זאבה בודדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יערה שטיין לא תעצור גם אם תעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם. שילוב בין אירועי אמת כשיתוף פעולה עם הביון הרוסי לבדיה מותחת חותם את טרילוגיית מותחני הריגול

את ספרו החדש של יונתן דה שליט, "סודות" (הוצאת כתר, 2019), בלעתי בערב אחד. ממש כמו בבדיחה הישנה על הפולנייה, פשוט לא יכולתי להניח את הספר בלי לדעת איך זה נגמר. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני ארבע שנים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה-קארה (איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול). בהשראת סופר הריגול הבריטי בחר דה שליט לכתוב בשם בדוי, ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. כמו לה-קארה המשיך דה שליט את הסיפור שהחל בספרו הראשון לכדי טרילוגיה. אם זו של לה-קארה כונתה טרילוגיית "קארלה", על שם יריבו האכזר והמתוחכם של הגיבור, ג'ורג' סמיילי, בביון הסובייטי, אזי הטרילוגיה שכתב דה שליט ראויה לשם טרילוגיית יערה, על שום הגיבורה שלה, "קצינה צעירה, נחושה ומוכשרת של המוסד" (עמוד 50).

שלא כמו ספרים רבים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות נמנע דה שליט מלהציב את הגיבורה בתפקיד בכיר מאוד. גיבור ספר המתח המצוין "תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), למשל, הוא ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר; אלכס ברטל, גיבור הטרילוגיה של רוני דונביץ', גם הוא יוצא יחידה מובחרת המשמש בתפקיד מקביל במוסד. יערה היא אמנם מפקדת, אבל כזו הפועלת עם אנשיה בשטח ולא במשרדים ממוזגים עם הפיקוד הבכיר.

ספרו המותח של דה שליט חותם את הטרילוגיה אבל משאיר שאלה אחת פתוחה, (מקור: אתר סימניה).

עלילת הספר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות. בביון הרוסי מתברר פענחה קצינת מודיעין בשם אלינה, מה אירע לסוכן "קוברה", בכיר בצמרת הממשל הישראלית שהופעל בידי רוסיה במשך שלושים שנה (והיה במוקד הספר הראשון). כפי שהיא מדווחת לממונים עליה, "קוברה" נחשף לאחר חקירה מדוקדקת שניהל "צוות של קציני ביון בדימוס בראשותו של ראש המוסד לשעבר אהרן לוין. בין השאר הוא גייס לצוות את הבחורה הזאת, שאנחנו מכירים בשם יערה שטיין, שהייתה בחופשת לימודים מתמשכת מהמוסד. כשהכול נגמר, אהרן לוין דאג שהיא לא תחזור למוסד לעולם, כנראה מפני שהיא רצחה את 'קוברה' בניגוד להנחיותיו. הוא אמר שהיא אלימה ופרועה ולא ממושמעת" (עמוד 94). אלינה ממליצה למפקדיה "לסגור חשבון" עם מי שחיסלה נכס מודיעיני מניב כל כך, אבל יש לה גם מניע משלה, אישי בהרבה, לרצות לאתר את יערה.

יערה מצידה לא נשארה, כאמור, מובטלת. בספר השני בסדרה הטיל עליה ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי על אחריות הקורא – להקים את "שרב", יחידת חשאית למבצעים מיוחדים. רשמית היא "לא קיימת, ומעולם לא קיבלנו אחריות על מבצעיה" (עמוד 7), הוא מציין בתחילת הספר השלישי.

בוז למוסכמות

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה בשני הספרים הקודמים. לאסלן ניסיון קרבי עשיר. "במלחמת לבנון הראשונה, כשהיה קצין מילואים בגדוד הסיור של אוגדה 162, נקלע הכוח שלו להפגזת קטיושות מסיבית. זאת הייתה חוויה מפחידה" (עמוד 163). מאז השתתף במאות מבצעים והוא מביא עמו ליחידה את קול הניסיון והוותק. "הבעיה שלי היא שאני כבר זקן. את רואה כל הזמן את ההזדמנויות. אני רואה יותר ויותר את הסכנות" (עמוד 256), הוא מסביר ליערה, לאחר שהיא מציגה לו תכנית להסתנן למתחם אויב. לוחמי היחידה, כמו בסדרה "משימה בלתי אפשרית", מגיעים מרקעים מגוונים ובהם אסף, שהיה קצין הנדסה קרבית, בת שבע, עורכת-דין דתייה שפעלה קודם בארגון החשאי "נתיב", ונופר, אשת המחשבים.

בספר הקודם סיכלה היחידה סדרת פיגועים שיזם הביון הרוסי שנועדו להמחיש לקהילה הבינלאומית את "עוצמת הנזק הגלום ברוסיה ובה בעת גם את יכולתה למנוע את הידרדרותה של היבשת פעם נוספת לעידן אלים ואפל" (עמוד 37). הפעם ההימור גבוה בהרבה, ואם זה לא מספיק מחליט רה"מ, כבר בראשית הספר, לפרק את היחידה. למרות הקשיים יערה לא מתכוונת לוותר. "היא לא תעצור. גם אם תצטרך לעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם – היא לא תעצור. במכרה נטוש בצפון-מערב מוזמביק, איראן מפתחת בחשאי את פצצת הגרעין שתוכל להשמיד את ישראל, והיא לא תעמוד מנגד. היא לא תניח לזה לקרות" (עמוד 211).

בין היתר נדרשים יערה וצוותה לתמרן ולשתף פעולה עם שירות הביון של רוסיה (שעמה ישראל אכן מנהלת יחסי שותפות-יריבות בכל האמור בסוריה), ליצור קשרים עם שכירי חרב ובעלי ממון ולפעול מתחת לרדאר של שירותי הביון של ישראל, שאינם מודעים לקיומם בסמכות וברשות. כאן, כמו בספרים הקודמים בא לידי ביטוי האופי המרדני של יערה, הדוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. קשה להעריך שתכונות האופי הללו היו מתקבלות בהערכה בארגון המודיעין שבו עבדה, או בארגוני ביטחון אחרים. הצבא, למשל, אמר פעם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, הוא "צוות: צוות שחי, ישן, לוחם ואוכל ביחד. כל הסיפורים האלה על הגיבור הבודד הם שטויות". והדבר תקף גם ליחידות מיוחדות וחשאיות. פריקת העול והבוז למוסכמות שהיא מפגינה לאורך הספר לא היו עוברים בפעולה בצופים, לא כל שכן ביחידה מבצעית.

מנגד כדאי לזכור שהלחימה החשאית שונה מאוד מזו הגלויה. שם הלוחם בהחלט עשוי לפעול לבדו, לעתים בניתוק מהפיקוד הבכיר, כשלרשותו רק שכלו, כישוריו, והבנה עמוקה את המטרה שלשמה נשלח למן הרובד האסטרטגי ועד לטקטי. בכיר המוסד לשעבר חגי הדס, בעצמו יוצא סיירת צנחנים ויחידות מבצעיות של הארגון, טען בשעתו שהמקבילה הצבאית ללוחם בקהילת המודיעין היא טייס הקרב. "בסופו של דבר במטוס, גבוה בשמים, הוא לבד. כך גם אצלנו. אמנם לא כולם לגמרי לבד, אך הנטל האישי גדול מאוד ועומס רב יושב על מעט מאוד כתפיים. האחריות כבדה מאוד גם על מי שעומד מאחוריהם", אמר.

במציאות שבה פועלים לוחמי סתר כמו יערה, אם כן, יש גם חריגות וחריגים ויש לטפח אותם, שכן מפקדים שמצטיינים בעיקר בהקפדה על נהלים והליכה על הקווים, כמאמר מפקד בכיר, "לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". גם פאטון אגב, שהחל את דרכו הצבאית בחיל הפרשים ועבר בהמשך לשריון, היה פורק עול שגרם לכאבי ראש קשים למפקדיו בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לפאטון סלחו רק בשל היותו קבלן יוצא דופן באיכותו של הצלחות מבצעיות. במלחמות, נהג לומר לחייליו, "נלחמים בנשק, אך את הניצחונות נוחלים בני האדם". הדבר נכון במיוחד במערכה החשאית מן הסוג שמנהלים יערה וצוותה.

סגירת קצוות

כבעבר, המחבר היטיב לשלב אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה, ואף התייעץ עם מומחים בתחומים שבהם חש פחות בקי. בעמוד החותם את הספר מודה המחבר "למפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל.) עידו נחושתן, שווידא שהתקיפה האווירית המתוארת בספר אינה מופרכת לחלוטין" (עמוד 339). התוצאה ניכרת באיכות הכתיבה, שלצד היותה מותחת נשארת ריאלית ומקנה לבדיה נופך של אמינות.

בחירתו של דה שליט להציג את איראן כאויבת המרכזית בספר כמעט שמתחייבת, נוכח המלחמה הכמעט גלויה ששתי המדינות מנהלות בסוריה. עם זאת, המחבר מקפיד לציין שיתכן ש"אנשי מודיעין שצמחו בישראל מחפשים באובססיביות את הקשר של איראן לכל דבר אפל. אם מחפשים, מן הסתם גם מוצאים." (עמוד 195). יש כאמור, עוד כוחות שפועלים כנגד ישראל וכדאי לטפל גם בהם.

הספר החותם את הטרילוגיה הוא המותח ביותר שבה. הוא כתוב היטב, מרגש לעתים והאקשן ניתן בו במנות מדויקות מאוד. מנגד, במגמה שהחלה בספר הקודם, נוטה הספר יותר לצד הקשה והאלים של העולם החשאי, הצבאי במהותו, מאשר לעבודת המודיעין הקלאסית של גיוס והפעלת סוכנים, וחבל. גם כך הצליח המחבר לטוות סיפור אמין, מרתק ולא מתקתק מדי ולברוא גיבורה שקשה שלא להתאהב בה.

יש מחירים למקצוע הזה, וגם ההצלחות המבצעיות לא באות בחינם וללא מחיר מוסרי. הטובים, נאלצים להחליט החלטות קשות לטובת הכלל, ולחיות עימן. על האמת הזו עמד כבר לה-קארה בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר, וכתב ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144). לא נגלה האם התוצאה שהושגה מוצדקת, אבל ספרותית, הרי שהתוצאה היא מותחן משובח מאוד.

הספר סוגר קצוות, בנוגע לחלק מהגיבורים. יש החוזרים אל הכפור, כפי שכינה לה-קארה את המציאות המבצעית החשאית, ויש השבים ממנו. נותרו גם שאלות לא פתורות, ואחת מהן (מבלי לספיילר) מהדהדת מן הסוף של הספר הראשון בטרילוגיה ועד עתה. אפשר רק לקוות שמתוכנן ספר המשך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 14.06.2019)
מודעות פרסומת

מלחמות שקורות בחורף \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה הקשה שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה, "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור (הוצאת ידיעות ספרים, 2017). הספר מביא תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב-אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

המינגוויי, משמאל, עם כוחות רגימנט הרגלים ה-22 בקרב ביער הירטגן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות-הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן-שוק" ויער הירטגן, בהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמוד 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הג'נרל ג'ורג' פטון ניהל פלירט עם מרלנה דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות-הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיביזיה המוטסת 82, מייג'ר-ג'נרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמוד 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

לגרמנים היו תכניות אחרות

ספרו הטוב היותר עד כה של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות-הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות-הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמוד 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות-הברית (SHAEF) פקפקו הג'נרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מאולטרה, שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על-ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלֶצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמוד 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, בפיקוד הג'נרל מודל, שכללה שתי ארמיות פַּנצֶר (שריון) ולצידן ארמיית רגלים. ב-16 בדצמבר 1944, ב-05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמנים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

בלי פאניקה

גנרל אייזנהאואר עם צנחני הדיביזיה המוטסת ה-101 בתדריך לפני הצניחה בנורמנדי, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הג'נרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל-רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות-הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמוד 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו-82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיביזיה המוטסת ה-101 השתלטה על בסטון ב-20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על-ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הג'נרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיביזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיביזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמוד 204). ההומור שחור היה, אולי, התרופה הטובה ביותר שהיתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הג'נרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיביזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה נסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמוד 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שווייצרית. "סרן ריצ'רד וִינטֶרס, סמג"ד 2 מחטיבה 506, אפילו ראה ליד פואה חייל גרמני ששלשל את מכנסיו כדי להתפנות מאחורי עמדת הפיקוד של גדודו" (עמוד 221). וינטרס, קצין צנחנים שהתפרסם כמפקד פלוגת ה' (Easy) שהונצחה בספרו של סטיבן אמברוז ובמיני-סדרה "אחים לנשק", שבה אותו מיד. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות-הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו, ראה בבסטון מהדורה מערב-אירופאית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

הפתעות והטעיות

מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, גנרל מק'אוליף (משמאל) וראש המטה שלו, קולונל קינארד, לאחר הניצחון בבסטון, (מקור: ויקפידיה).

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, הג'נרל טיילור, לארצות-הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל "Nuts". כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל "המפקד הגרמני" הלא-מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמוד 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ-150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים "מכופתרים" באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמוד 264). ב-27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של ג'נרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים, ובהם וינטרס, להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הימור שכשל

חיילי חי"ר אמריקניים בארוחה בחזית, הארדנים ינואר 1945, (מקור: ויקפדיה).

הגרמנים ספגו כ-80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות-הברית. אף שהדיביזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. "כשנודע לרס"ן דיק וינטרס ש-101 עומדת לעבור לאלזס, הוא חשב: "אלוהים בשמים, אין אף אחד אחר בצבא הזה שיסתום את החורים האלה?" לא היה ספק בכך שהדיביזיה זקוקה למנוחה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא," אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה." ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים" (עמוד 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיביזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות-הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמוד 340). המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח לא פחות מאשר ספר היסטוריה. בכישרון מספר-הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה, תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר וההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 28.07.2017)