תרחיש האימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.

מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.

הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.

מלחמת יום הדין

ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).

ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים

במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.

בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.

הכל תלוי בכריש

מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).

ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד. 

בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).

כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש. 

האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.

גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג

נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.

בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות. 

כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)

מודעות פרסומת

איך מגדירים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש? \ מאת אדם הופמן

רשומה רגילה

עם התקדמות הלחימה בדאע"ש בעיראק ובסוריה, מתחדדת השאלה מהו מדד נכון לניצחון על ארגון ג'האדיסטי המשלב לחימת גרילה, טרור בינלאומי ושליטה על טריטוריה.

בשבועות האחרונים הלחימה נגד ארגון דאע"ש במזרח התיכון נכנסה לשלבה המתקדם ביותר עד כה, כאשר הצבא העיראקי כמעט וסיים להשתלט את העיר מוסול והכוחות הדמוקרטיים הסורים (SDF) הנתמכים על-ידי הקואליציה הבינלאומית החלו במבצע לכיבוש העיר א-רקה, בירת דאע"ש בצפון סוריה. בנוסף למהלכים אלו, ממש לאחרונה השתלט מחדש צבא עיראק על מסגד א-נורי שמוסול, בו נשא מנהיג דאע"ש אבו בכר אל-בגדאדי דרשה ביולי 2014 בה הכריז על עצמו כח'ליף, המנהיג הדתי-פוליטי של כל המוסלמים בעולם, ימים אחדים לאחר הכרזת הח'ליפות של דאע"ש. לאחר ההשתלטות על המסגד, הטלוויזיה הממלכתית העיראקית הכריזה על "נפילתה של המדינה המיתולוגית", בהתייחסות לארגון המגדיר את עצמו בתור "המדינה האסלאמית".

המאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים

ראש אמ"ן, הלוי, הזהיר כי "יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה", (מקור: אתר חיל המודיעין).

אין ספק שההשתלטות על המסגד מהווה ניצחון סימבולי חשוב עבור הצבא העיראקי, הנלחם מאז אוקטובר 2016 לשחרור העיר מידי דאע"ש בלחימה איטית ומורכבת בשטח בנוי וסופג תוך כדי כך אבדות כבדות. אולם הלחימה נגד דאע"ש לא תסתיים עם כיבוש מוסול וא-רקה. הארגון הג'האדיסטי תופס את הלחימה באויביו כמאבק קיומי וטוטלי הנמשך עשורים, ונחוש להילחם עד הלוחם האחרון כדי להבטיח את הישרדות הארגון. מעבר לכך, למרות שדאע"ש איבד את השליטה על רוב שטחיו בעיראק ובסוריה בשנה האחרונה, אובדן שטחים אלו רק דרבן את הארגון לבצע קמפיין פיגועים גלובלי מאז נובמבר 2015. ספק גדול אם פעילים של הארגון אכן ביצעו פיגוע זה, יש לראות את נטילת האחריות של דאע"ש לפיגוע בעיר העתיקה בירושלים באמצע יוני – הראשונה שפרסם דאע"ש לפיגוע בישראל – כביטוי למגמה זו. נראה שגם מערכת הביטחון הישראלית חושבת שהמאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים, למרות הלחץ הצבאי המופעל על הארגון בחודשים האחרונים: לאחרונה אמר ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, ש"יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה".

המאבק הצבאי מול דאע"ש, המתנהל במספר מדינות ומובל על-ידי כוחות מקומיים במזרח התיכון בתמיכתה של הקואליציה הבינלאומית, מחדד את השאלה כיצד מודדים ניצחון בלחימה מול הארגון הג'האדיסטי. מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס אמר במסיבת עיתונאים שקיים במאי כי הנשיא טראמפ הורה לפנטגון "לבצע שינויים טקטיים כדי שנוכל להשמיד את דאע"ש", והעצים לשם כך מפקדים בזירות הלחימה בעיראק ובסוריה כדי שיפעלו באופן אגרסיבי יותר כנגד הארגון. אולם כיצד מודדים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש – ארגון המשלב טקטיקות גרילה (insurgency) בסוריה ובעיראק, קמפיין טרור קטלני מחוץ לגבולות המזרח התיכון, וכיבוש ושליטה על טריטוריה החל באזורי הליבה שלו מ-2014?

תותחנים מיחידת המשלוח ה-11 של חיל הנחתים האמריקני יורים על בסיסי דאע"ש בצפון סוריה(צילום: רב"ט זאכרי לאנינג, USMC).

מבחינת הצבא האמריקאי, טריטוריה היא המדד העיקרי להצלחת הלחימה מול דאע"ש: כדוגמא לכך, בשבוע שעבר צייץ דובר הקואליציה נגד דאע"ש ש"הכוחות הסורים הדמוקרטים השתלטו מחדש על 45 קמ"ר מידי דאע"ש, ליד ובתוך א-רקה". שליטה על טריטוריה היא אכן היבט מרכזי של המודל הפוליטי של דאע"ש מאז הכריז על הקמת הח'ליפות בקיץ 2014, והחל לנהל מערכת ממשל דמוית-מדינה ב"מחוזות" הארגון בעיראק ובסוריה ולהתפשט משם לשטחים במדינות נוספות. טריטוריה מהווה גם מדד קונקרטי להתקדמות הלחימה נגד הארגון, המאפשרת לצבא האמריקאי לכמת את התפתחות הקמפיין המתמשך נגד הארגון. אולם למרות גורמים אלו, טריטוריה היא מדד עוצמה שמתאים בהרבה למדידת סכסוכים צבאיים "קלאסיים", ולא להתמודדות מול שחקן לא-מדינתי כדאע"ש.

יש לזכור שדאע"ש, בגרסתו הקודמת כ"מדינה האסלאמית בעיראק", כבר היה במצב דומה בעבר. לאחר הגברת הכוחות האמריקאים בעיראק ועבודה הדוקה של כוחות מיוחדים אמריקאים עם השבטים הסונים במחוז אנבאר ב-2007, ארגון "אל-קאעדה בעיראק" הושמד ומרבית אנשיו חוסלו או נעצרו על-ידי האמריקאים. למרות פגיעה קשה זו בתשתית הארגון, שנים לאחר מכן חזר לפעילות בסוריה ובעיראק כארגון יעיל ורצחני, המסוגל להשתלט על טריטוריה, להילחם בארגונים חמושים אחרים ולנהל שירותים אזרחיים בשטחי השליטה שלו. בדאע"ש מודעים היטב לכך, ובנאומו האחרון אמר דובר הארגון, אבו מוחמד אל-עדנאני: "האם את, אמריקה, מחשיבה תבוסה לאובדן עיר או שטח? האם הובסנו כאשר איבדנו ערים בעיראק והיינו במדבר ללא [שליטה ב]ערים או טריטוריה? בוודאי שלא! תבוסה אמתית הינה אובדן כוח הרצון והנכונות להילחם". כלומר, גם לאחר כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש, לוחמי הארגון יכולים לחזור למדבר, להתארגן מחדש ולפתוח משם בקמפיין גרילה כנגד כוחות צבא סדירים השולטים בשטח.

איך מודדים הישגים נגד דאע"ש?

אך אם כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש מהווה מדד בעייתי לניצחון על הארגון, כיצד ניתן למדוד הישגים ממשיים בלחימה מולו בצורה טובה יותר? העיתונאי חסן חסן, שכתב את אחד מהספרים הראשונים על דאע"ש באנגלית ועוקב מקרוב אחרי פעילות דאע"ש בעיראק ובסוריה, הציע מבחן להצלחת המבצע נגדו: אם הלחימה המתמשכת נגד דאע"ש באמת החלישה את יכולותיו, היכולת שלו להתמודד עם כוחות צבא מאומנים אמורה להיות פחותה. לכן, אם כוחות צבא מקומיים (כגון הצבא העיראקי) יצליחו לכבוש מחדש מעוז מרכזי של דאע"ש ללא תמיכה אמריקאית, כוחות אלו יוכיחו שהם יכולים להילחם נגד דאע"ש בצורה טובה לבדם, ללא סיוע חיצוני.

אדם הופמן הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית המתמחה באסטרטגיה והאידיאולוגיה של דאע"ש, (צילום: באדיבות המצולם).

יהיה המדד הנכון להצלחת הלחימה מול דאע"ש אשר יהיה, על ארצות הברית והכוחות האחרים המעורבים במערכה זו לראות אותה כמאבק מתמשך הנועד להבטיח את סילוקו הפיזי של דאע"ש, פירוק התשתית הארגונית שלו בעיראק ובסוריה ושיקום האזורים המשוחררים ממנו. הלחימה נגד דאע"ש הינה קמפיין מתמשך, ולא מסתכמת באפיזודה בודדת כמו כיבוש מוסול או א-רקה. כדי להימנע או לפחות לצמצם עד כמה שאפשר את חזרתו של דאע"ש בגלגול עתידי לשטחים ששוחררו מידיו, על ארצות הברית, הצבא העיראקי וכוחות נוספים המעורבים במערכה זו להשקיע גם במאמצים ארוכי טווח לשיקום האוכלוסיות והאזורים העירוניים שנכבשו מדאע"ש, ולא להכריז על "השלמת המשימה" בטרם עת, כפי שעשה ב-2003 נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש.

אדם הופמן הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. תחום המחקר שלו הוא התפתחות הג'יהאד העולמי והאסטרטגיה והאידיאולוגיה של ארגון דאע"ש.

איזהו גיבור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.05.2017)

גם ארצות הברית צריכה שמלחמותיה יהיו קצרות, ממוקדות וברורות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעדות שנשא בפני הסנאט האמריקני הזהיר התיאורטיקן הצבאי, קולונל דגלס מקרגור, כי על ארה"ב להימנע ממערכות ממושכות ולחתור להכרעה מהירה. יש מה לאמץ מתפיסותיו גם לצה"ל.

באוקטובר 1973 נכח הצוער דגלס מקרגור (לימים קולונל בדימוס ותיאורטיקן צבאי) בשיעור הנדסת מכונות שזה עתה החל באקדמיה הצבאית שבווסט פוינט, כשלפתע סיפר המרצה לכיתה שפרצה מלחמה במזרח התיכון, במסגרתה חצו המצרים את תעלת סואץ מזרחה במסגרת מתקפה נרחבת על כוחות צה"ל בסיני. אם המצרים יעברו את מעבר המיתלה, אמר המרצה, ארצות-הברית תשלח כוחות צבא מבסיסיה בגרמניה ובמקומות אחרים לבלום את המתקפה ולהגן על ישראל. "אני לא יודע איפה לעזאזל נמצא מעבר המיתלה", אמר למקגרגור אחד הצוערים, "אבל אם זה יוציא אותי מהשיעור הזה, אז אני בעד המלחמה הזו".

קולונל מקגרגור, קורא כבר שנים לרפורמה בכוחות היבשה, (מקור: Youtube).

בעדות שנשא לאחרונה בפני ועדת המשנה לכוח האווירי-יבשתי של הסנאט האמריקני (שפועלת תחת ועדת השירותים המזויינים) טען מקגרגור, כי כוחות היבשה של ארצות-הברית אינם ערוכים כנדרש למערכה הבאה. לשיטתו, על הצבא לפרק את הדיביזיות הקיימות ולהקים במקומן קבוצות סיור ותקיפה גמישות שבהן משרתים כ-6,000 חיילים. יתרה מכך טען, על הצבא לשטח את מבנה הפיקוד ולקצץ בחלק ניכר מן המפקדות (והגנרלים) על-מנת לייעל את תהליך קבלת ההחלטות והשליטה בכוחות. בביקורת שמתח מקגרגור על הכוחות המזויינים האמריקניים אין הרבה חדש והוא השמיע אותה לאורך השנים פעמים רבות בהרצאותיו, במאמריו ובספריו. לכאורה, אפשר לפטור אותה בטענה שהוא מעולם לא הפסיק להתחשבן עם אלו שמנעו את קידומו בצבא, ולא הסתיר את דעתו כי קצינים חסרי ניסיון קרבי קודמו על חשבון כאלה שהצטיינו בשדה (ובעצם על חשבונו), אך בלטו פחות במטה או בימי שלום. אבל כדאי להקשיב למה שהוא אומר ברצינות, בעיקר בגלל שהוא צדק יותר מדי פעמים.

הקצין שצעק זאב זאב

בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס, מייקל גורדון, וגנרל הנחתים בדימוס, ברנרד טריינור, את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. בתקופה שבה תכנן פיקוד המרכז האמריקני את המערכה, שלימים תהפוך למלחמה הממושכת בעיראק, גילו מפקד הפיקוד, הגנרל טומי פרנקס, ואנשי המטה שלו, שהיה מי שעקף אותם בסיבוב. לידי מזכיר ההגנה רמספלד הגיע נייר עמדה תחת הכותרת "מהלומה מהירה ומכרעת לעבר המרכז", שבמקרה של עיראק היה בגדאד. כותב הנייר היה קצין שריון בשם דגלס מקרגור, שנמנה אז על מתכנני הרפורמה בצבא היבשה. "מקגרגור שירת בחטיבה (רג'ימנט "הפרשים") המשוריינת 2 במלחמת המפרץ, והשתתף בקרב של "קו האורך 73", אחד מקרבות השריון העיקריים עם כוחות משמר הרפובליקה. הוא קיבל דוקטורט ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה של וירג'יניה, ומילא כמה תפקידי פיקוד חשובים בנאט"ו ובצבא היבשה" (עמוד 60). מקרגור היה חלק מקבוצה מצומצמת של קצינים שהאמינו שהצבא מוכרח לעבור ארגון-מחדש כללי ולא חשש להביע את דעתו בנושא בפומבי, מה שמשך אליו אש, אך גם חיבר אותו עם אנשי מפתח בממשל. אחד מהם היה יושב ראש בית הנבחרים מטעם מהפלגה הרפובליקנית, ניוט גינגריץ', שגם יזם את נייר העמדה שקרא רמספלד.

המהלומה עליה דיבר קולונל מקגרגור נועדה להתבצע באמצעות שלוש קבוצות קרב משוריינות בנות 5,500 חיילים, שינועו מהר לבירה תוך הימנעות מחיכוך עם הצבא העיראקי. עם כיבוש בגדאד יתוגבר הכוח באוגדת חי"ר קלה ובכוחות ממשל צבאי. גנרל פרנקס אמנם אימץ כמה מהרעיונות המרכזיים אבל ככלל, הפיקוד לא ראה בעין יפה את התערבותו הבוטה של הקולונל בתחום עיסוקם. משלא קודם, פרש מקגרגור מן השירות ונותר פרשן ומבקר חריף של הצבא האמריקני. העובדה שגם יותר מעשור לאחר פרישתו נותר בולט בשיח הביטחוני האמריקני מלמדת כי תפיסתו קנתה אחיזה בקרב כמה וכמה מחברי הקונגרס והסנאטורים הבכירים שעוסקים בבניין הכוח של הצבא ומדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובהם ג'ון מקיין. זה לא מזיק שאחד מחבריו לנשק, שאף לחם לצדו כמ"פ בקרבות השריון במדבר העיראקי, הוא גנרל הרברט ריימונד "ה.ר." מקמאסטר, שלאחרונה מונה ליועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות-הברית. מקגרגור עצמו השמיע בראיונות הצהרות תמיכה במדיניות החוץ של הנשיא החדש ולא מן הנמנע שהוא מעביר את המלצותיו להפעלת ובניין כוח ישירות לבית הלבן.

כל מערכה טופלה כאילו היא האחרונה

ספרו של מקגרגור.

בספרו "השתנות תחת אש" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) הזהיר מקגרגור כי גם מעצמה חזקה כארצות-הברית עשויה לספוג מכה קשה (פיגוע ה-11 בספטמבר למשל) אם מערכותיה הביטחוניות שלה לא יוכלו לפעול ביעילות ובתכליתיות למול אתגרי המציאות האסטרטגית. לתפיסתו, הגישה השוררת בצבא כלפי התאמת כוחות היבשה לעימותי ההווה והעתיד, מזכירה "את הגישה ששררה בצבא אחרי מלחמת האזרחים. במקום לאמץ טקטיקות, ציוד וארגון שיתאימו להתמודדות עם האויב האינדיאני, כל מערכה עם האינדיאנים טופלה כאילו היא האחרונה, מפני שהצבא רצה לחזור על מלחמת האזרחים ולא להילחם באינדיאנים באזורי הספר המערביים. למרבה האירוניה, כשפרצה מלחמת ספרד-אמריקה, לא היו כוחות היבשה האמריקאיים מוכנים להילחם בה" (עמוד 35). הדברים נשמעים כהד למה שהתרחש בצה"ל, כשמביאים בחשבון את מוכנות כוחות היבשה למלחמת לבנון השנייה ולמערכה ב"צוק איתן".

לפיכך, קבע, כי את השינוי, במיוחד בכוחות היבשה, מוכרחים להוביל דווקא האזרחים ולא אנשי הצבא המקובעים, שסובלים לעתים מנטייה למזג את האינטרסים של הזרועות שלהם עם אלו של מדינתם. לשיטתו, האזרחים משוחררים מכך (אך נוטים גם הם למזג את האינטרסים האישיים שלהם עם האינטרס הלאומי) ומביאים "מערכת עיניים רעננות לבעיות של ניהול מלחמות". (עמוד 305). אולי בשל כך הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו בניסיון להשפיע על השיח הציבורי, ועל נבחריו.

התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה

מקגרגור הושפע מאוד מנאום שנשא הנשיא ג'ורג' ו' בוש בווסט פוינט בשנת 2002, בו קבע כי כוחות היבשה צריכים להיות מסוגלים להלום, בהתרעה קצרה ביותר, בכל מקום בעולם. לפיכך, טען בספר, על ארצות-הברית לשקול את מימוש האמצעים הבאים בכדי לנצח במערכה הבאה: "התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה, שתיפתח בלי מערכה ממושכת של מהלומות אוויריות ומהלומות טילים שיאותתו לאויב על התקפה קרקעית ממשמשת ובאההתקפה על-ידי חיל-משלוח קרקעי המכיל פחות לוחמים קרקעיים מכפי שהאויב מצפה, ויוצר את התנאים להפתעה ברמה הטקטית והמערכתית, גם אם היריב מצפה למעשי איבה ברמה האסטרטגית; התקפה שתנוע במהירות (ללא הפסקה) במספר צירי תנועה, לעומק השטח המוחזק בידי האויב, שבו קו ההתנגדות החלשה ביותר שווה לקו שבו האויב מצפה להתקפה פחות מכול – התקפות כאלה יגרמו לכך שהנשק להשמדה המונית של האויב יהיה בעייתי, ואולי אף חסר תועלת; אם יהיה צורך, פעולה צבאית אמריקאית שתתרחש ללא אישור בין-לאומי מוקדם" (עמודים 114-115).

טנק M1 אברהמס אמריקני בעיראק, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

כמי שצמח ביחידות השריון של הצבא, קורא מקרגרגור זמן רב לחיזוק זרוע זו, כשהוא משוכנע שיש "לבלום את כוחות הרומנטיקה בהשתנות של כוחות היבשה, המשליכים אנשים פגיעים עם רובים למצבים כמו עמק יא-דראנג בשנת 1965. אחרת, כל מה שיושג בהשתנות הוא אוסף של חיילים ונחתים התלויים בעוצמה האווירית להישרדותם" (עמוד 298). היכן שאתה עומד, קובע הכלל, תלוי בעיקר היכן שאתה יושב, ובקריאתו לחיזוק ושדרוג כוחות השריון הוא אינו שונה מקציני חיל האוויר האמריקני (או הישראלי) שקוראים לרכישת מטוסי קרב חדישים. תפיסתו מתעלמת מן העובדה שעיקר המלחמות שניהלה ארצות הברית בעשור האחרון היו כנגד כוחות היברידיים גמישים ולא סדירים, שפועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים קשים לתנועה, בהם מסוגלים לפעול באופן יעיל (תוך צמצום נזק אגבי) בעיקר כוחות רגלים ויחידות מיוחדות.

יש להימנע ממלחמות התשה ממושכות

אחת האמירות שהתחבאה בעדותו לסנאט, ויכולה היתה באותה מידה להופיע בדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", נגעה לעובדה שבניין הכוח הצבאי אמור לשרת את יכולתה של ארצות-הברית להימנע ממלחמות התשה ממושכות בנוסח עיראק ואפגניסטן. בכדי להכריע בעימות הבא, אמר (ונשמע כאילו הקריא מתוך אסטרטגיית צה"ל), חייב הצבא האמריקני להפעיל כוח אש מדויק והרסני ובמקביל לבצע מהלך מתמרן מהיר ואגרסיבי. גם המערכה הנוכחית שמנהלים האמריקניים היא כנגד ארגון היברידי, דאעש. פריסתם באחרונה של כוחות נחתים וריינג'רס בסוריה בכדי לסייע בהשתלטות על רקה, תוארה השבוע על-ידי ההיסטוריון הצבאי, פרופסור מרטין ון קרפלד, כדומה להחלטתו של הנשיא קנדי בשעתו לשלוח יועצים צבאיים (כוחות מיוחדים בעיקרם) לווייטנאם. החלטה זו הניבה את אחת המערכות המרות, הממושכות והכואבות שלחמו האמריקנים מאודם. אף שהמעורבות האמריקנית בלחימה בדאעש מחייבת הפעלה משמעותית יותר של כוחות קרקעיים, יש לקוות שהפעם יהיה דפוס הפעולה האמריקני שונה, ויחתור למערכה קצרה, ממוקדת וברורה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.03.2017)

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה קמפ סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל סטנלי מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

סדר הוא המוצא הטוב ביותר? \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נפילת חאלב גרמה לרבים ברחבי העולם למחות על אדישות המעצמות נוכח ההרג חסר ההבחנה שביצעו אסד ותומכיו באוכלוסיה האזרחית בעיר. אולם כשבוחנים ביצות מדממות אחרות במזרח התיכון לא ניתן שלא תהות האם סדר, כל סדר, הוא לא המוצא הטוב ביותר?

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

נפילתה של חאלב בידי כוחותיו של אסד השבוע, לאחר כשלוש וחצי שנות לחימה מהווה הישג עצום לרודן הסורי ולתומכיו, ובהם רוסיה, איראן וחזבאללה. במהלך הלחימה הרגו כוחות אסד ותומכיו אזרחים סורים שלא היו מעורבים בלחימה באופן – והדברים נכתבים בזהירות כי אין מערכה דומה בתכלית למשנתה – שהזכיר את שהתרחש ברואנדה, קמבודיה ובוסניה. התמונות הקשות מחאלב מציגות מחזה קורע לב שמזכיר, בוודאי לישראלים, תמונות מימים חשוכים בתולדות אירופה, בטרם קום המדינה. יש גם מי שטוען שבשמם היה על ישראל, שקמה לאחר השואה, לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה. העיתונאי ירון טן-ברינק כתב השבוע בפייסבוק ש"העולם יודע. העולם שותק. העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר. זוהי דרכו של עולם: כל זה קרה בעבר וכל זה יקרה שוב. אל תחשבו על חאלב וכשיגיע תורכם איש לא יחשוב עליכם".

יתכן, זוהי דרכו של עולם. אבל אלו השופטים זאת בחומרה כה רבה, ראוי שיזכרו כי המצב הגיאופוליטי בסוריה סבוך ומורכב כקשר גורדי. ההנחה כי ניתן היה לבתק את הקשר באבחת חרב אחת, כשם שעשה אלכסנדר מוקדון, מזלזלת במורכבות הזירה ובעובדה שכיום המעצמות זהירות יותר בשליחת חיילים לביצות מדממות, דוגמת סוריה, מבלי שיובטח להן רווח משמעותי. עבורן זהו מניע חזק בהרבה מן ההיבט המוסרי. הטענה כי בעבר פעלה ארצות הברית לשחרורה של עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין, מעלה את התהייה מדוע לא עשתה כן ב-91', ומדוע, עד להתקוממות העממית כנגדו, לא פעלה להפיל את קדאפי בלוב.

עניי עירך קודמים

(מקור: ויקיפדיה).

מטוס קרב רוסי מסוג סוחוי-34 תוקף יעדי מורדים בסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר השר לשעבר יעלון את הימנעות ממשל הנשיא אובמה מתקיפת מתקני הייצור הנשק הכימי בסוריה ב-2013, בו השתמש אסד תוך חציית "קו אדום" אמריקני מוצהר, כ"מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור". רוסיה, שזיהתה את הוואקום, יזמה פשרה, במסגרתה התפרקה סוריה מנשקה הכימי, והפכה לכוח שיש להתחשב בו באזור. יעלון כתב כי רוסיה הצדיקה את מעורבותה הצבאית והמדינית בסוריה כפעולה להצלת משטר אסד ולמניעת התפתחות מצב כאוטי במדינה, מן הסוג ששורר בעיראק ובלוב, ובמטרה "להרוג על אדמת סוריה את 2,000 הג'האדיסטים דוברי הרוסית שהצטרפו למורדים, מאשר להתמודד איתם ברוסיה עצמה". ניכר, כתב, כי רוסיה רשמה השיגים נוספים ממעורבותה במלחמת האזרחים הסורית. בין היתר מיצבה עצמה שוב ב"מגרש המשחקים של המעצמות", כמוציאה והמביאה של כל מהלך משמעותי (מדיני וצבאי) בסוריה, הסיטה בהצלחה את תשומת הלב העולמית מן העימות שלה עם אוקראינה למתרחש בסוריה, ושמרה על נכסיה הצבאים במדינה בדמות בסיסי אוויר, ים ומודיעין.

אולם לא רק שאלת הרווח, כי אם גם שאלת ההפסד, מניעה את המעצמות, ולא רק אותן. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית מלמדים שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע הנשיא אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאעש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת. שר ההגנה האמריקני המיועד, הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, ויושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, למשל, צרובים מן הניסיון המר שרכשו בעת שלחמו בפלוג'ה. השניים, שלחמו כמפקד דיוויזיית הנחתים ה-1 וכמפקד צוות-קרב חטיבתי במסע המלחמה המרשים לכיבוש בגדד ב-2003, מצאו עצמם, שנה לאחר מכן, לוחמים בקרב אכזרי עוד יותר כנגד פעילי ג'יאהד עולמי בעיר פלוג'ה. במערכה הקשה וחסרת התהילה ההיא גילו הנחתים שתמיכת העם העיראקי, אותו פטרו מעולו של רודן רצחני, אינה נתונה להם. במבט לאחור כלל לא בטוח שהפלתו של הרודן העיראקי היטיבה עם העם העיראקי.

ישראל מאחלת הצלחה לשני הצדדים

המדיניות הישראלית ביחס למלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד, תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. הקווים האדומים של ישראל במערכה כללו מניעת העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לארגוני טרור מצד איראן או סוריה (שבאה לידי ביטוי, על-פי פרסומים זרים, בסדרת תקיפות אוויריות כנגד שיירות נשק), מניעת חומרים או כלי נשק כימיים לגורמי טרור וסיכול כל ניסיון לפגוע בריבונות ישראל, בדגש על רמת הגולן. בחמש השנים האחרונות שמרה ישראלה על קווים אלה בקפדנות, אך גם סיפקה טיפול רפואי לפליטים מן המלחמה.

אף שנראה במבט מן הצד כי ישראל מתנהלת נוכח מלחמת האזרחים באופן קר וריאליסטי, ראוי לזכור שעליה לנווט בזירה צפונית מורכבת, הכוללת שורה של ארגוני טרור (חלקם נאמנים לדאעש ולאל-קאעדה) ואת ארגון חזבאללה המחזיק בארסנל רקטות אדיר היכול לפגוע בכל נקודה מדן ועד אילת. פריסת הכוחות הרוסים בסוריה מוסיפה למורכבות, שכן הרוסים מחזיקים ביכולות מכ"ם ונ"מ מרשימות המאתגרות את ישראל ומחייבות אותה לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם מגוון אינטרסים שונים. הגעתם של צמד מטוסי האף-35 הראשונים לישראל בראשית השבוע, גם אם לא בלי תקלות, וההודעה כי ישראל מתכוונת לרכוש כ-50 מטוסים מסוג זה, מהווה סמן להתאמות שעושה ישראל בכדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי בזירה, גם מול הנוכחות הרוסית באזור.

סדר, כל סדר שהוא

sicario_poster

כרזת הסרט סיקאריו, (מקוד: ויקיפדיה).

בסרט המתח "סיקאריו", העוסק במאבק שמנהלות רשויות ארצות הברית כנגד קרטלי הסמים המקסיקניים (אזהרת ספוילר) תוהה סוכנת ה-FBI, בגילומה של אמילי בלאנט, מה מייצג השם מדיין, שבשמו פועל מתנקש מקסיקני אותו מגלם בניסיו דל-טורו. איש האגף לפעולות מיוחדות של ה-CIA, אותו מגלם ג'וש ברולין, משיב לה כי "השם מדיין מתייחס לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בכל היבט של הסחר בסמים. זה העניק לנו מידת סדר שיכולנו לשלוט בה. ועד שמישהו ימצא דרך לשכנע 20 אחוז מהאוכלוסייה להפסיק להסניף ולעשן את החרא הזה, סדר הוא המוצא הטוב ביותר". עצוב ככל שזה נשמע, יתכן שזו המסקנה המתבקשת גם כאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.12.2016)

לבנוניזציה בגבול הסורי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התרגיל שהשלימה חטיבת הקומנדו בשבוע שעבר אמנם מהווה בעבורה חותמת כשירות, אבל דווקא נוכח ההסלמה בגבול הסורי כדאי לזכור שלא הכל קומנדו.

(צילום: דו"צ).

חטיבת הקומנדו, נדרשת לזמינות ומהירות, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר השלימה חטיבת הקומנדו של צה"ל תרגיל חטיבתי רב-זירתי, בדרום ובצפון, שהיווה חותמת כשירות מבצעית עבור החטיבה. בשנה האחרונה התרכזו בחטיבת הקומנדו ביכולת לאגד יחידות מובחרות שבייסודן אין להן מן המשותף, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. מפקד החטיבה, אל"מ דוד זיני, אמר בתחילת התרגיל כי הוא צופה שהחטיבה תידרש תמיד "לזמינות ומהירות וליכולת מעבר בין צורות קרב ובין זירות שונות". בתקשורת אף פורסם שלאור הצלחת התרגיל בוחנים בצה"ל את הסבת חטיבת הצנחנים הסדירה לכדי חטיבת קומנדו נוספת. חטיבת הצנחנים ממילא מיועדת, כפי שהגדיר פעם אחד ממפקדיה, "לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה"ל". כך שלא ברור במה הסבה זו תבוא לידי ביטוי.

תא"ל אורי גורדין מפקד עוצבת האש, לה כפופה החטיבה, ציין בשעתו שהחטיבה החדשה לא מתוכננת לפעול כחטיבה אחודה, דוגמת רגימנט הריינג'רס של צבא ארצות הברית, אלא דומה יותר לפיקוד המבצעים המשולבים (JSOC) האמריקני, המאגד תחתיו את כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. לאורך השנים התקשה צה"ל להפעיל אגדי כוחות מיוחדים בקנה מידה רחב למבצע ספציפי. לצד מבצעים מוצלחים דוגמת "אביב נעורים" ואנטבה היו גם פעולות פחות מוצלחות. הדוגמה הבולטת היא מבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדת גדוד בארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבלבנון בדצמבר 88'. אגד הכוחות למבצע כלל לוחמים מיחידות שונות ובהן סיירת גולני, גדוד 12, שייטת 13, כלבני עוקץ ואפילו סיירת נח"ל. הכוחות, שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, הסתבכו בקרב שבו ספגו נפגעים וחזרו "עם הזנב בין הרגליים" לאחר שכמה ממפקדי הכוח נדרשו למפגן אומץ נדיר. החריג היחיד היה כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין (שנהרג לימים כתא"ל בלבנון) שהשלים, כפי שהעיד לימים בראיון, "את המשימה מאלף עד תו, הרג איזה 30 מחבלים, ביצע את המשימות של כולם ועשה את זה כמו שצריך".

579708

כבר בצבאו של נפוליאון היה ערכן של עוצבות מובחרות, שנוי במחלוקת, (מקור: סימניה).

בכלל, כשבוחנים את זה בפרספקטיבה היסטורית, מתברר כי ערכן של יחידות מובחרות שנוי במחלוקת. בספרו "נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה" (הוצאת כתר, 1996), ניתח אל"מ במיל' חזי שלח, ששירת שנים ארוכות כמפקד גדוד צנחנים במילואים, את המערכות שלחם נפוליאון בונפרטה באירופה. בין היתר כתב שלח בספר על המשמר הקיסרי, העוצבה המובחרת ב"גרנד ארמה" (הצבא הגדול) של נפוליאון, שהדגים כבר אז את הבעייתיות שביחידות אלו. "הן שואבות אליהן את כוח האדם המעולה ביותר, החסר ביחידות האפורות, הנושאות בנטל העיקרי של הלחימה. ואולם אין ספק שהמשמר תרם תרומה מכרעת בכמה קרבות. נפוליאון חש קרבה רבה לקורפוס העילית שלו, הִרבה לחנות בקרב חייליו, אכל ושתה עמם וחלק אתם חוויות" (עמוד 34). אבל בסוף, כאז כן עתה, עיקר כובד המערכה מוטל על יחידות "אפורות" יותר כמו חיל השריון (ש-86 מתגייסים סירבו השבוע להצטרף אליו בטענה, המגוחכת, שאינו קרבי דיו), ההנדסה והתותחנים.

בחורף הזה הצפון מתחמם

531px-f-15i_raam

מטוס F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי, (מקור: ויקיפדיה).

המדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת עד כה במעקב ועמידה מנגד, מתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת הזו תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. היעדר סמכות ריבונית ברורה ואחראית ממזרח לגבול ברמת הגולן. ב-2003 למשל, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק, תקפו מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. המרחב השתנה באופן משמעותי, במיוחד לאור פריסת כוחות הצבא הרוסי בסוריה, ועל ישראל לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם הגיון אינטרסים שונים.

ב-2014 הטיל הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, על תא"ל אופק בוכריס (שהודה לאחרונה בבעילה אסורה בהסכמה ויורד לדרגת אל"מ), להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה. בתחילת השבוע נרשם אירוע חריג בגבול הצפון כאשר כוח מגדוד הסיור של חטיבת גולני ששהה במארב בסמוך לגדר המערכת ברמת הגולן, בשטח הנמצא בשליטת ישראל, זוהה בידי חוליית מחבלים מ"שוהדא אל-ירמוק", ארגון המסונף למדינה האסלאמית הפועל ברמת הגולן הסורית. החולייה ירתה לעבר כוח גולני בנשק קל ובהמשך גם הפעילה לעברם אש מרגמות. בתגובה השיבו הלוחמים באש ובהמשך השמיד כלי טיס של חיל האוויר את רכב החוליה, שעליו מקלע כבד, וככל הנראה הרג את את המחבלים. בהמשך השבוע תקף חיל האוויר מתקן של הארגון במטרה לשרטט קווים אדומים לפעיליו. אך העובדה שפעילי "שוהדא אל-ירמוק" בחרו לנהל קרב עם כוח צה"ל מעידה על הקושי בביסוס הרתעה מולם.

בעת שכיהן כשר הביטחון הגדיר משה יעלון (שכיהן כרמטכ"ל בעת התקיפה ב-2003) את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה. במידה וישראל תקפה השבוע שיירת רכבים ומחסני נשק של החזבאללה, הרי שהדבר נבע מאותו צורך להגן על קווים אדומים אלו.

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

חסרונו של "בעל בית" בסוריה, כמו גם התגברות פעילות ארגונים כמו דאעש עלולה לחייב את ישראל לפרוס בגבול הסורי כוחות נוספים, כאשר מנגד הנוכחות הרוסית במרחב עשויה להצר את צעדיה של ישראל במרחב האווירי. לא מן הנמנע שלקצינים ותיקים בצה"ל מזכירה מלחמת התשה כזו, כנגד ארגוני וטרור וגרילה, את ימי השהייה בלבנון. הערת אגב, הכוח של גולני שפעל כנדרש בהיתקלות על גדר המערכת, ממש כמו בשנות הלחימה בלבנון, הוא חלק מאותו צבא אפור שאינו נהנה מהילת המיוחדים אבל עושה את העבודה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.12.2016)