צבא זה מקצוע, אז למה לא צבא מקצועי? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במצע שהציגה מפלגת "זהות" בבחירות האחרונות נטען כי צה"ל חייב לעבור למודל של צבא מקצועי. האם הם צודקים? לא בטוח. אבל "הצורך להיות רלוונטיים", כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, מחייב התאמה של הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. השינוי צריך להיות תולדה של דיון ציבורי, חוקתי וממשלתי. בהיעדרו, הצבא מחליט על כך, כמעט לבדו. 

אם בתקופת הבחירות הקודמת עשיתם "שיעורי בית" וקראתם את מצע הבחירות של מפלגת "זהות" בראשות משה פייגלין (גם אם לא, תגידו שכן), ראיתם שבניגוד לרוב המפלגות היתה בו התייחסות לסוגיית מודל הגיוס של צה"ל.

צה"ל הוא צבא המבוסס על גיוס מנדטורי, שפירושו שכלל בני ובנות גיל ה-18 בקבוצות האוכלוסייה שלא זכו לפטור מגיוס (בהכללה גסה: כל מי שאינו ערבי או חרדי) מחויב בגיוס לשירות חובה שמשכו 24 חודשים לנשים ו-32 חודשים לגברים.

הרציונל לדבר נובע מכך שבראשית דרכה של המדינה לאויביה של ישראל היה יתרון מובנה בכוח האדם, וצה"ל היה בבחינת מעטים מול רבים. הצורך למצות עד תום את כוח האדם, הן מבחינת סדרי כוחות והן מבחינת איכות הכוח הלוחם, חייב גיוס מלא. השיטה עבדה, ומאז צה"ל נותר צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, המושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש".

אך האם זה כך מכוח האינרציה, או שזהו המודל הצבאי הטוב ביותר לישראל? כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. בראיון שערכתי בשעתו עם ח"כ עפר שלח, הוא ציין כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה.

יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות. ואם זה כך כשזה נוגע לנושאים הללו, סביר שגם בנוגע לרלוונטיות של מודל הגיוס, בחרה הממשלה להמשיך במדיניות ה"מה שהיה הוא שיהיה" בלי לבחון עד כמה זה מתאים למציאות העכשווית.

מה זה צבא מקצועי לפי זהות?

משה פייגלין, מייסד מפלגת "זהות" והעומד בראשה, (מקור: ויקיפדיה).

במצע של "זהות" נטען כי נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים במצב הביטחוני בעשורים האחרונים, נדרש שינוי במודל הגיוס לצה"ל. "כיום צה"ל זקוק לכוח אדם מצומצם יותר ואיכותי יותר שעבר הכשרה ממושכת. במצב הקיים, רבים מן המגויסים לצה"ל אינם באמת נצרכים", נכתב שם. ההצעה של "זהות" היא לקצר את שירות החובה למשך הטירונות בלבד, שלאחריה כל הרוצה "להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להגיש מועמדות, ומתוך המועמדים יבחר הצבא את מי שבאמת נצרך".

משכורתם של חיילים מקצועיים אלו תיגזר מהשכר הממוצע במשק והם יזכו לתנאים והטבות נוספות. הציוד והאימון שלהם יהיה חדיש ומתקדם והם ירכשו במהלך הדרך גם השכלה אקדמית. התהליך, מובטח במצע, יתקיים באופן הדרגתי תוך דיאלוג ושיתוף פעולה עם מערכת הביטחון.

המצע (כמו כל מצע) כולל גם הבטחות שאף מפלגה אינה יכולה לעמוד בהן, דוגמת מיצוב המשרתים במעמד חברתי גבוה "בזכות תרומתם לביטחון המדינה". מעמד שכזה הוא תוצר של תהליכים חברתיים שאת רובם אין מפלגה, חזקה פוליטית ככל שתהיה, יכולה ליצור בכוחות עצמה. מה גם שהעובדה שחל פיחות במעמד הקצונה והמשרתים בקבע בקרב החברה הישראלית, מלמדת שפחתה משמעותית תחושת האיום הקיומי שחשים האזרחים. זה כשלעצמו חיובי מאוד. 

"זהות" טועה בנוגע לכמות ולאיכות

אבל ההבטחה שהמשרתים בצבא מקצועי יזכו למעמד גבוה בחברה הישראלית היא ככל הנראה הכי פחות בעייתית במצע של "זהות". ראשית ישנה שאלת הכמות. האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה וגיס, טוען באופן עקבי שהנחת העבודה שמשום ששדה הקרב השתנה והפך לרווי בטכנולוגיה נדרשים פחות חיילים, שגויה.

במזכר שכותרתו "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית" (הוצאת ממרכז בגין-סאדאת, ינואר 2019), כתב הכהן כי "זירת המלחמה הולכת ומועתקת אל המרחב הבנוי ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל מבוכי המרחב העירוני. בתנאים אלה תובעת הלחימה ברחובות העיר מהצד התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. טיהור בית רב קומתי אחד יכול להצריך כוח בסדר גודל פלוגתי, וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע" (עמדו 21).

בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים מעל ומתחת לקרקע. בכדי ללחום במרחב הזה צה"ל יזדקק לסדר כוחות גדול, בסדיר ובעיקר במילואים, המהווים את עיקר כוחו של צה"ל ביבשה. גם כשזה מגיע לעלות, מתברר שהמודל הקיים (על המשכורת המגוחכת שמשלמים בו לחיילי החובה) שכולל מערכי סדיר, קבע ומילואים, זול משמעותית מזה של צבא מקצועי קטן יותר, שחייליו משתכרים היטב. 

כוח מיחידה מובחרת בתרגיל הרב-זרועי של צה"ל בשבוע שעבר, (צילום: דו"צ).

ומה בדבר האיכות? רק לפני שבועיים ציין מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, כי צה"ל יכול להתגאות "ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". ברעם צודק, ומי שביקר בתרגיל הגדול שקיים צה"ל בשבוע שעבר, אכן ראה את מיטב ההון האנושי של ישראל (נשים וגברים) שמשרתים בתפקידי פיקוד ולחימה קשים, שוחקים ומאתגרים.

אבל בתרגיל השתתפו בעיקר כוחות מעוצבת האש ומחיל האוויר (החוד המושחז של הצבא) וכפי שציין בצדק ב"הארץ" הפרשן הצבאי עמוס הראל, אינם משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. צה"ל, קבע לפני כחצי שנה נציב קבילות חיילים לשעבר, האלוף (מיל') יצחק בריק, "נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, וישנו משבר מוטיבציה בדרגי הסרן ומעלה.

אין מדובר בתופעה חדשה, ונראה שהיא מתרחשת כל כמה שנים. ב-1986 פרסמו ב"מעריב" כתבה שכותרתה "המ"פ כפראייר לאומי". עול הביטחון השוטף השוחק בלבנון, הקיצוצים באימונים וגם מה שהמחבר, עמוס גלבוע, זיהה כנורמה חדשה: "ההגשמה האישית עדיפה על פני ההגשמה הלאומית", הביאו לירידה דרסטית במוטיבציה להישאר בקבע.

באופן לא מפתיע גם לפני 32 שנים שאלו את עצמם קצינים צעירים "למה "לקרוע את התחת" בגולני, למשל, ולא לחיות חיים נוחים? מדוע לא ללכת ללימודים". צה"ל זיהה את הבעיה זמן והקדיש משאבים ותשומות להיאבק בה, אז וגם בהמשך הדרך. כמה מהקצינים שהתראיינו לכתבה ההיא דווקא נשארו בצבא והגיעו למטכ"ל. אבל עצם פרסומה מראה שההנחה שהטובים יישארו אינה מובטחת ונדרשת תחזוקה מתמדת בכדי להבטיח זאת. 

כשמסתכלים על צבאות מקצועיים, מגלים שלמרות שהם נראים לכאורה עדיפים על המיליציה שהיא צה"ל, הרי שבפועל, נתונים שהציג ד"ר יגיל הנקין במאמר שפרסם באתר "מידה" ב-2016, מלמדים שהם מתאפיינים בשיעור שחיקה גבוה, בעיקר במערך הלוחם. אחוז החיילים המשלימים שלוש שנות שירות נמוך יותר בצבא האמריקני מאשר בצה"ל. שיעורי העזיבה גבוהים גם בקרב קצינים, במיוחד אצל המצטיינים ביותר.

בניגוד לביקורת הרווחת על צבא מקצועי, ציין הנקין, הצבא האמריקני אינו נשען רק על מתנדבים שמגיעים בעיקר מהשכבות חלשות ולמיעוטים, אך "כאשר יש לצבא מתחרים מהיום הראשון, הוא עלול להתקשות למשוך אליו את הטובים ביותר. כך, למשל, במחקר שפורסם לא מזמן נטען כי מאז ביטול גיוס החובה ירדה איכות קציני המרינס". הסיבות לכך שקצינים אלו איכותיים פחות, לפי המחקר, היו "ירידת ערכו של התואר הראשון כתנאי קבלה, והעובדה שבהיעדר גיוס חובה, לצעירים מצטיינים יש אופציות קורצות יותר משירות צבאי".

השאלה כיצד להבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם לגדוד 605 בהנדסה, לגדוד 82 בשריון ולמקומות נוספים, צריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו.

התשובה, שאינה מלאה, מתחילה במודל גיוס החובה, שמבטיח שנוער איכותי (בין שמרקע סוציו-אקונומי נמוך או גבוה) יתגייס ליחידות השדה, המבוקשות והפחות מבוקשות. איך להשאיר את הטובים לשירות ארוך, זו כבר שאלה של מסלולי שירות (מסלול משולב שכולל תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות, הוא פתרון אחד), תחושת אתגר אישי ולאומי, ועוד. מיושן ככל שזה נשמע, הפתרון בטווח הזמן הנראה לעין הוא כנראה המשך שימור מודל צבא העם.

ועדיין דרוש דיון ציבורי ושינוי

כשזה מגיע לצורך בהכשרה ארוכה יותר, "זהות" דווקא צודקים. שדה הקרב המודרני הופך מורכב יותר ויותר. באסופת הציטטות של המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרט "איך לעשות מלחמה" (הוצאת נהר, 2019) נכתב כי "חיל הרגלים הוא נשמתו של הצבא" (עמוד 80), אך נפוליאון האמין שחיילי החי"ר שלו זקוקים רק לאימון בסיסי בן שבוע, ואת השאר ישלימו במהלך המסע הארוך לשדה הקרב.

מאתיים שנה עברו וחייל החי"ר נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת לאין ערוך. הקרב המשולב, לחימה בשטח בנוי ופתוח, לוחמה כנגד התווך התת-קרקעי, לוחמת סבך ולחימה בשטח הררי ומבולדר, הם רק חלק משלל הכשירויות הנדרשות מן הלוחם בשדה הקרב המודרני. למרות זאת הקיצוצים בתקציב הביטחון ועול הביטחון השוטף, גרמו לכך שבשני העשורים האחרונים חיילי החי"ר עברו הכשרה קצרה, הרבה מאוד פעילות מבצעית ומעט מאוד אימונים.

הבעיה מחמירה כשמגיעים להכשרת דרגי פיקוד. קצין צנחנים בכיר במילואים, טען בעבר שצה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות מקצועיים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי, המצביאים שלו.

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, וחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

קורסים כמו קורס מפקדי אוגדות וחטיבות אולי מכשירים לתפקיד ספציפי (גם זה במידה פחותה) אבל לא מכשירים את הקצינים כמי שאמונים על האסטרטגיה, אלא כדרג השדה הטקטי הבכיר. הבט"ש, כאמור, רק מחמיר את הבעיה. מח"ט שמבין שהוא נבחן בתפקוד הש.ג במחסום שבגזרתו, בדר"כ סותם את הפרצה באמצעות עשרים ומשהו שנות החיילות והניסיון שצבר ופשוט עומד שם במקומו. היעדר הכשרה ואימונים מביא את האל"מ לפעול כ"מ"כ כפול מאה" ולא כקולונל.

הרמטכ"ל כוכבי מבקר בתרגיל הרב-זרועי של צה"ל בשבוע שעבר, (צילום: דו"צ).

העובדה שצבא מקצועי אינו מתאים בעת הזו למדינת ישראל, אין בה בכדי לבטל את הצורך בדיון ציבורי בנושא ובבחינה מתמדת של ההתאמה של הצבא, על מודל הגיוס וההכשרה שלו, לאתגרי ההווה והעתיד. בהקדמה לגיליון החדש של כתב העת "בין הקטבים", כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי "המציאות סביבנו משתנה כל העת; איומים חדשים מתפתחים והזדמנויות חדשות נקרות בדרכנו. מסיבות אלו ומהצורך להיות רלוונטיים, חובה עלינו להשתנות. תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". 

השינוי הזה קורם עור וגידים. כבר כיום צה"ל עובר שינויים מהותיים במבנה שלו ובכלל זה הדיפרנציאציה בכשירות יחידות המילואים השונות, המעבר לאוגדות הכרעה רב-זירתיות וכן גם שילוב גובר של נשים במקצועות לחימה. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות אלא בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר". 

הבעיה היא שבהיעדר דיון ציבורי ומעורבות משמעותית של הכנסת והממשלה, צה"ל (בין שיהיה צבא מקצועי או צבא מיליציוני), קובע את מגמות השינוי ואת התחומים שבהם עליו להשתנות לבדו. בהתחשב בגודל תקציב הביטחון והעובדה שחלק ניכר מן הציבור משקיע בו לא מעט שנים בסדיר ובמילואים, כדאי לגלות קצת יותר מעורבות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 27.06.2019)

מודעות פרסומת

"כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דווקא ההסלמה האחרונה ברצועת עזה, בה רוכז כוח לתמרון קרקעי בפיקוד הדרום, מעידה על החשש מהפעלתו. ישראל התרגלה להסתמך על מערכות מיגון כמו "כיפת ברזל", על חיל האוויר ופה ושם על כוחות מיוחדים. להזנחת צבא היבשה יש מחיר, כפי שהוכח ב-2006. 

בשבוע שעבר, נוכח המתיחות בין ישראל לחמאס ריכז צה"ל בפיקוד הדרום כוח בסדר גדול אוגדתי למקרה שהמתיחות תסלים ויידרש מהלך קרקעי מוגבל. המיטב שיכול צה"ל לרכז, מפקדת אוגדה ותחתיה חטיבת השריון 7, גולני והצנחנים, נערכה לפעולה שאם לא יתרחש אירוע חריג, כמו רקטה שתפגע בבית ותפגע באזרחים, היה ברור לכל שלא תתממש. החמאס ניצל את היעדרו מן הארץ של רה"מ נתניהו, שבפועל מהווה קבינט של איש אחד, והניח שהתגובה הישראלית תהיה מדודה בשל כך. גם הבחירות בשבוע הבא נתנו את היתרון ביוזמה ובשליטה בגובה הלהבות, לחמאס. אבל גם אילו לא היו בחירות, ואפילו אם הקבינט היה מתפקד ביעילות גבוהה יותר, לא מן הנמנע שהכוח הקרקעי שרוכז (אגב, על טהרת הסדיר וללא יחידות מילואים מתמרנות) היה מסתכל על המבצע כצופה מן הצד

בשבוע שעבר התקיים כנס הביטחון הלאומי של העיתון "מעריב". במושב הסיכום ניסו הדוברים להגדיר מהי הכרעה ביטחונית ומהי הכרעה מדינית, וכן דנו בשאלה האם ישראל התמכרה למערכות הגנה מפני טילים ורקטות, ובהן "כיפת ברזל", על חשבון יכולת התקפית וכושר הרתעה? אחד המשתתפים, האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה 36 והגיס המטכ"לי, טען כי הכרעה צבאית עודנה רלוונטית, ובתנאי שמגדירים מטרה נכונה.

אלוף (מיל') הכהן לפני תרגיל מוצנח ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן סיפר כי בתום כנס שנערך בתום מבצע קדש ב-1956, אמר הרמטכ"ל משה דיין כי לאור כל ההערות על החוסרים והליקויים במערכה, נשאלת השאלה מי ניצח בה, והתשובה ברורה; ישראל היא שניצחה. אז איך מסבירים את הפער הגדול בין הניצחון במלחמה, לבין הרשימה האין-סופית של כל מה שלא היה בסדר בצה"ל? לשיטתו של דיין, אמר הכהן, "ניצחנו, לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות כל מה שחסר לנו". תודעת חסך, אמר הכהן, היא המפתח ליצירתיות. כשיש מעט מטוסי קרב, טנקים ותותחים וכל אימון הוא יקר מציאות, מפיקים מהם את המרב. התוצאות היו בהתאם. הקשיים במלחמת לבנון השנייה, לשיטתו, לא נבעו מחוסרים בציוד. "העניין הבסיסי הוא – לעשות נכון". לדבריו, לקח לצה"ל שלושה-ארבעה שבועות ב-2006 להבין כיצד יש לפעול, אבל כשהתגבשה ההבנה הצבא יצא למבצע "שינוי כיוון 11". במהלך המבצע, אמר, לחמה אוגדה 162 בכפר רנדוריה, "הגיעה לנקודת ההכרעה, והיה אפשר להמשיך הלאה. בתחקירים שצה"ל עשה לעצמו הוא גרם לעצמו לא להבין את גודל ההישג".

אין תחליף לרוח לחימה ולמקצוענות

הכהן צודק שלא הציוד והאמצעים אלא רוח לחימה, אופן ההפעלה ומקצוענות הכוחות הלוחמים קובעים את התוצאה. מנגד, אפשר להתווכח הראייה הוורודה שלו את לחימת אוגדה 162 במלחמת לבנון השנייה. הסיפור שהוא מספר על האוגדה נשמע טוב, אבל בפועל, האוגדה הסתבכה זמן רב בחציית ואדי הסלוקי וספגה נפגעים רבים. בניגוד לרוב החיילים והמפקדים ביחידות האוגדה, שהיו חסרי הכשרה נאותה לתפקידם, היה מפקדה, תא"ל גיא צור (שגם לקח חלק במושב בכנס) קצין שריון מנוסה שעשה את רוב שירותו בתקופה שצה"ל התאמן כראוי. אבל בין הנסיגה מלבנון למלחמה היתה האינתיפאדה השנייה והצבא בעיקר נלחם. כך אירע שמח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, סיפר לצור לאחר המלחמה, בשעה שביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה לא התרשם עד שהמח"ט, כיום נספח צה"ל בארה"ב בדרגת אלוף, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. 

להיעדר ההכשרה נוסף במלחמה נדבך נוסף שפגע במאמץ ההתקפי. בספרם על המלחמה, "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד בנח"ל, למשל, הפכו המח"ט אדלשטיין, ש"צמח בשלדג" (עמוד 376), ומפקדי הגדודים שלו, שי אלבז ואבי דהן, ליותר ויותר מתוסכלים נוכח פקודות מבולבלות, סותרות, משתנות ולא ברורות שהקשו עליהם לפעול כהלכה. "גדוד הסיור, בפיקוד סא"ל שי (יוצא הקומנדו הימי) וגדוד 931 של סא"ל אבי" (עמוד 380) נערכו לפשוט על העיירה אל-חיאם. שוב ושוב הגיעו פקודות יציאה וביטול. כשהוחלט על "שינוי כיוון 11", המבצע האחרון במלחמה, "עלו חייליו של שי מגדוד הסיור של הנח"ל למסוקים, בדרכם לרמת פארון. הם נחתו מערבית לרנדוריה, ככוח אוגף שיתגבר את התנועה הרגלית של החטיבה מעבר לסלוקי" (עמוד 393). גדוד הסיור נתקל זמן קצר לאחר הנחיתה, פגע בעשרות מחבלים וספג הרוג, צחי קרייפס, ופצוע מפגיעת טיל. ברנדוריה לחם באותה עת גדוד 931 של החטיבה, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך גבורת לוחמיו של אבי דהן נדרשה "משום שמפקדיהם לא ידעו להביא לידי ביטוי דבר מיתרונותיו של צבא עצום ועשיר" (עמוד 394). במקביל, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 96 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם. 

לוחמי גדס"ר נח"ל עם הרמטכ"ל חלוץ (במרכז), לפני העליה למסוקים ב"שינוי כיוון 11", (מקור: דף הפסייבוק של פלס"ר נח"ל).

לאחר המלחמה ביקש מפקד גדוד הסיור, שי (ששמו עלה באחרונה בכתבת "עובדה" על מבצעי שייטת 13, עליה פיקד), לדבר בתחקיר האוגדתי. צור, לימים מפקד זרוע היבשה, מנע זאת ואמר לו, "שב, אני יודע שאתה פרובלמטי" (עמוד 411). אף שהתחקיר האוגדתי נוהל כך שיספק תחושת ניצחון כוזבת, אין להסיק מכך שהכהן טועה עקרונית. צה"ל, על אף בעיות הכשירות, הליקויים והחוסרים ערב המלחמה, היה יכול להכות במלחמה ההיא מכה אנושה את חזבאללה. גם כך, כתב ב-2008 תא"ל (מיל') גיורא סגל, "כבש צה"ל חלקים נרחבים מדרום לבנון, השיג הישגים מבצעיים חשובים במבצעים מיוחדים ופגע בהפתעה מושלמת ביכולת השיגור ארוכת הטווח של חזבאללה. הגבול בצפון שקט עתה בין היתר משום שחזבאללה, שנפגע קשה במלחמה, נרתע כעת מפעולה חפוזה". צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה הספיק בהחלט לחזבאללה ואפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר. 

הבינוניות עלולה להפוך לנורמה

התחושה שצבא היבשה מצוי שוב בבעיה (שלא לומר במבוכה), כפי שהיה ב-2006, הולכת ותופסת אחיזה בקרב רבים. זה 25 שנים שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר נרתע ונמנע, כפי שציין לאחרונה מח"ט 7, אל"מ רומן גופמן, מהפעלה משמעותית של צבא היבשה בתמרון קרקעי, כש"חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הדבר נובע מהביצועים הפחות ממספקים של הצבא בלחימה היבשתית ובחשש גובר משקיעה בעימותים מדממים וממושכים נוסח אפגניסטן ועיראק ומריבוי נפגעים. במקום זה, מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993, מנהל צה"ל מבצעים רוויי אש הכוללים מבצעים מיוחדים ותמרון קרקעי מוגבל, עד לא קיים. המערכות הללו, באופן אירוני בהתחשב בכך שהושם בהן דגש על היעדר מרכיב קרקעי בדיוק בשל חשש זה, נמשכות זמן רב ומלוות בתחושת "חמיצות" נוכח ההישג המוגבל שהן מניבות.

האויב מצדו, וניתן לראות זאת בהתנהלות חמאס במתיחות האחרונה, למד את ישראל ושיטת הפעולה שלה (הצפויה, יש לומר) וביסס מענה מתאים. הוא זה שיוזם את ההסלמה, שולט בה, ובעוד אנשיו ומנהיגיו מוגנים בבונקרים, הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל בכדי למקסם את הישגיו. אף שמוטב לא לחפש מלחמות רק כדי להפעיל בהן את צבא היבשה, בכדי לשמר צבא כשיר ומוכן ליום פקודה יש להכיר בכך שתפיסה זו פוגעת ביכולת יחידות השדה לטפח גאווה מקצועית ומוטיבציה. מה גם שבמידה ותפרוץ מערכה בעצימות גבוה, בין שבחזית אחת ובוודאי שבמידה ותהפוך לרב-זירתית, תפיסה זו פשוט לא תעבוד.

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, תא"ל (מיל') אורן אבמן, מפקד אוגדה לשעבר שעשה את עיקר שירותו בחטיבת גולני. ישנה סכנה, התריע אבמןשצה"ל "יחדל להיות מגדלור של מצוינות. ככתם דיו שחור המתפשט על חולצה לבנה, החובבנות הופכת לתרבות. חוסר מקצועיות, נורמות נמוכות, אי-ירידה לפרטים וחניכה ללא להט ותשוקה יוצרים דור חדש של בינוניות". תאונת האימונים שבה נהרג סמל אביתר יוספי, לוחם גדס"ר צנחנים, באימון פרט בנחל חילזון, ותאונות אימונים נוספות שהתרחשו בשנה האחרונה רק ממחישות זאת. אבמן אמר ללב-רם, שבעצמו היה מ"פ בחטיבת הנח"ל, שתופעות שכאלה התרחשו גם בעבר וכשהצבא הקדיש משאבים ותשומות להיאבק בהן הוא גם הצליח בכך. אמנם, אמר, הנוער שמגיע לבה"ד 1 מאוד איכותי, אבל לא לעולם חוסן.

משתתף נוסף במושב בכנס "מעריב" היה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן שהדגיש כי מלחמה היא כלי להשגת אינטרסים ומדיניות, ומוטב להימנע ממנה ככל שניתן. אבל, אמר, "כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב". גולן, כפי שכתב בעבר, עשה את שירותו "ביחידת עורב של חטיבת הצנחנים", והתבגר בלבנון. כשפרש מצה"ל, היה אחרון האלופים שלחם במלחמה של ממש. מהלחימה במזרח ביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב, זכורים לו "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", ושם למד שהמפקד חייב קודם כל לחזק את המוכנות הרגשית-מנטלית של הלוחמים לקרב. 

בכנס, מנה גולן שלוש מטרות קבועות לצה"ל בלחימה. הראשונה והחשובה ביותר היא "להסיר את האיום על העורף מהר ככל שניתן. המטרה הזאת הופכת ליותר ויותר אקוטית ככל שבידי אויבינו יותר ויותר חימוש מדויק שמאיים לפגוע בתשתיות החיוניות של מדינת ישראל. המטרה השנייה היא להכריע את כוחו הצבאי של היריב". המטרה השלישית היא להשלים משימות אלו תוך שימור לגיטימציה פנימית, שחשובה יותר, וחיצונית מצד הקהילה הבינלאומית. צריך לזכור, אמר, "שלמרות שאנחנו רוצים להימנע ממלחמות הן לעתים קורות. וכשצריך להילחם לא מנצחים מלחמות בהגנה". ישראל היא מדינה חזקה, ויתרונו של החזק הוא שהוא יכול לבחור מתי להילחם ומתי להבליג, לספוג ולבלום באמצעות מערכות הגנה. מנגד, כמאמר גולן, לעתים אין ברירה. חמאס דוחף את ישראל יותר ויותר לעבר קרני הדילמה, וישנו גבול להבלגה ולהכלה. בסוף היא תידרש להילחם. אז מוטב שתעשה את כאילו היא מתכוונת לזה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.04.2019)

איך ללמוד להשתפר מבלי להפסיד: לקחים מששת הימים \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אתר חדש שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי לציון יובל למלחמת ששת הימים, בוחן את השלכותיה ארוכות הטווח ומנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים הניצבים לפתחה של ישראל. 

מימין: מפקד הנחתים, גנרל נלר, מבקר יחידת נחתים באפגניסטן, 2014, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני האחרון נשא מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, הרצאה בפני חניכי מכללת המלחמה של הצי האמריקני, בה תיאר את שורת האתגרים העומדים בפני החיל כיום. בין היתר אמר שהחיל עושה מאמצים לשפר את היחס בין אימונים לתעסוקה מבצעית ליחידותיו, העומד על שנת אימונים אל מול חצי שנת תעסוקה מעבר לים. זוהי דילמה שמעסיקה גם את צה"ל, ששואף לשנות את יחס התעסוקה המבצעית לחטיבות החי"ר מ-20 שבועות תעסוקה ו-13 שבועות אימון, ל-17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, וחוזר חלילה. אתגר נוסף שבו עסק נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, הוא הצורך לפתח תפיסה מבצעית רלוונטית לעימותי ההווה והעתיד. גם זו סוגיה שמעסיקה רבות את צה"ל. ב-2015, פרסם הרמטכ"ל איזנקוט את מסמך אסטרטגיית צה"ל, המהווה דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לצבא, ובצה"ל עוסקים בעדכונו. נלר סיפר בהרצאה על פגישתו עם מאמן נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (ה"אול-בלאקס") שהציג לו את האתגר העיקרי שעומד בפניו, שהוא גם האתגר העיקרי שעומד לפתחם של נלר והחיל כולו. "אני לא רוצה להיות חייב להפסיד בשביל ללמוד ולהשתפר", אמר המאמן. בניגוד לקבוצת רוגבי, ציין נלר, חיל הנחתים אינו יכול לשוב ממערכה עם התשובה "לקחנו מקום שלישי". הם צריכים לנצח.

הכישלון וההפסד הם המורים הטובים ביותר, אבל היקרים ביותר. האתגר ללמוד ולהשתפר מבלי להפסיד, עומד לפתחו של כל צבא. צה"ל, למשל, לא הפיק לקחים מן המערכה שניהל ב-67' וכתוצאה מכך עמד על סף תבוסה במלחמת יום הכיפורים. באתר שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לציון יובל למלחמת ששת הימים פורסמה אסופת מאמרים שערכו ד"ר גבי סיבוני, ד"ר קובי מיכאל וד"ר ענת קורץ. מטרת האסופה, שתצא בקרוב כספר, היא לבחון את האירועים הקשורים בה ישירות ואת השלכותיה ארוכות הטווח בהסתכלות רחבה ושקולה יותר (גילוי נאות, החתום מטה הוא מתאם המערכת של האתר והספר). בין הכותבים השר לשעבר משה "בוגי" יעלון, פרופסור שלמה אבינרי, תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, ורבים נוספים. "למידת העבר והפקת תובנות מהמלחמה ותוצאותיה", כתבו העורכים, "גם מאפשרות לנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים המורכבים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל בעת הנוכחית וגם להעריך את אלה הגלומים בתרחישים עתידיים". ​חלק מן המאמרים באסופה מציגים את אתגרי צה"ל במערכות הבאות.

מכה מקדימה, רלוונטי?

אחד המאמרים באסופה, שכתבו ד"ר איתן שמיר וד"ר עדו הכט, בוחן את תקפותה של המכה המקדימה, דוגמת זו שביצעה ישראל ב-67', במציאות הנוכחית. שמיר עשה את שירותו בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים. הכט, סא"ל (מיל') שימש כמדריך אקדמי במכללה לפיקוד ולמטה. השניים, חוקרים בכירים במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, טוענים כי אף שפורמלית תפיסת הביטחון של ישראל לא השתנתה, הרי שחל שינוי במציאות הגיאו-אסטרטגית. "הטראומה של מלחמת יום הכיפורים מצד אחד, והאיומים החדשים שמולם עומדת ישראל – בעיקר נשק תלול מסלול אל מרכזי אוכלוסייה – מצד שני, הביאו לכך שהיא משתמשת כיום תכופות במכה מקדימה ו/או מונעת. אלא שמערכת השיקולים והאילוצים סביב סוג כזה של פעולה, במיוחד אל מול מאפייני המערכת הבין-לאומית של זמננו, הינה מורכבת הרבה יותר מבעבר". במאמרם מנתחים השניים מקרי בוחן של מכה מקדימה ובהם המערכה ב-67', שהיתה כולה בבחינת מכה מקדימה ותקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-81'.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

לטענתם פער העוצמה בין ישראל לארגוני הטרור והגרילה, כמו גם סיבות מדיניות בין-לאומיות, מקשים עליה להצדיק מלחמת מנע נגדם. כך למשל, נאלצה ישראל להמתין זמן רב בטרם גייסה לגיטימציה בין-לאומית ופנימית על-מנת לפתוח במבצע "חומת מגן". אם זאת, מציינים השניים, כי במידה והתעצמות הארגונים השונים המאיימים על ישראל תגיע לנקודה שבה עוצמות ודיוק האש ההתקפי עשויים להוות איום אסטרטגי, חשיבות שיקולי הלגיטימציה תפחת. אז, כשלישראל ולצה"ל לא יהיה מרווח סיכון גדול, "הממשלה תיאלץ, ככל הנראה, לצאת שוב למכה מקדימה". בשולי המאמר מזהירים המחברים כי הוא עסק רק במערכות שנוגעות להתמודדות עם אמצעי לחימה קונבנציונאליים, שכן האיום הנשקף מנשק גרעיני כה חמור, עד שהוא מחייב דיון נפרד ושונה. לשיטתם, המענה היעיל היחיד כיום כנגד נשק גרעיני הוא מניעת האויב מלהשיגו. "אם תידרש פעולה צבאית כדי למנוע הצטיידות כזו, תהיה עוצמתה אשר תהיה", כתבו, "המחיר של התפוצצות ולו פצצה גרעינית אחת במרכז אוכלוסייה ישראלית הינו גבוה פי כמה".

העימות הבא לא ייקח 6 ימים ויתרחש במרחב העירוני

לאור מורכבותה של אפשרות המכה המקדימה, מוטב להבין את אופיים של עימותי ההווה והעתיד. "הניצחון בששת הימים ממשיך לסמן את רף הציפיות מצה"ל לנצח במלחמה, ללא הבדל ממשי בין ימין לשמאל בחברה הישראלית. מכאן גם נובע התסכול מהתמשכותם של מבצעים צבאיים, כמו הלחימה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 שנמשכה 51 יום. גם אלופים במילואים, מפקדי מלחמת ששת הימים, תובעים מצה"ל ניצחון כמו אז. למרות ציפיות אלו, ראוי לתת את הדעת על שינוי מהותי שהתרחש מאז בעולם המלחמה ולא רק בסביבתה הקרובה של ישראל". את הדברים האלה כתב האלוף (מיל') גרשון הכהן במאמר אחר באסופה, שבו הוא טוען כי עיקר הלחימה בעידן המודרני עברה במידה רבה מן השטח הפתוח אל לב הערים וריכוזי האוכלוסייה והיא נעשית "בהשתתפותם האקטיבית של האזרחים". מכאן שההפרדה בין המרחב הצבאי לאזרחי היטשטשה.

האלוף (מיל.) הכהן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן נשען במאמר על "התועלת שבכוח" (הוצאת מערכות, 2011), ספרו החשוב של הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי. בספר הגדיר סמית את המלחמה המודרנית כ"מלחמה בקרב האנשים" שבמסגרתה אין עוד "שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, וגם שהמלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות, בוודאי לא בשני הצדדים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכול מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכול מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים" (עמוד 19). המערכים הצבאיים של ארגונים דוגמת החמאס וחזבאללה, שולבו בגלוי ובסמוי במרקם החיים והתשתיות האזרחיות שבעזה ולבנון. מגמה זו מחייבת כל כוח תוקף לחדור אל לב המרחב הבנוי ולהילחם בתוכו. מנגד, העובדה שעיקר הלחימה מתבצע במרחב העירוני, פירושה שהפעלת נשק כבד וסיוע אווירי עלולה לגרום לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, שלא ניתן יהיה להבטיח את פינויים קודם לכן. הדבר עשוי להביא לאובדן לגיטימציה פנימית ובין-לאומית, "עד כדי הצבת איום על עצם השגתן של מטרות המלחמה".

הכהן, שעשה את עיקר שירותו כקצין שריון וכמפקד אוגדה וגיס, מותח ביקורת על תמיכתם של מרבית בכירי מערכות הביטחון בפתרון שתי המדינות לבעיה הפלסטינית. תמיכתם נובעת מאמונתם כי גם בנסיגה לקווי 67', למרות הוויתור על מרחביי העומק האסטרטגי, ישראל תצליח להגן ביעילות על ריבונותה ועל ביטחון תושביה, וכי במידת הצורך צה"ל יוכל לשוב ולהשתלט על אותם שטחים. "אלא שמאז השתנה הכול. לבקש שנית ניצחון דומה לזה של מלחמת ששת הימים נראה כמו לבקש שנית את קריעת ים סוף". למעשה, כתב הכהן, במקרה שלאחר נסיגה מאיו"ש יתעורר הצורך לכבוש את השטח מחדש בשל איום ביטחוני, סביר שהערים הפלסטיניות לא ייפלו בידי צה"ל באותה מהירות וללא התנגדות, כפי שהיה בששת הימים. זה יהיה דומה יותר לסוג הלחימה, העקובה מדם והממושכת, שפגשו האמריקנים בפלוג'ה. אם כך תראה מערכה אפשרית, טוען הכהן, אסור לסגת משטחי הגדה המערבית.

לבנות את הכוח למלחמה הנכונה

גנרל סמית, הזהיר מהתכוננות צבאות למערכה הלא נכונה, (צילום: רויטרס).

אולי האתגר המשמעותי ביותר לצה"ל נוכח מורכבות המציאות הגיאופוליטית וטיב העימותים הוא בניין הכוח הצבאי למערכה הבאה. מאמר נוסף באתר שכתבו אל"מ (מיל') גבי סיבוני והחתום מטה, משווה בין תהליכי בניין הכוח שביצע צה"ל בטרם מלחמת ששת הימים לבין אלו המתקיימים בו כיום. בספרו כתב הגנרל רופרט סמית ש"הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה" (עמוד 10), משום שהממשלות מקצות את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבע האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מחיכוך בנקודות החוזק שלו. למרות זאת, קבע סמית, כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים היא יוצאת הדופן מן הכלל, שכן ניכר שתהליך בניין הכוח שקדם לה, צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.

בניין הכוח שקדם למערכה ב-67' נעשה באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. אך בשנים שחלפו מאז, "התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין", שבהן הושקעו עוד ועוד משאבים.

כתוצאה מכך נפגעו כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ושל מערך המילואים. "אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא", אך במהלך חמישים השנים שעברו מאז 67', התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. מסמך אסטרטגיית צה"ל מסמן את תחילת תהליך השינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל, החלו בצה"ל תהליכים להשבת אחריות המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

אולם, המשך הישענותו של צה"ל על פתרונות טכנולוגיים מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך שניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכלל הבעיות המבצעיות. לאורך השנים פותחו בצה"ל פתרונות טכנולוגיים שמסייעים להתמודד עם איומים מסוגים שונים ובהם האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו, הן בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, והן בפיתוח המחשבה היצירתית והתחבולנית שתהפוך מהלך שכזה למהיר, חזק, ואם לא אלגנטי אז לפחות יעיל, כפי שהיה במלחמת ששת הימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.08.2017)

 

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.