האירועים ביצהר לא נולדו אתמול, והצבא נמצא שם לגמרי לבד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העימותים האחרונים בין המתנחלים לצה"ל ביישוב יצהר, כמו אלה שקדמו להם, ממחישים את מערכת היחסים הדואלית של המתנחלים עם הצבא. הגיבוי הרפה לצבא שהשמיעו הפוליטיקאים ממחיש שכמו תמיד בעימות מול המתנחלים, הצבא לגמרי לבד.

בעימותים האחרונים בין חיילי צה"ל ומג"ב והמתנחלים במאחז "קומי אורי", ובישוב הסמוך יצהר שבשומרון, תקפו המתנחלים בין היתר, את מפקד גדוד הסיור של גולני, סא"ל איוב כיוף, וחיילים ושוטרים נוספים. האלימות, חוסר הגיבוי מצד הדרג הפוליטי, והטענות ש"מדובר בקומץ" הזכירו לי אירוע אחר מלפני כמעט 15 שנה. 

בראשית 2005 מצאו עצמם צנחנים מהפלוגה המבצעית בגדוד 890, בסיטואציה אליה לא הוכשרו. בעת פינוי קרוואנים מהמאחז הלא חוקי ליד יצהר, התקיפו אותם מתנחלים, ואף חתכו את צמיגי הרכבים הצבאיים. לשיא הגיעו הדברים כאשר במהלך אחד העימותים ניסו מתנחלים לחטוף את נשקו של אחד החיילים, והוא נאלץ לירות באוויר.

מפקד הפלוגה, מאור שושןהתראיין בתקשורת אודות התקרית ופרס שורה ארוכה של עימותים והתנכלויות שחוו חייליו מצד המתיישבים בתקופה שקדמה לכך.

למי שלא זוכר, האינתיפאדה השנייה היתה אז בעיצומה, ולחימה אינטנסיבית התנהלה אז ברחבי יהודה ושומרון. היישובים היו אז תחת איום חמור מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים ולא עבר שבוע (ולעתים גם כמה ימים) מבלי שיתרחש פיגוע וייפצעו או יהרגו אזרחים המתגוררים באזור.

כל זה לא מנע מהמתנחלים לנהל עם הצבא יחסים דואליים. ביד אחת חיבקו את החיילים, שלחמו בטרור ושמרו עליהם, ובשנייה תקפו את החיילים, כשאכפו את החוק ומנעו מהם, לתפיסתם, לממש את ריבונותם על השטח.

יצהר היא מקום אחר

המ"פ, שושן, עשה בגדוד את כל מסלולו הצבאי, שכלל עד אז בעיקר לחימה במחבלים בלבנון ובשטחים. "הוא נכנס לבית ג'אלה בכיבוש הראשון של צה"ל אחרי הירי לגילה, תפר "רשתות דיג" למעצר מבוקשים ברמאללה וטחן עשרות שעות במחסומים", כתב עליו בשעתו עמרי אסנהיים בכתבה ב"מעריב" אליה התראיין.

בראיון סיפר שהמ"פ שהחליף מגדוד 101 אמר לו בחפיפה, "תתעורר, הגעת למקום אחר", אבל הוא העדיף לחשוב שהמצב לא נורא כל כך. בפועל, התברר לו שלחלק מהתושבים שם אין גבולות ושהוא "מתעסק עם אנשים ממאוד מוזרים וקיצוניים".‬ לאחר שורה של עימותים קשים עם המתנחלים כינס שושן את הפלוגה לשיחה. "תזכרו מה אתם לובשים, ולא מעניינות אותי הדעות האישיות של אף אחד", אמר להם.

החיילים מצדם שאלו שאלות קשות. "תשכנע אותי למה היום בשתיים בלילה, כשקור כלבים בחוץ וגשם, אני צריך לעמוד לבד בעמדה עם משקפת וחרמונית ולשמור על הישוב הזה? שישמרו על עצמם", הטיח בו אחד מהם. 

את הפלוגה המבצעית של 890 ואת שושן הכרתי היטב, משום ששימשתי כמפקד כיתה בפלוגת המסלול שממנה הגיעו רובם, במהלך הטירונות בצנחנים. שושן, בתפקידו הקודם, היה המ"פ שלהם גם אז. אין יותר טובים מהם. 

בצעד מפתיע בחר אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, לנזוף בשושן על שהתראיין בתקשורת אודות התקרית ללא אישור. אלוף הפיקוד הגדיל לעשות ושלח מכתב למתנחלים שבו התנצל על "ההכללה המעליבה" שבדברים שאמר שושן בראיון.

מפקדים בכירים אחרים בצבא אמנם גיבו את המ"פ, ובהם סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, מפקד אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי, שפיקד עליו כמח"ט הצנחנים, וכן מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל גדי איזנקוט, שאמר לשושן שנהג כפי שמצפים מפקד פלוגה, ומח"ט שומרון, אל"מ יובל בזק. אבל כמו בשיר של דוד אבידן, "הכתם נשאר על הקיר". 

חוויה דומה עברו ממש באותה עת מפקד גדוד 202, סא"ל גיא חזות, וחייליו. במהלך כנס בנושא תכנית ההתנתקות בו נכח גם הרמטכ"ל, משה יעלון, האשים חזות (שתמיד היה קצין שלא שמר את דעתו לעצמו) את אלוף הפיקוד, נוה, כי הפקיר אותם מול המתנחלים.

חזות, שהצטיין כמפקד בלחימה בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, סיפר שהוא לא מפחד להיכנס לכפרים פלסטינים, שבאותה עת היו מוקדי טרור, כמו שהוא "מפחד להיכנס ליצהר". 

אסור להתקרנף ואסור להיתמם

ישנם גם סיפורים עדכניים יותר, למי שיטען שמאז הזמנים השתנו. ב-2014 בעת שערך סיור ביצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. שלושה חודשים לאחר מכן האירוע חזר על עצמו ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. 

ב-2018 נתלו ברחבי השומרון כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון דאז, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר.

בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות).

אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט, ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון, ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני.

בראיון לתוכנית של ינון מגל ויואב לימור ב-103FM הזהיר שמני, שכמו חזות עשה את רוב שירותו בצנחנים, כי אם צה"ל יידרש לפנות את המאחז "קומי אורי". גם תושבי יצהר יתנגדו, "וגם הם יתקפו את חיילי צה"ל. זאת אומרת שיש פה איזשהו שיתוף פעולה. יש פה איזשהו אינטרס של ההתיישבות. הקיצונית. החלקים הקיצוניים בהתיישבות שחלק מהנערים האלה יהיו על הגבעות".

שמני טען שלא ניתן להפריד בין הדברים. "אלימות היא אלימות היא אלימות. ופעם שאתה מאפשר לאנשים לפגוע ברמה יום יומית בפלסטינים, ברכוש שלהם, בסוף זה יגיע לפגיעה בחיילי צה"ל", אמר. אולי המסר החזק ביותר של שמני בראיון, היה הקביעה שלו שלהבנתו בעיני המתנחלים הקיצוניים בשומרון "צה"ל הוא האויב האמיתי שם". יש לקוות שהוא טועה. 

אז לא, יצהר לא מייצגת את כל ההתיישבות, וגם מקרים אחרים שבהם הותקפו חיילים בפינוי יישובים או מבנים לא חוקיים, או לחלופין בעת שניסו למנוע מהמתיישבים להפר את החוק, לא הופכים את כלל מתיישבי יהודה ושומרון להמון פורע חוק. אבל כשהאלימות כנגד חיילי צה"ל היא ביצהר דרך פעולה מקובלת, כדאי להיפרד מהמושג "קומץ". מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים בהתנחלויות שלא ייתמם בהמשך.‬

מטעם הרמטכ"ל כוכבי יצאה הודעת גינוי לאירועים ביצהר שקבעה "שלא יעלה על הדעת שחיילי צה"ל, שעושים לילות כימים להגנת המתיישבים, יותקפו על ידי אלה המוגנים על ידם". הרמטכ"לים, איש איש בתורו, מגבים את החיילים המבצעים בשטחים משימת שיטור מורכבת. מצד אחד נלחמים בטרור ומצד שני אוכפים את החוק והסדר, על כלל האוכלוסיות החיות מעבר לקו הירוק.

בדרג שמעל לרמטכ"ל, בין שבכנסת או בממשלה, הגיבוי הזה לצבא הוא הרבה פחות אוטומטי והרבה יותר מן הפה ולחוץ. בסוף יש גם בחירות, ובייס ופריימריז, ומהו כבר שלטון החוק ביחס לאלו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.10.2019)

 

איפה הפיקוד (הזוטר) ואיפה המשימה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסיור שקיים תא"ל מילוא במנהרה והעונש שספג העלו שוב את הטענה כי צה"ל כושל בהכלת והשארת קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. אין בדברים ממש, אבל השאלה האמיתית היא, האם הצבא מחנך את מפקדיו הזוטרים, שבשטח, להיות כאלה?

בשבוע שעבר קראתי את הספר "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), שכתב ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי אודות הקרב שהכריע את המערכה במדבר המערבי, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה הנאצית ב-1942. היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת, שקדמה במעט (בשנתיים) לזו שבה עוסק הספר. 

פיקוד מוכוון משימה

ב-1940 ניהל הצבא הבריטי באפריקה מתקפת מחץ כנגד כוחות הצבא האיטלקי ביבשת, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חיל רגלים "שעל חזהו עוד מתנוססת מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה עוד היו בעלות-ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ-1300 ק"מ, הביס את הארמיה האיטלקית העשירית ולקח בשבי כ-130,000 חיילים איטלקים.

טנקים מדיוויזיית השריון ה-7 של הצבא הבריטי בעת "מבצע מצפן", (מקור: ויקיפדיה).

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לפי באנגיי, לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41). גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה-19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". 

בספרו, "פיקוד משימה" (הוצאת מודן, 2014), ניתח ד"ר איתן שמיר את תפיסת הפיקוד הזו וציין כי "למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19). 

הסיבה לפיתוח התפיסה בצבא הפרוסי, כמאמר הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, היתה ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי… באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51).

שמיר, שעשה את שירותו הסדיר בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, הדגיש בספרו שתפיסת ה"פיקוד משימה" מחייבת תרבות ארגונית מסוימת, שאינה מתפתחת מהיום למחר. היא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו. בהקדמה שכתב לספר הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.

בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה משורשת בצבא הגרמני שבפיקוד הגנרל ארווין רומל, וסייעה לו (כמ"פ ומג"ד חי"ר במלחמת העלם הראשונה וכמפקד בכיר בשנייה) ולצבאו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו. כיום זכורה עמידתה העיקשת של הארמיה השמינית הבריטית בפני צבאו של רומל במערכה ההיא. אולם מפקדיה, הגנרלים קלוד אוקינלק ומחליפו, ברנרד מונטגומרי, ידעו שהכפופים להם לא חונכו לפי גישת ה"פיקוד משימה" אלא על-פי גישה שאסרה על יוזמה אישית והדגישה הקפדה על התכנית שנקבעה מראש, והקפידו לשלוט ולנהל אותם בכל פרט מן הקטן לגדול.

מחפש את האור בקצה המנהרה

נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אודות סיור שערך מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, ועמו כוח קטן, במנהרה שחפר חזבאללה לשטח ישראל, שבמהלכו חצה והגיע עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון. הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים עליו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים.

למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. ברעם, כך פורסם טען אז שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה". הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט לגזור עליו נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת. מפקד האוגדה עצמו, שמאחוריו מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, כמ"פ ומג"ד בגולני, ובהמשך כמח"ט מילואים ואוגדונר, הודה בבירור שנערך לו כי טעה אך הוסיף, "אני מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

האירוע מיד פתח סערה זוטא בתקשורת, כאשר שוב נשמעה הטענה שצה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ומפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הפעם, לפחות, זו טענה ריקה מתוכן. 

שורה של מפקדים בכירים דיברה בשבחו של מילוא השבוע. כולם ביקשו להסביר מדוע האירוע טופל כפי שטופל. שר הקליטה, האלוף (מיל') יואב גלנט, שפיקד על מילוא בקומנדו הימי, נזכר ששלח אותו "למבצעים בלבנון להניח מטענים מתחת למכוניות של מחבלים בכירים, לפשיטות מהים ולמבצעים מיוחדים", וסמך עליו מאוד. תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר (ששמו תמיד מוזכר ברשימת הקצינים שהודחו מהצבא בטרם עת) שפיקד על מילוא בחטיבת גולני, ציין כי הרמטכ"ל פעל באופן מידתי. "הוא לא יכול היה שלא להעניש קצין שפעל בניגוד לנהלים והעונש היה נכון. הוא משדר לקצינים שגם אם קצין חתר למגע קדימה הוא לא יודח מהמערכת".

במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים, שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים. במצבי קיצון צריך המפקד לא רק לקחת אחריות, אלא גם לפעול בניגוד לפקודות". איילנד הדגיש כי את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא". יש בכך מן הצדק, והדברים מהדהדים את אותה הקדמה שכתב מקמאסטר.

פיקוד משימה וצה"ל כבר לא

למרות הנזיפה ועיכוב הדרגה תא"ל מילוא ממשיך במסלולו הצבאי ויפקד על המכללה לפיקוד ומטה. סביר גם שבמועד מתאים יהפוך לחבר במטה הכללי בדרגת אלוף, וטוב שכך, אבל השאלה הגדולה היא מה מכל זה ניתן ללמוד על צה"ל. 

בפוסט שפרסם בפייסבוק, בו הביע תמיכה במילוא ובמעשיו, כתב אל"מ (מיל') יובל בזק, ששירת שנים ארוכות בגולני, כי "אירועים מסוג זה מחלחלים עד למטה. הם מעבירים מסרים לכל שדרת הפיקוד, מסמנים את הנורמות למפקדי העתיד, מעצבים תרבות של דור שלם". למרות שכאמור, הרמטכ"ל הצליח לאזן יפה בין הצורך להקפיד על משמעת ומנהל תקין לצורך לחזק ולעודד את הקו הלוחמני שהפגין מילוא, נדמה שכאן היה בזק אופטימי מדי.

בצה"ל, כתב שמיר בספרו, היתה לתפיסת ה"פיקוד משימה" אחיזה מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות על בסיס הכשרה. כדוגמה לכך מובא מבצע יואב במלחמת העצמאות, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).

כוח צה"ל בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, (צילום: דו"צ).

מאז זרמו הרבה מים בירדן. ביהודה ושומרון, שמהווה זירה תעסוקה מבצעית מרכזית עבור כוחות היבשה של צה"ל מתנהל הצבא בשיטה שונה מאוד. הפיקוד הבכיר מגדיר למפקדים הזוטרים גם את המשימות וגם את האופן שבו יש לבצע אותן, ומתקיים מיקרו-ניהול ומיקרו-פיקוד שמקטין המפקדים, ומחנך למפקדים עם "ראש קטן" שיצפו גם בעימות רחב להנחיות ברמה פרטנית שכזו, אף שהקשב של הרמות הממונות לא יהיה פנוי לכך.

במערך המילואים התופעה פגעה פחות, כי החשיבה האזרחית ותרבות "הראש הגדול" הם האתוס המוביל, שדוחק בינתיים את המרובעות הצה"לית. אבל בסדיר, "פיקוד משימה" הפך לסיסמה ריקה. מ"פ ומ"מ שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך לא יהפכו ליוזמים רק משום שמפקד אוגדה חתר בעצמו פעם אחת למגע.

בהרצאה שנשא תא"ל גיא חזות בכנס לזכר מפקדו בצנחנים, אל"מ דרור ויינברג, הוא סיפר כיצד בסיור שערך בגבול מצרים, פגש מפקד מחלקת שריון שנע בסמוך לגדר ובנשקו אין מחסנית.

כשחקר חזות מדוע אין המ"מ עם נשק טעון במרחב שבו הוא עלול להיתקל באויב (פעילי מחוז סיני של המדינה האסלאמית, למשל), השיב הקצין לחזות, שלא אישרו לו ושכך הורה לו המ"פ. "התווכחת אתו"? שאל חזות. לא, השיב המ"מ. כשבירר חזות את הדברים עם המ"פ קיבל את אותו דקלום, רק שהפעם ההנחיה הגיעה מהמג"ד, והמ"פ מילא את הפקודה, למרות שלא נראתה לו הגיונית.

ההצהרה הזו תמצתה, לדבריו, את חולשת הפיקוד הזוטר של צה"ל. "בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, זה הראש הכי קטן שיש". אין בדברים, הדגיש, בבחינת הרשאה להיות לא-ממושמעים, אלא הבנה שהמפקדים בשטח חייבים להיות כאלה שיוזמים ויודעים לפעול גם מחוץ למסגרת הפקודות, שכן המציאות משתנה והם צריכים לדעת להתאים עצמם אליה. 

כשזה הצבא, קשה להאמין שפעולה נועזת של תא"ל, שבחר לחוש ברגליו את הקצה של מנהרת חדירה, תשנה משהו ברוח. ועדיין חייבים לנסות ולשנות. זו, אולי, המשימה העיקרית לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי. המלחמה בסוף תגיע, ושם צבא ממושמע אך חסר יוזמה שתגיע מדרגי השטח, לא ינצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.08.2019)

 

המיגון חשוב אבל הוא לא ימנע את הטיל הבא, ובעצם גם לא את הרקטה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ירי טיל נ"ט ממנו נהרג אזרח בהסלמה האחרונה בעזה, הפתיע את הצבא. כמענה, הציב חומות בטון במרחב. אבל ביום הקרב או הפיגוע הבא, צה"ל לא יוכל להמשיך להחליף יריות וטילים עם חמאס, כפי שעשה בימי השהייה בלבנון. הוא יצטרך לתקוף, קרקעית.

אחת ההצלחות המבצעיות של החמאס במהלך ההסלמה האחרונה ברצועה, ימי הקרב שבצבא מכנים "גן סגור", הוא ירי טיל הנ"ט (נגד טנקים) שפגע במכוניתו של משה פדר בכניסה לקיבוץ ארז, והרג אותו.

גורם צבאי שנפגש עם תושבי הקיבוץ הודה שצה"ל לא צפה את יכולתו של הארגון להוציא לפועל פיגוע שכזה. הפתרון – הקמת חומת בטון בסמוך למקום האירוע. זהו פתרון נקודתי שמעיד, יותר מכל, על זיכרון ארגוני קצר של הצבא.

רכבי צה"ל שנפגעו במארב הנ"ט שביצע חזבאללה בהר דב, אירוע "שמש חורפית", ב-2015, (מקור: ויקיפדיה).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בחצי השנה שקדמה לנסיגת צה"ל מלבנון, הפעיל חזבאללה חולית כווני נ"ט יעילה במיוחד. בארבעה אירועים שונים ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט מדויקים מטווח רחוק לעבר עמדות צה"ל במוצבים, שהצליחו לחדור את המיגון ולהרוג בסך הכל שישה חיילים, ובהם סמל צחי איטח ההרוג האחרון של צה"ל בתקופת השהייה בדרום לבנון. 

תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני שפיקד על החטיבה המרחבית חירם באותה עת, כתב לימים בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ש"מכת הטילים" וכמות הנפגעים הרבה יחסית שגבתה בפרק זמן קצר, הממה את שכבת הפיקוד הבכיר של צה"ל ואת דעת הקהל הישראלית ושכנעו בנחיצות הנסיגה. בצבא, כתב תמיר, הצליחו אלוף הפיקוד גבי אשכנזי ומפקד האוגדה משה קפלינסקי, בקור רוח וניהל נכון, לייצב את המערכת. 

"שירתתי שנים ארוכות בלבנון והכרתי היטב את קצב ההתמודדות של הצבא עם איומים חדשים. כאשר, לדוגמה, החל החזבאללה להשתמש במרגמות כנגד מוצבי צה"ל עברו כמה שנים עד אשר מיגנו את המוצבים בהתאם. מאז ששימשתי מפקד פלוגה ועד שהתמניתי מפקד גדוד חיינו במוצבים ממוגנים בצורה חלקית וספגנו לא מעט נפגעים בשל כך" (עמוד 251). הפעם, כתב, מיהר צה"ל לספק מענה ולמגן את המוצבים בבטון מזוין, ברשתות נ"ט ובמערכות תצפית משופרות.

עד כאן להגנה. כשזה מגיע להתקפה, התשובה היתה פחות נחושה ונחרצת. אגדה צה"לית סיפרה אמנם שאת החשבון עם מפקד חולית הנ"ט סגרה לימים סיירת מטכ"ל (או יחידה מובחרת אחרת), שהתנקשה בחייו. אבל צה"ל הגדול, נמנע ככל האפשר מאז ועד לנסיגה, מפעולות קרקעיות יזומות שמטרתן פגיעה באויב.

חזבאללה היה תלמיד טוב, וחמאס?

כוח נ"ט של צה"ל בתרגיל, (מקור: אתר עמותת עורב צנחנים).

צריך לומר שבתחום הטילנות (ירי טילי נ"ט, בעגה הצבאית) צה"ל הקדים את חזבאללה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים רכש צה"ל מערכות נ"ט רבות לחיל הרגלים והקים מספר יחידות מובחרות שזהו תחום התמחותן, ובהן מגלן, מורן ופלוגות הנ"ט החטיבתיות, אשר הפגינו רמת מיומנות גבוהה.

תחילה צדו אנשיהן טנקים. במלחמת של"ג השמיד גדוד נ"ט מחטיבת הצנחנים מילואים 409 עשרות טנקים ורכבים ממוגנים ושלושה מסוקי קרב מסוג גאזל של הצבא הסורי. בהמשך התמחו היחידות בפגיעה בחוליות חזבאללה, כשניצלו את יכולות הנ"ט לפגיעה מדויקת וארוכת טווח.

בשנת 1997, למשל, במבצע "סחרור מסוכן" ירה כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד גיא חזות (לימים תא"ל), מספר טילים מסוג טאו לעבר עמדת חזבאללה בבית סמוך למוצב ריחן, והרג מספר פעילים. 

אבל חזבאללה היה תלמיד טוב, כפי שהוכיח בטרם נסיגת צה"ל מלבנון, וכן במלחמת לבנון השנייה. ב-2006 חוליות נ"ט של חזבאללה פגעו בטנקים מחטיבה 401 בקרב הסלוקי, וחולית פעילים מהארגון ירתה שני טילי נ"ט לעבר כוח מילואים בכפר דבל, ממנו נהרגו תשעה לוחמים ונפצעו נוספים.

ב-2015, לאחר פעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה ע"פ פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר, הגיב הארגון (באירוע שזכה בצה"ל לכינוי "שמש חורפית") בירי טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב. מהירי נהרגו מ"פ בגבעתי וחייל, ונפצעו שבעה נוספים.

הטיל שבו השתמשו פעילי החזבאללה במלחמה ובהר דב, כמו גם זה שירו פעילי חמאס בשורה של אירועים בגזרת הרצועה, ובהם הטיל שפגע ברכבו של משה פדר והרגו, היה טיל נ"ט מסוג קורנט. זהו טיל מתקדם מתוצרת רוסיה, מדויק ומונחה קרן לייזר, שמגיע לטווח של חמישה וחצי קילומטרים וחודר שריון בעובי 1,000–1,200 מ"מ פלדה.

נראה שגם הפעם שב צה"ל ליישם במהירות את לקח המיגון. אבל בלחימה עצמה, נמנע שוב, מליזום פעולה קרקעית, ואפילו תהיה זו פשיטה בהיקף פלוגתי או גדודי. 

הצבא אמור לחצוץ בין האזרחים לאיום

וכדאי לקחת בחשבון עוד עניין. בהסלמה האחרונה בעזה נהרגו ארבעה אזרחים ואף לא חייל אחד. אמנם הקטליזטור להסלמה היה פציעתם של שני חיילים בידי צלף, אולם במבחן התוצאה האזרחים מקדימה, חוטפים, וצה"ל מאחורה, מנהל מלחמת טילים ורקטות עם חמאס.

בתקופה שקדמה למבצע "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה, שאל תמיר, מח"ט גולני דאז, את הרמטכ"ל מופז, מדוע אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג'נין, צה"ל לא פועל שם. "איך זה שאנחנו חיים עם שניים-שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה", אמר.

תחושת המסוגלות ששידרו תמיר ועמיתיו, מפקדי חטיבות החי"ר המקבילים, לפיקוד הבכיר הביאה לשינוי המדיניות ולראשיתן של הפשיטות הקרקעיות שהגיעו לשיא ב"חומת מגן", נמשכו גם אחר כך ולבסוף הכריעו את הלחימה באינתיפאדה השנייה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, אז מח"ט הצנחנים, היה אולי פחות בוטה מתמיר, אך שידר נחישות זהה ופיקד על שורת מבצעים ופשיטות מוצלחות כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים.

מדיניות הפעלת הכוח נקבעת אמנם בדרג המדיני, אבל הנוחות הזו, שבמסגרתה מממש הצבא את יתרונותיו באש, מודיעין וטכנולוגיה, מונעים מהצבא לממש את ייעודו ולחצוץ בין האזרחים לאיום. הסבב (סליחה, ימי קרב) הבא מעבר לפינה. כשהוא יקרה, הדרג המדיני לא יכול להשאיר את החיילים מאחורי מחסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 15.05.2019)

השוטרים של השטחים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחמי חטיבת כפיר פועלים כבר מעל לשני עשורים בשטחים כ"משמר גבול משודרג" ● הרבה אחרי שהסערה סביב פרשת הירי בחברון תיגמר החטיבה עוד תישאר שם.

תג חטיבת כפיר

תג חטיבת כפיר, (מקור: ויקיפדיה).

הסערה הציבורית סביב פרשת הירי בחברון ממאנת לגווע. בין הדיונים על טוהר הנשק ל"סיבוב" שעושים על הפרשה פוליטיקאים מימין ומשמאל, מצויה חטיבה אחת שבטרם האירוע, וככל הנראה גם הרבה אחרי שבישראל ישכחו ממנו כליל (לציבור בישראל יש זיכרון של דג זהב, אסון הכרמל, "צוק איתן" ואירועים נוספים נשכחים כלא היו), תהיה במוקד החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, מתמודדת עם האינתיפאדה השלישית ועם מורכבות הולכת וגוברת. חטיבת כפיר הוקמה ב-2005 כשהיא מאגדת בתוכה את "גדודי ה-90", גדודי חי"ר ממוכן ייעודיים לתעסוקה מבצעית בשטחים שנוצרו בראשית שנות התשעים. עיקר פעילותה מתרחש בשטחי יהודה ושומרון.

העובדה שלוחמיה עושים את עיקר שירותם בשטחים יוצרת בעבורם זהות בעייתית. בעימותים בזירות הדרום והצפון הם אינם לוקחים חלק ומנגד הם נדרשים למבחן יום-יומי בסיטואציות ודילמות לא פשוטות בלב הערים הפלסטיניות. במקביל החטיבה מקיימת פעילות מבצעית שוטפת ללוחמה בטרור הכוללת מעצרים וסיורים. לוחמי החטיבה מצאו עצמם גם בלב אירועי הטרור של האינתיפאדה השלישית, ובכלל זה ניסיון פיגוע הדקירה שהסתיים בירי המיותר במחבל הפצוע בחברון.

שוטרי השטחים

עם הקמת החטיבה שאפו מפקדיה להפוך אותה לחטיבת חי"ר זהה לאחיותיה, וזאת למרות שהיא מאגדת בתוכה יותר גדודים מן החטיבות המקבילות. הפיקוד הבכיר של הצבא התייחס לכך באופן אמביוולנטי. מצד אחד אפשרו בצה"ל לגדודי החטיבה להתאמן במתאר צפוני ואף לבצע לעתים תעסוקה בגבול לבנון וברצועת עזה, אולם מצד שני טרם הוקם בחטיבה גדוד סיור כפי שישנו בחטיבות המקבילות. הקמתו תהווה חותמת כשירות לחטיבה ככוח מתמרן לעימותים. מפקדי החטיבה לאורך השנים, כמו גם הפיקוד הבכיר של זרוע היבשה, ניסו להתמודד עם הדימוי הבעייתי של החטיבה כ"שוטר שטחים" (באחד המאמרים לאחרונה תוארו אנשיה כ"משמר גבול משודרג").

במטרה לשדרג את רמתה של החטיבה פיקדו עליה מיטב מפקדי השדה של צה"ל. המח"טים אודי בן-מוחה ואורן אבמן, יוצאי גולני, השקיעו מאמצים רבים בטיפוח גאוות יחידה בחטיבה ("הכפירים טובים יותר", כמאמר אבמן). מח"ט אחר, איתי וירוב, יוצא הצנחנים שפיקד בהצלחה על חטיבת מילואים במלחמת לבנון השנייה, עסק בעיקר במתן גיבוי לאנשיו נוכח הפעילות השוחקת וגם התעקש על שילוב גדוד מן החטיבה במבצע "עופרת יצוקה". וירוב התפרסם כאשר העיד לטובת קצין בחטיבה שהואשם כי במהלך פעילות מבצעית בשומרון הכה עצור פלסטיני. במהלך עדותו הצהיר וירוב כי המצב בשטח סבוך ומחייב שיקול דעת משום ש"בסיטואציה אחת מכה היא עבירה חמורה, ובסיטואציה שנייה היא חלק אינטגרלי מביצוע המשימה." בשל הדברים נזף אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, במח"ט ואף נפתחה חקירת פצ"ר בעניינו (שנסגרה כעבור שנה לאחר שנקבע כי אין בפעולותיו דופי). וירוב מצידו, רק רצה לתת גיבוי לאנשיו שנדרשים לפעול במרחב פעולה אפור, הרבה פחות ברור מזה שבפעילות קרבית מובהקת, שבו, כפי שהגדיר זאת פעם אחד ממפקדי חטיבת חברון, אמצעי הלחימה העיקרי הוא השכל הישר.

 אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום" דו"צ).

אל"מ גיא חזות, היום מח"ט כפיר, בעת שפיקד על חטיבת יהודה (צילום: דו"צ).

כמו רוב מפקדי החטיבה גם מפקדה הנוכחי, אל"מ גיא חזות, העביר את הקריירה הצבאית שלו במקומות אחרים. הוא התגייס לצנחנים ושימש במגוון תפקידי פיקוד בחטיבה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון בלבנון. בין היתר היה מ"פ פלוגת הנ"ט החטיבתית, באותן שנים ממובילות הטבלה המבצעית בלבנון, שנייה רק ליחידת אגוז. כמפקד גדוד 202 באינתיפאדה השנייה התבטא באומץ כנגד תושבי ההתנחלות יצהר שפעלו באלימות כנגד חייליו (ואף תקף את אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, על שלא גיבה אותו ואת פקודיו מולם). בהמשך שימש כסגנו של הרצי הלוי בצנחנים ב"עופרת יצוקה", כמח"ט חברון וכמפקד חטיבת צנחנים במילואים. עכשיו הוא שוב בחברון, הפעם כמח"ט כפיר.

יש מי שמצדיק את הירי ומגבה את היורה

הסערה התקשורתית סביב פרשת הירי בחברון כללה בתוכה התייחסויות רבות מצד מפקדים בכירים במילואים, נבחרי ציבור וגם "גיבורי מקלדת" הפועלים ברשתות החברתיות. חלק ממפקדי העבר של צה"ל נחלצו לתמוך בקו השקול והאחראי שמובילים שר הביטחון והרמטכ"ל. חלקם, אף שגינו את הירי, טענו שאין לשפוט את החייל שנשלח לפעול בגזרה מורכבת. אך היו גם כאלו שמצאו את הירי מוצדק. ח"כ סמוטריץ' למשל, התרפק בעמוד הפייסבוק שלו בגעגועים על הימים שבהם סיסמת חטיבת הצנחנים (שניסח המח"ט דאז, האלוף במיל' ישראל זיו) קבעה שמטרת הצנחן היא "לחתור למגע עם האויב להורגו ולנצח בקרב". סמוטריץ', יש לומר, לא שירת בחטיבה (או ביחידה לוחמת). הוא גם בחר שלא לציין שזיו, כצוער בקורס קצינים בעת מבצע ליטני, הוציא במכות מא"ג מידי מקלען שירה על שני זקנים משום שלדבריו "סכינאי, דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא".

לפני כעשור פרסם אל"מ חזות מאמר בביטאון הצבאי "מערכות" אודות האתגר שבלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, תוך שמירה על ערכי צה"ל והחברה הישראלית. "הניצחון על הטרור והכרעתו בוא יבואו", כתב אז. "השאלה היא באיזה מחיר. אם זה יהיה במחיר השחתתם של החברה הישראלית בכלל ושל לוחמי צה"ל בפרט, יהיה זה ניצחון בקרב אך הפסד במערכה". חזות חתם את מאמרו בתחזית אופטימית על-פיה לחברה בישראל ישנם לא רק עוצמה צבאית אלא גם את "העוז והרוח להשיג ניצחון מוסרי שיביא לניצחון גם במערכה". לאור התגובה הציבורית לפרשת החייל נשאלת השאלה האם המח"ט לא היה אופטימי מדי.