על התמרון והאימונים לקראתו | מאת יאיר גולן וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר

במהלך מלחמת העולם הראשונה קיפחו מיליונים את חייהם בלוחמת תעלות סטטית, נידונים למסכת ייסורים בדמות חפירות, מנהרות תופת, חומרי לחימה כימיים, תילי ברזל, אש מקלעים וארטילריה בכמויות הולכות וגדלות.

פעמים רבות עלתה השאלה כיצד לקו הגנרלים של אז, אנשים מוכשרים כדאגלס הייג, פרדיננד פוש, פאול פון הינדנבורג ועוד רבים וראויים, בעיוורון כה חמור בכך ששלחו את מיטב אנשיהם למותם הבלתי נמנע ובכמויות מצמררות. זאת תוך הסתבכות במלחמה ארוכה וקטלנית שאיש לא חזה את כיוון התפתחותה ומשכה ביום שפרצה. התשובה טמונה, להבנתנו, בנטיית האדם המודרני לחשוב במונחים קוויים־תעשייתיים, תוך התעלמות מגורם חשוב במשוואה – האויב.

החשיבה הקווית־תעשייתית פשוטה מאוד: האויב מצוי בעולם הפיזי ויש קואורדינטות למיקומו. אם נשכיל להמציא מודיעין מדויק דיו, ונשכיל לחבר למודיעין זה חימוש מדויק מספיק – האויב יושמד. אם נעשה את המתואר לעיל בהיקפים גדולים – אויב רב יושמד ואנו ננצח. יוצא כי מי שמקבל על עצמו הלך חשיבה זה, טוען כי מעשה המלחמה הוא טכני, ומי שטכנאי מוכשר יותר – זה שיביא את התהליך לכדי שכלול ומיומנות עליונים – ינצח.

הטענה הזאת בעייתית, שכן האויב הוא זה שמקלקל את ההליך "ההגיוני" כל־כך. הוא לא מתנדב למות, לומד תוך כדי מלחמה ומול ההשתכללות ישכיל לגבש דפוסי פעולה שינטרלו את יתרוננו הראשוני, אם היה כזה. כלומר, מול יתרון טכני יציב האויב מענה טכני מנטרל יכולת, והמלחמה תיכנס באופן מיידי לשלב של תסכול עמוק אם תמשיך ותישען על הפעלת אש בלבד. כך קרה במלחמת לבנון השנייה, ובשלושת המבצעים בעזה ("עופרת יצוקה" ב־2008, "עמוד ענן" ב־2012 ו"צוק איתן" ב־2014) למרות שצה"ל השתכלל ממבצע למבצע ביכולות המודיעין והאש המדויקת. במקביל גם האויב השתכלל, והשכיל לנטרל את יתרונו המובהק של צה"ל בעוצמה צבאית, עד שנדמה היה שמדובר בכוחות שווים ביכולתם שמתמודדים זה עם זה בשדה הקרב.

מכיוון שאנו נוקטים דפוס פעולה זה מראשית שנות ה־90 של המאה ה־20 (לדוגמה, מבצע "דין וחשבון" ב־1993), האויב למד אותנו וכל בניין כוחו מיועד להתמודדות עם יכולות המודיעין והאש של צה"ל.

על התמרון

   

אין אנו טוענים כי המודיעין והאש המדויקת לא יביאו להישגים כלל. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. ואולם, כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית – אין חלופה לתמרון קרקעי.

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן ולפיו מטרת התמרון היא: "להניח את האויב על קרניה של הדילמה". משום שבשעה שהאויב מתרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

המודיעין יהפוך את התמרון לקטלני יותר בשני מובנים: ראשית, הוא יאפשר לממש תחבולה בדרגים הנמוכים מול אויב סטטי בעיקרו, הערוך בתשתיות אותן הכין מבעוד מועד. שנית, הוא יאפשר מאמץ אש מסייעת מדויק ואפקטיבי.

צה"ל לא צריך לחשוש מחיכוך עם האויב אלא לחתור אליו ולראות הזדמנות להשמידו. יש צורך לממש רעיון מבצעי שבבסיסו מילת מפתח אחת: התנפלות. תחבולה מערכתית־אסטרטגית זאת נגד האויב, עם מרב העוצמה, תוך חתירה למקסימום השמדה בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי, תפתיע את האויב ותביא לקריסתו מוקדם מהצפוי.

לישראל יש כבר עתה יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך תחת פיקוד מח"א, אלוף אמיר אשל, לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. ואולם, יכולות אלה היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה ב־2006 וב־2014. לאחר מכן האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב התרגל, הסתגל והמשיך לירות בהיקף ניכר לעבר העורף.

לתמרון מעלה נוספת שכן, כפי שכתב אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, הוא מספק מענה לתופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח. תפיסה זאת מומשה בהצלחה במלחמת לבנון השנייה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת ממסוקים כוח ממגלן, בפיקוד סא"ל אליעזר טולדנו, בסמוך לצור. הכוח נטמע במרחב והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות ובהן כ־40 משגרי רקטות.

דוגמה אחרת מן המלחמה, בהיקף גדול יותר, הייתה בלחימתה הקצרה אך המוצלחת של עוצבת חוד החנית ב־8 באוגוסט 2006. לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון כוח גדודי מן החטיבה בפיקוד המח"ט, אל"ם איתי וירוב, וחבר לכוח שהוטס במקביל לשטח. החטיבה ביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב, והשתלטה על שטח במרחב הכפרים יעטר־זביקין. הצנחנים השמידו משגרי רקטות וקטיושות באמצעות שימוש בירי נ"ט שברשותם ובהכוונת אש סיוע מדויקת מן היבשה והאוויר; הרגו פעילי חזבאללה רבים וצמצמו באופן משמעותי את ירי הרקטות מן המרחב לעבר ישראל.‏ אחד ממפקדי העוצבה אמר לאחר מכן כי: "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב־5.56‏".‏

התמרון רחב ההיקף בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11" (אף שבוצע מאוחר ונעשה באופן לא מיטבי) נחל הצלחה. יתרה מכך, למהלך הקרקעי הייתה השפעה על סיום הלחימה שכן בזכות הימצאותם של הכוחות בשטח הושגה הסכמה על פריסת צבא לבנון, לצד כוח שמירת שלום מתוגבר של האו"ם לאורך הגבול.‏

הדבר חזר על עצמו גם במבצע "עופרת יצוקה". למשל, כאשר חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם הרצי הלוי השתלטה על מרחב אל־עטטרה. בתדרוך לפקודיו במהלך הלחימה, ציין מפקד גדס"ר צנחנים, סא"ל ירון פינקלמן, כי "פלוגת אל־עטטרה נמחקה, הושמדה". עוד הוסיף כי כתוצאה מהשתלטות החטיבה על המרחב יש ירידה דרסטית בכמות השיגורים, שנובעת הן ממחסור באמצעי לחימה, הן בשל חשש בקרב חוליות השיגור כי הכוחות המתמרנים הפועלים במרחב יפגעו בהם והן בשל העובדה שהאנשים שירו נפגעים.‏

על החיכוך מול אויב ששיפר יכולותיו

‏אנו נטולי חוויית תמרון עצים בשלושים השנים האחרונות. להערכתנו ניתן לתמרן בלבנון תוך ימים מתחילת גיוס, ובעזה תוך פרק זמן מעט ארוך יותר מתחילת גיוס. הפער בין החזיתות נובע מכך שחלק גדול מסד"כ פיקוד הצפון ינוע לחזית על־גבי זחלים, בשעה שברצועת עזה מרבית הרק"ם ייצבר על־גבי מובילים.

חשוב לציין, מלחמה עתידית תגבה מחיר גבוה יותר מכל מה שחווינו מאז מלחמת לבנון הראשונה (654 הרוגים עד גמר הלחימה במערב ביירות). ככל שהאויב משתכלל ומצטייד, החיכוך עימו מוביל לאבדות רבות יותר. אויביה של ישראל, בדגש על חזבאללה, הצטיידו בארסנל רקטות מדויקות, ארוכות־טווח וקטלניות, שיאפשרו להם לפגוע בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, לשבש את פעילותו המבצעית ואף להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

בחינה של מלחמת לבנון השנייה, שבה לחם צה"ל נגד חזבאללה לבדו במשך 34 ימים, תראה כי הארגון ירה במהלכה לעבר העורף הישראלי כ־4,000 רקטות מסוגים שונים (לקראת סופה שוגרו כ־250 רקטות ביום), ובכך שיתק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. במבצע "עופרת יצוקה" ירו חמאס מאות רקטות ביממה (כתוצאה מתמרון אפקטיבי פחת הירי במהלך המבצע לכדי עשרות ביום, ולבסוף הגיע ל־13 רקטות).

לצד זאת האויב שיפר את יכולותיו לחדור לשטח ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי. ממלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחניכה ולהכשרה מצד צבא מתקדם בדמות הצבא הרוסי. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות, מעל לקרקע ומתחתיה. לצד ההגנה חזבאללה ערוך לבצע מאמץ בידי יחידות המפעילות רקטות קצרות־טווח. נוסף על כך, לארגון מגוון יחידות ובהן: כוחות חי"ר הגנתיים; כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל; אגד שריון; יחידות מודיעין ומודיעין־נגדי; יחידת כטב"מים; כוחות נ"מ; יחידת רקטות ארוכות־טווח; ויחידה המפעילה טילי חוף־ים.

מלחמות העתיד, להערכתנו, לא יהיו קטלניות כמו מלחמת ששת הימים (130 הרוגים ליממת לחימה) או יום הכיפורים (116 הרוגים ליממת לחימה), אולם אין סיכוי שיהיו דומות למלחמת לבנון השנייה (3.66 הרוגים ליממת לחימה), או למבצע "צוק איתן" (1.36 הרוגים ליממת לחימה). ייתכן שהיינו מעריכים אחרת את מלחמת לבנון הראשונה לו היה צה"ל נסוג לגבול הבין־לאומי לאחר השגת ההישג שבגירוש אש"ף מלבנון. כפי שלמדו האמריקנים על בשרם באפגניסטאן (2001) ובעיראק (2003) – הצלחות פנומנליות בחודשיים־שלושה הראשונים, עלולות להפוך לדשדוש בבוץ עמוק כשממשיכים לשהות בשטח ללא תכלית ריאלית ומול אויב מתאושש.

ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים בעברו, הציע לבנות את המסגרות המתמרנות של צה"ל מתמהיל של סדיר ומילואים, שלהם ציוד, משימות וכשירות דומים עד זהים, בדומה לאופן שבו פועלות טייסות הקרב של חיל האוויר. הדבר יאפשר לקצר משמעותית את זמן צבירת הכוחות, ומשום שכשירות המילואים תישמר הם יוכלו להיכנס ללחימה באופן מיידי לצד הכוח הסדיר. כך, לדבריו, "יהיה מוכן בתוך יממות ספורות כוח משולב, שעבר אימון ייעודי ומאפשר לחבר את המעודכנוּת של הסדיר עם התבונה והניסיון של המילואים. צה"ל יוכל לקיים את העיקרון הראשון של התפיסה – מעבר לתמרון, לפשיטה או לכיבוש והתקדמות ביממות ספורות – תוך שהוא מפעיל בפרק זמן מינימלי אוגדה בעלת מאפיינים נכונים לזירת הפעולה: כבדה וממוגנת מול אויב עשיר בנ"ט; קלה ומבוזרת מול אויב הערוך בדלילות ומופתע מהתמרון האוגף".

מכל האמור לעיל מצטייר מבצע "עופרת יצוקה" (2008) כמודל הנכון שלפיו יש להפעיל את הכוח, בין שבמערכה שתיזום ישראל ובין שבמערכה שבה תותקף ותיאלץ להגיב. בשלב הראשון של המבצע הפעיל צה"ל מאמץ אש רחב, מן האוויר, מן הים ומן היבשה, שפגע באורח קשה במערכי חמאס, בפעילים, בתשתיות, במאגרי התחמושת ובמפקדות. ואולם כפי שקבע בריגדיר־גנרל מרשל בספרו אנשים מול אש, "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית". בהתאם לכך הפעיל צה"ל ב"עופרת יצוקה" מהלך אוגדתי מתמרן שכלל כוחות שריון, חי"ר, צנחנים וכוחות מיוחדים שנעו בשטח האויב (במקרה הנ"ל שטח אורבני צפוף). עם תחילת המבצע, גיוסו כוחות המילואים, ביצעו אימון ייעודי להעלאת כשירותם, והוכנסו ללחימה על־פי הצורך.

מנגד, יש שני נושאים שעל צה"ל מוטלת החובה לפעול אחרת במערכה הבאה, לנוכח תפיסת הפעולה של האויב. הראשון, הנחת העבודה שלישראל יהיו הזמן והמרחב לגייס את כוחות המילואים ולרענן ולשפר את כשירותם בשטחי אימון לפני שייכנסו ללחימה, עומדת בסתירה למתארי הלחימה ולטיב האיום שמציבים חמאס וחזבאללה, ובהם ישגרו מאות ואלפי רקטות לעבר בישראל. במבצעים קודמים נפגעו כוחות בשטחי כינוס ובשטחי האימונים, והזמן, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון.

הנושא השני נוגע לנכונות לבוא במגע עם האויב. התמרון במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע מוגבל בהיקפו – בוצע בצורה טובה, מקצועית ונחושה יותר ממלחמת לבנון השנייה וממבצע "צוק איתן", אך כאמור היה מוגבל ובמהלכו נמנע צה"ל במכוון מהגעה לחיכוך נמרץ יותר בלב השטח הבנוי.

על האימון לתמרון

מוכנות הצבא למלחמה נמדדת בשלושה מרכיבים:

  • מוכנות מקצועית – מבוססת תו"ל ואימונים מדמי מציאות. ניתן להשוות אותה למוכנות המוח לאתגר המלחמה.
  • מוכנות האמל"ח והאמצעים – עוסקת באיכות האמצעים, ברמת כשירותם ובהיקפם שצריך להספיק לכל ימי הלחימה. ניתן לדמות אותה למוכנות הגוףהשלד והשרירים.
  • מוכנות מנטלית – הדחף להילחם ולהרוג באויב, בצד היכולת לשאת במוראות המלחמה תוך הפגנת רוח איתנה ויציבות נפשית נוכח כישלונות. זאת מוכנות הנפש או מוכנות הרוח – רוח הלחימה.

מוכנות המוח והרוח חשובות ביותר, שכן המוכנות המקצועית יוצרת ביטחון עצמי – שמוביל לתחושת מסוגלות ולגילויי תעוזה בשדה הקרב. בסיס העליונות של צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים לא היה באמל"ח עדיף, כי אם ברמה מקצועית גבוהה יותר, ביכולת פו"ש טובה יותר וברוח לחימה איתנה יותר, שחלקה נשען על הביטחון העצמי המקצועי.

ביטחון עצמי נוצר באימונים חוזרים ונשנים. המקצוע הצבאי הוא מקצוע פרקטי, הדורש תרגול לצורך פיתוח מיומנות. מכיוון שלא ניתן לדמות באימונים את שדה הקרב באופן מושלם, יוצא כי אימון מדמה מציאות מורכב מכמה מתודות אימון שכל אחת מהן תורמת בתורה נדבך נוסף לכשירות הכוללת. לדוגמה, תרגילי דו"צ תורמים באופן מיטבי לפיתוח היכולת הטקטית; תרגילי אש תורמים ליכולת הנפשית (תחושת שדה הקרב) וליכולת הטכנית (הפעלת האמצעים); ותרגילי המפקדות תורמים ליכולת הפו"ש.

שדה הקרב העתידי, והאפשרויות שטכנולוגיה מתקדמת פותחת בפנינו, מציבים בפני צה"ל הזדמנויות אימון בלתי רגילות לקראת לחימה עתידית בגזרות השונות:

  • תפוצה רחבה של לש"ביות לאימון דרג המחלקה והפלוגה.
  • תפוצה רחבה של יעדי תת־קרקע – פירים ופתחי מנהרות.
  • אימון מבוסס שו"ב "משואה" החל מרמת הפלוגה.
  • מיקוד האימונים בכשירות הדרג הטקטי הנמוך: מחלקה־גדוד.
  • תפוצה רחבה של עזרי אימון רלוונטיים – תחמושת תת־קליבר, תחמושת מופחתת אנרגיה, אמצעי פירוטכניקה, וערכות לאימון דו"צ.
  • "מנהלות לוחמ"מ" בכל חטיבה וחטיבה לצורך תמיכת האימונים – מעין "הצבת מטרות" מודרנית.
  • פיתוח כושר אימון סימולטיבי־מערכתי על־בסיס קישוריות המאמנים הטקטיים הקיימים בצה"ל. קישוריות בין מתקני האימון, שבחלקם תשתית לאימונים מבוססי מחשבים ומערכות שליטה ובקרה, תאפשר ביצוע תרגילי חטיבה ואוגדה, שעלותם נמוכה וניתן לבצע בתדירות גבוהה.

אין בכך כדי לבטל את חשיבות התרגילים בשטח, אולם ניתן וצריך לייצר מודל אימונים ליחידות שמשלב אימונים מלאים, באש ודו"צ, כמו גם אימונים סימולטיביים.

הכנה מנטלית

בצד האימון הפיזי חייבים להתקיים בצה"ל דיונים מקצועיים על אודות מוראות שדה הקרב העתידי. במסגרת זאת יש לפתח קשיחות פנימית ונחישות, כך שכלל היחידות יעמדו במשימותיהן גם נוכח נפגעים, שבויים ושאר מצבי דחק שהמלחמה מזמנת. מומלץ לקיים הכנה מנטלית בין הדרג הצבאי הבכיר והדרג המדיני, מכיוון שאת מקבלי ההחלטות צריך להכין לקראת הצפוי להם, ואת האזרחים צריך להכין לקראת הצפוי להם

. מוכנותם של האחרונים היא מפתח לשימור הלגיטימציה הפנימית – אולי התנאי החשוב ביותר לאומה דמוקרטית לוחמת.

דוגמה להכנה מנטלית מיטבית היא מלחמת ששת הימים. בדצמבר 1966, במהלך דיון פורום מטכ"ל שבו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן שלפיה כל עוד מצרים מחזיקה כ־30 אלף מחייליה בתימן, לא ירצה מנהיג מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים סיפר תא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם אם יחליט נאצר להוציא את צבאו מתימן ולהכניס כוחות לסיני – תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?", שאל אשכול. הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין השיב כי צה"ל יידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. ואולם המסר של אשכול היה שבעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר כדי לרתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות־הברית ואת הקהילה הבין־לאומית, למערכה. במאי 1967 הבינה הממשלה את המצב לאשורו, ופעלה על־מנת להכין לא רק את הצבא, אלא גם את המדינה למערכה הצפויה.‏

המלצות

במערכה הבאה צפויה לחימה קשה שינהלו כוחות צה"ל בחזית, במקביל להרס ולנפגעים רבים בעורף. על ישראל לשמר צבא כשיר ונכון למלחמה מחד גיסא, ולקיים תהליכי למידה, שיח והכנה בין הדרג הצבאי והמדיני הבכיר מאידך גיסא. לפני המלחמה הבאה, כך נראה, לא יהיה בידי ישראל שהות להתחיל ולמסד תהליכים שכאלה. את הזמן קונים מראש באימונים, בהכנה מנטלית ובשיח על מטרות המלחמה ועל אופייה.

יש לגבש תפיסה הפוכה למצב הקיים, שבו התמרון הוא מאמץ משלים למאמץ האש, ומכאן שגם ההשקעה בכשירותו נמוכה יחסית, לכזאת שבה מאמץ האש משלים לתמרון. כדי לפגוע בעיקר כוחו הצבאי של האויב יש לחתור למגע ישיר, גם בלב השטח הבנוי והמבוצר שבו הוא ערוך – על־מנת שיאפשר את השמדתו הן על־ידי הכוחות המתמרנים והן על־ידי מאמץ האש המדויקת שכוחות אלה יחד עם מערכי האיסוף, האיתור והחשיפה יפעילו. יש לדעת להיכנס לשטח האויב עם מלוא העוצמה, ובמקביל יש לצאת בזמן, לפני שגודל הצבא הופך לחיסרון מול איומי טרור וגרילה.

כדי לממש תמרון יבשתי יעיל וקטלני, על הצבא לפתח יכולת יבשתית אפקטיבית שמורכבת מכוחות סדיר ומילואים שלובים ונפרדים גם יחד. הצורך במילואים הוא חיוני, שכן גודלו של השטח ומורכבותו (בלבנון), וצפיפות השטחים הבנויים (עזה), לא יאפשרו לו לפעול באמצעות הסדיר בלבד.

נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, והצורך בגיוס והכנסה מהירה לקרב עשוי לחייב את בנייתם והפעלתם לא בהכרח במבנה האוגדתי המסורבל אלא כצק"חים שמאומנים בקביעות.

יש צורך קריטי לשמר כשירות גבוהה של כוחות המילואים, בין שהם מיועדים לפעול כהשלמה לכוח הסדיר ובין שייקחו חלק בלחימה כמסגרות מתמרנות עצמאיות, כך שבעת מלחמה, ובוודאי כזאת שלא יזמה ישראל (שכן אז זמנה לא יהיה בידה להיערך), יהיו סדרי כוחות זמינים וכשירים בהיקף גדול יותר מהצבא הסדיר לבדו. כוחות אלה יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. יש להדגיש כי יחידות מילואים אינן יכולות לשמור כשירות עם פחות משבועיים אימונים בשנה.

סיכום

עם השתכללות האיום על העורף, עד כדי כך שרוב התשתיות הלאומיות מצויות תחת איום של טילים מדויקים, איננו יכולים להסתכן בעוד מלחמות ארוכות ונטולות הכרעה. נדרשת, אם כן, ההבנה שעידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. זאת נכפית עלינו, כאמור, מכיוון שעוצמת האיום על העורף הפכה בלתי נסבלת.

על־כן, בכל מלחמה עתידית יעמדו לנגד צה"ל שלוש מטרות ראשיות: הסרה מהירה של האיום על העורף; פגיעה קשה באויב על־מנת לצרוב בתודעתו תבוסה; שימור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ברמה סבירה, כך שהישגי המערכה לא יהפכו לרועץ. הדרך היחידה לממש מטרות מלחמה שכאלה היא באמצעות שימוש בתמרון, שמאלץ את האויב להתמודד עם מלוא העוצמה הצבאית בה בעת.

תמרון מהיר למוקדי הירי יהיה מהלך נכון יותר לעורף הישראלי, מיממות ארוכות ללא תמרון, שבהן ממשיכה להתקיים תקווה סמויה אך נואלת שהאויב יחדל מלחימה. לשם כך דרושה לצבא יכולת תמרון יבשתי קטלני, מהיר ואגרסיבי, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס במהירות ולהפעיל כבר בראשית המערכה, הן בהיקף מוגבל והן בהיקף רחב.

גנרל צבא היבשה האמריקני, ג'ורג' פאטון, קצין פרשים ושריון שהיה מהבולטים שבמפקדים הקרביים במהלך ההיסטוריה, קבע בשעתו כי: "יש רק עיקרון טקטי אחד שאינו נתון לשינוי – להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך, כדי להסב את מקסימום הפגיעה, המוות וההרס לאויב בזמן הקצר ביותר". כלל זה נותר נכון, אולם נוכח האיום החמור על העורף יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

אלוף (מיל') ח"כ יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

גם הדמוקרטים רוצים גנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו הנשיא טראמפ בשעתו בחר גם הנשיא־הנבחר ביידן בגנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה. אבל אוסטין שונה מאוד בסגנונו מגנרלים התקפיים כמו מאטיס, ואומר את דעתו רק בחדרים סגורים. אולי זה מה שביידן רוצה.

לאחר שנבחר לנשיאות, ב־2016, הפתיע דונלד טראמפ כשמינה למזכיר ההגנה את הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, קצין נחתים שנחשב למפקד ההתקפי ביותר בכוחות המזוינים של ארצות־הברית מאז הגרל ג'ורג' פאטון.

לאורך השנים נמנעו נשיאים למנות גנרלים בדימוס כמזכירי הגנה (האחרון לפני מאטיס היה ג'ורג' מארשל בממשל טרומן), ולמרות זאת התעקש טראמפ למנות את מאטיס לתפקיד. בשנתיים הראשונות לממשל טראמפ הוא שימש כמבוגר האחראי, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים, והצטייר כשקול, זהיר ומתון. זוהי, ככל הנראה, הסיבה שהנשיא פיטר אותו כעבור שנתיים. 

והנה, באופן מפתיע, גם הנשיא־הנבחר ג'וזף ביידן בחר למנות לתפקיד מזכיר ההגנה, גנרל בדימוס. המועמד הנבחר הוא הגנרל לויד אוסטין, שבדומה למאטיס שימש בעבר כמפקד פיקוד המרכז האמריקני (Centcom), שאחראי על המזרח התיכון.

"כולל התולעים באדמה"

מאטיס (שכונה בפי חייליו "כלב משוגע") הצטייר כמפקד תאב מלחמה, ולא בלי צדק. מאז שהתגייס הוא היה כמעט בכל מלחמה שבה לחמו כוחות אמריקנים (את המבצעים הקטנים פספס). למרות זאת, שלא כמו פאטון, מאטיס הגיע לקרב בשלב מאוחר בקריירה, כשכבר היה מפקד הגדוד הראשון ברגימנט הנחתים השביעי.

בספרו המצוין, "אות קריאה: כאוס" (הוצאת Random House, שנת 2019), שכתב עם פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, סיפר כי כמג"ד הפך "למומחה בהפעלת אש ותמרון ובמבצעים אמפיביים – היסודות עבור קצין נחתים" (עמוד 20). למלחמת המפרץ הוקפץ גדודו היישר מחודש מפרך של אימוני לוחמה הררית.

במהלך ההיערכות למתקפה הקרקעית במלחמה, נאמר לו כי ההערכה היא שבפריצה ייהרגו או ייפצעו כמחצית מאנשיו. בתגובה אופיינית, אמר מאטיס לקציניו שעליהם לתכנן מחדש את תכנית סיוע האש כך שתהיה קטלנית יותר. כשיסתיים הירי, אמר, הוא "רוצה את הכל מת, כולל התולעים שבאדמה" (עמוד 27).

ב־24 בפברואר 1991, לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה, פרצו כוחות נחתים דרך קו המוצבים. על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות־קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, הוטל להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה.

"כשנענו במהירות לעבר רצועת ההגנה השנייה, פתחנו נתיב עבור עשרים אלף נחתים מאחורינו. באימונים, הפריצה המהירה ביותר שלנו לקחה עשרים ואחת דקות. בקרב עצמו עשינו זאת באחת־עשרה. החזרות הבלתי־נלאות השתלמו" (עמוד 33).

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה חי"ר ממוכן עיראקית, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את רכבי פלוגת המפקדה שהיו האחרונים בשיירה.

בטרם המערכה התעקש מ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס, לאמן את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, המהנדסים, הפקידים, ומכונאי הרכב, לפעול כלוחמי חי"ר. ההחלטה השתלמה. מרגע שנתקלו במארב, היו הוקס ואנשיו "דופקים רכבי אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו גם לדרום וגם לצפון, על האויב במחצבה ובחזית שלנו. כשהעיראקים הופיעו, טבחים ומהנדסים השיבו במרץ באש מקלעים וטילי נ"ט שדפקו את הרכבים העיראקיים" (עמוד 35).

אף שהופתע הצליח הגדוד להשמיד הן את המארב והן את הכוחות העיראקיים בחזית. על האופן שבו פיקד על גדודו עוטר מאטיס בכוכב הארד. אבל מי שיתייחס למאטיס כאל טקטיקן שש אלי קרב, יפספס את האסטרטג המוכשר שהינו.

בספרו ציין עד כמה התרשם מהאופן שבו הנשיא ג'ורג' בוש האב, טייס קרב בצי שלחם במלחמת העולם השנייה, "קבע מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה כדי לגבש קואליציה צבאית שכללה בעלי ברית שמעולם לא לחמנו לצדם. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות, מבלי להעליב או לבטל כל גורם בעל עניין, תוך עמידה איתנה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 38).

בוש במנהיגותו, כתב מאטיס, השכיל להימנע מהרחבה של מטרות המלחמה באופן שחורג מהיקפה ומטרותיה המקוריות (תופעת "המשימה הזוחלת", כינה זאת מאטיס בספרו). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

בהמשך שירותו הוסיף מאטיס לבלוט, בין היתר כמפקד כוח המשימה 58 של הנחתים במלחמה באפגניסטן, כמפקד דיביזיית הנחתים הראשונה במלחמה בעיראק, וכמפקד פיקוד המרכז האמריקני. בממשל טראמפ הצליח לסכל לא מעט יוזמות ומהלכים שהיו עלולים להסלים מתיחות לכדי מלחמה שלממשל אין בה אינטרס ברור והבנה סדורה מה ברצונה להשיג, וכיצד לעשות כן. 

יש גנרלים שמותחים ביקורת

בניגוד למאטיס, אוסטין הרבה פחות מוכר בציבור האמריקני, והוא שונה מאוד בסגנונו מקצינים בולטים שצמחו בדיביזיה המוטסת ה־82 בעבר. בוודאי שאינו דומה לבולט שבהם, הגנרל ג'יימס "הקופץ" גבין, שפיקד עליה בשלהי מלחמת העולם השנייה. 

"באוגוסט 1941 התנדבתי להיות צנחן ונשלחתי לבית־הספר לצניחה שבפורט־בנינג, במדינת ג'ורג'יה. למעט כמה חבטות ומהלומות שספגתי, סיימתי את אימוני ללא פגע, ובתור קפטיין־צנחנים צעיר התייצבתי במפקדת רגימנט החי"ר־המוצנח מס' 503, ושם קיבלתי תפקיד של מפקד פלוגה" (עמוד 24), כתב גבין בספרו המרתק, "קדימה לברלין" (הוצאת מערכות, 1981).

עד מהרה הוסב הרגימנט לדיביזיה ה־82 וגבין, ששנה קודם היה מ"פ, מונה למפקד צוות הקרב החטיבתי המוצנח ה־505 בדרגת קולונל.

בספר ציין גבין מספר פעמים עד כמה התרשם מן הגנרל פאטון, שהפך אהוד על הצנחנים אף שהיה איש שריון. בשיחה עם קציני הדיביזיה, בטרם המערכה על סיציליה, אמר להם פאטון:

"ובכן, ברצוני שתזכרו ששום בן־כלבה ארור לא ניצח במלחמה משום שמת למען ארצו. הוא ניצח משום שגרם לבן־כלבה המטופש והעלוב שניצב מולו שימות הוא למען ארצו" (עמוד 31).

המשפט הפך לאחד הציטוטים המזוהים ביותר עם הגנרל המפורסם, והותיר רושם עצום על גבין שהשתדל לפעול באותו סגנון התקפי שהיה לפאטון בשדה הקרב.

ב־1943 צנח גבין בראש החטיבה ה־505 בסיציליה. בצניחה התפזרה החטיבה, ורק לאחר כ־24 שעות הוא הצליח לקבץ תחתיו כוח בהיקף גדול דיו בכדי לבצע את משימותיו. הכוח בפיקודו ניהל קרב בלימה על רכס ביאצה, ולמרות שטרם עמדו לרשותו כלל לוחמי החטיבה, החליט שהגיע הזמן למתקפת־נגד, בכדי שיהיה "במצב שיאפשר לי לעמוד היטב נגד מה שעוד יבואמן־הסתם התקפה גרמנית נוספת עם אור ראשוןמשום שבידינו יהיה יתרון ההחזקה ברכס" (עמוד 56).

"עד מהרה שטפנו מקלעים גרמניים, כמה משאיות שלהם, ולבסוף תריסר מרגמות מרגמות רוסיות 120 מ"מ, כולן מוצבות בעמדות עם תחמושתן לידן והתקני־הכיוון מורכבים עליהן. ככל הנראה הרגו צנחנינו את צוותיהן, או שבו אותם, או הניסו אותם. התקפתנו נמשכה וכל התנגדות הגרמנים חדלה" (עמוד 57), כתב. תפיסת הרכס בידי אנשיו מנעה מהגרמנים לנוע לעבר ראש החוף בג'לה, בו נחתו כוחות בעלות־הברית מן הים ולמעשה הבטיחה את הצלחת מבצע הנחיתה.

גבין, שתוך שנה מאז המבצע בסיציליה כבר היה גנרל ומפקד דיביזיה, מתח ביקורת נוקבת בספרו על מפקדיו במלחמה, בדגש על כך שנמנעו מלכבוש את ברלין כולה בסיום המלחמה באירופה. ככל הנראה, למרות תעוזתו בקרב, היה זה "הפה הגדול" שלו שמנע ממנו לקבל פיקוד משמעותי לאחר המלחמה.

יש גנרלים שמיישרים קו

אוסטין, שהיה צנחן ופיקד על גדוד וחטיבה בדיביזיה המוטסת ה־82 של צבא היבשה האמריקני, בלט במערכה בעיראק, ב־2003, כששירת כעוזר מפקד דיביזיית החי"ר ה־3. במהלך קרב ההתקדמות לבגדד פיקד אוסטין מלפנים על כוח החוד של הדיביזיה, ועוטר בכוכב הכסף על אומץ ליבו. בהמשך שימש כמפקד הכוחות בעיראק ובשנת 2013 מונה למפקד פיקוד מרכז (והחליף בתפקיד את מאטיס).

בדומה לגבין, גם אוסטין עוטר על כך שלחם בראש אנשיו, הרי שאת הביקורת שהיתה לו שמר לעצמו ויישר קו עם ממשל הנשיא ברק אובמה בסוגייה האיראנית. בניגוד לקודמו בפיקוד המרכז (מאטיס), אמר אוסטין, כשנשאל בסנאט ב־2016 מהו האיום החמור מבחינת פיקוד המרכז, כי הוא רואה בדאעש את האיום האולטימטיבי. איראן היתה מבחינתו רק במקום הרביעי בסולם האיומים. אף שביידן רואה באיראן סכנה חמורה לשלום המזרח התיכון, גישתו לגבי אופן הטיפול בה דומה לזו של אובמה.

כמו במקרה של מאטיס, נדרש אישור מיוחד של הקונגרס להחריג את מינוי אוסטין לתפקיד מזכיר ההגנה, שכן החוק האמריקני קובע כי חלה תקופת צינון בת שבע שנים על המשרתים בצבא בטרם יוכלו לכהן בתפקידים פוליטיים. גם הפעם, סביר שהחריגה תאושר.

מאז שפרש מהצבא בשנת 2016 שימש אוסטין כדירקטור במספר חברות גדולות, ובהן בריית'און, אחת החברות הגדולות בתעשייה הביטחונית האמריקנית. היכרותו עם התעשייה הביטחונית היא משמעותית שכן בניגוד לישראל, חלק ניכר מתפקידו של מזכיר ההגנה נוגע לרכש מערכות לחימה ולבניין הכוח הצבאי. הפעלת הכוח היא תחום שעיקרו (אף שהמזכיר עוסק בו) באחריות הנשיא. כמי שפיקד על פיקוד המרכז האמריקני אוסטין בקי היטב בנושא הגרעין האיראני, ומוכר היטב לבכירי צה"ל ומערכת הביטחון, ובהם שר הביטחון בני גנץ.

המינוי שלו אמנם מסמן כי ביידן רוצה בכוורת הקרובה שלו אדם שבקי היטב במורכבות הזירה המזרח תיכונית, אבל גם על חזרתה של מדיניות מתונה יותר שנזהרת בהפעלת הכוח ומחפשת להימנע מעימותים. כאלה שמוטב להימנע מהם, וגם כאלה שלא. 

אל מול הסכנות בגבולותיה – לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הרצון של צה"ל להכיל אירועים ולמנוע הסלמה נמצא במתח מול הצורך לסכל פעילות עוינת ולייצר הרתעה. אבל בל נשכח את "זכות ההצבעה" של האויב במשוואה הזאת.

בניגוד לשבוע שעבר, כשכוחות צה"ל בהר דב ירו לעבר חוליית פעילי חיזבאללה שחדרה בכדי להבריח אותה (וחבריה אכן נמלטו ללא פגע), הפעם בצה"ל חתכו.

בלילה בין ראשון לשני זיהו תצפיתניות מגדוד האיסוף עיט של עוצבת הגולן חוליית מחבלים שחצתה את הגבול הסורי ונעה מערבה לעבר גדר המערכת בכוונה להניח מטעני חבלה. כלי טיס של חיל האוויר וכוח מיחידת מגלן, שהיה ערוך במארב סמוך לתל פארס, במובלעת ישראלית מזרחית לגדר, פתחו באש והרגו את חברי החוליה.

מגלן, עליה מפקד סא"ל ר', בעברו מג"ד בצנחנים, היא חלק מחטיבת הקומנדו שהוקפצה לצפון כחלק מתגבור הכוחות שעליו הוחלט לאחרונה בעקבות המתיחות עם חזבאללה. התגבור כלל גם כוחות שריון, איסוף ומערכי אש מדויקת.

הארגון הקים ברמת הגולן הסורית את יחידת "תיק הגולן", בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל, ולא מן הנמנע שהחוליה שחוסלה היתה עוד ניסיון של חזבאללה "לסגור את החשבון" שנפתח בעקבות הרג פעיל חזבאללה בסוריה בתקיפה אווירית שמיוחס לישראל.

הפעולה אגב, היתה דוגמה לאותה שילוביות קטלנית של כוחות שמדגיש כל העת הרמטכ"ל אביב כוכבי. היכולת של צה"ל לחבר בין כוחות איסוף, כוח אווירי וכוח יבשתי, המפעילים אמצעי פיקוד ושליטה מתקדמים, בכדי לפגוע ביעילות באויב היו תמיד במוקד כוח ההרתעה שלו, וסביר שגם בחזבאללה מבינים זאת.

במקרים כאלה, כמו שאירעו לאחרונה בהר דב ובגבול עם סוריה, ישנו מתח בין הרצון להכיל אירועים, בכדי להרגיע את המתיחות ולהימנע מהסלמה, לבין הצורך לסכל פעילות עוינת ולשדר מסר מרתיע. האחריות על האיזון בין המתחים הללו נופלת בראש ובראשונה על מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, גם הוא מג"ד צנחנים שפיקד על מגלן.

הרצון להימנע מהסלמה נובע מהרצון להימנע מגיוס מילואים בשל החשש מהידבקות המונית בקורונה. המגפה ככלל אינה מציבה את ישראל, ועוד פחות מזה את אויביה במצב שבו היא עשויה לרצות בימי קרב בזירות השונות או חמור מכך. העובדה שאזור הצפון עמוס בתקופה זו במטיילים ונופשים, מציבה משתנה נוסף במשוואה שיש לקחת בחשבון.

אבל גם לאויב, כמאמר מפקדים בצבא האמריקני, "יש זכות הצבעה", והוא לרוב לא בוחר לפעול כפי שצה"ל היה רוצה. מכאן, שלמרות המציאות המורכבת, לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח ונכונות להשתמש בו.

אירועים שכאלה תמיד מציבים את הדילמה באיזה חלק בשרשרת הפעולה לפגוע, באיראן, המדינה השולחת? בארגון הפרוקסי חזבאללה או בארגון הפרוקסי שלו, "תיק הגולן". נראה שהפעם לפחות, בצה"ל חתכו גם בעניין הזה, ולמחרת בלילה תקפו מטוסי ומסוקי קרב של חיל האוויר מטרות של צבא סוריה בדרום סוריה. המסר שמעבירה התקיפה ברור – סוריה אחראית לכל פעולה כנגד ישראל שיוצאת משטחה.

ניתן לטעון שסוריה אינה לבנון. כללי המשחק וחופש הפעולה שיש לצה"ל בזירה זו, עליה מופקדת אוגדת הבשן בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, שונים מאלה שבהם פועלת אוגדת הגליל. אין פתרון בית ספר לכל תרחיש. במקום אחד יתכן ונדרש מענה מסוג אחד, ובאחר מענה שונה.

גם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, נהג לומר שאין פתרון מוסכם לכל מצב טקטי. אך פאטון קבע כי "ישנו רק עיקרון טקטי אחד אשר אינו נושא לשינוי, והוא: להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך כך שתפגע באויב בצורה המקסימלית בזמן הקצר ביותר".

דומה שעקרון זה תקף גם כאן. אבל לצדו מוטב לחזור גם לכלל הידוע של חז"ל, "אמור מעט ועשה הרבה", ולהימנע מפסטיבלים בתקשורת שיחזקו את תחושת ההשפלה בקרב האויב ויחזקו את המוטיבציה (הקיימת ממילא) להמשיך את הסבב הנוכחי.

 

זאבה בודדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יערה שטיין לא תעצור גם אם תעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם. שילוב בין אירועי אמת כשיתוף פעולה עם הביון הרוסי לבדיה מותחת חותם את טרילוגיית מותחני הריגול

את ספרו החדש של יונתן דה שליט, "סודות" (הוצאת כתר, 2019), בלעתי בערב אחד. ממש כמו בבדיחה הישנה על הפולנייה, פשוט לא יכולתי להניח את הספר בלי לדעת איך זה נגמר. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני ארבע שנים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה-קארה (איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול). בהשראת סופר הריגול הבריטי בחר דה שליט לכתוב בשם בדוי, ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. כמו לה-קארה המשיך דה שליט את הסיפור שהחל בספרו הראשון לכדי טרילוגיה. אם זו של לה-קארה כונתה טרילוגיית "קארלה", על שם יריבו האכזר והמתוחכם של הגיבור, ג'ורג' סמיילי, בביון הסובייטי, אזי הטרילוגיה שכתב דה שליט ראויה לשם טרילוגיית יערה, על שום הגיבורה שלה, "קצינה צעירה, נחושה ומוכשרת של המוסד" (עמוד 50).

שלא כמו ספרים רבים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות נמנע דה שליט מלהציב את הגיבורה בתפקיד בכיר מאוד. גיבור ספר המתח המצוין "תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), למשל, הוא ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר; אלכס ברטל, גיבור הטרילוגיה של רוני דונביץ', גם הוא יוצא יחידה מובחרת המשמש בתפקיד מקביל במוסד. יערה היא אמנם מפקדת, אבל כזו הפועלת עם אנשיה בשטח ולא במשרדים ממוזגים עם הפיקוד הבכיר.

ספרו המותח של דה שליט חותם את הטרילוגיה אבל משאיר שאלה אחת פתוחה, (מקור: אתר סימניה).

עלילת הספר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות. בביון הרוסי מתברר פענחה קצינת מודיעין בשם אלינה, מה אירע לסוכן "קוברה", בכיר בצמרת הממשל הישראלית שהופעל בידי רוסיה במשך שלושים שנה (והיה במוקד הספר הראשון). כפי שהיא מדווחת לממונים עליה, "קוברה" נחשף לאחר חקירה מדוקדקת שניהל "צוות של קציני ביון בדימוס בראשותו של ראש המוסד לשעבר אהרן לוין. בין השאר הוא גייס לצוות את הבחורה הזאת, שאנחנו מכירים בשם יערה שטיין, שהייתה בחופשת לימודים מתמשכת מהמוסד. כשהכול נגמר, אהרן לוין דאג שהיא לא תחזור למוסד לעולם, כנראה מפני שהיא רצחה את 'קוברה' בניגוד להנחיותיו. הוא אמר שהיא אלימה ופרועה ולא ממושמעת" (עמוד 94). אלינה ממליצה למפקדיה "לסגור חשבון" עם מי שחיסלה נכס מודיעיני מניב כל כך, אבל יש לה גם מניע משלה, אישי בהרבה, לרצות לאתר את יערה.

יערה מצידה לא נשארה, כאמור, מובטלת. בספר השני בסדרה הטיל עליה ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי על אחריות הקורא – להקים את "שרב", יחידת חשאית למבצעים מיוחדים. רשמית היא "לא קיימת, ומעולם לא קיבלנו אחריות על מבצעיה" (עמוד 7), הוא מציין בתחילת הספר השלישי.

בוז למוסכמות

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה בשני הספרים הקודמים. לאסלן ניסיון קרבי עשיר. "במלחמת לבנון הראשונה, כשהיה קצין מילואים בגדוד הסיור של אוגדה 162, נקלע הכוח שלו להפגזת קטיושות מסיבית. זאת הייתה חוויה מפחידה" (עמוד 163). מאז השתתף במאות מבצעים והוא מביא עמו ליחידה את קול הניסיון והוותק. "הבעיה שלי היא שאני כבר זקן. את רואה כל הזמן את ההזדמנויות. אני רואה יותר ויותר את הסכנות" (עמוד 256), הוא מסביר ליערה, לאחר שהיא מציגה לו תכנית להסתנן למתחם אויב. לוחמי היחידה, כמו בסדרה "משימה בלתי אפשרית", מגיעים מרקעים מגוונים ובהם אסף, שהיה קצין הנדסה קרבית, בת שבע, עורכת-דין דתייה שפעלה קודם בארגון החשאי "נתיב", ונופר, אשת המחשבים.

בספר הקודם סיכלה היחידה סדרת פיגועים שיזם הביון הרוסי שנועדו להמחיש לקהילה הבינלאומית את "עוצמת הנזק הגלום ברוסיה ובה בעת גם את יכולתה למנוע את הידרדרותה של היבשת פעם נוספת לעידן אלים ואפל" (עמוד 37). הפעם ההימור גבוה בהרבה, ואם זה לא מספיק מחליט רה"מ, כבר בראשית הספר, לפרק את היחידה. למרות הקשיים יערה לא מתכוונת לוותר. "היא לא תעצור. גם אם תצטרך לעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם – היא לא תעצור. במכרה נטוש בצפון-מערב מוזמביק, איראן מפתחת בחשאי את פצצת הגרעין שתוכל להשמיד את ישראל, והיא לא תעמוד מנגד. היא לא תניח לזה לקרות" (עמוד 211).

בין היתר נדרשים יערה וצוותה לתמרן ולשתף פעולה עם שירות הביון של רוסיה (שעמה ישראל אכן מנהלת יחסי שותפות-יריבות בכל האמור בסוריה), ליצור קשרים עם שכירי חרב ובעלי ממון ולפעול מתחת לרדאר של שירותי הביון של ישראל, שאינם מודעים לקיומם בסמכות וברשות. כאן, כמו בספרים הקודמים בא לידי ביטוי האופי המרדני של יערה, הדוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. קשה להעריך שתכונות האופי הללו היו מתקבלות בהערכה בארגון המודיעין שבו עבדה, או בארגוני ביטחון אחרים. הצבא, למשל, אמר פעם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, הוא "צוות: צוות שחי, ישן, לוחם ואוכל ביחד. כל הסיפורים האלה על הגיבור הבודד הם שטויות". והדבר תקף גם ליחידות מיוחדות וחשאיות. פריקת העול והבוז למוסכמות שהיא מפגינה לאורך הספר לא היו עוברים בפעולה בצופים, לא כל שכן ביחידה מבצעית.

מנגד כדאי לזכור שהלחימה החשאית שונה מאוד מזו הגלויה. שם הלוחם בהחלט עשוי לפעול לבדו, לעתים בניתוק מהפיקוד הבכיר, כשלרשותו רק שכלו, כישוריו, והבנה עמוקה את המטרה שלשמה נשלח למן הרובד האסטרטגי ועד לטקטי. בכיר המוסד לשעבר חגי הדס, בעצמו יוצא סיירת צנחנים ויחידות מבצעיות של הארגון, טען בשעתו שהמקבילה הצבאית ללוחם בקהילת המודיעין היא טייס הקרב. "בסופו של דבר במטוס, גבוה בשמים, הוא לבד. כך גם אצלנו. אמנם לא כולם לגמרי לבד, אך הנטל האישי גדול מאוד ועומס רב יושב על מעט מאוד כתפיים. האחריות כבדה מאוד גם על מי שעומד מאחוריהם", אמר.

במציאות שבה פועלים לוחמי סתר כמו יערה, אם כן, יש גם חריגות וחריגים ויש לטפח אותם, שכן מפקדים שמצטיינים בעיקר בהקפדה על נהלים והליכה על הקווים, כמאמר מפקד בכיר, "לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". גם פאטון אגב, שהחל את דרכו הצבאית בחיל הפרשים ועבר בהמשך לשריון, היה פורק עול שגרם לכאבי ראש קשים למפקדיו בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לפאטון סלחו רק בשל היותו קבלן יוצא דופן באיכותו של הצלחות מבצעיות. במלחמות, נהג לומר לחייליו, "נלחמים בנשק, אך את הניצחונות נוחלים בני האדם". הדבר נכון במיוחד במערכה החשאית מן הסוג שמנהלים יערה וצוותה.

סגירת קצוות

כבעבר, המחבר היטיב לשלב אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה, ואף התייעץ עם מומחים בתחומים שבהם חש פחות בקי. בעמוד החותם את הספר מודה המחבר "למפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל.) עידו נחושתן, שווידא שהתקיפה האווירית המתוארת בספר אינה מופרכת לחלוטין" (עמוד 339). התוצאה ניכרת באיכות הכתיבה, שלצד היותה מותחת נשארת ריאלית ומקנה לבדיה נופך של אמינות.

בחירתו של דה שליט להציג את איראן כאויבת המרכזית בספר כמעט שמתחייבת, נוכח המלחמה הכמעט גלויה ששתי המדינות מנהלות בסוריה. עם זאת, המחבר מקפיד לציין שיתכן ש"אנשי מודיעין שצמחו בישראל מחפשים באובססיביות את הקשר של איראן לכל דבר אפל. אם מחפשים, מן הסתם גם מוצאים." (עמוד 195). יש כאמור, עוד כוחות שפועלים כנגד ישראל וכדאי לטפל גם בהם.

הספר החותם את הטרילוגיה הוא המותח ביותר שבה. הוא כתוב היטב, מרגש לעתים והאקשן ניתן בו במנות מדויקות מאוד. מנגד, במגמה שהחלה בספר הקודם, נוטה הספר יותר לצד הקשה והאלים של העולם החשאי, הצבאי במהותו, מאשר לעבודת המודיעין הקלאסית של גיוס והפעלת סוכנים, וחבל. גם כך הצליח המחבר לטוות סיפור אמין, מרתק ולא מתקתק מדי ולברוא גיבורה שקשה שלא להתאהב בה.

יש מחירים למקצוע הזה, וגם ההצלחות המבצעיות לא באות בחינם וללא מחיר מוסרי. הטובים, נאלצים להחליט החלטות קשות לטובת הכלל, ולחיות עימן. על האמת הזו עמד כבר לה-קארה בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר, וכתב ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144). לא נגלה האם התוצאה שהושגה מוצדקת, אבל ספרותית, הרי שהתוצאה היא מותחן משובח מאוד.

הספר סוגר קצוות, בנוגע לחלק מהגיבורים. יש החוזרים אל הכפור, כפי שכינה לה-קארה את המציאות המבצעית החשאית, ויש השבים ממנו. נותרו גם שאלות לא פתורות, ואחת מהן (מבלי לספיילר) מהדהדת מן הסוף של הספר הראשון בטרילוגיה ועד עתה. אפשר רק לקוות שמתוכנן ספר המשך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 14.06.2019)