"אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדרג המדיני והצבאי הבכיר, קבע קולונל מקגרגור, חייב להבהיר לעצמו מראש את מטרת מלחמה, וכיצד הפעלת הכוח משרתת אותה. האופן שבו הסתיימה המלחמה האמריקנית באפגניסטן מדגים מה מתרחש כשזה לא קורה.

בשבת האחרונה חתם הממשל האמריקני הסכם עם ארגון הטליבאן, שיביא, ככל הנראה, את המלחמה הארוכה באפגניסטן, לכלל סיום. נסיגת הכוחות האמריקנים הצפויה מאפגניסטן, 18 שנים לאחר שפלשו לשם, הזכירה לי סיפור שהקולונל (בדימוס) דגלס מקגרגור נוהג לספר בהרצאותיו.

בעודו מוביל את חטיבתו לקרב, הופיע רץ בפני מפקד חטיבה בצבאו של נפוליאון והודיע לו שהוא נדרש להתייצב במפקדתו של הקיסר. "אתה יודע מדוע?", שאל המח"ט. "כן, המפקד. הוא רוצה להעלותך לדרגת גנרל".

לאור ההסבר – המשיך מקגרגור, ששירת בהצטיינות כקצין שריון בצבא היבשה האמריקני במלחמת המפרץ – הותיר המח"ט את חטיבתו מאחור, בעודה צועדת לקרב, וצעד בקצב מזורז לעבר אוהל המפקדה של נפוליאון. בעודו עושה כן פגע מטח אש ארטילרית האויב את הכוחות הצרפתיים והוא השתטח על הארץ.

מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו".

מקגרגור לא התכוון בהרצאתו כי גנרלים, ובהרחבה חברי הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, אינם זקוקים לראשם (שכלם), אלא דווקא להדגיש כי השימוש בו הוא תפקידם החשוב ביותר משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

יצאו טיפשים

דוגמה בולטת אחרת לפעולה שנבעה בעיקר מכך שהדרג הצבאי והמדיני הבכיר נמנע מלהשתמש בראשו, כהגדרת מקגרגור, ניתן למצוא בספר "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), מאת העיתונאי מרק באודן. בספר מתואר הקרב הקשה ביותר שבו לחמו כוחות אמריקניים, ב-3 באוקטובר 1993, מאז מלחמת וייטנאם ועד למערכה על העיר פאלוג'ה שבעיראק בשנת 2004. הספר עובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון".

בקרב לחמו אנשי כוח משימה "ריינג'ר", שכלל פלוגה מרגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה (שמקביל, פחות או יותר, לחטיבת הקומנדו של צה"ל) ופלגה מכוח דלתא, יחידת העלית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, בלב בירת סומליה בהמון זועם ואנשי המיליציה של שבט חאבר גידר, בראשות מוחמד איידיד. 

על הכוח פיקד הגנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם, ובחלק משירותו שם סייע לנהל את תוכנית 'פניקס' האלימה והידועה לשמצה, לחיסול מנהיגים כפריים של הווייטקונג" (עמוד 30). בהמשך שירותו הצבאי "הוא שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31). מבצעים כמו זה היו עבורו לחם חוק.

במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). הגנרל, אף שהיה בטוח באנשיו וביכולותיהם, הזהיר שאף כי אין מקום במוגדישו שבו לא יוכלו לפעול ולנצח, ישנם "הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34). הפיקוד האמריקני לא שעה לאזהרתו והורה בדיוק על הפעולה שממנה המליץ להימנע.

בצהרי היום פשט על היעד צוות פשיטה של דלתא בפיקוד סרן אוסטין מילר, יוצא הדיביזיה המוטסת ה-82 ורגימנט הריינג'רס, שהוטס במסוקים. "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג'רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23).

לאחר כחצי שעה, כשבכירי המיליציה של איידיד עצורים ומאובטחים נערך הכוח לפינוי בשיירה רכובה. אז התפרץ הגיהינום. הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם, בשטח בנוי. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג בלק הוק ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת. "אנשי דלתא והריינג'רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80), כתב באודן.

הקרב הסתיים לאחר 15 שעות, כאשר לכוח האמריקני נמנו 18 הרוגים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים ומאות פצועים. למרות מספר הנפגעים הגבוה בקרב הכוח הפושט הרי שיעדי המבצע הושגו, והריינג'רס וכוח דלתא אכן החזיקו מעמד מול כוח עדיף בהרבה, עד שהצליחו להיחלץ.

אבל למרות גבורתם הפעולה הוכיחה שגריסון צדק. בשל הנפגעים הרבים ממשל הנשיא קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים.

הטראומה של סומליה היא שעמדה לעיני הממשל האמריקני כשנמנע משליחת חיילים לסיוע במשברים אחרים כמו הג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

הניצחון בקרבות היה לא רלוונטי

הסיפור של מקגרגור והקריאה בספר של באודן נראים מהדהדים נוכח ההסכם שעליו חתמו הטליבאן וארצות-הברית בסוף החודש שעבר המסיים את הלחימה באפגניסטן שנמשכה 18 שנים.

בתגובה לפגוע במגדלי התאומים שביצע ארגון אל-קאעדה ב-2001, פלשו האמריקנים לאפגניסטן, שארגון הטליבאן ששלט בה, בראשות מולה עומאר, סיפק מקלט והגנה לאוסאמה בן לאדן ואנשיו. הצבא האמריקני תקף מן האוויר, ביצע שורה ארוכה של פשיטות ומבצעים מיוחדים, שעל חלקם פיקד אוסטין מילר שלחם, כאמור, במוגדישו ולימים היה למפקד כוח דלתא, השתלט על המדינה, מוטטו את שלטון הטליבאן וכוננו ממשלה חדשה, בראשות חאמיד קארזאי.

אבל למרות ההצלחה הראשונית, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם, והטליבאן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בסוף, לא משתלם לאזרח לשתף פעולה עם מי שיעזוב. עדיף לצדד במי שיישאר. 

הלחימה, ופעולות הייצוב שלאחריה גבו מחיר כבד מארצות-הברית ומהציבור האפגני. כ-2,400 חיילים אמריקנים נהרגו וכ-20,000 נפצעו. כחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. לכל מלחמה יש גם תג מחיר כספי וזו עלתה למשלם המיסים האמריקני כטריליון דולר.

נכון שהראייה לאחור היא תמיד 6/6 אבל גם בזמן אמת ניתן היה לראות שאף שעילת המלחמה האמריקנית היתה מוצדקת מאוד, הם לא ביררו לעצמם עד הסוף מה ברצונם להשיג בה. נראה כי האמריקנים הגיעו, מאוחר מדי, שוב להבנה, שכמו במלחמת וייטנאם וכמו בפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן, והאופן שבו הפעלת הכוח אמור לשרת אותה לא הוגדר כראוי מראש.

לאחר שחיסלו את תשתית אל-קאעדה במדינה, ובוודאי לאחר שכוח מהקומנדו הימי חיסל את מנהיג הארגון, בן לאדן, בפקיסטן ב-2011, לא ברור מדוע האמריקנים לא מימשו את הרעיון של הסנטור ג'ורג' אייקן מימי מלחמת וייטנאם (גם אז לא הקשיבו לו, וחבל), שאמר "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו". 

כמעט עשור מאוחר מדי חתמו בשבת האחרונה בקטאר מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, ומזכ"ל ברית נאט"ו, ינס סטולטנברג, על הסכם שלום עם ראשי ארגון הטליבאן. הסכם קובע שהטליבאן יפסיק את כל הפעולות האלימות כנגד כוחות נאט"ו, ובתמורה ייסוגו אלו מדינה בתוך 14 חודשים.

בנוסף אמור להתחיל משא ומתן לשלום גם בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן בכדי להקים ממשלה משותפת. ההסכם הוא המשך ישיר להבטחת הנשיא טראמפ מהבחירות הקודמות לנשיאות, לסיים את מה שהגדיר כמלחמות מיותרות.

מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל אוסטין מילר (כן, אותו מילר), ציין בראיון בחודש שעבר כי בראייתו "הטאליבאן עשה מאמץ כן" להפסיק את הלחימה. זה כמובן, בניכוי התקיפה האווירית האמריקנית השבוע על כוחות טליבאן שהתרחשה השבוע בתגובה לכך שכוח טליבאן תקף מחסום של הצבא האפגני.

את רוב הקריירה שלו עשה מילר בלחימה בדיוק במערכות ארוכות, מדממות וחסרות תוחלת ותהילה כמו זו, וסביר להניח שהיה רוצה לסיים את הלחימה באפגניסטן בתוצאה אחרת. אבל כשמטרות המלחמה לא ברורות, כפי שאירע בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, במלחמת לבנון השנייה וגם בשהייה בלבנון בשנים 2000-1985, התוצאה כמעט תמיד תהיה הפעלת כוח ועוד כוח מבלי שתהיה לכך תוצאה רצויה. פשוט בגלל שלא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.01.2020)

.

 

 

השתנות תחת אש

אודיו

גואל פינטו מראיין את אמיר אורן, פרשן לענייני צבא וממשל, ואת גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות החלטת הרמטכ"ל אביב כוכבי על פרויקט "ספרות חובה". 

ההחלטה קובעת כי בכל שנה יגדיר הרמטכ"ל ספר, מאמרים ומדיה דיגיטלית שהם בבחינת קריאת וצפיית חובה לקציני צה״ל מדרגת סא"ל ומעלה, וכל מפקד זרוע או אגף יגדיר ספר חובה לכלל הקצינים שתחת פיקודו.

הספר שנבחר לשנת 2019 על ידי הרמטכ"ל, הוא "השתנות תחת אש" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מאת קולונל דגלס א' מקגרגור, שמהווה דוגמה "מעשית ומעוררת מחשבה לתהליך ההשתנות של צבא ארצות הברית, דווקא נוכח הצלחותיו בשדה הקרב". בנוסף, נבחרה גם "לא תשקוט הארץ" אודות מלחמת יום הכיפורים (שאורן הוא מיוצריה), סדרה תיעודית במדיה דיגיטלית.

ניכר, לדעתי, שהרמטכ"ל ביקש לשדר מספר מסרים בבחירת הספר. הראשון שבהם הוא שהשינוי, ההתאמה של הצבא לאתגרי ההווה והעתיד, אינו יכול להמתין לתקופת רגיעה ועליו להיעשות כעת, בעוד הצבא מתמודד עם מספר זירות פעילות. המסר השני, הוא שהמקצוע הצבאי (ממש כמו מקצוע הרפואה, שגם בו אחראיים על חיי אדם) מחייב למידה מתמדת, גם מצבאות זרים וגם משגיאות אפשריות שעשו אחרים, בכדי "לבנות את התיבה לפני המבול".

מסר נוסף שכדאי לקחת מהספר נוגע לדבקות במשימה. בהתייחסו למבצע אנקונדה שנערך באפגניסטן ב-2002, ציטט מקגרגור "מח"ט באחד מכוחות היבשה שאמר כך: 'נכנסנו לשם עם 1,400 זוגות מגפיים בשטח; יצאנו משם עם 1,400 זוגות מגפיים. לא היו לנו שום חללים. זה הדבר הנהדר ביותר שיכול לקרות'. אין דבר הרחוק יותר מן האמת. השלמת המשימה – במקרה זה, חיסול אל-קאעידה והטאליבן – הייתה ותמיד תהיה בראש סדר העדיפויות. כשהקצינים והחיילים מתחילים לחשוב שההישארות בחיים היא המשימה, ושהיא חשובה יותר מהריגת האויב, הם חדלים להוות כוח לוחם תכליתי" (עמוד 294).

כשקוראים את הציטוט הזה קשה שלא לחשוב על מלחמת לבנון השנייה. עיון בספרים כגון זה ולמידה והפנמה של הלקחים הטמונים בהם, בטרם המלחמה ההיא, היה עשוי למנוע ולו כמה מהשגיאות התורתיות שהתגלו בה.

(בתכנית גם כן תרבות, "כאן תרבות", 22.10.2019)

גם ארצות הברית צריכה שמלחמותיה יהיו קצרות, ממוקדות וברורות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעדות שנשא בפני הסנאט האמריקני הזהיר התיאורטיקן הצבאי, קולונל דגלס מקרגור, כי על ארה"ב להימנע ממערכות ממושכות ולחתור להכרעה מהירה. יש מה לאמץ מתפיסותיו גם לצה"ל.

באוקטובר 1973 נכח הצוער דגלס מקרגור (לימים קולונל בדימוס ותיאורטיקן צבאי) בשיעור הנדסת מכונות שזה עתה החל באקדמיה הצבאית שבווסט פוינט, כשלפתע סיפר המרצה לכיתה שפרצה מלחמה במזרח התיכון, במסגרתה חצו המצרים את תעלת סואץ מזרחה במסגרת מתקפה נרחבת על כוחות צה"ל בסיני. אם המצרים יעברו את מעבר המיתלה, אמר המרצה, ארצות-הברית תשלח כוחות צבא מבסיסיה בגרמניה ובמקומות אחרים לבלום את המתקפה ולהגן על ישראל. "אני לא יודע איפה לעזאזל נמצא מעבר המיתלה", אמר למקגרגור אחד הצוערים, "אבל אם זה יוציא אותי מהשיעור הזה, אז אני בעד המלחמה הזו".

קולונל מקגרגור, קורא כבר שנים לרפורמה בכוחות היבשה, (מקור: Youtube).

בעדות שנשא לאחרונה בפני ועדת המשנה לכוח האווירי-יבשתי של הסנאט האמריקני (שפועלת תחת ועדת השירותים המזויינים) טען מקגרגור, כי כוחות היבשה של ארצות-הברית אינם ערוכים כנדרש למערכה הבאה. לשיטתו, על הצבא לפרק את הדיביזיות הקיימות ולהקים במקומן קבוצות סיור ותקיפה גמישות שבהן משרתים כ-6,000 חיילים. יתרה מכך טען, על הצבא לשטח את מבנה הפיקוד ולקצץ בחלק ניכר מן המפקדות (והגנרלים) על-מנת לייעל את תהליך קבלת ההחלטות והשליטה בכוחות. בביקורת שמתח מקגרגור על הכוחות המזויינים האמריקניים אין הרבה חדש והוא השמיע אותה לאורך השנים פעמים רבות בהרצאותיו, במאמריו ובספריו. לכאורה, אפשר לפטור אותה בטענה שהוא מעולם לא הפסיק להתחשבן עם אלו שמנעו את קידומו בצבא, ולא הסתיר את דעתו כי קצינים חסרי ניסיון קרבי קודמו על חשבון כאלה שהצטיינו בשדה (ובעצם על חשבונו), אך בלטו פחות במטה או בימי שלום. אבל כדאי להקשיב למה שהוא אומר ברצינות, בעיקר בגלל שהוא צדק יותר מדי פעמים.

הקצין שצעק זאב זאב

בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס, מייקל גורדון, וגנרל הנחתים בדימוס, ברנרד טריינור, את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. בתקופה שבה תכנן פיקוד המרכז האמריקני את המערכה, שלימים תהפוך למלחמה הממושכת בעיראק, גילו מפקד הפיקוד, הגנרל טומי פרנקס, ואנשי המטה שלו, שהיה מי שעקף אותם בסיבוב. לידי מזכיר ההגנה רמספלד הגיע נייר עמדה תחת הכותרת "מהלומה מהירה ומכרעת לעבר המרכז", שבמקרה של עיראק היה בגדאד. כותב הנייר היה קצין שריון בשם דגלס מקרגור, שנמנה אז על מתכנני הרפורמה בצבא היבשה. "מקגרגור שירת בחטיבה (רג'ימנט "הפרשים") המשוריינת 2 במלחמת המפרץ, והשתתף בקרב של "קו האורך 73", אחד מקרבות השריון העיקריים עם כוחות משמר הרפובליקה. הוא קיבל דוקטורט ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה של וירג'יניה, ומילא כמה תפקידי פיקוד חשובים בנאט"ו ובצבא היבשה" (עמוד 60). מקרגור היה חלק מקבוצה מצומצמת של קצינים שהאמינו שהצבא מוכרח לעבור ארגון-מחדש כללי ולא חשש להביע את דעתו בנושא בפומבי, מה שמשך אליו אש, אך גם חיבר אותו עם אנשי מפתח בממשל. אחד מהם היה יושב ראש בית הנבחרים מטעם מהפלגה הרפובליקנית, ניוט גינגריץ', שגם יזם את נייר העמדה שקרא רמספלד.

המהלומה עליה דיבר קולונל מקגרגור נועדה להתבצע באמצעות שלוש קבוצות קרב משוריינות בנות 5,500 חיילים, שינועו מהר לבירה תוך הימנעות מחיכוך עם הצבא העיראקי. עם כיבוש בגדאד יתוגבר הכוח באוגדת חי"ר קלה ובכוחות ממשל צבאי. גנרל פרנקס אמנם אימץ כמה מהרעיונות המרכזיים אבל ככלל, הפיקוד לא ראה בעין יפה את התערבותו הבוטה של הקולונל בתחום עיסוקם. משלא קודם, פרש מקגרגור מן השירות ונותר פרשן ומבקר חריף של הצבא האמריקני. העובדה שגם יותר מעשור לאחר פרישתו נותר בולט בשיח הביטחוני האמריקני מלמדת כי תפיסתו קנתה אחיזה בקרב כמה וכמה מחברי הקונגרס והסנאטורים הבכירים שעוסקים בבניין הכוח של הצבא ומדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובהם ג'ון מקיין. זה לא מזיק שאחד מחבריו לנשק, שאף לחם לצדו כמ"פ בקרבות השריון במדבר העיראקי, הוא גנרל הרברט ריימונד "ה.ר." מקמאסטר, שלאחרונה מונה ליועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות-הברית. מקגרגור עצמו השמיע בראיונות הצהרות תמיכה במדיניות החוץ של הנשיא החדש ולא מן הנמנע שהוא מעביר את המלצותיו להפעלת ובניין כוח ישירות לבית הלבן.

כל מערכה טופלה כאילו היא האחרונה

ספרו של מקגרגור.

בספרו "השתנות תחת אש" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) הזהיר מקגרגור כי גם מעצמה חזקה כארצות-הברית עשויה לספוג מכה קשה (פיגוע ה-11 בספטמבר למשל) אם מערכותיה הביטחוניות שלה לא יוכלו לפעול ביעילות ובתכליתיות למול אתגרי המציאות האסטרטגית. לתפיסתו, הגישה השוררת בצבא כלפי התאמת כוחות היבשה לעימותי ההווה והעתיד, מזכירה "את הגישה ששררה בצבא אחרי מלחמת האזרחים. במקום לאמץ טקטיקות, ציוד וארגון שיתאימו להתמודדות עם האויב האינדיאני, כל מערכה עם האינדיאנים טופלה כאילו היא האחרונה, מפני שהצבא רצה לחזור על מלחמת האזרחים ולא להילחם באינדיאנים באזורי הספר המערביים. למרבה האירוניה, כשפרצה מלחמת ספרד-אמריקה, לא היו כוחות היבשה האמריקאיים מוכנים להילחם בה" (עמוד 35). הדברים נשמעים כהד למה שהתרחש בצה"ל, כשמביאים בחשבון את מוכנות כוחות היבשה למלחמת לבנון השנייה ולמערכה ב"צוק איתן".

לפיכך, קבע, כי את השינוי, במיוחד בכוחות היבשה, מוכרחים להוביל דווקא האזרחים ולא אנשי הצבא המקובעים, שסובלים לעתים מנטייה למזג את האינטרסים של הזרועות שלהם עם אלו של מדינתם. לשיטתו, האזרחים משוחררים מכך (אך נוטים גם הם למזג את האינטרסים האישיים שלהם עם האינטרס הלאומי) ומביאים "מערכת עיניים רעננות לבעיות של ניהול מלחמות". (עמוד 305). אולי בשל כך הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו בניסיון להשפיע על השיח הציבורי, ועל נבחריו.

התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה

מקגרגור הושפע מאוד מנאום שנשא הנשיא ג'ורג' ו' בוש בווסט פוינט בשנת 2002, בו קבע כי כוחות היבשה צריכים להיות מסוגלים להלום, בהתרעה קצרה ביותר, בכל מקום בעולם. לפיכך, טען בספר, על ארצות-הברית לשקול את מימוש האמצעים הבאים בכדי לנצח במערכה הבאה: "התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה, שתיפתח בלי מערכה ממושכת של מהלומות אוויריות ומהלומות טילים שיאותתו לאויב על התקפה קרקעית ממשמשת ובאההתקפה על-ידי חיל-משלוח קרקעי המכיל פחות לוחמים קרקעיים מכפי שהאויב מצפה, ויוצר את התנאים להפתעה ברמה הטקטית והמערכתית, גם אם היריב מצפה למעשי איבה ברמה האסטרטגית; התקפה שתנוע במהירות (ללא הפסקה) במספר צירי תנועה, לעומק השטח המוחזק בידי האויב, שבו קו ההתנגדות החלשה ביותר שווה לקו שבו האויב מצפה להתקפה פחות מכול – התקפות כאלה יגרמו לכך שהנשק להשמדה המונית של האויב יהיה בעייתי, ואולי אף חסר תועלת; אם יהיה צורך, פעולה צבאית אמריקאית שתתרחש ללא אישור בין-לאומי מוקדם" (עמודים 114-115).

טנק M1 אברהמס אמריקני בעיראק, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

כמי שצמח ביחידות השריון של הצבא, קורא מקרגרגור זמן רב לחיזוק זרוע זו, כשהוא משוכנע שיש "לבלום את כוחות הרומנטיקה בהשתנות של כוחות היבשה, המשליכים אנשים פגיעים עם רובים למצבים כמו עמק יא-דראנג בשנת 1965. אחרת, כל מה שיושג בהשתנות הוא אוסף של חיילים ונחתים התלויים בעוצמה האווירית להישרדותם" (עמוד 298). היכן שאתה עומד, קובע הכלל, תלוי בעיקר היכן שאתה יושב, ובקריאתו לחיזוק ושדרוג כוחות השריון הוא אינו שונה מקציני חיל האוויר האמריקני (או הישראלי) שקוראים לרכישת מטוסי קרב חדישים. תפיסתו מתעלמת מן העובדה שעיקר המלחמות שניהלה ארצות הברית בעשור האחרון היו כנגד כוחות היברידיים גמישים ולא סדירים, שפועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים קשים לתנועה, בהם מסוגלים לפעול באופן יעיל (תוך צמצום נזק אגבי) בעיקר כוחות רגלים ויחידות מיוחדות.

יש להימנע ממלחמות התשה ממושכות

אחת האמירות שהתחבאה בעדותו לסנאט, ויכולה היתה באותה מידה להופיע בדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", נגעה לעובדה שבניין הכוח הצבאי אמור לשרת את יכולתה של ארצות-הברית להימנע ממלחמות התשה ממושכות בנוסח עיראק ואפגניסטן. בכדי להכריע בעימות הבא, אמר (ונשמע כאילו הקריא מתוך אסטרטגיית צה"ל), חייב הצבא האמריקני להפעיל כוח אש מדויק והרסני ובמקביל לבצע מהלך מתמרן מהיר ואגרסיבי. גם המערכה הנוכחית שמנהלים האמריקניים היא כנגד ארגון היברידי, דאעש. פריסתם באחרונה של כוחות נחתים וריינג'רס בסוריה בכדי לסייע בהשתלטות על רקה, תוארה השבוע על-ידי ההיסטוריון הצבאי, פרופסור מרטין ון קרפלד, כדומה להחלטתו של הנשיא קנדי בשעתו לשלוח יועצים צבאיים (כוחות מיוחדים בעיקרם) לווייטנאם. החלטה זו הניבה את אחת המערכות המרות, הממושכות והכואבות שלחמו האמריקנים מאודם. אף שהמעורבות האמריקנית בלחימה בדאעש מחייבת הפעלה משמעותית יותר של כוחות קרקעיים, יש לקוות שהפעם יהיה דפוס הפעולה האמריקני שונה, ויחתור למערכה קצרה, ממוקדת וברורה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.03.2017)