המילואים – יכריעו או יעברו למפקדה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסמך שפרסם מפקד אוגדה בצה"ל צייר תמונה מדאיגה בנוגע לכשירות מערך המילואים. אבל מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים. ובכלל, מאמר שפרסם קצין מילואים בכיר נגע בסוגיה שצריכה להיות בליבת הדיון – מה תפקידו של מערך המילואים כיום? 

לפני כשבועיים פרסם הכתב הצבאי שי לוי באתר "מאקו" מסמך שכתב מפקד עוצבת המפץ, תא"ל גל שוחמי, שבו עדכן את פקודיו באוגדה בהערכת המצב שהוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי בנוגע למוכנות כוחות המילואים.

במסמך ציין שוחמי, קצין שריון, כי הרמטכ"ל הדגיש כי "כשירות מערך המילואים היא לא טובה ולא מספקת", והנחה, בין היתר, להתאמן באופן מאתגר יותר, שיכלול יותר אימונים באש ויותר אימונים בלילה. 

בכתבת המשך שפרסם, הביא לוי תגובות שקיבל מעשרות קציני מילואים. מפקד פלוגת שריון במילואים מתח ביקורת על העובדה שבמסמך נכתב כי יש לחזק את תחושת ההוקרה של המשרתים במילואים. לדבריו, הדבר מעיד על הניתוק של הפיקוד הבכיר.

"מישהו חושב שמעניין אותי כרטיס בהצדעה או איזה יום הוקרה? המסמך היה צריך להיפתח ולהתמקד בדבר אחד בלבד, אימונים ועוד אימונים. זה מה שישמור עלינו בחיים", אמר.

קצין מילואים נוסף ציין את פערי הידע של הקצונה הצעירה. "הרמטכ"ל צריך להכריח אותם לקרוא ספרות צבאית? אני כקצין צעיר קראתי כל ספר צבאי שנפל לי לידיים, והם לא יודעים אפילו מה קרה בחומת מגן. צבא המילואים זה שימור ידע והם לא משתמשים בזה בכלל". הטענה שקציני הצבא לא קוראים אינה חדשה, ובצער יש לומר שהיא נותרה נכונה, וחבל.

בספרו "אות קריאה: כאוס" (Random House, 2019) כתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס מאטיס, כי בהתחשב בכך שאנחנו "לוחמים על הפלנטה הזו עשרת אלפים שנים; זה יהיה אידיוטי ולא אתי לא לנצל ניסיון מצטבר שכזה. אם לא קראת מאות ספרים, אתה למעשה בור, ותהיה חסר יכולת, משום שניסיונך האישי לבדו אינו רחב מספיק על מנת לקיים אותך. כל מפקד שטוען שהוא "עסוק מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, כשהוא לומד בדרך" (עמוד 42).

כמפקד קרבי בנחתים הקפיד מאטיס לקרוא ספרים וללמוד מניסיונם של אחרים כל העת, כך כשהוביל בהצלחה גדוד חי"ר של הנחתים במלחמת המפרץ הראשונה וכך כשפיקד על דיוויזיית הנחתים הראשונה בעיראק ב־2003.

את הלקח אודות הקריאה, שמהדהד גם מהדברים שאמר אותו קצין המילואים, מוטב להטמיע במפקדי צה"ל במקום שיסתמכו על ניסיונם האישי בלבד. 

מפקד גדוד מילואים אחר אמר ללוי שנוכח רמת הכשירות שבה מצוי גדודו הוא יודע שלא יצליח לעמוד בלו"ז המשימות שיקבל במלחמה. "ואני אומר חד משמעית שיהיו לי עשרות הרוגים, רק בגלל המצב הגרוע של האימונים והציוד", הזהיר. 

למרות המסמך וטענות הקצינים, אין בכך ללמד שכשירות כלל צבא היבשה נמוכה, כפי שטוען האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר. יתרה מכך, תחושה זו וכשירות זו אינן נחלת כל יחידות המילואים.

בטרם מניחים שצבא היבשה לא כשיר למשימותיו, בדגש על מערך המילואים, מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים.

כשירות המילואים היא דיפרנציאלית

בעידן המלחמות הגדולות היה כוח המחץ העיקרי של צה"ל ביבשה מבוסס בעיקרו על המילואים. במלחמת יום הכיפורים למשל, חטיבת השריון 679 וחטיבת הצנחנים 317, שתיהן חטיבות מילואים, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמו מקבילותיהן בסדיר. טוב יותר, אם מכניסים למשוואה את הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן.

המשימות שקיבלו בקרבות הבלימה, בפריצה לסוריה ובמקרה של הצנחנים בכיבוש החרמון הסורי, לא נפלו מאלו שהוטלו על הסדיר. אבל מילואימניקים עשו אז בין 28 ימים ל־90 ימים בשנה. המשק הישראלי לא יכול כיום, וגם לא צריך, לעמוד בנטל כזה כיום.

צה"ל אינו יכול לעמוד בעלויות התקציביות (ולמעשה מעולם לא עמד) של החזקת כלל מערך המילואים, בדגש על היחידות שמיועדות לקחת חלק במהלך מתמרן, בכשירות גבוהה. 

לכן החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט לפני כארבע שנים על רפורמה במערך המילואים, כחלק מהתכנית הרב־שנתית "גדעון", והפך למערך בכשירות דיפרנציאלית.

חלק מהחטיבות המתמרנות במילואים יהיו בכשירות נמוכה, חלקן יהיו בכשירות בינונית שתחייב "הורדת חלודה" בטרם כניסה ללחימה, וחלק מחטיבות המילואים יהיו בכשירות טובה מאוד, כמעט כאילו היו חטיבה סדירה, ויוכלו להיכנס ללחימה מיד. 

הצבא, אם כן, יצטרך להסתפק בפחות יחידות ברמת כשירות גבוהה, אבל מה שיוגדר ברמת כשירות גבוהה, יהיה טוב מאוד.

אם מדובר ביחידות שמוגדרות בכשירות נמוכה, אז למרות הכעס והתסכול, אין בכך חידוש, והצבא פגע בהן כדי לשמר את כשירות המערכים שמוגדרים ככאלה שנדרשים לכשירות גבוהה ללחימה.

יחידות שרמת הכשירות שנדרשת מהן היא גבוהה, קיימו אימונים גם במהלך משבר הקורונה. גדוד הצנחנים במילואים שבו אני משרת, למשל, השלים לאחרונה (בדומה למקביליו בחטיבה) אימון איכותי במתארים שונים, ששיפר את כשירותו למלחמה באופן ניכר. 

אכן, נוכח טלטלות השנה האחרונה, ובהן משבר הקורונה, הפלונטר הפוליטי והקושי לגבש חוק תקציב למדינה כולה ובתוכו תקציב ביטחון, התקשה צה"ל לשמר ולשפר את הכשירויות השונות של היחידות בהתאם לרמה שנקבעה להן.

אך בניגוד למשל, לתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, שבה לא הובנו אל נכון פערי הכשירות של חלק מן היחידות, מה שהביא לכך שנשלחו לקרב ללא הכנה מספקת, ניכר כי הפעם זיהה הצבא בזמן את פערי המוכנות.

אבל מאחר ופערים בכשירות תמיד היו ויהיו, יש לשאול קודם כל מהן משימות מערך המילואים. האם הפך מכוח הכרעה העיקרי של צה"ל במלחמות שאופיינו בתמרון משמעותי, לגוף שתפקידו לספק השלמות וסיוע למערכים סדירים, בעימותים שמאופיינים בעיקר בהפעלת אש ולא בתמרון?

האם השתנה תפקיד מערך המילואים?

בכוונה או שלא בכוונה, בכך בדיוק עסק מאמר שפרסם לאחרונה אל"מ (מיל.) ד"ר אסף חזני בכתב העת הצה"לי המקוון, "בין המערכות", שבחן השפעת מגפת הקורונה על מערך המילואים בצה"ל. 

"אנו מתייחסים למערך זה באופן דואלי: מצד אחד כמעין גרסה רכה של הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ומצד אחר כאל כוח מנוסה והכרחי המשפיע על יכולת ההכרעה של הצבא", כתב חזני.

ישנו, כתב, "פער בתפיסה של מקצועיות היחידות, בין הסדיר ובין המילואים. בעוד אנשי המילואים תופסים עצמם כמקצועיים, יחס הכוח הסדיר אליהם סקפטי יותר". הבדלי התרבות המהותיים בין מערכי הסדיר והמילואים, ציין, עלולים להקשות עליהם לתפקד כמערכת מבצעית אחת.

משבר הקורונה, כתב, חשף את העובדה שאף שכוחות הסדיר והמילואים מהווים מסגרת מבצעית אחת (דוגמה לכך היא חטיבת החי"ר במילואים 261, בפיקוד אבי גיל, שלחמה במבצע "צוק איתן", כשאחד מגדודיה הוא גדוד גפן, גדוד סדיר בו משרתים צוערי קורס קציני החי"ר של בה"ד 1), הרי שחלק לא מבוטל ממערך המילואים כבר אינו מהווה את סדר הכוחות להכרעה של הצבא, כפי שהוא מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל".

חזני, בעברו קצין בגולני המשמש במילואים כראש ענף בחטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים, זיהה שינוי משמעותי במוסד המילואים: "מרכז הכובד של המילואים הוסט למפקדות ולעורף, בדומה לפני המלחמה והלחימה העתידיים – ככל הנראה העורף יהיה פגיע יותר, ופעילות המפקדות, המסוגלות לייצר תפוקה מבצעית במרחב הלחימה באמצעות תשלובת של מודיעין ואש, תהיה משמעותית יותר". 

יתכן, ציין, שהסיבה לכך נובעת מהשינוי במושגים כמו "הכרעה" ו"תמרון", ואם כך אולי יש מקום "לשנות את התפוקה המבצעית של כוחות המילואים? אין ספק, שבמערכת המבצעית הזאת ובתפקודי המרכיבים שלה כדאי לדון מחדש".

למרות הדיון שביקש חזני לעורר הרי שגם מצא לנכון להדגיש כי "המציאות באותה המידה עשויה גם 'ללכת אחורה' – לחזור למבצעים שתכליתם מחייבת תמרון נרחב ביבשה. במקרה הזה, ניתן לשער כי חלק ניכר מהמשוער כאן לא יהיה רלוונטי".

במערכה הבאה, ציטט תא"ל שוחמי במסמך שלו את הרמטכ"ל כוכבי שקבע כי במערכה הבאה "לא ניתן לנצח בלי תמרון ובלי המילואים".

ומכאן שאף שחלק ניכר מתפקידיו, כשירותו ומשימותיו של מערך המילואים השתנו, עדין יידרש חלק ניכר ממנו בכדי לממש תמרון קרקעי, רחב או מוגבל. 

הכשירות של כוחות המילואים לבצע משימה זו יכולה להשתנות מיחידה ליחידה, אך הכשירות של היחידות שמדורגות בכשירות גבוהה חייבת להיות קשיחה, וחובה לשמר אותה. גם נוכח אתגרי התקציב.

כשירות זו מאפשרת לצבא את היכולת להוציא לפועל תמרון מהיר, ופגיעה בה תביא את צה"ל שוב למציאות שבה הוא נסמך רק על המערך הסדיר, במבצע מגומגם ומתמשך כמו "צוק איתן", או לחלופין מכניס ללחימה כוחות מילואים לא כשירים, כפי שהיה ב־2006.

 

דתיים או לא, צה"ל מקדם עניינית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מונו שורה של קצינים לתפקידי מפתח בצה"ל. הדיון הציבורי והתקשורתי התמקד דווקא במי שלא מונה, תא"ל עופר וינטר, והתעלם מהנימוקים העניינים שעמדו לחובתו. בצה"ל 2018 לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. מחוץ לצבא דווקא כן. 

השבוע התקיים דיון שיבוצים ובו מונו מספר קצינים לתפקידי מפתח בצבא. אל"מ גל שוחמי מפקד חטיבת השריון 188 מונה למפקד אוגדת המפץ, שם יחליף את נדב לוטן, שריונר גם הוא שמונה למפקד בסיס האימונים צאלים. תא"ל עודד בסיוק, קצין שריון מוערך המפקד על עוצבת הפלדה, מונה לראש חטיבת התכנון באגף התכנון. בסבב בלט גם קידומם של יוצאי היחידות המיוחדות. בין היתר מונו אל"מ שלומי בינדר למפקד אוגדת הגליל, ואל"מ גור שרייבמן למפקד אוגדת אדום. בינדר ושרייבמן עשו מסלול מקביל, כאשר הראשון עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, פיקד עליה ב"צוק איתן" ובהמשך היה מח"ט גולני, ואילו השני צמח בקומנדו הימי, עם גיחות קצרות לגבעתי, ולאחר שפיקד על היחידה במערכה בעזה ב-2014 מונה למפקד בית הספר לקצינים, בה"ד 1. עוד הוחלט למנות את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא למפקד המכללה לפיקוד ומטה. מילוא, שכמו שרייבמן עשה מסלול ארוך בשייטת 13, מלוחם ועד למפקדה, מחזיק גם בכרטיס עבודה מלא בזרוע היבשה ושימש כמ"פ, ומג"ד בגולני ומח"ט מילואים (ובאמתחתו גם שני צל"שים). למרות הרקע בחיל הים סביר שמילוא, כמו השר גלנט לפניו, יתמודד בהמשך על תפקידי אלוף "ירוקים במהותם". 

שומרון אל

אל"מ בר, כמח"ט שומרון, (צילום: דו"צ).

מינוי נוסף הוא זה של אל"מ יצחק (איציק) בר. הקריירה של בר, קצין צנחנים שלחם בלבנון ופיקד על גדוד 101 באינתיפאדה השנייה, סטתה מהמסלול לאחר שספג הערה פיקודית מהרמטכ"ל אשכנזי כשכיהן כמח"ט שומרון בעקבות מותם של ארבעה פלסטינים שנורו בניגוד להוראות הפתיחה באש, בשני אירועים שונים. העובדה שבמהלך כהונתו הסתבך עם המתנחלים בוודאי לא סייעה גם להמשך קידומו והוא עבר לפיקוד העורף. עתה מונה בר לראש מטה הפיקוד בדרגת תא"ל. נשאר לחכות ולראות אם הפיקוד יצמיח מתוכו מפקד שעשה בו תפקידי ליבה, או שכמו אמ"ן יוסיף לקבל מפקדים שמוצנחים מבחוץ. שם יש בכך הגיון שכן החיבור בין מפקד שדה שמבין את צרכי הצבא למודיעין, מאפשר התאמה של יכולות החיל למשימות. פיקוד העורף, בדומה לחילות הים והאוויר ובמיוחד לאור האיום הגובר על העורף, הוא מקצוע. בינתיים זה לא קורה.

לא בגלל הכיפה

מי שלא מונה בסבב המינויים הוא תא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז ומח"ט גבעתי לשעבר, שהתמודד על תפקיד מפקד אוגדה גם בסבב המינויים הקודם וגם אז לא מונה. וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, עשה את רוב שירותו בראש הטור, היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל אך לאחר קורס הקצינים עבר ליחידת מגלן וכמ"פ לקח חלק במבצע "ענבי זעם" בלבנון. משם המשיך לחטיבת גבעתי שבה עשה את עיקר שירותו. הוא פיקד על הסיירת, על גדוד הסיור (שם גם עוטר בצל"ש אלוף ואילו לגדוד הוענק, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת) ועל החטיבה כולה ב"צוק איתן". רגע לפני שהסתיימה המערכה, נתקל כוח מהחטיבה בפאתי רפיח. מפקד הסיירת, בניה שראל, נהרג ועמו הלוחם ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. המחבלים חטפו את גופת גולדין ונמלטו באמצעות מנהרה. במטרה לסכל את החטיפה הפעיל וינטר "נוהל חניבעל" אגרסיבי. אף שקרא נכון את תמונת הקרב, ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור. 

תוצאת תמונה עבור עימאד פארס דן הראל

מימין: אלוף פיקוד דרום דן הראל ומח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, (צילום: דו"צ).

מרגע שפורסם כי וינטר לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה החלה סערה תקשורתית זוטא. מיד נטען שוינטר לא קודם בשל היותו דתי ובשל אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. ברשתות החברתיות היה כבר מי, כמו ח"כ סמוטריץ', שקרא לו לפשוט מדים שכן "מערכת שלא יודעת להעריך אותו לא ראויה לו". עוד טען סמוטריץ' כי בצה"ל שואפים "להשאיר את שולחן המטכ"ל נקי מכיפות". אחרים, כמו העיתונאי עמית סגל, טענו שהחלטה היתה צפויה ושאינה נוגעת לכך שוינטר הוא קצין חובש כיפה אלא לאופיו. "בדור האחרון הצבא מקפיד להיפטר מהמטען העודף של קצינים שלא הולכים בתלם המקובע והמרובע", צייץ סגל. בשורה של התבטאויות בתקשורת קראו קצינים בכירים ובהם האלופים במילואים עמירם לוין וגרשון הכהן ותא"ל עימאד פארס, לרמטכ"ל לשנות את החלטתו ולמנות את וינטר למפקד אוגדה. פארס, שכמח"ט גבעתי פיקד על וינטר בשורת מבצעים בעזה, ציין שראה "את וינטר תחת אש. הוא מפקד עם ניסיון שאסור לוותר עליו". בדומה לוינטר, גם פארס שהאלוף (מיל') גיורא איילנד הגדיר כמפקד השדה "הטוב האמיץ בדורו", נחשב בשעתו לקצין סוער שנטה להסתבך ונאלץ לפרוש לאחר שהתברר שלא דיווח אמת למפקדיו בנושא שולי.

משום מה בחרו כלל ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, להתעלם מכך שבמהלך התקופה בה שימש כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה, שכללה את החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי (שגם הורשע והורד בדרגה בשל התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת). וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד של חג'בי התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. הסמג"ד, שחשף את הפרשה, שילם בגינה מחיר אישי קשה. הוא, שהיה קצין מצטיין ששירת ב-669 וביחידות המובחרות של גבעתי, הודח מן החטיבה וקידומו עוכב. ליחס דומה זכו מהמח"ט שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לוינטר הערה פיקודית. סביר גם שבמטה הכללי לא אהבו את זה שוינטר היה, ככל הנראה, הקצין שתדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, ששירת אתו ביחידה ובהמשך גם ביחידת מגלן, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן". נראה אם כן שההחלטה שלא לקדמו נבעה משיקולים עניינים ואיש לא בחר להתנכל לקצין ממניעים כאלה ואחרים. הגורמים הפוליטיים "עשו סיבוב" על וינטר (בדומה לאופן שבו פעלו "למען" אלאור אזריה בשעתו) וניצלו את סוגית אי-קידומו כקרדום לחפור בו. מוטב היה לו היה מתנער מהם. הרעש התקשורתי ואירועים שעמדו לחובתו לא סייעו לו. גם הצהרות מקורביו שבמידה ולא יקבל פיקוד על אוגדה יפרוש, הזיקו יותר מאשר הועילו.

אין אנשים שאין להם תחליף

בטענות שצה"ל מונע את קידומם של קצינים דתיים אין ממש. אלוף (מיל') אלעזר שטרן שהתגייס לצנחנים ב-74' העיד שהיה "מ"מ דתי לבד, מ"פ דתי לבד", באותה תקופה היה בצה"ל רק מח"ט דתי אחד, יעקב חסדאי, גם הוא מהצנחנים שפיקד על חטיבת בית הספר למ"כים. אבל מאז הזמנים השתנו. תא"ל ב', יוצא יחידת העילית של חיל האוויר שלדג, כתב בעת שלמד במכללה לביטחון לאומי, עבודה שבחנה את שיעור חובשי הכיפה בקרב הקצונה הזוטרה בצבא. השורה התחתונה ידועה – ישנה עלייה תלולה בכמות הקצינים הדתיים. ההסבר לכך נבע, לדעתו, הן כתוצאה מן האינתיפאדה השנייה, שנתפסה אצל רבים בציבור הדתי כ"מאבק לאומי על הבית", והן בשל השינוי ביחס הציונות הדתית לצה"ל. לפי התפיסה החדשה, שנבעה גם מהקמת המכינות הקדם צבאיות ובראשן עלי, שמתחקיר "המקור" ששודר השבוע מצטיירת כגוף עם אג'נדה דתית לאומית קיצונית, סגורה ואליטיסטית, הגיע תורם של הדתיים הלאומיים להוביל את החברה והצבא. את תוצאות השינוי ראה ב' מכלי ראשון, שכן כשעשה מסלול לוחם ביחידת שלדג, היו הוא וכל חבריו לצוות חילוניים, זולת שניים (שבסוף המסלול הסירו את הכיפה). כמעט שני עשורים לאחר מכן, כשפיקד על היחידה, היו כ-40% ממפקדי הצוותים וכ-30% מהמפקדים בדרג הבכיר ביחידה, עם כיפה לראשם. 

בראיון ל"מקור ראשון" אמר בשעתו מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, כי מבחינתו "לא משנה מה יש לחייל על הראש. אני שואל אותם איפה הם גרים מתוך רצון להכיר, לא כדי לברר את מידת הדתיות שלהם. אני לא מוכן לשים סטיגמות על עצמי, וכך גם על אחרים". תמיד יהיה גם ממד אישי לשיקולים שבגינם מקדמים קצינים, אבל הנוכחות המרשימה של הציונות הדתית בכל דרגי הפיקוד כיום מעידה יותר מכל שבצה"ל 2018, ממש כפי שתיאר הלוי (שאשתו צייצה השבוע בטוויטר שבניגוד לטענות דווקא "יש אלוף דתי" סביב שולחן המטכ"ל), לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה, ומקדמים על בסיס ענייני ככל שניתן. 

גם בטענות שצה"ל לא מקדם קצינים לוחמניים שמאתגרים את הדרג שמעליהם אין הרבה. תא"ל (מיל') שמואל זכאי, יוצא גולני שפרש מצה"ל לאחר שנחשד בהדלפה, אמר פעם בראיון ש"קצינים שממלאים טפסים כמו שצריך ובזה יכולתם, לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". לטענתו מפקד נדרש להיות יצירתי ואמיץ, ולהיות מסוגל לקבל החלטות ולחשוב באופן לא שגרתי. לדבריו, "כל ניצחון במלחמה זה ניצול הזדמנויות. לעשות צעדים שמוציאים את הצד השני משיווי משקל. את זה בוקים לא יודעים לעשות". צה"ל אינו סובלני כבעבר למפקדים מן הסוג הזה ומספר קצינים בולטים, שאמנם רשמו הישגים מבצעיים מרשימים, נאלצו לפרוש לאחר שהתברר שלא הקפידו על נהלים ומשמעת. אך "קצין שמשדר לפקודיו מסר שאפשר לעבור על החוקים כי "המטרה מקדשת" ישרה אווירה רעה בה פקודיו יעשו דין לעצמם", כתב בנובמבר האחרון בפייסבוק איתמר קרמר, יוצא פלנ"ט גבעתי המשמש במילואים כסמג"ד. המסר הזה נשאר נכון

תא"ל וינטר, בתרגיל בבקעת הירדן, (צילום: דו"צ).

כשמחליטים את מי לקדם תמיד יהיו כאלה שיישארו מאחור. הטענה שבצה"ל מעדיפים מפקדים אפורים וצייתנים מקטינה מיכולתם של הקצינים שכן קודמו, ומתעלמת מנוכחותם וקידומם של מפקדים נועזים למטה הכללי. אחד מהם תיאר בשעתו את הרמטכ"ל וסגנו ככאלה שדווקא "יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם". צה"ל יודע להכיל מפקדים שבילקוט השירות שלהם אירעו תקלות ואף להוסיף ולקדם אותם. בצבא לא מחפשים אומרי הן, אבל היוזמה והאומץ אינם יכולים לבוא על חשבון התנהלות תקינה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.06.2018)