גם הדמוקרטים רוצים גנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו הנשיא טראמפ בשעתו בחר גם הנשיא־הנבחר ביידן בגנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה. אבל אוסטין שונה מאוד בסגנונו מגנרלים התקפיים כמו מאטיס, ואומר את דעתו רק בחדרים סגורים. אולי זה מה שביידן רוצה.

לאחר שנבחר לנשיאות, ב־2016, הפתיע דונלד טראמפ כשמינה למזכיר ההגנה את הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, קצין נחתים שנחשב למפקד ההתקפי ביותר בכוחות המזוינים של ארצות־הברית מאז הגרל ג'ורג' פאטון.

לאורך השנים נמנעו נשיאים למנות גנרלים בדימוס כמזכירי הגנה (האחרון לפני מאטיס היה ג'ורג' מארשל בממשל טרומן), ולמרות זאת התעקש טראמפ למנות את מאטיס לתפקיד. בשנתיים הראשונות לממשל טראמפ הוא שימש כמבוגר האחראי, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים, והצטייר כשקול, זהיר ומתון. זוהי, ככל הנראה, הסיבה שהנשיא פיטר אותו כעבור שנתיים. 

והנה, באופן מפתיע, גם הנשיא־הנבחר ג'וזף ביידן בחר למנות לתפקיד מזכיר ההגנה, גנרל בדימוס. המועמד הנבחר הוא הגנרל לויד אוסטין, שבדומה למאטיס שימש בעבר כמפקד פיקוד המרכז האמריקני (Centcom), שאחראי על המזרח התיכון.

"כולל התולעים באדמה"

מאטיס (שכונה בפי חייליו "כלב משוגע") הצטייר כמפקד תאב מלחמה, ולא בלי צדק. מאז שהתגייס הוא היה כמעט בכל מלחמה שבה לחמו כוחות אמריקנים (את המבצעים הקטנים פספס). למרות זאת, שלא כמו פאטון, מאטיס הגיע לקרב בשלב מאוחר בקריירה, כשכבר היה מפקד הגדוד הראשון ברגימנט הנחתים השביעי.

בספרו המצוין, "אות קריאה: כאוס" (הוצאת Random House, שנת 2019), שכתב עם פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, סיפר כי כמג"ד הפך "למומחה בהפעלת אש ותמרון ובמבצעים אמפיביים – היסודות עבור קצין נחתים" (עמוד 20). למלחמת המפרץ הוקפץ גדודו היישר מחודש מפרך של אימוני לוחמה הררית.

במהלך ההיערכות למתקפה הקרקעית במלחמה, נאמר לו כי ההערכה היא שבפריצה ייהרגו או ייפצעו כמחצית מאנשיו. בתגובה אופיינית, אמר מאטיס לקציניו שעליהם לתכנן מחדש את תכנית סיוע האש כך שתהיה קטלנית יותר. כשיסתיים הירי, אמר, הוא "רוצה את הכל מת, כולל התולעים שבאדמה" (עמוד 27).

ב־24 בפברואר 1991, לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה, פרצו כוחות נחתים דרך קו המוצבים. על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות־קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, הוטל להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה.

"כשנענו במהירות לעבר רצועת ההגנה השנייה, פתחנו נתיב עבור עשרים אלף נחתים מאחורינו. באימונים, הפריצה המהירה ביותר שלנו לקחה עשרים ואחת דקות. בקרב עצמו עשינו זאת באחת־עשרה. החזרות הבלתי־נלאות השתלמו" (עמוד 33).

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה חי"ר ממוכן עיראקית, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את רכבי פלוגת המפקדה שהיו האחרונים בשיירה.

בטרם המערכה התעקש מ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס, לאמן את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, המהנדסים, הפקידים, ומכונאי הרכב, לפעול כלוחמי חי"ר. ההחלטה השתלמה. מרגע שנתקלו במארב, היו הוקס ואנשיו "דופקים רכבי אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו גם לדרום וגם לצפון, על האויב במחצבה ובחזית שלנו. כשהעיראקים הופיעו, טבחים ומהנדסים השיבו במרץ באש מקלעים וטילי נ"ט שדפקו את הרכבים העיראקיים" (עמוד 35).

אף שהופתע הצליח הגדוד להשמיד הן את המארב והן את הכוחות העיראקיים בחזית. על האופן שבו פיקד על גדודו עוטר מאטיס בכוכב הארד. אבל מי שיתייחס למאטיס כאל טקטיקן שש אלי קרב, יפספס את האסטרטג המוכשר שהינו.

בספרו ציין עד כמה התרשם מהאופן שבו הנשיא ג'ורג' בוש האב, טייס קרב בצי שלחם במלחמת העולם השנייה, "קבע מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה כדי לגבש קואליציה צבאית שכללה בעלי ברית שמעולם לא לחמנו לצדם. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות, מבלי להעליב או לבטל כל גורם בעל עניין, תוך עמידה איתנה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 38).

בוש במנהיגותו, כתב מאטיס, השכיל להימנע מהרחבה של מטרות המלחמה באופן שחורג מהיקפה ומטרותיה המקוריות (תופעת "המשימה הזוחלת", כינה זאת מאטיס בספרו). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

בהמשך שירותו הוסיף מאטיס לבלוט, בין היתר כמפקד כוח המשימה 58 של הנחתים במלחמה באפגניסטן, כמפקד דיביזיית הנחתים הראשונה במלחמה בעיראק, וכמפקד פיקוד המרכז האמריקני. בממשל טראמפ הצליח לסכל לא מעט יוזמות ומהלכים שהיו עלולים להסלים מתיחות לכדי מלחמה שלממשל אין בה אינטרס ברור והבנה סדורה מה ברצונה להשיג, וכיצד לעשות כן. 

יש גנרלים שמותחים ביקורת

בניגוד למאטיס, אוסטין הרבה פחות מוכר בציבור האמריקני, והוא שונה מאוד בסגנונו מקצינים בולטים שצמחו בדיביזיה המוטסת ה־82 בעבר. בוודאי שאינו דומה לבולט שבהם, הגנרל ג'יימס "הקופץ" גבין, שפיקד עליה בשלהי מלחמת העולם השנייה. 

"באוגוסט 1941 התנדבתי להיות צנחן ונשלחתי לבית־הספר לצניחה שבפורט־בנינג, במדינת ג'ורג'יה. למעט כמה חבטות ומהלומות שספגתי, סיימתי את אימוני ללא פגע, ובתור קפטיין־צנחנים צעיר התייצבתי במפקדת רגימנט החי"ר־המוצנח מס' 503, ושם קיבלתי תפקיד של מפקד פלוגה" (עמוד 24), כתב גבין בספרו המרתק, "קדימה לברלין" (הוצאת מערכות, 1981).

עד מהרה הוסב הרגימנט לדיביזיה ה־82 וגבין, ששנה קודם היה מ"פ, מונה למפקד צוות הקרב החטיבתי המוצנח ה־505 בדרגת קולונל.

בספר ציין גבין מספר פעמים עד כמה התרשם מן הגנרל פאטון, שהפך אהוד על הצנחנים אף שהיה איש שריון. בשיחה עם קציני הדיביזיה, בטרם המערכה על סיציליה, אמר להם פאטון:

"ובכן, ברצוני שתזכרו ששום בן־כלבה ארור לא ניצח במלחמה משום שמת למען ארצו. הוא ניצח משום שגרם לבן־כלבה המטופש והעלוב שניצב מולו שימות הוא למען ארצו" (עמוד 31).

המשפט הפך לאחד הציטוטים המזוהים ביותר עם הגנרל המפורסם, והותיר רושם עצום על גבין שהשתדל לפעול באותו סגנון התקפי שהיה לפאטון בשדה הקרב.

ב־1943 צנח גבין בראש החטיבה ה־505 בסיציליה. בצניחה התפזרה החטיבה, ורק לאחר כ־24 שעות הוא הצליח לקבץ תחתיו כוח בהיקף גדול דיו בכדי לבצע את משימותיו. הכוח בפיקודו ניהל קרב בלימה על רכס ביאצה, ולמרות שטרם עמדו לרשותו כלל לוחמי החטיבה, החליט שהגיע הזמן למתקפת־נגד, בכדי שיהיה "במצב שיאפשר לי לעמוד היטב נגד מה שעוד יבואמן־הסתם התקפה גרמנית נוספת עם אור ראשוןמשום שבידינו יהיה יתרון ההחזקה ברכס" (עמוד 56).

"עד מהרה שטפנו מקלעים גרמניים, כמה משאיות שלהם, ולבסוף תריסר מרגמות מרגמות רוסיות 120 מ"מ, כולן מוצבות בעמדות עם תחמושתן לידן והתקני־הכיוון מורכבים עליהן. ככל הנראה הרגו צנחנינו את צוותיהן, או שבו אותם, או הניסו אותם. התקפתנו נמשכה וכל התנגדות הגרמנים חדלה" (עמוד 57), כתב. תפיסת הרכס בידי אנשיו מנעה מהגרמנים לנוע לעבר ראש החוף בג'לה, בו נחתו כוחות בעלות־הברית מן הים ולמעשה הבטיחה את הצלחת מבצע הנחיתה.

גבין, שתוך שנה מאז המבצע בסיציליה כבר היה גנרל ומפקד דיביזיה, מתח ביקורת נוקבת בספרו על מפקדיו במלחמה, בדגש על כך שנמנעו מלכבוש את ברלין כולה בסיום המלחמה באירופה. ככל הנראה, למרות תעוזתו בקרב, היה זה "הפה הגדול" שלו שמנע ממנו לקבל פיקוד משמעותי לאחר המלחמה.

יש גנרלים שמיישרים קו

אוסטין, שהיה צנחן ופיקד על גדוד וחטיבה בדיביזיה המוטסת ה־82 של צבא היבשה האמריקני, בלט במערכה בעיראק, ב־2003, כששירת כעוזר מפקד דיביזיית החי"ר ה־3. במהלך קרב ההתקדמות לבגדד פיקד אוסטין מלפנים על כוח החוד של הדיביזיה, ועוטר בכוכב הכסף על אומץ ליבו. בהמשך שימש כמפקד הכוחות בעיראק ובשנת 2013 מונה למפקד פיקוד מרכז (והחליף בתפקיד את מאטיס).

בדומה לגבין, גם אוסטין עוטר על כך שלחם בראש אנשיו, הרי שאת הביקורת שהיתה לו שמר לעצמו ויישר קו עם ממשל הנשיא ברק אובמה בסוגייה האיראנית. בניגוד לקודמו בפיקוד המרכז (מאטיס), אמר אוסטין, כשנשאל בסנאט ב־2016 מהו האיום החמור מבחינת פיקוד המרכז, כי הוא רואה בדאעש את האיום האולטימטיבי. איראן היתה מבחינתו רק במקום הרביעי בסולם האיומים. אף שביידן רואה באיראן סכנה חמורה לשלום המזרח התיכון, גישתו לגבי אופן הטיפול בה דומה לזו של אובמה.

כמו במקרה של מאטיס, נדרש אישור מיוחד של הקונגרס להחריג את מינוי אוסטין לתפקיד מזכיר ההגנה, שכן החוק האמריקני קובע כי חלה תקופת צינון בת שבע שנים על המשרתים בצבא בטרם יוכלו לכהן בתפקידים פוליטיים. גם הפעם, סביר שהחריגה תאושר.

מאז שפרש מהצבא בשנת 2016 שימש אוסטין כדירקטור במספר חברות גדולות, ובהן בריית'און, אחת החברות הגדולות בתעשייה הביטחונית האמריקנית. היכרותו עם התעשייה הביטחונית היא משמעותית שכן בניגוד לישראל, חלק ניכר מתפקידו של מזכיר ההגנה נוגע לרכש מערכות לחימה ולבניין הכוח הצבאי. הפעלת הכוח היא תחום שעיקרו (אף שהמזכיר עוסק בו) באחריות הנשיא. כמי שפיקד על פיקוד המרכז האמריקני אוסטין בקי היטב בנושא הגרעין האיראני, ומוכר היטב לבכירי צה"ל ומערכת הביטחון, ובהם שר הביטחון בני גנץ.

המינוי שלו אמנם מסמן כי ביידן רוצה בכוורת הקרובה שלו אדם שבקי היטב במורכבות הזירה המזרח תיכונית, אבל גם על חזרתה של מדיניות מתונה יותר שנזהרת בהפעלת הכוח ומחפשת להימנע מעימותים. כאלה שמוטב להימנע מהם, וגם כאלה שלא. 

"זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספטמבר 1944 ביקשו בעלות- הברית לסיים את מלחמת העולם השנייה בחזית אירופה באבחה אחת, באמצעות תפיסתם של חמישה גשרים בהולנד. ספרו המופתי של קורנליוס ראיין תיאר מדוע מראש התכנית נידונה לכישלון ומדוע היה זה "גשר אחד יותר מדי".

מבצע "מארקטגארדן" שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1944 תמך אייזנהאואר ביוזמתו של הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, "מונטי", להשגת הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על-ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין.

את התכנית יזם הגנרל מונטגומרי, קצין חי"ר שקנה את עולמו כשפיקד על הארמיה ה-8 בקרב אל עלמיין, בו הביס את הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל. מונטגומרי, כמו שאר הבריטים ראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות-הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה-V2 לעבר בריטניה. לקורא הישראלי קל להבין לליבם של הבריטים, נוכח האיום החמור על העורף הישראלי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הרקטות שבידיהם.

בספרו "גשר אחד רחוק מדי" (הוצאת זמורהביתן, מודן, 1979) תיאר ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, את המבצע על היצירתיות שבו, על התעלמות מתכנניו מהמודיעין ומהאילוצים הלוגיסטיים, על גבורת המפקדים והלוחמים ועל סופו העגום. 

הספר עובד בשנת 1977 לסרט בשם זהה, בכיכובם של שון קונרי, אנתוני הופקינס, דירק בוגארד, לורנס אוליביה, ג'יימס קאן, ג'ין הקמן ומייקל קיין.

"השגיאה החמורה ביותר של המלחמה"

מונטגומרי הציג את התכנית לגנרל פרדריק בראונינג, סגן מפקד הארמיה המוטסת הראשונה של בעלות-הברית. הכוחות המוטסים נדרשו להשתלט על מספר מעברים, "חמישה מהם גשרים עיקריים, בכללם על הנהרות הרחבים מאס, ואל והריין התחתון – ברצועה של למעלה מ-100 קילומטר בין הגבול ההולנדי לבין ארנם. בנוסף היה עליהם לפתוח את המסדרון – לרוב כביש יחיד צפונה – שבו ינוע השריון הבריטי. על מנת שמיאוץ השריון יצליח, היה על כל הגשרים להילכד בשלמותם. הסכנות היו ברורות, אך בדיוק לסוג זה של סער-פתע אומנו הכוחות המוטסים" (עמוד 65).

למרות זאת, . בראונינג היה מוטרד. הוא הצביע על הצפוני שבגשרים, זה שמעל לריין התחתון בארנם, ושאל את מונטגומרי כמה זמן יידרש לשריון להגיע לכוח הצנחנים שישתלט עליו. יומיים, השיב מונטגומרי. בראונינג השיב שהצנחנים יוכלו להחזיק בו ארבעה ימים, "אבל המפקד, דומני שאנו עלולים להרחיק לכת – גשר אחד רחוק מדי" (עמוד 66).

התכנית, כמאמר בראונינג, הייתה יותר מדי, מהר מדי בפחות מדי. כשבחן הגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה המוטסת ה82, את המשימות שהוטלו על אוגדתו הלין ראש המטה שלו שכדי להשלים את כולן יידרשו שתי אוגדות. גייוין הסכים, ואמר "זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" (עמוד 85).

כדי לאפשר ל"מונטי" לבצע את התכנית נתן אייזנהאואר קדימות לצרכי הלוגיסטיקה והאספקה של כוחותיו על חשבון כוחות הארמיה השלישית, בפיקוד הגנרל ג'ורג' פאטון, שניהלה באותה עת קרב התקדמות מוצלח במיוחד על פני צרפת והשמידה כוחות גרמנים רבים. הארמיה עמדה לנוע לעבר הסאר ודהירתה נעצרה בעקבות ההחלטה. פאטון טען כי הייתה זו "השגיאה החמורה ביותר של המלחמה" (עמוד 52). יתכן מאוד שצדק.

"מישהו הגה סיוט אמיתי"

ב-17 בספטמבר 1944 החל המבצע. הכוחות המוצנחים ומוטסי הדאונים (מודאים) נחתו בהצלחה והחלו להשתלט על רוב היעדים המתוכננים. עם זאת, ניכר הפער בין הגייסות האמריקנים חדורים ברוח לחימה, יוזמה והתקפיות לגייסות הבריטים המותשים משנים רבות יותר של לחימה, אשר התרבות הצבאית ששררה בהם שמה על כך פחות דגש (עניין שמונטגומרי נאבק בו כבר בקרב אל עלמיין).

הגנרל גייוין, למשל, מהבולטים שבמפקדים האמריקנים במלחמה בכלל ובצנחנים בפרט, "שהתלווה לצניחת חטיבה 505" (עמוד 154), הוביל את אנשיו מלפנים. רוח הלחימה והתוקפנות הטבעית שהפגין, שהייתה כמעט נחלת הכלל בגייסות המוטסים האמריקנים, והיוותה אנטיתזה לכוחות הבריטים, ובכלל זה אף לצנחנים. ואכן, זמן קצר לאחר הצניחה "לכדה חטיבה 504 של אוגדה 82, שבפיקוד בריגדירגנרל ג'יימס גייוין, את גשר כראבה החיוני" (עמוד 202).

הבריטים מצדם, לא הבינו עד תום את חשיבות המהירות עבור כוחות הפועלים בעומק, את הצורך להשלים את המשימה בעוד האויב מופתע מהימצאות הכוח בעומק שטחו וטרם הספיק להתאושש ולהיערך בהתאם.

בספר הציג ראיין את מחדלי המבצע, עוד בשלבי התכנון, וכי התוצאה הייתה ידועה מראש עוד בטרם יצא אל הפועל. כן תיאר ראיין את התמודדות הגרמנים עם המתקפה המפתיעה, והעלה על נס את יכולתם להתעשת, ולצאת, בפיקוד הגנרל הוותיק גרד פון רונדשטט, למתקפת נגד כנגד הטובים והמנוסים בחיילי בעלותהברית.

האירוע הדרמטי ביותר בספר נגע לצליחת נהר ואל וכיבוש גשר ניימכן, שהיה מכשול המים האחרון בדרך לארנם. הדרך היחידה להשתלט על הגשר, אמר גנרל גייוין לאנשיו, "היא להסתער עליו בו זמנית – משני צידיו" (עמוד 281). המשימה הוטלה על הגדוד השלישי שבחטיבת החי"ר המוצנח ה504 שבאוגדה המוטסת ה-82, עליו פיקד ג'וליאן קוק, בוגר האקדמיה הצבאית שבווסט פוינט.

בסרט ישנה סצנה נפלאה שבמהלכה ניגש הגנרל גייוין (אותו גילם ראיין אוניל) למפקד הגדוד השלישי, רס"ן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".

תחת חיפוי מטוסי קרב ואש טנקים הוביל "רב-סרן ג'וליאן קוק בן ה-27 את הגל הראשון של אחת הנועזות שבצליחות-הנהר מעולם" (עמוד 297). הגרמנים המטירו עליהם אש תופת. "קוק ידע, שאבידותיו כבדות, אך לא היה לו פנאי לאומדן. פלוגותיו נחתו בכל מקום לאורך רצועת-החוף החשופה" (עמוד 302), והחלו להשיב מלחמה שערה.

"לבדם ובקבוצות קטנות, הסתערו הצנחנים, שישבו חסרי-ישע בסירות בנפול חבריהם לידם, על חיילי אויב פי ארבעה וחמישה ממספרם, ברימונים, תת-מקלעים וכידונים. ביעילות חייתית כרו את הגרמנים מעמדותיהם ובלא מנוחה או ארגון-מחדש המשיכו בהסתערותם הדורסנית. הם לחמו בשדות, בגנים ובבתים שמתחת לסוללה, תחת אש המקלעים וסוללות הנ"מ, שהלמו בהם ממצודת הוף ואן הולנד שהיישר לפנים. קבוצות אחרות נעו מזרחה, לאורך דרך-הסוללה ואל הגשרים, בעוד" (עמוד 304). אף שספגו נפגעים רבים הצליחו קוק ואנשיו לכבוש את הגשר.

אך למרות נחישותם של הצנחנים, כתוצאה מהתאוששות כוחות הוורמאכט נכשלו בעלותהברית בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבידות כבדות. המבצע גבר מחיר כבד מאוד מבעלות-הברית, שכלל מעל 15 אלף פצועים, הרוגים ושבויים (האוגדה המוטסת הבריטית ה-1 פסקה לתפקד כיחידה לוחמת) ולכישלונו ביטל למעשה את האפשרות לסיים את המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944.

ראיין הוציא מתחת ידיו ספר מרתק לקריאה (שתורגם היטב לעברית בידי אמיר אורן, לימים פרשן צבאי ב"הארץ") שהגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה ה82 במבצע, קבע שהוא "תיאור מדויק, מרגש ומעורר הערצה של האומץ האנושי". 

מאז יצא פורסם הספר הפך שמו, "גשר אחד רחוק מדי", לביטוי רווח לתיאור מהלכים שבהם מתקיים עיקרון "תפסת מרובה לא תפסת". לאור החורים הגדולים בתכנית שזעקו מראש למרחוק, מוטב ללמוד מן המבצע בעיקר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".