"שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" | מאת גל פרל פינקל

הביוגרפיה המצוינת שכתב גנרל הנחתים ג'ים מאטיס הוא סיפורו של מי שבכל רמה, ממ"מ ועד למזכיר ההגנה, לחם, פיקד וקיבל החלטות מתחתית הטקטיקה ועד למרומי האסטרטגיה. תובנותיו ולקחיו החכמים רלוונטיים לכל מי שעוסק במקצוע הצבאי, משום שכפי שקבע "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות".

• פורסם באתר "נוריתה"
• 28 במאי 2022

החודש יצא "אות קריאה "כאוס"" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2022), הספר המצוין שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס, בסיוע פרנסיס "בינג" ווסט סופר וקצין נחתים לשעבר שלחם בווייטנאם.

ניכר שזהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שבו תיאר את מסלול השירות שלו בנחתים ממפקד מחלקה ועד למפקד פיקוד המרכז האמריקני ובהמשך כמזכיר ההגנה בממשל טראמפ. הוא השכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים.

מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע. 

תבוסתן או נחת אבל לא שניהם

ב־1972, לאחר לימודיו בקולג׳ הוסמך מאטיס, שהתגייס לעתודה האקדמית, כסג"מ בחיל־הנחתים. ככוח ימי, כתב, "הנחתים מאורגנים לעלות על סיפון אוניות ולנחות בחופים עוינים" (עמוד 24).

לאחר מכן עבר "שבעה חודשים באימון בסיסי בקוונטיקו. חריג בין כל הזרועות, מכשיר חיל־נחתים את כל אחד מקציניו קודם כל כקצין חי"ר" (עמוד 22). בהמשך יעבור כל נחת, במידה ולא ימשיך במסלול פיקוד בחי"ר, הכשרה בבית ספר מקצועי ויהפוך לטייס, לקצין לוגיסטיקה, או לתפקיד מקצועי אחר. אבל לפני כל אלה, ציטט את אחת מאמרות השפר של החיל, "כל נחת הוא בראש ובראשונה רובאי" (עמוד 22). 

יתרה מכך, כתב, החיל מלמד את קציניו הצעירים שכל דבר שיעשו במהלך שרותם, לא משנה באיזו דרגה או תפקיד, "משפיע על הטוראי בקצה התוקף את האויב" (עמוד 23).

בתום הכשרתו כקצין חי"ר הוצב מאטיס כמפקד מחלקה בגדוד. אחד המ"פים חנך אותו בהכוונת אש סיוע וארטילריה. בתרגיל האחרון החונך נתן למאטיס לפעול באופן עצמאי לחלוטין. האש שהכווין פגעה היישר במטרה. המסר היה ברור: "תן אמון בכפופים לך לאחר שאימנת אותם" (עמוד 26).

כבר כמ"מ ומ"פ גיבש לעצמו מאטיס מספר כללי אצבע למנהיגות. "הראשון הוא יכולת (competence): הצטיין ביסודות; אל תחפף בעבודתך – עליך לשלוט בה – וזה תקף בכל רמה ככל שאתה מתקדם" (עמוד 27). נתח את עצמך זהה חולשות ושפר אותן. "תרגל שוב ושוב. הלוחמים שלך בונים עליך" (עמוד 27). זכור, כתב, "כקצין אתה צריך לנצח רק בקרב אחד – לזכות בלב חייליך. זכה בליבם, והם ינצחו את הקרבות הבאים" (עמוד 28).

כשפיקד על לשכת גיוס של הנחתים יזם שורת תהליכים כדי להעלות את אחוזי הגיוס במרחב שעליו היה אחראי. אף שהרפורמה שהנהיג הצליחה היא חייבה את פקודיו לעבוד יותר. אחד מהם התלונן על יום העבודה הארוך וסירב לקחת על עצמו נטל נוסף. "אתה יכול להיות תבוסתן או שאתה יכול להיות נחת, אבל אתה לא יכול להיות שניהם" (עמוד 33), השיב מאטיס וסיים את הקריירה של האיש בחיל.

מבצעים מתנהלים במהירות האמון

ב־1990 מונה למג"ד חי"ר בנחתים. הוא חש מלא מרץ ומוכן לתפקיד. "התמחיתי בהפעלת תמרון ואש ובמבצעים אמפיביים – הבסיס לכל קצין נחתים" (עמוד 35). למלחמת המפרץ הוקפץ הגדוד מאימון שאפשר למאטיס להכיר את אנשיו ולדעת "איזה מפקד יתאים לאיזו משימה" (עמוד 37). לדבריו, "המפתח להכנה למי שטרם חווה קרב היה הדמיה. המטרה הייתה להבטיח שכל לוחם "נלחם", נפשית ופיזית, עשרות פעמים לפני שאי פעם ירה את הכדור הראשון שלו בקרב" (עמוד 42).

על גדודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). יש בגישה דמיון לקביעתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא גולני, לפיה את התמרון יש לבצע "במקסימום כוח, מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה".

מאטיס, ברוח מפקדו ונוכח ההערכה שבפריצה יפגעו כמחצית מחיילי הגדוד, דרש מקציניו שתכנית האש לתחילת המתקפה תהיה קטלנית במיוחד. לאחר שהאש תופעל על היעדים, אמר, "אני רוצה שהכל ימות, כולל התולעים" (עמוד 42). 

ב־24 בפברואר 1991 החלה המתקפה הקרקעית. לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה וכוחות נחתים הבקיעו את קו המוצבים, הוטל על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה. "באימונים הפריצה המהירה ביותר ארכה 21 דקות. בקרב הנוכחי עשינו זאת ב־11 – החזרות הבלתי נלאות השתלמו" (עמוד 46).

בהמשך הלחימה, כתב, העביר את השליטה על הגדוד לקצין מטה, "על מנת שאעבור לפקד מלפנים על ההתקפה הגדודית" (עמוד 241). הוא עשה כן משום שהבין שאף שהמקום הטוב ביותר לשלוט ממנו, כמאמר תא"ל גיא חזות, קצין צנחנים, בשעתו בהרצאה לצוערי בה"ד 1, הוא מאחור, הרי ש"המקום הטוב ביותר לפקד הוא מלפנים". האתגר הוא במציאת האיזון הנכון בין השניים. היעד, מיותר לציין, נכבש במהירות בסיוע אש מטוסי קרב.

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה עיראקית של חי"ר ממוכן, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את הרכבים האחרונים בשיירה, פלוגת המפקדה. העובדה שמ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס ורב־סמל קנדל האף, בוגר מלחמת וייטנאם, אימנו את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, החבלנים, הפקידים, ומכונאי הרכב, ללחום כלוחמי חי"ר השתלמה.

"הם פגעו ברכב אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו בו־זמנית לדרום ולצפון על האויב שבמחצבה וזה שבחזיתנו. ככל שהעיראקים הגיחו, טבחים וחבלנים הגיבו במרץ עם מקלעים ועם מטולי רקטות נגד טנקים שנטרלו את כלי הרכב העיראקיים" (עמוד 48). הקרב הסתיים בתוך 12 דקות.

לאחר הקרב שאל המח"ט את מאטיס מה למד. "שנינו ידענו שהנחתים שלי חילצו אותי במחצבה" (עמוד 49), כתב מאטיס, והשיב שלמד. טוב, ענה המח"ט והלך. המסר היה ברור.

לאחר הפיגוע במגדלי התאומים מאטיס פיקד על "כוח משימה 58", שהוטס במסוקים מספינות הצי באוקיינוס ההודי לאפגניסטן כדי לפתוח חזית נוספת לעבר קנדהאר. "כל דור נלחם בכלים שעיצבו הדורות שקדמו לו. כך היה לי ב־2001 ארגז כלים שלא היה ניתן להעלות על הדעת במלחמות קודמות. כמה מפקדים ופוליטיקאים עדיין דמיינו את הנחיתה באיוו ג'ימה כשדיברו על נחיתה מהים. ברגע שאדמירל מור הצביע במפה על אפגניסטן המרוחקת מאות מיל מכל חוף, ידעתי שאוכל נחות שם עם אלפי נחתים" (עמוד 73). 

לדבריו, "מההתחלה ועד הסוף נדרשו לצוות שלנו מהצי, מהנחתים, מהצבא, מהכוחות המיוחדים וממשרד החוץ 28 ימים בלבד לעבד, לתכנן, לרתום ולבצע את הפלישה לאפגניסטן" (עמוד 76). מבצעים, כתב, "מתנהלים במהירות האמון" (עמוד 155).

זהו לקח שכוחו יפה תמיד, בכל האמור בתיאום בין כוחות, זרועות וחילות. בנוסף, אף שרוח הלחימה ונחישות הגייסות יהיו תמיד הרכיב המשמעותי ביותר, הכשירות המקצועית קובעת חלק מהותי מהיכולת לבצע, והדבר מקבל משנה תוקף בכל האמור בכוחות יבשה. כמאמר ביטוי רווח בצה"ל, "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". מי שרוצה לבצע במחיר נמוך יחסית, מוטב שישקיע בכשירות ובאימון הכוחות.

הבנה משותפת של "למה, ומדוע"

את ספרו חילק מאטיס לשלושה חלקים: הראשון עסק בחוויותיו בעת שפיקד באופן ישיר על חיילים, השני במצביאות ומנהיגות והשלישי באסטרטגיה.

בפקודה, קבע, "המידע הקריטי זו 'הכַּוָּנַה' |המטרה| שלך המסתכמת בביטוי "על מנת"" (עמוד 56). היכולת של מפקד להבהיר אותה לפקודיו היא שתאפשר להם לפעול בעצמאות מתואמת, המבוססת "על הבנה משותפת של "למה, ומדוע" של המשימה, והיא המפתח שמאפשר תעוזה" (עמוד 56).

בכל האמור באסטרטגיה הוא התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הגדיר הנשיא ג'ורג' בוש האב, ששירת בשעתו כטייס קרב בצי במלחמת העולם השנייה, "מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה שכללה בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידנו בעבר. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות בלי להעליב או למדר אף בעל עניין, אך בלי לוותר כהוא זה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 50).

תחת הנהגתו החכמה, כתב, "לא הייתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה" (עמוד 50). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

הספר שהוציא מתחת ידו (כאמור, בסיוע ווסט) הוא מסמך מרתק, כתוב היטב (שתורגם כהלכה בידי אורן האס), מלא לקחים רלוונטיים ותובנות למפקדים בכל דרג.

מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה לקרבות בעיראק ואפגניסטן (ושוב בעיראק), שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נקי מהתייפייפות וחירטוטים של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה.

טראמפ עוזב את סוריה, בלי להתייעץ ולעזאזל ההשלכות | מאת גל פרל פינקל

הקריאה בספר "פחד" אודות נשיאות הנשיא טראמפ משאירה את הקורא מוטרד או מפוחד. בנסיגה מסוריה, כמו במקרים אחרים, הנשיא החליט ולעזאזל התוצאות. הנסיגה, ובמקביל לה הגברת הנוכחות האיראנית בסוריה, יוצרת מתיחות לישראל, אבל הפוטנציאל האמיתי לעימות מצוי בדרום.

הקריאה בספר "פחד" (ידיעות ספרים, 2019) מאת העיתונאי האמריקני עטור הפרסים בוב וודוורד, דווקא על רקע החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכריז על "מצב חירום" בכדי לממן את הקמת החומה בגבול עם מקסיקו, משאירה את הקורא המצוי, מוטרד במקרה הטוב, ומפוחד במקרה הרע. וודוורד, בוגר ייל ששירת חמש שנים כקצין בצי האמריקני, שמאחוריו באחת הקריירות המרשימות ביותר בעולם העיתונות (בין היתר חשף, עם שותפו קארל ברנסטין, את פרשת ווטרגייט שהביאה להתפטרות הנשיא ניקסון), טוען בספר שהנשיא מקבל החלטות באופן קפריזי, לא אחראי ומסוכן. חמור מכך, חמור מכך, לעתים נראה כבעיניו עצם ההצהרה על החלטה חשובה מעצם מימושה בפועל. 

לזרוק פצצה וללכת

הקריאה בספר מותירה את הקורא מוטרד, (מקור: אתר סימניה).

דוגמה שממחישה את הטענה היטב נוגעת לעניין שירותם של טרנסג'נדרים בכוחות המזוינים של ארצות הברית. הנשיא, כמפקד העליון של הצבא, הוא מי שהסוגיה מוטלת לפתחו. מדובר בנושא טעון שלו משמעויות חוקתיות, משפטיות, צבאיות וכלכליות. ב-26 ביולי 2017 היה אמור הנשיא טראמפ לקיים דיון בסוגיה בשעה 10:00 בבוקר. זה לא מנע ממנו לצייץ שעה קודם לכן במדיום החביב עליו, טוויטר, כי לאחר שהתייעץ עם הגנרלים ועם המומחים הצבאיים שלו, הוא מודיע שממשלת ארצות הברית לא אפשר "שירות של טרנסג'נדרים בזרועות הצבא של ארה"ב בכל תפקיד שהוא. צבאנו חייב להתמקד בניצחון החלטי ומכריע ואין להעמיס עליו את העלויות הרפואיות האדירות ואת השיבושים שיהיו כרוכים בשירות טרנסג'נדרים בצבא. תודה רבה". העובדה שהתייעצות שכזו לא התרחשה היתה חסרת משמעות וכמוה גם העובדה שבפנטגון כלל לא התלהבו ליישם אותה. כשהגיעה ההוראה מהבית הלבן עיכב שר ההגנה ג'יימס מטיס את ביצועה עד שבתי המשפט בלמו אותה, בצדק גמור, והפכו אותה לריקה מתוכן.

נראה כי החלטת טראמפ לסגת מסוריה, לפני כחודש וחצי, התקבלה באפן דומה לביטול שירותם של טרנסג'דרים מלפני כשנתיים. הכוחות האמריקניים בסוריה, כ-2,000 חיילים ובהם מדריכים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה יחידות רפואה וכן צוותי כוחות מיוחדים, היו חיוניים למאמץ לבלום את התפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון, וסייעו לבלום גם שחקנים נוספים. לפני כשנה, למשל, לחמו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקנים בכוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן כוח שכירי חרב רוסי המכונה "כוח ואגנר", בקרבת שדה הנפט קונקו הסמוך לדיר א-זור שבסוריה. הכוח הסורי-איראני- ורוסי המשולב, ניסה ככל הנראה לבצע מחטף ולהשתלט על שדה הנפט שבשליטת האוטונומיה הכורדית. בתוך ארבע שעות, שבמהלכן ניהל לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נהדף הכוח התוקף כשהוא סופג בין 200 ל-300 נפגעים. למרות זאת הנשיא טראמפ הורה על הסגת הכוחות.

מפקד פיקוד המרכז האמריקני, הגנרל ג'וזף ווטל, שאחראי מתוקף תפקידו על הכוחות האמריקנים המוצבים בסוריה, העיד בפני ועדת השירותים המזוינים של הסנאט כי איש לא נועץ בו בטרם ההחלטה. ווטל, קצין מנוסה שפיקד על הריינג'רס בלחימה באפגניסטן ב-2001, הוסיף שבניגוד להצהרת הנשיא, המערכה כנגד דאעש טרם הסתיימה, והארגון לא הובס. גם אואן ווסט, עוזר שר ההגנה למבצעים מיוחדים, העיד לפני הוועדה. ווסט נשאל האם לדעתו שר ההגנה הקודם, מטיס, טעה לגבי התנגדותו לנסיגה. "לא, אדוני", השיב ווסט, קצין נחתים לשעבר שעבד קודם לכן כבנקאי בגולדמן סאקס. הסיכויים שווסט, שלחם תחת פיקודו של מטיס, כשזה האחרון פיקד על אוגדת הנחתים הראשונה במלחמת עיראק (ואביו, בינג, כתב שני ספרים שתיארו את פועלו של מטיס במלחמה בחיוב), ישיב אחרת היו נמוכים מלכתחילה אבל תמימות הדעים שלו ושל ווטל מטרידה ומלמדת על מגמה. שוב, נראה שהנשיא בחר פשוט "להטיל פצצה" וללכת. מה יקרה בפועל, ואת מי משאירים מאחור לאנחות, חסר חשיבות.

אין ואקום בטבע. יציאה של שחקן אחד, תפנה את המקום לכניסתו או להגברת פעילותו של שחקן אחר. היציאה של האמריקנים מן הזירה, רק מגבירה את ה"תיאבון" של האיראנים להתבסס בסוריה ומאדירה את מעמדה של רוסיה כמוציאה והמביאה במרחב. בתקשורת דווח השבוע שהערכת אמ"ן לשנה הקרובה גורסת כי הסבירות לעימות בצפון נמוכה, אך יתכנו ימי קרב בעצימות גבוהה מאלו שהיו עד כה. קדימון לכך ניתן בשבועיים האחרונים בשתי תקריות שבהן תקף צה"ל יעדים איראניים (תקיפה אווירית נרחבת בתגובה לירי טיל קרקע קרקע וירי טנקים לעבר עמדות סמוכות לגבול, ששימשו את חזבאללה וכוחות קודס). הנסיגה האמריקנית הממשמשת ובאה מסוריה וההצהרות של רוסיה כי לא תסבול תקיפות ישראליות במרחב דמשק, הפכו את החזית הצפונית למורכבת בהרבה משהיתה.

דרום אדום

משמאל: הרמטכ"ל כוכבי בביקור בתרגיל, (צילום: דו"צ).

למרות המתיחות בצפון, נראה שבצה"ל מסתכלים דרומה. ישראל, שוב, צופה עימות ברצועת עזה בקיץ. בהערכת אמ"ן לשנת 2019, שפורסמה השבוע, נכתב שהחמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. בשל כך החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה כיעד עליון בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. לפי הפרסומים בתקשורת הרמטכ"ל ביקר בשורה ארוכה של יחידות המיועדות לפעול בעזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות, הנחה על שינויים נחוצים בחלק קטן מהן ואישר את רובן כמות שהן. בנוסף הנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה, שתיים מהן במילואים, ועל הקמת מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן. המנהלת, בפיקוד אל"מ רונן גייגר, שפיקד על מרכז האש בעזה במבצע "צוק איתן", תשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות, תאגד את כל יצרני המטרות, ותחזק את הקשר שלהם לכוחות בשטח. 

הנחיות הרמטכ"ל, אף שמתייחסות לצרכי המוכנות בזירה הדרומית, מעלות שאלות על מוכנות הצבא במובן הרחב. באחרונה נפגש הרמטכ"ל עם נציב קבילות החיילים הקודם, האלוף (מיל') יצחק בריק, שלו טענות קשות על מוכנות הצבא. סגירת הפערים הזו, בתחומים שנראים בסיסיים (בין היתר הוחלט על רכש אמצעים אופטיים, טילי נ"ט, ומקלעים מסוג נגב), מעלה שאלות לגבי כשירות הכוחות עליה הצהירו הרמטכ"ל היוצא והפיקוד הבכיר של הצבא. אבל במקרה הזה תפיסת ההפעלה חשובה בהרבה. לפני כחודש פרסם השר יואב גלנט מאמר ב"מעריב" בו טען כי הגדרת הרמטכ"ל כוכבי את "יכולת ה"קטלניות" של צה"ל כיעד ראשון במעלה, מקבעת כיוון רב-חשיבות הנובע מההפנמה כי חל שינוי מהותי בקלאסיקה של ההישג המלחמתי: לא עוד כיבוש מרב השטח במינימום זמן ותוך השמדת מרב כוחות האויב". מאחר וצה"ל יימצא, כתב, בסיומו של כל סבב לחימה באותם קווי גבול הקיימים היום, כיבוש השטח וגורם הזמן יפנו מקומם למשימה חדשה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג".

אף שגלנט, יוצא שייטת 13 ששימש כאלוף פיקוד הדרום, הדגיש כי לצד מערכות הנשק, הרכיבים העיקריים שיכריעו את המערכה יהיו "רוחו של המפקד, נחישותו של הלוחם והתחבולה, אשר תאפשר להוציא את האויב משיווי משקלו", הרי שלתפיסתו, בהתאם לתפיסת הביטחון שגיבש ראש הממשלה לעשור הקרוב, לצה"ל דרושות עוד יכולות אש. התמרון הקרקעי? הוא פחות חשוב. העובדה שמערכות שבהם התבסס צה"ל בעיקר על הפעלת אש מנגד (ממבצע "דין וחשבון" ועד למבצע "צוק איתן") הביאו הישגים מועטים מאוד נראה שנותרה על רצפת חדר העריכה. 

לפני כשבועיים תועדה מחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו לרמטכ"ל בעת שהשניים ביקרו בבסיס חטיבת צנחנים מילואים במרכז הארץ. הביקור נעשה במסגרת בדיקת הטיפול בטענות האלוף בריק וכשמדובר בחטיבה הזו, הוא משול ל"חיפוש מטבע מתחת לפנס", שכן כשירותה גבוהה מאוד. רה"מ העלה את האפשרות שבעת עימות בשטחים ניתן יהיה לשלוח את כוחות החטיבה לערים הפלסטיניות על גבי ג'יפים חמושים במקלעים. הרמטכ"ל כוכבי, שבאינתיפאדה השנייה פיקד על חטיבת הצנחנים, הסתייג ותיקן שלפי תורת הלחימה, "בשטח בנוי אתה נלחם מחלון למרפסת, לא עובר עם האמר ברחוב הראשי". הרמטכ"ל צודק, אבל ממילא נראה שלרה"מ אין עניין לאשר תמרון שכזה, או להשקיע בו. אמצעים לחטיבות החי"ר ושיפור מודל האימונים לשריון ולהנדסה עליהם החליט הרמטכ"ל השבוע אינם בטלים בשישים, אבל כשרוצים לדעת כמה חשוב נושא מסוים ראוי לבחון היכן מושקע הכסף ואת מי שמים בראשו. זהות האלוף שיעמוד בראש זרוע היבשה, תלמד הרבה על חשיבות הנושא בעיני הרמטכ"ל החדש. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2019)

 

"התשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג" | מאת גל פרל פינקל

החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים מסוריה התקבלה בקרב הפיקוד האמריקני הבכיר בפליאה, כשמשמעותה לא ברורה להם. ישראל, שאכן מקבלת סיוע כלכלי נדיב מאוד, כמאמר הנשיא, תצטרך פשוט להסתדר עם הסתלקותם הפתאומית מהזירה. 

מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, ביקר השבוע כוחות צבא אמריקניים המוצבים באפגניסטן. אחד מחייליו שאל אותו מה משמעות ההחלטה להסיג את הכוחות האמריקניים מסוריה, עליה הורה לאחרונה הנשיא טראמפ, עבור הכוחות בשטח. "זו באמת שאלה טובה, והתשובה הכנה ביותר היא שאין לי מושג", השיב הגנרל. נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, ענה כמו שמצופה מקצין נחתים, בלי להתייפייף ובלי לנסות "למרוח" את אנשיו. אבל אסטרטגיה סדורה היתה טובה יותר.

הכוחות האמריקניים בשטח סוריה, כ-2,000 חיילים בסך הכל (ובהם אנשי כוחות מיוחדים, מדריכים ויועצים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה, יחידות רפואה ועוד), היוו נדבך חשוב במאמציה של ישראל לבלימת ההתפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון. גם הצמרת הביטחונית האמריקנית, ובראשה מי שכנראה היה האיש עם הניסיון הביטחוני הרב ביותר בוושינגטון, שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ראתה את נוכחות הצבא האמריקני בשטח, כחיונית למאמץ לבלום את איראן. הנשיא האמריקני לעומת זאת, חשב אחרת ובהינף יד הורה על הסגת הכוחות. כשנשאל על כך השבוע, בעת שביקר במפתיע כוחות צבא אמריקניים בעיראק, ציין הנשיא טראמפ בפשטות "שישראל מקבלת מאיתנו כל שנה 4.5 מיליארד דולר. הם יסתדרו".

מימין: שר ההגנה מאטיס והנשיא טראמפ, (מקור: ויקיפדיה).

שר ההגנה מאטיס, מצדו, בחר להתפטר בעקבות ההחלטה הזו. מאטיס, אולי אחד הגנרלים הבולטים ביותר בצבא האמריקני ב-30 השנים האחרונים, שהצטיין בכל תפקיד בחיל הנחתים, ובכלל זה כמג"ד חי"ר במלחמת המפרץ ב-1991 וכמפקד דיוויזיה בפלישה לעיראק ב-2003, היה המינוי החשוב והמוצלח ביותר שביצע טראמפ מאז נכנס לתפקידו, ושימש כמבוגר האחראי בממשל, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים. אבל כבר מעל חצי שנה שתלויה מעל ראשו חרב פיטורין, בשל שורה ארוכה של אי-הסכמות עם הנשיא והיועצים החביבים עליו. סוריה והנסיגה ממנה אמנם היוו את "הקש ששבר את גב הגמל" אבל היו גם מחלוקות נוספות, ובהן המדיניות ביחס לצפון קוריאה לאחר שמנהיגה קים ג'ונג-און הסכים לדון בפירוק מנשק גרעיני, החלטת הנשיא לדלל עוד יותר את הכוח האמריקני באפגניסטן ובחירת יושב ראש המטות המשולבים הבא.

בסוגיה האחרונה ביקש מאטיס למנות את ראש המטה של חיל האוויר של ארצות הברית, גנרל דייוויד גולדפיין, שמוכר היטב למקביליו בחיל האוויר הישראלי, למחליפו של יו"ר המטות המשולבים הנוכחי, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד. על-פני גולדפיין, טייס קרב עתיר ניסיון שכמפקד טייסת F-16 הופל מעל סרביה, בעת "מבצע כוח מאוחד" ב-1999, וחולץ בטרם נלקח בשבי הכוחות הסרבים, העדיף הנשיא טראמפ את ראש מטה הצבא האמריקני, הגנרל מארק מילי. הגנרל, צנחן ואיש כוחות מיוחדים שנחשב למפקד חריף ומנוסה (שגם צבר תארים אקדמיים מפרינסטון וקולומביה), עשה ככל הנראה רושם חיובי על הנשיא והוביל לאחד המקרים הבודדים שבהם הנשיא בחר מועמד שאינו ניצי, קיצוני או שנוי במחלוקת. אם יאשר הסנאט את מינויו של מילי, ימצא הרמטכ"ל הישראלי הבא, אלוף אביב כוכבי, כי מקבילו האמריקני בוושינגטון מגיע מרקע צבאי ואקדמי דומה. לנשיא, ציין מאטיס, מגיע שר הגנה שיסכים עם דעותיו. יתכן. אבל מוטב היה שהנשיא ישמור את שר ההגנה היוצא שלו, שכן ניסיונו, רוחב ראייתו ועומק מחשבתו יכלו לשמש לו משענת טובה בהרבה מזו שאומרי ההן והבדלנים שליקט סביבו.

ישראל תסתדר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. ראשית משום שלכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן. כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש הם מחויבים פחות. 

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא בהחלט סייעה. בארבע השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. רגע השיא היה בתקיפה האווירית הרחבה שבמאי האחרון, במהלכה הותקפו מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני. אולם מאז ספטמבר, כשהסורים הפילו מטוס ביון רוסי זמן קצר לאחר שחיל האוויר הישראלי תקף יעדים איראניים בלטקיה, השתררה מתיחות משמעותית עם רוסיה, שעד אז העלימה עין מהמדיניות התקיפה של ישראל. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, ולאחר התקרית בה הופל המטוס נקטה שורה של צעדים במטרה להצר את צעדיה של ישראל, ובכלל זה מסירת מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-300 לצבא הסורי.

משלחת צה"ל עם מקבליהם הרוסים, החודש במוסקבה, (צילום: דו"צ).

המדיניות הישראלית ההתקפית שמטרתה למנוע את התבססות איראן בסוריה, כמו גם את הגעתם של אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה בלבנון, נמשכה אמנם, אך תוך משנה זהירות בכדי שלא "לדרוך על הרגליים" של הרוסים. יישום של המדיניות הזו, על-פי פרסומים זרים (ובהם פרסום של סוכנות הידיעות AP כי בכיר ישראלי אישר שישראל אכן ביצעה אותה), ניתן לראות בתקיפה האווירית שבוצעה השבוע סמוך לדמשק. בתקיפה הושמדו, על-פי הפרסומים בתקשורת, מבנים שבהם אוחסנו טילים מסוג "פאג'ר-5" איראניים. לאחרונה ביקרה ברוסיה משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה. אף שהמשלחת מהווה צעד לשיפור התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה, הרי שחשוב להבין שהנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, יגלה הבנה רק למה שלא יסכן את האינטרסים שלו בסוריה. האלוף (מיל') גיורא איילנד כתב השבוע, במאמר ב"ידיעות אחרונות", כי הרוסים, שמעוניינים לשלוט בסוריה "דרך ממשל הבובה של בשאר אסד, לא מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שהשתלטה על לבנון, ולכן הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד". 

ישראל, אם כן, מוצאת את עצמה מתמודדת מול מאמצי ההתבססות של איראן בסוריה (ומאמצי ההתעצמות של חזבאללה בלבנון) כשההבנה הרוסית לצרכיה פוחתת ואיתה במקביל גם הנוכחות האמריקנית בזירה. הרמטכ"ל איזנקוט ציין השבוע, בכנס לזכר הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק, כי אף שהסגת הכוחות האמריקניים מסוריה היא אירוע משמעותי "לא צריך להפריז בו". יש בכך מן הצדק. ממשל טראמפ גם גילה הבנה לא מבוטלת לצרכי הביטחון הישראליים בשנים האחרונות, בין היתר בהחזרת הסנקציות על איראן. מנגד, מוטב שבירושלים יבינו כי הנשיא האמריקני הנוכחי מקבל החלטות מעכשיו לעכשיו, שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם הרוחות שנושבות מהפנטגון. כדאי לקחת גם את זה בחשבון. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.12.2018) 

 

"כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר"\ מאת גל פרל פינקל

המתקפה המפתיעה האמריקנית בסוריה מסמנת, אולי, על חזרתו של השריף האמריקני למזרח התיכון הפרוע. אבל היא תהיה חסרת משמעות אם לא תהווה נדבך במדיניות אמריקנית חדשה כלפי מלחמת האזרחים בסוריה.

ספינת הצי האמריקני משגרת את אחד מטילי השיוט במתקפה כנגד סוריה, (צילום: רויטרס).

לפנות בוקר ירו כלי שיט של צי ארצות-הברית יותר מחמישים טילי שיוט לעבר בסיס חיל האוויר הסורי, הסמוך לעיר חומס שבסוריה. המתקפה המפתיעה בוצעה בתגובה לשימוש בגז עצבים שעשה צבאו של אסד כנגד המורדים באידליב השבוע. בתקיפה נפגעו כלי טיס, האנגרים, מאגרי תחמושת ודלק ומערכות נ"מ. התגובה האמריקנית היתה מפתיעה. ראשית, משום שבתוך זמן קצר הממשל שינה את מדיניותו ובחר להתערב בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה. שנית, בעוצמה שבה עשו זאת. בפעולה היה כל מה שהאמריקנים יכולים לבקש: תקיפה מפתיעה, מדויקת, כואבת, שפגעה במי שצריך ורק בו, תוך שהיא נמנעת משליחת כוח קרקעי, שלו נטייה לפעולות ממושכות. סביר ששיטת הפעולה – תקיפה באמצעות טילי שיוט – נבחרה בכדי למנוע התנגשות עם כוחות רוסים סמוכים, שאף הוזהרו מראש.

"מה שעשינו ב98', אין יותר טוב מזה"

באחרונה פרסם האתר "Foreign Policy" (מדיניות חוץ) רשימת ספרים שמזכיר ההגנה האמריקני, גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, ממליץ לכל מנהיג לקרוא. מאטיס, תלמיד שקדן של היסטוריה צבאית, נהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש", אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. אחד הבולטים ברשימה הוא הספר "לפני שהכדור הראשון נורה" מאת הגנרל אנתוני זיני וטוני קולץ. זה לא מפתיע, בעיקר משום שמאטיס וזיני דומים מאוד באופיים.

גנרל זיני, כתב בספרו שאסור היה לנשיא אובמה להתקפל לאחר שהציב קו אדום, (מקור: ויקיפדיה).

זיני, קצין נחתים שלחם בווייטנאם, עשה לעצמו שם כקצין חריף, תוקפני שאומר את מה שהוא חושב. בספרו הכיר זיני במורכבות הדילמה שעמדה לפתחו של אובמה בשנת 2013, כאשר נודע שאסד תקף בנשק כימי את כוחות המורדים. כזכור, ניסה תחילה אובמה לגבש תמיכה בבית הנבחרים, כמו גם לרתום את הקהילה הבינלאומית, לתקיפה בסוריה, אך בסוף בחר לגבש דיל עם רוסיה, אותו יזם פוטין, במסגרתו תתפרק סוריה מן הנשק הכימי. לתפיסתו של זיני, היה צעד זה בבחינת מקח טעות, שכן מרגע שהנשיא האמריקני קבע את השימוש בנשק כימי כקו אדום, ארה"ב היתה חייבת לפעול ולהכות. העובדה שהנשיא נרתע מלממש את איומו, פגע לשיטתו, בהרתעה האמריקנית.

בשנת 1998, כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, היה זיני אחראי על מבצע "שועל המדבר", פעולת תגמול אמריקנית שעליה הורה הנשיא קלינטון בשנת 1998, בתגובה להחלטת סדאם חוסיין להוציא את פקחי האו"ם מעיראק. במשך ארבעה ימים תקפו האמריקנים והבריטים מן האוויר והים בסיסי צבא, מערכות פיקוד ושליטה ומתקני ייצור נשק להשמדה המונית. "משום שתקפנו מבלי שתגברנו, כהרגלנו, את הכוח כפי שצפו בהנהגה העיראקית," כתב זיני, "פעולה שהיתה קונה לה זמן להיערך למתקפה – הפתענו אותם. כל המטרות הותקפו בדיוק ראוי לציון ועם תוצאות הרסניות יותר למשטר העיראקי משצפינו". התקיפה האמריקנית בסוריה היתה דומה מאוד לאותו מבצע.

השריף הישן, חזר

החלטתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שלא להבליג על המתקפה הכימית שביצעו הסורים באידליב, בניגוד להצהרותיו הקודמות כי לממשלו אין כוונה להתערב במלחמת האזרחים המדממת בסוריה, מסמנת, אולי, את חזרתה של אמריקה המוכרת. אותו "שריף" ששומר על סדר במזרח התיכון הפרוע. לצידו פעלו שני שחקני מפתח, מזכיר ההגנה מאטיס, והיועץ לביטחון לאומי, הגנרל הרברט מקמאסטר, שהשבוע גם עמד מאחורי מהלך חשוב אחר – הדחת סטיב באנון, יועצו הקיצוני של טראמפ, מהמועצה לביטחון לאומי. כשבוחנים את הפעולה לא ניתן להמנע מהשוואה לאופן שבו טיפל קודמו, הנשיא אובמה, בסוגיית הנשק הכימי הסורי ארבע שנים קודם לכן. דומה שטראמפ צפה בסרט המופת "הטוב, הרע והמכוער", והפנים השיעור: "כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר".

הנשיא טראמפ בנאומו אודות התקיפה האמריקנית בסוריה, (מקור: Youtube).

מאחר והפעולה נעשתה כנגד גורם מדינתי, גם אם מוחלש כמו משטר אסד, אפשר שההרתעה, אותו גורם חמקמק שקשה לכמת, תושג. בעוד שמדינות מתקשות להרתיע ארגוני טרור וגרילה, שחסרים מרכזי כובד ברורים, הרי שמדינות הן עניין אחר לחלוטין. למדינה יש מוסדות שלטון, נכסים חיוניים, תשתית קריטית והנהגה, שניתן לפגוע בהם. המתקפה האמריקנית הבהירה לסורים, לרוסים ולאיראנים (וגם לחזבאללה) שה"שריף" הישן חזר, וכדאי לא לבחון את הקווים האדומים שלו. מנגד, הפעולה אינה יכולה להיעשות בחלל ריק, וחייבת להיות נדבך במדיניות כוללת כלפי מלחמת האזרחים בסוריה. אחרת, היא תהיה חסרת משמעות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.04.2017)

 

סדר הוא המוצא הטוב ביותר? | מאת גל פרל פינקל

נפילת חאלב גרמה לרבים ברחבי העולם למחות על אדישות המעצמות נוכח ההרג חסר ההבחנה שביצעו אסד ותומכיו באוכלוסיה האזרחית בעיר. אולם כשבוחנים ביצות מדממות אחרות במזרח התיכון לא ניתן שלא תהות האם סדר, כל סדר, הוא לא המוצא הטוב ביותר?

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

נפילתה של חאלב בידי כוחותיו של אסד השבוע, לאחר כשלוש וחצי שנות לחימה מהווה הישג עצום לרודן הסורי ולתומכיו, ובהם רוסיה, איראן וחזבאללה. במהלך הלחימה הרגו כוחות אסד ותומכיו אזרחים סורים שלא היו מעורבים בלחימה באופן – והדברים נכתבים בזהירות כי אין מערכה דומה בתכלית למשנתה – שהזכיר את שהתרחש ברואנדה, קמבודיה ובוסניה. התמונות הקשות מחאלב מציגות מחזה קורע לב שמזכיר, בוודאי לישראלים, תמונות מימים חשוכים בתולדות אירופה, בטרם קום המדינה. יש גם מי שטוען שבשמם היה על ישראל, שקמה לאחר השואה, לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה. העיתונאי ירון טן-ברינק כתב השבוע בפייסבוק ש"העולם יודע. העולם שותק. העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר. זוהי דרכו של עולם: כל זה קרה בעבר וכל זה יקרה שוב. אל תחשבו על חאלב וכשיגיע תורכם איש לא יחשוב עליכם".

יתכן, זוהי דרכו של עולם. אבל אלו השופטים זאת בחומרה כה רבה, ראוי שיזכרו כי המצב הגיאופוליטי בסוריה סבוך ומורכב כקשר גורדי. ההנחה כי ניתן היה לבתק את הקשר באבחת חרב אחת, כשם שעשה אלכסנדר מוקדון, מזלזלת במורכבות הזירה ובעובדה שכיום המעצמות זהירות יותר בשליחת חיילים לביצות מדממות, דוגמת סוריה, מבלי שיובטח להן רווח משמעותי. עבורן זהו מניע חזק בהרבה מן ההיבט המוסרי. הטענה כי בעבר פעלה ארצות הברית לשחרורה של עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין, מעלה את התהייה מדוע לא עשתה כן ב-91', ומדוע, עד להתקוממות העממית כנגדו, לא פעלה להפיל את קדאפי בלוב.

עניי עירך קודמים

מטוס קרב רוסי מסוג סוחוי-34 תוקף יעדי מורדים בסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר השר לשעבר יעלון את הימנעות ממשל הנשיא אובמה מתקיפת מתקני הייצור הנשק הכימי בסוריה ב-2013, בו השתמש אסד תוך חציית "קו אדום" אמריקני מוצהר, כ"מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור". רוסיה, שזיהתה את הוואקום, יזמה פשרה, במסגרתה התפרקה סוריה מנשקה הכימי, והפכה לכוח שיש להתחשב בו באזור. יעלון כתב כי רוסיה הצדיקה את מעורבותה הצבאית והמדינית בסוריה כפעולה להצלת משטר אסד ולמניעת התפתחות מצב כאוטי במדינה, מן הסוג ששורר בעיראק ובלוב, ובמטרה "להרוג על אדמת סוריה את 2,000 הג'האדיסטים דוברי הרוסית שהצטרפו למורדים, מאשר להתמודד איתם ברוסיה עצמה". ניכר, כתב, כי רוסיה רשמה השיגים נוספים ממעורבותה במלחמת האזרחים הסורית. בין היתר מיצבה עצמה שוב ב"מגרש המשחקים של המעצמות", כמוציאה והמביאה של כל מהלך משמעותי (מדיני וצבאי) בסוריה, הסיטה בהצלחה את תשומת הלב העולמית מן העימות שלה עם אוקראינה למתרחש בסוריה, ושמרה על נכסיה הצבאים במדינה בדמות בסיסי אוויר, ים ומודיעין.

אולם לא רק שאלת הרווח, כי אם גם שאלת ההפסד, מניעה את המעצמות, ולא רק אותן. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית מלמדים שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע הנשיא אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאעש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת. שר ההגנה האמריקני המיועד, הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, ויושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, למשל, צרובים מן הניסיון המר שרכשו בעת שלחמו בפלוג'ה. השניים, שלחמו כמפקד דיוויזיית הנחתים ה-1 וכמפקד צוות-קרב חטיבתי במסע המלחמה המרשים לכיבוש בגדד ב-2003, מצאו עצמם, שנה לאחר מכן, לוחמים בקרב אכזרי עוד יותר כנגד פעילי ג'יאהד עולמי בעיר פלוג'ה. במערכה הקשה וחסרת התהילה ההיא גילו הנחתים שתמיכת העם העיראקי, אותו פטרו מעולו של רודן רצחני, אינה נתונה להם. במבט לאחור כלל לא בטוח שהפלתו של הרודן העיראקי היטיבה עם העם העיראקי.

ישראל מאחלת הצלחה לשני הצדדים

המדיניות הישראלית ביחס למלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד, תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. הקווים האדומים של ישראל במערכה כללו מניעת העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לארגוני טרור מצד איראן או סוריה (שבאה לידי ביטוי, על-פי פרסומים זרים, בסדרת תקיפות אוויריות כנגד שיירות נשק), מניעת חומרים או כלי נשק כימיים לגורמי טרור וסיכול כל ניסיון לפגוע בריבונות ישראל, בדגש על רמת הגולן. בחמש השנים האחרונות שמרה ישראלה על קווים אלה בקפדנות, אך גם סיפקה טיפול רפואי לפליטים מן המלחמה.

אף שנראה במבט מן הצד כי ישראל מתנהלת נוכח מלחמת האזרחים באופן קר וריאליסטי, ראוי לזכור שעליה לנווט בזירה צפונית מורכבת, הכוללת שורה של ארגוני טרור (חלקם נאמנים לדאעש ולאל-קאעדה) ואת ארגון חזבאללה המחזיק בארסנל רקטות אדיר היכול לפגוע בכל נקודה מדן ועד אילת. פריסת הכוחות הרוסים בסוריה מוסיפה למורכבות, שכן הרוסים מחזיקים ביכולות מכ"ם ונ"מ מרשימות המאתגרות את ישראל ומחייבות אותה לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם מגוון אינטרסים שונים. הגעתם של צמד מטוסי האף-35 הראשונים לישראל בראשית השבוע, גם אם לא בלי תקלות, וההודעה כי ישראל מתכוונת לרכוש כ-50 מטוסים מסוג זה, מהווה סמן להתאמות שעושה ישראל בכדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי בזירה, גם מול הנוכחות הרוסית באזור.

סדר, כל סדר שהוא

כרזת הסרט סיקאריו, (מקוד: ויקיפדיה).

בסרט המתח "סיקאריו", העוסק במאבק שמנהלות רשויות ארצות הברית כנגד קרטלי הסמים המקסיקניים (אזהרת ספוילר) תוהה סוכנת ה-FBI, בגילומה של אמילי בלאנט, מה מייצג השם מדיין, שבשמו פועל מתנקש מקסיקני אותו מגלם בניסיו דל-טורו. איש האגף לפעולות מיוחדות של ה-CIA, אותו מגלם ג'וש ברולין, משיב לה כי "השם מדיין מתייחס לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בכל היבט של הסחר בסמים. זה העניק לנו מידת סדר שיכולנו לשלוט בה. ועד שמישהו ימצא דרך לשכנע 20 אחוז מהאוכלוסייה להפסיק להסניף ולעשן את החרא הזה, סדר הוא המוצא הטוב ביותר". עצוב ככל שזה נשמע, יתכן שזו המסקנה המתבקשת גם כאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.12.2016)

קבינט של פטישים\ מאת גל פרל פינקל

השבוע מינה הנשיא-הנבחר טראמפ גנרל בדימוס נוסף לתפקיד בכיר בקבינט המדיני-ביטחוני שלו. טראמפ רוצה שמי שיושב בקבינט ידע על בשרו את המשמעות שבשליחת חיילים לשדה-הקרב. לא בטוח שזה טוב.

סגן הנשיא פנס, הגנרל מטיס והנשיא-נבחר טראמפ, (צילום: youtube).

בשבוע שעבר בחר הנשיא-הנבחר דונלד טראמפ בגנרל בדימוס ג'יימס מטיס, מפקד פיקוד המרכז לעשבר, לתפקיד מזכיר ההגנה הבא של ארצות הברית. הבחירה במטיס כמזכיר ההגנה הפתיעה משום שמאז שנות החמישים לא מונה גנרל בדימוס לתפקיד. השבוע הודיע כי הוא ממנה את הגנרל בדימוס ג'ון קלי, מפקד פיקוד הדרום האמריקני למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. רוב החוקרים בממסד האקדמי האמריקני, העוסקים במדע המדינה וביחסי הדרג האזרחי-צבאי, "מקדשים" את חשיבות מעמדם האזרחי של שר ההגנה וראשי המערכות בממסד הביטחוני האמריקני כתנאי להבטחת יעילות ואיכות הפיקוח האזרחי על הצבא. למרות זאת נראה שהפעם בחרו רבים מהם לתמוך בבחירותיו של טראמפ בגנרלים אמריקנים בדימוס. חלקם אף קוראים לשנות את המגבלות שמטיל החוק האמריקני בדבר שבע שנות צינון, כדי לאפשר את המינויים הללו.

ד"ר קובי מיכאל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טוען שלצד ההנמקות שמספקים אותם חוקרים בזכות כישוריהם של אותם גנרלים והביטחון שהם משדרים בנוגע להבנתם את מהות יחסי הדרג אזרחי-צבאי וחשיבות הפיקוח האזרחי על הצבא, ניתן להצביע על הסבר נוסף, גם אם אינו מוצג בפומבי. הנשיא-הנבחר טראמפ נבחר בזכות גישתו האנטי-ממסדית ויש מי שחוששים מפני הסיכון שבשינוי כללי המשחק של הממשל האמריקני וערעור התשתית המוסדית של הפוליטיקה האמריקנית. לתחושתם, דווקא הגנרלים, שצמחו במערכת הממסדית ומבינים את חשיבותה ואת החשיבות שבהתנהגות אחראית ומרוסנת הן כלפי פנים והן בזירה הבינלאומית, עשויים להיות הגורם שירסן את הנשיא-הנבחר וימנעו ממנו לפרק את המערכת האמריקנית בשמה של האנטי-ממסדיות. דווקא אותם גנרלים נתפשים כאחראים מבוגרים, המבינים את מגבלות הכוח ומחשיבים תהליכי תכנון וחשיבה ובעיקר אחריות כלפי בני-ברית ועמיתים בזירה הבינלאומית. "אלא שאת הנימוק הזה", אמר מיכאל, "קשה לבטא בקול רם מדי".

הנחתים כבשו את הקבינט

מטיס תואר בספר כ"סוג של נזיר לוחם", (מקור: סימניה).

מטיס השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים (וכונה בפי חייליו "כלב משוגע"). מטיס הוא תלמיד מובהק של ההיסטוריה הצבאית ונוהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש" אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס מייקל גורדון וגנרל הנחתים בדימוס ברנרד טריינור את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. מטיס הוצג בספר כ"סוג של נזיר לוחם. ג'ים קונווי, מפקד חיל המשלוח ה-1 של הנחתים ומפקדו הישיר של מטיס, שחקן פוטבול לשעבר, התנשא אמנם גבוה מעל הגנרל הנמוך והקשוח, אך לא היה קצין נחתים חסר סבלנות ואגרסיבי ממטיס. במלחמה באפגניסטאן הותיר מטיס את חותמו כאשר הוביל כוח של נחתים, שבסיסו על אוניות הצי בים הערבי, למרחק של כ-650 ק"מ עד לקנדהר. הוא היה נחוש בדעתו להצטיין גם בעיראק" (עמוד 209). מטיס הוביל את הדיוויזיה ה-1 של הנחתים במסע המלחמה עד לבגדד בסגנון ובתנופה שהזכירו לרבים את הגנרל פאטון. הוא נחשב, לצד היותו "נחת של נחתים", לקצין שחושב "מחוץ לקופסה".

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד צוות-קרב של נחתים במלחמת עיראק, 2003, (צילום: youtube).

השבוע הודיע טראמפ כי הוא ממנה את גנרל הנחתים לשעבר ג'ון קלי למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. קלי שירת כעוזרו של מטיס כאשר הלה שימש כמפקד הדיוויזייה ה-1 במערכה לכיבוש עיראק ומטיס העריך אותו מאוד. במהלך הקרבות הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (הנחת הראשון שזוכה לכך בשדה הקרב מאז "צ'סטי" פולר) ופיקד על כיבוש העיירה תיכרית, בה נולד סדאם חוסיין. הצלע השלישית במשולש הזה, שהחלה את ה"השתלטות" של הנחתים על הממסד הביטחוני היא יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל ג'וזף דנפורד. במערכה בעיראק פיקד דנפורד על צוות-קרב חטיבתי בדיוויזיה של מטיס. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הכוחות ציפו כי יקבלו התרעה בת יומיים לפני שיוטל עליהם לפלוש לעיראק. לפתע שאל מטיס את דנפורד אם אנשיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום. גורדון וטריינור כתבו בספרם כי דנפורד ביצע את משימותיו במערכה ההיא במהירות, ביעילות ותוך חיסכון בחיי אדם. 16 שעות מרגע שהחלה כבר השלים דנפורד את משימתו הראשונה. "העיראקים ממזרח לגזרתו היו מרותקים, מתקני זיקוק הנפט ותחנות השאיבה החיוניים במערב נתפסו שלמים, וכמה מאות חיילים עיראקים נתפסו או נשבו" (עמוד 219). בהמשך לחם דנפורד תחת מטיס בבגדד ובפלוג'ה.

מטיס נחשב למבקר חריף של הסכם הגרעין עם איראן אך גם למי שמתח ביקורת נוקבת על ההתנחלויות וראה בהם מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. למרות זאת מטיס נחשב כמי שאוהד את ישראל וכמי שקשר קשרים חבריים עם רבים מקציני צה"ל הבכירים, בהם האלוף שי אביטל, שהתרשמו ממנו מאוד.

פטיש מסמר ניקח מהר

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

קלי ומטיס מצטרפים לגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. שמו של פלין, קצין צנחנים גם הוא שעשה את עיקר שירותו כקצין מודיעין בפיקוד המבצעים המיוחדים ובאפגניסטן, נקשר באחרונה לפרשת פיצה-גייט, תיאוריית קונספירציה הזויה על-פיה פיצרייה מנצלת ילדים קטנים כעבדי מין כחלק מרשת פדופיליה שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון. פלין ובנו היו בין אלו שצייצו ברשת אודות אמינות התיאוריה. גבר חמוש ברובה התפרץ השבוע לפיצריה בטענה שהגיע לחלץ את הילדים. האירוע נגמר, במזל גדול, ללא נפגעים. בנו של פלין פוטר בשל כך מצוות המעבר של הממשל החדש. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה קורא פלין כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות עם אתה בנוגע למזרח אירופה וכן כמי שתופס את האסילאם הקיצוני כאיום המרכזי על שלום העולם.

הגנרל פטראוס כראש ה-CIA, (מקור: ויקיפדיה).

התפקיד המשמעותי היחיד בתחום מדיניות החוץ האמריקנית שטרם אויש בקבינט של טראמפ הוא זה של מזכיר המדינה. ברשימה הקצרה של המתמודדים בולט שמו של הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד פטראוס על פיקוד המרכז האמריקני ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). במאמר שפרסם השנה עם מייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) מתח פטראוס ביקורת על חלק מרעיונותיו של טראמפ לגבי מדיניות החוץ. פטראוס גם טען במאמר כי למרות שהממשל האמריקני הנוכחי נרתע מלקחת חלק בעימותים החורגים מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות, הרי ש"ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, ציין שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

יועציו של הנשיא-הנבחר טראמפ ציינו שהסיבה לבחירתו בגנרלים בדימוס היא רצונו כי הצוות האמון על ביטחון המדינה יכלול אנשים המבינים מתוך ניסיונם האישי את האתגרים בשליחת כוחות אמריקאיים לאזורי לחימה. זוהי שאיפה לגיטמית ואפילו ראויה. אבל באיוש כלל (או רוב) עמדות המפתח בקבינט המדיני-ביטחוני האמריקני בגנרלים בדימוס יש גם משהו מטריד. אנשים שהיו פטישים (אנשי צבא) במשך כל חייהם הבוגרים מתרגלים לראות כל בעיה כמסמר. זה לא תמיד המצב והפטיש אינו בהכרח פתרון לכל בעיה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2016)

ובתפקיד רמטכ"ל הצבא האמריקני – גולנצ'יק\ מאת גל פרל פינקל

הנשיא אובמה בחר בגנרל ג'וזף "ג'ו הלוחם" דנפורד, נחת קשוח שלחם בעיראק ובאפגניסטן, כיו"ר המטות המשולבים. יתכן וזו הסנונית המבשרת על נכונות הנשיא "לנעול את המגפיים" ולשלוח כוחות קרקעיים למאבק בדאע"ש

נשיא ארצות הברית אובמה מודיע על בחירתו בגנרל הנחתים דנפורד לתפקיד יושב ראש המטות המשולבים.

החודש הודיע נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, כי הוא מתכוון למנות לתפקיד יו"ר המטות המשולבים את מפקד חיל הנחתים (United States Marine Corps), הגנרל ג'וזף "ג'ו הלוחם" דנפורד הבן. נחתים בדרך כלל אינם זוכים להתמנות לתפקיד הגנרל הבכיר ביותר במטות המשולבים ודנפורד, שמינויו צפוי להיות מאושר בסנאט, יהיה הנחת השני בסך הכול שיתמנה לתפקיד. זאת, ככל הנראה, משום שהנחתים מפורסמים בהיותם דעתנים האומרים את אשר על ליבם ומתעלמים משיקולים דוגמת פוליטיקה או טקט. הוכחה לכך ניתן למצוא בכך שכהונתו של הנחת היחיד שהחזיק עד כה במשרה, הגנרל פיטר פייס, לא הוארכה והוא "הלך הביתה" כעבור שנתיים בלבד.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

מי שיקרא את מה שיש לעיתונות האמריקנית ולחבריו לנשק לומר עליו יגלה שהטקסטים מוכרים לו ממש כאילו היה קורא על גבי אשכנזי או גדי איזנקוט מגולני. למרות שהנשיא מסתייג מהפעלת כוחות קרקעיים בלחימה נראה שהוא בחר רמטכ"ל שצמח דווקא שם. בקיצור, הנשיא אובמה בחר גולנצ'יק.

גולני האמריקנית

המשתתפים הזרים בקורס בחיל הנחתים באנדרטה של החיל. רפול (בכומתה לראשו) ראשון מימין בשורה האמצעית.

רפאל איתן, שהשתלם בקורס בנחתים בשנות ה-60' כתב בספרו כי מצא "דמיון רב בין ה"מארינס" והצנחנים שלנו – באורח ההתנהגות והחשיבה, בנכונות הבלתי-מסויגת לשאת בכל נֵטל, בדבקות במטרה ובתחושה, שאין גבול ליכולתו של הלוחם" (עמוד 75). בחינה של ההיסטוריה הקרבית, כמו גם אופיו של החיל, מלמדת כי הנחתים (שבחרו בכלב הבולדוג כסימן לקשיחותם) אכן דומים מאוד לחטיבות החי"ר של צה"ל. אולם נראה כי היחידה הדומה להם במיוחד אינה הצנחנים (שמקבילים יותר לריינג'רס ולכוחות המוטסים) אלא דווקא חטיבת גולני, שאחד המפקדים שלה המשיל אותה לרוטוויילר.

הנחתים מניפים הדגל בקרב איוו-ג'ימה, במלחמת העולם השנייה . צילום: ג'ו רוזנטל.

חיל הנחתים, בו צמח דנפורד, הוא חיל רגלים קל ונייד בעיקרו הכפוף לצי ארה"ב ומתמחה בנחיתות סער אמפיביות ומוסקות. החיל עשה לעצמו שם ב-120 השנים האחרונות בשל יכולתם של אנשיו להשלים את המשימה גם כאשר היו בנחיתות קשה ולחוצים אל הקיר. כך בחזית צרפת במלחמת העולם הראשונה, עבור בקרבות גוואדלקנל במלחמת העולם השנייה, בקרבות הנחיתה באינצ'ון ובמאגר צ'ואסין (בו לחם אביו של דנפורד) במלחמת קוריאה, במלחמת וייטנאם וכלה באפגניסטן ועיראק. למרות זאת ה"מארינס" תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. בשל כך גיבשו לעצמם גאוות יחידה ׁׂקשוחה ומסורת של מקצוענות וקוד המתמצה במילים "Semper fidelis", שפירושו "נאמן תמיד".

"לוחם של לוחמים"

דנפורד, 59, גדל במשפחה אירית קתולית בבוסטון, כבנו של נחת לשעבר שהפך לאיש משטרה. הוא התגייס לחיל הנחתים בשנת 77', בתקופה שלאחר מלחמת וייטנאם בה שרר משבר "הצבא החלול" שכלל מצוקת תקציב, ציוד ובעיקר מחסור בכוח אדם אדם איכותי. המג"ד הראשון שלו, ג'וזף הואר (לימים גנרל אף הוא), העיד כי בחיל של אותם ימים דנפורד בלט. לאחר שהשלים את הכשרתו כלוחם וקורס קציני חי"ר שירת כמפקד מחלקה ופלוגה בחטיבה ה-1. המג"ד הואר מינה את דנפורד, והוא רק סגן צעיר, למפקד פלוגה ותיקה. לדברי הואר, דנפורד "עבד קשה מאוד, ותוך זמן קצר ממש משך את החבר'ה אחריו. ברור שהיתה לו מידה רבה של מנהיגות והוא הוכיח זאת כבר בהתחלה."

בהמשך השלים קורס "ריינג'רס", אחד הקורסים המפרכים בצבא ארצות הברית, ובשנת 95' פיקד על הגדוד השלישי בחטיבה ה-6 של החיל. ב-88' שירת דנפורד כמדריך בקורס הקצינים של החיל בקווניטיקו, וירג'יניה, ולאחר מכן כעוזרו של סגן יושב ראש המטות המשולבים בפנטגון. התפקיד דרש אמנם סט כישורים שונה מזה שנדרש ממנו עד אז כקצין נחתים קרבי, אבל דנפורד עמד באתגר. כמפקד שידר קור-רוח ורוגע גם בסיטואציות המורכבות ביותר, בין שהיו אלו שימועים בקונגרס ובין שבפיקוד על לוחמים בשדה הקרב.

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד רגימנט החי"ר ה-5 של חיל הנחתים במלחמת עיראק, 2003.

במלחמת עיראק, פיקד על הרגימנט ה-5 של הנחתים. הכוחות ציפו כי יקבלו הוראה לפלוש לעיראק בתוך יומיים. לפתע שאל מפקד האוגדה, הגנרל ג'יימס מאטיס, את דנפורד אם כוחותיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום אולם עד מהרה נשלח הרגימנט לבגדד.

דנפורד הנהיג את אנשיו מלפנים כשהוא נע חשוף בצריח רכב הפיקוד או ברגל בסמוך ללוחמים, כשכל העת כוחותיו נתונים תחת אש. מאוחר יותר במלחמה, כאשר רכבו נפגע ממטען צד, הוא זינק החוצה עם שאר הנחתים, אקדחו שלוף. בשל סגנון הפיקוד הלוחמני והקשוח שלו זכה לכינוי – "ג'ו הלוחם" ("Fighting Joe"). שאיפתו העיקרית באותה עת, כפי שהגדירה בראיון לרשת הטלוויזיה "פוקס", היתה להיזכר בהיסטוריה כמפקד שהנחתים שלו סמכו עליו.

בפברואר 2013, התמנה למפקד כוחות הקואליציה באפגניסטאן ובאוקטובר שעבר למפקד הנחתים. בדרך הספיק לפקד על אוגדה ולהשלים שני תארים שניים, האחד בממשל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון והשני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת טאפטס.

זה שמגיע עם הכי הרבה

הגנרל סלבה וסגן שר החוץ דאז דני איילון, בעת ביקור בישראל, 2010.

לא פחות מעניין הוא האיש שישמש כסגנו של דנפורד – גנרל חיל האוויר פול ג'. סלבה. ילקוט השירות של סלבה מעיד על הצבא האמריקני כמאה עדים. סלבה הוא טייס תובלה שעשה את עיקר שירותו בפיקוד על טייסות, בסיסים ומפקדות תובלה ולוגיסטיקה בכוחות המשולבים האמריקניים. בעיניים ישראליות הרעיון שבמינוי טייס תובלה לתפקיד בכיר מראש להק בחיל האוויר הוא בלתי נתפס. אצלנו, סגן הרמטכ"ל הוא תמיד טייס קרב, שייט או חי"רניק זולל עקרבים, אבל דווקא במינוי הזה טמון לא מעט מן ההבדל שבין הצבא האמריקני וצה"ל.

הצבא האמריקני מרובע ומסודר, ועל כן נוהגים אנשיו להתפעל מ"תורת האלתור" של עמיתיו מן המדינה הקטנה מוקפת האויבים. כבר נאמר בעבר כי קצין אמריקני בחדר עגול ימצא דרך לעמוד בפינה. אולם לצד הקפדנות, הסדר והבירוקרטיה ישנה תורה סדורה והבנה עמוקה את מהות המלחמה. מלחמה היא לוגיסטיקה הרבה יותר מאשר שהיא לחימה. במלחמה, אמר פעם גנרל אמריקני, מנצח זה שמגיע ראשון עם הכי הרבה. אין הרבה תועלת בכוח שיגיע ליעד כשהוא קצר באספקה, דלק ותחמושת. את הלקחים הללו הפנים הצבא האמריקני כבר במערכה בצרפת ב-44' והוא משתדל (במידה רבה של הצלחה) ליישמם גם כיום.

מגפיים על הקרקע

נחתים בתרגיל, 2007.

מינויו של דנפורד, שצפוי להיכנס לתפקיד באוקטובר הקרוב, עשוי לסמן את שובו של התמרון היבשתי לשדה המערכה כנגד המדינה האסלאמית. זאת בניגוד למדיניותו של הנשיא אובמה עד כה שנשענה על הפעלת כלי טיס ומספר פשיטות קומנדו. בניגוד לכמה מקודמיו בתפקיד השלים דנפורד מסלול פיקוד מלא ביחידות חיל-הרגלים. במידה והממשל האמריקני אכן יחליט לשלוח כוח קרקעי כנגד דאע"ש הוא יהיה מורכב בעיקר מיחידות שכאלו ומכוחות מיוחדים. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה ביקר בצבא האמריקני קצין צה"ל שלחם בלבנון כמפקד חטיבת חי"ר. אחד הקצינים שפגש אמר לו כי ארגוני טרור היברידיים, דוגמת חזבאללה ודאע"ש, לא ניתן להכריע מן האוויר. בלחימה מן הסוג הזה, אמר, "אתה נועל את המגפיים שלך."