ארצות הברית של ג'ק ראיין שונה מאוד מזו של טראמפ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החגים היו הזדמנות לצפיית בינג' בסדרת המתח "ג'ק ראיין", המבוססת על ספרי הריגול שכתב טום קלנסי. אבל הסדרה המשובחת מציגה את ארצות הברית כמי שפועלת בשם ערכי מוסר וצדק אוניברסליים, כשבמציאות, היא כבר ממש לא.

"הייתי יכול לעצור אותו", אומר גיבור הסדרה "ג'ק ראיין" (השחקן ג'ון קרסינסקי), למפקדו ג'יימס גריר (השחקן ונדל פירס) בפרק החמישי של הסדרה, ומתייחס למחבל שביצע פיגוע. "אה, באמת", משיב גריר, "יש לך גלימה מתחת לחולצה"? רוצה לומר, אתה לא סופרמן, וכדאי שתבין זאת. תקופת החגים היא זמן מצוין להשלים סדרות בצפיית בינג', והסדרה הזו, שהפיקה רשת אמזון, מספקת את הסחורה. עלילה סגורה ומותחת בשמונה פרקים עם ריאליזם ואקשן במנות גבוהות. ועדיין, שאלה אחת נותרה מנקרת, עד כמה תואמת המדיניות האמריקנית המוצגת בסדרה, לזו המתקיימת במציאות. 

משחקים פטריוטים 1.jpg

עטיפת הספר, שאף שהסדרה לא מבוססת עליו, הרי שהיא מתכתבת אתו, (מקור: ויקיפדיה).

הסדרה, כשמה כן היא, נוצרה בהשראת ספריו של טום קלנסי אודות גיבורו הכל-אמריקני – ג'ק ראיין. ספריו שילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (קלנסי עצמו לא שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאו-פוליטית, באופן שיוצר ספר מתח חכם שמציג מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש. בעבר עובדו ספריו של קלנסי לסדרות וסרטים, ואילו הסדרה מבוססת רק על הדמויות שיצר, כשסיפור המעשה הוא פרי מוחם הקודח של יוצריה. עם זאת, ניתן לראות קווים מקבילים בין עלילת הסדרה לספר הקרוב אליה ביותר, "משחקים פטריוטיים" (מעריב, 1989). הספר הינו השלישי שכתב המחבר אך הוא קודם מבחינה עלילתית לספר הראשון בו הופיע ראיין, "המרדף אחר אוקטובר האדום". בסדרה נדרש ראיין, ששירת בנחתים ונפצע באפגניסטן, והינו אנליסט מתחיל באגף ללוחמה בטרור ב-CIA, לסכל את מזימתו של ארכי-מחבל לבנוני השואף לנקום במערב. בספר, לעומת זאת, ראיין, "היסטוריון ולשעבר לוטננט בחיל-הנחתים האמריקני, הסתער בידיים ריקות לתוך קרב יריות שהתחולל במול בשעה שיותר ממאה מבני לונדון מזועזעים אינם מאמינים למראה עיניהם. ראיין, 31, מאנאפוליס, מרילנד, הצליח לשתק את אחד התוקפים, נטל את נשקו והרג בו תוקף אחר" (עמוד 29).

את הפיגוע, במהלכו נפצע גם ראיין עצמו מפגיעת כדור בכתף, ביצע פלג קיצוני במחתרת האירית, במטרה להתנקש בבני משפחת המלוכה הבריטית. אף שהוא רק רוצה לשוב לעבודתו באקדמיה הימית של הצי באנאפוליס, שם הוא מלמד היסטוריה צבאית, מגויס ראיין כאנליסט לסוכנות הבין המרכזית (ה-CIA) בכדי לסכל את הפיגוע הבא שמתכננים במחתרת האירית, הפעם בארצות הברית. אף שיריבו בספר הינו טרוריסט אירי ואילו בסדרה הוא מוסא בין-סוליימאן, שבעברו לחם כנגד משטר אסד ועתה מונע בידי שאיפה לנקום באמריקנים, הרי שבשני המקרים הוא נדרש להתמודד עם ארגון טרור קטן, מיומן וקטלני. הבדל נוסף, אם כי מינורי, הוא בהפיכתו של הבוס שלו, ג'יימס גריר, מאדמירל לשעבר וסגן מנהל ה-CIA, שעשה "ארבעים שנה במדים, תחילה כקצין צוללות ואחר-כך כאיש מודיעין" (עמוד 212), למפעיל סוכנים שהודח מתפקידו כראש תחנת הסוכנות בפקיסטן בעקבות תקלה מבצעית.

קרב על השגת מידע

כרזת הסדרה, (מקור: ויקיפדיה).

הייחוד בדמותו של ראיין, בספרים ובסדרה, נובע מכך שאף שהינו אנליסט בתפקיד משרדי לחלוטין, הוא מוצא עצמו פעם אחר פעם פועל בשדה במבצעי מודיעין מורכבים, כשהוא נדרש לשכלו החריף אך גם לכל אותן מיומנויות שלמד בשעתו. בקורס הקצינים שעבר בנחתים, לימדו אותו המדריכים, "שאין זמן לחשוב הרבה כאשר הכדורים מתעופפים. עליך לדעת מה לעשות, ועליך לעשות זאת מהר – או שהאנשים שלך נהרגים" (עמוד 106). נראה שיוצרי הסדרה הפנימו את המשפט הזה, הנכון כשלעצמו, ובניגוד לספרים של קלנסי, שאמנם היו מותחים מאוד אך התקדמו לאטם בתיאור מפורט של האירועים, ההכנות וכיוצא בזה, הסדרה היא בקצב מהיר, כשהאקשן מגיע במנות מוקפדות ומפתיעות. גם הליהוק של פירס וקרסינסקי מוכיח את עצמו ומערכת היחסים של תלמיד-מורה המתפתחת בין השניים, אמינה ומוסיפה עומק לסדרה. 

בסדרה, כמו בספר, מבין ראיין שקהילת המודיעין מנהלת "קרב על השגת מידע. אתה חייב לדעת מה קורה אם אתה מתכוון לעשות משהו" (עמוד 203). הקרב, הוא תמידי, והמטרה היא להשיג את המידע הנכון, אך לא פחות חשוב מכך, להבין אותו בזמן. בהיסטוריה המודרנית, ולא רק כשנזכרים במחדל המודיעיני של 73' או בהכנות אל-קאעדה לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, לא חסרים מקרים שבהם בידי גופי המודיעין היה מידע על מתקפה שעתידה להתרחש אך הם לא הובנו נכון. האתגר בעבודת המודיעין, אם כן, לא מסתכם בעצם השגתו, כי אם בהבנתו ובתרגום של הבנה זו לפעולה נכונה. בהתמודדות מול מחבלים, "אתה יכול לפעול כמו שוטר או כמו חייל, אבל לא כמו שניהם כאחד" (עמוד 124), מייעץ לראיין בספר רב-סמל ברגימנט הצנחנים הבריטי. הדילמה הזו (שעומדת גם במוקד פעילות צה"ל בשטחים, למשל) מלווה את הספר כמו גם את הסדרה, ותופסת בתוכה את המורכבות שבהתמודדות של מדינות עם תופעת הטרור הבינלאומי, שרק התחדדה עם מעבר חלק מארגוני הטרור מאג'נדה פוליטית לקנאות דתית אסלאמית. 

"זו לא אמריקה"

בפרק השישי בסדרה מנהלים גריר וראיין מרדף בתורכיה אחר אשתו של בין-סוליימאן, הנמלטת מבעלה יחד עם שתי בנותיה ומנסה להגר לאירופה. ברשות האישה עשוי להיות מודיעין חיוני, והשניים נעזרים בסרסור מקומי, הסוחר בנשים ומנצל את מצוקתן. ראיין, אידאליסט וישר, סולד מהאיש, ממעשיו ומעצם העובדה שהם זקוקים לסיוע שלו בכדי לאתר את האישה והבנות. בתגובה לכך שואל הסרסור את גריר מהיכן הוא, והלה משיב שהוא מסינסינטי, עיר גדולה באוהיו. "אתה לא אוהב אותי", מסביר הסרסור לראיין. "אתה חושב שאתה הבחור הטוב ואני הבחור הרע. אולי אתה צודק. אבל אולי אם אני הייתי נולד בעיר נחמדה באמריקה, כמו סינסינטי, הייתי יכול להיות הבחור הטוב גם כן. גאוגרפיה היא גורל". ראיין ממאן לקבל את הסברו, ואף מכה אותו קשות בהמשך הפרק. עד כאן בסדרה, שתואמת את הקו שניסה קלנסי, תומך גדול של המפלגה הרפובליקנית, למכור לקוראיו. בחיים האמיתיים לעומת זאת, המצב שונה בתכלית. על-פי סקר שנעשה בשבוע שעבר, 54% מהרפובליקנים מאמינים שגם אם השופט ברט קוואנו תקף מינית את פרופסור כריסטין בלייזי פורד, צריך למנותו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. אכן, מרחק רב הלכו המפלגה הרפובליקנית והציבור האמריקני כולו מהערכים שהציג קלנסי. "זו לא אמריקה", שר דיווייד בואי בשעתו. ואכן הסדרה מציגה את ארצות הברית כמו שהיינו רוצים שתהיה, וגם אם זה כיף לצפייה, זו לא המציאות.

בסדרה, כמו בספריו של קלנסי, ארצות הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם. במציאות הנוכחית, כאמור, ארצות הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. דוגמה לכך היא ההתעלמות המופגנת שלה מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה. נאומו של הנשיא טראמפ לאחרונה באו"ם, היה הצהרה בוטה שכך הוא המצב. אנחנו דואגים לעצמנו כל השאר, שיסתדרו. מה בין זה לבין אמריקה של רייגן, או לזו שתיאר קלנסי לצורך העניין, זה כבר עניין לקולנוע. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2018)

 

מודעות פרסומת

והרי התחזית: הקיץ הזה יהיה חם, אולי אף מהרגיל לעונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם היתה זו ישראל, על-פי פרסומים זרים, שתקפה את הבסיס האיראני דרומית לדמשק, יתכן ודחתה בכך פעולת גמול איראנית, אך הגבירה את המוטיבציה לבצעה. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להיות הגפרור שיצית את המתיחות בצפון לכדי התלקחות של ממש. גם בדרום מתוח, אבל מרוב עיסוק באיראן ההודנה שהציע החמאס עוברת מעל הראש של ההנהגה בישראל.

זה כבר הפך לדבר שבשגרה. יעד כלשהו בסוריה הותקף וישראל שנתפסת כמי שעמדה מאחורי התקיפה, נמנעה מלקחת אחריות. הפעם (שלישי בלילה) היה זה אתר בו הוצבו טילי קרקע-קרקע בבסיס צבאי באל-כיסווה, דרומית לדמשק, המשמש את הצבא האיראני והמיליציות השיעיות שהוא מפעיל בסוריה. התקיפה, בה נהרגו לפחות שמונה איראנים, התרחשה על רקע אזהרות שפרסם דובר צה"ל על כוונה איראנית לבצע פעולת גמול בעקבות תקיפות קודמות שבהן הואשמה ישראל, ב-T-4 ובחמה, באמצעות ירי טילים על בסיסי צה"ל ברמת הגולן. בצבא הגבירו אתמול כוננות ברמת הגולן, ביצעו פריסה מוגברת של מערכות "כיפת ברזל", הורו לרשויות בגולן לפתוח מקלטים ואף גייסו אנשי מילואים באמ"ן, פיקוד העורף ומערך ההגנה האווירית. 

ישראל, כאמור, נמנעה מלקחת אחריות, אבל המתיחות בצפון עלתה מדרגה נוספת. אם היתה זו אכן מתקפת מנע בסוריה, שנועדה לסכל את פעולת הגמול האיראנית, יתכן שדחתה את המועד, אבל מספר הנפגעים האיראנים שגדל מתקיפה לתקיפה מגביר את נחישותה לבצע אותה. בהערכה שסיפק צה"ל לקבינט המדיני-ביטחוני בראשית השבוע נותר התרחיש של מלחמה יזומה מצד איראן בסבירות נמוכה, אולם האפשרות שאירוע מתגלגל, פיגוע מוצלח מדי או פעולה מוצלחת של צה"ל יהיה קטליזטור לעימות נותרה בסבירות גבוהה.

Image may contain: airplane, sky, nature and outdoor

מטוס F-16 של חיל האוויר. החיל מהווה מרכיב משמעותי במב"מ, (מקור: דו"צ).

בסוריה, כמו בזירות אחרות, מיישמת ישראל את תפיסת המב"מ (המערכה שבין המערכות). זוהי מערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות הכוללת בתוכה את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, אשר מצויות "מתחת לרדאר" אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של היריבים ובכדי לדחות ככל שניתן את המערכה הגלויה והרחבה. אם תרצו זו הנסיעה שבין התאונות, כפי שכינה זאת פעם קצין בכיר בצה"ל. על-פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן בעת מבצע "עופרת יצוקה" ולאחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עימאד מורנייה, כדי לסכל ולעכב את תכנית הגרעין האיראנית, וכן נגד משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר היוצא, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות ופעולות שיתכן ובוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. 

פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להוביל למלחמה

כשמגיע מגיע. ולראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע. הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שבסיום מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל (לפי הביוגרפיה שכתב אודותיו בן כספית נדרש נתניהו לחניכה צמודה ממפקדו, עמירם לוין, שלקח על עצמו את העניין כפרויקט אישי), דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לזה לקרות, והנה הוא הצליח. "איראן היא המדינה המובילה במימון הטרור. היא מייצאת טילים מסוכנים, מעודדת התנגשויות ברחבי המזרח התיכון ותומכת בנציגויות טרור כמו חזבאללה, חמאס, טליבאן ואל-קאעידה. הם רצחו מאות אנשי שירות אמריקאים, חטפו ועינו אזרחים אמריקאים ושדדו את כספי האזרחים שלהם. אך הפעולה המסוכנת ביותר שביצעו היא מאמציהם להשגת נשק גרעיני", אמר הערב (שלישי) נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כשהודיע על פרישת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן ועל חידוש הסנקציות הכלכליות כנגדה, שיהיו הקשות ביותר שבכוחה של ארצות הברית להטיל.

רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ. נראה שהיחסים בין המנהיגים והמדינות שבו להיות הדוקים כבעבר, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

בנאומו התייחס הנשיא לא פעם לכך שאיראן היא אומה סוררת, אך לא הציג ראיות של ממש בדבר הפרת הסכם הגרעין. בהקשר הזה ראוי לציין שבראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי ישראל לא מזהה כעת "הפרות איראניות של ההסכם". איזנקוט גם ציין אז כי "אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב–10 עד 15 שנה". איראן היא אכן מדינה שמנחה, יוזמת ומפעילה ארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון אך היא, כך נראה, גם מדינה שמקיימת את ההסכם שעליו חתמה. איראן, ציין הנשיא בנאומו, הודיעה שלא תהיה תיתן ידה להסכם אחר, וזה בסדר. לו הוא היה בנעליהם כנראה שהיה מצהיר דברים דומים. אבל הסנקציות יכריחו את איראן לבקש הסכם אחר, וזה יהיה ההסכם הנכון.

טראמפ אמנם היה זה שהכריז על הפרישה אבל הנאום נשמע כאילו יצא מפיו של ראש הממשלה נתניהו, מה שמעיד על רמת התיאום והקרבה הן בין המנהיגים והן בין המדינות. טראמפ אף ציין שדבריו נשענים על ההישג הדרמטי של המוסד, שהבריח מטהרן כמות אדירה של מידע ממה שניתן להגדיר כארכיון הגרעיני האיראני, אותו חשף נתניהו שבוע קודם. המידע הוכיח שאיראן אכן היתה בעיצומה של תכנית לפיתוח נשק גרעיני בטרם החתימה על הסכם הגרעין עם המעצמות, תכנית אותה הכחישה אך דבר קיומה היה ידוע לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

Image may contain: 4 people, outdoor

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט בהערכת מצב עם מפקדים ברמת הגולן לאור האיום בפעולת גמול איראנית, (מקור: דו"צ).

אבל לצד ההישג המדיני המרשים, שעשוי, לגרום לאיראנים לחשוש ממה שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הגדיר כ"אי-צפיות של טראמפ", כלומר היותו בלתי צפוי בעליל, ובכלל זה מתקיפה אמריקנית במקרה של חתירה שלהם לפצצה גרעינית, כדאי להיות גם קצת מודאגים. מלחמות כמעט אף פעם אינן פורצות בחלל ריק, כך סתם. לרוב קדמה להן מתיחות ארוכה, חצייה של סף פעולות אלימות וכן גורמים כלכליים ומדיניים שהביאו להסלמה. בשנה שקדמה ל"צוק איתן", למשל, מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. ישראל מצדה התנגדה לתשלום משכורות לאנשי החמאס באמצעות קטאר. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממיסוי ההברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל ייאוש. מבצע "שובו אחים" שביצע צה"ל בגדה המערבית בניסיון לאתר את הנערים שחטפה חוליית חמאס כבר היה בגדר גפרור שהצית את ההסלמה.

יש מי שאומרים שהנשיא האמריקני הנוכחי מבין שבמזרח התיכון מבינים ומעריכים רק כוח. כדאי לזכור שזהו המצב, למעשה, בכל העולם ולא מן הנמנע שגם האיראנים יבקשו להזכיר שהם כוח שיש להתחשב בו. לא מן הנמנע שהמתיחות בצפון, שגם כך גוברת, לצד החלטת ארצות הברית לפרוש מהסכם הגרעין ופתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, יביאו להסלמה של ממש. את המחיר תגבה איראן ראשית מישראל ורק אחר כך מידידתה החזקה שמעבר לים. בנאום שנשא לאחר נאום הפרישה של טראמפ מן ההסכם, הזהיר ראש הממשלה נתניהו את האיראנים ובני בריתם מלפעול כנגד וציין ש"הצבא מוכן". יש לקוות שכן. אבל לצד הנחישות לפעול כדאי לזכור שהמלחמה הבאה בצפון לא תהיה דומה לקודמתה, כי אם, כפי שהזהיר בשעתו אלוף פיקוד העורף דאז, אייל אייזנברג, עצימה בהרבה, ומה שנראה לעיתים לדרג המדיני כאפשרי וישים בדיונים שקדמו לעימות, נראה אחרת לגמרי כשהמערכה מתרחשת. 

האם ישראל חוששת מהסדר עם החמאס ממלחמה? 

מימין: האלוף (מיל') שגיא עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (מקור: ויקיפדיה).

בהרצאה שנשא ב-2011 באוניברסיטת תל אביב לרגל פרסום ספרו, "היד שקפאה", אודות המשא ומתן הכושל עם סוריה שניהל מטעם ממשלת ברק, אמר האלוף מיל' אורי שגיא כי "זה כישלון, בעיני, בעל משמעות אסטרטגית שאינו נופל מכישלון במערכה צבאית". בהמשך לכך תהה אז שגיא, בעברו מח"ט גולני וראש אמ"ן, מדוע זה שבישראל כישלונות של מהלכים מדיניים לא נחקרים באותם מסרקות ברזל שבהם אנחנו בוחנים כישלונות צבאיים, למרות שהדעת נותנת שכישלון שכזה מקדם את בוא המלחמה? באותם ימים, שקדמו למלחמת האזרחים עם סוריה, ניסח שגיא בספרו את השאלה (שלא לומר כתב אישום), האם ישראל מפחדת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה איתה. האפשרות של הסדר מדיני עם הסורים נראית היום בגדר פנטזיה, אבל מה עם החמאס?

השבוע פורסם שלאור המשבר ההומניטרי ברצועת עזה והבידוד המדיני העבירה הנהגת החמאס לישראל מסר לפיו תשקול משא ומתן עמה שמטרתו, הסדר הפסקת אש ארוך טווח. עמדת החמאס בפתיחת מו"מ שכזה נותרה עמומה, גם דרישותיה של ישראל בו אינן ידועות, אך מוטב למצות אותו ולא לתת לא לחמוק, גם אם תשומת הלב של ההנהגה בישראל נתונה רובה ככולה לאיראן, ולו משום שהוא עשוי למנוע את העימות הקרב ובא. בהיעדר פתרון אחר עשויים בחמאס להחליט שעימות הוא הדרך הטובה ביותר, לא משום שביכולתם להשיג בו הישגים צבאיים של ממש, אלא בשל יוזמות השיקום הבינלאומיות שלאחריו. זה אף פעם לא רעיון טוב לדחוק אנשים אל הקיר, כשאין להם דרך נסיגה הם נוטים ללכת קדימה, ובכל הכוח.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.05.2018)

פגע וברח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שביצעו ארה"ב, בריטניה וצרפת בסוריה היא בחזקת "מס שפתיים" שמלמד בעיקר על הרתיעה שלהן משקיעה אפשרית בביצה הסורית המדממת. כשהמערב כן מגדיר איום על שלום העולם, כפי שהיה נפוליאון למשל, הוא יודע לפעול נגדו בכל הכוח. בינתיים ישראל נשארת לבד, על נתיב של עימות ישיר עם איראן.

התקיפה שביצעו ארצות-הברית, צרפת ובריטניה בסוריה הלילה אמנם מהווה איתות לסוריה כי השימוש בנשק הכימי הוא מחוץ למשחק, בתקווה שתבין את המסר. הנשיאים דונלד טראמפ ועמנואל מאקרון כמו גם ראשת הממשלה תרזה מיי סימנו קו אדום ברור האוסר על שימוש בנשק כימי. ניכר כי מתכנני התקיפה, שכללה תקיפה אווירית וטילי שיוט על שמונה יעדים בדמשק, חאלב וחומס ובהם שני מרכזי מחקר שעסקו בייצור נשק כימי, שדות תעופה צבאיים בדמשק ובסיסים ששימשו כוחות איראן וחזבאללה, הקפידו לפגוע ביכולתו של אסד לעשות שימוש בנשק כימי אבל נמנעו מלערער את יציבות משטרו. הקצב מדמשק כבר ספג פגיעות אנושות מכך במהלך מלחמת האזרחים ושרד.

טייס מטוס קרב מסוג טורנדו של חיל האוויר מלכותי הבריטי, רגע לפני שממריא לתקיפה בסוריה, (מקור: Youtube).

נראה כי מדינות המערב שתקפו ביקשו בעיקר להצטייר כמי שנוקטות בפעולה מבלי לשקוע בביצה המדממת ששמה סוריה וגם, ואין להקל בכך ראש, להימנע מעימות של ממש עם פוטין. התקיפה (טראמפ כבר הספיק להגדירה כ"מושלמת" במדיום החביב עליו, טוויטר), לא פגעה באינטרס הרוסי בסוריה ולא ערערה על נוכחותה הגוברת באזור. הרוסים אגב, מושקעים בסוריה יותר ויותר. באחרונה פורסם כי הגנרל סוהיל אלחסן, המכונה "הנמר", ונחשב לאחד המעולים שבקציני הצבא הסורי עתיד להיות מוזמן למוסקבה לפגישה עם שר ההגנה שוייגו ואולי אף עם הנשיא פוטין עצמו, בעקבות שביעות הרצון הרוסית מהישגיו ובהם ההשתלטות המהירה על מזרח ע'וטה. הפיקוד הרוסי מבקש, כך נראה, לקדם את אלחסן ולמנותו למפקד כלל דיביזיות העלית בצבא הסורי. במידה ודיווח זה נכון הוא מלמד על מעורבות רוסית גם בשיבוץ המפקדים הבכירים בצבא, ולמעשה על ניהול המדינה. זהו דפוס ששימש את הרוסים לא פעם בתקופת המלחמה הקרה. 

בישראל הביעו חברי כנסת ובכירים נוספים שביעות רצון על התקיפה, אך מתחו ביקורת על הנסיגה הצפוייה של האמריקנים מסוריה. חבר הכנסת יאיר לפיד, ראש מפלגת "יש עתיד", למשל, פרסם פוסט בפייסבוק בו בירך על התקיפה. "למרות ההיקף המוגבל של התקיפה", כתב, הרי שלאחר "שתיקה ארוכה העולם התרבותי מסמן לאסד שלא ישתוק על רצח ילדים. המבחן האמיתי הוא ביכולתה של הקואליציה להמשיך את הלחץ הצבאי והמדיני על הרודן מדמשק". התקיפה אכן היתה מוגבלת ומכאן עדיף לא לצפות ליותר מדי ממדינות המערב, שכן המהלך היה בעיקרו סמלי וגם סמנטי לחלוטין. אסד, טובח בבני עמו באכזריות ובסיטונות זו השנה השביעית, עם נשק כימי ובעיקר בלעדיו. 

סרטון שמהווה תמרור אזהרה

בשבוע האחרון ביקרתי בבלגיה. כמו כמעט כל ישראלי שמגיע לכנס בחו"ל, מצאתי עצמי נשאל על נושאים שאינם קשורים ישירות לנושא שלשמו באתי. בסוף הדיון היה מי ששאל אותי על שישה-עשר הפלסטינים שנהרגו לפני כשבועיים בגבול רצועת עזה מירי צה"ל. השואל הופתע לגלות שעשרה מהם הינם פעילי חמאס. ומה בנוגע לששת אחרים? שאל. התשובה מורכבת, אז הוא קיבל גרסת "הסברה" קצרה שמביעה תמיכה בצה"ל, ובחיילים שעל הגבול ומודה שלעתים קורות תקלות אבל המספרים קטנים משמעותית ממה שהוא חושב.

התשובה הארוכה היא שצה"ל מתמודד עם אירוע מורכב במסגרתו הוא נדרש להתמודד עם מה שהוגדר באינתיפאדה השנייה כ"הפרות סדר בנוכחות אמל"ח". אך בעוד שבאותה עת נדרש צה"ל להתמודד עם הפגנות אלימות\ ימי קרב בצמתים מרכזיות באיו"ש וברצועה, שהיו תחומים למרחב שבו התרחשו, האיום כאן הוא בפריצה המונית של הגדר. הפגנות אינן רק ביטוי למחאה אלא כלי התקפי של ממש, שנועד לנצל את ההמון לפריצת הגדר כמו גם לפעילות התקפית של מחבלים. המנהרה ההתקפית שצה"ל השמיד בסוף השבוע האחרון, בסמוך למרחב בו מתקיימות ההפגנות, נועדה לשמש בדיוק לכך. 

ההתמודדות עם איום מסוג זה מורכבת בהרבה ומחייבת הפעלת כוח מושכלת ומדויקת. מנגד, בצד השני חייבת להיצרב ההבנה שצה"ל יבלום כל ניסיון לחצות את הגדר. סביר שהסרטון שמתעד את הצלף מגולני שירה במפגין, לפי הפקודות כך מסתבר, יגרור שאלות המשך בנושא. מלחמה, וגם עימותים נמוכי עצימות כמו זה שמתרחש כרגע בעזה, אינם מצטלמים יפה. החיילים, גם אם מוטב היה שיקפידו יותר על שפתם ועולם המושגים שלהם, בדרך כלל אינם מחבבים את מי שמוגדר כמטרה לגיטימית לירי. אין בכך חדש. אולם ככל שיימשכו ההפגנות, והן צפויות להימשך, החיילים יישחקו מהעשייה היומיומית הסיזיפית. זהו הפתח לחריגות של ממש, ומוטב להישאר דרוכים. 

הלקח מווטרלו

File:Waterloo 18th of June.JPG

שדה הקרב בווטרלו, ואנדרטת האריה השואג שהוקמה לציון הניצחון הבריטי הסופי על נפוליאון, (מקור: ויקיפדיה).

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט מכלאו נפוליאון בונפארטה, קיסר צרפת לשעבר ואחד המצביאים המהוללים בהיסטוריה, ושב לצרפת. הצבא הצרפתי נשלח לעוצרו אך במקום זאת הכתירו בשנית למנהיגו, וכך נפוליאון הוביל אותו לעבר פריז. המלך, לואי ה-18, בחר לברוח מה שהותיר את נפוליאון כשליטה של צרפת בפועל למשך כשלושה חודשים (מה שכונה לימים "שלטון מאת הימים"). המעצמות האירופאיות, שלחמו כנגד (ולצד) נפוליאון זמן כה רב והבינו את הסכנה שטמונה בו לשלום העולם, נחלצו מיד לפעולה, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה הקואליציה האנטי-הצרפתית השביעית, בה היו חברות בריטניה, פרוסיה, ממלכת הנובר ודוכסות נסאו, במטרה להביסו. השיא, כפי שתואר בספר "מסכת הפיקוד" מאת ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (הוצאת דביר, 1993), היה בקרב ווטרלו ביוני אותה שנה. 

מול נפוליאון ניצב אז הגנרל הבריטי ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון. מי שהחל את דרכו "כסגן משנה (Ensign) בגדוד הרגלים ה-73" (עמוד 106) ורכש לעצמו מוניטין כמפקד קרבי מצטיין בהודו ובחצי-האי האיברי. וולינגטון היה מפקד ריכוזי שהקפיד להימצא סמוך לקו החזית וללחימה, בכדי שיוכל להשפיע על מהלך העניינים. למרות שהיה כבר מפקד מנוסה, ווטרלוכך אמר לימים היתה המבחן העליון שלו. "בשום קרב, לא טרחתי כה הרבה" (עמוד 94), אמר והוסיף, "באלוהים! אינני מאמין שהדבר היה נעשה לולא הייתי שם!" (עמוד 104). היה בכך מן הצדק, שכן דומה שבקרב עצמו נכח בכל מקום שנדרש, ופיקח מקרוב על כל מהלך.

קובץ:Wellington at Waterloo Hillingford.jpg

ציור המתאר את הדוכס מוולינגטון, במרכז, מפקד על הצבא הבריטי בקרב ווטרלו, (מקור: ויקיפדיה).

באחד מרגעי המפתח בקרב, הורה נפוליאון להכניס ללחימה את את עתודת המשמר הקיסרי, רגימנט העילית שלו שמעולם לא הובס בקרב. "וולניגטון פקד על חיילי המשמר הבריטי לשכב. כשנכנסו הצרפתים לטווח אש הרובים, הוא פקד: "המשמר, קום. היכון, אש!" המטח הלם בחוד השדרה הצרפתית בעוצמה שהדפה אותו, פיזית, לאחור, כתיאור משקיף. חלק מהצרפתים הספיק להשיב אש, אולם או אז נעו הבריטים קדימה ברובים מכודנים בעוד גדוד הרגלים הקל ה-52 יורה מטחים מן האגף. שדרת המשמר הקיסרי החלה להתפזר מאחור ועד מהרה נמצאה כולה נוהרת על עקביה לנקודת מוצאה" (עמוד 102). היתה זו המתקפה האחרונה של הצרפתים. לאחריה, הבריטים מן הצד האחד כסדן, והפרוסים בפיקוד בליכר שהגיעו מן האגף ששימשו כפטיש, סגרו על הכוח הצרפתי והביסו אותו, פעם אחת אחרונה.

בשאר אסד כמובן, אינו נפוליאון בונפארטה. קשה לחשוב על טיפוסים שונים כל כך כמו הגנרל הצרפתי השאפתן שכבש חלקים גדולים כל-כך מאירופה, השפיע על החשיבה הצבאית והמדינית עד לימינו אלה, ומיסד חוקים ונורמות שלטוניות רבים כל-כך, ורופא העיניים הסורי שנעשה רודן אכזר וצמא דם. אבל הסיור שערכתי בשבוע שעבר בשדה הקרב שבווטרלו, במסגרת הביקור בבלגיה, המחיש שהשוני המטריד באמת נעוץ בכך שבעוד שכאשר שב נפוליאון לשלטון בצרפת, לפני כמאתיים שנים, התארגנה מיד קואליציה לבלום אותו. לעומת זאת, במקרה של סוריה, 2018, נדרש זמן לא מבוטל בכדי שתתגבש קואליציה של מדינות מערביות, שתתקוף באופן שנראה כמו מכה על היד למי שהורג את בני עמו באמצעות נשק כימי.

"מעצמנו נדרוש"

בתחילת השבוע שעבר פרסם ח"כ עפר שלח, גם הוא מ"יש עתיד", פוסט בפייסבוק ובו היכה על חטא וכתב שבדיעבד טעתה ישראל, וטעה גם הוא, בקביעה ש"כל התערבות ישראלית במה שקורה בסוריה – מעבר לקווים האדומים שנקבעו אז ותקפים עד היום, ונוגעים לאינטרסים הביטחוניים המובהקים של ישראל – לא תועיל ואולי תרע". היה צריך לעשות יותר, כתב. יתכן. אבל גם הרצון להותיר בעל בית בסוריה, כתובת ברורה וריבונית, והחשש משקיעה נוספת בבוץ כפי ששקעו האמריקנים בעיראק וישראל בלבנון, הן סיבות לגיטימיות להימנע מפעולה שכזו. גם כך וגם כך מתברר לישראל שלמרות הברית האסטרטגית עם האמריקנים והקשרים המתהדקים עם מדינות המפרץ, בסופו של יום היא לבד. איש לא ינקוף אצבע במטרה למנוע התבססות איראנית בסוריה והעובדה שאיש אינו פועל ברצינות לסילוק אסד, למרות רצחנותו, מלמד שמשטרו, הוא עצמו, ושותפיו הטבעיים – איראן (על גרורותיה) ורוסיה – הם כאב הראש שלה ורק שלה. 

ליפקין-שחק במהלך תרגיל של חטיבת הצנחנים (צילום: זן ארליך, דובר צה"ל)

מימין: הרמטכ"ל ליפקין-שחק בתרגיל של חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כעיתונאי פרסם שלח ב-1996 ראיון "במעריב" עם חברו לפלוגה בצנחנים, אל"מ ג' (גדי שמני). במאמר תיאר שלח את האתוס שעיצב בשעתו הרמטכ"ל דיין ושמאז נותר בצה"ל, ובמובן הביטחוני הפך גם למוטו של ישראל (ראה ערך תקיפת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 שנחשפה לאחרונה), שאותו "קיבלו כמובן מאליו חיילים צעירים וקצינים מידיו של המח"ט אמנון ליפקין, ובהם גם אל"מ ג' וגם החתום כאן. מעצמנו נדרוש"אם ישראל אכן עומדת מאחורי תקיפת שדה התעופה T-4הסמוך לעיר חומס ומרוחק 250 קילומטרים מישראל, לפני כשבוע, זה מה שעמד מאחורי התקיפה.

ישראל תקפה את הבסיס, שמשמש גם את כוחות קודס איראנים, בגלוי לפני כחודשיים והשמידה את קרון השליטה של המל"ט האיראני שחדר לישראל (שבאחרונה נחשף כי היה מל"ט תקיפה). גם הפעם כך נראה, הותקף הבסיס מן האוויר, במה שהוגדר על-פי פרסומים זרים כתקיפה ישראלית נוספת. בניגוד לתקיפת הקרון, הפעם הודו האיראנים בגלוי ששבעה מתוך ארבעה-עשר ההרוגים בתקיפה הם מאנשיהם, ובהם קולונל בכיר במערך המל"טים האיראני, והתחייבו לתבוע מישראל מחיר. איראן מנהלת כבר שנים רבות, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כנגד ישראל "מלחמה באמצעות שליחים". אולם עד השנה נשמר העימות תחת מעטה החשאיות וישראל מצידה פגעה בעיקר בשלוחיה של איראן, ובהם חזבאללה וארגוני טרור נוספים. עתה נראה שתרחשה עליית מדרגה והעימות הפך ישיר במידת מה.

תוצאת תמונה עבור קרון איראני

השמדת קרון השליטה האיראני, (מקור: דו"צ).

בכירים במערכת הביטחון ובקבינט התבטאו בעניין באחרונה, תוך הבעת תמימות דעים חריגה, כי ישראל רואה בנוכחות האיראנית בסוריה קו אדום ולא תאפשר הקמת מרחב פעולה כנגד ישראל, הדומה לזה שהקימה איראן בלבנון באמצעות חזבאללה. הרוסים מצידם לא אהבו את עליית המדרגה והביעו, כך פורסם, מורת רוח מפעילותה של ישראל במרחב הצפוני. למרות ההסלמה המתרחשת בגזרת רצועת עזה, נראה שהמתיחות המשמעותית כרגע היא בגזרה הצפונית, שם מנהלת ישראל משחק "צ'יקן" מול מספר רב של יריבים ובהם אסד, שביטחונו העצמי עלה לאור הישגיו במלחמת האזרחים, רוסיה שמעוניינת לשמר את ההשקעה שלה בסוריה ואיראן. כדאי לזכור שבמשחק הזה איראן משחקת רחוק מן הבית, מה שמעניק לישראל יתרון משמעותי מבחינת יחסי העוצמה אבל גם הופך אותה פגיעה וקרובה יותר לתקיפה מצד כוחות הפועלים בחסות איראנית וכאמור מצד כוחות איראן בסוריה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2018)

איך מגדירים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש? \ מאת אדם הופמן

רשומה רגילה

עם התקדמות הלחימה בדאע"ש בעיראק ובסוריה, מתחדדת השאלה מהו מדד נכון לניצחון על ארגון ג'האדיסטי המשלב לחימת גרילה, טרור בינלאומי ושליטה על טריטוריה.

בשבועות האחרונים הלחימה נגד ארגון דאע"ש במזרח התיכון נכנסה לשלבה המתקדם ביותר עד כה, כאשר הצבא העיראקי כמעט וסיים להשתלט את העיר מוסול והכוחות הדמוקרטיים הסורים (SDF) הנתמכים על-ידי הקואליציה הבינלאומית החלו במבצע לכיבוש העיר א-רקה, בירת דאע"ש בצפון סוריה. בנוסף למהלכים אלו, ממש לאחרונה השתלט מחדש צבא עיראק על מסגד א-נורי שמוסול, בו נשא מנהיג דאע"ש אבו בכר אל-בגדאדי דרשה ביולי 2014 בה הכריז על עצמו כח'ליף, המנהיג הדתי-פוליטי של כל המוסלמים בעולם, ימים אחדים לאחר הכרזת הח'ליפות של דאע"ש. לאחר ההשתלטות על המסגד, הטלוויזיה הממלכתית העיראקית הכריזה על "נפילתה של המדינה המיתולוגית", בהתייחסות לארגון המגדיר את עצמו בתור "המדינה האסלאמית".

המאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים

ראש אמ"ן, הלוי, הזהיר כי "יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה", (מקור: אתר חיל המודיעין).

אין ספק שההשתלטות על המסגד מהווה ניצחון סימבולי חשוב עבור הצבא העיראקי, הנלחם מאז אוקטובר 2016 לשחרור העיר מידי דאע"ש בלחימה איטית ומורכבת בשטח בנוי וסופג תוך כדי כך אבדות כבדות. אולם הלחימה נגד דאע"ש לא תסתיים עם כיבוש מוסול וא-רקה. הארגון הג'האדיסטי תופס את הלחימה באויביו כמאבק קיומי וטוטלי הנמשך עשורים, ונחוש להילחם עד הלוחם האחרון כדי להבטיח את הישרדות הארגון. מעבר לכך, למרות שדאע"ש איבד את השליטה על רוב שטחיו בעיראק ובסוריה בשנה האחרונה, אובדן שטחים אלו רק דרבן את הארגון לבצע קמפיין פיגועים גלובלי מאז נובמבר 2015. ספק גדול אם פעילים של הארגון אכן ביצעו פיגוע זה, יש לראות את נטילת האחריות של דאע"ש לפיגוע בעיר העתיקה בירושלים באמצע יוני – הראשונה שפרסם דאע"ש לפיגוע בישראל – כביטוי למגמה זו. נראה שגם מערכת הביטחון הישראלית חושבת שהמאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים, למרות הלחץ הצבאי המופעל על הארגון בחודשים האחרונים: לאחרונה אמר ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, ש"יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה".

המאבק הצבאי מול דאע"ש, המתנהל במספר מדינות ומובל על-ידי כוחות מקומיים במזרח התיכון בתמיכתה של הקואליציה הבינלאומית, מחדד את השאלה כיצד מודדים ניצחון בלחימה מול הארגון הג'האדיסטי. מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס אמר במסיבת עיתונאים שקיים במאי כי הנשיא טראמפ הורה לפנטגון "לבצע שינויים טקטיים כדי שנוכל להשמיד את דאע"ש", והעצים לשם כך מפקדים בזירות הלחימה בעיראק ובסוריה כדי שיפעלו באופן אגרסיבי יותר כנגד הארגון. אולם כיצד מודדים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש – ארגון המשלב טקטיקות גרילה (insurgency) בסוריה ובעיראק, קמפיין טרור קטלני מחוץ לגבולות המזרח התיכון, וכיבוש ושליטה על טריטוריה החל באזורי הליבה שלו מ-2014?

תותחנים מיחידת המשלוח ה-11 של חיל הנחתים האמריקני יורים על בסיסי דאע"ש בצפון סוריה(צילום: רב"ט זאכרי לאנינג, USMC).

מבחינת הצבא האמריקאי, טריטוריה היא המדד העיקרי להצלחת הלחימה מול דאע"ש: כדוגמא לכך, בשבוע שעבר צייץ דובר הקואליציה נגד דאע"ש ש"הכוחות הסורים הדמוקרטים השתלטו מחדש על 45 קמ"ר מידי דאע"ש, ליד ובתוך א-רקה". שליטה על טריטוריה היא אכן היבט מרכזי של המודל הפוליטי של דאע"ש מאז הכריז על הקמת הח'ליפות בקיץ 2014, והחל לנהל מערכת ממשל דמוית-מדינה ב"מחוזות" הארגון בעיראק ובסוריה ולהתפשט משם לשטחים במדינות נוספות. טריטוריה מהווה גם מדד קונקרטי להתקדמות הלחימה נגד הארגון, המאפשרת לצבא האמריקאי לכמת את התפתחות הקמפיין המתמשך נגד הארגון. אולם למרות גורמים אלו, טריטוריה היא מדד עוצמה שמתאים בהרבה למדידת סכסוכים צבאיים "קלאסיים", ולא להתמודדות מול שחקן לא-מדינתי כדאע"ש.

יש לזכור שדאע"ש, בגרסתו הקודמת כ"מדינה האסלאמית בעיראק", כבר היה במצב דומה בעבר. לאחר הגברת הכוחות האמריקאים בעיראק ועבודה הדוקה של כוחות מיוחדים אמריקאים עם השבטים הסונים במחוז אנבאר ב-2007, ארגון "אל-קאעדה בעיראק" הושמד ומרבית אנשיו חוסלו או נעצרו על-ידי האמריקאים. למרות פגיעה קשה זו בתשתית הארגון, שנים לאחר מכן חזר לפעילות בסוריה ובעיראק כארגון יעיל ורצחני, המסוגל להשתלט על טריטוריה, להילחם בארגונים חמושים אחרים ולנהל שירותים אזרחיים בשטחי השליטה שלו. בדאע"ש מודעים היטב לכך, ובנאומו האחרון אמר דובר הארגון, אבו מוחמד אל-עדנאני: "האם את, אמריקה, מחשיבה תבוסה לאובדן עיר או שטח? האם הובסנו כאשר איבדנו ערים בעיראק והיינו במדבר ללא [שליטה ב]ערים או טריטוריה? בוודאי שלא! תבוסה אמתית הינה אובדן כוח הרצון והנכונות להילחם". כלומר, גם לאחר כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש, לוחמי הארגון יכולים לחזור למדבר, להתארגן מחדש ולפתוח משם בקמפיין גרילה כנגד כוחות צבא סדירים השולטים בשטח.

איך מודדים הישגים נגד דאע"ש?

אך אם כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש מהווה מדד בעייתי לניצחון על הארגון, כיצד ניתן למדוד הישגים ממשיים בלחימה מולו בצורה טובה יותר? העיתונאי חסן חסן, שכתב את אחד מהספרים הראשונים על דאע"ש באנגלית ועוקב מקרוב אחרי פעילות דאע"ש בעיראק ובסוריה, הציע מבחן להצלחת המבצע נגדו: אם הלחימה המתמשכת נגד דאע"ש באמת החלישה את יכולותיו, היכולת שלו להתמודד עם כוחות צבא מאומנים אמורה להיות פחותה. לכן, אם כוחות צבא מקומיים (כגון הצבא העיראקי) יצליחו לכבוש מחדש מעוז מרכזי של דאע"ש ללא תמיכה אמריקאית, כוחות אלו יוכיחו שהם יכולים להילחם נגד דאע"ש בצורה טובה לבדם, ללא סיוע חיצוני.

אדם הופמן הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית המתמחה באסטרטגיה והאידיאולוגיה של דאע"ש, (צילום: באדיבות המצולם).

יהיה המדד הנכון להצלחת הלחימה מול דאע"ש אשר יהיה, על ארצות הברית והכוחות האחרים המעורבים במערכה זו לראות אותה כמאבק מתמשך הנועד להבטיח את סילוקו הפיזי של דאע"ש, פירוק התשתית הארגונית שלו בעיראק ובסוריה ושיקום האזורים המשוחררים ממנו. הלחימה נגד דאע"ש הינה קמפיין מתמשך, ולא מסתכמת באפיזודה בודדת כמו כיבוש מוסול או א-רקה. כדי להימנע או לפחות לצמצם עד כמה שאפשר את חזרתו של דאע"ש בגלגול עתידי לשטחים ששוחררו מידיו, על ארצות הברית, הצבא העיראקי וכוחות נוספים המעורבים במערכה זו להשקיע גם במאמצים ארוכי טווח לשיקום האוכלוסיות והאזורים העירוניים שנכבשו מדאע"ש, ולא להכריז על "השלמת המשימה" בטרם עת, כפי שעשה ב-2003 נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש.

אדם הופמן הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. תחום המחקר שלו הוא התפתחות הג'יהאד העולמי והאסטרטגיה והאידיאולוגיה של ארגון דאע"ש.

הדילמה האיראנית \ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

בבואו לטפל בסוגיה האיראנית כלל לא בטוח שטראמפ יכול "להיכנס בהם" לאור נפיצותה ומורכבותה – ועל הצוות המדיני-ביטחוני שלו לפתח מדיניות זהירה בהתאם.

אין כמעט נושא שה-"כוורת" של טראמפ, על יועציו ושריו, מסכימה לגביו בקונצנזוס: הוא מינה שגרירה לאו"ם בעלת טינה עזה לרוסיה והכפיף אותה לשר חוץ שזכה לאות אבירות מפוטין; בחר בגנרל פלין האיסלאמופוב כיועץ לביטחון לאומי, והחליפו בגנרל מקמסטר, המעוניין בשיתוף פעולה עם העולם האסלאמי המתון; אפילו ביחס לישראל אין תמימות דעים בקבינט, בו יושבים מעריציה הגדולים (מייק פנס כדוגמא בולטת) יחד עם גנרלים זהירים כמזכירי ההגנה וביטחון המולדת, ג'יימס מאטיס וג'ון קלי, שמבינים שהסכסוך הפלסטיני מקשה על ארצות-הברית להתקרב לבעלות בריתה הערביות.

מזכיר המדינה טילרסון הבהיר כי ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם", (מקור: ויקיפדיה).

למעט איראן. באופן מפתיע, אין יושב קבינט אחד, בוודאי במעגלים המדיניים-ביטחוניים, שלא רואה ברפובליקה האסלאמית את המדינה המסוכנת ביותר במזה"ת. בשל ההבנה הזו, וושינגטון נאלצת לפתח מדיניות דו-מסלולית מול טהראן: מחד, הטון מאוד השתנה והמפגשים המתוקשרים בריאד ובירושלים כוונו בין היתר לתקשורת האיראנית, כולל הצהרתו הדרמטית (הגם ולא מחדשת) של הנשיא טראמפ כי איראן לא תהפוך לגרעינית במשמרתו. בפעולותיה בשטח ניכר כי ארצות-הברית מוכנה להיות אסרטיבית יותר מול הציר השיעי, הן בתקיפות שביצעה נגד גורמים מזוהי-משטר אסד בסוריה והן ע"י הפלת הכטב"מ האיראני ב-18 ביוני. מאידך, הבון-טון שאפיין את קמפיין הבחירות ("אקרע את הסכם הגרעין ביום הראשון שלי במשרד"ד. טראמפ) היה ואיננו, ובהצהרת מזכיר המדינה רקס טילרסון הוא אף הבהיר בצורה מפורשת. לדבריו, ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם, אנו בוחנים את המדיניות שלנו בנושא הגרעיני".

הגישה הדו-מסלולית הזו נובעת מכמה הגיונות: הראשון והמרכזי שבהם הוא ההבנה שהסלמה סביב ההסכם היא מסוכנת, שכן היא עשויה להוביל לפרישת איראן ממנו ולחידוש תכניתה הגרעינית. השני קשור במעצמות האחרות השותפות להסכם הגרעין – רוסיה, סין ואירופה. במקרה הטוב, פיצוץ ההסכם יחסום בפניהן את השוק האיראני שהן נהנות ממנו; במקרה הרע, פוטין עשוי לקום בבוקר ולגלות רפובליקה אסלאמית עם שאיפות מעצמתיות ונשק גרעיני, ממש בחצר האחורית שלו.

בחירתו של רוחאני, מוכיחה כי הסכם הגרעין מחזק את הכוחות המתונים באיראן, (מקור: ויקפדיה).

ההיגיון השלישי, שאיש מאנשיו של טראמפ לא יודה בו בפומבי, קשור בהצלחה המסתמנת של הסכם הגרעין, עם בחירתו המחודשת של חסן רוחאני לנשיא איראן וההצלחה הגורפת למתונים בבחירות המקומיות. המטרה הנסתרת של ההסכם, בניצוחם של הנשיא לשעבר אובאמה ומזכיר המדינה שלו קרי, מוכיחה את עצמה: הקולות המתונים באיראן מתחזקים ומתבססים ערוצי שיח עמה. ביום מן הימים, לוושינגטון יהיה בן שיח בטהראן והיא תוכל לטפל במשבר עתידי פוטנציאלי במקום לעמוד חסרת אונים מול מדינה גרעינית סוררת (עיין ערך צפון-קוריאה).

אז מה מכאן ואילך? טילרסון הוא דיפלומט טירון, אך מסתמן כחריף בדעתו ומתון בדעותיו. יחד עם מאטיס, קלי, היילי, מקמסטר ופנס הם מרכיבים כוורת זהירה, רבת ניסיון בתחומי חוץ וביטחון, שאמנם מחזיקים בעמדות ניציות ביחס לאיראן (ואוהדות למדי ביחס לישראל ולמדינות הסוניות) אך הם מבינים היטב את הסכנות הכרוכות בהתנגשות עם הרפובליקה האסלאמית. לכשתגיע השעה לשלב ב' בהסכם, יפעל ממשל טראמפ להציב את וושינגטון בעמדת מיקוח, תוך גיבוי עמדותיה בפעילות צבאית במזה"ת, שבאות לידי מימוש בסוריה, בחקיקת סנקציות שתרתיע את הרפורמיסטים ובמכירות אמל"ח לבעלות בריתה האזוריות. ההגעה לעמדה הזו היא מורכבת ודורשת משאבים רבים בזמן, בתקציב ובקרדיט נשיאותי, וכלל לא בטוח שהנושא האיראני הוא בראש מעייניו של טראמפ בשלב זה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

הצילו, חם פה\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

המלחמות שיפרצו במאבק על אוכל ומים, הפגיעה באמינות הפוליטית של וושינגטון ודחיקת ארה"ב מעמדת ההובלה הבינ"ל – כל הסכנות הנובעות מהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכמי פריז.

נתחיל בשאלה: מיהו שר הביטחון הישראלי? אין אחד שקורא את המאמר הזה, בוודאי כשהוא מתפרסם בבלוג ביטחוני, שצריך יותר מרגע כדי להגיד "אביגדור ליברמן", שהרי ברור – שר הביטחון הוא השר החשוב ביותר, שכן ביטחון הוא הנושא החשוב ביותר. נעבור לשאלה הקשה יותר: מי השר לאיכות הסביבה בישראל? ארשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה שהרבה פחות קוראים ידעו לענות על השאלה הזו (זאב אלקין, למי שתהה), מסיבה הגיונית למדי – איכות הסביבה נתפסת, לפחות בישראל, כסוגיה שולית בחשיבותה. אם ככה, מה כל הרעש סביב פרישת ארה"ב מהסכמי פריז?

הנשיא טראמפ מודיע על פרישת ארה"ב מן ההסכם, (צילום: רויטרס).

העובדה היא שברוב העולם המערבי, שינויי האקלים הם מהנושאים המהותיים ביותר העומדים לסדר היום הציבורי, הן בגלל ההשלכות הכלכליות-בריאותיות שלהם (שלא נדון בהם במאמר זה) והן בשל ההשלכות הביטחוניות שלהם. בסקר שנערך בקרב סטודנטים למדעי הרוח והחברה בארה"ב, נשאלו דור העתיד של מנהיגי המדינה "מה יהיה האיום החמור ביותר על ארה"ב ב-2025?" למעלה מארבעים אחוזים השיבו "שינויי אקלים". לשם השוואה, במקום השני, עם קצת יותר מעשרים אחוזים, הייתה התשובה "כוחה הצבאי של סין".

המשוואה היא פשוטה: עולם מזוהם יותר הוא עולם חם יותר; עולם חם יותר הוא עולם יבש יותר; עולם יבש יותר (ומאוכלס יותר) הוא עולם שבו עמים נודדים צפונה בהיקפים היסטוריים בבריחה לא רק ממלחמות אלא גם, שלא לומר בעיקר, מעוני ומרעב. באם ההתחממות הגלובלית לא תיעצר, המאה ה-21 תהפוך ממאה שמאופיינת במלחמות על הגמוניה ודת למאה המאופיינת במלחמות על אוכל ומים.

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

לפרישה האמריקנית מההסכם יש גם מחירים גבוהים ברמה הפוליטית-מדינית: הלכה למעשה, ארה"ב מתנערת מהסכם בינ"ל שיזמה והובילה, שקיים עליו כמעט-קונצנזוס (סוריה, ניקרגואה וארה"ב הן שלוש המדינות היחידות שלא חתומות עליו) ובניגוד לעמדת כל בעלות בריתה, ממדינות ה-G7 האחרות דרך הכלכלות המתפתחות של מדינות ה-BRICS ואפילו ישראל. מדובר בלא פחות מהפניית עורף לקהילה הבינ"ל, שראתה בארה"ב מנהיגה בנושא האקלים, ולו רק בשל העובדה שהיא אחת המדינות המזהמות ביותר. זו, בתורה, מיתרגמת כבר עכשיו לפגיעה קשה באמינות האמריקנית, נושא שמזכיר המדינה טילרסון הציג כערך ליבה במדיניות החוץ, שבלעדיו תתקשה ארה"ב לאכוף הסכמים בינ"ל, מהסכם הגרעין עם איראן ועד הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים: אם אנחנו לא עומדים בהתחייבויות שלנו, מדוע שאחרים יעשו זאת?

אז מה ההיגיון מאחורי המהלך? הפרישה האמריקנית מהסכם האקלים תוארה, על-ידי הנשיא טראמפ, כאקט פרוטקציוניסטי שתכליתו להגן על העובדים האמריקאים בתעשיות האנרגיה הישנות (פחם ונפט בעיקר), גם במחיר נטישת האחריות הגלובלית של ארה"ב כמעצמת-על הרואה עצמה כבעלת אחריות כזו. זאת, תוך התעלמות מטיעונים של בכירים במשק האמריקאי לפיהם התקדמות לאנרגיה נקייה דווקא תייצר מקומות עבודה והון שיפצו על סגירת המכרות וצמצום תפוקת הנפט. מדובר במהלך הפרוטקציוניסטי השני שמבצע ממשל טראמפ, בהמשך לנטישת הסכם הסחר הטרנס-פסיפי (TPP) שנועד לחשק את בעלות הברית האמריקניות משני צדי האוקיינוס נגד ההגמוניה שסין מנסה להוביל במזרח הרחוק. משנטש טראמפ את ההסכם, נישאו העיניים במזרח אל בייג'ינג.

נשיא סין, שי ג'ינפינג, (מקור: ויקיפדיה).

ובחזרה לנושא האקלים: בוועידת דאבוס הודיע נשיא סין, שי ג'ינפינג, כי על הקהילה הבינ"ל להתמודד עם אתגרי האקלים. לאחרונה הודיעה בייג'ינג כי תשקיע מאות מיליארדי דולרים באנרגיה מתחדשת, ובכך תייצר מיליוני מקומות עבודה במדינה, תקרב אותה לעצמאות אנרגטית ותציבה בחזית תעשיית האנרגיה החדשה. כך, הפנייה פנימה שמבצע טראמפ, ומנוגדת במידת מה לגישת הפגנת העוצמה שהוא מפגין במזה"ת ובחצי האי הקוריאני, מייצרת וואקום מנהיגותי. הטבע לא סובל וואקום, וזה האחרון מתמלא על-ידי המדינה העיקרית שטראמפ ניגח במהלך קמפיין הבחירות שלו.

בבואו להגן על העובדים האמריקניים מפני אובדן מקומות עבודה, טראמפ דוחק את ארה"ב ממרכז הבמה הבינ"ל ומעמדת השפעה בסוגיות הקריטיות ביותר לביטחונה. הוא לעולם לא יודה בזה, אבל מבלי משים הוא מגשים את אזהרתו של קודמו, אובמה, בנאומו האחרון בעצרת האו"ם: אומה מוקפת חומות, מבודדת רק את עצמה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

 

כשהשריפים הופכים לבוררים\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

העולם כבר לא מנוהל ע"י "שריפים", הכופים "פתרונות מושלמים" על שחקנים אחרים; ריבוי השחקנים והדיפוזיה של הכוח מובילה את העולם לכיוון הסדרי – האם טראמפ יצליח להעביר את המסר הזה לישראל ולרשות הפלסטינית, שיאלצו לוותר על "עסקה אולטימטיבית"?

כשהקהילה הבינלאומית לוחצת על צפון-קוריאה לחדול מהתכנית הגרעינית שלה, פיונגיאנג מניפה אצבע משולשת. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פלש לאפגניסטן ולעיראק כדי "לעשות שם סדר", וראינו כמה מסודרות המדינות האלה. צבא מצרים, תחת ניצוחו של הנשיא א-סיסי, מנהל כבר שלוש שנים מערכה צבאית חסרת תקדים נגד שלוחת דאעש בסיני, והארגון איננו כלה. וגם אצלנו, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוביל את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. מה משותף לכל הפעולות האלה?

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

עד השנים האחרונות, העולם התאפיין במציאות מדינית-ביטחונית של "שריפים": מנהיגים חזקים שלא מתביישים לדפוק על השולחן, להגיד "זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה" ולכפות "פתרונות מושלמים" על היריבים שלהם, מטרומן וצ'רצ'יל שמחקו את הירושימה ודרזדן מעל פני האדמה, דרך בגין שהפציץ את הכור בעיראק ועד רייגן, שמירוץ החימוש שהוביל הוריד את כלכלת ברית המועצות על הברכיים. האם סוג כזה של פתרונות יכול להתקיים גם בימינו? במילה: לא.

תהליך הדיפוזיה של הכוח נמשך כבר שנים, אך 2007 הייתה שנת השינוי הגדול, עם מהפכת המידע שחוללו הרשתות החברתיות והסמארטפונים, שאפשרה למידע לזרום במהירות שיא בכל רחבי העולם. מהפכת המידע, שתודות לה כל תא רדום יכול לבנות מטען נפץ בחצר האחורית או לבצע מהספה בסלון תקיפת סייבר על תשתיות חיוניות, העלתה משמעותית את רמת המסוכנות של סוכנים (proxy), המסוגלים להוציא לפועל פעולות תגמול על פתרונות בכפייה נוסח טרומן ובגין. מהפכת המידע גם העלתה משמעותית את כוחם של ציבורים ואת יכולתם להתאגד ולהפוך לגורמי כוח, וכשיש גורמי כוח רבים בזירה, היכולת לכפות "פתרון מושלם" מצטמצמת משמעותית.

אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית, (מקור: ויקפדיה).

2007 הייתה גם שנת המהפכה עם עלייתו המטאורית של הסנאטור דאז והנשיא לעתיד ברק אובמה, שקו יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלו היה נכונות לנהל משא-ומתן עם אויבים, כולל איראן וסוריה, ככלי להגעה להסדרה. אובמה היה הראשון לזהות כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים". רתיעתו ממעורבות צבאית מקיפה שעלותה בדם ודמים יקרה והרסנית כמו זו של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, נמנע הנשיא ה-44 מפעולה צבאית במזה"ת גם במחיר פגיעה בדימוי העוצמה האמריקני ועימותים עם בעלות הברית המסורתיות. במקום זאת, אובמה הפך לסמל של פשרות מדיניות, והחליף את "הפתרונות המושלמים" ב"פתרונות חלקיים".

לאחר שחזר בו מאיומו לתקוף בסוריה, בתגובה לטבח הכימי של 1,500 אזרחים ב-2013, חתם אובמה על "העסקה הכימית" עם מקבילו הרוסי פוטין. סוריה ויתרה על מאגרי הנשק הכימי שלה, ובכך הוסר, למעשה, אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על ישראל, ירדן ותורכיה. האם המלחמה נגמרה? לא. האם המצב ההומניטארי בסוריה השתפר? ההפך. אבל העסקה הזו הייתה הטובה ביותר, לארה"ב ולבעלות בריתה, שיכל להשיג בסיכון מינימלי. גם הסכם הגרעין עם איראן הוא דוגמא מצוינת ל"פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והיא ממשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל-אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, הייתה גרועה יותר.

הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו בביקורו השבוע בישראל, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

אבל החל מה-20 בינואר ישנו "שריף חדש בעיירה". הנשיא האמריקני דונלד טראמפ התחיל כשריף בעולם של בוררים: כשדמויותיהן המיתולוגיות של צ'רצ'יל ורייגן הן נר לרגליו, המועמד טראמפ האמין כי יוכל, בכוח אישיותו ומעצמת-העל העומדת לרשותו, לתקן את עוולות העולם באם רק יאיים מספיק. כיום הוא מוקף ביועצים מנוסים ומתונים (ברובם) שסביר להניח כי יאזנו אותו, ולא רחוק היום בו יבין כי יאלץ לוותר על חלום "העסקה האולטימטיבית", ובפרט בזירה הישראלית-פלסטינית. בשיחותיו עם שני הצדדים, בוושינגטון, בירושלים ובבית-לחם, טראמפ הבהיר כי כדי להגיע להסכם תידרשנה פשרות כואבות: בהתנחלויות, בירושלים, בפליטים, בשיבה, בהכרה ההדדית, בביטחון ובגבולות. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, אחרי שנפל לו האסימון כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים", טראמפ הוא יותר אובמה מרייגן: הוא מבין שלא תהיה "עסקה אולטימטיבית" ששני הצדדים יתמוגגו ממנה ושהגעה ל"פתרון החלקי" תחייב פשרות כואבות. עכשיו, זהו תורם של נתניהו ועבאס להבין זאת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.