ג'יימס גאווין

רמה נוספת של ניידות במלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מספרו של ליוטננט־קולונל ג'ון גאלבין עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע לפני שיתאושש האויב.

אחת התמורות הטקטיות שסיפק הממד האווירי הייתה האיגוף האנכי – היכולת לנייד כוחות לוחמים במהירות מעל למערכי האויב לעורפו. בספר "היורדים לקרב" (הוצאת מערכות, 1972) ביקש ליוטננט־קולונל (מקביל לדרגת סא"ל) ג'ון גאלבין מצבא היבשה האמריקני לתאר את התפתחותה של הלוחמה ניידת־האויר ואת המהפכה שיצר השימוש בכוחות מוטסים, מוצנחים, מוטסי דאונים ומוסקים במבצעי היבשה.

גאלבין שירת כקצין חי"ר בצבא היבשה, לחם במלחמת וייטנאם, "פיקד כמג"ד על מבצעים שביצעו פרשי האויר בקמבודיה, ואחר שימש ב'פיקוד לפיתוח תורת לחימה' שבפנטגון" (מתוך גב הספר). הוא עוטר בעיטור כוכב הכסף על אומץ ליבו בווייטנאם, ולימים הגיע לדרגת גנרל ושימש כמפקד פיקוד אירופה והכוח הצבאי של נאט"ו באירופה.

בהקדמה לספר כתב הגנרל ג'יימס גאבין כי "מאז ומתמיד חתר האדם להשיג יתרון בניידות על יריבו, במלחמה" (עמ' 7). גאבין, שפיקד על חטיבת החי"ר המוצנח ה־505 ועל הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, ציין כי המלחמה "הביאה רמה נוספת של ניידות למלחמה: ההסתערות־האוירית" (עמ' 7).

הגרמנים עולים להתקפה

הצבא הראשון שהחל לפתח כוחות מוטסים היה הצבא האדום של ברית המועצות, אולם מן הספר עולה כי הצבא שזיהה לנכון ופיתח ביצירתיות ובאופן יעיל את השימוש בכוחות מוטסים היה הצבא הגרמני במלחמת־העולם השנייה. דוגמה בולטת לשימוש היעיל של הכוחות הגרמניים בכוחות מוטסי דאונים הוא כיבוש המבצר אבאן אמאל שבגבול בלגיה וגרמניה, סמוך לתעלת אלברט, ביומה הראשון של המערכה על צרפת ב־10 במאי 1940. היה זה מבצר תת־קרקעי שהגן על הדרך האסטרטגית ללייז'.

המשימה הוטלה על פלוגת צנחנים מדיוויזיית הצנחנים ה־7, שעליה פיקד האופטמן (מקביל לדרגת סרן) ואלתר קוך. הפלוגה עברה אימונים ייעודיים למבצע. "כל חייל אומן לבצע לפחות שני תפקידים, והצוותים אורגנו להילחם כיחידות עצמאיות" (עמ' 36). הכוח בפיקודו הוטס למבצר בדאונים. "ארבעה־עשר דאונים, שמצנחי הבלימה נגררים אחריהם לצמצם את מהירות צלילתם, הגיחו מתוך החשיכה ללא קול, והחליקו לנחיתה בזה אחר זה על הכיפה המדושאת של המצודה" (עמ' 39). מיד לאחר הנחיתה התארגנו הלוחמים והחלו במשימתם.

"אנשיו של קוך בשוטפם את העמדות המשוריינות, נתקלו בהתנגדות מעטה. הרגלים הבלגים הצליחו להפעיל שני מקלעים, אך אלה חוסלו כמעט מייד. צוותי תותחים נגד־מטוסים ניסו להגיע אל עמדותיהם, אך נקצרו באש. עד מהרה היתה הפעילות היחידה על גבי המצודה פיצוציהם של הפלסים הגרמנים, הפורצים אל רשת המחילות" (עמ’ 39). למחרת נכנע חיל המצב במבצר. התכנון וההכנות המדוקדקות שנשענו על מודיעין מדויק, בצירוף ההפתעה שהשיגה הפלוגה בפיקוד קוך, הכריעו את הקרב.

הכוחות המוטסים הגרמנים, כמתואר בספר, המשיכו להיות בליבת המבצעים של הצבא הגרמני עד לכיבוש כרתים במבצע מוטס. הצנחנים הגרמנים אמנם כבשו את כרתים, אבל ספגו אבדות כה כבדות עד כי היטלר חשש מהפעלת כוחות מוטסים ברמה מערכתית בהמשך המלחמה.

פשיטה בעורף האויב

הצבא הבריטי אימץ אף הוא במלחמה את השימוש בכוחות מוטסים, אך תחילה ביקש להפעיל אותם בפשיטות ומבצעים מיוחדים. אחד ממבצעים אלה היה מבצע "בייטינג", שנערך בלילה שבין 28/27 בפברואר 1942. במטרה לסגור פערי מודיעין בדבר יכולות מערכות המכ"ם שהפעילו הגרמנים בצרפת, הוטל על פלוגה בפיקוד מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ג'ון פרוסט מהדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־1, לבצע צניחת לילה סמוך לעיירה ברינבאל שבצרפת, לפשוט על תחנת מכ"ם ולסגת לאחר שהטכנאים שצורפו לפלוגה יאספו חלקים חיוניים.

בליל הפשיטה הוטסה הפלוגה לצרפת. "החוף הופיע מרחוק וגדל חיש, עד שפתע חלפו הסלעים מתחתם, בחפזה. בהידלק האור הירוק, דחף פרוסט את עצמו החוצה לתוך החשיכה, ואנשיו באו אחריו" (עמ' 98). הצנחנים נחתו בשלום והחלו בפשיטה. תחילה תקפו את המבנה הגדול בתחנת המכ"ם, אולם כמעט שלא נתקלו בהתנגדות. לאחר מכן "תקפו הצנחנים את עמדות־המגן לאורך שפת הסלעים, הרגו חמישה גרמנים ושבו אחד" (עמ' 98). במקביל הגיעו לחוף הסירות שהיו אמורות לפנות אותם בחזרה לבריטניה. הטכנאים פירקו חלקים חיוניים מהמכ"ם ופרוסט ואנשיו חברו לסירות ונסוגו בבטחה לבריטניה. שניים מחייליו של פרוסט נהרגו, שישה נפצעו ושישה נוספים נפלו בשבי. המידע שהושג היה חיוני לחיל האוויר המלכותי הבריטי.

מבצע דומה, אגב, ביצע צה"ל במלחמת ההתשה. במבצע "תרנגול 53" שנערך בלילה שבין 27/26 בדצמבר 1969 כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, הוטס במסוקים לגדה המערבית של תעלת סואץ. הצנחנים פשטו על תחנת מכ"ם מצרית שבה מכ"ם חדיש מתוצרת סובייטית, הרגו כמה חיילים מצרים, שבו ארבעה נוספים. אז הטיסו מסוקים את המכ"ם לגדה המזרחית של התעלה שבשליטת צה"ל, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

יוזמה בלחימה

גם הצבא האמריקני אימץ את רעיון הכוחות המוטסים, אולם כנהוג אצל האמריקנים ביקשו אלה להפעיל כוחות בעיקר במסגרת מבצעים בקנה מידה רחב. דוגמה בולטת לכך היא מבצע "מרקט גארדן" בספטמבר 1944, שבו ביקשו בעלות־הברית להשיג הכרעה מהירה במלחמה באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על־ידי הצנחת מספר דיוויזיות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. החטיבה המוצנחת ה־501 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 פעלה בגזרת העיר פאכאל.

לאחר צניחת החטיבה, שעליה פיקד קולונל (מקביל לדרגת אל"ם) הווארד ג'ונסון, היה "ליוטננט־קולונל הארי קינארד, שפיקד עתה על הגדוד ה־1 של ה־501, מבקש מג'ונסון להניח לו לנוע מערבה מן הדרך, ולתקוף את כוחות האויב המתכנסים ממש בקצה טווח כלי־נשקו" (עמ' 212). המח"ט סירב. "קינארד התעקש. הוא אמר לג'ונסון כי על מנת להגן על פאכאל יהיה על הצנחנים להדוף את הכוחות הגרמניים המתרכזים והולכים. לגישה התקפית נרחבת סיכוי טוב יותר לשמור את הכביש פתוח, מאשר הגנה סבילה במוצבים" (עמ' 213). לבסוף הסכים ג'ונסון.

תחילה פקד קינארד על פלוגה ג' לנוע לעמדת חסימה בעורפם של הכוחות הגרמניים. לאחר מכן הניע את פלוגות א' ו־ב' מערבה לעבר עמדות הצבא הגרמני. "בשעות הראשונות היתה ההתקדמות קשה ואטית, כולה רצופה הסתערויות כיתתיות או מחלקתיות, תחת אש צולבת של מקלעים ומרגמות. הגרמנים נעו אחורנית בסדר טוב עד עיצומן של שעות אחר הצהריים, עת נתקלו באש פלוגה ג', שהיתה פזורה בקו דק לרוחב צירי הנסיגה שבין כביש פאכאל והתעלה" (עמ' 213).

התוכנית של קינארד פעלה. הגדוד שבה 418 חיילים גרמנים, והרג 40 נוספים. חמישה מחיילי הגדוד נהרגו וחמישה נוספים נפצעו. "בלא כל יתרון במספר אנשיו או בעוצמת אשו גבר בתמרוניו על גדוד האויב והשמידו במלכודת נהדרת" (עמ' 213).

"חריקות" קטנות וצורמות

בספרו של גאלבין יש מעט "חריקות" שצורמות לקורא. כשתיאר את פעולת הגדוד ה־2 של החטיבה המוצנחת ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101 יום לאחר שצנח בנורמנדי ב־6 ביוני 1944, כשקרב הגדוד לחוף יוטה, כתב, איתרו אנשיו סוללת תותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף. "קפטן ר.ד. וינטרס, מפקד פלוגה ה', פילס דרכו אל החוף והביא עימו טנקים מספר מגדוד הטנקים ה־79 שיסייעו בחיסול מוצב זה" (עמ' 178). תיאור זה שגוי. בפועל הוביל המ"פ, ריצ'רד וינטרס, כוח צנחנים שפשט על סוללת התותחים, הרג כמה מחייליה והשמיד את התותחים. רק אז נע לעבר חוף "יוטה" והחביר כוח שריון שהשלים את המשימה.

"חריקה" נוספת נגעה לעובדה שבפרק שסקר את המבצעים המוטסים (של הבריטים והצרפתים) במסגרת מבצע "מוסקטיר" בסואץ ב־1956, לא הוזכרו מבצעי הצניחה שביצע צה"ל במיתלה (גדוד 890) ובא־טור (גדוד הנח"ל המוצנח). אין לחשוד במחבר שאינו מאוהדי ישראל, ולמהדורה העברית אף הוסיף פרק מיוחד לה.

איזון בין עוצמת־אש וניידות

בהמשך תיאר גאלבין כיצד החליף המסוק, יורשו של הדאון, את מרבית הפעולות המוצנחות. אחד הקרבות הבולטים שבהם בא הדבר לידי ביטוי התרחש בנובמבר 1965 במהלך מלחמת וייטנאם. במסגרת המערכה בעמק יא דראנג שברמת פלייקו "הסתער הגדוד ה־1 מחטיבת הפרשים ה־7, שבפיקודו של לויטננט־קולונל האל מור, לתוך שטח הנחיתה "קרן־X", הנמצא באמצע מחנה־הבסיס של החטיבה ה־66 שלמרגלות ההרים" (עמ' 336).

הגדוד של מור, קצין צנחנים שלחם קודם לכן בקוריאה, נקלע לקרב קשה מול החטיבה־66, אך "מפציצי־קרב של חיל־האויר נתנו סיוע נהדר, עורכים בממוצע תקיפה אחת בכל חמש־עשרה דקות במשך ארבעים שעות" (עמ' 337). ב־16 בנובמבר תקפו כוחות החטיבה ה־66 מצבא צפון וייטנאם מספר פעמים את המתחם הגדודי. "אלה נהדפו באבדות כבדות לאויב" (עמ' 337).

מן הספר עולה כי יוזמה והתקפיות הם ערכים מובילים בכוחות המוטסים. ניכר גם כי חולשתם המובנית של הכוחות המוטסים באמצעי לחימה ובעוצמת אש מחייבת אותם לנצל עד תום את יתרון ההפתעה, ולחתור במהירות למגע, באופן מקצועי ובהתאם לתורת הלחימה, לפני שיתאושש האויב מההלם שבעצם נוכחותם בעומק שטחו.

הספר מרתק לקריאה, ומתאר בפירוט את התמורות וההתפתחויות בכוחות המוטסים למן מלחמת־העולם השניה ועד מלחמת וייטנאם. רשאים ‏אנו לקוות, כתב גאלבין, "כי לא נשוב ונדע עוד מלחמה; אך בינתיים תוסיף חובתם של אנשי־הצבא להיות – עמידה על המשמר. להיות מוכן תמיד לכל מלחמה עתידה (ולא לחזור על המשגה נושן שבכוננות ללחום שוב את המלחמה שעברה) – פירושו לפקוח עין על האיזון בין עוצמת־האש והניידות" (עמ' 365).

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

"זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספטמבר 1944 ביקשו בעלות- הברית לסיים את מלחמת העולם השנייה בחזית אירופה באבחה אחת, באמצעות תפיסתם של חמישה גשרים בהולנד. ספרו המופתי של קורנליוס ראיין תיאר מדוע מראש התכנית נידונה לכישלון ומדוע היה זה "גשר אחד יותר מדי".

מבצע "מארקט–גארדן" שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1944 תמך אייזנהאואר ביוזמתו של הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, "מונטי", להשגת הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על-ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין.

את התכנית יזם הגנרל מונטגומרי, קצין חי"ר שקנה את עולמו כשפיקד על הארמיה ה-8 בקרב אל עלמיין, בו הביס את הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל. מונטגומרי, כמו שאר הבריטים ראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות-הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה-V2 לעבר בריטניה. לקורא הישראלי קל להבין לליבם של הבריטים, נוכח האיום החמור על העורף הישראלי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הרקטות שבידיהם.

בספרו "גשר אחד רחוק מדי" (הוצאת זמורה–ביתן, מודן, 1979) תיאר ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, את המבצע על היצירתיות שבו, על התעלמות מתכנניו מהמודיעין ומהאילוצים הלוגיסטיים, על גבורת המפקדים והלוחמים ועל סופו העגום. 

הספר עובד בשנת 1977 לסרט בשם זהה, בכיכובם של שון קונרי, אנתוני הופקינס, דירק בוגארד, לורנס אוליביה, ג'יימס קאן, ג'ין הקמן ומייקל קיין.

"השגיאה החמורה ביותר של המלחמה"

מונטגומרי הציג את התכנית לגנרל פרדריק בראונינג, סגן מפקד הארמיה המוטסת הראשונה של בעלות-הברית. הכוחות המוטסים נדרשו להשתלט על מספר מעברים, "חמישה מהם גשרים עיקריים, בכללם על הנהרות הרחבים מאס, ואל והריין התחתון – ברצועה של למעלה מ-100 קילומטר בין הגבול ההולנדי לבין ארנם. בנוסף היה עליהם לפתוח את המסדרון – לרוב כביש יחיד צפונה – שבו ינוע השריון הבריטי. על מנת שמיאוץ השריון יצליח, היה על כל הגשרים להילכד בשלמותם. הסכנות היו ברורות, אך בדיוק לסוג זה של סער-פתע אומנו הכוחות המוטסים" (עמוד 65).

למרות זאת, . בראונינג היה מוטרד. הוא הצביע על הצפוני שבגשרים, זה שמעל לריין התחתון בארנם, ושאל את מונטגומרי כמה זמן יידרש לשריון להגיע לכוח הצנחנים שישתלט עליו. יומיים, השיב מונטגומרי. בראונינג השיב שהצנחנים יוכלו להחזיק בו ארבעה ימים, "אבל המפקד, דומני שאנו עלולים להרחיק לכת – גשר אחד רחוק מדי" (עמוד 66).

התכנית, כמאמר בראונינג, הייתה יותר מדי, מהר מדי בפחות מדי. כשבחן הגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה המוטסת ה–82, את המשימות שהוטלו על אוגדתו הלין ראש המטה שלו שכדי להשלים את כולן יידרשו שתי אוגדות. גייוין הסכים, ואמר "זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" (עמוד 85).

כדי לאפשר ל"מונטי" לבצע את התכנית נתן אייזנהאואר קדימות לצרכי הלוגיסטיקה והאספקה של כוחותיו על חשבון כוחות הארמיה השלישית, בפיקוד הגנרל ג'ורג' פאטון, שניהלה באותה עת קרב התקדמות מוצלח במיוחד על פני צרפת והשמידה כוחות גרמנים רבים. הארמיה עמדה לנוע לעבר הסאר ודהירתה נעצרה בעקבות ההחלטה. פאטון טען כי הייתה זו "השגיאה החמורה ביותר של המלחמה" (עמוד 52). יתכן מאוד שצדק.

"מישהו הגה סיוט אמיתי"

ב-17 בספטמבר 1944 החל המבצע. הכוחות המוצנחים ומוטסי הדאונים (מודאים) נחתו בהצלחה והחלו להשתלט על רוב היעדים המתוכננים. עם זאת, ניכר הפער בין הגייסות האמריקנים חדורים ברוח לחימה, יוזמה והתקפיות לגייסות הבריטים המותשים משנים רבות יותר של לחימה, אשר התרבות הצבאית ששררה בהם שמה על כך פחות דגש (עניין שמונטגומרי נאבק בו כבר בקרב אל עלמיין).

הגנרל גייוין, למשל, מהבולטים שבמפקדים האמריקנים במלחמה בכלל ובצנחנים בפרט, "שהתלווה לצניחת חטיבה 505" (עמוד 154), הוביל את אנשיו מלפנים. רוח הלחימה והתוקפנות הטבעית שהפגין, שהייתה כמעט נחלת הכלל בגייסות המוטסים האמריקנים, והיוותה אנטיתזה לכוחות הבריטים, ובכלל זה אף לצנחנים. ואכן, זמן קצר לאחר הצניחה "לכדה חטיבה 504 של אוגדה 82, שבפיקוד בריגדיר–גנרל ג'יימס גייוין, את גשר כראבה החיוני" (עמוד 202).

הבריטים מצדם, לא הבינו עד תום את חשיבות המהירות עבור כוחות הפועלים בעומק, את הצורך להשלים את המשימה בעוד האויב מופתע מהימצאות הכוח בעומק שטחו וטרם הספיק להתאושש ולהיערך בהתאם.

בספר הציג ראיין את מחדלי המבצע, עוד בשלבי התכנון, וכי התוצאה הייתה ידועה מראש עוד בטרם יצא אל הפועל. כן תיאר ראיין את התמודדות הגרמנים עם המתקפה המפתיעה, והעלה על נס את יכולתם להתעשת, ולצאת, בפיקוד הגנרל הוותיק גרד פון רונדשטט, למתקפת נגד כנגד הטובים והמנוסים בחיילי בעלות–הברית.

האירוע הדרמטי ביותר בספר נגע לצליחת נהר ואל וכיבוש גשר ניימכן, שהיה מכשול המים האחרון בדרך לארנם. הדרך היחידה להשתלט על הגשר, אמר גנרל גייוין לאנשיו, "היא להסתער עליו בו זמנית – משני צידיו" (עמוד 281). המשימה הוטלה על הגדוד השלישי שבחטיבת החי"ר המוצנח ה–504 שבאוגדה המוטסת ה-82, עליו פיקד ג'וליאן קוק, בוגר האקדמיה הצבאית שבווסט פוינט.

בסרט ישנה סצנה נפלאה שבמהלכה ניגש הגנרל גייוין (אותו גילם ראיין אוניל) למפקד הגדוד השלישי, רס"ן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".

תחת חיפוי מטוסי קרב ואש טנקים הוביל "רב-סרן ג'וליאן קוק בן ה-27 את הגל הראשון של אחת הנועזות שבצליחות-הנהר מעולם" (עמוד 297). הגרמנים המטירו עליהם אש תופת. "קוק ידע, שאבידותיו כבדות, אך לא היה לו פנאי לאומדן. פלוגותיו נחתו בכל מקום לאורך רצועת-החוף החשופה" (עמוד 302), והחלו להשיב מלחמה שערה.

"לבדם ובקבוצות קטנות, הסתערו הצנחנים, שישבו חסרי-ישע בסירות בנפול חבריהם לידם, על חיילי אויב פי ארבעה וחמישה ממספרם, ברימונים, תת-מקלעים וכידונים. ביעילות חייתית כרו את הגרמנים מעמדותיהם ובלא מנוחה או ארגון-מחדש המשיכו בהסתערותם הדורסנית. הם לחמו בשדות, בגנים ובבתים שמתחת לסוללה, תחת אש המקלעים וסוללות הנ"מ, שהלמו בהם ממצודת הוף ואן הולנד שהיישר לפנים. קבוצות אחרות נעו מזרחה, לאורך דרך-הסוללה ואל הגשרים, בעוד" (עמוד 304). אף שספגו נפגעים רבים הצליחו קוק ואנשיו לכבוש את הגשר.

אך למרות נחישותם של הצנחנים, כתוצאה מהתאוששות כוחות הוורמאכט נכשלו בעלות–הברית בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבידות כבדות. המבצע גבר מחיר כבד מאוד מבעלות-הברית, שכלל מעל 15 אלף פצועים, הרוגים ושבויים (האוגדה המוטסת הבריטית ה-1 פסקה לתפקד כיחידה לוחמת) ולכישלונו ביטל למעשה את האפשרות לסיים את המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944.

ראיין הוציא מתחת ידיו ספר מרתק לקריאה (שתורגם היטב לעברית בידי אמיר אורן, לימים פרשן צבאי ב"הארץ") שהגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה ה–82 במבצע, קבע שהוא "תיאור מדויק, מרגש ומעורר הערצה של האומץ האנושי". 

מאז יצא פורסם הספר הפך שמו, "גשר אחד רחוק מדי", לביטוי רווח לתיאור מהלכים שבהם מתקיים עיקרון "תפסת מרובה לא תפסת". לאור החורים הגדולים בתכנית שזעקו מראש למרחוק, מוטב ללמוד מן המבצע בעיקר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".