ביידן רואה באיראן סכנה חמורה ויפעל בהתאם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הניסיון לצייר את הנשיא הנבחר ביידן כמי שיאפשר לאיראן להצטייד בנשק גרעיני, תלוש מהמציאות. ובכלל, מוטב לישראל לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל החדש, במקום להתנכר לו. הניסיון עם ממשל טראמפ הוכיח שזה יעיל בהרבה.

בסרט הפעולה האמריקני "פיסמייקר" משנת 1997, מנסה ד"ר ג'וליה קלי (אותה מגלמת ניקול קידמן), העומדת בראש צוות למניעת הפצת נשק גרעיני של המועצה לביטחון לאומי, לאתר ולעצור את גנרל קודורוב המושחת מהצבא הרוסי, לאחר ששדד רכבת מסע שהובילה מספר ראשי נפץ גרעינים במחוז צ'ליאבינסק שברוסיה. את ראשי הנפץ תיכנן הגנרל למכור לאיראן. לקלי מסייע קצין הקישור של הצוות לצבא, לוטנט־קולונל תומאס דבו (שגילם ג'ורג' קלוני), יוצא רגימנט הריינג'רס ה־75 והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, שיש לו חשבון משלו עם גנרל קודורוב.

באחד מרגעי השיא בסרט מפציר דבו בקלי לאשר לו לצאת עם צוות כוחות מיוחדים לפשיטה בדגסטן במטרה ליירט את המשאית שבה מבריח קודורוב את ראשי הנפץ. קלי, שחוששת שהפשיטה תביא להסלמה עם הרוסים, נוטה שלא לאשר וחוששת שקצין הכוחות המיוחדים מונע מרצונו לסגור חשבון עם קודורוב. "את כבר לא בוושינגטון, את בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי ישנו נשק גרעיני בדרך לאיראן, ובין שאת מסכימה אתי ובין שלא, תשיגי לי אישור לפעולה", מטיח בה דבו בתגובה.

עתה, משנבחר ג'וזף ביידן לנשיאות ארצות־הברית, יש מי שמבקש לצייר את המציאות ככזו הדומה לזו שתוארה בסרט. לגישתם, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני בכל רגע, והדבר היחיד שמנע זאת היה ביטולו של הסכם הגרעין בידי הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ. בהתאם לכך, נתפס ביידן כפייסן שיאפשר לאיראן לחצות את הסף ולהחזיק בנשק גרעיני.

ההסכם היה פתרון חלקי שעבד

המציאות היא כמובן אחרת לגמרי. איראן אכן חותרת להשגת נשק גרעיני, אך הוא אינו מצוי בהישג ידה. יתרה מכך, ביידן אינו מגיע לתפקיד כטירון בענייני ממשל ומדינאות, כפי שהיה קודמו. הוא מדינאי מנוסה, שמאחוריו ניסיון מקיף בסנאט של מעל שלושה עשורים (שכולל תמיכה מתמשכת ובלתי־מתפשרת בישראל). כסגנו של הנשיא אובמה לקח ביידן חלק בעיצוב הסכם הגרעין כמו גם בהחלטות משמעותיות כמו הפשיטה של הקומנדו הימי (הסילס) שבה חוסל מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב־2011.

הסכם הגרעין שגיבש בשעתו ממשלו של הנשיא ברק אובמה עם איראן היה "פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והמשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל־אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, היתה גרועה יותר. 

למרות שההסכם היה רחוק ממושלם, היו לו יתרונות. בראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ב־2018 ציין הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי ישראל לא זיהתה "הפרות איראניות של ההסכם". אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, אמר אז איזנקוט, "נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב־10 עד 15 שנה". מערכת הביטחון, אם כן, ראתה בהסכם יותר נכס מאשר נטל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, התנגד להסכם ופעל לבטלו בכל כלי שעמד לרשותו, בין שבכללי המשחק המקובלים ובין שלא (הנאום בקונגרס, למשל). נתניהו הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שכולל מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל, דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לממשלו של הנשיא דונלד טראמפ לבטל את ההסכם ב־2018.

טראמפ פעל לפי תחושת בטן, ביידן לא

לאורך כהונתו טראמפ נמנע, כמעט באופן מכוון, ללמוד ביסודיות את האתגרים שמולם ניצב ממשלו. בין שהיה מדובר בהסכם הגרעין, היריבות עם סין או ההחלטה להרוג את מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני, נראה שטראמפ קיבל את ההחלטות על סמך גחמה או תחושת בטן. לעתים זה הצליח, כמו בחיסול סולימאני או בהסכמי השלום והנורמליזציה שיזם לאחרונה בין ישראל לאיחוד ובחריין, אך לעתים מוטב היה להשקיע זמן נוסף בגיבוש אסטרטגיה ובהבנת המציאות הסבוכה לעומקה. 

הוכחה לכך (למי שנזקק לכזו) היא האופן שבו פיטר טראמפ השבוע את מזכיר ההגנה מארק אספר, אף שממילא בתוך פחות משלושה חודשים יושבע נשיא חדש שימנה מזכיר הגנה חדש. גם הסיבות לפיטורין מטרידות ונובעות מהתנגדות אספר להפעלת הצבא לטיפול במחאה כנגד האלימות המשטרתית.

כמו מזכיר ההגנה הראשון שמינה, גנרל הנחתים בדימוס ג'יימס מאטיס, גם אספר, בוגר ווסט פוינט (בן מחזורו של מזכיר המדינה מייק פומפיאו) שפיקד על פלוגה בדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת המפרץ, היה מינוי מוצלח. במהלך כהונתו חיסלו כוחות מיוחדים מצבא ארצות־הברית את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה. אבל יושרתו והקפדתו על מנהל תקין ודוגמה אישית (שלא כנשיא טראמפ אספר הקפיד לעטות מסיכה על פניו), היו לו, כך מסתבר, לרועץ.

עתה, עם בחירת ביידן שבה ועולה האפשרות שארצות־הברית תחתור לחדש את הסכם הגרעין. ביידן עצמו, במאמר שפרסם בראשית השנה בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) טען ביידן כי "דיפלומטיה צריכה להיות המכשיר הראשון של הכוח האמריקני". לתפיסת ביידן דיפלומטיה היא לא רק סדרה של לחיצות יד שמצטלמות היטב. הדיפלומטיה "בונה ומטפלת בקשרים ופועלת לזיהוי תחומים בעלי עניין משותף תוך ניהול נקודות סכסוך. זה דורש משמעת, תהליך מדיניות קוהרנטי וצוות אנשי מקצוע מנוסים".

במאמר מתח ביידן ביקורת על החלטת טראמפ לבטל את ההסכם וטען כי הדבר גרם לאיראן "להפעיל מחדש את תוכנית הגרעין שלה ולהיות פרובוקטיבית יותר, מה שמעלה את הסיכון למלחמה הרת אסון נוספת באזור". ביידן ציין אז שאין לו אשליות לגבי המשטר האיראני, שעסק בערעור יציבות התנהגות ברחבי המזרח התיכון, "אבל יש דרך חכמה להתמודד עם האיום שמציבה איראן על האינטרסים שלנו ודרך שמביסה את עצמה–וטראמפ בחר באחרונה".

ביידן הודה במאמר שהריגת סולימאני, "הסירה שחקן מסוכן אך העלתה גם את הסיכוי למעגל אלימות שהולך ומתגבר באזור, וזה הביא את טהראן לעקור את גבולות הגרעין שנקבעו במסגרת הסכם הגרעין". אם ייבחר לנשיא, כתב, יבקש לחדש את ההסכם ולעבוד "עם בעלות בריתנו לחיזוקו ולהרחבתו, תוך דחיפה יעילה יותר נגד הפעילויות מערערות היציבות האחרות של איראן".

אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים וראש המל"ל לשעבר, אמר השבוע בראיון לתוכנית של אריה אלדד ובן כספית ב־103FM, כי בשעתו הנחה ראש הממשלה נתניהו את הגורמים הרלוונטיים בישראל לא לדבר עם נציגי הממשל שעסקו בגיבוש ההסכם.

האמריקאים, כמו ונדי שרמן ממשרד החוץ, שאלו את מקביליהם בישראל אילו הגבלות הם היו רוצים "שנכניס להסכם". בהתאם להנחיית ראש הממשלה נמנעו הישראלים מלהשיב. "את הטעות הזאת נכון לתקן ולא לעשות ברוגז, וקודם כל לדבר עם האמריקאים. עכשיו, יש לא מעט דברים שאפשר לומר אותם ואפשר להתעקש עליהם, ואני חושב שהאמריקאים גם יקשיבו לנו", אמר איילנד. 

איילנד נמנע מלקבוע איזה נשיא יהיה יותר טוב לישראל, אבל ציין שעצם יכולתו של ביידן לשתף פעולה עם מדינות אירופה היא יתרון משמעותי. "כשטראמפ יצא מתוכנית הגרעין הוא עשה את זה לבד, ולכן האפקטיביות היא לא כזו גבוהה". יתכן, אמר איילנד, שיהיה "הסכם יותר טוב, ולפי דעתי יש לנו לא מעט אינפוט שניתן לתת בעניין הזה, ובזה הייתי מתעסק".

אין תחתית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי הנטר ס. תומפסון כתב בשעתו על הפחד והתיעוב שחש במהלך הקמפיין שניהל ניקסון לבחירתו מחדש כנשיא ארצות הברית. מוטב היה לשמור את הסופרלטיבים הללו לקמפיין של טראמפ.

בשנת 1972 סיקר העיתונאי האמריקני הנטר ס. תומפסון את מערכת הבחירות לנשיאות ארצות־הברית שבה התמודד הנשיא הרפובליקני המכהן, ריצ'רד ניקסון, על כהונה נוספת, מול הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן. רשמיו של תומפסון ממסע הבחירות, כונסו לספר שכתב, "פחד ותיעוב בנתיב הקמפיין, 1972".

ניקסון הוצג שם כמי שמייצג את כל האפל והאלים באמריקה. מאז זרמו הרבה מים בנהר, ונראה כי תומפסון טעה בגדול. ניקסון היה שקרן ורמאי, ובנוסף גם ריגל אחר יריביו הפוליטיים (ראו ערך "פרשת ווטרגייט", שבגינה התפטר). אבל לצד כל אלו, הוא גם היה נשיא מוכשר ורב הישגים.

בספרו המרתק "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) תיאר ההיסטוריון ויקטור דייוויס הנסון, כיצד ניקסון שינה את אופן ניהול המערכה בווייטנאם והפעיל את הכוח בשום שכל.

"הפצצת חג המולד 1972 הייתה רחוקה מלהיות בלתי יעילה וחסרת הבחנה, והיא השיבה את הקומוניסטים לשולחן הדיונים באמצעות השמדת כמה מתקני מפתח בצפון וייטנאם. מבצע ליינבקר 2, כפי שכונה, היה קטלני למכונת המלחמה של האנוי הרבה יותר מאשר מבצע רעם מתגלגל חסר ההבחנה, שנמתחה עליו ביקורת רבה, כמה שנים לפני כן. ב־1965 לא היה לממשל ג'ונסון מושג על מה שהסתכנו בו בווייטנאם, או על כללי העימות הסופיים, אך ב־1971 ממשל ניקסון הבין במדויק את הדילמה האמריקנית" (עמוד 535).

הנסון אמנם הוציא מתחת ידו ספר בעייתי, שבו ירה את החץ (הטענה כי לאורך ההיסטוריה הפגינו צבאות מערביים עליונות מוחלטת בשדה הקרב) ואז סימן את המטרה, תוך שהוא מתעלם מעובדות ורבות שסותרות אותה, אך קביעתו כי ניקסון היה מדינאי מוצלח, נותרה נכונה. 

כנשיא ידע ניקסון "לחתוך הפסדים" ולסיים את מלחמת וייטנאם, והוביל מדיניות חוץ מוצלחת מאוד שכללה את הסכמי סאלט לצמצום נשק גרעיני מול הסובייטים והישגים נוספים. 

לאור זאת, מוטב היה לשמור את הסופרלטיבים על פחד ותיעוב לקמפיין הבחירות של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ב־2020. אפשר לנהל את הוויכוח העקר בשאלה האם טראמפ טוב או רע לישראל (מוטב לישראלים להתמקד במי שינהיג אותם) ולחלופין לנהל דיון בשאלה המורכבת האם בסופו של יום היתה המדיניות שעיצב ומימש טובה או רעה (אלה הן כמובן הגדרות פשטניות, וכמו בכל דבר התשובה היא תלוי באיזה תחום). 

אין ספק שהיו לו כנשיא גם הישגיםרק במזרח התיכון, למשל, ראוי לציין את הסכמי השלום שיזם בין ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות, וכן את חיסולם של מנהיג דאעש, אבו־בכר אל־בגדאדי, ושל מפקד כוח קודס, הגנרל האיראני קאסם סולימאני.

אבל בכל האמור לקמפיין שהוא מנהל בבקשו להיבחר מחדש לנשיאות, דומה שאין תחתית שאליה לא יגיע. רק לאחרונה למשל, טען, כי יתכן ומותו של מנהיג אל־קאעידה, אוסאמה בן לאדן, פוברק בידי ממשל הנשיא ברק אובמה, ב־2011. הנשיא אובמה הורה אז על פשיטה נועזת על מתחם בפקיסטן, שבמהלכה הרגו לוחמי הקומנדו הימי האמריקני, צוות 6, את מי שיזם והוציא לפועל את פיגועי ה־11 בספטמבר 2001.

באקלים הפוליטי של 2020, אין אמת, והכל נתון לפרשנות ולדיון (ולעזאזל העובדות). הנשיא, שהוא גם מפקד הכוחות המזוינים ומכאן שהוא מפקדם של מי שהשתתפו בפשיטה ועודם משרתים בשירות פעיל, יכול להכחיש את עצם קיומה של פעילות שבה סיכנו את חייהם למען ארצם, בטענה כי פוברקה מסיבות פוליטיות.

אדמירל בדימוס ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי שכמפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) פיקד על הפשיטה, אמר בתגובה כי זוהי טענה כה משוגעת עד שאינה ראויה לתגובה וציין שזה "קצת כמו להכחיש את הנחיתה על הירח".

מקרייבן צדק, וזוהי אולי הטענה הכי זניחה מבין שלל טענות בעייתיות באמינותן (בלשון המעטה) שהעלה הנשיא טראמפ במהלך מסע הבחירות. אבל העובדה שהיה מוכן להשמיץ את חייליו (שבארצות־הברית הם פקודיו ממש) מלמדת שזהו בור בלי תחתית.

"הוא הרג חפים מפשע, הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". ויש לזה מחיר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מפקד כוחות קודס האיראניים, הגנרל קאסם סולימאני, הוא מהלך חיובי כשלעצמו. אבל יהיו לו השלכות ומחירים, יתכן שגם על ישראל.

בלילה שבין חמישי לשישי חוסל מפקד כוחות קודס, הגנרל קאסם סולימאני. השיירה שבה נסע בבגדאד הותקפה מן האוויר, ככל הנראה על-ידי מל"טים, והוא ומפקד המיליציה הפרו-איראנית כתאיב חזבאללה, ג'מאל איברהימי, נהרגו. הנשיא דונלד טראמפ אישר לאחר הפעולה כי ארצות-הברית עמדה מאחוריה. "בהוראתי חיסל הצבא את סולימאני שתכנן פיגוע מיידי על אנשי צבא ודיפלומטיים אמריקנים", אמר בנאום בפלורידה. 

סולימאני פיקד במשך שנים רבות על כוחות קודס, הכוחות המיוחדים של משמרות המהפכה האיראניים האחראיים בין השאר לכל המבצעים החשאיים מחוץ לגבולות איראן. כוחות אלו מנחים, מאמנים, מסייעים ומספקים אמצעי לחימה לארגוני טרור ומיליציות פרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

הוא נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, אף השווה את סולימאני לאוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה, וציין שבכתבה במגזין "ניו יורקר" הושווה סולימאני לקארלה, רב-המרגלים הסובייטי ואויבו המיתולוגי של ג'ורג' סמיילי בספרי המתח המופתיים של ג'ון לה-קארה. לאורך השנים נקשר שמו של סולימאני למאות פעולות טרור שיזם והנחה.

לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. הריגתו, המוצדקת כשלעצמה, מהווה פגיעה מורלית ותפקודית (בשל יכולתו הגבוהה) לאיראן ושלוחיה. 

נהוג לומר שאין אנשים שאין להם תחליף, אבל כמו במקרה של חברו של סולימאני, רמטכ"ל חזבאללה, עימאד מוע’ניה, שעל-פי פרסומים זרים חוסל בידי ישראל בדמשק ב-2008, הרי שלעתים מציאת המחליף לוקחת זמן רב. 

הוגדשה הסאה

האיראנים שיחקו בתקופה האחרונה משחק מסוכן מול ארצות הברית ובעלות בריתה, ונראה שהגדישו את הסאה. ההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, הגבירו את ביטחונה העצמי של איראן כי ביכולתה לעשות כרצונה בעיראק ובמרחבים נוספים במזרח התיכון.

בנאומו לפני שבוע במרכז הבינתחומי הרצליה ציין הרמטכ"ל אביב כוכבי שישראל פועלת כנגד התוקפנות האיראנית במזרח התיכון. "היה טוב יותר אילו לא היינו לבד", אמר.

במבט לאחור נראה כי ירי רקטות שביצעה מיליציה פרו-איראנית לעבר בסיס צבאי בקרבת העיר כירכוכ, שבצפון עיראק, ממנו נהרג קבלן אמריקני שעבד במקום, היה הקש ששבר את גב הגמל. ארצות-הברית הגיבה בתקיפה אווירית על יעדים של המיליציה השיעית כתאיב חזבאללה, שלוחה איראנית בעיראק, בה נהרגו כ-25 פעילים ונפצעו כמה עשרות.

מי שצפה שלתקיפה פוטנציאל להפוך לתפנית של ממש היה מפקד חיל האוויר הישראלי, אלוף עמיקם נורקין, שאמר זאת בהרצאה בוועידת התחזיות של "כלכליסט" השבוע. ההסלמה שהחלה בירי הרקטות, המשיכה בתקיפת האווירית האמריקנית, עלתה מדרגה כאשר המון צר על השגרירות האמריקנית בבגדאד.

ההפגנה האלימה מחוץ לשגרירות, ככל הנראה בהנחיית כוחות קודס האיראניים, הזכירה לאמריקנים את התמונות משגרירות ארצות-הברית בטהרן, שאת אנשיה תפסו האיראנים ב-1979 כבני ערובה, ומהשגרירות בבנגאזי, שהותקפה בידי מיליציות חמושות ב-2012. התגובה לא איחרה לבוא בדמות התנקשות במפקד כוחות קודס סולימאני. 

שליפה מהמותן

המבצע המוצלח החזיר אותי לפרק הכפול הסוגר את העונה השלישית של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין).

בפרק נדרש הנשיא להחליט האם להורות על מבצע שמטרתו להתנקש בפעיל טרור בכיר. במהלך העונה התברר ששר ההגנה של המדינה הבדיונית קומאר, שבמפרץ הפרסי, עבדול שריף, הינו למעשה מנהיג בארגון הג'יהאד העולמי "הבאהי" (גם הוא מומצא).

יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ראה בו יעד לסיכול ממוקד. "אנו מודדים את הצלחת המשימה בשני דברים: האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים פגענו. הם מודדים הצלחה בכמה שיותר. נשים בהריון מעבירות פצצות. אתה מדבר איתי על חוקים בינלאומיים? חוקי הטבע אפילו לא חלים כאן. אני חייל כבר שלושים ושמונה שנים, ומצאתי אויב שאני יכול להרוג", אמר לראש הסגל, ליאו מקגארי, ולחץ עליו לשכנע את הנשיא לאשר את המבצע.

מקגארי, בתורו, אמר לנשיא כי השר הקומארי הוא פעיל טרור מסוכן. "הוא הרג אנשים חפים מפשע. הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". הנשיא משתכנע, ובסיום העונה, ביים המודיעין האמריקני תקלה במטוסו הפרטי של שריף. כשהאחרון המתין על מסלול נחיתה בברמודה לתיקון המטוס, הרגו אותו לוחמי כוחות מיוחדים מצבא ארצות-הברית.

בסדרה נראה שהנשיא וצוותו שוקלים זמן רב, ובוחנים מכל זווית, את ההחלטה להרוג את שריף. במציאות, נראה שהנשיא החליט על הפעולה בסוג של שליפה מהמותן, מבלי להביא בחשבון את כל ההשלכות.

ארצות-הברית היא מעצמת-על, וככזאת יש ביכולתה לקיים מעקב מתמיד אחר תנועותיו של סולימאני (שלא פעם אף טרח לפרסם את מיקומו) ולשים צלב של מטרה על גבו, כשכוח כזה או אחר מוכן בכל רגע נתון להורגו. היו, ללא ספק, מספר מקרים שבהם היה מוצדק ונכון יותר לפגוע בו, אחר פרובוקציות איראניות במרחב, והוחלט להימנע מכך. אם כן, מדוע עכשיו? גם לא ברור מדוע הנשיא טראמפ חושב כדבריו, שהחיסול ימנע מערכה עם איראן ולא יקרב אותה?

האיראנים יהיו חייבים להגיב על הפגיעה. אין דין מנהיג ארגון טרור, שמוכוון על-ידי מדינה או לחלופין פועל באופן עצמאי כדין קצין בכיר בצבאה של מדינה ריבונית. למי שמחפש את ההקבלה כדאי להיזכר בתחושות הקשות בישראל לאחר שחזבאללה התנקש בחיי מפקד יחידת הקישור ללבנון (שהיתה אמונה אגב, על אימון, סיוע והכוונת צבא דרום לבנון, מיליציה שהקימה ישראל בלבנון), תא"ל ארז גרשטיין, ב-1999.

בספר "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), אמר תא"ל שמואל זכאי, פקוד ותיק של גרשטיין בגולני, למחברים עמוס הראל ואבי יששכרוף, כי לאחר מותו של גרשטיין "כמה ברגים השתחררו לי – ולא רק אצלי. מאוד הפריע לי שלא גבינו מחיר על הדבר הזה. ארז היה דמות. אנשים לא הבינו מה הוא היה בשביל החיילים, בשבילנו. רצינו נקמה" (עמוד 17). מי שחושב שאלו הן לא התחושות באיראן, לא מבין את מעמדו של סולימאני.

מותר ורצוי להחליט להרוג אדם יעיל, רצחני ומסוכן כמו סולימאני. הפגיעה כאמור, עשויה לאותת לאיראן שארצות הברית מתכוונת ברצינות לכך שהיא רוצה שתרסן את פעולותיה ההתקפיות במזרח התיכון. אבל ישנו בהחלט סיכוי שהריגתו תהווה קטליזטור להמשך הסלמה, שתדרוש מאצות-הברית ונשיאה מחויבות ונוכחות באזור שאין לו שום רצון בהן. 

בינתיים, פיקוד המרכז האמריקני שאחראי לזירת המזרח התיכון תוגבר בכ,3,000 חיילים והעלה הכוננות. מפקדו, גנרל קנת' מקנזי מחיל הנחתים. מקנזי, קצין חי"ר שפיקד בשעתו על יחידת המשלוח ה-22 של החיל (חטיבה מובחרת) באפגניסטן ועיראק, נדרש עתה להיערך לתגובה משמעותית מצד איראן על יעדים אמריקנים במזרח התיכון.

גם בישראל, במהלך שהוא בבחינת "אספו את החשודים הרגילים", החליטו אתמול לסגור את אתר החרמון (שנפתח בינתיים), מחשש לתגובת נקם מצד מיליציות פרו איראניות בסוריה. אבל סביר שהאיראנים לא יפעלו מהר כל כך, אלא ינצלו את ירידת המתח בכוחות, שלעולם לא ניתן לשמר לזמן רב מדי, בכדי להכות. 

בסדרת הטלוויזיה, "הבית הלבן", נמנע ממשל ברטלט מלקחת אחריות על ההתנקשות בשר הקומארי. אבל עבור ממשלת קומאר לא היה בכך צורך. התגובה הראשונה היתה להאשים את ישראל כי סייעה לפעולה, ובהמשך הפילו הקומארים מטוס ועליו שר החוץ הישראלי. פעולת התגמול הישראלית, בדמות מתקפה אווירית קשה בקומאר, היתה רק ההתחלה ובהמשך העונה ביצע ארגון הטרור "באהי" פיגוע קשה בארצות-הברית שהביא לפרוץ מלחמה.

לחיים, לעתים, יש דרך לחקות האמנות. וכדאי להיות מוכנים גם לזה. הערכת המודיעין של צה"ל שתפורסם בשבוע הבא צפויה להזהיר כי הפוטנציאל לעימות בצפון עם חזבאללה גדל. אף שישראל לא עמדה מאחורי הפעולה בעיראק היא עלולה, בשל היותה בעלת ברית קרובה של ארצות-הברית, להוות יעד לתגובה מצד שלוחתה של איראן מצפון. האיראנים, העם שהמציא את השח-מט, משחקים היטב ולטווח ארוך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.01.2020)

 

 

חיסול אל-בגדאדי הוא כסף קטן ביחס לתמונה הגדולה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מנהיג דאעש, אל-בגדאדי, הוא הישג מבצעי מרשים. אך מהבחינה המדינית הסגת הכוחות האמריקנים מסוריה, האישור לתורכים לפתוח במבצע צבאי וההימנעות מתגובה צבאית לתוקפנות האיראנית, מהווים עדות משמעותית יותר לכך ש"השוטר של העולם" כבר לא. 

לאחר המבצע שבו הרגו כוחות מיוחדים את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה, פרסם ממשל טראמפ תמונה המתעדת את נשיא ארה"ב וצוותו המתעדכנים בנעשה בשטח מחדר המצב של הבית הלבן.

התמונה מתכתבת כמובן עם זו שפרסם ממשל הנשיא אובמה לאחר שהקומנדו הימי האמריקני, צוות 6, פשט על מתחם בפקיסטן והרג את מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב-2011.

בתמונה נראים בתמונה נראים (מימין לשמאל) בריגדיר-גנרל מרקוס אוואנס, סגן מפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) שעשה את עיקר שירותו ברגימנט הריינג'רס ה-75, חטיבת הקומנדו של צבא היבשה, גנרל מארק מילי, יו"ר המטות המשולבים, שר ההגנה, מארק אספר, הנשיא דונלד טראמפ, סגנו, מייק פנס, וממלא מקום היועץ לביטחון לאומי, רוברט אובראיין.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה בה חוסל בן לאדן, (מקור: ויקיפדיה).

לשם שינוי נראה טראמפ בתמונה נשיאותי. ההחלטה לשלוח כוחות קרקעיים לאזור בוודאי לא היתה קלה, למרות העליונות הצבאית האמריקנית המוחלטת, ולמרות נטייתו לפעול בחופזה, מבלי לרדת לעומקם של דברים. את הנאום שנשא מאוחר יותר, לעומת זאת, קשה להשוות לנאומו המאופק של קודמו בתפקיד, לאחר סיומו המוצלח של מצוד בן עשור אחר מי שיזם והוציא לפועל את פיגוע ה-11 בספטמבר. 

היה זה המבצע הצבאי המשמעותי הגלוי הראשון שביצעו כוחות צבא אמריקני מאז שנכנס החודש הגנרל מילי לתפקידו כיו"ר המטות המשולבים, ולמעשה גם מאז שנכנס לתפקידו מארק אספר, שר ההגנה.

השניים, החלו את שירותם בצבא היבשה האמריקני כקצינים בצנחנים. אספר, חברו למחזור בווסט פוינט של מזכיר המדינה, מייק פומפיאו, פיקד על פלוגת צנחנים במלחמת המפרץ והשתחרר זמן קצר לאחר מכן. מילי, שהתגייס במסגרת העתודה האקדמית של צבא ארצות הברית ובאמתחתו תארים אקדמיים מאוניברסיטאות פרינסטון וקולומביה, עשה גם תקופת שירות בכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). מבצעים כגון זה מוכרים לו היטב. 

מחץ הדלתא

בפעולה, כך עולה מהפרסומים בתקשורת ומנאומו של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, פשטו כוחות מיוחדים, ככל הנראה מכוח דלתא של צבא היבשה ומהאגף לפעולות מיוחדות של ה-C.I.A, וניהלו לחימה בת כשעתיים עם פעילי דאעש. במהלך הלחימה נהרג גם אל-בגדאדי. 

מייסדה ומפקדה הראשון של כוח דלתא, הקולונל צ'ארלי "המסתער" בקווית', (מקור: ויקיפדיה).

כוח דלתא היא יחידת העלית בה' הידיעה של ארצות הברית. היחידה הוקמה בצבא היבשה ב-1977 בידי הקולונל צ'ארלי "המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה-S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור. עם השנים הפכה דלתא לחוד החנית של המבצעים החשאיים שחייבו שימוש בכוחות מיוחדים. היחידה המקבילה בקומנדו הימי (ה-Navy SEALs), צוות 6, הוקמה בידי לוטננט-קומנדר ריצ'ארד מרסינקו, רק מספר שנים מאוחר יותר.

בעוד שהוליווד הבליטה את הקומנדו הימי, נותרה דלתא חשאית יחסית (אף שזכו לחשיפה בסרטים כמו "מחץ הדלתא" בכיכובו של צ'אק נוריס). משרד ההגנה אף הכחיש את קיומה במשך שנים, גם לאחר אירועים כמו קרב המבצע הכושל לחילוץ בני הערובה האמריקנים באיראן ב-1979 וקרב מוגדישו ב-1993. במסגרת המערכה כנגד דאעש לקחו לוחמי כוח דלתא חלק במספר רב של מבצעים שכללו סיכולים ממוקדים בבכירים בארגון ופשיטות על מתחמים שבהם התבצרו פעיליו בסוריה ועיראק.

האגף לפעולות מיוחדות, הוא אגף צבאי למחצה בסוכנות הביון שאנשיו הם ברובם בוגרי יחידות המבצעים המיוחדים הצבא, הנחתים והצי.

הישג מבצעי, לא מדיני 

הפשיטה היתה הישג מרשים עבור הכוחות המבצעים, שגם שבו ממנה, כדברי הנשיא "ללא שריטה". אבל מי שחושב שהריגתו של מנהיג דאעש תביא לתוצאות דומות לחיסולו של בן לאדן טועה.

"חיסולו של בן לאדן היווה קו פרשת מים בעבור אל־קאעדה, בעיקר על שום התפקיד המרכזי שמילא בן לאדן בארגון שבראשו עמד מאז הקמתו, למעלה מעשרים שנה. סילוקו של מי שהיה הסמל ודמות מופת נערצת בעיני אנשי אל־קאעדה ותומכי הג'יהאד העולמי, נתפס כאתגר מבצעי בעל חשיבות מעשית וסמלית כאחד", כתבו החוקרים יורם שוייצר ואביב אורג במזכר "האודיסיאה של אל-קאעדה אל הג'יהאד העולמי", שפרסמו במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשנת 2014.

שלא כמו בן לאדן, שהיה קופסת פיקוד מהלכת על שתיים, אל-בגדאדי היה חיוני פחות לפעילות דאעש, והוא מהווה גם סמל חשוב פחות. הארגון שבראשו עמד דעך לאחר כיבוש הערים המרכזיות שבהן שלט במוסול בעיראק וא-רקה בסוריה. 

ובכלל, בלי לזלזל בהישג המבצעי, דומה שמבחינת חשיבותו המדינית הוא בחזקת "דמי כיס" שהעניקה ארצות הברית לבעלות בריתה באזור, רגע לפני שכוחותיה נעלמים מהזירה.

ההחלטה האמריקנית לסגת מסוריה, שאפשרה את המבצע הצבאי התורכי בצפון סוריה והפקירה את הכורדים לחסדי התורכים, וההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, משמעותיות בהרבה.

בסוף השבוע האחרון כתב פרופסור שלמה אבינרי מאמר ארוך בגנות הנשיא טראמפ ב"הארץ", שבו טען כי אין פלא שהסעודים "מחפשים דרכים להתפייס עם טהראן ואינם בוחלים בהתקרבות לרוסיה", שממצבת עצמה יותר ויותר בעמדת המוציאה והמביאה באזור. יתרה מכך, קבע, "מהרטוריקה של טראמפ נגד איראן נותר רק בלון אוויר חם, והמסר הוא כי היושב בבית הלבן הוא נמר של נייר עם פה גדול".

למרות שהוא אוהב לתאר את עצמו כאיש עסקים, הנשיא האמריקני ממשיך להצטייר כמי שלא היית קונה ממנו מכונית משומשת, שמילתו אינה מילה ותמיכתו נכונה רק לרגע שבו הצהיר עליה.

לפני כשבוע פורסם כי לעת עתה האמריקנים אינם מפנים את הכוח בבסיס טאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, המהווה חסם יבשתי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה כמו גם חסם מרתיע. בשל כך, נחשבת הנוכחות האמריקנית בבסיס בעיני ישראל כחיונית. בהתחשב בזיג-זג שבו מנהל טראמפ את מדיניות החוץ האמריקנית, הכוחות עלולים להתפנות ממנו מחר בבוקר, וכדאי בירושלים להיות מוכנים גם לזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 28.10.2019)

 

טראמפ היה משענת קנה רצוץ מלכתחילה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מדיניות הזיג-זג של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, הותירה במזרח התיכון שורה של שחקנים, בהם ישראל, שמבינים שאמריקה, שעליה התרגלו לסמוך, עוזבת ומשאירה להם להתמודד לבדם עם תורכיה, איראן ורוסיה. 

במאמר שפרסם ב"ישראל היום" כתב אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, כי להבנתו ההחלטה של נשיא ארצות הברית להסיג את כוחות הצבא האמריקני מצפון מסוריה, ולאפשר לנשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לפתוח שם במבצע רחב היקף, "לא באה ממקום אימפולסיבי. אין ספק שהותרת הכורדים במצב הנתון קשה להבנה ולעיכול, אולם הדינאמיקה במזרח התיכון דורשת חשיבה שונה, והמציאות לעיתים אכזרית". המטרה במהלך היתה, לתפיסתו, לייצר מהלך כנגד איראן, שיחתור תחת אסטרטגיית ההתפשטות שלה במרחב. 

הפעולה התורכית, כתב, מהווה הפעלת "שרירים" שמתבצעת בשטחה של בסוריה, בעלת בריתה הקרובה של איראן, וכשמחברים את זה "לתגבור הכוחות האמריקאים בסעודיה, לא נותר אלא להבין שהמטרה האמריקאית היא להכביד את הלחץ על איראן. זאת בשילוב הסנקציות המשתקות, אמורים להביא את האייתולות להחלטה על המשך דרכם – האם לחזור לשולחן המשא ומתן, או להמשיך ולהסלים".

כשקוראים את המאמר, קשה שלא לראות בו פליק-פלאק יצירתי במיוחד, שנועד להסביר מדוע למרות שהנשיא האמריקני הפנה עורף לבעלי בריתו, הכורדים, ופגע באינטרס הביטחוני של בעלת בריתו, ישראל, הוא נותר בחזקת "הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם".

המציאות, כנראה, אחרת. תורכיה אינה פועלת כרגע כנגד האינטרס האיראני, ואינה מציבה איום על יציבות שלטונו המרכזי של אסד. תגבור הכוחות האמריקנים בסעודיה מהווה חלופה רפה לעובדה שארצות הברית נמנעה מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת בה נעשה שימוש בטילי שיוט.

תור הזהב נגמר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. לכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן.

כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש (למרות הנסיגה, אגב, נקלע בשבוע שעבר כוח מיוחד אמריקני, שפעל סמוך לעיירה קובאני, להפגזה ארטילרית של הצבא התורכי ויצא מזה בעור שיניו) הם מחויבים פחות. בינתיים, הכוחות בטאנף לא מתפנים. 

הנשיא מימש, גם הפעם, את הכלל הידוע שטבע הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה ה-19, לפיו ביחסים בינלאומיים אין חברים ואויבים קבועים, אלא רק אינטרסים קבועים. החברים והאויבים נקבעים בהתאם להם. עכשיו, קבע טראמפ (שאת יועציו לביטחון לאומי מחליף כמו גרביים), זה לא באינטרס האמריקני להוסיף ולתמוך בכורדים, או לחלופין להתנגש עם איראן ותורכיה.

עוד במרוץ לנשיאות טען טראמפ כי אמריקה לא איבדה כלום במזרח התיכון, ובוודאי שאין בכוונתו לשקוע בעוד מערכה מדממת נוסח עיראק ואפגניסטן. בישראל ובמדינות נוספות פשוט בחרו להתעלם מהדברים, והנה, התברר שהוא התכוון ברצינות. הבעיה עם טראמפ היא, כרגיל, הזיג-זג. המהירות שבה הוא נע ממדיניות אחת לאחרת, מבלי לגלות הבנה עמוקה בפרטים או באופן שבו יש לנהל את מדיניות החוץ של ארצו.

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא מהווה רוח גבית לכל יריבותיה במרחב. בין שמדובר בשאיפה האיראנית להשגת הגמוניה אזורית, או רצונה של רוסיה של פוטין למצב עצמה כמוציאה והמביאה באזור.

הנשיא טראמפ הצטייר בראשית נשיאותו כשותף קרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב השבוע ב"הארץ" חיים תומר, ששימש בעברו כראש אגפי מודיעין ותבל במוסד. מהלכים כמו הפרישה מהסכם הגרעין, פתיחת שגרירות בירושלים וההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן נראו כאילו "נפתח "תור זהב" וכי לישראל ולראש ממשלתה השפעה אסטרטגית כמעט בלתי מוגבלת על וושינגטון". ההערכה בישראל, בעיקר בימין הפוליטי, היתה כי ארצות הברית עתידה בהשפעת ישראל להכניע את איראן ולגבש הסכם גרעין חדש, "נוקשה ומגביל יותר". 

תומר, שכמו איציק היה מפקד גדוד שריון לפני שעבר למוסד, העריך ש"תור הזהב" הסתיים ומתגבשת "מדיניות טראמפית שונה, הפוכה ב–180 מעלות, ומנוגדת לאינטרסים של ישראל", הכוללת ניסיון להדק את היחסים עם איראן.

בתקיפה בסעודיה, ציין, הפגינה איראן "יכולת פגיעה מדויקת ובחתימה נמוכה. המשמעות היא, שיש ביכולתה לעשות פעולה דומה ולפגוע בישראל", מעיראק למשל, שלאחריה תתנער איראן מאחריות, ותטען כי את הפעולה ביצעו מליציות עיראקיות בתגובה לתקיפות אוויריות המיוחסות לישראל.

בחמש השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"לים גדי איזנקוט ואביב כוכבי, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. מעתה, הדגיש תומר במאמרו, "צריכה ישראל להביא בחשבון כי המצב הקיים, של העדר תגובה איראנית למערכה אותה היא מנהלת זה מספר שנים, המכונה המב"מ (המערכה בין המלחמות) למניעת התבססות אסטרטגית של איראן בסוריה ובאחרונה כנראה גם בעיראק — עלול להשתנות".

ישראל לבד במגרש, בתמיכה אמריקנית

בכל שנה (כמעט) נאם הרמטכ"ל בעצרת הזיכרון לחללי חטיבת הצנחנים, שמסורתית נערכת יום לפני ערב יום הכיפורים. הפעם, עבור הרמטכ"ל אביב כוכבי מדובר היה בקהל הבית שכן הוא גדל בחטיבה, ומכיר את מרבית המפקדים הבכירים שישבו בקהל, בין שגידל אותם כמח"ט או שירת תחתם כמפקד צעיר.

המסר העיקרי מנאומו, על רקע האפשרות שכללי המשחק משתנים, היה כי צה"ל לא יאפשר "פגיעה במדינת ישראל, ואם תתרחש, נגיב בעוצמה". היה מי שפירש זאת כהפנמה של מערכת הביטחון כי ישראל נותרה לבדה במגרש, ואין לה לסמוך אלא על עצמה. יש בכך צדק מסוים. אך לא לגמרי. 

היחסים ההדוקים, כמעט ברית שאינה כתובה (וטוב שאינה כתובה), בין ישראל לארצות הברית אינם קמים ונופלים על המדיניות של נשיא אחד או של ראש ממשלה המתעקש לזהות את ישראל רק המפלגה הרפובליקנית. ישראל נהנית מסיוע ביטחוני אמריקני ענף, מתמיכה בקונגרס ומאהדה בקרב הציבור האמריקני שמבטיחים תמיכה אמריקנית בעניינה.

את מעשה המלחמה עצמו, כפי שלמד רה"מ אולמרט כשפנה לנשיא האמריקני בוש הבן בבקשה שיפעל צבאית כנגד הכור הגרעיני בסוריה ב-2007, תצטרך ישראל לעשות לבדה.

בשבוע שעבר אמר מי שהיה הרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, בראיון ל"מעריב", כי האתגר הגדול היה כיצד "משמידים את הכור הזה בלי להגיע למלחמה". ישראל עמדה בכך, אבל נהנתה מגיבוי אמריקני. הגיבוי הזה, שראשיתו במלחמת יום הכיפורים שהזכיר כוכבי בנאומו, עתיד להימשך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.10.2019)

 

 

העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו"לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)

 

טראמפ עוזב את סוריה, בלי להתייעץ ולעזאזל ההשלכות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקריאה בספר "פחד" אודות נשיאות הנשיא טראמפ משאירה את הקורא מוטרד או מפוחד. בנסיגה מסוריה, כמו במקרים אחרים, הנשיא החליט ולעזאזל התוצאות. הנסיגה, ובמקביל לה הגברת הנוכחות האיראנית בסוריה, יוצרת מתיחות לישראל, אבל הפוטנציאל האמיתי לעימות מצוי בדרום.

הקריאה בספר "פחד" (ידיעות ספרים, 2019) מאת העיתונאי האמריקני עטור הפרסים בוב וודוורד, דווקא על רקע החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכריז על "מצב חירום" בכדי לממן את הקמת החומה בגבול עם מקסיקו, משאירה את הקורא המצוי, מוטרד במקרה הטוב, ומפוחד במקרה הרע. וודוורד, בוגר ייל ששירת חמש שנים כקצין בצי האמריקני, שמאחוריו באחת הקריירות המרשימות ביותר בעולם העיתונות (בין היתר חשף, עם שותפו קארל ברנסטין, את פרשת ווטרגייט שהביאה להתפטרות הנשיא ניקסון), טוען בספר שהנשיא מקבל החלטות באופן קפריזי, לא אחראי ומסוכן. חמור מכך, חמור מכך, לעתים נראה כבעיניו עצם ההצהרה על החלטה חשובה מעצם מימושה בפועל. 

לזרוק פצצה וללכת

הקריאה בספר מותירה את הקורא מוטרד, (מקור: אתר סימניה).

דוגמה שממחישה את הטענה היטב נוגעת לעניין שירותם של טרנסג'נדרים בכוחות המזוינים של ארצות הברית. הנשיא, כמפקד העליון של הצבא, הוא מי שהסוגיה מוטלת לפתחו. מדובר בנושא טעון שלו משמעויות חוקתיות, משפטיות, צבאיות וכלכליות. ב-26 ביולי 2017 היה אמור הנשיא טראמפ לקיים דיון בסוגיה בשעה 10:00 בבוקר. זה לא מנע ממנו לצייץ שעה קודם לכן במדיום החביב עליו, טוויטר, כי לאחר שהתייעץ עם הגנרלים ועם המומחים הצבאיים שלו, הוא מודיע שממשלת ארצות הברית לא אפשר "שירות של טרנסג'נדרים בזרועות הצבא של ארה"ב בכל תפקיד שהוא. צבאנו חייב להתמקד בניצחון החלטי ומכריע ואין להעמיס עליו את העלויות הרפואיות האדירות ואת השיבושים שיהיו כרוכים בשירות טרנסג'נדרים בצבא. תודה רבה". העובדה שהתייעצות שכזו לא התרחשה היתה חסרת משמעות וכמוה גם העובדה שבפנטגון כלל לא התלהבו ליישם אותה. כשהגיעה ההוראה מהבית הלבן עיכב שר ההגנה ג'יימס מטיס את ביצועה עד שבתי המשפט בלמו אותה, בצדק גמור, והפכו אותה לריקה מתוכן.

נראה כי החלטת טראמפ לסגת מסוריה, לפני כחודש וחצי, התקבלה באפן דומה לביטול שירותם של טרנסג'דרים מלפני כשנתיים. הכוחות האמריקניים בסוריה, כ-2,000 חיילים ובהם מדריכים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה יחידות רפואה וכן צוותי כוחות מיוחדים, היו חיוניים למאמץ לבלום את התפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון, וסייעו לבלום גם שחקנים נוספים. לפני כשנה, למשל, לחמו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקנים בכוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן כוח שכירי חרב רוסי המכונה "כוח ואגנר", בקרבת שדה הנפט קונקו הסמוך לדיר א-זור שבסוריה. הכוח הסורי-איראני- ורוסי המשולב, ניסה ככל הנראה לבצע מחטף ולהשתלט על שדה הנפט שבשליטת האוטונומיה הכורדית. בתוך ארבע שעות, שבמהלכן ניהל לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נהדף הכוח התוקף כשהוא סופג בין 200 ל-300 נפגעים. למרות זאת הנשיא טראמפ הורה על הסגת הכוחות.

מפקד פיקוד המרכז האמריקני, הגנרל ג'וזף ווטל, שאחראי מתוקף תפקידו על הכוחות האמריקנים המוצבים בסוריה, העיד בפני ועדת השירותים המזוינים של הסנאט כי איש לא נועץ בו בטרם ההחלטה. ווטל, קצין מנוסה שפיקד על הריינג'רס בלחימה באפגניסטן ב-2001, הוסיף שבניגוד להצהרת הנשיא, המערכה כנגד דאעש טרם הסתיימה, והארגון לא הובס. גם אואן ווסט, עוזר שר ההגנה למבצעים מיוחדים, העיד לפני הוועדה. ווסט נשאל האם לדעתו שר ההגנה הקודם, מטיס, טעה לגבי התנגדותו לנסיגה. "לא, אדוני", השיב ווסט, קצין נחתים לשעבר שעבד קודם לכן כבנקאי בגולדמן סאקס. הסיכויים שווסט, שלחם תחת פיקודו של מטיס, כשזה האחרון פיקד על אוגדת הנחתים הראשונה במלחמת עיראק (ואביו, בינג, כתב שני ספרים שתיארו את פועלו של מטיס במלחמה בחיוב), ישיב אחרת היו נמוכים מלכתחילה אבל תמימות הדעים שלו ושל ווטל מטרידה ומלמדת על מגמה. שוב, נראה שהנשיא בחר פשוט "להטיל פצצה" וללכת. מה יקרה בפועל, ואת מי משאירים מאחור לאנחות, חסר חשיבות.

אין ואקום בטבע. יציאה של שחקן אחד, תפנה את המקום לכניסתו או להגברת פעילותו של שחקן אחר. היציאה של האמריקנים מן הזירה, רק מגבירה את ה"תיאבון" של האיראנים להתבסס בסוריה ומאדירה את מעמדה של רוסיה כמוציאה והמביאה במרחב. בתקשורת דווח השבוע שהערכת אמ"ן לשנה הקרובה גורסת כי הסבירות לעימות בצפון נמוכה, אך יתכנו ימי קרב בעצימות גבוהה מאלו שהיו עד כה. קדימון לכך ניתן בשבועיים האחרונים בשתי תקריות שבהן תקף צה"ל יעדים איראניים (תקיפה אווירית נרחבת בתגובה לירי טיל קרקע קרקע וירי טנקים לעבר עמדות סמוכות לגבול, ששימשו את חזבאללה וכוחות קודס). הנסיגה האמריקנית הממשמשת ובאה מסוריה וההצהרות של רוסיה כי לא תסבול תקיפות ישראליות במרחב דמשק, הפכו את החזית הצפונית למורכבת בהרבה משהיתה.

דרום אדום

משמאל: הרמטכ"ל כוכבי בביקור בתרגיל, (צילום: דו"צ).

למרות המתיחות בצפון, נראה שבצה"ל מסתכלים דרומה. ישראל, שוב, צופה עימות ברצועת עזה בקיץ. בהערכת אמ"ן לשנת 2019, שפורסמה השבוע, נכתב שהחמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. בשל כך החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה כיעד עליון בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. לפי הפרסומים בתקשורת הרמטכ"ל ביקר בשורה ארוכה של יחידות המיועדות לפעול בעזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות, הנחה על שינויים נחוצים בחלק קטן מהן ואישר את רובן כמות שהן. בנוסף הנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה, שתיים מהן במילואים, ועל הקמת מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן. המנהלת, בפיקוד אל"מ רונן גייגר, שפיקד על מרכז האש בעזה במבצע "צוק איתן", תשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות, תאגד את כל יצרני המטרות, ותחזק את הקשר שלהם לכוחות בשטח. 

הנחיות הרמטכ"ל, אף שמתייחסות לצרכי המוכנות בזירה הדרומית, מעלות שאלות על מוכנות הצבא במובן הרחב. באחרונה נפגש הרמטכ"ל עם נציב קבילות החיילים הקודם, האלוף (מיל') יצחק בריק, שלו טענות קשות על מוכנות הצבא. סגירת הפערים הזו, בתחומים שנראים בסיסיים (בין היתר הוחלט על רכש אמצעים אופטיים, טילי נ"ט, ומקלעים מסוג נגב), מעלה שאלות לגבי כשירות הכוחות עליה הצהירו הרמטכ"ל היוצא והפיקוד הבכיר של הצבא. אבל במקרה הזה תפיסת ההפעלה חשובה בהרבה. לפני כחודש פרסם השר יואב גלנט מאמר ב"מעריב" בו טען כי הגדרת הרמטכ"ל כוכבי את "יכולת ה"קטלניות" של צה"ל כיעד ראשון במעלה, מקבעת כיוון רב-חשיבות הנובע מההפנמה כי חל שינוי מהותי בקלאסיקה של ההישג המלחמתי: לא עוד כיבוש מרב השטח במינימום זמן ותוך השמדת מרב כוחות האויב". מאחר וצה"ל יימצא, כתב, בסיומו של כל סבב לחימה באותם קווי גבול הקיימים היום, כיבוש השטח וגורם הזמן יפנו מקומם למשימה חדשה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג".

אף שגלנט, יוצא שייטת 13 ששימש כאלוף פיקוד הדרום, הדגיש כי לצד מערכות הנשק, הרכיבים העיקריים שיכריעו את המערכה יהיו "רוחו של המפקד, נחישותו של הלוחם והתחבולה, אשר תאפשר להוציא את האויב משיווי משקלו", הרי שלתפיסתו, בהתאם לתפיסת הביטחון שגיבש ראש הממשלה לעשור הקרוב, לצה"ל דרושות עוד יכולות אש. התמרון הקרקעי? הוא פחות חשוב. העובדה שמערכות שבהם התבסס צה"ל בעיקר על הפעלת אש מנגד (ממבצע "דין וחשבון" ועד למבצע "צוק איתן") הביאו הישגים מועטים מאוד נראה שנותרה על רצפת חדר העריכה. 

לפני כשבועיים תועדה מחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו לרמטכ"ל בעת שהשניים ביקרו בבסיס חטיבת צנחנים מילואים במרכז הארץ. הביקור נעשה במסגרת בדיקת הטיפול בטענות האלוף בריק וכשמדובר בחטיבה הזו, הוא משול ל"חיפוש מטבע מתחת לפנס", שכן כשירותה גבוהה מאוד. רה"מ העלה את האפשרות שבעת עימות בשטחים ניתן יהיה לשלוח את כוחות החטיבה לערים הפלסטיניות על גבי ג'יפים חמושים במקלעים. הרמטכ"ל כוכבי, שבאינתיפאדה השנייה פיקד על חטיבת הצנחנים, הסתייג ותיקן שלפי תורת הלחימה, "בשטח בנוי אתה נלחם מחלון למרפסת, לא עובר עם האמר ברחוב הראשי". הרמטכ"ל צודק, אבל ממילא נראה שלרה"מ אין עניין לאשר תמרון שכזה, או להשקיע בו. אמצעים לחטיבות החי"ר ושיפור מודל האימונים לשריון ולהנדסה עליהם החליט הרמטכ"ל השבוע אינם בטלים בשישים, אבל כשרוצים לדעת כמה חשוב נושא מסוים ראוי לבחון היכן מושקע הכסף ואת מי שמים בראשו. זהות האלוף שיעמוד בראש זרוע היבשה, תלמד הרבה על חשיבות הנושא בעיני הרמטכ"ל החדש. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2019)

 

"התשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים מסוריה התקבלה בקרב הפיקוד האמריקני הבכיר בפליאה, כשמשמעותה לא ברורה להם. ישראל, שאכן מקבלת סיוע כלכלי נדיב מאוד, כמאמר הנשיא, תצטרך פשוט להסתדר עם הסתלקותם הפתאומית מהזירה. 

מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, ביקר השבוע כוחות צבא אמריקניים המוצבים באפגניסטן. אחד מחייליו שאל אותו מה משמעות ההחלטה להסיג את הכוחות האמריקניים מסוריה, עליה הורה לאחרונה הנשיא טראמפ, עבור הכוחות בשטח. "זו באמת שאלה טובה, והתשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג", השיב הגנרל. נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, ענה כמו שמצופה מקצין נחתים, בלי להתייפייף ובלי לנסות "למרוח" את אנשיו. אבל אסטרטגיה סדורה היתה טובה יותר.

הכוחות האמריקניים בשטח סוריה, כ-2,000 חיילים בסך הכל (ובהם אנשי כוחות מיוחדים, מדריכים ויועצים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה, יחידות רפואה ועוד), היוו נדבך חשוב במאמציה של ישראל לבלימת ההתפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון. גם הצמרת הביטחונית האמריקנית, ובראשה מי שכנראה היה האיש עם הניסיון הביטחוני הרב ביותר בוושינגטון, שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ראתה את נוכחות הצבא האמריקני בשטח, כחיונית למאמץ לבלום את איראן. הנשיא האמריקני לעומת זאת, חשב אחרת ובהינף יד הורה על הסגת הכוחות. כשנשאל על כך השבוע, בעת שביקר במפתיע כוחות צבא אמריקניים בעיראק, ציין הנשיא טראמפ בפשטות "שישראל מקבלת מאיתנו כל שנה 4.5 מיליארד דולר. הם יסתדרו".

מימין: שר ההגנה מאטיס והנשיא טראמפ, (מקור: ויקיפדיה).

שר ההגנה מאטיס, מצדו, בחר להתפטר בעקבות ההחלטה הזו. מאטיס, אולי אחד הגנרלים הבולטים ביותר בצבא האמריקני ב-30 השנים האחרונים, שהצטיין בכל תפקיד בחיל הנחתים, ובכלל זה כמג"ד חי"ר במלחמת המפרץ ב-1991 וכמפקד דיוויזיה בפלישה לעיראק ב-2003, היה המינוי החשוב והמוצלח ביותר שביצע טראמפ מאז נכנס לתפקידו, ושימש כמבוגר האחראי בממשל, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים. אבל כבר מעל חצי שנה שתלויה מעל ראשו חרב פיטורין, בשל שורה ארוכה של אי-הסכמות עם הנשיא והיועצים החביבים עליו. סוריה והנסיגה ממנה אמנם היוו את "הקש ששבר את גב הגמל" אבל היו גם מחלוקות נוספות, ובהן המדיניות ביחס לצפון קוריאה לאחר שמנהיגה קים ג'ונג-און הסכים לדון בפירוק מנשק גרעיני, החלטת הנשיא לדלל עוד יותר את הכוח האמריקני באפגניסטן ובחירת יושב ראש המטות המשולבים הבא.

בסוגיה האחרונה ביקש מאטיס למנות את ראש המטה של חיל האוויר של ארצות הברית, גנרל דייוויד גולדפיין, שמוכר היטב למקביליו בחיל האוויר הישראלי, למחליפו של יו"ר המטות המשולבים הנוכחי, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד. על-פני גולדפיין, טייס קרב עתיר ניסיון שכמפקד טייסת F-16 הופל מעל סרביה, בעת "מבצע כוח מאוחד" ב-1999, וחולץ בטרם נלקח בשבי הכוחות הסרבים, העדיף הנשיא טראמפ את ראש מטה הצבא האמריקני, הגנרל מארק מילי. הגנרל, צנחן ואיש כוחות מיוחדים שנחשב למפקד חריף ומנוסה (שגם צבר תארים אקדמיים מפרינסטון וקולומביה), עשה ככל הנראה רושם חיובי על הנשיא והוביל לאחד המקרים הבודדים שבהם הנשיא בחר מועמד שאינו ניצי, קיצוני או שנוי במחלוקת. אם יאשר הסנאט את מינויו של מילי, ימצא הרמטכ"ל הישראלי הבא, אלוף אביב כוכבי, כי מקבילו האמריקני בוושינגטון מגיע מרקע צבאי ואקדמי דומה. לנשיא, ציין מאטיס, מגיע שר הגנה שיסכים עם דעותיו. יתכן. אבל מוטב היה שהנשיא ישמור את שר ההגנה היוצא שלו, שכן ניסיונו, רוחב ראייתו ועומק מחשבתו יכלו לשמש לו משענת טובה בהרבה מזו שאומרי ההן והבדלנים שליקט סביבו.

ישראל תסתדר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. ראשית משום שלכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן. כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש הם מחויבים פחות. 

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא בהחלט סייעה. בארבע השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. רגע השיא היה בתקיפה האווירית הרחבה שבמאי האחרון, במהלכה הותקפו מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני. אולם מאז ספטמבר, כשהסורים הפילו מטוס ביון רוסי זמן קצר לאחר שחיל האוויר הישראלי תקף יעדים איראניים בלטקיה, השתררה מתיחות משמעותית עם רוסיה, שעד אז העלימה עין מהמדיניות התקיפה של ישראל. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, ולאחר התקרית בה הופל המטוס נקטה שורה של צעדים במטרה להצר את צעדיה של ישראל, ובכלל זה מסירת מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-300 לצבא הסורי.

משלחת צה"ל עם מקבליהם הרוסים, החודש במוסקבה, (צילום: דו"צ).

המדיניות הישראלית ההתקפית שמטרתה למנוע את התבססות איראן בסוריה, כמו גם את הגעתם של אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה בלבנון, נמשכה אמנם, אך תוך משנה זהירות בכדי שלא "לדרוך על הרגליים" של הרוסים. יישום של המדיניות הזו, על-פי פרסומים זרים (ובהם פרסום של סוכנות הידיעות AP כי בכיר ישראלי אישר שישראל אכן ביצעה אותה), ניתן לראות בתקיפה האווירית שבוצעה השבוע סמוך לדמשק. בתקיפה הושמדו, על-פי הפרסומים בתקשורת, מבנים שבהם אוחסנו טילים מסוג "פאג'ר-5" איראניים. לאחרונה ביקרה ברוסיה משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה. אף שהמשלחת מהווה צעד לשיפור התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה, הרי שחשוב להבין שהנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, יגלה הבנה רק למה שלא יסכן את האינטרסים שלו בסוריה. האלוף (מיל') גיורא איילנד כתב השבוע, במאמר ב"ידיעות אחרונות", כי הרוסים, שמעוניינים לשלוט בסוריה "דרך ממשל הבובה של בשאר אסד, לא מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שהשתלטה על לבנון, ולכן הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד". 

ישראל, אם כן, מוצאת את עצמה מתמודדת מול מאמצי ההתבססות של איראן בסוריה (ומאמצי ההתעצמות של חזבאללה בלבנון) כשההבנה הרוסית לצרכיה פוחתת ואיתה במקביל גם הנוכחות האמריקנית בזירה. הרמטכ"ל איזנקוט ציין השבוע, בכנס לזכר הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק, כי אף שהסגת הכוחות האמריקניים מסוריה היא אירוע משמעותי "לא צריך להפריז בו". יש בכך מן הצדק. ממשל טראמפ גם גילה הבנה לא מבוטלת לצרכי הביטחון הישראליים בשנים האחרונות, בין היתר בהחזרת הסנקציות על איראן. מנגד, מוטב שבירושלים יבינו כי הנשיא האמריקני הנוכחי מקבל החלטות מעכשיו לעכשיו, שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם הרוחות שנושבות מהפנטגון. כדאי לקחת גם את זה בחשבון. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.12.2018) 

 

ארצות הברית של ג'ק ראיין שונה מאוד מזו של טראמפ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החגים היו הזדמנות לצפיית בינג' בסדרת המתח "ג'ק ראיין", המבוססת על ספרי הריגול שכתב טום קלנסי. אבל הסדרה המשובחת מציגה את ארצות הברית כמי שפועלת בשם ערכי מוסר וצדק אוניברסליים, כשבמציאות, היא כבר ממש לא.

"הייתי יכול לעצור אותו", אומר גיבור הסדרה "ג'ק ראיין" (השחקן ג'ון קרסינסקי), למפקדו ג'יימס גריר (השחקן ונדל פירס) בפרק החמישי של הסדרה, ומתייחס למחבל שביצע פיגוע. "אה, באמת", משיב גריר, "יש לך גלימה מתחת לחולצה"? רוצה לומר, אתה לא סופרמן, וכדאי שתבין זאת. תקופת החגים היא זמן מצוין להשלים סדרות בצפיית בינג', והסדרה הזו, שהפיקה רשת אמזון, מספקת את הסחורה. עלילה סגורה ומותחת בשמונה פרקים עם ריאליזם ואקשן במנות גבוהות. ועדיין, שאלה אחת נותרה מנקרת, עד כמה תואמת המדיניות האמריקנית המוצגת בסדרה, לזו המתקיימת במציאות. 

משחקים פטריוטים 1.jpg

עטיפת הספר, שאף שהסדרה לא מבוססת עליו, הרי שהיא מתכתבת אתו, (מקור: ויקיפדיה).

הסדרה, כשמה כן היא, נוצרה בהשראת ספריו של טום קלנסי אודות גיבורו הכל-אמריקני – ג'ק ראיין. ספריו שילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (קלנסי עצמו לא שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאו-פוליטית, באופן שיוצר ספר מתח חכם שמציג מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש. בעבר עובדו ספריו של קלנסי לסדרות וסרטים, ואילו הסדרה מבוססת רק על הדמויות שיצר, כשסיפור המעשה הוא פרי מוחם הקודח של יוצריה. עם זאת, ניתן לראות קווים מקבילים בין עלילת הסדרה לספר הקרוב אליה ביותר, "משחקים פטריוטיים" (מעריב, 1989). הספר הינו השלישי שכתב המחבר אך הוא קודם מבחינה עלילתית לספר הראשון בו הופיע ראיין, "המרדף אחר אוקטובר האדום". בסדרה נדרש ראיין, ששירת בנחתים ונפצע באפגניסטן, והינו אנליסט מתחיל באגף ללוחמה בטרור ב-CIA, לסכל את מזימתו של ארכי-מחבל לבנוני השואף לנקום במערב. בספר, לעומת זאת, ראיין, "היסטוריון ולשעבר לוטננט בחיל-הנחתים האמריקני, הסתער בידיים ריקות לתוך קרב יריות שהתחולל במול בשעה שיותר ממאה מבני לונדון מזועזעים אינם מאמינים למראה עיניהם. ראיין, 31, מאנאפוליס, מרילנד, הצליח לשתק את אחד התוקפים, נטל את נשקו והרג בו תוקף אחר" (עמוד 29).

את הפיגוע, במהלכו נפצע גם ראיין עצמו מפגיעת כדור בכתף, ביצע פלג קיצוני במחתרת האירית, במטרה להתנקש בבני משפחת המלוכה הבריטית. אף שהוא רק רוצה לשוב לעבודתו באקדמיה הימית של הצי באנאפוליס, שם הוא מלמד היסטוריה צבאית, מגויס ראיין כאנליסט לסוכנות הביון המרכזית (ה-CIA) בכדי לסכל את הפיגוע הבא שמתכננים במחתרת האירית, הפעם בארצות הברית. אף שיריבו בספר הינו טרוריסט אירי ואילו בסדרה הוא מוסא בין-סוליימאן, שבעברו לחם כנגד משטר אסד ועתה מונע בידי שאיפה לנקום באמריקנים, הרי שבשני המקרים הוא נדרש להתמודד עם ארגון טרור קטן, מיומן וקטלני. הבדל נוסף, אם כי מינורי, הוא בהפיכתו של הבוס שלו, ג'יימס גריר, מאדמירל לשעבר וסגן מנהל ה-CIA, שעשה "ארבעים שנה במדים, תחילה כקצין צוללות ואחר-כך כאיש מודיעין" (עמוד 212), למפעיל סוכנים שהודח מתפקידו כראש תחנת הסוכנות בפקיסטן בעקבות תקלה מבצעית.

קרב על השגת מידע

כרזת הסדרה, (מקור: ויקיפדיה).

הייחוד בדמותו של ראיין, בספרים ובסדרה, נובע מכך שאף שהינו אנליסט בתפקיד משרדי לחלוטין, הוא מוצא עצמו פעם אחר פעם פועל בשדה במבצעי מודיעין מורכבים, כשהוא נדרש לשכלו החריף אך גם לכל אותן מיומנויות שלמד בשעתו. בקורס הקצינים שעבר בנחתים, לימדו אותו המדריכים, "שאין זמן לחשוב הרבה כאשר הכדורים מתעופפים. עליך לדעת מה לעשות, ועליך לעשות זאת מהר – או שהאנשים שלך נהרגים" (עמוד 106). נראה שיוצרי הסדרה הפנימו את המשפט הזה, הנכון כשלעצמו, ובניגוד לספרים של קלנסי, שאמנם היו מותחים מאוד אך התקדמו לאטם בתיאור מפורט של האירועים, ההכנות וכיוצא בזה, הסדרה היא בקצב מהיר, כשהאקשן מגיע במנות מוקפדות ומפתיעות. גם הליהוק של פירס וקרסינסקי מוכיח את עצמו ומערכת היחסים של תלמיד-מורה המתפתחת בין השניים, אמינה ומוסיפה עומק לסדרה. 

בסדרה, כמו בספר, מבין ראיין שקהילת המודיעין מנהלת "קרב על השגת מידע. אתה חייב לדעת מה קורה אם אתה מתכוון לעשות משהו" (עמוד 203). הקרב, הוא תמידי, והמטרה היא להשיג את המידע הנכון, אך לא פחות חשוב מכך, להבין אותו בזמן. בהיסטוריה המודרנית, ולא רק כשנזכרים במחדל המודיעיני של 73' או בהכנות אל-קאעדה לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, לא חסרים מקרים שבהם בידי גופי המודיעין היה מידע על מתקפה שעתידה להתרחש אך הם לא הובנו נכון. האתגר בעבודת המודיעין, אם כן, לא מסתכם בעצם השגתו, כי אם בהבנתו ובתרגום של הבנה זו לפעולה נכונה. בהתמודדות מול מחבלים, "אתה יכול לפעול כמו שוטר או כמו חייל, אבל לא כמו שניהם כאחד" (עמוד 124), מייעץ לראיין בספר רב-סמל ברגימנט הצנחנים הבריטי. הדילמה הזו (שעומדת גם במוקד פעילות צה"ל בשטחים, למשל) מלווה את הספר כמו גם את הסדרה, ותופסת בתוכה את המורכבות שבהתמודדות של מדינות עם תופעת הטרור הבינלאומי, שרק התחדדה עם מעבר חלק מארגוני הטרור מאג'נדה פוליטית לקנאות דתית אסלאמית. 

"זו לא אמריקה"

בפרק השישי בסדרה מנהלים גריר וראיין מרדף בתורכיה אחר אשתו של בין-סוליימאן, הנמלטת מבעלה יחד עם שתי בנותיה ומנסה להגר לאירופה. ברשות האישה עשוי להיות מודיעין חיוני, והשניים נעזרים בסרסור מקומי, הסוחר בנשים ומנצל את מצוקתן. ראיין, אידאליסט וישר, סולד מהאיש, ממעשיו ומעצם העובדה שהם זקוקים לסיוע שלו בכדי לאתר את האישה והבנות. בתגובה לכך שואל הסרסור את גריר מהיכן הוא, והלה משיב שהוא מסינסינטי, עיר גדולה באוהיו. "אתה לא אוהב אותי", מסביר הסרסור לראיין. "אתה חושב שאתה הבחור הטוב ואני הבחור הרע. אולי אתה צודק. אבל אולי אם אני הייתי נולד בעיר נחמדה באמריקה, כמו סינסינטי, הייתי יכול להיות הבחור הטוב גם כן. גאוגרפיה היא גורל". ראיין ממאן לקבל את הסברו, ואף מכה אותו קשות בהמשך הפרק. עד כאן בסדרה, שתואמת את הקו שניסה קלנסי, תומך גדול של המפלגה הרפובליקנית, למכור לקוראיו. בחיים האמיתיים לעומת זאת, המצב שונה בתכלית. על-פי סקר שנעשה בשבוע שעבר, 54% מהרפובליקנים מאמינים שגם אם השופט ברט קוואנו תקף מינית את פרופסור כריסטין בלייזי פורד, צריך למנותו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. אכן, מרחק רב הלכו המפלגה הרפובליקנית והציבור האמריקני כולו מהערכים שהציג קלנסי. "זו לא אמריקה", שר דיווייד בואי בשעתו. ואכן הסדרה מציגה את ארצות הברית כמו שהיינו רוצים שתהיה, וגם אם זה כיף לצפייה, זו לא המציאות.

בסדרה, כמו בספריו של קלנסי, ארצות הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם. במציאות הנוכחית, כאמור, ארצות הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. דוגמה לכך היא ההתעלמות המופגנת שלה מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה. נאומו של הנשיא טראמפ לאחרונה באו"ם, היה הצהרה בוטה שכך הוא המצב. אנחנו דואגים לעצמנו כל השאר, שיסתדרו. מה בין זה לבין אמריקה של רייגן, או לזו שתיאר קלנסי לצורך העניין, זה כבר עניין לקולנוע. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2018)

 

והרי התחזית: הקיץ הזה יהיה חם, אולי אף מהרגיל לעונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם היתה זו ישראל, על-פי פרסומים זרים, שתקפה את הבסיס האיראני דרומית לדמשק, יתכן ודחתה בכך פעולת גמול איראנית, אך הגבירה את המוטיבציה לבצעה. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להיות הגפרור שיצית את המתיחות בצפון לכדי התלקחות של ממש. גם בדרום מתוח, אבל מרוב עיסוק באיראן ההודנה שהציע החמאס עוברת מעל הראש של ההנהגה בישראל.

זה כבר הפך לדבר שבשגרה. יעד כלשהו בסוריה הותקף וישראל שנתפסת כמי שעמדה מאחורי התקיפה, נמנעה מלקחת אחריות. הפעם (שלישי בלילה) היה זה אתר בו הוצבו טילי קרקע-קרקע בבסיס צבאי באל-כיסווה, דרומית לדמשק, המשמש את הצבא האיראני והמיליציות השיעיות שהוא מפעיל בסוריה. התקיפה, בה נהרגו לפחות שמונה איראנים, התרחשה על רקע אזהרות שפרסם דובר צה"ל על כוונה איראנית לבצע פעולת גמול בעקבות תקיפות קודמות שבהן הואשמה ישראל, ב-T-4 ובחמה, באמצעות ירי טילים על בסיסי צה"ל ברמת הגולן. בצבא הגבירו אתמול כוננות ברמת הגולן, ביצעו פריסה מוגברת של מערכות "כיפת ברזל", הורו לרשויות בגולן לפתוח מקלטים ואף גייסו אנשי מילואים באמ"ן, פיקוד העורף ומערך ההגנה האווירית. 

ישראל, כאמור, נמנעה מלקחת אחריות, אבל המתיחות בצפון עלתה מדרגה נוספת. אם היתה זו אכן מתקפת מנע בסוריה, שנועדה לסכל את פעולת הגמול האיראנית, יתכן שדחתה את המועד, אבל מספר הנפגעים האיראנים שגדל מתקיפה לתקיפה מגביר את נחישותה לבצע אותה. בהערכה שסיפק צה"ל לקבינט המדיני-ביטחוני בראשית השבוע נותר התרחיש של מלחמה יזומה מצד איראן בסבירות נמוכה, אולם האפשרות שאירוע מתגלגל, פיגוע מוצלח מדי או פעולה מוצלחת של צה"ל יהיה קטליזטור לעימות נותרה בסבירות גבוהה.

Image may contain: airplane, sky, nature and outdoor

מטוס F-16 של חיל האוויר. החיל מהווה מרכיב משמעותי במב"מ, (מקור: דו"צ).

בסוריה, כמו בזירות אחרות, מיישמת ישראל את תפיסת המב"מ (המערכה שבין המערכות). זוהי מערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות הכוללת בתוכה את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, אשר מצויות "מתחת לרדאר" אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של היריבים ובכדי לדחות ככל שניתן את המערכה הגלויה והרחבה. אם תרצו זו הנסיעה שבין התאונות, כפי שכינה זאת פעם קצין בכיר בצה"ל. על-פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן בעת מבצע "עופרת יצוקה" ולאחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עימאד מורנייה, כדי לסכל ולעכב את תכנית הגרעין האיראנית, וכן נגד משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר היוצא, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות ופעולות שיתכן ובוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. 

פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להוביל למלחמה

כשמגיע מגיע. ולראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע. הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שבסיום מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל (לפי הביוגרפיה שכתב אודותיו בן כספית נדרש נתניהו לחניכה צמודה ממפקדו, עמירם לוין, שלקח על עצמו את העניין כפרויקט אישי), דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לזה לקרות, והנה הוא הצליח. "איראן היא המדינה המובילה במימון הטרור. היא מייצאת טילים מסוכנים, מעודדת התנגשויות ברחבי המזרח התיכון ותומכת בנציגויות טרור כמו חזבאללה, חמאס, טליבאן ואל-קאעידה. הם רצחו מאות אנשי שירות אמריקאים, חטפו ועינו אזרחים אמריקאים ושדדו את כספי האזרחים שלהם. אך הפעולה המסוכנת ביותר שביצעו היא מאמציהם להשגת נשק גרעיני", אמר הערב (שלישי) נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כשהודיע על פרישת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן ועל חידוש הסנקציות הכלכליות כנגדה, שיהיו הקשות ביותר שבכוחה של ארצות הברית להטיל.

רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ. נראה שהיחסים בין המנהיגים והמדינות שבו להיות הדוקים כבעבר, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

בנאומו התייחס הנשיא לא פעם לכך שאיראן היא אומה סוררת, אך לא הציג ראיות של ממש בדבר הפרת הסכם הגרעין. בהקשר הזה ראוי לציין שבראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי ישראל לא מזהה כעת "הפרות איראניות של ההסכם". איזנקוט גם ציין אז כי "אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב–10 עד 15 שנה". איראן היא אכן מדינה שמנחה, יוזמת ומפעילה ארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון אך היא, כך נראה, גם מדינה שמקיימת את ההסכם שעליו חתמה. איראן, ציין הנשיא בנאומו, הודיעה שלא תהיה תיתן ידה להסכם אחר, וזה בסדר. לו הוא היה בנעליהם כנראה שהיה מצהיר דברים דומים. אבל הסנקציות יכריחו את איראן לבקש הסכם אחר, וזה יהיה ההסכם הנכון.

טראמפ אמנם היה זה שהכריז על הפרישה אבל הנאום נשמע כאילו יצא מפיו של ראש הממשלה נתניהו, מה שמעיד על רמת התיאום והקרבה הן בין המנהיגים והן בין המדינות. טראמפ אף ציין שדבריו נשענים על ההישג הדרמטי של המוסד, שהבריח מטהרן כמות אדירה של מידע ממה שניתן להגדיר כארכיון הגרעיני האיראני, אותו חשף נתניהו שבוע קודם. המידע הוכיח שאיראן אכן היתה בעיצומה של תכנית לפיתוח נשק גרעיני בטרם החתימה על הסכם הגרעין עם המעצמות, תכנית אותה הכחישה אך דבר קיומה היה ידוע לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

Image may contain: 4 people, outdoor

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט בהערכת מצב עם מפקדים ברמת הגולן לאור האיום בפעולת גמול איראנית, (מקור: דו"צ).

אבל לצד ההישג המדיני המרשים, שעשוי, לגרום לאיראנים לחשוש ממה שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הגדיר כ"אי-צפיות של טראמפ", כלומר היותו בלתי צפוי בעליל, ובכלל זה מתקיפה אמריקנית במקרה של חתירה שלהם לפצצה גרעינית, כדאי להיות גם קצת מודאגים. מלחמות כמעט אף פעם אינן פורצות בחלל ריק, כך סתם. לרוב קדמה להן מתיחות ארוכה, חצייה של סף פעולות אלימות וכן גורמים כלכליים ומדיניים שהביאו להסלמה. בשנה שקדמה ל"צוק איתן", למשל, מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. ישראל מצדה התנגדה לתשלום משכורות לאנשי החמאס באמצעות קטאר. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממיסוי ההברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל ייאוש. מבצע "שובו אחים" שביצע צה"ל בגדה המערבית בניסיון לאתר את הנערים שחטפה חוליית חמאס כבר היה בגדר גפרור שהצית את ההסלמה.

יש מי שאומרים שהנשיא האמריקני הנוכחי מבין שבמזרח התיכון מבינים ומעריכים רק כוח. כדאי לזכור שזהו המצב, למעשה, בכל העולם ולא מן הנמנע שגם האיראנים יבקשו להזכיר שהם כוח שיש להתחשב בו. לא מן הנמנע שהמתיחות בצפון, שגם כך גוברת, לצד החלטת ארצות הברית לפרוש מהסכם הגרעין ופתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, יביאו להסלמה של ממש. את המחיר תגבה איראן ראשית מישראל ורק אחר כך מידידתה החזקה שמעבר לים. בנאום שנשא לאחר נאום הפרישה של טראמפ מן ההסכם, הזהיר ראש הממשלה נתניהו את האיראנים ובני בריתם מלפעול כנגד וציין ש"הצבא מוכן". יש לקוות שכן. אבל לצד הנחישות לפעול כדאי לזכור שהמלחמה הבאה בצפון לא תהיה דומה לקודמתה, כי אם, כפי שהזהיר בשעתו אלוף פיקוד העורף דאז, אייל אייזנברג, עצימה בהרבה, ומה שנראה לעיתים לדרג המדיני כאפשרי וישים בדיונים שקדמו לעימות, נראה אחרת לגמרי כשהמערכה מתרחשת. 

האם ישראל חוששת מהסדר עם החמאס ממלחמה? 

מימין: האלוף (מיל') שגיא עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (מקור: ויקיפדיה).

בהרצאה שנשא ב-2011 באוניברסיטת תל אביב לרגל פרסום ספרו, "היד שקפאה", אודות המשא ומתן הכושל עם סוריה שניהל מטעם ממשלת ברק, אמר האלוף מיל' אורי שגיא כי "זה כישלון, בעיני, בעל משמעות אסטרטגית שאינו נופל מכישלון במערכה צבאית". בהמשך לכך תהה אז שגיא, בעברו מח"ט גולני וראש אמ"ן, מדוע זה שבישראל כישלונות של מהלכים מדיניים לא נחקרים באותם מסרקות ברזל שבהם אנחנו בוחנים כישלונות צבאיים, למרות שהדעת נותנת שכישלון שכזה מקדם את בוא המלחמה? באותם ימים, שקדמו למלחמת האזרחים עם סוריה, ניסח שגיא בספרו את השאלה (שלא לומר כתב אישום), האם ישראל מפחדת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה איתה. האפשרות של הסדר מדיני עם הסורים נראית היום בגדר פנטזיה, אבל מה עם החמאס?

השבוע פורסם שלאור המשבר ההומניטרי ברצועת עזה והבידוד המדיני העבירה הנהגת החמאס לישראל מסר לפיו תשקול משא ומתן עמה שמטרתו, הסדר הפסקת אש ארוך טווח. עמדת החמאס בפתיחת מו"מ שכזה נותרה עמומה, גם דרישותיה של ישראל בו אינן ידועות, אך מוטב למצות אותו ולא לתת לא לחמוק, גם אם תשומת הלב של ההנהגה בישראל נתונה רובה ככולה לאיראן, ולו משום שהוא עשוי למנוע את העימות הקרב ובא. בהיעדר פתרון אחר עשויים בחמאס להחליט שעימות הוא הדרך הטובה ביותר, לא משום שביכולתם להשיג בו הישגים צבאיים של ממש, אלא בשל יוזמות השיקום הבינלאומיות שלאחריו. זה אף פעם לא רעיון טוב לדחוק אנשים אל הקיר, כשאין להם דרך נסיגה הם נוטים ללכת קדימה, ובכל הכוח.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.05.2018)