מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.

דברים שאמרתי בפאנל בנושא מנהיגות צבאית

וידאו

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) קיים לפני כשבועיים כנס להשקת "ידעתי את ארצי", ספרו האוטוביוגרפי של האלוף (מיל.) מתן וילנאי, שכתב ביחד עם העיתונאי יניב מגל.

במסגרת הכנס התקיים פאנל בנושא מנהיגות צבאית בהנחייתי, ובהשתתפות ד"ר תא"ל (מיל.) דב תמרי, ח"כ וסגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, הד"ר כרמית פדן ואלוף (מיל.) גרשון הכהן, שניתח את המורכבויות והאתגרים שניצבים בפני המנהיגות הצבאית.

הפיקוד הבכיר צריך לעודד ולטפח את היוזמה לפעול

בדברי הפתיחה שלי ציינתי שאחד הקטעים שתפסו אותי בספרו של מתן היה דווקא סיפור קטן מהתקופה שמתן היה מפקד אוגדה 36 והתראיין לערוץ 1. הוא נשאל מה יעשה כשישתחרר מהצבא? והוא השיב שהוא ישדוד בנקים, כשהוא מתלוצץ כמובן. לא עבר זמן רב, והתקשר אליו הרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שהעיר שאינו יכול לדבר כך. מתן הסכים, אבל ציין בפניו שמאז הריאיון קיבל כבר חמש פניות מחיילים שלו לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאתו השוד יצליח. משיחות עם לא מעט מפקדים וחיילים שהלכו אחרי מתן בלילות, בצנחנים, בירדן, במצרים, גם לאנטבה. ואחד הדברים שגיליתי זה שהוא צודק. כולם אמרו שעם מתן הפעולה תצליח.

המנהיגות צבאית, כתב בעבר הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר, היא "היכולת להוביל אנשים לביצוע משימות באופן מקצועי ונורמטיבי, לאורך זמן ובאופן שיטתי, ולהשתנות במהירות על פי הצורך".

המנהיגות הצבאית שונה מאוד מתחומים אחרים שבהם נדרשת מנהיגות, כמו למשל אימון קבוצת פוטבול, או ניהול מחלקה בבית חולים, כי באף מקצוע אחר, המפקד לא צריך לקחת את האנשים שלו ללב הסכנה, כשהם יודעים שאולי הם לא יחזרו, להשלים משימות ולפעמים גם להפעיל כוח.

המפקדים בצה"ל, קרי המנהיגים, נדרשים להתמודד בצה"ל עם שורת אתגרים ואילוצים שלא היו בעבר. אחד מהם הוא הצורך לפעול בסביבה רשתית יותר, טכנולוגית יותר, תקשורתית יותר ובכלל זה רשתות חברתיות. 

כשאני הייתי טירון, היה לי מג"ד (היום אלוף), שנהג להגיד לכל מחזור טירונים את המשפט הבא: "יש סיכוי שחלק מכם יחזרו בארון". הוא חזר על ההערה הזאת, שהיא הערה נכונה, בכל שיחה שניהל עם מחזור טירונים שהוא פגש. כשנה וחצי מאוחר יותר היא הפכה לכותרת ב-"Ynet". כיום, מה שקורה בבסיס יכול להפוך לפוסט או ציוץ ויראלי בפייסבוק בתוך דקות.

בסיום דברי התייחסתי לאתגר נוסף של המנהיגות הצבאית והוא טיפוח רוח הלחימה. היוזמה והרצון לפעול, אלה שמניעים את הפיקוד הבכיר ואת דרג מקבלי ההחלטות, זהו אתגר שהפיקוד הבכיר והפיקוד הזוטר צריכים להמשיך לטפח, ולעודד, ולחנך אליו וגם לגבות אותו. כי הוא לא מובן מאליו, ובלעדיו אין תקומה. 

כשהייתי בסדיר נהגו בחטיבת הצנחנים לשלוח את מי שנבחרו לעבור קורס מפקדי כיתות לשבועיים הכנה מקדימה, שבה עברו על ניווטים, כושר, קליעה וכיוצא בזה. בעיקר כדי לוודא שלא "נבייש את הפירמה". בסיום ההכנה, בחר קצין המילואים שהיה אחראי עליה, לחלק לנו מקמה לא מוכרת מאת חיים חפר, "המפקד" שמה, כמה שורות ממנה שנשארו אתי נראות רלוונטיות גם עכשיו:

"נתנו לך נער בן שמונה עשרה ואמרו : עשה ממנו חייל. נתנו לך נער ונתנו לך עול, והוא על כתפיך מוטל. והנער ילך אחריך, כי את "האחרי!" אתה קראת. והצבא אינו חברת ביטוח חיים, ורבים הנופלים השוכנים מטה. אבל אתה, המפקד, המ"מ, המ"פ – הלא גם אתה ידעת. כי לא המתים יהללו יה, כי אם החיילים החוזרים בשלום ובשיר הביתה".

זאת האחריות, למשימה ולחיילים, שמונחת לפתחם של המפקדים בצה"ל. המימוש שלה זו המנהיגות.

"מנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה"

הדובר הבא, אלוף (מיל.) יאיר גולן, סקר בהרצאתו את האתגרים אתם נדרשים להתמודד מפקדי צה"ל בעת שירותם ביהודה ושומרון. הפיקוד ביהודה ושומרון, אמר, הוא פיקוד שבו נפגשים ולעתים מתנגשים "הערכים האישיים, האתוס הלאומי והמשימות הביטחוניות. והמשימות הן קשות".

ההתמודדות עם האוכלוסייה היא מורכבת ומציבה דילמות. גולן, שפיקד בעבר על אוגדת יהודה ושומרון בשלהי האינתיפאדה השנייה, מנה שני גורמים שמסייעים לחיילים באיו"ש לשמור על צלם אנוש, ולצאת מהשירות בריאים בגופם ובריאים בנפשם. האחד, אמר, "זו הזהות הבסיסית הקולקטיבית שאומרת שאנחנו אומה שוחרת שלום שרוצה להגיע לחוף מבטחים, ונלחמת איפה שהיא נלחמת מכיוון שיש שם אנשים שוחרי רע. אנחנו לא קולוניאליסטים, ואנחנו לא רוצים לספח, אנחנו פשוט נלחמים על ביטחוננו. ואני יכול להגיד שהגישה הבסיסית הזאת, האתוס הלאומי הזה הוא דבק מחבר בין חיילים בני שמונה-עשרה, תשע-עשרה ועשרים, שבאים מכל הקשת הפוליטית. ואין לי מושג, ואף פעם לא בדקתי, מה כל אחד מהם משלשל בקלפי, ואף פעם אפילו לא דיברנו על זה. אבל היה ברור שצדקת הדרך היא עניין מאוד מאוד בסיסי. והסיבה שאנחנו שם היא סיבה צודקת". 

הדבר השני, אמר, "זה אורח הפעולה. בכל מה שעשינו, וכך ניסיתי תמיד להנחיל גם לפקודי, הפעלנו מינימום כוח הכרחי להשגת המשימה. לא יותר מזה. לא נקמה, ולא התעמרות, ולא לנגוש בהם, ולא להראות להם ולא להשפיל אותם. אלא, להפעיל כוח בדיוק למה שצריך. היכולת להחיל את הכלל הזה על עצמך ועל פקודיך, היא מרכיב מאוד מאוד דרמטי ביכולת להגיד, אני לא רק בא בשם מטרה צודקת, אני גם עושה את זה נכון".

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלבנון ועוד הספיק ללחום בצבא הסורי בשל"ג, אמר שדווקא "המנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה של מגוון היכולות הנדרש ממנו. והוא מורכב הרבה פעמים יותר מאשר לחימה פשוטה כנגד צבא אויב או ארגון מחבלים בלבנון". 

בהתייחסו לאתגרי הפיקוד בנוגע לכשירות הצבא, סיפר גולן כי בדק ומצא שכאשר עברו מפקדי חטיבות השריון ברמת הגולן מבלימה למתקפת הנגד במלחמת יום הכיפורים, עמדו לרשותם רק 26 טנקים כשירים בכל חטיבה. פחות מגדוד. "מאיפה החוצפה", שאל, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר.

"לדבר עם האנשים"

אלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, אמר בהרצאתו, שמאחר והחיילים בצה"ל דורשים שותפות ואחריות משותפת, ושאף אחד מהם "לא מוכן להיות פועל בפס ייצור", אתגרי המנהיגות של המפקדים מורכבים מאוד.

הכהן הדגיש כי היכולת לרתום את תחושת השותפות הזו היא מכפיל כוח של ממש ובכדי להמחיש זאת סיפר שבזכותה זכתה אוגדת המילואים שעליה פיקד בפרס רמטכ"ל. אלוף פיקוד צפון דאז, גבי אשכנזי, שאל אותו כיצד שידרג את האוגדה לרמת יעילות כה גבוהה? האם אתה בודק בש.ג מתי הנגדים באים לעבודה, שאל. לא, השיב הכהן, "אני בודק בשתיים עשרה בלילה למה הם עוד בעבודה".

להפיכת חייל לפועל בפס הייצור יש יתרונות מסוימים, אמר, ומסורת זו, שיונקת מהצבא הבריטי, הוכיחה את עצמה בחיל השריון. אך לשותפות לרעיון ישנם יתרונות גדולים. הפלמ"ח, אמר הכהן, היה "בנוי על התחושה הזאת של שותפות". לתפיסתו, "לדבר עם האנשים", לחבר אותם למשימה ולמטרה המשותפת, היא משימתו של המפקד, המנהיג.

יש סכנה שאמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם נסדק

הד"ר כרמית פדן, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי, ציינה כי לפי סקרים שונים אמון הציבור בצה"ל נותר גבוה מאוד. אבל, אמרה, "בעיני הם לא מספרים את כל הסיפור". יש להבחין בין אמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם לבין אמונו בצבא כמוסד ציבורי שנדרש לתהליכי מנהל תקינים.

אירועים שונים, מנתה, ובהם השגיאות שהתגלו בנתוני גיוס החרדים, פרשת הטחינה ביחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, הגרסאות השונות של צה"ל בנושא לגיוס נשים לשריון, והניסיון לעכב את הפרסומים אודות הצפת ההאנגרים של מטוסי הקרב בבסיס חיל האוויר בחצור, סודקים את אמון הציבור בצה"ל כמוסד.

אמנם, ציינה, אירועים כאלו התרחשו גם בעבר, אבל ההקשר לעת הנוכחית הוא זה שהופך אותם למטרידים בהרבה. צבר האירועים הללו התרחש "כאשר עדיין תלויה ועומדת, כעננה שחורה, מעל ראשו של הצבא, פרשת הצוללות", שבה מעורבים לא רק פוליטיקאים אלא גם קצינים בכירים. נדבך נוסף הוא ברקע הביקורת שמתח נציב קבילות לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק בנוגע לכשירותו הירודה של הצבא.

גורם נוסף הוא "השחיקה של מעמדו של הצבא בחברה". אלו הנמנים על שכבה מעמדית מסוימת מהאוכלוסייה, אמרה, מאמינים שישראל אינה מצויה עוד תחת איום קיומי, "והם מדירים את רגליהם מהיחידות הלוחמות".

האירועים הללו, שהם תולדה של ניהול כושל ותרבות ארגונית קלוקלת, מביאים את הציבור "לחשוב שמתנהל שימוש לא ראוי בכספי ציבור". 

הסכנה, הזהירה פדן, היא "שהסדק באמון הציבור ייגע לא רק לחלקים הניהוליים של הצבא, אלא יזלוג גם לאמון בכושרו המבצעי של צה"ל. זאת אומרת, יחלחל גם לרמה המבצעית, ויגרום להטלת ספק ביכולותיו של צה"ל להמשיך לתפקד ככוח המגן, ולפעמים גם התוקף, של מדינת ישראל". 

"צה"ל לא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות"

הדובר האחרון בפאנל היה תא"ל (מיל.) דב תמרי, שציין בראשית דבריו שכממלא מקום מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים היה מי שקיבל את וילנאי לצנחנים. מאוחר יותר, אמר, כסמח"ט, היה מי שהמליץ ב-1968 להצניחו אותו מעל מחליפו בפיקוד על סיירת הצנחנים, גד נגבי, והטיל עליו את הפיקוד על הפשיטה על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי, בעומק מצרים. "ואני חושב שנגבי לא סולח על זה עד היום", אמר. וילנאי מיהר להרגיע ולבשר שנגבי דווקא סלח. 

בניגוד למיתוס הרווח, אמר תמרי, צה"ל לא ניצח מערכה מאז מלחמת ששת הימים ובניגוד לדימוי שלו כצבא יצירתי וגמיש, הוא לא השתנה מרצונו שלו כחמישים שנים. "לא אחת צה"ל מצא את עצמו לא רלוונטי בשעת משבר. מאז הניצחון המכריע האחרון ב-1967, צה"ל הפך לא פעם אחת למכשלה הן בתפקודו במנגנון המדינה והן בשיח האסטרטגי הלאומי, ולא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות". 

במאזן האסטרטגי של 53 השנים האחרונות, מנה, השיג צה"ל שלוש הצלחות מערכתיות ("לא לזלזל") והן הניצחון במלחמת ששת הימים, "השמדת שני כורים גרעיניים במרחב" וההתמודדות עם הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה. לעומת ההצלחות, אמר, עומדים הכישלונות הבאים: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשהייה ברצועת הביטחון שלאחריה, האינתיפאדה הראשונה, מתקפת הטילים ב-1991 מעיראק והמערכה בלבנון ב-2006. 

לדברי תמרי, שהפרספקטיבה שלו נפרסת למן ימיו כקצין צעיר בצנחנים בפעולות הגמול שעליהן פיקד אריק שרון בשנות החמישים, ועד לימיו כסגן מפקד אוגדת הפלדה במלחמת יום הכיפורים, צה"ל נכשל בפיתוח תחום הידע המערכתי של תמרון אופרטיבי". משום כך, אמר "הוא לא הצליח למצות את יתרונותיו הטכנולוגיים והקרביים, והיו הרבה".

לצה"ל אמר היו מצביאים והזכיר את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת העצמאות והרמטכ"ל משה דיין במערכה קדש ב-1956. "המצביאות של אלון ושל דיין התאפיינה בהכתבה למדינאי להבין את המרחב התבוני שבו הדברים קורים". דיין, אמר, עיצב על המערכה ב-1956 בהתאם למגרעות צה"ל. הוא הבין "מה אנחנו לא יכולים לעשות ולפי זה הוא בנה את המערכה". המצביאים הללו, אמר, למדו איך ללמוד. נשאלת השאלה האם אבדה המצביאות מן הסוג הזה, שכן לדברי תמרי "כל מרחב תוצאתי ממלחמה הוא דבר חדש, שמחייב חשיבה מנותקת מהישגי הסיבוב האחרון". 

(המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 10.02.2020)

ככה זה מתחיל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות בדרום מתגברת, וחמאס, כאילו היה בריון שכונתי, הבטיח לנקום על החיסול בעזה. נוכח סכנת המלחמה הקרבה, חובה על הממשלה להיערך בהתאם. בקיצור, כדאי לקחת את החמאס ברצינות. 

השקט בגזרת עזה מתעתע. בתקופה האחרונה גבר ירי הרקטות מן הרצועה לעבר ישובי עוטף עזה. צה"ל הגיב בתקיפה חריגה בעוצמתה כנגד עמדות חמאס ברצועה. במקביל, בשני הצדדים התגברה הרטוריקה הלוחמנית. השבוע פורסם כי חמאס מחזיק בעשרות רקטות קצרות טווח, אך בעלות משקל משמעותי – המיועדות לפגוע בישובי עוטף עזה. רקטות אלו, הדומות לרקטות הבורקאן שברשות חזבאללה, מכילות בין מאה ל-500 קילוגרמים של חומר נפץ. הדבר מתחבר עם הלקחים שהחמאס הפיק מצוק איתן, במהלכו התברר כי הירי קצר הטווח, של מרגמות ורקטות, הוכח כאמצעי שהביא לנפגעים רבים בנפש בקרב כוחות צה"ל ואזרחים.

שלט האיום של חמאס בחאן יונס, בסגנון של בריון שכונתי, (צילום: טוויטר).

בשבוע שעבר חוסל ברצועת עזה בכיר חמאס, מאזן פוקהא. פוקהא, ששוחרר במסגרת עסקת שליט והיה מפקד בכיר ב"מטה הגדה", מנגנון האחראי על הפעלת חוליות טרור בגדה המערבית, נורה למוות בידי אלמונים בקרבת ביתו בשכונת תל אל הווא, הסמוכה לחוף הים. החמאס טען כמובן שמדובר בפעולה של ישראל, אף שזו נמנעה מלקחת אחריות לפעולה. בתגובה לחיסולו של פוקהא סגרו בחמאס הן את המעברים היבשתיים לרצועה והן את המרחב הימי.

בדיון שהתקיים החודש בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הזהיר ראש השב"כ, נדב ארגמן, כי בכוונת חמאס לבצע בתקופה הקרובה פיגועים כנגד ישראל. בנוסף פורסם סרטון בו איים חמאס מפורשות על חיי בכירי מערכת הביטחון ובהם שר הביטחון, הרמטכ"ל וסגנו המיועד, וציין כי הארגון קיבל את האתגר. אף שיש בהתבטאות גם ממד שמזכיר בריון שכונתי, או לחלופין, את דמותו של ברני בקומדיית המצבים "איך פגשתי את אמא", שנהג לכפות על חבריו לאתגר אותו, כדאי לקחת את החמאס ברצינות.

הזמן של הממשלה שונה מזה של הצבא

רבין כרמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר הפרק השני בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, שעסק בעיקר בתקופת הרמטכ"ל יצחק רבין ובמלחמת ששת הימים ובתקופת הרמטכ"ל דוד אלעזר ובמלחמת יום הכיפורים. שני הרמטכ"לים הצטיינו בפיקוד על הצבא במהלך המלחמות של זמנם, אולם ישנם כמה הבדלים מהותיים בין השניים. בניין הכוח שנעשה בצה"ל בטרם ששת הימים, כלל בתוכו תפיסת הפעלה ותכנית אופרטיבית, מהן נגזרו אימוני היחידות ורכש האמצעים. מפקדי צה"ל, כפי שתיאר זאת בסדרה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, השכילו לבנות צבא התקפי ששילב באופן מיטבי "הפעלה של עוצמה אווירית, במקביל לעוצמה יבשתית, לתמרון יבשתי".

לאחר מלחמת ששת הימים מנה הרמטכ"ל רבין לקח חשוב אחד לבאות. על מפקדי צה"ל, הזהיר, אסור להיות "בבחינת הסיפור הידוע, המדבר על הגנרלים אשר תמיד מתכוננים למלחמה הבאה כפי שלחמו את המלחמה האחרונה". ועוד אמר רבין כי "עלינו לאמץ את מלוא יכולתינו המחשבתית, את מלוא כושר דמיוננו, אבל זה הצמוד גם למציאות, ולגבש לעצמנו לאור לקחי מלחמת ששת הימים, את דמותה הצפויה, אם תהיה, של המלחמה העתידה, ולהיערך, קודם כל, למנוע אותה, אך אם לא נצליח – לנצח בה". כלל זה צריך לעמוד לנגד עיני הממשלה והצבא כל העת.

הרמטכ"ל אלעזר במהלך מלחמת יום הכיפורים, (מקור: דו"צ).

במלחמת יום הכיפורים היה המצב שונה בתכלית. הסדרה מציגה היטב את שכרון הכוח של ממשלת ישראל וצה"ל, שטעו להניח כי המלחמה הבאה תהיה היום השביעי של מלחמת ששת הימים ולא יותר. בסדרה הודה תא"ל במיל' דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, ביחידות מיוחדות ובשריון, כי לאחר ששת הימים "עלה לנו השתן לראש ומשאבת הריקון לא עבדה". הרמטכ"ל, דדו, נאלץ להתמודד עם ממשלה שאינה מבינה את טיב האיומים ואת מיידיותם, ואף ממדרת אותו מן התחום המדיני. הצלחת צה"ל לנצח במערכה אינה טמונה בהכנתו הנאותה של הצבא למערכה הצפויה. היעדרם של מענה לאיומי הנ"מ והנ"ט בלט במיוחד, וכמוהו גם חסרונו של מרכיב המגננה בתכניות האופרטיביות. הניצחון הצבאי, שנקנה במחיר כבד, הושג משום שצה"ל, מודל 73', היה ככל הנראה, הצבא הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל מעולם. הדבר ניכר ברמת המצביאות הגבוהה שהפגינו הרמטכ"ל, בר-לב בדרום וחופי בצפון, וכן במיומנותם המקצועית של מפקדי השדה של צה"ל, החל במפקדי האוגדות וכלה במ"מים (שניסיונם הקרבי היה רב) וכמובן באומץ לבם ובכשירותם של החיילים.

"עוד מעט זה עזה"

צוק איתן היתה מערכה ארוכה ומסורבלת (50 ימים), אליה נגררה ישראל ללא תכנית סדורה, יעדים ברורים ברי השגה וכן כוחות שחסרו הכנה מתאימה. ניכר כי בצה"ל פועלים בכדי למנוע מן המערכה הבאה להיות דומה לקודמתה, והפנימו, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כי על הצבא "להיות מוכן להתפרצות והתלקחות מערכות בלוחות זמנים קצרים וכי עליו לתעדף מוכנות זאת בין שאר משימותיו". בשל כך שופרה ונבחנה מוכנות הכוחות בזירות השונות. בתקופה האחרונה בוצעו תרגילים באוגדת איו"ש ובפיקוד הדרום. בנוסף, הודגש בצבא הצורך לקצר את משך המערכה, כך שתהיה קרובה באורכה, כמו גם בהפעלת צה"ל במהלכה, לששת הימים מאשר לצוק איתן.

ד"ר (תא"ל במיל') דב תמרי, (צילום: במחנה).

תא"ל במיל' דב תמרי, (צילום: במחנה).

עד כאן הצבא, אך מה לגבי הממשלה? סיפור צדדי שלא הוצג בסדרה, אך ממחיש ממד נוסף במוכנות ישראל לעימות, התרחש בדצמבר 1966. בפורום מטכ"ל, בו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, האלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן כי כל עוד מצרים מחזיקה כשלושים אלף מחייליה בתימן לא ירצה מנהיג מצרים, נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים העיד תא"ל במיל' תמרי, שפיקד אז על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם במידה ויחליט נאצר להוציא את צבאו משם ולהכניס כוחות לסיני תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?" שאל אשכול. רבין השיב כי צה"ל ידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. אולם למרות הזלזול של הקצינים בראש הממשלה, ניכר כי זה האחרון הבין היטב, לדברי תמרי, כי בעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר בכדי שירתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות הברית והקהילה הבינלאומית, למערכה. כשהמערכה עמדה בפתח ב-1967, הממשלה הבינה את המצב לאשורו, ופעלה בכדי להכין לא רק את הצבא אלא גם את המדינה, למערכה הצפויה. ההצלחה בה, נעוצה בראש ובראשונה בניצול נכון של יוזמה, והפעלה מיטבית של כוח אווירי ויבשתי שהיה מוכן היטב למשימה.

מותר לה, לממשלה נבחרת, להחליט כי האפשרויות המדיניות שעומדות לרשותה, בהקשר לרצועת עזה, אינן מקובלות עליה. אולם אז חובתה לפעול בהתאם לתפיסתו של ראש הממשלה לוי אשכול, ולהכין את המדינה כולה למערכה שתפרוץ, שכן זהו פירושה היחיד של דחיית יוזמות אלו. כשבוחנים את הנושאים שבהם עסקה הממשלה בחודשים האחרונים, כן תאגיד לא תאגיד ופינוי עמונה, אם להזכיר שניים, קשה להניח שתהליך זה מתקיים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.04.2017)

מה קרה אחרי הקרב בחווה הסינית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מחקרו של פרופסור יואב גלבר אודות לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, אינו מחדש כמעט דבר בנוגע לקרב החווה הסינית, אך ממקם אותו בקונטקסט הנכון בתוך קרבות הצליחה, ומספר את סיפור הלחימה השלם של הגדוד מראשית המלחמה ועד סופה.

בשקט-בשקט, בהוצאה מצומצמת ללא הפצה מסחרית, יצא לאחרונה הספר "לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת מערכות, 2016) מאת פרופסור יואב גלבר, היסטוריון וסא"ל במיל'. גדוד הצנחנים 890 "הוא אחד הגדודים הוותיקים ובעלי העבר העשיר והמפואר בצה"ל" (עמוד 23). במשך שנים כונה בפשטות "הגדוד", מבלי שהיה צורך לציין את מספרו. מאז שפיקד עליו אריק שרון בשנת 1954, קשה לחשוב על יחידה צבאית שהניבה כמות כה גדולה של מפקדים בכירים בצה"ל ובהם רפול, מוטה גור, דן שומרון, שאול מופז, מתן וילנאי, משה יעלון ובני גנץ. מאז 73' תועד הקרב העיקרי של הגדוד, קרב "החווה הסינית", בעשרות כתבות, סרטים וספרים. ייחודו של הספרון הקטן (186 עמודים בסך הכל) שכתב גלבר, קצין צנחנים במילואים שלחם בשורות הגדוד בחזית הדרום, הוא בהצגת סיפורו השלם של הגדוד למן פרוץ הקרבות, ועד לסיומם.

פלוגת המסלול נגד הקומנדו 

unnamed

סיפורו השלם של הגדוד.

הגדוד הגיע למלחמה לאחר שצבר ניסיון רב בשורת פשיטות כנגד יעדי מחבלים בלבנון. מפקדו, סא"ל יצחק מרדכי, היה קצין צנחנים מנוסה שלחם במערכות ששת הימים ובהתשה. בתחילת המלחמה נשלח הגדוד למשימות הגנה בראס-סודר. עיקר הגדוד מצא עצמו בלא תעסוקה של ממש, אולם על פלוגה ד', בפיקוד עמנואל (מנו) בן-ישי"שעדיין לא עברה קורס צניחה ולא השלימה את מסלול הלוחם" (עמוד 29), הוטל לחסל את חוליות הקומנדו המצרי במרחב אבו-רודס. במהלך כעשרה מרדפים שניהלה הפלוגה, כולם כנגד כוחות עדיפים, "הצליחה להרוג ולשבות כ-350 לוחמי קומנדו מצרים, לרבות המג"ד שלהם וסגנו" (עמוד 46). במרדף האחרון נהרג המפקד הפלוגה, אך חייליו "הרגו תשעה מצרים ושבו עוד עשרים" (עמוד 47). לאחר מותו הוענק לבן-ישי עיטור המופת.

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר צלחה חטיבת הצנחנים במילואים שבפיקוד דני מט את תעלת סואץ ותפסה ראש גשר בצדה המערבי. במטרה לתגבר את ראש הגשר בכוחות שריון פעלה אוגדת שרון במאמץ לפתוח את ציר טרטור לתנועת כוחות, ללא הצלחה. המערך המצרי כלל חוליות נ"ט רבות, ולכן החליט מפקד אוגדה 162, אברהם אדן, להטיל את המשימה על כוח חי"ר מובחר. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 35, שפיקוד הדרום הניח בטעות שלרשותה כוחות גדולים יותר מאשר גדוד אחד בלבד. "אם ננקה את הציר אנו יכולים לעשות מהלך שהוא בעל משמעות הכרעה. אם לא, במוקדם או במאוחר ניאלץ להחזיר את החבר'ה שעברו" (עמוד 62), אמר מפקד החזית, רא"ל במיל' חיים בר-לב, למח"ט הצנחנים, עוזי יאירי, ונטע בו הרגשה שגורל המערכה על כתפיו. למעשה כפי שמציין המחבר, גדוד 890 לא לחם בחווה הסינית, כי אם במקטע בציר טרטור הסמוך לה. החווה עצמה היתה מתחם חקלאי שבו מצאו חיילי צה"ל ב-67' ציוד שעליו היה כיתוב ביפנית. החיילים סברו בטעות שמדובר בסינית ומכאן הכינוי.

הקרב בטרטור 42

תרשים כללי של הצירים והאזורים המרכזיים באזור הקרב.

תרשים של אזור הקרב, (צילום: ויקיפדיה).

"הקרב של גדוד 890 בציר טרטור 42, בואכה "החווה הסינית", הוא אחד הסמלים הבולטים של מלחמת יום הכיפורים. הוא לא היה חלק מן ההלם שאפיין את נסיבות פרוץ המלחמה ואי אפשר להסביר את שקרה בו בהפתעה שהשפיעה על קרבות הבלימה. הקרב התחולל לאחר עשרה ימי לחימה, כאשר היוזמה כבר היתה בידי צה"ל. מן הצד האחד, היה זה קרב מפתח במערכת הצליחה, ששינתה את פני המלחמה בחזית הדרום, ומן הצד האחר, הוא היה חוויה טראומטית שהשאירה צלקות בדרגות שונות כמעט בכל מי שהתנסה בה. הקרב היה לסמל, מכיוון שהוא היה מיקרוקוסמוס ששיקף את מלחמת יום הכיפורים כולה – על הצלחותיה ועל כישלונותיה" (עמוד 27).

בליל ה-16 באוקטובר הוטס גדוד 890 במסוקים מרפידים לקרבת "ציר עכביש" הסמוך לחווה הסינית. על-פי עדותו של יאירי, לאחר המלחמה, נאמר לו כי על הגדוד לטהר את הציר מ"חוליות של ציידי טנקים" (עמוד 73) שמונעות את הגעת אמצעי הצליחה וכוחות השריון לגדת התעלה. בספרו, דוחה גלבר את הטענה כי יתכן שברמות הממונות, בחטיבה ובאוגדה, היה ידוע שציר טרטור מוחזק בידי חטיבת חי"ר מצרית שלמה, ולא רק בידי מספר חוליות קומנדו מצרי. גם המג"ד, מרדכי, "דחה על הסף את האפשרות שמפקדיו ידעו ולא שיתפו אותו במידע כזה. אמנם השאלות עלו, אך אין להטיל ספק שאם חפ"ק החטיבה היה יודע שיש במקום מתחם, לא היה הגדוד נשלח בצורה כזאת" (עמוד 77). בשל הדחיפות לא צורפו קציני שיתוף ארטילרי לכוח, ומאחר והמשימה הייתה להשמיד חוליות נ"ט, הוחלט שלא לסכן כוחות שריון ולצרפם לגדוד.

סמח"ט הצנחנים, ליפקין-שחק במרכז ומשמאלו מג"ד 890, מרדכי, במהלך המלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

הסמח"ט, ליפקין-שחק, במרכז ומג"ד 890, מרדכי, משמאלו במלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

בשעה 23:00 בלילה יצא הגדוד למשימתו כאשר פלוגות הגדוד סורקות את השטח בפריסה רחבה. מאחוריו נע חפ"ק המח"ט יאירי, ובו סגנו סא"ל ליפקין-שחק. כשלוש שעות לאחר מכן נתקלו הצנחנים בכוח חטיבתי ערוך ומצויד, ולדברי מרדכי "נפתחה אש תופת" (עמוד 93). המצרים, שהיו מחופרים ומצוידים במקלעים כבדים, הסבו לגדוד נפגעים רבים. מרדכי העיד כי "מכל מקום שניסינו לאגוף היתה חזית" (עמוד 95). על-פי עדות אחד החיילים ניהל המג"ד את לחימת הגדוד בקור רוח "וכל הזמן דיבר ונתן פקודות בקשר. כל כמה דקות ראיתי אותו מתרומם, מרביץ מחסנית בקלצ'ניקוב ויורד במקום" (עמוד 99).

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

צנחנים בחווה הסינית.

הגדוד לחם בקרב כ-17 שעות במהלכן הפגינו הצנחנים אומץ רב בעת חילוץ חבריהם תחת אש, כמו גם בניסיונם לדבוק במשימה ללא תוחלת. במטרה לחלץ את הגדוד נשלחו פלוגת נגמ"שים ("כוח במבה"), בפיקוד שלמה גורן, בעצמו יוצא 890, וגדוד הטנקים 100, בפיקוד אהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר), אשר ספגו נפגעים רבים. שעה שהמצרים ריכזו את אשם לעבר גדוד הצנחנים הלכוד, החלו הדוברות לנוע לעבר התעלה בציר עכביש המקביל. לבסוף נחלץ הגדוד, לאחר שספג 41 הרוגים וכ-110 פצועים. כמעט כל מפקדי הפלוגות נפצעו או נהרגו וכך גם מחצית משכבת המ"מים וסמלי המחלקות.

הגדוד מתארגן מחדש

כאמור, הספר אינו מחדש הרבה בנוגע לקרב המפורסם, אך ייחודו בתיאורו את שיקום הגדוד והמשך פעילותו במלחמה. כרמית פדן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שבוחנת במחקרה ניהול אירועי משבר ביחידות לוחמות בצה"ל, מציינת כי "על פי התפיסה הצבאית-צה"לית הגדרת 'אירוע' כמשבר היא תולדה של מנהיגות המפקד ואינה תלויה במאפייני 'האירוע'. במילים אחרות, התרבות הארגונית הצה"לית כורכת בין אופן ניהול 'אירועים מבצעיים' לבין מנהיגות. תרבות ארגונית זו משתקפת בתפיסה הצבאית הצה"לית לפיה האופן שבו המפקד ינהל את 'האירוע' יקבע אם 'האירוע' יהיה 'אירוע משברי' ואם לאו. זוהי תפיסה המסווגת את אופיו של 'אירוע מבצעי' רק בדיעבד. על כן הגדרת 'אירוע' כמשבר ביחידות לוחמות איננה מקובעת כי אם כפופה לאופן שבו המפקד ינהל את ה'אירוע', ובמילים אחרות נתונה לתהליכי הבניה חברתית של המפקד." סביר שלאחר הקרב מצא עצמו המג"ד באירוע שעשוי להפוך בנקל לאירוע משברי.

האופן שבו פעל יצחק מרדכי בנידון היה מרשים לא פחות מן האופן שבו פיקד על הגדוד בקרב. עוד באותו לילה מונו מפקדי פלוגות חדשים, ובהם גלבר שמונה למפקד פלוגה ג', והגדוד נערך להמשך משימות. המג"ד הסביר לחייליו כי למרות הקרב הקשה המערכה נמשכת, והחיילים הבינו כי "מוכרחים להמשיך לנגן", כמאמר השיר. האלוף במיל' גיורא איילנד, שלחם כמ"מ בגדוד, העיד כי לאחר הקרב "איפס איציק את הגדוד מחדש. הייתי בטוח שאמצא גדוד מפורק" (עמוד 155). האלוף במיל' דורון רובין, שבמלחמה פיקד בהצלחה על גדוד הצנחנים 202, ציין בראיון כי "היכולת של מרדכי להתמודד אחר כך עם הגדוד ולהוביל אותו זו מנהיגות פראקסלנס. את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא לקח גדוד גמור בבוקר ועבר איתו את התעלה." הגדוד לחם ממערב לתעלה ב"אפריקה" תחת אוגדת שרון עד להפסקת האש.

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

המחבר בחר לכלול בספר גם נספח קצר המתאר את לחימת פלוגה ו' במסגרת "כוח שמוליק", עליו פיקד שמואל ארד, שלחמה תחת חטיבה 14 בקרבות הצליחה הקשים. לאחר מכן מביא גלבר את עדות מפקד פלוגה א', אבי איליוב, שלחמה גם היא בנפרד מן הגדוד. בלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר פשט כוח מן הפלוגה, בפיקוד הסמג"ד זאב דרורי, על חניון טנקים מצרי באזור "המחנה הפולני". איליוב אישר לבזוקאים שבכוח "לירות לעבר צלליות הרק"ם שראינו. זיהינו פגיעה. דרורי הפעיל את גדוד המרגמות הכבדות 120 מילימטר שעמד לרשותנו והשטח כולו רעד מנפילת הפגזים" (עמוד 180). הפעולה, כך הסתבר, הצליחה מאוד והשריון המצרי נסוג מן האזור. בהמשך השתתפה הפלוגה בקרב ואדי מבעוק, שלאחריו נתקלה "בחוליות של חי"ר מצרי. התפתח קרב במהלכו השמדנו את הכוח המצרי" (עמוד 182). דומה שבנפרד מן הגדוד קצרו פלוגותיו הצלחה רבה יותר בלחימה.

קרב מכריע

האלוף אדן, מפקד אוגדה 162 שתחת פיקודה פעלו הצנחנים, העיד לאחר המלחמה כי הוא "רושם לזכותם את העובדה שבאותו בוקר, בזכות הלחימה הזאת, למרות שאינני יודע כיצד זה השפיע על האויב, הדוברות נעו ללא הפרעה של טילים על הציר" (עמוד 147). גם המג"ד מרדכי הדגיש באופן תדיר זיקה זו. גישה זו רואה בקרב אירוע מכריע במערכה. לטענת גלבר, "חזית הדרום ואוגדה 162 נעמדו ב-16 באוקטובר אחר הצהרים ללא מעש והמתינו לגדוד 890 שיבוא ויפתח את הצירים" (עמוד 148). לכאורה, הגדוד לא עמד במשימתו, שהיתה גדולה מכפי מידותיו, ולא פתח את הציר. אך על-פי עדויות מפקדי הצבא המצרי, שמובאות בספר, הגדוד ריתק אליו את כוחות הארמייה השנייה ואפשר את תנועת הכוחות לתעלה, שבתורם תגברו את ראש הגשר והבטיחו את הצלחת הצליחה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 11.10.2016)