת וגילו שפנטומים או מיראז'ים יושבים על הזנב שלהם. מיגים החלו ליפול בזה אחר זה. "באשר לרוסים," סיפר הרמטכ"ל בר־לב לשרי הממשלה באותו יום, "מאחר וזו פעם ראשונה להם להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם… לא הייתה לחימה כפי שחשבנו שתהיה"" (עמוד 313).

הקרב היה קצר ובסופו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג־21 שהוטסו בידי טייסי קרב מחיל האוויר הסובייטי.

בניגוד לעמדתו של דולין (וזוהי חולשתו העיקרית של הספר) לפיה היה זה קרב מוצלח במערכה שתוצאתה כבר הוכרעה לרעת ישראל, קבע פרופסור דימה אדמסקי כי הייתה זו הצלחה. לתפיסתו, השמועות על החגיגות והמסיבות שקיים חיל האוויר הגיעו למוסקבה. ישראל לא פרסמה את ניצחונה בפומבי כדי לחסוך מן הסובייטים השפלה פומבית, אולם מוסקבה לא יכלה להיות בטוחה כי ישראל תפגין התנהגות מרוסנת כזו גם בעתיד.

הסובייטים גם היו חייבים לקחת בחשבון שההסלמה עלולה להביא להצטרפות האמריקנים ללחימה ולהגדיל את הסבירות של עימות צבאי סובייטי־אמריקני, סיכון שממנו שאפה מוסקבה להימנע בכל מחיר. "כך או כך נראה כי 'האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה' כפי שהגדיר את יוזמתו הרמטכ"ל בר־לב ושמומשה באמצעות הקרב האווירי, הייתה המהלך האסטרטגי הנבון, שהניב פרות מדיניים ושעודד את שני הצדדים להגיע להפסקת אש", כתב אדמסקי.

הספר כתוב היטב וניכר כי הוא תוצר של מחקר יסודי ומעמיק. מנגד, כאמור, חולשתו העיקרית היא בבחירת המחבר להציג את המערכה כניצחון סובייטי מוחלט, ולא כך הוא. אולי אפילו להיפך.

כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות הגוברת מול עזה מוציאה מהפוליטיקאים הבטחות בחירות על מערכה מכריעה בעזה. אבל כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. והמלחמה שישנה מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויהיה נחוש לבצעה. 

השבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, בראיון לעיתונאים ירון דקל ועמית סגל בתכניתם ב"כאן ב'", כי ככל הנראה לא תהיה ברירה אלא לצאת ל"מלחמה אחרת" בעזה. נתניהו ציין שארגון החמאס מתקשה לשלוט ברצועה ולרסן את הפלגים הסוררים וכי "לא תהיה ברירה להיכנס למערכה, מלחמה, מול עזה".

המציאות ברצועת עזה בשבועות האחרונים היא אכן מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה מהרצועה לשטח ישראל, של חוליות של פעילים חמושים פעילי מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי.

החוליות חוסלו, אמנם, בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת, אולם הם מלמדים, כמאמר רה"מ נתניהו, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה, ויכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, יו"ר "הליכוד", ויריבו העיקרי יו"ר מפלגת "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי יצאו למערכה מכריעה בעזה. זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבטיח זאת.

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן לפתור כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את חידת הקשר הגורדי (הוא חתך אותו באמצע באבחת חרב אחת).

יכולתו של החמאס לשמר שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועה, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, היא, אולי, הנכס המרכזי שבגינו נמנעת ישראל ממערכה רחבה ברצועה.

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (בהנחה שהיא אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות, בעת שפעלו ארגוני טרור משטח לבנון כנגד יישובי הצפון.

אין חלופות טובות

כאמור, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה – אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לחייליו.

ההישג, פגיעה בפעיל טרור בכיר, עשוי להיות חיובי. אבל החסרונות ברורים. ראשית, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והצד השני מסלים את המצב בעיתוי הנוח לו, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שישהו במסתור. שלישית, לאורך זמן קמים מנהיגים חדשים, ולא פעם הם יעילים וקיצוניים מקודמיהם.

לחלופה של הפעלת אש מנגד, החל בירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אף שאין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים.

החלופה הנוספת היא המערכה הקרקעית, אולם מהלך קרקעי מתמרן הוא יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. יתרה מכך, לצד פגיעה בפעילי חמאס רבים תכלול המערכה גם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. מערכות שכאלה נוטות להמשך זמן רב וקשה לסיימן בתחושת הישג ברורה.

אבל למרות המורכבות והמחירים שטומנת בתוכה הסוגיה העזתית (שבסוף, כמאמר אלוף במילואים, "מתבטאים בבתי הקברות"), הבטחות בחירות, כך מתברר, הן זולות. אחרי הכל, המועמדים לא הבטיחו לקיים

שלילת יכולות האויב 

אם תצא ישראל למערכה בעזה, יידרש צה"ל לפעול אמנם בזירה מוכרת, אך כלל לא בטוח שיהיה ביכולתו להפגין ביצועים טובים יותר מאלו שהפגין במבצע "צוק איתן". בעיקר יידרש הצבא להשיג את הפגיעה בכוח הצבאי של החמאס ופעיליו מהר יותר ובאופן נמרץ יותר מבעבר, בהנחה שיקבל די חופש פעולה לכך מהדרג המדיני.

יתרה מכך, כלל לא בטוח שצה"ל יילחם רק בחזית אחת, והמתיחות לפני שבוע בגבול לבנון הוכיחה שצה"ל עשוי להידרש ללחום במקביל הן בדרום והן בצפון. להבנה הזו ישנו ביטוי בתכנית האימונים והשבוע קיים הצבא את התרגיל המטכ"לי השנתי, "האבן הראשה", שדימה תרחיש לחימה במתאר רב-זירתי בדגש על חזית הצפון.

הצורך להתאים את הצבא למערכה ולבאר מראש מה יהיו ההישגים שאותם יחפש הצבא להשיג עומדים במוקד עיסוקו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. במאי האחרון הוא קיים שיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שעתידים בהמשך דרכם להיות מפקדי גדודים ויחידות בצה"ל.

בשיחה שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח.

בעבר, ציין, היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפישה שזהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים לפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה, אמר, "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח".

עברו כשלושים שנה מאז שכוכבי, אז רס"ן בצנחנים, השלים את פו"ם ברק, תכנית הכשרה ייחודית שיזם ראש מה"ד דאז, האלוף דורון רובין, בסיוע בנימין עמידרור ואל"מ חנן שוורץ, ותמיכת הרמטכ"ל דן שומרון.

שוורץ, שב-1973 לחם כקצין הקשר של חטיבת השריון 188 ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ורובין, שכקצין צעיר בצנחנים ובוודאי כאלוף נהג לבעוט במוסכמות ולערער על הנחות יסוד במטרה לשפר את הכוחות שעליהם פיקד, יצרו תכנית הכשרה שונה שעודדה את חניכיה לחשוב אחרת, לא רק טקטית אלא גם אסטרטגית.

רובין, שנהג גם לשחק כדורסל עם החניכים, ביקש מהם גם לבחון את צה"ל בראייה ביקורתית. כך למשל השוותה עבודה סמינריונית של אחד החניכים בקורס, "מלחמת שלום הגליל בראי האימונים", את האימונים שקדמו למלחמה והמציאות שפגשו הכוחות בלחימה. מסקנתו, "אין קשר בין האימונים ובין מה שהתרחש במלחמה".

עתה כוכבי הוא הרמטכ"ל, ומוטל עליו לוודא שהאימונים יהיו בהתאם למערכה שבה יפעלו הכוחות. ההיגיון הישן, קבע, כבר לא מתאים, ו"הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב, כשעשית את התנועה מא' לב'. הרי כשאריק שרון, חזרנו אליו, כובש את אום-כתף – המערך קורס. המערך קורס, וממשיכים הלאה מערבה. עכשיו בואו נעשה תרגיל: אנחנו נכנסים וכובשים עד צור, כולל צור. ואז מסתכלים אחורה ואומרים: 'השמדנו עשרים אחוז'. מה קורה עם העוד שמונים אחוז רקטות? ב'עופרת יצוקה', עד היום האחרון, שכונת הסביבון ירתה רקטות על שדרות ועל מדינת ישראל. הלכנו אליה בלפיתה, אגב. הלכנו אליה בלפיתה. רק באום כתף – לפיתה – עשרים אחוז – המערך קורס. 'עופרת יצוקה' – עשרים אחוז – לא קורה שום דבר. ולכן אתם חייבים להבין את העניין הזה", הדגיש לחניכים.

ההשוואה בין הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום-כתף שבלב מדבר סיני במלחמת ששת הימים, שניהלה אוגדתו של אריק שרון, לבין הלחימה כנגד מתחם של החמאס בשכונה צפופה בעזה, היא מעט מאולצת, אבל המסר נשאר נכון, ואתו הולך הרמטכ"ל מתרגיל לתרגיל, מכנס לטקס.

אם מפעילים כוח, אז בנחישות

אולם למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולת של צה"ל לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ויכולות צבאיות של החמאס (או חזבאללה), אלא בדרג המדיני.

בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), כתב האלוף (מיל') והשר לשעבר מתן וילנאי, שהסתייע בכתיבה בעיתונאי יניב מגל, כי "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14). ומה שתקף לכוחות בשטח, בוודאי תקף לדרג המדיני.

ראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לגבש מדיניות של ממש מול עזה, ולא רק הצהרות לוחמניות, עם אסטרטגיה והבנה ברורה מה ברצונם להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי, בין שמוגבל ובין שלמטרת מיטוט החמאס. משנקבעו מטרות שכאלה יש להחליט על מימושן הנחוש.

אם לא, אז לאחר תצוגת יכולות מרשימה של הצבא בראשית המערכה, תהיה הפעלת הכוח מגומגמת, מבולבלת ומתמשכת בנוסח המערכות בקיץ 2006 ובקיץ 2014. יתכן שכמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. אך אם בכל זאת ישנה כזו, הרי שלצד חשיבות רוח הלחימה והמקצוענות של הגייסות, היא מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויוציא אותה בנחישות אל הפועל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.09.2019)

אחרי שנבחר רמטכ"ל, הקרב הוא על זהות סגנו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש הממשלה ושר הביטחון סיימו את שבוע שעבר כשהם מסכימים (סוף סוף) על זהות הרמטכ"ל הבא ומיד עברו להתכתש על זהות סגנו, עם אותם מועמדים. מנגד, נראה שהדרג המדיני מוכן להכיר פומבית בכך שלמצב בעזה נדרש פתרון מדיני. 

בבוקר יום שישי שעבר פרסם שר הביטחון, אביגדור ליברמן, את בחירתו באלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל הבא. החוק קובע שהשר הוא הבוחר מבין המועמדים את הרמטכ"ל, ואילו ראש הממשלה מאשר את הבחירה (או לא), אך אינו יכול להציע מועמדים משלו. לאחר מכן מוגש שם המועמד הנבחר לוועדה למינוי בכירים והממשלה מצביעה ומאשרת את המינוי. בדרך כלל תופס המועמד שנבחר את עיקר השיח התקשורתי בימים לאחר בחירתו, כשהפרשנים השונים מנתחים את האתגרים אתם יידרש להתמודד כמפקד הצבא ומפליגים בסיפורים על אודותיו

הפעם, בשל האופן שבו נעשה הדבר, התמקדה התקשורת בכך שהשר ניצל את היעדרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששהה בביקור מדיני חשוב בסולטנות עומאן, בכדי ליהנות מאור הזרקורים לבדו, ולכאורה לקבוע עובדות בשטח בנוגע לבחירת הרמטכ"ל. רה"מ בתורו נמנע מלהגיב זמן ממושך, ובירך על הבחירה רק זמן קצר לפני כניסת השבת.

מחטף בהודעה לא במהות

מימין: ראש הממשלה נתניהו והאלוף זמיר, (צילום: לע"מ).

בטרם הבחירה פורסם שראש הממשלה מעוניין שאת התפקיד יקבל האלוף אייל זמיר, קצין שריון ששימש כמזכירו הצבאי וכאלוף פיקוד דרום, ואילו השר רצה את האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל ששימש כאלוף פיקוד מרכז וראש אגף המבצעים. לשניים, שעשו מסלול שירות מרשים, ישנם פערים משלימים בקריירה. בעוד שהראשון מכיר היטב את צבא היבשה ואת הקומה האסטרטגית, מתמחה השני בתחום המודיעיני ובמבצעים המיוחדים. שני המועמדים שכיהנו כסגני רמטכ"ל, כוכבי וגולן, לכאורה לא השתתפו במירוץ. למרות האופן שבו בחר ליברמן להודיע, סביר שהבחירה נעשתה על דעתו ובהסכמתו של ראש הממשלה, שכעס בעיקר על כך שנשאר מחוץ לחגיגות. או שהיתה זו פשרה מפא"יניקית או שהשר רצה בכוכבי, והסווה את רצונו באמצעות הבעת תמיכה באלון, ביודעו שכך תתקבל הבחירה בכוכבי ככזו שלוקחת בחשבון את רצונו של ראש הממשלה. 

כוכבי הוא בחירה טובה גם כך וגם כך. הרקורד שלו מלא והוא עבר בכל תחנה נדרשת בדרך. מח"ט הצנחנים באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדת עזה בהתנתקות ולאחריה (שם גם התרחשה אחת התקלות היחידות בשירותו, חטיפת גלעד שליט), רח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה" וראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". על המערכה בעזה בקיץ 2014 ספג אגף המודיעין בראשות כוכבי ביקורת על איום המנהרות שחומרתו לא הובנה עד תום, כמו גם על העובדה שכוונת חמאס לפתוח במלחמה ונחישותו להוסיף ולהילחם במשך 51 ימים ולא הוערכו כיאות. במקביל גרף שבחים על תפיסת הלוחמה מוכוונת המודיעין (לוחמ"ם) שפיתח, ששיפרה משמעותית את המודיעין שניתן לכוחות הלוחמים בשטח, באופן עדכני ומקיף. ב"צוק איתן" התפיסה אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת, ובמקביל סיפקה מודיעין עדכני שהזהיר את הכוחות בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. התחנה הבאה היתה פיקוד הצפון, ושם התמקד כוכבי בהכנת הפיקוד למלחמה ובמערכה שבין המלחמות, תחום שבו עסק גם באמ"ן.

והנה לאחר שנבחר המועמד והוסכם ממשיכים השר וראש הממשלה להתכתש על זהות מי שיכהן כסגנו. ליברמן טוען, ולא בלי צדק, שהנושא אינו בתחום סמכותו (וגם לא צריך להיות בתחום עיסוקו) של ראש הממשלה, ואת זהות הסגן מסכמים ביניהם שר הביטחון והרמטכ"ל הבא. נראה שראש הממשלה, מצדו, מנסה לכפות את מינוי זמיר בכדי להוכיח שהוא זה שקובע את הטון. הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף, כתב בשעתו שבין הקריטריונים למינוי רמטכ"ל חשוב שלמועמד שנבחר "יהיה ניסיון קרבי וניסיון בפיקוד יבשתי", ועוד ציין שחייבת להיות לו רגישות גבוהה להיבט החברתי-הפנימי, שכן חשיבותו תלך ותגדל. לצד אלו חייב המינוי "להביא לפרישה מינימלית של אנשים טובים בצמרת צה"ל". הבחירה בכוכבי מאפשרת את השארתם של אלון וזמיר במערכת, אך אם ייכנע ליברמן לדרישת נתניהו, יש סיכוי שאלון יפרוש, ומכאן שמוטב למצוא פשרה.

יש ערכים שחשובים יותר מתפקיד בכיר

באוטוביוגרפיה שכתב ויצאה לאחר מותו, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), תיאר האלוף (מיל') דורון רובין מפגש שהיה לו, זמן קצר לאחר שסיים את תפקיד מח"ט הצנחנים, עם האלוף יאנוש בן גל, אז אלוף פיקוד הצפון. יאנוש, שרובין היה מחביביו, העיר לו שאף שיש לו את כל מה שצריך, לא יתמנה לרמטכ"ל. כוונתו של יאנוש היתה שלרובין היה "פה גדול", והוא התבטא בביקורתיות, שאותה לא חסך גם מעצמו, על כל נושא ובעל תפקיד. התכונה הזו גם עלתה לו בקידומו לאלוף פיקוד ואף למעלה מכך. למרות שידע שיש אמת בדברים השיב רובין, לקונית, שאם לא אז לא, אבל העריך, כפי שאכן קרה, שגם יאנוש (שהיה מועמד מוביל לרמטכ"ל) לא יזכה לכך. בן גל הודה שאכן זה המצב, "אבל עליך קצת חבל, לא?" (עמוד 132). 

עטיפת ספרו של האלוף רובין, שגישתו הביקורתית בלמה את קידומו, (מקור: סימניה).

שיחה שכזו, אף שלא התרחשה, היתה יכולה להתקיים בין אלוף דמוי יאנוש ובין האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר שהיה גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. גולן, שהיה חייל צעיר בצנחנים כשרובין היה המח"ט וכמוהו נחשב למפקד בולט בכל דרג שבו שירת, הסתבך לפני שנתיים בתקרית מן הסוג שאליה נקלע רובין חדשות לבקרים. בנאום שנשא בערב יום השואה לפני שנתיים אמר ש"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". סביר שאלמלא הנאום היה הדרג הפוליטי, שהנאום נתפס כביקורת עליו ולא כפי שהיה באמת – תמרור אזהרה לחברה כולה, שוקל את מועמדתו של גולן ברצינות של ממש. לאחר מכן, נמנעו הפוליטיקאים מכך, וחבל. המציאות שבה נאום כזה או אחר ולא התפיסה האסטרטגית, הפיקוד בשדה הקרב והעולם הערכי הם המדד שייקבע אם קצין מסוים יקודם ואם לאו, מטרידה. 

מההודעה שפרסם בעקבות העובדה שלא נבחר, ניכר שהרמטכ"לות, אף שהיתה יעד שאליו שאף, לא היתה עבורו אובססיה אלא אופציה. "יש לנו צבא מצוין, מאחל הצלחה לכוכבי, לא מצטער על הדברים שאמרתי במשואה, לא חונכתי להצטער על האמת", מסר במוצאי שבת שעברה. גולן שצדקת נאומו הוכחה כמעט ברגע שירד מהבמה, הוכיח שוב שיש דברים חשובים גם מהקידום והדרגה ושעמוד שדרה אינו בגד שפושטים ולובשים כשנוח. 

אין ימי חסד ואין גם פתרון צבאי

סוף השבוע שעבר, שכלל ירי רקטות שביצע הג'יהאד האסלאמי לעבר יישובי עוטף עזה ובתגובה תקיפות של צה"ל מן האוויר ברצועה, היווה מבחן ראשון למפקד אוגדת עזה הטרי, אליעזר טולדנו, שנכנס לתפקידו ביום רביעי בבוקר. טולדנו שהחליף בתפקיד את תא"ל יהודה פוקס אחרי כהונה ארוכה במיוחד, הגיע לתפקיד כשבילקוט השירות שלו שתי תחנות חשובות: מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" והמזכיר הצבאי של רה"מ. שני התפקידים הללו הכשירו אותו לראות את הדברים מהרמה הטקטית לאסטרטגית. בעזה, המרחק בין אירוע על הגדר והפגנה אלימה שעמה מתמודדים הכוחות שבשטח, לכדי אירוע שבו דן הקבינט המדיני ביטחוני, קצר במיוחד. הניסיון שרכש טולדנו שנחשף לשתי הרמות, ישרת אותו היטב. בתום גל התקיפות של צה"ל הושגה הפסקת אש ותם הסבב, לעת עתה. ברצועה, כמו בכדורגל, משחקים משבת לשבת. 

בספרם, "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), תיארו עפר שלח ורביב דרוקר כיצד ב"מבצע חומת מגן", בטרם תחילת המתקפה על העיר שכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמוד 220). הלקח הזה נשאר עם כוכבי, כמו גם עם קצינים בכירים במטה הכללי שלקחו חלק באותה מערכה סיזיפית וקשה, ובהם הרמטכ"ל איזנקוט, אותו יחליף בעוד כחודשיים. היעדר יעד של ממש בעזה שמולו אפשר להפעיל כוח ולהגיע להישגים, וההבנה שהפתרון הנדרש הוא מדיני ולא צבאי במהותו, הם הסיבה שהפיקוד הבכיר של צה"ל נמנע מלהציג גישה התקפית שתהיה תואמת לזו שמציגים חלק מהשרים חברי הקבינט בתקשורת. התפקיד של הצבא הוא להכיל את האירועים ככל שניתן ולמנוע מהם להסלים (במילים פשוטות להימנע מהרוגים), כך שהדרג המדיני לא ייאלץ לצאת למערכה שאינו רוצה בה.

השבוע צוטט בתקשורת גורם מדיני בכיר שאמר כי ראש הממשלה נתניהו מעוניין למצות את הניסיונות להשיג הפסקת אש ברצועת עזה, באמצעות המגעים עם האו"ם, קטאר ומצריםלדבריו, ראש הממשלה "רוצה שתהיה תכלית לפעולה צבאית בעזה. אפשר לכבוש את עזה ולהחליף את חמאס, אבל אין מתנדבים לקחת מאיתנו את עזה. אם היה למי לתת את עזה, אולי היינו כובשים אותה כבר מחדש". אף שהגורם ציין שבמידת הצורך יונחתו "מכות קשות על עזה ללא כיבוש הרצועה" הוא ציין שלמהלך כזה, שעיקרו הפעלת אש, החמאס יגיב באש משלו וישראל תמצא את עצמה בדיוק באותה הנקודה שבה היא נמצאת היום. לכן ראש הממשלה מוכן לספוג את הביקורת, שמגיעה גם מצד שותפיו הקואליציוניים, ולמצות את המגעים עד תום. הוא יודע, אמר הגורם המדיני הבכיר, "שאם ייצא למבצע בעזה בשעתיים הראשונות כולם ימחאו כפיים, אבל אחר כך כולם ישנו את דעתם וימתחו עליו ביקורת". הביקורת, אגב, תגיע מאותם אנשים שמבקרים את האיפוק שלו היום.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.11.2018)

הלכו עם האמת שלהם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

זכותו של יהונתן גפן לומר שטויות נובעת מכך שהוא חי במדינה דמוקרטית, שגם לחם בכדי להבטיח שתישאר (כזו). דורון רובין שנפטר בסוף השבוע שעבר היה מאחרוני המפקדים המיתולוגיים של צה"ל. כבר אין כמעט מפקדים שכאלה בצבא, כלל וכלל לא בטוח שזה טוב.

יהונתן גפן, 2005, (מקור: ויקיפדיה).

לפני כמה ימים טען המשורר והפזמונאי יהונתן גפן כי הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה למ"פ בחטיבת גבעתי בכפר נבי צלאח, שבתורו הפגין קור-רוח ונמנע מתגובה, כמוה כז'אן ד'ארק, אנה פרנק וחנה סנש. בתגובה, אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על תחנת הרדיו גלי צה"ל להשמיע את שיריו או לראיין אותו. כאן נפתח עימות בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהודיע כי לשר אין כל סמכות שכזו. אפשר להבין את שר הביטחון, משום שהדברים שאמר גפן מקוממים. מה בין תמימי, לשלוש הנשים הללו, לא ברור. סנש היתה, אגב הוויכוח הציבורי על שירות נשים כלוחמות בצה"ל, לוחמת במנהלת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי, ואילו אנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים שביקשו, וגם הצליחו, לרצוח אותה, מצב שונה בתכלית מזה של הפלסטינים תחת שליטת צה"ל.

מנגד, כדאי היה לשר הביטחון לקרוא קצת ממה שכתב גפן לאורך השנים. בפברואר 65', כתב גפן בספרו "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002), התגייס "לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור" (עמוד 66). במלחמת ששת הימים כבר לחם בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון. "ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר? צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית. לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה. בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר" (עמוד 238).

הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה.

איפה ישנם עוד אנשים

בסוף השבוע שעבר נפטר האלוף (מיל') דורון רובין, ראש מה"ד לשעבר ומפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון). רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד אגדי, כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו השבוע בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר-רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.

מימין: הסמג"ד רובין והמג"ד צידון, לאחר ההשתלטות על בסיס המכ"ם המצרי, (מקור: צילום מסך).

הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, בתחילת שנות השישים. במלחמת ששת הימים כבר היה מ"פ טירונים בגדוד ולחם ברצועת עזה. עם שוך הקרבות השביע רובין את חייליו בכותל המערבי, בתום מסע מפרך. היתה זו ההשבעה הראשונה בכותל, מנהג שהפך למסורת בחטיבה ובקרב יחידות נוספות. כסמג"ד הנח"ל המוצנח במלחמת ההתשה, השתתף בפשיטה על בסיס המכ"ם הסובייטי המתקדם של חיל האוויר המצרי. רובין, שמעולם לא התרשם יתר על המידה מיחידות כוחות מיוחדים ולאורך מסלולו הצבאי התנגש לא אחת עם בוגריהן, הדגיש בראיון שהפשיטה היתה "הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".

במלחמת יום הכיפורים כבר היה מג"ד. לבקשת האלוף (מיל') יום טוב סמיה, פקודו משכבר וקצין האג"מ שלו בצנחנים, כתב רובין פרק לספרו האוטוביוגרפי, "מנהיגות ברגעים של אמת" (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014). בספר תיאר רובין כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים: "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי" (עמודים 456-457).

במלחמה לחם הגדוד בחזית הדרום, בחצי-האי סיני, והוטל עליו לנוע לוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. שם, ב-14 באוקטובר, בצומת "נווה-יורה", נדרש לבלום התקפה של שתי חטיבות שריון מצריות. רובין הפיק את המירב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה. כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן הוא "מכיר רק כיוון אחד – מערבה!", כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. בקרב השמיד גדוד הצנחנים, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל-האוויר וכוחות שריון מחטיבה 401 שהצטרפו בהמשך, חטיבת טנקים מצרית.

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמפקד בה"ד 1 קבע כי "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח, אפשר באמת ללמוד. לאחר מכן, כמח"ט הצנחנים, היה רובין חלק משרשרת מפקדי שדה מצטיינים שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. שלושה ימים בטרם המלחמה נכנס לתפקידו כמפקד חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. החטיבה בפיקודו נקלעה למארב בכפר עין זחלתא, לחמה בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי וספגה נפגעים רבים. לאחר ההלם הראשוני, התעשת ופיקד על התקפת נגד מוצלחת שלאחריה המשיכה החטיבה לעבר כביש ביירות-דמשק.

רובין, שסלד מפוליטיקה, נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"ל רפאל איתן. אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו הרף ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר מרובין, שנותר עם "חרא של הרגשה". בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים נוסח רובין. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות. בהספד שכתב בשעתו אביחי בקר על אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו כשהיה מ״פ בגולני ב-73', הוא ציטט את אלתרמן שכתב על עוג מלך הבשן ש"עכשיו אין אנשים כאלה", תמה תקופה. "אולי הם לא דרושים בכלל', הוסיף אלתרמן. כלל וכלל לא בטוח שצדק.

מה רצתה הממשלה להשיג במבצע?

לאחר שחרורו נכווה רובין בשורה של יוזמות כושלות בעסקים ובחיים הציבוריים. עם זאת צה"ל והביטחון הלאומי, כך נראה, נותרו עיסוק מרכזי בחייו. במאי 2016 פרסם רובין בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי לשר החינוך נפתלי בנט ולממשלת ישראל בעקבות המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רובין חשב שדרושים דברים אחרים. על הממשלה, כתב אז, להגדיר לצה"ל את מטרת המערכה כחלק מאסטרטגיית העל שלה. "מטרת מלחמה הנה מטרת על. לאן ברצונכם להגיע? כיצד ברצונכם לסיים המלחמה על כל הבטיה ומרכיביה? (פיסית, מדינית, תודעתית ועוד…) מהם ההישגים הנדרשים? מהם האילוצים? האם יש סדר עדיפויות ומהו? ומהו לוח זמנים לביצוע? זו חובתך אדוני השר (כחבר ממשלה), לנסח ולהגדיר לצה"ל באופן ברור בהיר וחד משמעי, מהם יעדיה האסטרטגיים של המלחמה אותה אתה מורה לצבע להוציא לפועל".

הבן של: מפקד גדס"ר נח"ל, ברק רובין, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

רובין, שבנו ברק לחם בקיץ 2014 כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, טען כי לשם כך אין צורך במזכיר צבאי. "נדרשת הבנה אסטרטגית המקפלת בתוכה את מהות הדיון והויכוח סביב מבצע "צוק איתן". מה היתה מטרת המבצע? (ישנם ניסוחים מגוונים שהושמעו ע"י שרי הממשלה\קבינט) "לחסל את החמאס", "להוריד החמאס על ברכיו", "לפגוע בתשתיות החמאס", "לחסל את מנהיגי החמאס". הראה לי אדוני השר, הצג את מטרת המבצע. מה רצתה הממשלה בה היית חבר להשיג עת הורתה לצה"ל לצאת למבצע".

בהרצאה שנשא עוד קודם לכן בפני סדנת אלפרדו שמנהל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, ציין רובין שבמהלך "צוק איתן" התקיימה ישיבת קבינט שמשכה 8 שעות. לדבריו, "אם יש חשיבה אסטרטגית ויש הבנה אז לא צריכים 8 שעות לשבת. שעה זה מספיק. כשקבינט יושב 8 שעות הוא ממציא את האסטרטגיה", ועוסק בגיבושה תוך כדי המערכה, ולא, כפי שנדרש, קודם לכן. מיותר לציין שרובין לא קיבל תגובה רשמית לשאלותיו. מוטב, בטרם המלחמה הבאה, שהקבינט המדיני-ביטחוני ידאג לבאר לעצמו מה ברצונו להשיג. רובין כבר איננו, והפוסטים שעשויים להיכתב אינם חשובים כשלעצמם. אבל הפעלת הכוח הצבאי מחייבת מטרה מדינית ונראה שישראל טרם ביררה לעצמה מהן מטרותיה במערכה עתידית בעזה, או לחלופין בצפון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.01.2018)

החטיבה שעמדה במשימה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש יצא אבירם ברקאי לספר את סיפורה של חטיבה 500 במלחמת שלום הגליל, מלחמה שנשכחה וחטיבה שעמדה בכל משימותיה, עד שהתייצבה על "השחור", כביש ביירות-דמשק. מנגד, הספר מסתיים שם, בכביש, ואילו צה"ל נותר בלבנון עוד 18 שנים.

ברקאי, (צילום: ויקיפדיה).

ברקאי, ערך בטרם כתיבת הספר מחקר מעמיק, (מקור: ויקיפדיה).

לאחרונה יצא לאור "אנחנו על השחור" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016), מאת אבירם ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הפעם בחר המחבר לעסוק בספר דווקא במלחמת לבנון הראשונה, 1982, באמצעות סיפורה של חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב-1973 ובהמשך דרכו שימש כקצין הניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך במשך שלוש שנים מחקר מעמיק במסגרתו קיים 170 ראיונות אותם גיבש, לצד דו"חות, מאמרים וספרים לרוב לכדי סיפור מרתק שלא ניתן להניח מן היד.

חטיבת שריון מקבלת מח"ט צנחן

רובין, צילום: דו"צ).

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם בשם מבצע שלום הגליל, מונה למפקד חטיבה 500 אל"מ דורון רובין, לאחר שהתעקש כי בטרם יקודם לתא"ל עליו לצבור ניסיון פיקודי בשריון. רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, נחשב למפקד נערץ ולמקצוען אמיתי. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הצנחנים 202 בקרב המפורסם בוואדי מבעוק, במהלכו השמיד הגדוד, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל האוויר וכוחות שריון חטיבת טנקים מצרית. בהמשך "היה מפקד בית הספר לקצינים ומפקדה של חטיבת הצנחנים הסדירה. בתקופתו בוצעו ככל הנראה הכי הרבה פעולות ופשיטות מבצעיות מאז יציקת אבן הפינה לחטיבה האדומה" (עמוד 52).

מן הספר עולה כי עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון, תכנן אריק שרון, לכונן סדר חדש בלבנון, שבשטחה ייסד אש"ף מדינה בתוך מדינה ופעל כנגד ישראל. משנמצאה העילה, ניסיון ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בלונדון (שנפצע אנושות), אישרה הממשלה את התכנית שהציע. בהתאם לתכנית האופרטיבית אמורה היתה אוגדת השריון 162, עליה פיקד תא"ל מנחם עינן, לנוע "בגב שדרת הרי השוף כשממזרח וממערב ינועו כוחות שכנים בכיוון הבקאע וציר החוף. ב'ש' + 48 יגיעו כוחות האוגדה לכביש ביירות-דמשק" (עמוד 65). מטרתה – ניתוק ביירות מכוחות הצבא הסורי. החוד של האוגדה היה חטיבה 500 בפיקוד רובין. החטיבה בפיקודו היתה למעשה צוות קרב חטיבתי שכלל שלושה גדודי שריון סדירים, גדוד ההנדסה 601, גדוד הנח"ל 932 וכן שני גדודי צנחנים (מחטיבות מילואים שונות). אף שהספר אינו מתייחס לכך, האופן שבו פעלה אז החטיבה, כשמצוותים לה גדודי מילואים בכשירות גבוהה, תואם את תפיסת הפעלת כוחות המילואים החדשה של צה"ל, על-פיה שולבו כוחות מילואים, גדודים ופלוגות, בתוך עוצבות סדירות.

תקועים בדרך

החטיבה נעה מהר בציר ההררי, ובמספר התקלויות מהירות השמידה כוח סורי וספגה נפגעים ראשונים. אחד מהם היה מפקד גדוד השריון 433, סא"ל בני בית אור, שכמו רובין "הגיע מהצנחנים" (עמוד 28), נפצע קשה. בכדי להצילו נדרש לפנותו לישראל, אך נוכח הקירבה לכוחות האויב סירב טייס מסוק הפינוי לנחות. המח"ט, רובין, שאל את הטייס בקשר אם הוא מבין עם מי הוא מדבר ונענה שלא. "מפקד חטיבת הצנחנים לשעבר מוריד את הקסדה מראשו, בלוריתו המכסיפה מתנופפת ברוח, ונושא תפילה שבחופת המסוק נמצא מישהו שעבד מולו בעברו האדום" (עמוד 109). הטייס זיהה אותו ונחת. חייו של בית אור ניצלו והוא שב לפקד על הגדוד בהמשך המלחמה.

984551

כריכת הספר, (מקור: סימניה).

יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-8 ביוני, נתקלים כוחות החטיבה המצויים בתנועה לעבר הכפר עין זחלתא, בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי הערוכים היטב בנקודות שולטות על הציר. מספר טנקים של החטיבה נפגעים ואחד מהם אף מתדרדר אל התהום בצד הדרך. עד מהרה נוצר פקק והחטיבה אינה מצליחה להתקדם. חילוץ הנפגעים נעשה תחת אש והכוחות התקשו לזהות את מיקום הסורים. לצד השבחים, לגבורת הלוחמים והמפקדים, ברקאי אינו חוסך שבטו מן החטיבה, בדגש על מפקדה. לתפיסתו, "גם בלי ידיעות מבוססות על אויב ראוי היה שמח"ט 500 יפעל אחרת, שיתייחס לגזרת עין זחלתא כאל אזור מסוכן במיוחד" (עמוד 266). מנגד, קובע המחבר, כי בכוח אישיותו, מנהיגותו ורמתו המקצועית הגבוהה, הצליח רובין להוביל את אנשיו, ממצב קשה לכדי ניצחון ועמידה במשימה.

אחד מגבורי הקרב הוא סרן עופר חקלאי, "מפקד הצוות מסיירת הצנחנים" (עמוד 204) בשירותו הסדיר. חקלאי, שהפך למפקד פלוגת צנחנים במילואים לאחר פציעתו של מפקדה, נדרש להוביל אותה במשימות חילוץ פצועים והשתלטות על הכפר. אי-אפשר שלא להתרשם מסיפור לחימתו של חקלאי, לבדו ובראש הפלוגה. באחד הבתים בכפר, למשל, נתקל המ"פ, חקלאי, בחייל סורי מטווח אפס. אין "מקום לשניים בחדר הזה, ועופר מהיר יותר, והכדור שהוא שולח מטיח את הסורי על גבו, והוא רואה את עיניו מאבדות את ניצוץ החיים וכבות" (עמוד 304). הסיפור אודות פלוגה שמפקדה נפצע וסגנו מוביל אותה בהצלחה, חזק גם ללא דרמה שמזכירה יותר את סרטיו של קלינט איסטווד מאשר ספרות צבאית.

ב-10 ביוני הוביל רובין את החטיבה להתקפה משולבת, בסיוע ארטילרי ואווירי. הצנחנים תקפו את המערך הסורי מעורפו, ואילו השריון תקף את הסורים מחזיתם. ההתקפה הצליחה, מרחב עין זחלתא נכבש וגופות הנעדרים נמצאו. לאחר הקרב המשיכה החטיבה קדימה עד שב-24 ביוני, שמונה-עשר יום לאחר תחילת המלחמה, השלימה חטיבה 500 את המשימה המקורית שהוטלה עליה והתייצבה על כביש ביירות-דמשק. "אנחנו על השחור" (עמוד 410), דיווח המח"ט למפקד האוגדה, תא"ל מנחם עינן, ושמע ממנו כי כלל הפיקוד הצה"לי משבח את החטיבה על הישגה, שלדעת רובין (לימים אלוף במיל'), תרם תרומה משמעותית למנוף הלחצים שהביא את המחבלים להיכנע ולהתפנות מלבנון לתוניס.

בגין הכיר ואישר את מטרות המלחמה

"שמור מרחק מרשת קורי העכביש ומשדות המוקשים הנפיצים של הפוליטיקה הגלויה והנסתרת שקדמה לשליחת כוחות צה"ל למבצע שלום הגליל" (עמוד 457), אמר לעצמו המחבר במהלך הכתיבה, אך לא הצליח להתאפק. בספר כלול ראיון עם סא"ל (מיל') עודד שמיר, מזכירו הצבאי של אריק שרון כמעט מראשית כהונתו כשר הביטחון. למרות שנכח כמעט בכל הדיונים ונחשף לכלל החומר שנגע למלחמה ולתקופה שקדמה לה, לא ביקש מי מאלו שחקרו את המלחמה לשמוע את גרסתו עד עתה.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

לדברי שמיר, כלל מטרות המלחמה ובהן חיסול אש"ף כיישות צבאית ומדינית בלבנון, השמדת מערך הטילים הסורי בבקאע, סילוק הצבא הסורי במידה ויתערב במערכה, התמיכה בנוצרים וכינון ממשלה אוהדת לישראל בלבנון, היו ידועות לראש הממשלה מנחם בגין והיו על דעתו. גם הממשלה הכירה אותן. בניגוד לטענות שהושמעו לאחר המלחמה, אמר שמיר, "שרון לא כופף את היד לבגין. ראש הממשלה הוא שהתווה את היעדים. לא היה צורך לכופף לו את היד. שר הביטחון כמובן היה שותף ליעדים" (עמוד 460). דומה שברקאי לא הצליח להחליט אם לקבל את גרסתו, אך נותר משוכנע כי אפילו אם שרון אכן "תחמן" את הממשלה, הרי שהאיש שהיה "מפקדה של יחידת העילית 101 ושל חטיבת הצנחנים, מפקד האוגדה שדחף למהלך הצליחה שהוביל למפנה במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 467), פעל במטרה להבטיח את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגן עליה, כפי שעשה לפני ואחרי כן.

במובן מסוים עשה לעצמו המחבר "חיים קלים", שכן הוא ניתח את המלחמה עד לשנת 1983, למרות שניתן לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל בשנת 2000. ועדיין השאלות שהוא מציב מטרידות. חלק מיעדי המלחמה, בוודאי בנוגע לחיסול תשתית אש"ף בלבנון וגירושו מתחומה, הושגו. גם הפגיעה בצבא הסורי היתה מרשימה. מדוע אם כן, נחשבה המלחמה לכישלון כה צורב? כשקוראים את הספר אודות חטיבה 500 בשל"ג, עולה בזיכרון ספר אחר אודות חטיבה באותה מלחמה, "אתי מלבנון" שכתב האלוף במיל' יורם יאיר. גם הוא תיאר, בכישרון רב, את לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה שעליה פיקד (הוא החליף בתפקיד את רובין שעבר, כאמור, לשריון) למן הנחיתה מן הים ועד לביירות. אז נגמר הספר. צה"ל לעומת זאת, נשאר בלבנון עוד 18 שנים. אולי זו הסיבה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.01.2017)