משחקים על זמן: הסלמה בצפון עשויה להתרחש בכל רגע | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 המצב בגבול הצפון מזכיר מאוד את התקופה שטרם מלחמת לבנון השנייה. בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. אבל האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמה, הוא לעשות זאת לאורך זמן.

בסוף השבוע פורסם שבכוונת חיזבאללה להוציא לפועל פיגוע נקמה בטרם ראש השנה. לפני כחודש וחצי נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל. מאז שוררת מתיחות בצפון שבמהלכה ניסה חיזבאללה "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

צה"ל הדף את כל הניסיונות ובאחרון שבהם, ירי צלפים לעבר כוח צה"ל בגבול, אף תקפו כלי טיס של צה"ל עמדות חיזבאללה סמוכות לגבול בלבנון. מאז יוחסו לישראל עוד שתי תקיפות כנגד בסיסי כוחות איראנים בסוריה בהן היו עשויים להיפגע גם פעילי הארגון, שמהוות איתות למנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נצראללה, שהמשוואה שהציב לא מקובלת.

ישנם קווי דמיון בין המתיחות הנוכחית בצפון לבין השנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה. אוגדת הגליל, עליה פיקד אז תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, סיכלה אז שורה של ניסיונות חטיפה ותקיפה שערך ארגון הטרור לאורך הגבול.

בין היתר, העריך הירש שחיזבאללה ינסה לחטוף חייל בגזרת הר דב והציב שם כוחות מיחידות מובחרות. בסוף יוני 2005 נתקל שם כוח מיחידת מגלן בחוליית של הארגון, והרג מפקד שטח בכיר. מפקד מגלן דאז, סא"ל אמיר ברעם, יוצא הצנחנים שמפקד כיום על פיקוד הצפון, כתב בתחקיר שלאחר ההתקלות שגם לחיזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". זו אבחנה שנותרה נכונה גם עתה.

גם בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה לסכל ניסיון חטיפה סמוך לכפר עג'ר. כוח צנחנים מגדוד 202, בפיקוד המ"פ אלעד יעקובסון, ביצע הונאה טקטית, שאותה הגה הירש. הכוח מיקם את המארב מחוץ לפילבוקס שבכפר, והציב בו מטרות דמה. מפקד גדוד הצנחנים, סא"ל יניב אללוף (כיום תא"ל ומפקד אוגדת איו"ש), סיפר אז שהכוח זיהה ארבעה מפעילי הכוח המיוחד של חיזבאללה שהתגנבו לכפר ואחד הלוחמים, רב"ט דוד מרקוביץ', "ששמר על קור רוח יוצא דופן, קלע באש מאוד מדויקת על המחבלים והרג אותם".

אבל למרות הדריכות, החשיבה המקדימה והיערכות, ב־12 יולי 2006 הצליחו פעילי חיזבאללה לארוב לסיור של צה"ל, להרוג כמה מאנשיו ולחטוף שני חיילים, מהלך שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

בראיון ל"מעריב", בשישי האחרון, סיכם אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני, את כהונתו כמח"ט 300 שהסתיימה בעיצומה של המתיחות הנוכחית. לוי ציין שכאשר חדרה חוליית החיזבאללה להר דב לפני כחודש, הרמטכ"ל אביב כוכבי "קיבל החלטה לא להרוג אותם. בצדק".

ההחלטה נועדה לאפשר להם מוצא מהמשך המתיחות, מוצא שהארגון ככל הנראה בחר שלא לנצל. אמנם, כמאמר לוי, תמיד יהיה מי שימתח ביקורת על החלטות שכאלה, אבל "יש דברים אחרים שרואים מלמעלה. שלא רואים מהרמה הטקטית". מה גם שהמבקרים משוחררים לרוב מנטל האחריות. אבל יתכן גם שהריגת החולייה הייתה מבהירה לארגון שישראל לא תהיה סובלנית לפרובוקציות בגבולה הצפוני, וכדאי להביא גם את זה בחשבון.

עם זאת, קביעת לוי שבצה"ל קוראים את מהלכי חיזבאללה "כמעט כמו ספר פתוח", יש בה כדי להטריד. מוטב לאמץ את הגישה המאוזנת שהציג מפקד הפיקוד, האלוף אמיר ברעם, בראיון ל"הארץ" ביולי האחרון. "הערכת יתר מודיעינית של האויב וכוונותיו גרועה כמו הערכת חסר. אני מסתכל על האיום באופן ריאלי ונערך. המודיעין שלנו טוב, אבל אנחנו מתכוננים גם למצב שבו לא יהיה די מודיעין ונופתע. אני אף פעם לא רגוע: גם אם יהיה לנו את כל המידע, ייתכן שנעריך אותו בצורה שגויה", אמר אז ברעם.

בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, הוא לעשות זאת לאורך זמן, ואם נכפית הסלמה להפעיל את הכוח נכון.

"אחד הוא הלוחם – והוא מחזיר את השאר הביתה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר שהיה פופולארי בקרב מפקדי השדה של צה"ל, ניתח קולונל המרינס, בריאן מק'קוי, את אתגרי הפיקוד הקרבי. למפקדים, כתב, צריכה להיות תחושת אחריות גדולה, משום שהמשאב שהם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם.

הספר "להט הפיקוד" מאת קולונל חיל הנחתים האמריקני ("המרינס") בריאן מק'קוי (הוצאת אמ"ץ-תוה"ד, 2009), הוא מסמך תמציתי, כתוב היטב אודות הפיקוד על לוחמים בקרב, שהיה פופולארי מאוד בקרב מפקדי השדה של צה"ל, בסדיר ובמילואים.

"מק'קוי, מפקד גדוד ב'מרינס' במבצע "חירות לעיראק" (2003), בוחן את היסודות ואת ההרגלים שלימד ועל בסיסם אימן את חייליו לפני הקרב: קליעה קרבית, התנהגות בתנאי הקרב, פינוי נפגעים, תרגולות קרב ומשמעת, ובעיקר הוא חוקר את המשמעויות הנובעות מהיותו מפקד ואת מנהיגותו תחת אש" (עמוד 5).

"הציווי המוסרי של המנהיגות"

לשיטתו, אמנות הפיקוד היא "היכולת לזכות באהבת אנשיך, ואז ביום מן הימים תוכל להשתמש באהבה זו כדי לגרום להם להסתכן מרצון בפציעה איומה או במוות, וליטול באלימות את חייהם של אחרים" (עמוד 118).

בספרו הקצר סיכם מק'קוי את שלמד במשך 28 שנות שירות במגוון תפקידי פיקוד ומטה ביחידות הרגלים של חיל הנחתים. כקצין צעיר לחם ב"סופה במדבר" ובתפקידו האחרון שירת כקצין המבצעים של פיקוד המרכז האמריקני. במהלך שירותו עוטר בכוכב הארד ובלב הארגמן על פציעה בקרב.

לאורך המלחמה בעיראק הוא הקפיד, למרות הסיכון הכרוך בכך, להוביל את פקודיו מלפנים. "בכל הנוגע להרג האויב, מעולם לא היו לי ולעולם לא יהיו לי הרהורי חרטה. למעשה, הפקתי מזה סיפוק אז, כמו גם עתה. אך זה אינו נובע מתאוות-דם. זה דומה יותר לסיפוק אשר מרגיש כלב רועים לאחר שהגן בהצלחה על העדר מפני הטורף. עיתונאי ששולב בכוח שאל אותי לאחר הקרב באפאק (Afak), במהלכו הרגתי שני לוחמי אויב שניסו לירות לאגפינו, כיצד אני מרגיש בנוגע לזה. תגובתי הייתה לא יותר עמוקה מביטוי על היותי "בקיא" במשימה יום-יומית, כמו ביצוע עסקה. כיום, שנתיים אחרי המקרה, רגשותיי לא השתנו" (עמוד 113).

אולם, סיפורו האישי, הסיפור הגדודי, ואירועים שהתרחשו ביחידות שהובילו עמיתיו הם רק אמצעי בידי המחבר להמחשת מורכבות האתגר שבפיקוד על יחידה קרבית בלחימה.

כמפקדים, כתב, "הציווי המוסרי של המנהיגות הוא להכין את עצמנו פיזית, מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית" (עמוד 97). הסיבה לתחושת האחריות הגדולה שצריכה להיות להם נובעת, כמאמר גנרל חיל הנחתים ג'ון א. לג'ון, מן העובדה כי "המשאב אשר הם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם" (עמוד 97).

בספרו טען המחבר כי המפקד חייב ללמוד מן ההיסטוריה הצבאית ולהימנע מלחזור על טעויות העבר. כשהיה קצין צעיר הסביר לו מפקד הדיוויזיה שלו, הגנרל פול ואן רייפר, אחד המפקדים היצירתיים והמקוריים בחיל, שמאחר ויש בנמצא כ-5,000 שנים של היסטוריה מתועדת, "אין תירוץ לחוסר של לימוד מתמיד" (עמוד 97). מק'קוי הבין אז כי הרשה לעצמו לנוח על ההכשרה שחיל הנחתים סיפק לו ולא פעל כדי להרחיב את מסד הידע שלו.

מאז, כתב, "דגרתי על מדריכי שדה ועל חוזרי האימונים; למדתי פילוסופיה, פסיכולוגיה ופיזיולוגיה; קראתי על המפקדים הגדולים; וחיפשתי אחר מורים רוחניים; ספגתי ככל יכולתי מיוצאי קרבות, בין מכתיבתם או משיחות עימם. עליי להודות, בהיותי לקטן אינטלקטואלי, חיפשתי לקחים על הטבע האנושי אפילו בשירה, במחזות ובטקסטים קדושים. בקיצור, פרסתי את רשתי למרחק. תליתי רבות בציווי המוסרי של הפיקוד. מעולם לא רציתי להביט במראה ולעמוד מול העובדה שגרמתי לאנשים להיהרג עקב מגבלות שהצבתי על עצמי כתלמיד של הפיקוד" (עמוד 98).

הצורך לגלות סקרנות מקצועית הוא ציווי אוניברסלי שחל על מפקדים בכל הצבאות. כך למשל, כתב תא"ל (מיל.) גל הירש, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת הגליל במלחמת לבנון השנייה, בספרו, "אנחנו לפני אני" (הוצאת גפן, 2019), כי "קבלת החלטות כרוכה בתרבות של פיתוח ידע רציף ומתמשך. מנהיג חייב לעסוק בקביעות בניתוח ובלמידת המצב, ובפיתוח ידע על התחום שהוא עוסק בו" (עמוד 46). לכן, המליץ הירש, "למד ברציפות וחתור להיות מקצוען" (עמוד 75).

"אינסטינקט מאומן"

בהקדמה לספר כתב הסופר פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, אודות "הקרב, פעולה אל מול אויב שכוונתו להרוג אותך. ברגע זה איש אינו חושב על היסודות; במקום, אתה מבצע אותם ופועל באורח אוטומטי לפי תרגולת ששוננה. אתה מנהל אש או מתמרן בזמן שאחרים מסייעים לך באש. בכל אחד מהמקרים, אתה מסתמך אינסטינקטיבית על חבריך לצוות שיעשו את העבודה. אינסטינקט מאומן" (עמוד 11). ווסט מציין כי במלחמה בעיראק הכוחות האמריקנים כמעט שלא נאלצו להתמודד עם מצב שבו היו בנחיתות אל מול האויב.

מנגד, היו גם חריגים. למרות קביעתו של ווסט ארב כוח עיראקי, כמעט שווה בכוחו ובעוצמתו, לגדודו של מק'קוי בסמוך לעיר אל-כות'. המשמר הקדמי של הגדוד, ובכלל זה הוא עצמו, נתקל והיה נתון בלב שטח השמדה. "הורדתי עתה לרמת רובאי. באמצע שטח ההשמדה, אני מצליח להעביר דיווח מגע קצר לכוח המשימה 'דרקסייד'. הדיווח על המגע הזה יפתח סדרה של פעולות, המבוססות על הרגלים שנוצרו לאחר חודשים ארוכים של אימונים, אין-סוף חזרות, והבנה מוחלטת של האחד את רעהו" (עמוד 31).

כל מה שהתרחש לאחר הדיווח של המג"ד היה "אלימות נטו מתואמת. 35 הנחתים של מחלקה 3 מפלוגת 'קילו' הגיחו מתוך הנגמ"שים הסגורים שלהם היישר אל תוך אש האויב. לא היה להם מושג על כוחו או פריסתו של האויב כל מה שהם ידעו היה שזו תרגולת קרב "מגע מימין", וזה מה שאנחנו עושים בתרגולת" (עמוד 33).

נראה כי כל שעות האימונים השתלמו. אנשיו אכן פעלו מתוך אינסטינקט מאומן והכוח העיראקי שספג נפגעים רבים, הוכרע במהירות. לתפיסתו, "הגורם שהעניק לנו את היתרון העל האויב היה ההכנה השכלית והפיזית המצוינת של הלוחמים, שהניבה רצון להילחם – רצון לנצח" (עמוד 37).

בספר מופיע כלל אצבע שניסח הפילוסוף היווני הרקליטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, אודות האדם בקרב: "מכל מאה אנשים בקרב, עשרה לא צריכים להיות שם כלל. שמונים מהווים לא יותר מאשר מטרות. תשעה הם חיילים אמיתיים. אנו בני מזל שיש לנו אותם משום שהם מכריעים את הקרב. אה, אך האחד – אחד הוא הלוחם – והוא מחזיר את השאר הביתה" (עמוד 95).

על-פי מק'קוי יחס זה, שנקבע לפני אלפי שנים תקף גם כיום. אולם לשיטתו, כשהמפקד, הוא הלוחם, מצליח לזכות ב"לבבות ובמוחות" של אנשיו, הרי שהשמונים נלחמים כמו התשעה. זהו הקסם, זוהי אמנות הפיקוד.

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

מבצע חוק וסדר: 30 שנה אחרי | מאת גל פרל פינקל ואבירם רינג

רשומה רגילה

הפשיטה על הכפר מידון הייתה מבצע התקפי מורכב שאפשר לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב

במאי 1988 פעלו כוחות צה"ל נגד בסיס חזבאללה בכפר הנטוש מידון, מעבר לרצועת הביטחון שבדרום לבנון, במה שנחשבת לפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון הראשונה. לקחי קרב זה הביאו לשינוי תפישתי בפעולה ובהיערכות של חזבאללה, בעוד שבצה"ל לא השכילו להבין את משמעויותיו של הקרב.

"חוק" ו"סדר" – הרקע ליציאה למבצע

בשלהי 1987 רבו ניסיונות החדירה לשטח ישראל במרחב הר דב- ואדי שבעא, וגברו הפיגועים שבוצעו ברצועת הביטחון על־ידי חזבאללה, שהתבסס בכפר מידון ובסביבתו. שיאם היה באפריל 1988. בעקבות התראה על חדירה לשטח ישראל באזור הר הבתרים, זיהה סיור של צה"ל עקבות משני צידי הגדר וסולם בצידה הישראלי. בסריקות שנערכו נתקל הכוח במחבלים וחיסל אותם, אך באירוע נהרגו סא"ל שמואל אדיב, מג"ד צבר של חטיבת גבעתי והגשש שלו, סמל רמזי וחש. שני חיילים נוספים נפצעו. התחקיר שבוצע בפיקוד הצפון הצביע על כך שהמחבלים הצליחו לשהות לילה אחד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, משך שסייע בידם להיערך כנדרש לפעילות טרור ותקיפת כוחות צה"ל. 

מתוך כוונה לחזק את אחיזת צה"ל ברצועת הביטחון יזם אלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד, מבצע שקיבל את שם הקוד "חוק וסדר". מטרתו הייתה פגיעה בפעילות הארגון, פגיעה במחבלים והשמדת תשתית פח"עית באזור מידון.

השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: "החדרת לילה של כוחות חי"ר השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: ונ"ט ממערב למזרח, לתפיסת השטחים השולטים ברכס קלעת ג'בור וכן מדרום למידון. תוך החדרת יום של חי"ר וחש"ן לביצוע פשיטה על הכפר מידון, השמדת מחבלים וכן מבנים ותשתית אויב בכפר. העברת אחריות לידי צד"ל בגמר סריקות הכפר על־ידי צה"ל בסיוע אוויר, טנקים, הנדסה וארטילריה".

תוכנית הקרב

המבצע, בהובלת חטיבת הצנחנים ומפקדה אל"ם שאול מופז, תוכנן בשני שלבים:

מבצע "חוק". תוכנן כמהלך הטעייה שנועד להפחית את רמת הדריכות בקרב פעילי חזבאללה בכפר מידון, שהיה היעד העיקרי. באמצעות אוגדה 36 וכוחות נוספים מחטיבת הצנחנים ויק"ל, בוצעו סריקות בוואדי שבעא ובכפרים שבעא, מימס, כפר אל־זית ועין עטא, במטרה לפגוע במחבלים ובאמצעי לחימה. במהלך הסריקות פוזרו כרוזים שהזהירו את תושבי הכפרים משיתוף פעולה עם חזבאללה, ואף משהייה בכפרים סמוכים.

מבצע "סדר". ב־4 במאי 1988 יצא לדרך מבצע "סדר", שמטרתו הייתה פגיעה במחבלים, פיצוץ מתקנים והריסת תשתיות בכפר מידון. המבצע היה המאמץ העיקרי בפעולה, בצורת קרב של פשיטה חטיבתית. חטיבת הצנחנים, ששהתה באותה העת באימון ברמת הגולן, נערכה בנוהל קרב מזורז אך יסודי. במהלכו הספיקו הכוחות להיערך הן בהכנת אמצעי לחימה והן בלמידת תוכנית הקרב, תרגולות ומודלים. "בסוף, כל מה שמלמדים אותך בקורס קצינים פתאום קורה לך", העיד על נוהל הקרב אהרון חליוה, ששימש מפקד מחלקה בגדוד. הכוחות שהוקצו למבצע היו חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם שאול מופז, פלוגת טנקים ו' מגדוד עוז (עוצבת סער מגולן), גדוד ההנדסה הקרבית המח"ץ, גדוד התותחנים רשף, כוח מסוקי תקיפה מסוג קוברה ודיפנדר וכן גדוד שריון רומח בעתודה. 

צוות הקרב החטיבתי תוכנן לתקוף את הכפר מידון, כשלאחר מכן יהרסו כוחות הנדסה קרבית את המבנים שבשימוש המחבלים. המשימה העיקרית, כיבוש יעדי המחבלים בכפר, הוטלה על גדוד צפע בפיקוד סא"ל יצחק (ג'רי) גרשון. בשלב זה הצטרפו מפקדי פלוגה ו' מגדוד עוז לחטיבת הצנחנים. מ"פ הטנקים, סרן עמרי שדה, זיהה בתצלומי האוויר מחסום נ"ט, ובעקבות כך הוחלט לחבר לטנק המ"פ נגח במטרה להדוף את המחסום לצדדים. לאור המודיעין שהיה על היעד, תרגלו הכוחות מודל לפשיטה על הכפר זעורה שברמת הגולן. הלך הרוח היה כמאמר מג"ד צפע: "כאן תהיה המלחמה".

בנוסף, תוכנן להניע שני כוחות אבטחה לתפיסת הכתפיים של ג'בל עיזקן וג'בל אל־רחית על־מנת לאבטח את הציר החטיבתי, להביא את הכוח העיקרי לכיוון מידון ולספק מודיעין בזמן אמת על־ידי אמצעים תרמיים. הכוח הדרומי של הצוות מפלס"ר חטיבת הצנחנים תוכנן לנוע ולהתמקם על ג'בל עיזקן, ולשלוט בתצפית על ציר התנועה ועל הכפר. משימת הכוח העיקרי של פלוגת הסיור הייתה להוביל את הכוח לשטחים הדרומיים ששלטו על הכפר, בצורה שקטה או באמצעות חיפוי ארטילרי. לפי התוכנית, לאחר שיתפסו את השטחים השולטים ויסגרו את המפנה המערבי, המפנה הדרומי והמפנה מזרחי – תופעל ארטילריה כבדה על הכפר, וכוחות הסיירת יתמקמו ויסגרו את כל המפנה המזרחי והצפוני.

הכוח הצפוני בפיקוד סמג"ד צפע, רס"ן רמי צור חכם, הורכב משני כוחות משנה:

  1. כוח מהפלוגה המסייעת שישלוט על החלק המערבי של הכפר בטווחים יעילים לצלפים ומקלעים, ומשימתו לפגוע במחבלים במנוסתם מערבה וצפונה. הכוח הורכב משלושה כוחות שעליהם פיקד שלמה בן דוד (בנדה), שהיה מ"פ המסייעת עד שבועות ספורים לפני המבצע.
  2. צוות מפלוגת הנ"ט שישתלט על תל־חלה, ויאבטח את ציר התנועה. משימתו של סגן מפקד הפלוגה הייתה להשתלט על ג'בל רחאיית, ולאבטח את האגף.

תוכנית הקרב לטיהור הכפר אמורה הייתה להיפתח בירי צלפים, טנקים ומסק"רים, ובחסותם ייכנס גדוד צפע ללחימה מדרום לצפון. משימתה של פלוגת מאי 1987 בפיקוד סרן זאב ברנשטיין, הייתה להשתלט על הרחוב המרכזי ולטהר אותו. זאת במקביל לכיבוש השטח השולט מדרום על־ידי הפלוגה המסייעת, בפיקוד סרן ציון מזרחי. על־פי התוכנית, עם כיבוש הרחוב המרכזי והשכונה הדרומית על־ידי גדוד צפע, יכבשו הפלחה"ן את השכונה הדרום־מערבית והפלס"ר את הרחוב הצפון מערבי בנוסף לעמדת נ"מ. רק אז תחל משימת ההריסה על־ידי מג"ד ההנדסה, שמשימתו הייתה פיצוץ 33 מבנים מאותרים ועמדות מחבלים. משימת ההריסה והעברת האחריות לצד"ל תוכננה לשעה 15:00, שלאחריה ייסגו הכוחות דרומית ל"קו האדום" – גבול רצועת הביטחון.

הכפר מידון כמבצר צבאי

עם נסיגתה של ישראל מלבנון והתרכזותם של צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, חיפשו בחזבאללה בסיסי יציאה לפיגועים בסמוך לגבול רצועת הביטחון. הכפר מידון היה איום ממשי על השטח המחבר את מובלעת ג'זין לאזור הביטחון. בעקבות השתלטות חזבאללה על הכפר, תושביו, שהיו חקלאים ברובם, עברו לחיות בכפרים סמוכים. בימים היו מעבדים את אדמותיהם, ובלילות שבו למקום מגוריהם החדש. כך קרה שחזבאללה סילק מן הכפר את מרבית תושביו, והפך אותו ליעד מבוצר. הם חפרו תעלות לחימה, הקימו בונקרים, זרעו מוקשים בדרכי הגישה והקיפו את הכפר ברשת של גדרות תיל. מידון הייתה מבצר צבאי לכל דבר.

הבסיס במידון נחשב ליעד מורכב ומבוצר, וכוחות צה"ל פעלו נגדו בהזדמנויות קודמות. דוגמה לפעולות אלה הוא מבצע "עיניים ירוקות" בשנת 1987, שכלל תקיפה משולבת של כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד סרן יאיר גולן, וכוח מיחידת שלדג, בפיקוד סא"ל אליק רון, כנגד יעדי מחבלים בכפר. עם שחר, פתחו צלפים מיחידת שלדג בירי על מחבלי חזבאללה, כשבמקביל ירה כוח הצנחנים טילי נ"ט על כלי רכב של מחבלים ואיתורי אויב. המבצע היה מוצלח ובמהלכו נהרגו שישה מחבלים ונפצעו עוד כתריסר, וכן הושמדו 3 רכבים. בשנה שלאחר מכן, נוכח עליית המדרגה בפעולות חזבאללה, הוחלט בפיקוד על פעולה בהיקף נרחב.

הקרב על מידון: 3-2 במאי 1988

ביום שני, 2 במאי 1988, החל החלק הראשון של מבצע "חוק", כאשר כוחות צנחנים בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס בן חיים, סרקו לאיתור תשתיות מחבלים והשמדתן בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. הלוחמים חילקו כרוזים שהציגו את חזבאללה כמי שאחראי להסלמה באזור.

ביום שלישי, 3 במאי 1988, חצה את הגבול צוות הקרב החטיבתי שיועד למבצע "סדר" הן בתנועה רגלית, והן על גבי טנקים ונגמ"שים. בשל הצורך בשמירה על ביטחון מידע, הוסתר המבצע מפני צד"ל. הדבר הביא לכך שכוחות צד"ל פתחו באש על צוות הקרב, אולם מאש זו לא היו נפגעים בזכות תיאום מהיר בין כוחות צה"ל וצד"ל. גדוד צפע נע ברגל 12 קילומטרים לעבר היעד בציר הררי, מבלי שנחשף. ב־4 במאי, לקראת השעה 3:00, ניצבו מרבית הכוחות בעמדות השולטות לפני תקיפת הכפר.

שלושה צוותים מהפלוגה המסייעת בפיקוד סמג"ד צפע תפסו עמדות מארבי־צלפים וחסמו את אפשרות הבריחה מהכפר לכיוון מערב. הכוח העיקרי של גדוד צפע התמקם בצומת הכניסה לכפר מבלי שנחשף. כוח החוד הגדודי הורכב מפלוגת מחזור מאי 1987 והפלוגה המסייעת, עליה פיקד סרן ציון מזרחי. בעוד המ"פ נערך לירי טיל נ"ט על אחד המבנים בכפר, זיהתה אותו תצפית של חזבאללה ופטרול מחבלים החל לנוע לכיוונם. הפטרול זוהה על־ידי כוח סמג"ד צפע שדיווח על כך בקשר. המג"ד הורה למ"פ שלא לירות, שכן חלק מכוחות החטיבה לא הספיקו להיערך בעמדותיהם ועלה החשש שייחשפו בטרם עת.

חוליית לוחמי חזבאללה הוסיפה לזחול לעבר כוח מ"פ המסייעת, ולבסוף פתחה עליו באש. בקרב הקצר שהתפתח הרג כוח המסייעת את המחבלים. המחבלים ששהו בעמדותיהם המבוצרות ובמבנים בכניסה לכפר פתחו באש מקלעים, טילי נ"ט ומרגמות על הכוח. מאש זו נפצע אנושות המ"פ מזרחי (שנפטר מאוחר יותר מפצעיו) ונהרג קשר המח"ט, סמל מרקו ברנשטיין. במקביל החלו מרגמות חזבאללה ותותחים סורים שהיו פרושים בבקעת הלבנון להפגיז את כוח הצנחנים במידון.

בשלב זה הפכה הפעולה לגלויה והמח"ט הורה על הפעלת אש ארטילריה על עמדות המחבלים בכפר. בנוסף ביקש סיוע מצד מסוקי הקוברה ופקד על פלוגת השריון ו', בפיקוד סרן עומרי שדה, להיכנס ללחימה. גדוד התותחנים גדוד רשף, בפיקוד סא"ל צבי פוקס, ירה למעלה מ־3,000 פגזים לעבר הכפר. האש הארטילרית סייעה להפחתת ירי המחבלים בצפון הכפר, אולם מאחר ובדרום הכפר לחמו הצנחנים בקרבת עמדות המחבלים, נמנע מהם הסיוע הארטילרי. ב־5:20 בבוקר הכווין סגן מפקד פלוגת הנ"ט של הצנחנים, סגן אמיר נדן, שהתמקם על ג'בל רחאיית, מסוקי קוברה לעבר מבנים מהם ירו המחבלים על הכוח, והם השמידו את התותחים הסוריים שאיימו על הכוחות.    

סגן מפקד הפלוגה המסייעת, סגן יניב אדם, תפס את הפיקוד על הפלוגה והתקדם עם הרופא הגדודי לטפל במ"פ הפצוע. בדרכו נתקל בשלושה מחבלים והרג אותם. ב־6:15 בבוקר חברו הטנקים לכוח בכפר, תפסו שטחים שולטים מדרום לו ופתחו באש לעבר עמדות המחבלים בכפר. הטנקים פגעו בכל מבנה ועמדה בה זוהו מחבלים, ורק לאחר מכן נכנסו הצנחנים. באותן דקות קריטיות נורו על הלוחמים שמדרום לכפר ארטילריה ופצצות מרגמה, שגרמו לפצועים רבים מקרב הצנחנים ובעיקר מלוחמי הפלחה"ן.

גדוד צפע, בסיוע שתי מחלקות טנקים, החל בלחימה בפאתי הכפר. המג"ד, סא"ל גרשון, תכנן בטרם הקרב להתמקם על גבעה בפאתים ולנהל את לחימת שתי הפלוגות בכפר. נוכח האש חש כי אינו יכול להגיד לחיילים להיכנס פנימה. "החלטתי לתת דוגמה אישית, ולהוביל את הפלוגה הראשונה לתוך הרחוב הראשי של הכפר", סיפר. "תוך־כדי תנועה נפל עלינו פגז סורי, וכתוצאה מכך נהרג, מטרים ספורים ממני, חוקר השבויים שצורף אלינו לפני המבצע (סרן בועז רביד, גפ"פ ו־א"ר). לאחר שנקבע מותו הוריתי להמשיך לכיוון הבתים הראשונים של הכפר".

ב־7:30 החלו הלוחמים לטהר את המבנים וניהלו לחימה מבית לבית, תוך שהם סופגים אש מרגמות ומקלעים עזה. לימים תיאר המג"ד את שאירע כשנע עם פלוגת החוד של הצנחנים: "יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר־פי־ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש". הטנקים סייעו לצנחנים לטהר את מבני הכפר באמצעות אש, וביצירת חורים בקירות הבתים באמצעות אש פגזים.

גדוד צפע המשיך במשימתו וסיים אותה ב־00:10 ,עם כיבוש השכונה הדרומית, ופלוגת החה"ן בפיקוד רס"ן רוני אלשיך וסרן גל הירש טיהרה את השכונה הצפון־מערבית ואת תעלות הקשר, והשמידה בונקרים ועמדות מחבלים. לימים כתב הירש כי: "פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משליך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו".

במהלך הקרב על מידון בידד הכוח בפיקודו של סמג"ד צפע את מרחב הלחימה, מנע את נסיגת המחבלים מהכפר ופגע במי מהם שביקש לסגת. באחד המקרים ניסו שישה מחבלים להימלט מן הכפר, אך זוהו על־ידי כוח צלפים ומקלענים בעמדת חסימה. לימים סיפר אהרון חליוה, שפיקד על כוח הצנחנים בעמדה, כי משזוהו המחבלים: "כולם פותחים באש. מחלקים מטרות ויורים". חלק מהמחבלים נפגעו, אולם שניים מהם הסתתרו בתוך שיח במדרון, ואחד מהם עסק במתן טיפול רפואי לחברו שנפצע. חליוה סיפר כי הופתע מרמת החיילות הגבוהה, ומן התעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה. לדבריו, "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם". מעל לתריסר מחבלים נפגעו בידי כוחות החסימה שבפיקוד הסמג"ד. 

עם סיום טיהור היעד נכנסה פלוגת הסיור להתקפה על השכונה הצפון־מזרחית לטיהור ממחבלים, ואילו פלוגת השריון נעה לגבעות שמצפון לכפר, פתחה באש לעבר עמדות הארטילריה הסורית ובודדה את מרחב הלחימה בעבור כוח צד"ל – עליו הוטל להשלים את הריסת הבתים. ב־15:45 העביר צה"ל את השליטה בכפר לידי צד"ל, והכוחות נסוגו לשטח ישראל. 

תוצאות הקרב

המבצע היה כאמור הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיקפו שניהל צה"ל נגד חזבאללה בתקופת השהייה בלבנון, והפעולה הקרקעית הגדולה ביותר בהיקפה שצה"ל ניהל בלבנון בין מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. הוא הוגדר כהצלחה שכן יעדיו הושגו. חזבאללה ספג 50 מחבלים הרוגים, ולצה"ל היו כ־20 פצועים ו־3 הרוגים: סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין וסרן בועז רביד – חוקר שבויים שצורף למבצע ונהרג מירי המרגמות של חזבאללה. מפקד גדוד צפע, סא"ל גרשון, הודה שבניגוד לקרבות כנגד הארגונים הפלסטינים במלחמת לבנון הראשונה, מחבלי החזבאללה הפגינו רוח לחימה ורמת מיומנות ונחישות גבוהות.

עם זאת העיר כי: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". מח"ט הצנחנים, אל"ם שאול מופז, ציין כי במשך כל שירותו הצבאי לא זכור לו מבצע שבו נהרגו כל־כך הרבה מחבלים. "בקרב הזה באה לידי ביטוי היכולת המבצעית, המקצועית, האישית והקבוצתית, וזו הייתה יכולת לתפארת". 

לקחי חזבאללה

לאור התבוסה שספג במידון, הפיק חזבאללה לקחים שניכרים בפעילותו עד היום:

  1. הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים שאינם מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה.
  2. הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. דוגמה למאחז נסתר ניתן לראות במזרעת עקמתה, שהוקם ב־1991 על כתף במדרון התלול והסבוך של ג'בל סוג'וד.

הגנרל הבריטי רופרט סמית ציין, כי לארגוני טרור וגרילה ישנה שיטת פעולה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונבנציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא להגיב תגובה קונבנציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה".

דוגמה לאופן שבו אילץ חזבאללה את צה"ל לפעול לפי תנאיו היא מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. עוד בטרם המבצע הקפיד חזבאללה לבצע את עיקר הירי הרקטי ותלול המסלול לעבר מוצבי צה"ל, צד"ל ויישובי הצפון, מלב הכפרים השיעים שבדרום לבנון. במהלך המבצע שימשה עמדת או"ם הסמוכה לכפר כנא מחסה לאנשי חזבאללה, שזיהו כוח מיחידת מגלן וירו עליו. אש ארטילרית לחילוץ שירה צה"ל פגעה בעמדה, בה הסתתרו גם רבים מתושבי הכפר, אש שממנה נהרגו עשרות אזרחים.

כיום חזבאללה הוא ארגון שונה בתכלית מזה שהיה בשנות השהייה בלבנון. זאת כתוצאה מן הפגיעה שספג במלחמת לבנון השנייה, כמו גם מן הניסיון שצבר במלחמת האזרחים בסוריה, בה זכו כוחותיו לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. כיום זהו ארגון היברידי, המשלב בין יכולות גרילה, טרור וצבא סדיר, שערוך היטב בכ-160 כפרים שיעים בהם הקים עמדות מבוצרות על־פני הקרקע ומתחת לה.

ניתן להניח שהארגון למד את הלקח ממבצע "משקל סגולי" שנערך בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ובמהלכו השמיד חיל האוויר הישראלי חלק גדול מהמערך הרקטי לטווח הארוך והבינוני של חזבאללה. ייתכן כי תוצאות הלמידה יגרמו לחזבאללה להפעיל את יכולותיו בשיטת use it or lose it, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון, אך לא עוד. הארגון מקים מסגרות לחימה גדולות יותר, ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 – גדל מספרם של לוחמי חזבאללה לכדי 20,000 לוחמים, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף, הוקם לארגון מערך מילואים המונה כמה עשרות־אלפים.

לקחי צה"ל

שנים רבות נהג צה"ל להתגונן מפני התקפות האויב ולא ליזום במערכה בדרום לבנון, ועיקרי פעילותו היו מארבי ארטישוק (מארבים של כוחות שריון וחי"ר) ומארבי בטן (מארבים שגרתיים של כוחות חי"ר). השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל נבע מתוך זיהוי אופן הפעולה החדש של חזבאללה, כמו גם מלקחי מבצע "ניב מדובר" בפברואר 1992. במהלך מבצע זה נועד גדוד צפע בסיוע כוחות הנדסה ושריון, לפשוט על מרחב הכפרים כפרא־יעטר במטרה לפגוע במחבלים ולהשמיד משגרי קטיושה. הכוח זוהה במהלך התנועה ליעד והיה חשוף לירי מרחוק באמצעות נ"ט וארטילריה, שכתוצאה ממנו נהרגו שני לוחמים ונפצעו שלושה. אף שחזבאללה ספג שמונה הרוגים וכ־20 פצועים, ניכר כי פעולה בסדר כוח שכזה אינה משיגה את התוצאה הנדרשת.

מאז ועד לנסיגה מלבנון נמנע צה"ל ממבצעים קרקעיים בסדרי כוחות כמו במבצע "חוק וסדר". לעומת זאת שוכללו יכולות צה"ל במבצעים מיוחדים ופשיטות, כדוגמת המארב בו הרג כוח סיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שישה פעילי חזבאללה שהיוו את כוח האבטחה של הארגון בפאתי הכפר זוותר אל־שרקיה בשנת 1996. פעולה דומה נעשתה במבצע "מהלך מבריק" של יחידת אגוז בפיקוד סא"ל משה (צ'יקו) תמיר, ב-1998, במהלכו תקף כוח בפיקודו כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה, והרג שמונה מחבלים.

צה"ל פיתח שיטות להתמודדות עם מאחזי החזבאללה, ובהם מארבי צלפים שמוקמו במרחק מהמאחזים במספר נקודות שולטות. מאוחר יותר, עם הקמת יחידת אגוז – יחידה ייעודית ללוחמת גרילה בפיקוד צפון – פותחו שיטות לביעור מאחזים. באחד הראשונים שבהם, ב-1996, הוביל מפקד אגוז סא"ל ארז צוקרמן את הכוח ללחימה בטווחים קרובים עד לכיבוש עמדות החזבאללה בג'בל סוג'וד. אולם צבא הוא ארגון גדול, כבד ומסורבל. ארגון כזה יתקשה להתמודד עם כוח גמיש ונייד הפועל חוליות־חוליות, ללא מרכזי כובד ברורים. כפי שציין בשעתו המדינאי הסיני מאו דזה זונג: "אם הטיגריס יעמוד בדרכו של הפיל, הפיל לבטח ירמוס אותו. אך הטיגריס לעולם לא יעמוד. הוא יתחבא בג'ונגל ויתקוף את הפיל לילה אחר לילה, עד אשר יתמוטט הפיל".

הרמטכ"ל, רא"ל דן שומרון, אמר בסיכום המבצע "חוק וסדר": "אני רואה את כל הנושא הזה של המלחמה בטרור, מהמבצעים הקטנים ועד המבצעים הגדולים מהסוג הזה, כמכשיר להכנת הצבא למלחמה". תפישה זו תואמת את התפיסה שבה דגל באותה עת הצבא הבריטי, שראה בלחימה כנגד ה-IRA בצפון אירלנד הכנה למלחמה: "גם בחיכוך עם 'משימות השיטור', כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפוקלנד לא התקשו בכך".

בראייה לאחור ציין חליוה, כי הפשיטה על מידון הייתה פרק חשוב בחייו הצבאיים: "בהקשר הזה של הבנת החשיבות של התרגול, של האימון של האיפוס, של השיח. איזו דרמה פיקודית ומנהיגותית ותפקודית זו לדבר עם האנשים שלך. הדבר הזה שנקרא מנהיגות או פיקוד, שלחלקנו נראה מובן מאליו, הוא כל־כך לא מובן מאליו. צריך להשקיע בו ולעשות אותו".

סיכום

בעקבות אימון שערכה יחידת מגלן ב-2005 כתב מפקדה, סא"ל אמיר ברעם: "למדתי שיכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב".

לקח זה היה נכון בטרם המלחמה ב-2006 , ונכון עוד יותר כיום, שכן ייתכן כי העובדה שהארגון חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו, שוב, לפגיע למול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש, כשם שהיה בעת פעולת מידון. על צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו לבין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את "מרב העוצמה הישראלית בו־זמנית על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי". במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום במהירות מעל העורף, הבהיר גולן, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד".​

הפשיטה על הכפר מידון הייתה אחת מאותם מבצעים התקפיים מורכבים, המאפשרים לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב. תחבולה, דבקות במשימה, מנהיגות וחתירה למגע, הם אבני הראשה במבצע זה ובקרבות אחרים בהם הפגינו מפקדי צה"ל יוזמה ותעוזה. נכון היה אם הפשיטה על מידון הייתה נכנסת למורשת הקרב של צה"ל.

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. סא"ל (מיל') אבירם רינג, מפקד גדס"ר חטיבה 261 וסטודנט לתואר שלישי למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 477, אפריל 2018, עמודים 61-55)

 

מתכוננים עם הפנים צפונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מגביר את המוכנות למלחמה במתאר צפוני, כשברקע ישנה מתיחות גוברת בין ישראל לאיראן שמתנהלת "על אש קטנה". לא בטוח שהיא תישאר כזו.

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון בקפריסין, (צילום: דו"צ).

השבוע קיים צה"ל שורה של תרגילים בישראל ומחוצה לה, שמטרתם הגברת המוכנות למלחמה. בקפריסין, התאמנו הכוחות המיוחדים של צה"ל במתווה הררי, שמדמה היטב את תוואי השטח הלבנוני. התרגיל השבוע, שכלל גם מסוקי סער ומטוסי קרב של חיל האוויר, היה גדול בהיקפו מאלו שבוצעו בעבר והוא מצטרף לשורה של תרגילים שביצעה חטיבת הקומנדו בכרתים ובקפריסין בשנה האחרונה. האימון בשטחים שאינם מוכרים, הדומים לאלו שבהם עשויים כוחות צה"ל לפעול, חיוני מאין כמותו. שטחי האימונים בישראל מוגבלים בהיקפם. כמעט אין מי, ביחידות השדה בסדיר ובמילואים, שלא מכיר היטב את שטחי האש של צאלים, אליקים ורמת הגולן. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר זר, מרוחק (ללא "גזלן" על כל גבעה שנייה), והמגע עם כוחות המדמים אויב, הופכים את התרגילים הללו לאתגר משמעותי למפקדים וללוחמים. "חוץ מאש אויב – הכוחות חוו את האתגרים הדומים ביותר למלחמה", הגדיר זאת קצין בכיר, וכיוון בעיקר למוכנות המנטלית לקשיים ואי-הוודאות הכרוכים בלחימה.

לא רק ברוח, אלא גם בחומר חל שידרוג ביכולות. השבוע הודיע דובר צה"ל כי טייסת מטוסי האדיר, ה-F-35, הפכה למבצעית. נוכח יכולותיו הטכנולוגיות והחמקניות של המטוס מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ביכולות חיל האוויר לפעול בטווחים רחוקים וגם מול מערכי הגנה אווירית מתקדמים מאוד. מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, ציין באיגרת שפרסם כי זוהי תקופה בה "חיל האוויר פועל מבצעית בהיקף נרחב במספר חזיתות, בתוך מזרח תיכון משתנה ומתעצב". אף שנורקין לא פירט כיצד פעילות מבצעית זו באה לידי ביטוי, הרי שקודמו בתפקיד, האלוף אמיר אשל, ציין בראיון הפרישה שלו כי בתקופת כהונתו ביצעה ישראל כמאה תקיפות לסיכול התעצמות, גם בחזית הצפון.

טייסת ה-F-35 הפכה למבצעית, (צילום: דו"צ).

בשבועיים האחרונים, על-פי פרסומים זרים, תקפו מטוסי חיל האוויר פעמיים בסוריה. היעד לתקיפה הראשונה היה בסיס צבאי איראני מדרום לדמשק, שהיה בשלבי הקמה. הדברים מתחברים לשורה של הצהרות מפי בכירי הדרג המדיני והצבאי באחרונה, בנוגע להתבססות הצבאית האיראנית בסוריה. בראיון שהעניק הרמטכ"ל איזנקוט לאתר הסעודי "אילאף", הזהיר כי ישראל העבירה בנושא מסרים גלויים "וגם באופן שקט וחשאי שאנחנו לא נקבל התבססות איראנית בסוריה באופן כללי – ובמיוחד את הריכוז שלהם ממערב לכביש דמשק-סוידא. אנו לא נרשה שום נוכחות איראנית, הזהרנו אותם מבניית מפעלים או בסיסים צבאיים ואנו לא נרשה זאת"אף שלא ברור מהו היעד שהותקף 72 שעות לאחר מכן, סביר שגם כאן מדובר בפעולה שנועדה למניעת יכולות מאיראן ושלוחתה, חזבאללה, במרחב הסורי. העובדה שתקיפת הבסיס האיראני בוצעה בטרם הושלמה בנייתו ובטרם הוצבו בו אנשי צבא איראניים, משאירים את המערכה "על אש קטנה", כפי שהגדיר פעם תא"ל ארז גרשטיין, את שהיית צה"ל בלבנון (מערכה שגבתה את חייו). לא בטוח שהיא תישאר כזו.

"חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה"

מפקד חיל החתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

מפקד חיל הנחתים בארו, קבע כי, "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה".

עם ובלי קשר למתיחות בצפון, קיימה השבוע אוגדת הגליל תרגיל פתע למערך התחזוקה והלוגיסטיקה של האוגדה, שדימה עימות בזירת לבנון. מפקד חיל הנחתים האמריקני בשנות השמונים, הגנרל רוברט בארו, היה האיש שטבע את האמירה לפיה "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה". בארו, שימש כמפקד פלוגת רובאים בדיוויזיית הנחתים הראשונה במלחמת קוריאה בנחיתה באינצ'ון. בהמשך המלחמה, בקרב על מאגר צ'ואסין, כותרה דיוויזיית הנחתים ומצאה עצמה משוללת אספקה וסיוע בחורף הקוריאני הקשה, ונאלצה לפרוץ בעצמה מתוך הכיתור. בארו שפיקד על פלוגתו בקרבות הפריצה והחילוץ (ועוטר בצלב הצי על גבורתו), ידע על מה הוא מדבר. כל האומץ והתעוזה לא יעזרו אם לכוחות לא יהיו די דלק, מזון ותחמושת. במלחמת לבנון השנייה התגלו קשיים חמורים במערכים הלוגיסטיים של הצבא. במחסני החירום היו חוסרים, ליחידות היה חסר ציוד מתאים והצבא התקשה לספק את כוחותיו בשטח. מאז עסק צה"ל רבות בשיפור המערכים, יחידות מחסני החירום ואיכותו וכמותו של הציוד המצוי ברשות היחידות.

באימון שהתקיים השבוע הוקפצו מן הבית מאות חייליים מן המערך תומך הלחימה של האוגדה ונדרשו לשנע במהירות ציוד וכלי רכב רבים לשטח ובהמשך להחזיר לכשירות אמצעי לחימה שמנהלת התרגיל קבעה שנפגעו, ובהם טנקים, נגמ"שים ותותחים. קצין הטכנולוגיה והאחזקה הראשי, תא"ל מישל ינקו, ציין בשיחה עם כתבים כי זהו תרגיל שונה במתכונתו מאלו שבוצעו לפניו, וכי תרגיל בהיקף שכזה לא נעשה בצה"ל כ-25 שנה. בתרגיל נבחנה לראשונה תפיסת ההפעלה בחירום החדשה של הצבא, "אחזקה אחרת", שכללה הקמת אגד אחזקה ארצי, ומעבר לשני דרגי תיקון לאמצעי לחימה ביבשה. מטרת התפיסה לדברי תא"ל ינקו היא "שיפור זמינות אמצעי הלחימה וחיזוק הקצה המבצעי". קיומו של האימון מלמד שאזהרתו של נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח האחרון שהוציא אודות ליקויים ביחידות מחסני החירום לא נפלה על אוזניים ערלות.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

האוגדה, עליה מפקד תא"ל רפי מילוא, יוצא שייטת 13, היא אוגדת הקו שאחראית על המענה הראשוני עם פרוץ עימות בלבנון. יכולתה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף. כך למשל, ב-21 בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. מילוא, שפיקד אז על גדוד בגולני, לקח חלק בלחימה, פגע במספר פעילים בארגון ואף עוטר בצל"ש אלוף. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. 

את המלחמה מכינים מראש

בכנס שקיימה לפני כחודש מפלגת "יש עתיד" אודות תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל תיאר אלוף פיקוד העורף לשעבר, יצחק "ג'רי" גרשון את פני העימות הבא. האלוף (מיל') גרשון, קצין צנחנים ששימש בתפקיד במלחמת לבנון השנייה, טען כי העורף ישראלי יספוג למעלה מאלף רקטות וטילים ביממה, מאות נפגעים, תשתיות חיוניות ישותקו ופגיעה קשה בשגרת החיים. לדבריו, "בניגוד לעבר שני הצדדים ינסו, בכוונה, לקצר את משך המלחמה ושני הצדדים ייגררו, לפי דעתי, לעימות ארוך מהתכנון", בשל כמות הנפגעים בשני הצדדים שתחייב אותם להוסיף ולגבות מחיר מהצד השני. 

ההיסטוריון היווני תוקידידיס, ציטט את מלך ספרטה שהזהיר מפני יציאה למלחמות ללא הכנה, שכן הדבר משהה את קיצן, (מקור: ויקיפדיה).

בספר ההיסטוריה הקלאסי, "תולדות מלחמת פילופוניס"(הוצאת מוסד ביאליק, 2015), אודות המלחמה הממושכת בין ספרטה לאתונה, מצטט תוקידידיס את ארכידאמוס מלך ספרטה שהזהיר את אסיפת העם מפני המלחמה בטרם פרצה. אל תתביישו בשהיות ובדחיות, אמר אז המלך לאנשיו, שכן אם "תיחפזו למלחמה תשהו את קיצה, שעל כן פתחתם בה ללא כל הכנה" (עמוד 41). ניכר כי צה"ל מוסיף להיערך למערכה אפשרית בצפון, אולם שלא כמו העימות האחרון ב-2006 הפעם מדובר בחזית גדולה ומורכבת בהרבה, הכוללת הן את סוריה והן את לבנון (על הנוכחות האיראנית בהן). בעימות שכזה כלל לא ברור מה תהיה עמדת רוסיה, שמסרבת לפעול להרחקת איראן מסוריה, אף שהיתה הראשונה להכיר בירושלים כבירת ישראל. המעורבות הפוחתת של בעלת בריתה האסטרטגית של ישראל, ארצות הברית, במזרח התיכון מלמדת שישראל עשויה להתייצב לבדה מול כוחות גדולים בהרבה מבעבר. הכרת הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל אינה מלמדת על נכונותו, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, להתעמת עם הרוסים לטובת האינטרס הישראלי. המערכה הבאה, אם כן, מחייבת הכנה ממושכת והגדרה ברורה של האינטרסים, המהלכים הצבאיים והלא צבאיים שיש להפעיל במשולב, ומצב הסיום הרצוי. אם אלה לא יוכנו מראש, היא עשויה להפוך לעימות המגומגם והממושך, אותו תיאר גרשון, שמנוגד לכל אינטרס ישראלי.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2017)

להחזיר לשולחן את המכה המקדימה | מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

התגובה הצבאית של ישראל במה שמכונה "המלחמות החדשות", הפכה צפויה, מהוססת ומסורבלת. במקום זאת מוטב לשקול מכת-מנע, שעשויה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

תא"ל גל הירש, רואה חשיבות גדולה למכת הפתיחה של צה"ל, (צילום: דו"צ).

אין מי שיודע כיצד תראה המלחמה הבאה, אך יחד עם זאת די ברור כי מרכיב חשוב למדי בתוצאותיה ובהישגיה הסופיים מצוי בשאלה כיצד היא תיפתח. חז"ל אמרו ש"הכל הולך אחר הראש" ובהקשר למלחמותיה החדשות של ישראל הדבר נכון באופן מובהק. "המלחמות החדשות" הן אחד הכינויים הגנריים המתארים את סוגי העימותים בהם לחמה ישראל מאז מלחמת שלום הגליל. יש להן מאפיינים רבים וייחודיים, אבל המכנה המשותף הרחב ביותר שלהן הוא שהן אינן נערכות כנגד מדינות וצבאותיהן הסדירים אלא כנגד שלל ארגונים, מליציות וקבוצות חתרניות כאלה ואחרות. במצב כזה ישנה חשיבות גדולה מאוד למה שמגדיר תא"ל (מיל') גל הירש כ"מכת הפתיחה של משחק הסנוקר", שתפקידה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. מהלומה מוחצת שכזאת, המסוגלת לייצר גם תמונת ניצחון תודעתית וגם הישגים מורליים, פסיכולוגיים או קינטיים משמעותיים, ואיננה אפשרית ברוב המקרים בשלבים מאוחרים יותר של מערכה כנגד ארגון כזה, הממהר להוריד למחתרת את משאביו החומריים והאנושיים החשובים ביותר ולהיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית.

דפוס הפעולה של צה"ל צפוי למדי

למרות התובנה הטרוויאלית הזו, דומה כי ישראל במלחמותיה החדשות מתעלמת ממנה. סדר הפעולות ההתקפיות של צה"ל חוזר על עצמו עד שהוא נעשה שקוף וצפוי למדי לעיני המתבונן הקפדן. ראשית, מתרחש אירוע קשה שיוזם הצד שכנגד, ישראל איננה יכולה להבליג ונאלצת להגיב. במקביל לוויכוח קבוע בקבינט, אשר הדים שלו מופיעים גם בתקשורת, אודות גיוס מילואים נרחב, ישנה תקיפה מסוימת באש מנגד (אוויר ו/או ארטילריה) על מטרות ייצוגיות של האויב. מדרגת ההסלמה הבאה הינה הוצאה לפועל של מבצע משולב של חיל האוויר ואמ"ן הכולל פגיעה בבנק מטרות מוכן מראש, עליו עמלה קהילת המודיעין במשך התקופה שבין המערכות. יש לציין שמדובר בקרב מוחות אינסופי ומתיש מול יריב מבוזר וממודר, שבסופו ניתן לאתר ולפגוע רק בחלק מסויים מן המטרות.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

בתום שלב השמדת בנק המטרות עוברת ישראל לשלב הפינג-פונג במהלכו יורים עליה אויביה אש תלולת-מסלול וצה"ל מנסה לאתר ולהשמיד ספורדית חוליות שיגור או מטרות מזדמנות. זוהי מלאכה סיזיפית וממושכת. בשלב זה באה לידי ביטוי הא-סימטריה בצורתה המובהקת ביותר, שכן לאויב קל יחסית לירות לעבר עורף ישראל ואילו לצה"ל קשה מאוד להגיב באופן אפקטיבי ומדויק כנגדם. תגובה זו מתמצה, לרוב, בעשרות ואולי במאות בודדות, של פעולות סיכול מוצלחות. בשלב זה, מיצו יתרונותיו המובהקים של צה"ל בתחום הטכנולוגיה והחימוש המונחה המדויק. המשך התפתחות המערכה תלויה בתגובת הצד השני כאשר בישראל מייחלים בסתר (ואף מאותתים לפעמים בגלוי) שיבחר לסיים את העימות. נראה שמופתעים כאן פעם-אחר-פעם מכך שהאויב, אשר נערך לכך מראש ובנוי מנטלית ופיזית למלחמת התשה ממושכת, מסרב להניח את נשקו ולהיכנע, וקורא תיגר על העוצמה הישראלית.

אז בעצם עולה ביתר שאת (וכאילו מחדש) שאלת הפעולה הקרקעית הנרחבת. לכל הצדדים ברור כי ישראל צועדת בעל כורחה לפעולה כזו, ויש לכך השלכות מעשיות על הדרך שבה בוחר האויב לפעול. הפעולה מתחילה בדרך-כלל בהחדרת כוחות קטנים של יחידות מיוחדות לעומק האויב, מתוך רצון לגשש ולחוות את השטח ומתוך תקווה לא רציונלית שהם יפתרו את הבעיה. רק לאחר שמתברר כי יכולתם של אלו להשיג השפעה של ממש על המערכה קטנה מאוד, שכן, שיגורי הרקטות נמשכים ללא הפרעה, או שהם חלילה מסתבכים בקרב, ישנה משיכה טבעית פנימה, ובעצם היגררות בפועל, של כוחות גדולים יותר. 

כוחות שריון של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

בשלב מאוחר זה מתרחש, גיוס נרחב של כוחות מילואיםחלון ההזדמנויות המדיני לפעולה הצבאית, לעומת זאת, הולך ונסגר. במקביל להתלבטות הקברניטים כיצד להפעיל את כוח המילואים האדיר שברשותם, שרובץ בינתיים בשטחי אימון או ריכוז ועלול להיות פגיע למדי לירי תלול-מסלול, מגיעה התקשורת הבינלאומית לשדה הקרב. דווקא בזמן שבו עוצמת הלחימה הולכת וגוברת, מציגה התקשורת את זוועות המלחמה באופן ישיר ומגדילה את הלחץ הבינלאומי על ישראל. מטרות ומשימות מחליפות אלו את אלו במהירות ועל הממשלה מופעל לחץ כפול – מצד אחד, הרצון המוזכר להשיג תמונת ניצחון ותחושה משכנעת של השגת הישגים קונקרטיים במערכה (שיש להם ערך בזירה המדינית), ומצד שני, החשש מהיגררות למהלך "בלתי אפוי" שבו יספוג צה"ל נפגעים רבים והישגיו לא יהיו ברורים די צורכם, שלאחריו הוא יתקשה לתת לציבור הסבר משכנע מדוע בעצם יצא המהלך אל הפועל. המרוויח הגדול הוא כמובן האויב, שלמעשה נדרש רק להמשיך ולשרוד תוך שהוא מוסיף לירות ממערכיו המבוצרים, המבוזרים והמוסווים, שנבנו מראש בדיוק למטרה זו.

חזק, מהר ובאופן אלגנטי

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שבטרם העימות הבא ישראל צריכה לשקול מכה מקדימה, (מקור: פייסבוק).

מכת-מנע או מתקפה מקדימה, יכולות לשלול מן האויב הרבה מיתרונותיו ומנגד, להדגיש ולמצות את יתרונותיו של צה"ל. ראשית, משום שהצבא יקבע מתי להכות, ויעשה זאת בתנאים הנוחים לו. שנית, לפעולה כזו תהיה השפעה מוראלית מערערת על הצד שכנגד, שלא ידע למה לצפות מישראל. האפקטיביות תהיה כמובן גדולה במיוחד אם במתקפה יפגעו גם סמלי תודעה ובעלי תפקידים בכירים. במקרה וצה"ל בוחר לצאת למלחמת מנע, עליו להכות כבר בשלב הראשון בעוצמה רבה.

תוך שימוש בכל האמצעים שברשותו, צבא מודרני, מתמרן ואפקטיבי יכול לייצר תמונת ניצחון כבר במהלך הפתיחה שלו. כאשר הנזק והקטל המרבים נגרמים בתחילתה, עשויה עצימות הקרבות לפחות עם הימשכות המלחמה, כך שתהיה קצרה ויעילה. גם בתקשורת תוצג המערכה ככזו המממשת את מטרותיה במהירות ושואפת לקצר את סבלה של האוכלוסייה הבלתי-מעורבת. אינני טוען שבטרם המלחמה הבאה יש לצאת למתקפה מקדימה, אלא מציע שהאופציה הזאת תונח ברצינות על שולחנם של מקבלי ההחלטות. על אותם בכירים לתת את הדעת על כך שמרבית הסיכויים למימוש האינטרסים של ישראל במלחמותיה החדשות, מצויים כנראה בהחלטה הנועזת לצאת למתקפת מנע או לאשר מכה מקדימה.

יאיר אנסבכר, דוקטורנט לביטחון באוניברסיטת בר-אילן, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

המשמעת! אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" הוצג מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה כאחד מגיבוריה הטרגיים של המלחמה. יש בכך בעיקר "ניסיון לסדר את העבר ברוורס". המשמעת והפקודות, במקרה זה כמו בפרשת אלאור אזריה, הם לא המלצה בלבד.

טנק מחטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר תחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 10 אודות הפרשה שקטעה את הקריירה הצבאית של אל"מ אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת לבנון השנייה. חטיבה 7 היא חטיבה שלה מורשת מפוארת. מיום הקמת צה"ל נותרו בו כחטיבות סדירות רק גולני וחטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים, תחת פיקודו של יאנוש בן-גל ועם מג"דים דוגמת אביגדור קהלני, לחמה החטיבה בקרבות הבלימה (ולאחר מכן בהבקעה) אל מול השריון הסורי ברמת הגולן. היא נחשבה, שנים, לבת הבכורה בחיל השריון.

מיום גיוסו, בשנת 84', עשה אשל את מרבית שירותו בחיל השריון וכשנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה מונה למפקד חטיבה 7. רבים מן הקצינים שפיקדו על החטיבה במרוצת השנים קודמו לתפקידים בכירים וסביר להניח שאילולא המלחמה היה גם אשל הולך בעקבותיהם. במהלך המלחמה היתה כפופה החטיבה בפיקודו לאוגדת הגליל, עליה פיקד תא"ל גל הירש. האירוע שקטע את אופק השירות שלו לא היה קרב כושל, תאונת אימונים רשלנית או אפילו פרשה פלילית, מן הסוג שגדע את מסלולם של כמה קצינים מבטיחים, אלא סרט טלוויזיה קצר. הבמאית נורית קידר התלוותה לאשל ולמפקדת החטיבה במהלך המלחמה, וצילמה סרט המתעד את פעילותה. במהלך הסרט תועד אשל מטיח באוזני פקודיו ביקורת קשה על התנהלות מפקד האוגדה, שלא בנוכחותו, ומאשים אותו שאינו שולט במתרחש ופועל בניגוד לכל תורות הלחימה הנהוגות בצה"ל. עוד חשף הסרט כיצד פעל אשל מאחורי גבו של הירש במטרה לעכב ולבטל את ביצועה של משימה שקיבל. אשל ספג בשל כך הערה פיקודית מן הרמטכ"ל וקידומו עוכב לשנתיים.

למעשה, נחסמה בפניו הדרך להמשיך ולשרת בצבא. תחקיר "המקור" נועד להציג את גרסתו המלאה של אשל לאירוע. לדבריו, קיבל פקודה לנוע בלב העיירה בינת' ג'בייל, שלא טוהרה מכוחות חזבאללה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים", אמר אשל. לטענתו ניתן היה להשלים את המשימה מבלי לבצע את המהלך, והוא פעל לשכנע בכך את דרגי הפיקוד שמעל הירש ובמקביל עיכב את ביצוע הפקודה. כל זה התרחש, על-פי אשל, כאשר האמון בינו לבין מפקד האוגדה נסדק בשל אירועים שהתרחשו קודם לכן, ובהם הקרב בכפר מארון א-ראס. מה אמור לעשות מפקד במצב כזה שהוא אינו מאמין במפקדו ובמשימות שהוטלו עליו? זוהי דילמה פיקודית לא פשוטה ודרוקר מציג אותה היטב.

אז מה עושים?

%d7%9b%d7%95%d7%97-%d7%a6%d7%94%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%95

כוח צה"ל עולה למסוק בדרכו לפעולה במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

בצה"ל התרחשו מקרים כאלה לא אחת. דוגמה בולטת למפקד שלא האמין במשימה שהוטלה עליו היא זו של אלי גבע, שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת השריון 211 ובחר להשתחרר מתפקידו, נוכח הפקודה לכבוש את מערב ביירות. אפשר לבקר את גבע אולם הוא לא חתר תחת מפקדיו אלא הבהיר להם את תחושתו, ונמנע מלנסות ולסכל את המהלך. טוב עשה אשל שלא בחר לעשות כמוהו, משום שאז היה מפקיר את פקודיו להתמודד עם אתגרי המלחמה לבדם. אבל יש גם פתרונות אחרים. במהלך המלחמה ב-2006 הטילה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, משימה על היחידה המובחרת מגלן, שמפקדה, אליעזר טולדנו (כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), חשב שאינה ממצה כראוי את יכולות היחידה. בתגובה הציע פעולה חלופית שהתקבלה. המבצע, שזכה לשם הקוד "נערי החוף", נחשב לאחד המבצעים המיוחדים המוצלחים שביצע צה"ל במלחמה.

הירש נמנע מלהתייחס השבוע לאירוע אך בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), תיאר אותו בחומרה. לטענת הירש בטרם שידור הסרט ציין בפניו אשל כי היתה זו זכות עבורו להילחם תחת פיקודו של הירש. 48 שעות מאוחר יותר שודרה הכתבה והירש הבין שאשל ראה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיאר בפניו. לתפיסתו אשל השמיץ אותו בפני קציני החטיבה, והסביר למצלמה "כיצד עקף אותי ופנה אל מפקדי בשרשרת הפיקוד והשיא – "תדריך מצולם למטה החטיבה על משקל: 'כך נתחמן את מפקדת האוגדה' טרם הקרב האוגדתי של "שינוי כיוון 8", עולב בי, משבש את מהלכי" (עמוד 454). הירש טען בספר שהרמטכ"ל דאז, חלוץ, התעקש לטפל במקרה בעצמו, ומתח ביקורת על כך שזה האחרון לא הדיח אותו מיד מפיקוד על החטיבה. לטענתו היה בכך מסר שלילי על-פיו ניתן להתנהג כך בזמן מלחמה ולצאת מזה (כמעט) ללא פגע.

נראה שהירש הגזים מעט, אבל בסופו של יום הוא צודק. במרוצת השנים נהגו בצה"ל בסלחנות כלפי מפקדים שהתעלמו מן הפקודות, אך ביצעו את המשימה. כך למשל, נהג הירש עצמו בעת שפיקד על יחידת שלדג בפשיטה בעומק לבנון, במהלכה כיבה הירש את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, נזף בו על התנהגותו אך גם שיבח את אומץ הלב. לתפיסתו של הירש קיים מתח בין ההכרח במשמעת בצבא, וחובתם של מפקדים לחתור למגע ולעמוד במשימה. במתח הזה יש לפעול.

התחקיר הציג את אשל כגיבור טרגי שקידומו נעצר בגלל שצה"ל למעשה הובך בעת שידור הסרט של קידר. יתכן, אבל ניסיונו של אשל "לסדר את העבר ברוורס" מתעלם מן העובדה שפעל בניגוד לפקודות ולנורמות הנהוגות בצבא, במטרה לבטל פקודת משימה שקיבל. במידה ובחר להישאר חלק משדרת הפיקוד של צה"ל, הרי שהוא אינו יכול לראות בהן המלצה בלבד. "המשמעת!", נהג לומר טאיטו, הרנ"ג המפורסם של בית הספר לקצינים, "אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה".

מתי חותרים למגע?

השבוע נקלע מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, שלא בטובתו לסערת התקשורתית סביב פקודו, סמל אלאור אזריה, שהורשע בשבוע שעבר בהריגה לאחר שירה במחבל פצוע בחברון. חזות, קצין צנחנים מצטיין, נפגש עם אביו של החייל והציע עסקה. בתמורה לשינוי מהותי בהתנהלות המשפחה והפסקת המאבק המתלהם כנגד הצבא תהיה הקלה בעונש. נוכח התנהלות המשפחה היה על הצבא להיות חכם יותר. כמעט כלל בעלי התפקיד ששוחחו עמם הוקלטו ובהם ראש הממשלה נתניהו. אבל נסיונה של המשפחה לטעון לעיוות דין, ולחלופין לטעון כי בריחת צוערי בה"ד 1 בפיגוע בירושלים (שבסופו חלקם הרגו את המחבל) נבעה מחששם שבדומה לאזריה גם להם לא יינתן גיבוי, מגוחכים. אזריה פעל בניגוד לפקודות והמשמעת המבצעית והמנהלתית, כמו גם בניגוד לקוד האתי של צה"ל. השגיאות של הצבא ושל מי מן הצוערים לא ישנו זאת.

גיורא רום בתפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון, 1995

האלוף במיל' רום בעת שכיהן כנספח הצבאי בוושינגטון, (מקור: ויקיפדיה).

בכנס המנהיגות שנערך השבוע בחיפה אמר האלוף במיל' גיורא רום, בעברו יו"ר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ואלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, כי בפנימייה הצבאית "חונכנו לחתירה למגע. זה מה שעשה אמנון בכארמה. זה מה שעשה חיים דנון ברמת הגולן. זה מה שעשה דורון אלמוג בדרכו לביירות. זה מה שעשה אלי גליקמן על חופים רחוקים במקומות עלומים. זה מה שעשה נמרוד אלוני בבלאטה. זה מה שעשינו כשהפלנו מיגים בכל מקום אפשרי", וזה מה שעשו בוגרים רבים אחרים של הפנימייה, וזה נבע מן החינוך שקבלו בפנימייה הצבאית. לדבריו במרוצת השנים שמע סיפורים רבים על בוגרי הפנימיה, ואף לא אחד מהם כלל בריחה משדה-הקרב. "ועוד דבר. מעולם לא לקח לנו 11 דקות להתחיל פתאום לחתור למגע".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.01.2017)

בסוף, כל הזיכרונות טובים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה נראה שמשתנה התפיסה לגביה בציבור. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי מדיניות סדורה. המערכה הבאה עלולה להיות קשה בהרבה ולכלול את אותם כשלים. 

בדיעבד, תמיד רואים 6:6. עשר שנות השקט בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה עשויות לגרום למלחמה, על מהלכיה, כשליה והישגיה, להיראות טובים בהרבה מכפי שנראו כשנדם קול התותחים. חלק ניכר מכלי התקשורת, ואפילו צה"ל, אף פרסמו לאחרונה כתבות אודות גבורת הלוחמים והישגי הצבא. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי תכנון קלאוזיביציוני סדור ("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים") אלא פועל יוצא של יתרונה המובנה מלכתחילה של ישראל אל מול חזבאללה.

אלו הטוענים כי ההישג בדמות עשר שנים שקטות בצפון הארץ נובע ישירות מן המערכה שהתנהלה ב-2006 גורסים כי הישגיה יצרו הרתעה משמעותית בצפון. מולם ישנם אלו התולים זאת במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה מחזבאללה ללמעלה מ-1,600 הרוגים, בריסון שכפתה איראן על חזבאלה לאחר המלחמה ובהרתעה הדדית הקיימת, שכן חזבאללה רכש במערכה בסוריה נסיון מבצעי מרשים (שכלל שיתוף פעולה צמוד עם הצבא הרוסי) ומחזיק כיום ברשותו ארסנל רקטות עצום ומתקדם שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

דגל ארגון חזבאללה

ארגון חזבאללה, "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי".

בפועל, נשמר השקט גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים הסורית, וניתן להניח שלמלחמה, כמו גם לפעולות שעל-פי פרסומים זרים ביצעה ישראל (ובהם הפצצת הכור בסוריה וחיסול עימאד מוע'נייה), היה אפקט של הרתעה מצטברת, כפי שהגדיר את התופעה בשעתו האלוף במיל' דורון אלמוג. בהרצאה שנשא ב-2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל) כי חזבאללה "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי", וכי להבנתו למרות הכשלים והליקויים בפעולת צה"ל במלחמה הרי שהארגון "עבר חוויה קשה מאוד", ולפיכך הוא מורתע מפני האפשרות שבמערכה נוספת. נראה כי חשש זה נשמר גם בהמשך כאשר חזבאללה מצא עצמו שקוע בסוריה.

שקט לבדו אינו מדד

השקט בצפון וגם ההרתעה שהושגה אינם יכולים להיות המדד היחידי על-פיו נבחנת המערכה. מרגע שנחטפו רגב וגולדווסר על-ידי חזבאללה עברה היוזמה חזרה לצד הישראלי. בכירי הדרג המדיני והצבאי קיבלו החלטה חפוזה, אף שמוצדקת, לפעול כנגד חזבאללה מבלי להבין את משמעויותיה (מלחמה) ומבלי לדעת את מצב מוכנות הכוחות והעורף, שהיווה חזית נוספת. את התנהלותם במערכה המהוססת והממושכת ניתן לתאר בשורה משיר הילדים הידוע"התגלגלו לו-לו-לו-לו, התבלבלו לו-לו-לו-לו, השתוללו לו-לו-לו-לו כל היום".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מלמדת, לכאורה, כי ההישג בדמות עשור שקט בצפון הארץ הורכב אמנם ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, דוגמת המערך הרקטי ארוך הטווח, ונפגעו לו גם מרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. כאשר הסתיימה המלחמה, נוכח חזבאללה כי הציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רובעים שלמים בביירות. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. מבט מפוכח יותר על המערכה מלמד שהמערכה התנהלה ללא הגיון מסדר ושהמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה.

article_paragraph_1223182

האלוף קפלינסקי, ייחס את הכשל העיקרי לחוסר ההבנה שזאת מלחמה, (צילום: דו"צ).

בהרצאה שנשא שלוש שנים לאחר המלחמה ייחס האלוף במיל' קפלינסקי את כשלי המלחמה בעיקר לחוסר היכולת לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) של הציבור, הממשלה וכמובן הצבא להבנה "שהעימות עם חזבאללה איננו המשך ישיר לפעולות השוטפות שביצענו בשש השנים שלפני המלחמה ביהודה ובשומרון, אלא זאת מלחמה". הכשל התפיסתי הזה עמד במוקד קבלת ההחלטות של המערכה ופגע באופן אנוש ביכולת להגדיר מטרות ולפעול בהתאם להשגתן. יחסי הכוחות בין ישראל לחזבאללה בפתיחת המערכה, ובמידה רבה גם כיום, הם שקבעו (כמעט מראש) שישראל ניצחה את חזבאללה.

תחושת ההחמצה

תחושת ההחמצה במלחמה נובעת מהיעדרו של מהלך מכריע מצד צה"ל, בדומה לאלו שביצע במערכות קודמות. קרב אום כתף, "מבצע מוקד", צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית, מבצע אנטבה, הנחיתה מן הים בשל"ג ומבצע חומת מגן הם רק כמה מהמבצעים שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. אך נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? צה"ל, מודל 2006 היה רחוק מאוד מהצבא היעיל, הלוחמני והכשיר שצלח את התעלה ב-73' (שהיה ככל הנראה, "הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל"). פעילות השיטור בשטחים וכהמשך לה הלחימה הסזיפית כנגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה הביאו לשחיקת יכולות אלו.

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון

כניסת כוחות מילואים ללבנון, (צילום: דו"צ).

יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמר האלוף ישי בר, לרמטכ"ל חלוץ ולראש הממשלה אולמרט בבוטות מה, כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (בשנים 1995-2000) עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. שורת החלטות נחושות וסדורות יותר של הממשלה ושל מפקדיו היתה משיגה זאת.

בשל תחושה זו והכשלים בהפעלת הכוח במהלכה, ספגו מפקדי צה"ל במלחמה, במיוחד בדרג הטקטי, ביקורת ציבורית נוקבת (חלקם כונו, לא בהכרח בצדק, "מפקדי הפלזמות") שהתעלמה גם מן ההצלחות שאכן היו בשדה הקרב. חלק מן היחידות בסדיר ובמילואים גילו, גם אם הדרגים מעליהם, חסרו זאת, את הרוח היוזמת וההתקפית האופיינית לצה"ל. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, קצין צנחנים מצטיין. פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה אמנם עומדת לחובתו, וכמוה גם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, אבל במלחמה המבולבלת ההיא היה הירש מפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה. לאחר המלחמה חווה "זובור" ציבורי קשה יותר מכל מפקד אוגדה במלחמות ישראל ונאלץ לפרוש מצה"ל.

השתנות האיום

תועלת

המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתתית ל"מלחמה בקרב האנשים".

תחושת ההחמצה נובעת גם מחוסר הבנה כי האיום השתנה. כנגד ישראל ניצב (מצפון ומדרום) ארגון היברידי הפועל באופן מבוזר וחמקמק ואינו מחזיק במערכים מבוצרים חיוניים באופן דומה ליריבים קודמים, שלא ניתן לצור עליו ולכתרו עד כדי הכרעה (כשם שנעשה כנגד הארמייה בסיני, אש"ף בביירות ומחבלים פלסטינים בגדה). המלחמה בארגונים כאלו שונה. הגנרל הבריטי רופרט סמית אפיין בספרו "התועלת שבכוח" את השתנות המלחמה מתעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד החברה שממנה הוא בא.

החברה המערבית, שישראל היא חלק ממנה, רגישה מאוד לאבדות וארגונים היברידיים אלו מנצלים תורפה זו כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלהם. המערכה כנגדם צריכה להיות משולבת וסימולטנית. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. ב"מלחמה בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה. שינוי זה לא הופנם די צורכו בישראל ובשל כך נותר הציבור, ובתוכו הצבא, עם התחושה שלא מימש את יעדיו. אין מדובר כאן בהיעדרה של תמונת ניצחון, אלא בחסרונו של מהלך סדור שאף שלא ימוטט את מערכי האויב כבעבר יביא, מתוך אסטרטגיה סדורה, לכדי הישגים מוחשיים במערכה.

העימות הבא

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות של חזבאללה בדרום לבנון.

החזבאללה התעצם מאז המלחמה, והפך למיני-צבא. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכשו פעיליו ניסיון מבצעי משמעותי וזכו לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע), שברשותו כוחות קומנדו שייעודם לחדור לישראל, מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ומלאי רקטות מדויקות וארוכות טווח. ניתן להניח, שהארגון למד את לקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

המלחמה היוותה קריאת השכמה לצבא ולממשלה בהקשר להשתנות האיום. חלק ניכר מן הכשלים והליקויים, ובהם כשירות היחידות הלוחמות, תוקנו עם הזמן וחלקם עוד עימנו. הרמטכ"ל הנוכחי שימש כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמ"פ בגולני) ומילא בה תפקיד מפתח. בין היתר דחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה. מאז נכנס לתפקידו הוביל תהליכי התעצמות ובניין כוח משמעותיים במטרה לחזק את מוכנות צה"ל לעימות. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו, ונראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת. ביוטי לשינוי בתפיסה היא "אסטרטגיית צה"ל", שמעגנת עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. על-פי עקרונותיה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת. מימוש תפיסה זו עשוי להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. 

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, כפי שאירע בחטיפת החיילים ב-2006 (אירוע שנסראללה עצמו ציין שהוא מתחרט עליו), עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. אף שבצבא נבנה הכוח, וגובשו תכניות אופרטיביות, חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, בדומה לקודמותיה, ממושכת וחסרת יעדים אסטרטגיים ברורים, אך בממדי הרס גדולים בהרבה.

זה לא הפרסונה זה ההליך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביטול מועמדתו של גל הירש לתפקיד המפכ"ל מלמדת כי זה לא הפרסונה אלא ההליך שדרוש תיקון. הבחירה בסגן ראש השב"כ לתפקיד, אף שהיא מתבקשת, מוכיחה זאת.

ההודעה על ביטול מועמדותו של תא"ל במיל' גל הירש למשרת המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל פורסמה עם צאת יום הכיפורים. זמן קצר לאחריה הודיע השר גלעד ארדן על מועמדו החדש לתפקיד, סגן ראש השב"כ רוני אלשיך. עקשנותו של ארדן למנות לתפקיד מועמד המגיע מחוץ לארגון ראויה לציון. שורת הפרשיות שבצמרת המשטרה מעידות על הצורך הזה לבדן, אולם גם מן הבחינה הרוחבית הארגון זקוק לניעור רציני או לפחות לבדק בית. הירש, אף שצמח בצבא ונעדר את הרקע המקצועי הנדרש לתפקיד, היה עשוי לחולל (ביטוי שהירש, כמפקד בה"ד 1, אהב במיוחד בבואו להגדיר את מהות הקצין) בכוח אישיותו את המהפך הנדרש.

מנגד, בחירתו החפוזה והמגושמת משהו של ארדן בתא"ל השנוי-במחלוקת, יצרה מחול שדים מיותר. נראה שארדן השתהה יתר על המידה בבחירת אדם לתפקיד השוטר מספר 1 וכשבחר בו לבסוף היה זה ללא מחשבה תחילה. לו היה עושה כן, ספק אם היה בוחר בהירש. אין בקביעה זו בכדי להעיד על הירש או בכדי ללמד שמלחמת לבנון השנייה, בה לחם באומץ, רלוונטית לסוגיה. העניין הוא פשוט. שיטור הוא מקצוע והירש אינו שוטר. הירש, שככל הנראה ביקש להתמנות לתפקיד, הן בשל רצונו לנקות את תדמיתו מן הכתם שדבק בה לאחר מלחמת לבנון השנייה והן מתוך תחושה שמדובר בסוגיה בעלת חשיבות לאומית, עבר בתקופה האחרונה "זובור" נוסף, דומה לזה שעבר ב-2006.

חזית אחידה (אך לא משותפת) ובהם בכירי המשטרה לשעבר, הורים שכולים ופקודים ומפקדים מימי המלחמה בלבנון ב–2006, התגבשה כדי לסכל את המינוי. מן האוב עלו פרשיות ישנות ובהן עסקאות בגאורגיה, חוזה ללא מכרז בעיריית ראשון לציון וכמובן דו"ח אלמוג על חטיפת רגב וגולדווסר. אף שהאלוף במיל' דורון אלמוג ציין כי מסקנות הדו"ח נותרו בעינן, הרי שהירש, לאחר שערער על כך בהצלחה לא נפסל לתפקידי פיקוד. מה גם שאלמוג עצמו (בעבר מפקדו של הירש בצנחנים) שאף בעיקר לזעזע באמצעות הדו"ח את צה"ל שלאחר המלחמה ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ. כל אלו יחדיו הביאו לכך שלא ניתן היה "להכשיר" את מינוי הירש בזמן סביר.

השופט יעקב טירקל העומד בראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה.

השופט יעקב טירקל העומד בראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה.

כך או כך מינויו של הירש לא נכשל בגלל הפרסונה אלא בגלל ההליך הקלוקל למינוי בכירים בשירות המדינה הקיים בישראל. ההליך כולל לכאורה רק את בחירת השר הממנה ואת ועדת טירקל הבוחנת את כשרותם והתאמתם לתפקיד של מועמדים למספר תפקידים בכירים בשירות המדינה ובהם הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד, ראש השב"כ, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל.

בפועל, כפי שהתברר בניסיון הכושל למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל ואת פרופסור יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל, לאחר בחירת השר את המועמד רק מתחילה נבירה חסרת פשרות בעברו. נראה כי נדרשת רפורמה משמעותית באופן שבו מתבצעת הבחירה לתפקידים אלו. ניתן למשל להציג בפני הוועדה את שמות המועמדים כולם, בטרם יבחר השר (או ראש הממשלה) את המועמד המועדף עליו. כך יגובש פול מועמדים "כשרים" ולא יצוצו להם שפנים שלאחר הבחירה.

ניתן גם להביא בפני ועדה זו את נציגיהם של ציבורים שונים שלהם התנגדות לבחירה, אשר יפרטו את הסיבות להתנגדותם בטרם ייבחר המועמד. הדבר יאפשר הן את השמירה על שמם הטוב של משרתי ציבור שלהם קריירה ארוכה, והן את יכולתה של הרשות המבצעת (הממשלה) לבחור את ראשי הארגונים הכפופים לה מבלי שאלו ייפסלו לאחר מכן. את ההליך הזה יש גם לתחום בזמן, כך שלא ייגרר יתר על המידה. רצוי שרפורמה זו תתבצע בטרם יגיע המועד למנות את ראש השב"כ (בעוד 8 חודשים) וראש המוסד הבאים (בתוך פחות משנה).

סגן ראש השב"כ רוני אלשיך (מימין) והאלוף יצחק איתן.

סגן ראש השב"כ רוני אלשיך (מימין) והאלוף יצחק איתן.

ומילה על המועמד הנוכחי לתפקיד המפכ"ל רוני אלשיך. כמו הירש הוא צמח בצנחנים, וכמפקדה היוצא של פלוגת ההנדסה החטיבתית הוביל כוח מן הפלוגה בפעולת מיידון שבלבנון (על כוח אחר מן הפלוגה פיקד הירש). לאחר מכן שימש כסמג"ד בחטיבה. בתום תפקיד זה פרש מצה"ל והתגייס לשב"כ. הוא שימש כרכז ובמספר תפקידי פיקוד ומטה ובהם ראש תת-מרחב שומרון, ראש מרחב דרום, האחראי על רצועת עזה וסגן ראש השירות. הוא נחשב בצבא ובשב"כ למפקד נועז, יצירתי והגון. הסבירות שהבחירה בו תצלח את המשוכות בהן כשל הירש גבוהה. בעיקר משום שבניגוד אליו אלשיך נהנה, כנראה בצדק, מהילת בחורינו המצוינים הפועלים בחשאי ועל כן הביקורת עליו, במידה וקיימת, חסויה.

זה לא "מפכ"ל נולד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פרשת המינוי של תא"ל (במיל') גל הירש למפכ"ל המשטרה נהפכה לסערה ציבורית של ממש. כוחות גדולים ובהם בכירי המשטרה לשעבר, הורים שכולים ופקודים ומפקדים מימי המלחמה בלבנון ב–2006 חברו כולם כדי לסכל את המינוי.

הירש (במרכז), בימיו כמפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים

הירש (במרכז), בימיו כמפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים.

הירש הוא אכן קצין שנוי במחלוקת. לוחם ומפקד עטור הישגים משנים של שירות בצנחנים אשר פיקד על פלוגה בפעולת מיידון ועל יחידת שלדג במבצע "ענבי זעם". במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. אף על פי שעומדת לחובתו פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה, וגם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או לא בוצעו כהלכה, במלחמה המבולבלת היה הירש למפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה.

לאחר המלחמה עבר הירש "זובור" ציבורי, כפי שלא ספג שום מפקד אוגדה שלחם במלחמות ישראל. ולא שלא היו כשלים בעבר; בשל"ג הסתבכה אוגדת קהלני בקרב הבופור ואוגדת ירון בטבח בסברה ושתילה (שלא לדבר על אוגדתו של גיורא לב בסולטאן יעקב). גם במבצע חומת מגן (שהירש הוא מהוגיו ומפקדיו) הסתבכה אוגדתו של אייל שליין בקרב בג'נין. והנה, לא קמה צעקה ציבורית לפטרם ולהוקיעם בראש חוצות.

שאלת ההתאמה של הירש לתפקיד היא שאלה מקצועית ברזי תחום השיטור, כמו בנוגע ליכולתו, כמי שבא מבחוץ, להוביל את המשטרה לרפורמה מקיפה. זהו דיון שעל השר גלעד ארדן והממשלה לנהל. הפיכת בחירת המפכ"ל למעין תחרות "מפכ"ל נולד", שבה לציבור יש זכות בחירה, היא בגדר פארסה. עוד רגע נשלח הודעות SMS עם שם המועמד החביב עלינו.

אפשר להתווכח עם מידת התאמתו של הירש לתפקיד. שכן גנרל אינו שוטר. מה גם, שהמגרעות של הירש, ויש כמה, עשויות להיות לו לרועץ. אבל הוויכוח אינו יכול, וגם לא צריך, למנוע מן השר לבחור במועמד המתאים בעיניו למפכ"ל. סיכול המינוי, בשלב זה, יהפוך את הדרג המבצע, הממשלה, לחסרי יכולת להוביל ולהנהיג.

טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1.

טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1.

בנימה אישית, יש בוודאי טובים ממני ללמד סניגוריה על הירש, שכן הייתי פקודו רק זמן קצר בבה"ד 1, כצוער מן הצנחנים שהודח על ידו במהלך הקורס. הוא זכור לי כמפקד מרשים, שחינך אותנו לקחת יוזמה, להוות דוגמה אישית לפקודינו ולנוע קדימה כל העת. כך עשה הוא במלחמה. מן הבחינה הערכית־המנהיגותית הירש מועמד ראוי. יש לאפשר לרשות המבצעת לעבוד ולבחור את מנהלי הגופים המקצועיים כראות עיניה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "הארץ", 03.09.2015)