"כוהן משוח מלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרב רונצקי שנפטר השבוע היה אולי הרב הצבאי הראשי הבולט והמשפיע ביותר מאז שלמה גורן. בין שתמכו בו ובין שביקרו אותו, אי-אפשר היה להישאר אדיש לרב (והקצין הבכיר) שחזר בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, תוקע בשופר בכותל המערבי במלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע נפטר הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר) לשעבר, תא"ל (מיל') אביחי רונצקי, מי שהיה ככל הנראה הרב הצבאי הראשי הבולט ביותר בתפקיד מאז האלוף שלמה גורן. שלא כמו קודמיו היה רונצקי חילוני שחזר בתשובה וקצין קרבי במילואים, ששימש כראש מטה חטיבת שומרון, ובדומה מאוד לאלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי, ספג רונצקי ביקורת מימין ומשמאל על מהלכיו והתבטאויותיו כרבצ"ר. נראה שהיתה לו עמדה בכל עניין (צבאי או לא), והוא לא חשש להביע אותה. הרבנות הצבאית בתקופתו גם לא הסתפקה בתפקיד "נגד כשרות בכיר" ואנשיה, בהובלתו, עסקו בחינוך ובהרצאות על גבורה יהודית וחשיבות הדת לכוחות הלוחמים. בקיצור, אי אפשר היה להישאר אדיש אליו.

המ"פ החילוני מסיירת שקד

רונצקי גדל בחיפה ולמד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, במחזור ט"ו בו למדו גם האלוף דורון אלמוג (מיל') והעיתונאי לשעבר אביחי בקר. בתחילה התגייס לקומנדו הימי, אך באמצע המסלול עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה בסיירת שקד ולחם בסיני. לימים כתב כי בטרם המלחמה, "עסקה פלוגה ה' של סיירת שקד, שעליה פיקדתי בתעסוקה מבצעית לאורך חוף מפרץ סואץ". התחושה, סיפר, היתה שאין בסך הכל ממה לחשוש והוא ואנשיו ניצלו את הזמן הפנוי לדיג וטיולים בסיני.

רונצקי, כמ"פ בסיירת שקד, (מקור: פייסבוק).

המלחמה נחתה עליו כרעם ביום בהיר בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר הבחין ב"מבנה גדול של מטוסים מתקרב לעברנו מכיון התעלה. הערתי את תשומת לב המפקד לכך שסוג המטוסים אינו מוכר לנו, ואכן היו אלה מיגים מצריים", שתקפו את הגזרה. הפלוגה של רונצקי נדדה במרחבי סיני ולמחרת, כתב, "חברה אלינו פלוגת המסלול של גדוד 890 בפיקודו של עמנואל בן ישי (בנישו) הי"ד מניר עציון. בסיוע שני מסוקי בל תקפנו כוח קומנדו גדול שהתמקם על שתי שלוחות שהיו משני צדי ואדי ע'רנדל, מדרום לראס-סודר". המלחמה היוותה קו פרשת מים עבור רונצקי, שחזר בעקבותיה בתשובה ונעשה לרב, ולמעשה עבור כל מחזורו מהפנימיה הצבאית. הם, שבטרם גיוסם כתבו "להתראות בישיבות המטכ"ל" בספר המחזור, איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים, ומאוחר יותר רונצקי כרבצ"ר.

לתפקיד הרב הצבאי הראשי הוא מונה מספר חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה בידי הרמטכ"ל, דן חלוץ, ובהמלצת ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, במטרה להתמודד עם השבר שחוללה ההתנתקות בין הצבא לציונות הדתית. שלא כמו קודמו, הרב ישראל וייס, הביע באותה תקופה רונצקי, שכיהן כראש הישיבה הגבוהה בהתנחלות איתמר בה התגורר, עמדה עקבית ומוצהרת כנגד סירוב פקודה. עמדה אמיצה בהתחשב במקום מגוריו ובסביבתו האידאולוגית. בניגוד לכלל הרבנים ששימשו בתפקיד לפניו (מאז הרב גורן) היה לרונצקי רקע קרבי נרחב והוא ראה את עצמו כ"כוהן משוח מלחמה", שעליו לספק סיוע רוחני, ערכי ומורלי לכוחות הלוחמים.

הרבצ"ר הבולט ביותר מאז הרב גורן

משמאל: הרמטכ"ל חלוץ מעניק דרגת תא"ל לרבצ"ר הנכנס, רונצקי, (מקור: דו"צ).

ואכן, כרבצ"ר היה רונצקי שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. כך למשל, החזיר לשירות רבנים שבעברם שימשו כמפקדים קרביים, ובהם הרב אייל קרים, קצין צנחנים שפיקד בעבר על הסיירת החטיבתית ולימים הרבצ"ר הנוכחי, והרב צדוק "דוקי" בן-ארצי, נווט קרב בחיל האוויר. תחת רונצקי שימש בן ארצי כראש ענף תודעה יהודית, שעסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה והתחרה בהצלחה מרשימה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. הפעילות הזו כלל הרבה מאוד היבטים מיסיונריים באופיים. משה טור-פז, שפיקד על גדוד צנחנים במילואים, אף כתב בפייסבוק השבוע, בפוסט שנועד לשבח את רונצקי, כי לעיתים "חטאו אנשי תודעה יהודית בעודף מסרים דתיים על חשבון מסרים יהודיים".

בנוסף התבטא רונצקי בחריפות כנגד שירות נשים וגם כנגד הקהילה הגאה. לימים, כך עולה מהתבטאויות שלו בתקשורת, מיתן את דעותיו. ממתקפת הרבנים על הרמטכ"ל איזנקוט, למשל, בנושא שירות נשים והגדודים המעורבים הוא סלד. צריך לומר ביושר שהרבנות נכנסה לתוך ואקום שהותיר חיל החינוך. קצין חינוך ראשי (קח"ר) דאז, תא"ל אלי שרמייסטר, אמנם ניסה לבלום את פעילות הענף לתודעה יהודית, ובאכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל, אבל בפועל לא הרבה השתנה. לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן, החיל היה פחות פאסיבי ודריסת רגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן (כמו גם לפניו) לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. יתכן שאחרי רונצקי וקרים כך יקרה גם ברבנות הצבאית.

רונצקי עצמו, במקום לבדוק את המטבח, קיים שיחות אין ספור עם מפקדים וחיילים, בעיקר ביחידות הלוחמות, במטרה לשכנע אותם שמה שהם עושים זה חשוב, רץ אתם על הג'בלאות, נכנס אתם מתחת לאלונקה. לימים סיפר כי "שקע בית האלונקה שנוצר אצלך כחייל צעיר לא עובר גם בגיל שלי". בשיחות עמם נהג לבקש מהמפקדים לדמיין איך היו חשים בשבוע השלישי למלחמה, כאשר שליש מהחיילים בפלוגה נפגעו, והם עייפים, רעבים, מותשים. הכוח נתקל, ואז, סיפר הרב, שנהג לשאול את החיילים "מה מוציא אותך עכשיו קדימה? לפעמים יושבים רק על זה שעתיים-שלוש. אתה יוצא עם החיילים שלך לקרב, יש לך דקה איתם לפני שיוצאים קדימה. מה אתה אומר להם בדקה הזאת? התפקיד של מפקד ברגע הזה הוא עצום".

בשיעור שהעביר בישיבת ההסדר שבקרני-שומרון ב-2009 סיפר על מפגש היה לו בתרגיל לילה, בחורף המקפיא של צאלים, עם מפקד גדוד סיור. "למה אתה בצבא?" שאל אז רונצקי את המג"ד, "נשוי, אב לשלושה, בוגר תואר שני, עם יכולות שכל חברה בשוק האזרחי הייתה חוטפת אותו בתנאים הרבה יותר טובים מאלו שהצבא יכול להציע לו". לאחר מחשבה השיב המג"ד כי "דווקא כשאני נמצא במצבים קשים, מצבים שכל מי שהיה לוחם מכיר אותם, אני חש שאני שותף פעיל למעשה שהוא גדול ממני". בתגובה אמר רונצקי שהוא פשוט נישק את הקצין, "ואמרתי לו שאני אשתמש בדברים האלה שלך בשיחות שאני מקיים עם חיילים ומפקדים"במבצע "עופרת יצוקה" הצטרף רונצקי לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, וחיזק את הכוחות בלחימה. כך למשל, עשה שבת עם גדוד הצנחנים 890, עליו פיקד יקי דולף (כיום מח"ט הצנחנים).

צה"ל צריך להיות "מקום של חיבורים"

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

בשיחה עם פרשן צבאי אמר רונצקי כי לדעתו "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני". הרציונל הזה תפס אחיזה גם בקרב חלק ממפקדי צה"ל שכיפה לראשם. כך למשל הסביר בשעתו בראיון מ"פ בגולני, יאיר פלאי שמו, כי "מבלי לזלזל בחיילים שאינם דתיים, אני חושב שאנחנו יותר מבינים למה אנחנו כאן. לפעמים עולות שאלות כמו למה צריך להיכנס ולמה צריך לעשות מבצע כזה או אחר ולנו יש את התשובות". כששאל הפרשן את הרב הצבאי הראשי כיצד זה מסתדר עם הכישלון בלבנון השנייה, כאשר מספר הקצינים הדתיים היה הגבוה ביותר אי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות ממלחמת ששת הימים.

עם זאת, הוא עצמו ראה את הנוכחות הגוברת של הציונות הדתית בפיקוד הבכיר בצה"ל כמטרידה. צה"ל, אמר בראיון, אמור להיות שיקוף של החברה הישראלית, "מקום של חיבורים", ומכאן שמצב שבו בישיבת מטה חטיבתית מתוך שמונת הקצינים הבכירים שישה הם בוגרי ישיבות הוא לא טוב. "אנשים שבאו מרקע דומה יש להם מכנה משותף ולפעמים חושבים דומה. זה לא טוב", אמר וניכר כי החוויה שעבר ב-73' נותרה מהדהדת בו. על אף הביקורת, אי-אפשר להתעלם מן הרוח שהכניס, ומן הלהט שלו להתחבר ליחידות הלוחמות ולהסביר ללוחמים מה הם עושים כאן. כשתיאר בשעתו את חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, כתב כי הסיבה שבגינה התלכדו הוא ופקודיו, "מכל קצוות הארץ", לגוף לוחם אחד ללא קושיות ותהיות, היתה החינוך. "דיברנו ועשינו ציונות ללא בושה". הצדק עמו, שהרי כבר אמר ניטשה כי "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." ומכאן, שגם לרבנות הצבאית יש תפקיד, לצד חיל חינוך, לסייע למפקדים, שהם-הם המחנכים העיקריים של החיילים, בהסברת הלמה והמדוע ללוחמים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.04.2018)

 

 

 

 

מודעות פרסומת

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

זה לא הפרסונה זה ההליך\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביטול מועמדתו של גל הירש לתפקיד המפכ"ל מלמדת כי זה לא הפרסונה אלא ההליך שדרוש תיקון. הבחירה בסגן ראש השב"כ לתפקיד, אף שהיא מתבקשת, מוכיחה זאת.

ההודעה על ביטול מועמדותו של תא"ל במיל' גל הירש למשרת המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל פורסמה עם צאת יום הכיפורים. זמן קצר לאחריה הודיע השר גלעד ארדן על מועמדו החדש לתפקיד, סגן ראש השב"כ רוני אלשיך. עקשנותו של ארדן למנות לתפקיד מועמד המגיע מחוץ לארגון ראויה לציון. שורת הפרשיות שבצמרת המשטרה מעידות על הצורך הזה לבדן, אולם גם מן הבחינה הרוחבית הארגון זקוק לניעור רציני או לפחות לבדק בית. הירש, אף שצמח בצבא ונעדר את הרקע המקצועי הנדרש לתפקיד, היה עשוי לחולל (ביטוי שהירש, כמפקד בה"ד 1, אהב במיוחד בבואו להגדיר את מהות הקצין) בכוח אישיותו את המהפך הנדרש.

תא"ל גל הירש, שירת בצנחנים ובשלדג וופיקד על אוגדת הגליל במלחמת לבנון השנייה.

תא"ל גל הירש, פיקד על אוגדה במלחמת לבנון השנייה.

מנגד, בחירתו החפוזה והמגושמת משהו של ארדן בתא"ל השנוי-במחלוקת, יצרה מחול שדים מיותר. נראה שארדן השתהה יתר על המידה בבחירת אדם לתפקיד השוטר מספר 1 וכשבחר בו לבסוף היה זה ללא מחשבה תחילה. לו היה עושה כן, ספק אם היה בוחר בהירש. אין בקביעה זו בכדי להעיד על הירש או בכדי ללמד שמלחמת לבנון השנייה, בה לחם באומץ, רלוונטית לסוגיה. העניין הוא פשוט. שיטור הוא מקצוע והירש אינו שוטר. הירש, שככל הנראה ביקש להתמנות לתפקיד, הן בשל רצונו לנקות את תדמיתו מן הכתם שדבק בה לאחר מלחמת לבנון השנייה והן מתוך תחושה שמדובר בסוגיה בעלת חשיבות לאומית, עבר בתקופה האחרונה "זובור" נוסף, דומה לזה שעבר ב-2006.

חזית אחידה (אך לא משותפת) ובהם בכירי המשטרה לשעבר, הורים שכולים ופקודים ומפקדים מימי המלחמה בלבנון ב–2006, התגבשה כדי לסכל את המינוי. מן האוב עלו פרשיות ישנות ובהן עסקאות בגאורגיה, חוזה ללא מכרז בעיריית ראשון לציון וכמובן דו"ח אלמוג על חטיפת רגב וגולדווסר. אף שהאלוף במיל' דורון אלמוג ציין כי מסקנות הדו"ח נותרו בעינן, הרי שהירש, לאחר שערער על כך בהצלחה לא נפסל לתפקידי פיקוד. מה גם שאלמוג עצמו (בעבר מפקדו של הירש בצנחנים) שאף בעיקר לזעזע באמצעות הדו"ח את צה"ל שלאחר המלחמה ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ. כל אלו יחדיו הביאו לכך שלא ניתן היה "להכשיר" את מינוי הירש בזמן סביר.

השופט יעקב טירקל העומד בראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה.

השופט יעקב טירקל העומד בראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה.

כך או כך מינויו של הירש לא נכשל בגלל הפרסונה אלא בגלל ההליך הקלוקל למינוי בכירים בשירות המדינה הקיים בישראל. ההליך כולל לכאורה רק את בחירת השר הממנה ואת ועדת טירקל הבוחנת את כשרותם והתאמתם לתפקיד של מועמדים למספר תפקידים בכירים בשירות המדינה ובהם הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד, ראש השב"כ, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל.

בפועל, כפי שהתברר בניסיון הכושל למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל ואת פרופסור יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל, לאחר בחירת השר את המועמד רק מתחילה נבירה חסרת פשרות בעברו. נראה כי נדרשת רפורמה משמעותית באופן שבו מתבצעת הבחירה לתפקידים אלו. ניתן למשל להציג בפני הוועדה את שמות המועמדים כולם, בטרם יבחר השר (או ראש הממשלה) את המועמד המועדף עליו. כך יגובש פול מועמדים "כשרים" ולא יצוצו להם שפנים שלאחר הבחירה.

ניתן גם להביא בפני ועדה זו את נציגיהם של ציבורים שונים שלהם התנגדות לבחירה, אשר יפרטו את הסיבות להתנגדותם בטרם ייבחר המועמד. הדבר יאפשר הן את השמירה על שמם הטוב של משרתי ציבור שלהם קריירה ארוכה, והן את יכולתה של הרשות המבצעת (הממשלה) לבחור את ראשי הארגונים הכפופים לה מבלי שאלו ייפסלו לאחר מכן. את ההליך הזה יש גם לתחום בזמן, כך שלא ייגרר יתר על המידה. רצוי שרפורמה זו תתבצע בטרם יגיע המועד למנות את ראש השב"כ (בעוד 8 חודשים) וראש המוסד הבאים (בתוך פחות משנה).

סגן ראש השב"כ רוני אלשיך (מימין) והאלוף יצחק איתן.

סגן ראש השב"כ רוני אלשיך (מימין) והאלוף יצחק איתן.

ומילה על המועמד הנוכחי לתפקיד המפכ"ל רוני אלשיך. כמו הירש הוא צמח בצנחנים, וכמפקדה היוצא של פלוגת ההנדסה החטיבתית הוביל כוח מן הפלוגה בפעולת מיידון שבלבנון (על כוח אחר מן הפלוגה פיקד הירש). לאחר מכן שימש כסמג"ד בחטיבה. בתום תפקיד זה פרש מצה"ל והתגייס לשב"כ. הוא שימש כרכז ובמספר תפקידי פיקוד ומטה ובהם ראש תת-מרחב שומרון, ראש מרחב דרום, האחראי על רצועת עזה וסגן ראש השירות. הוא נחשב בצבא ובשב"כ למפקד נועז, יצירתי והגון. הסבירות שהבחירה בו תצלח את המשוכות בהן כשל הירש גבוהה. בעיקר משום שבניגוד אליו אלשיך נהנה, כנראה בצדק, מהילת בחורינו המצוינים הפועלים בחשאי ועל כן הביקורת עליו, במידה וקיימת, חסויה.

קאמבק או Fallback\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינוי תא"ל במיל' גל הירש למפכ"ל עשוי להיות בדיוק מה שהמשטרה זקוקה לו. מנגד, אין לו כמעט שום ניסיון בעבודת המשטרה העיקרית, האפורה השוחקת, וכגודל הציפייה מן הקאמבק עשויה להיות גודל האכזבה.

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.

אתמול הודיע השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, על מינויו הצפוי של תא"ל במיל' גל הירש לתפקיד המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. נראה כי ארדן, פוליטיקאי מוכשר שזכה לשבחים על כהונותיו כשר לאיכות הסביבה והתקשורת (וגם כשהתפטר מתפקיד השר להגנת העורף חסר השיניים), קיבל תחת ידיו ארגון מוכה שסבל ממספר פרשיות מביכות וכושלות בשנים האחרונות (פינטו, רונאל פישר ומצעד הגאווה בירושלים אם למנות רק כמה).

הצורך לשקם את הארגון והרצון במועמד שיקרין גם על השר הממונה, בדומה לאופן שמינוי האלוף במיל' גבי אשכנזי לרמטכ"ל ה-19 של צה"ל הקרין על שר הביטחון פרץ, הם שהביאו לבחירה בהירש. אולם הצנחת מועמד מבחוץ מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של המשטרה שכן אחד המדדים לבריאותו של ארגון הוא היכולת להצמיח את מנהליו ומפקדיו מתוך השורות.

רב-ניצב, יעקב טרנר, כא

רב-ניצב, יעקב טרנר, תא"ל מחיל האוויר "יובא" לשורות המשטרה.

הירש, על כל פנים, לא יהיה המפכ"ל הראשון שמוצנח לארגון מבחוץ. ב-1980 מונה האלוף הרצל שפיר לתפקיד. הוא שימש בו רק כשנה (והספיק להשיק את התר"ש הראשונה של המשטרה) ופוטר על רקע חילוקי דעות עם שר המשטרה, יוסף בורג. בשנת 90' מונה למפכ"ל יעקב טרנר, טייס קרב ותא"ל בחיל האוויר, אשר שירת קודם לכן בשני תפקידי ניצב.

המאוכזבים

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.

ביציע המאוכזבים ניתן למנות את שלושת הניצבים שהתמודדו על התפקיד: בנצי סאו, יורם הלוי וזהר דביר. כל השלושה שירתו בארגון שנים ארוכות והצטיינו לכל אורך שירותם. מנגד, בחינה מעמיקה של תיקי השירות שלהם תגלה כי סאו עשה את עיקר שירותו במשמר הגבול, דביר, שהתגייס למשטרה לאחר מסלול פיקוד בגולני (בין היתר כמפקד הסיירת), והלוי, יוצא הצנחנים, צמחו בימ"מ (ואף פיקדו עליה), יחידת עילית למלחמה בטרור, מהטובות בעולם, שאין לה כמעט דבר עם עבודת משטרה טהורה ובכלל זה חקירות, סיור, שיטור תנועה ועוד.

מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב יורם הלוי.

מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב יורם הלוי.

לאור המינוי הודיע סאו כי הוא שוקל לפרוש. שני הניצבים האחרים הודיעו שאין בכוונתם לפרוש, אולם בעוד הלוי מחה על מינוי מועמד חיצוני קיבל דביר את המינוי בהבנה. סביר כי השניים ישמשו בזה אחר זה כסגניו של הירש במשטרה. כאן עשויה להיות בעיה נוספת שכן להירש דרוש לצידו סגן מנוסה שלו מסלול שירות הדומה לניצבים מן העבר, דוגמת יואב סגלוביץ', אילן פרנקו ומשה מזרחי, שצמחו במערכי המשטרה האפורים והשוחקים שהינם לב ליבה של עבודת השיטור. דביר והלוי, כאמור, אינם כאלה.

המועמד

סיירת צנחנים הירש

הירש (יושב משמאל) כמפקד צוות בסיירת צנחנים.

הירש, יליד 1964, שירת בסיירת צנחנים כלוחם וכמפקד צוות. מאוחר יותר כתב בספרו כי "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24). כמפקד פלוגה בחטיבה לחם בפעולת מיידון ב-88'.

ספרו של הירש, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2009.

ספרו של הירש, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2009.

בעת שפיקד על יחידת שלדג הוביל הירש מבצע בעומק לבנון במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל ליפקין-שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו (חיבתו לדברי פאתוס, ציטוטים מן התנ"ך והשירה העברית, ידועה) נדרש הירש להתמודד עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד. הוא זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם".

באינתיפאדה השנייה שימש כמפקד חטיבת בנימין וכקצין האג"ם של פיקוד המרכז (והיה ממתכנני ויוזמי מבצע חומת מגן) ופיקד על בה"ד 1. במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. חטיפת החיילים, רגב וגולדווסר, אירעה בגזרתו והוא ספג על כך ביקורת קשה בתקשורת ובצבא פנימה כבר בימי המלחמה הראשונים. הרמטכ"ל חלוץ שקל לא פעם להחליפו אולם נמנע מכך בלחץ מפקדיו הישירים של הירש. כתוצאה מכך נאלץ הירש, שאוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה, ללחום בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו להדיחו.

הרמטכ

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הירש ניזוק קשות מן המלחמה (בעיקר בשל אחריותו לחטיפה) אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי. לאחר המלחמה מונה האלוף במיל' דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. אלמוג, ככל הנראה בעיקר במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, הוציא תחת ידו דו"ח קטלני שתלה בהירש אחריות ישירה לחטיפה וקבע כי הסיור שהותקף יצא למשימה "כמעט כמו לטיול".

הירש בתגובה בחר להתפטר מצה"ל. לאחר שפרש פנה לעסקים (ייעוץ ביטחוני בעיקרו) ופרסם ספר אודות שירותו הצבאי, בדגש על המלחמה. באחרונה זכה הירש לזיכוי שבדיעבד על פעולותיו במלחמת לבנון השנייה מידי השופטים וינוגרד וחשין. בנוסף זכה הירש למחמאות על האופן בו פיקד על אוגדתו במלחמה מצד הרמטכ"ל איזנקוט.

האתגרים שעל הפרק

סמל משטרת ישראל.

סמל משטרת ישראל.

משטרת ישראל זקוקה כעת לשלושה דברים על מנת לנער מעצמה את תדמית הארגון הכושל שדבקה בה. ראשית, השגת תקציבים בסדרי גודל שונים מאלו שהיו בעבר. בדיונים על תקציב הביטחון נוהגים קציני צה"ל להביא את המשטרה כדוגמה לארגון שסובל ממצוקת תקציב ועל כן מתקשה לתפקד. בשעתו קבע אלוף במיל' כי אפשר לדעת אם מתכוונים למשהו ברצינות על-פי חלוקת הכסף ושיבוץ האנשים לתפקידים. המשטרה חשובה, יש לתקצב אותה בהתאם. דרושים תקנים, ציוד ויכולות חדשות. שנית, הדימוי. המשטרה צריכה לשכנע את הציבור (ובכך עשוי להיות להירש תפקיד מפתח) כי היא חשובה לביטחונו ממש כמו צה"ל והשב"כ. שלישית, גאוות יחידה. על השר והמפכ"ל להצליח להשיב את אמון השוטרים במשטרה. אמון שנשבר בפרשיות השונות כמו גם בעצם "ייבוא" מפקח כללי מבחוץ.

כלל לא בטוח שניסיונו של הירש בלחימה בטרור ובגרילה בלבנון ובגדה המערבית רלוונטי להובלת המאבק בפשיעה המאורגנת, תאונות הדרכים, המאבק במסתננים ועוד. ניסיונו של הירש בעבודת שיטור מסתכם בימיו כמפקד גדוד הצנחנים 202 בשכם באינתיפאדה הראשונה וכמח"ט בנימין בשנייה. בשני המקרים נאבק בטרור הפלסטיני. מאבק זה אינו דומה כלל ועיקר למאבק בפשיעה, לא בכלים שיש ברשות השוטרים ולא בסמכותם להפעילם. כמפקד בית הספר לקצינים נהג הירש לומר לצוערי הקורס כי חייבת להיות להם כקצינים וכמפקדים מטרה שלאורה יובילו את המסגרות שעליהן יפקדו. עוד אמר כי "הערכים קובעים את התוצאה." נוכח חוסר ניסיונו בתחום כמו גם בעיות בליבת הארגון עשוי הירש לגלות שכוונות טובות ואמונה בצדקת הדרך אינן מספיקות.